א יָכוֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת דִּין לְעַצְמוֹ; אִם רוֹאֶה שֶׁלּוֹ בְּיַד אַחֵר שֶׁגְּזָלוֹ, יָכוֹל לְקַחְתּוֹ מִיָּדוֹ; וְאִם הָאַחֵר עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, יָכוֹל לְהַכּוֹתוֹ עַד שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ, אִם לֹא יוּכַל לְהַצִּיל בְּעִנְיָן אַחֵר (טוּר), אֲפִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד אִם יַמְתִּין עַד שֶׁיַּעֲמִידֶנּוּ בַּדִּין, וְהוּא שֶׁיּוּכַל לְבָרֵר שֶׁשֶּׁלּוֹ הוּא נוֹטֵל בַּדִּין; מִכָּל מָקוֹם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְמַשְׁכְּנוֹ בְּחוֹבוֹ, הַגָּה: מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סימן צ"ז סָעִיף ו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּחוֹבוֹ מַמָּשׁ; אֲבָל אִם חַיָּב לוֹ בְּלֹא הַלְוָאָה, אוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לְמַשְׁכְּנוֹ כִי הוּא כְּבָר אֶצְלוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ מְצָאוֹ בְּיַד אַחֵר, מֻתָּר לְתָפְסוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן שצ"ו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן עָבִיד אִינָשׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁהּ רַק בְּחֵפֶץ הַמְבֹרָר לוֹ שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ רוֹצֶה לְגֹזְלוֹ אוֹ רוֹצֶה לְהַזִּיקוֹ, יָכוֹל לְהַצִּיל שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם כְּבָר נִתְחַיֵּב לוֹ מִכֹּחַ גְּזֵלָה אוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, לֹא (מָרְדְּכַי ונ"י פֶרֶק הַמַּנִּיחַ). וְדַוְקָא הוּא בְּעַצְמוֹ יָכוֹל לְמֶעְבַּד דִּינָא לְנַפְשֵׁהּ, אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי גוֹיִים (ת"ה סִימָן ש"ד), וּמִיהוּ, אִם עָבַר וְעָשָׂה עַל יְדֵי גוֹיִים, אִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַצִּיל שֶׁלּוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי (עַיִןִ בַּמַּהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קס"א). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא מִקְרִי עָבִיד דִּינָא לְנַפְשֵׁהּ אֶלָּא כְּשֶׁמַּזִיק לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁמַּכֵּהוּ, וְלָכֵן לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶלָּא אִם כֵּן יוּכַל לְבָרֵר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אֲבָל תְּפִיסָה בְּעָלְמָא שֶׁתְּפָסוֹ לְמַשְׁכּוֹן, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּכָל עִנְיָן, וְיוֹרֵד אַחַר כָּךְ עִמּוֹ לְדִין (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ סִימָן קס"א). וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּיָחִיד נֶגֶד יָחִיד, אֲבָל יָחִיד נֶגֶד רַבִּים, וְהוּא מִבְּנֵי הָעִיר, עַבְדֵי דִּינָא לְנַפְשַׁיְהוּ אִם יוֹדְעִים שֶׁהַדִּין עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְכוֹלִים לְבָרֵר לִפְנֵי בֵּית דִּין, כִּי אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד, שֶׁכֻּלָּן נוֹגְעִין בַּדָּבָר (תְּשׁוּבוֹת הָרא" כ"ו סימן כ"ו) עַיֵּן בְּסִימָן ז' סָעִיף י"ב וְסִימָן ל"ז. וְאִם יֵשׁ חִלּוּקִים וּטְעָנוֹת בֵּינֵיהֶם, הַקָּהָל נִקְרָאִים מֻחְזָקִים לְגַבֵּי הַיָּחִיד, וְצָרִיךְ לָתֵת לָהֶם מַשְׁכּוֹן קֹדֶם שֶׁיֵּרְדוּ עִמּוֹ לְדִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת וְסוֹף פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר). וְהָא דְּנִקְרָאִים מֻחְזָקִים לְגַבֵּי יָחִיד, דַּוְקָא בְּעִנְיְנֵי מִסִּים, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר דְּבָרִים; וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לָתֵת מַשְׁכּוֹן קֹדֶם שֶׁיֵּרְדוּ לְדִין עִמּוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שמ"א). וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין הַיָּחִיד תַּלְמִיד חָכָם, אֲבָל אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ דִּין בְּזֶה מֵחֲמַת מִסִּים, אֵין צָרִיךְ לָתֵת לָהֶם מַשְׁכּוֹן, וְגַּם אֵינָם נִקְרָאִים מֻחְזָקִים נֶגְדּוֹ (מוֹהֲרַ"ם מִירְזֵנְזְבּוּרְג), וּמֻתָּר לָכֹף בְּעִנְיְנֵי מִסִּים עַל יְדֵי גוֹיִים וּלְהַפְסִידוֹ, אִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַמַּס בְּעִנְיָן אַחֵר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"ז וקכ"ז).
א סָעִיף א אם לא יכול להציל בע"א וכ"כ הרא"ש וכן הוא בש"ס ב"ק דף כ"ח ע"א:
ב סָעִיף א אם ימתין עד שיעמידנו בדין כו' ע' בטור שכ' ואם בעל דינו מתרעם עליו כו' ופירושו כפשוטו שהבעל דין אומר אני עומד בדין יחזיר לי את שלי ואני אציית לו בפניכם דין מיד ואסלקנו בדברי' אחרי' או נ"מ לדברי' אחרי' קמ"ל דאין סותרי' דינו ובב"ח פי' בע"א ולפע"ד כדפי' ודו"ק:
ג סָעִיף א והוא שיכול לברר כו' ובלא עדי' יכול לתופסו דיהי' נאמן לפני ב"ד במיגו אטענתו כ"כ הסמ"ע ס"ק ב' וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל ס"ד סי' א':
ד סָעִיף א מטעם שיתבאר לקמן כו' ע' בתשו' מנחם עזרי' סי' נ"א:
ה סָעִיף א ומיהו אם עבר ועשה ע"י עכו"ם כו' ע' ביש"ש פ"ג סי' ו':
ו סָעִיף א אם לא הי' יכול להציל בע"א (הג"ה ואם הי' יכול להציל והלך לפני ערכאות של עכו"ם ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם היזקו כדין מסור מהרש"ל פ"ג סי' ו'): ע' בתשו' רשד"ם סי' קמ"ה:
ז סָעִיף א כגון שמכהו כו' ועושה עצמו כדיין ע"ש במהרי"ק:
ח סָעִיף א אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון כו' ע' ביש"ש פ"ג דב"ק סי' ה' שהאריך לחלוק על מהרי"ק ע"ז וע' בסמ"ע ס"ק ד' וע' בספרי תקפו כהן מזה וכדברי הסמ"ע משמע כפי' הב"ח:
ט סָעִיף א והוא מבני העיר. נראה דכ"כ משום דמהרי"ק שורש א' כ' דאין רבים נקראי' מוחזקי' נגד היחיד רק כשהיחיד הוא מבני עירן עכ"ל סמ"ע עיינתי במהרי"ק שם ומשמע דדוקא לענין עבדי דינא לנפשייהו פסק בשורש א' דדוקא מבני העיר ולענין שהקהל נקראי' מוחזקי' פסק בשורש ב' אפי' שלא כנגד בני עירן ונראה שזהו דעת הרב בהג"ה ודלא כסמ"ע ע"ש ודו"ק
י סָעִיף א הקהל נקראי' מוחזקי'. וגם לענין זה דיכולין לומר קים לנו כהאי מ"ד במקו' שיש פלוגתא כ"כ בת"ה עכ"ל סמ"ע היינו דוקא בענייני מסים אבל בשאר מילי לא חשיבי מוחזקי' לענין קים לי וכן הוא בת"ה שם סי' שמ"א וז"ל וסבר מהר"מ דלא מכשרינן להו להעיד לרבים משום דפלוגתא דרבוותא היא אלמא לא חשיבי רבים מוחזקי' ממש לכל דברי' אלא לעניני מסים עכ"ל ודוק ע' בתשוב' מהרשד"ם סי' שס"א ושס"ד ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ע"ז דף מ"ה ע"א וע' בתשובות רבינו ניסים ס"ס י' ודו"ק:
א סָעִיף א אם רואה שלו ביד אחר שגזלו לשון הטור בסוף סי' זה או שבא לגוזלו והוא עומד עליו ומציל את שלו. וכתבו מור"ם ג"כ בסמוך ועיין פריש':
ב סָעִיף א והוא שיכול לברר ששלו הוא פי' דאם אינו יכול לברר שהוא שלו ל"מ דאסור להכותו ולהוציאו מידו אלא אפי' בלא הכאה נמי אינו רשאי להוציאו מידו וכן מוכח מלשון הטור וכמ"ש בפרישה מיהו זה דוקא כשבא להוציא בעדים דבלא עדים יכול לתפסו דיהי' נאמן לפני ב"ד במיגו אטענתו והא דכתב מור"ם בסמוך דיכול לתופסו למשכון בכל ענין פירשתי שם בס"ק ד' ע"ש:
ג סָעִיף א מטעם שיתבאר בסי' צ"ז ושם מבואר דיכול למשכן לערב גם להשוכ' בעד שכירתו וכך הוא מבואר בברייתא פ' המקבל וכמ"ש שם וא"כ לא הי' צריך מור"ם להסיק ולכתוב זה כאן בשם י"א דאם חייב לו בלא הלוואה דיכול למשכנו לכן נראה להגיה מותר למעבד דינ' לנפשי' ור"ל אפי' בהכאה וה"ה אם רוצה להוציא בחזקה הפקדון מידו יכול להכותו עד שיניחנו בידו וכ"כ בד"מ בסמוך והשתא אתי שפיר דקמ"ל דמותר למעבד דינא לנפשי' בהכא' והשתא נמי א"ש מה שמסיק מור"ם וכ' די"א כו' עד אם כבר נתחייב לו ממקום אחר לא ור"ל דאסור להכותו ולתופסו והברייתא הנ"ל דמתרץ איירי בתפיסה בלא הכאה וק"ל אלא שצ"ע מה שמסיק וכ' ז"ל י"א דלא מקרי עביד דינא כו' כגון שמכהו כו' משמע דלפני זה אפי' מתפיס' בעלמא איירי וי"ל דאותו י"א אמ"ש המחבר בריש הסי' קאי דכ' דדוקא כשיוכל לברר עביד דינא לנפשיה דמשמע כשאינו יכול לברר אפי' תפיסה בעלמא אסור אזה כתב די"א דהתפיס' גרידא מותר בכל ענין כו':
ד סָעִיף א יכול לעשות בכל ענין ויורד כו' משמע אפי' אין לו עדי' שהוא שלו ובא לתופסו מידו לפני עדי' אפ"ה שרי (דדוחק לומר דמ"ש בכל ענין לא קאי אלא אע"ג דאינו יכול לברר ומיירי דתפסו בלא עדים דזהו פשיטא דהא יש לו מיגו) וכבר כתבתי לק' בסי' זה דמל' הטור מוכח דבכה"ג אין לו לעשות דין לעצמו גם בד"מ כתב בשם מהרי"ק ז"ל יכול לעשות במקום דמהני תפיסתו עכ"ל דל' זה משמע דהיינו דוקא כשתפס שלא בעדי' דאז מהני דוקא וכמ"ש שם ונראה ליישב זה אחר שנדקדק בשינוי ל' שכ' מור"ם כאן בש"ע ממ"ש בזה בר"מ כי שם כתב ז"ל אבל לתפוס ממנו הדבר שגזל ממנו יכול לעשות במקו' דמהני תפיסתו וכאן כתב אבל תפיסה שתפסו למשכון כו' ולא הזכיר דבר שגזל ונראה דה"ט משום דכשבא לתופסו הדבר שאומר שגזלו ממנו בודאי הוא כופר אז אינו יכול לתופסו אלא בלא עדי' דאז דוקא מהני וכמ"ש מה שאין כן כשבא לתופסו במשכון שטוען עליו שחייב לו מענין אחר כך וכך וירא שמא ילך מכאן ולא יפרענו או יטעון אין לו בזה יכול למשכנו אף בעדי' דהא אינו ודאי שהנתפס יכפור החוב ונמצא זה התופס זריז ונשכר ומ"ה סיים וכתב ויורד עמו אח"כ לדין ור"ל אם יודה הרי טוב ויהי' המשכון בידו עד שישלם לו ואם יכפור יחזירנו לו וק"ל:
ה סָעִיף א והוא מבני העיר נראה דכ"כ משום דמהרי"ק שורש א' כ' דאין רבים נקראים מוחזקי' נגד היחיד רק כשהיחיד הוא מבני עירן (ובני עירן ל"ד אלא תחת מושל א' שנותנין לו מס ע"ש) וע' ד"מ שהביאו אבל מסיק וכ' שם ע"ז ז"ל ובשורש ב' כתב בהיפך זה דאפ י' נגד יחיד שאינו מבני עירן נקראי' מוחזקי' ע"ש. (דיש לדחוק וליישב דלא תיקשי דבריו אהדדי) ונראה דמשום הכי לא כ' מור"ם בהגהות ש"ע כאן דאם אינו מבני עירן דלא מחשב מוחזקי' נגדו משום דמסתפק בזה:
ו סָעִיף א נקראי' מוחזקי' פירוש ואמרי' להיחיד ברר ראיותך כי המוציא מחבירו עליו הראיה ואם אין לו ראיי' ישבעו קצת מהן ופטורי' מטענתו ואם ירצו נותנין השבועה להיחיד והברירה בידם כדין המוחזק וגם לענין זה דיכולין לומר קים לנו כההיא מ"ד במקו' שיש פלוגתא כ"כ בת"ה ע"ש עוד שכלל כל דיני מס וענייני יחיד ורבי' יחד וגם עדיפא כחייהו דהקהל דצריך היחיד לפרוע להם המס מיד או ליתן להם משכון ואם יברר היחיד ראיותיו יחזרו לו מעותיו או המשכון ומ"ש מור"ם וצריך ליתן להם משכון ר"ל וגם צריך ליתן להם משכון וכך כתב בהדיא במרדכי שם שני הדיני' יחד ובד"מ הביאו ועוד כתב דכל ספק וטענה שאינה ברורה לפטור מהמס חשוב המלך כמוחזק עד שיברר שהוא פטור ומה שמסיק מורי רמ"א דוקא בענין מסים טעמו כיון שהמס הם גובין לתנו למלך הרי הן כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך אבל בשאר דברי' אינן נקראי' מוחזקי' לענין זה שתהי' ידם על העליונה כנ"ל אבל בנתינת המשכון הם שוים וזה שכתב ומ"מ כו':
ז סָעִיף א ומכל מקום צריך היחיד ליתן להקהל משכון הטעם כדי שיהא הוא התובע לדין שאם לא יתן משכון אזי יבא הדין לידי המשכה דמי מהקהל ירד עמו לדין כדאמרינן קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא וק"ל:
ח סָעִיף א ומותר לכוף בעניני מסים כו' כך כתב הטור ג"כ לקמן סי' צ"ז ע"ש:
א סָעִיף א אבל תפיסה בעלמא שתופס למשכון. ועיין ביש"ש פ' המניח סימן ה' שהאריך לחלוק על מהורי"ק והעלה דאין אדם יכול לתפוס מחבירו למשכון אפילו במידי דליכא איסור למשכנו כגון עבור גזילה וערב אם לא בחפץ המבורר לכל שהוא שלו וי"מ נראה דהיינו דוקא שתופס משלו אבל היכא שיש בידו משכון או פקדון יכול לעכב אפילו לכתחל' כדי להציל ממון שלו וזה לא נקרא עביד דינא לנפשי' שהרי לא תפס אלא שמעכב את שלו בשב ואל תעשה עד כאן לשונו אבל הש"ך בס' תקפו כהן בסימן ק"ח וקט"ז השיג והעלה דהיכא דברירא לי' יכול לתפוס בענין שיש לו מגו עיין שם ונראה פשוט דהיינו דוקא היכא דליכא לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כגון בשכירות וערבות וכיוצא אבל בהלואה דאיכא איסור למשכנו אסור לו לתפוס דהא מינתח ניתוחי אסור וכמבואר בפרק המקבל ואפילו בשוק אסור הגם דמס' תקפו כהן סימן ק"י משמע דאפילו היכא דאית איסור למשכנו שרי לי' למיתפס בענין שיהי' לו מגו אך המעיין שם יראה דלא ברירא לי' האי מלתא ואדרבה בסימן קט"ו קט"ז כתב לדחות ראיית מוהרש"ל ומוקי לה בענין דאית איסור למשכנו ועיין שם ואם כן משמע דבהלואה אסור לי' לתפוס בכדי שיהי' לו מגו וכן נראה מתוך הסברא דכיון דקיימא לן עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא ואפילו הכי בחוב הלואה הקפידה תורה דלא למיעבד לי' דינא לנפשיה אם כן הוא הדין אפילו במקום דאית פסידא כגון שהלוה כופר בחובו אסור לו לתפוס בכדי שיהי' לו מגו וראיתי רבים מתחכמים בזה לתפוס מחבירו איזה חפץ בכדי שיהי' לו מגו קודם בואו לדין ולאו שפיר עבדי וקרוב לאיסור תורה אם הוא ע"י תפיסה ועיין בסימן צ"ז ושם מבואר אצלנו צד קולא בזה אבל הישרים בלבותם אין להם להקל אך גבי פקדון משמע דליכא איסור כלל לעכבו תחת ידו וכמ"ש מוהרש"ל אבל מדברי הזוהר מבואר דהוא איסור גמור עיין שם פרש' במדבר פתח ואמר ה' אורי וישעי כו' ובר נש בעי לאקדמ' ולמפקד בידי' פקדונא דנפשי' כפקדונ' דב"נ דיהיב פקדונ' לאחרא דאף על גב דאיהו אתחייב לגבי' יתיר מההיא פקדונ' לאו כדאי לאתאחד' בי' הואיל ופקדונ' אתמס' לגבי' ואי יסרב בי' ודאי נבדוק אבתרי' דלאו מזרעא קדיש' הוא ולאו מבני מהימנות' כו' ע"ש. ויש לזה פני' ע"פ נגלה והו' שיט' הריטב"א פ' הכותב דהיכא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון צריך למיעבד השבה מעליא ועיין ש"ך סימן נ"ח סק"ט לכן בעה"נ ירחיק מזה:
א סָעִיף א יכול להכותו. עיין במשנה למלך ובתומים שהקשו דבסי' תכ"א סעיף ו' בהג"ה כתב דוקא במשרת וחושש שמא יגנוב דאיכא פסידא מותר להכותו ובלא"ה אסור להכותו לכן נראה דהיה קשה ליה להרמב"ם מה שהקשה המשל"מ מהא דב"ק כ"ח דאמר התם נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות' , ולזה נלפענ"ד דלא מיבעיא במקום שיש לאחר טענה עליו וטוען שבדין הוא מחזיק בו ודינא בעינא ואציית למאמר ב"ד והוי כאפשר דהציל בענין אחר דאסור להכותו כמבואר בב"ק ך"ח גבי אפשר לשומטו אלא אפי' אינו אומר שום טענה מ"מ קשה הדבר שיהיה מותר להכותו לכתחלה במקום דליכא פסידא דהא אפי' הב"ד גופיה אין שולחין יד בגופו של המסרב תיכף רק שולחין שליח ב"ד ומוציא בע"כ וכשאינו מניח לשליח ב"ד אז מנדין להמסרב רק באינו משגיח על הנידוי ודאי דמותרין להכותו עד שתצא נפשו ואם כן מה"ת יהיה הוא בעצמו מותר להכותו הא הוי כאפשר להצילו בענין אחר דהיינו שילך לב"ד ואם לא יציית דין הב"ד ינדוהו ולא חשידי ישראל לעבור אנידוי. וגם הב"ד אפשר שישלחו שלוחם להוציאו מהבית בלי הכאה כלל ועוד שמא יש לו טענה שאינו רוצה לגלות רק לב"ד ויציית למאמר ב"ד ועיין בנימוקי יוסף ולא עדיף הוא משליח ב"ד אכן כשכבר הכהו שהב"ד מסופקין שאפשר שלא היה אפשר אפי' להם להציל רק בהכאה הוא ג"כ פטור על הכאתו אבל לכתחלה קשה להתיר הכאה: לכן נראה דדעת הרמב"ם והש"ע להכריע ולחלק בין קרקע למטלטלין דבמטלטלין דאיכא חשש פסידא אפילו לכתחלה מותר להכותו אבל בקרקע דליכא שום חשש פסידא אסור לכתחלה ויש חילוק בין לכתחלה בין דיעבד דהא דקאמר בש"ס דבמקום פסידא לכ"ע עביד אינש דינא לנפשיה היינו הפסד ברור כגון בהאי גרגותני דקאמר התם דלא נשאר לחבירו מים לדלות ואיכא הפסד ברור ויהיה לו היזק בשדהו והב"ד לא יגבו לו הזיקו עפ"י הדין כי הוא רק גורם דפטור אז ודאי מותר לעשות ע"פ הכאה דבודאי יהיה ניזק ולא יושלם לו הזיקו ע"י ב"ד אבל שלא במקום הפסד ברור אבל מ"מ איכא חשש הפסד כגון שתופס ממנו מטלטלין דגזירההאף דהב"ד יגבו ממנו. מ"מ איכא חשש הפסד דאימר יבריחם או יקלקלם בהא פליגי בב"ק שם וקיימ"ל דאפי' בכה"ג עביד אינש דינא לנפשיה אבל במקום דודאי יכול להציל שלו עפ"י ב"ד בלי שום חשש כלל כגון בהאי גוונא המבואר בסי' תך"א דהא בודאי לא יקולקל ביתו כשיעמוד שם קצת שעה עד שילך לב"ד והב"ד ישלחו להוציאו משם ס"ל להרמב"ם והש"ע דאסור להכותו כיון דליכא שום חשש הפסד הוי כאפשר להציל בע"א דהא אפשר להציל בע"א אסור להכות כמבואר בסוגיא שם. אבל ודאי אם כבר הכהו ואחר בואו לב"ד הב"ד מסופקין שאפשר שאף הם לא היה להם באפשרי לעשות כ"א ע"י הכאה כגון שלא היה ציית אף לב"ד עד שהוצרכו גם הם להכותו פטור אבל אם הוא ברור שלהב"ד באפשרי לעשות שלא ע"י הכאה דאז הוי כאפשר להציל בע"א חייב ובהכי מיירי הא דב"ק דף ך"ח הנ"ל כדמוכח בסוגיא התם ולמאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה בכל גוונא חייב לשלם בדיעבד ולהכי בב"ק כיון דלא תני התם רק שפטור בדיעבד לא מקשי רק למאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה דלפ"ד עביד לא קשה דהא ע"כ מיירי בא"א להציל בע"א דבאפשר חייב כדמוכח התם אבל לענין לכתחלה שפיר פסקו הרמב"ם והש"ע בסי' תכ"א דאסור דמה"ת יסמוך עצמו אאומדנא שלא לעבוד אלאו ולהכות רעהו להיות רשע הא ליכא שום חשש פסידא ובמקום שיש לו טענה עליו ואומר שרוצ' לציית מאמר ב"ד ודאי דאסור להכותו במקום שאין לו הפסד ברור כנ"ל:
ב סָעִיף א אם ימתין עש"ך ס"ק ב' עד ואסלקנו בדברים אחרים וכו'. הכוונה שאומר שיניח ביד ב"ד קודם הדין מחמת שבלא"ה רוצה לסלק אותו בדברים אחרים ובודאי שיכול לסלק אותו אף שתפס כיון דהתורה ברצון הלוה תלה דוהוא יוציא אליך את העביט כתיב. ודוקא במשכון שהשכינו מדעת א"י לסלקו בדברים אחרים דמשכונא סתם דיני כאפותיקי סתם:
ג סָעִיף א יכול לעשות בכ"ע ויורד אח"כ עמו לדין עסמ"ע ס"ק ד' ומה שפי' דבכ"ע היינו אפי' א"י לברר ומתוך זה הוצרך לחלק דבדבר הגזול דאז בודאי יכפור הגזלן א"י לתפוס אלא ביכול לברר או בלא עדים דאז יהיה נאמן במגו והוי כיכול לברר משא"כ כשבא לתפוס בעד חובו דאפשר לומר שיודה מותר לתפוס שיהיה בטוח בחובו ע"ש והוא תמוה דשורש דין זה הוא ממהרי"ק ושם מבואר להיפך ע"ש. וכן תמה עליו בתומים: ומה שנלפענ"ד בישוב דברי הרב הוא בהקדים הש"ס דב"ק דף ך"ה דפריך אמאן דס"ל עביד אינש דינא לנפשיה מהא דתנן מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן לו מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו דא"א עביד וכו' אמאי שלו לא הגיעו לנקוט פיזר' וליתוב וכו' וכתבו התוספות בד"ה לינקוט קס"ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לדין. וקשאי בה תרתי חדא כיון דקיי"ל בסי' ק"ו דגובין אפי' שלא בפניו ומכ"ש גזילה וכאן ע"כ מיירי דיכול לברר דאל"ה לכ"ע לא מצי עביד דינא לנפשיה וא"כ קשה דלינקוט שליח ב"ד פיזרא וליתוב או יתנו לו הב"ד רשות ויעשו אותו בעצמו שליח ב"ד למינקט פיזר' וליתוב. ועוד קשה לי לפי דיעה זו דתפיסה בלא הכאה שרי א"כ תקשה אפי' למ"ד דלא עביד אינש דינא לנפשיה מ"מ נהי דאסור בנקיטת פיזרא מ"מ יתפוס הדרך בלא הכאה כגון לנדרו או לחפור חריץ וכי א"א לעכב עוברי דרבים רק בנקיטת פיזר' והנה לקושיא ראשונה אפשר לתרץ דהרמב"ם פ"ד דשכנים פסק בבית ועליה שנפל דאם אינו בכאן דבעל עליה בונה וכו' וכתב המ"מ דס"ל כהירושלמי וכי נפרעין מאדם שלא בפניו וכו' וכן כתב הנ"י והב"י דס"ל דאין נפרעין מאדם שלא בפניו וכתומים סי' ק"ו ס"ק א' כתב הטעם כיון דהא דגובין שלא בפניו הוא מכח תקנה שלא יטול אדם מעות חבירו וילך למד"הי ובבית לא שייך זה דלא שכיח ע"ש. והכא שהוא בעצמו גרם זה שהחליף הדרכים ועשה לעצמו דין עם אותו שלא יכול להזמינו לדין כ"ע מודים דאין נפרעין שלא בפניו. ועוד אפשר לומר כיון דרק מצד טורח א"א להזמין כולם לדין ובכי הא אין נפרעין שלא בפניו ועוד אפשר ליישב קושי' הב' ג"כ דלא התיר המהרי"ק תפיסה בלא הכאה רק כשירד אח"כ לדין כמ"ש הרב והבא גבי דרך הרבים שאפי' לבסוף לא ירד לדין עמהם אפי' תפיסה בעלמא אסור וכיון שהוכחנו דאסור אפי' תפיסה בעלמא כשלא ירד לדין בסוף תיכף וכשתופס ויורד תיכף לדין לית דין צריך בשש דמותר כפו שהוכיח בתומים מהא דכתובות דף פ"ה ודר"פ ור"ה בריה דר"י תפסו בשל יתומים אף שלא היה להם על נוף החפץ רק על חוב אחר. וזהו כונת הרב בהג"ה דמעיקרא כ' דאינו רשאי לעשות דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר שהוא שלו דהיינו שיש לו טענה על גוף החפץ וע"ז כתב אח"כ די"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אא"כ יכול לברר שהוא שלו פי' דהיינו דוקא שיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו. והא דנקט שיוכל לברר משום דכשאינו יכול לברר אפי' יש לו טענה על גוף החפץ לא מצי עביד דינא לנפשיה. ועיקר הדיוק הוא רק מה שנקט שהוא שלו ועיקר הכונה דדוקא כשמזיקו לא מצי עביד דינא לנפשיה רק על דבר שהוא שלו אבל כשתפסו על חוב אחר אסור וזהו שסיים אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין פי' אפי' אין לו טענה על גוף החפץ רק שתופסו על חוב שנתחייב לו מחמת גזילה משום דזה לא מקרי עביד דינא לנפשיה כיון שתופסו ויורד תיכף לדין אבל כשאינו יורד לדין ומחזיק לעצמו מה שתפס מיקרי ג"כ עביד דינא לנפשיה ואסור לעשות רק ביש לו טענה על גוף החפץ. וזה מדוקדק בל' מהרי"ק שכתב וז"ל דודאי למסרו ביד עכו"ם העשויין להעליל ודאי אין לו למיעבד דינא לנפשיה אם לא יהיה דבר ידוע שהוא שלו וכו'. (ויש חסרון הניכר בדברי מהרי"ק וכצ"ל ועוד נראה דלא שייך עביד דינא או לא עביד רק כשמזיקו או מפסידו וכמש"ל) וכה"ג איירי כולה שמעתא דהמניח שהנתבע נפסד על ידו בגוף או בממונו וכו' אבל היכא שאין הלוה נפסד ע"י לא שייך לומר לא עביד דינא דמאי דינא שייך הכא הא לא הוי אלא תופס בעלמא דבשלמא להכות כו' שייך לומר עביד דינא דהוי כעין דיינא שהרי הדיין יש לו כח לרדוף ולכוף בין בגוף בין בממון וכו' וכן אי הוה מצינן למימר דאפי' בחפץ שאינו מבורר כלומר שאין לו תביעה על אותו ממון שהוא תופס אלא על ממון אחר אפ"ה מצי שקיל לנפשיה בתורת גוביינא (פי' שגובה מעצמו בלי גביית ב"ד) . אז הוה שייך שפיר למימר עביד או לא עביד דודאי התם נמי הוא דיינא דנחית לנכסיה דחייב ומגבי לאידך שהוא זכאי ומשום כך הוצרך ר"מ להוכיח דבכה"ג לא אמרי' עביד דינא לנפשיה כיון שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו וכו' עכ"ל הרי מוכח בהדיא מדברי מהרי"ק דכל שתופס דרך גוביינא דהיינו שאינו יורד לדין רק שגובה לעצמו בלא ב"ד זה נקרא עביד דינא לנפשיה ואסור לעשות דין לנפשיה כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ אבל תפיסה בעלמא דהיינו שתופס והולך לב"ד. מיד לא מיקרי כלל עביד דינא לנפשיה רק תפיסה דאין זה מעשה דיין ומותר בכל ענין פי' אפי' אין לו טענה על גוף החפץ רק שנתחייב לו מכח גזילה אבל ודאי דאסור לתפוס כי אם במקום שיהיה מועיל תפיסתו לפני ב"ד כגון בלא עדים או שיהיה מועיל לפני ב"ד מכח טענת קים ליה כמו בעובדא דמהרי"ק אבל לתפוס בעדים שלא יהיה נאמן לפני ב"ד ודאי דאסור. וגדולה מזו נראה דאפי' יודע שיהיה נאמן לפני ב"ד במגו דהחזרתי אסור לו לתפוס בעדים דהא יהיה מוחזק בגזלן ויעשהו חשוד כמבואר בב"ב גבי נסכא דרבי אבא והאיך יעלה על הדעת שיחיה מותר הא כיון שמוחזק בגזלן ארבעין בכתפי' ועובדא דרב הונא בברכות שהביא המרדכי ע"כ או שהיה בלא עדים או שיודע היה שלא ילך כלל האריס לב"ד או שהיה יודע שיודה לו האריס בפני ב"ד. דודאי אין לומר שרב הונא היה עושה באופן שיוחזק בגזלן וחשוד לפני ב"ד ח"ו רק שהאיסור היה במה שלקח זמורות אחרות ולא הלך לב"ד וזה הוי עביד דינא לנפשיה דעביד כמו דיינא שמגבה לנפשיה ואסור לעשות דין לנפשיה כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו כמ"ש המהרי"ק ולפרש דברי המהרי"ק לתרץ מה שהקשו עליו המהרש"ל והתומים נראה דשם בנידון שלו היה שהקהל תפסו כלי קודש לטעון קים לי ורצה השואל לומר דשלא כדין תפסו דלא מצי למיעבד דינא לנפשיה בדבר שאינו מבורר והוכיח זה מדברי המרדכי שכ' דה"מ בחפץ המבורר וכו' ופי' השואל דהיינו שיש לו בירור וע"ז השיב דתפיסה לא מיקרי עביד דינא לנפשיה ואפי' אי מיקרי השיב דאין הפי' כלל כמ"ש המרדכי בחפץ המבורר דהיינו שיש לו בירור דא"כ קשה הראיה שהביא המרדכי מהא דלא ימשכנו אלא ע"כ דהפי' כמ"ש המרדכי בחפץ המבורר דהיינו שיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו ובא למעט דאם בא לגבות דבר זה בשביל דבר אחר לא מצי עביד דינא לנפשיה ובזה שפיר מייתי ראיה מהא דלא ימשכנו אלמא דאמר רחמנא דבכה"ג לאו דיינא היא לנפשיה ואח"כ מביא מהרי"ק עוד ראיה לדבריו מהא דמתרץ המרדכי דר"ה היה לקה זמורות אחרות ואם כדברי השואל היה לו לתרץ בפשיטות דר"ה (לא) היה לו בירור ואח"כ כ' דיש להביא ראיה לדברי השואל דבשאין לו בירור לא מצי עביד דינא לנפשיה מהך שותא שכ' המרדכי ואח"כ סתר דע"י גוים שאני ואח"כ משיג מהרי"ק על השואל (וכפי ההג"ה שהגהתי לעיל) דאפי' יהיה הפי' בדברי המרדכי כהשואל מ"מ הא לא מיקרי עביד דינא לנפשיה רק בהכאה או כמו רב הונא שגבה לעצמו בלא ב"ד דבר אחר ולא ירד כלל לדין רק שעשה לעצמו בעין דיין דנחיתי לנכסיה ומגבי לאידך וה"נ שקיל הוא בתורת גוביינא לנפשיה אבל לתפוס ולירד לדין לפני ב"ד אחר זה לא מיקרי כלל עביד דינא לנפשיה רק תפיסה וזה מותר. וביתומים הבין כונה אחרת בדברי מהרי"ק ולכן הקשה עליו והפירוש הברור כמו שכתבתי. ולתפוס בעד חוב של הלואה ודאי דאסור מקרא דלא תבא אל ביתו. אכן בחוב של עיסקא שהוא פלגא פקדון. אם מותר לתפוס יבואר בסי' צ"ז אי"ה:
ד סָעִיף א והוא מבני העיר. עש"ך ס"ק ט' דלענין מוחזקין אפילו נגד שלא מבני עירן ומ"מ אסור למיעבד דינא לנפשיה כו' ואף שיהיו נאמנים לפני ב"ד דהא יש לו דין מוחזקין מ"מ אסור למיעבד דינא לנפשייהו כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ וכמש"ל אבל נגד בני עירן מותרין למיעבד דינא לנפשייהו אף במקום שיחיד אסור למיעבד דינא לנפשיה כגון שאין לו טענה על גוף הממון צבור מותרין ע"ש במהרי"ק דיליף זה מהא דתענית דף י"ז דת"ח שרי למיעבד דינא לנפשיה אבל תפיסה לירד לדין ודאי מותר כדלעיל. ומה שכתב הסמ"ע בהג"ה בין נתפשרו עיין בנימוקי מהר"ט מריזבור"ק שהכוונה שפרעו כבר. ובמחזיקי אורנד"י נראה דנקראין מוחזקין כיון דדינא דמלכותא שכ"ז שאין להם שובר מגבאי מחוייב לשלם שלוח' דמלכא כמלכא:
א סָעִיף א שיכול. פי' דאם אינו יכול לברר שהוא שלו ל"מ דאסור להכותו ולהוציאו מידו אלא אפילו בלא הכא' נמי אינו רשאי להוציאו ממנו מיהו דוקא כשבא להוציא בעדים דבלא עדים יכול לתופסו דיהא נאמן לפני ב"ד במיגו על טענתו. סמ"ע:
ב סָעִיף א לקמן. שם מבואר דיכול למשכן לערב ולהשוכר בעד שכירתו וא"כ לא הי' צריך הרמ"א כאן לכתוב בשם י"א לכן נרא' להגיה מותר למעבד דינא לנפשיה ור"ל אפי' בהכא' והשתא אתי שפיר דקמ"ל דמותר למעבד דינא לנפשיה בהכא' אלא שצ"ע מ"ש הרמ"א אח"כ י"א דלא מיקרי עביד דינא כו' כגון שמכהו כו' משמע דלפני זה מתפיס' בעלמא איירי וצ"ל דאותו י"א אמ"ש המחבר בריש הסי' קאי דכתב דוקא כשיוכל לברר כו' דמשמע כשאינו יכול לברר אפי' תפיס' בעלמא אסור ע"ז כתב די"א דתפיס' גרידא מותר בכל ענין עכ"ל הסמ"ע:
ג סָעִיף א להציל. ואם הי' יכול להציל והלך לפני ערכאות של עכו"ם ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם היזיקו כדין מסור לאנסים מהרש"ל פ"ג סי' ו' עיין בתשובת רשד"ם סי' קמ"ה. ש"ך:
ד סָעִיף א ענין. כתב הסמ"ע דיש חילוק בין אם בא לתופסו גוף הדבר שגזל ממנו דאז מסתמא הלה כופר אינו יכול לתופסו רק שלא בעדים דאז דוקא מהני משא"כ כשטוען שחייב לו ממקום אחר וירא שמא ילך מכאן או יטעון אין לו. בזה יכול למשכנו אפילו בעדים דהא אינו ודאי שהנתבע יכפור החוב ונמצא זה התופס זריז ונשכר עכ"ל:
ה סָעִיף א העיר. ול"ד בני עיר אלא תחת מושל א' שנותנין לו מס ע"ש במהרי"ק אבל בשורש ב' כתב להיפך דאפילו נגד יחיד שאינו מבני עירן נקראים מוחזקים ונרא' דמש"ה לא כתב מור"ם בהג"ה דאם אינו מבני עירן דלא מיחשבו מוחזקים נגדו משום דמסתפק בזה כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב דבמהרי"ק משמע דדוקא לענין עבדי דינא לנפשייהו הוא דבעי שיהי' מבני העיר אבל לענין שהקהל נקראו מוחזקים הוא אפילו שלא כנגד בני עירן עכ"ל (ועיין בתשובת ח"צ סי' י"ד ובשו"ת שב יעקב חלק ח"מ סי' ג'):
ו סָעִיף א מסים. הטעם כיון שהמס הם גובים ליתנו למלך הרי הן כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך. סמ"ע:
א סָעִיף א למשכנו בחובו. כ' בס' שער משפט ונראה דאם כופר לו חובו רשות בידו למשכנו שלא בעדים כדי שיהיה נאמן במגו דלא תפסתי דהא דאסור למשכנו בעצמו היינו היכא שיכול למשכנו ע"פ ב"ד אבל בכה"ג דלא יוכל לגבות ממנו ע"י ב"ד יכול לתפסו בעצמו וכמבואר לקמן סי' צ"ז סט"ו לענין שליח ב"ד ליכנס לביתו למשכנו וראיה גדולה לזה מסי' ס"א ס"ו באם לא מצא דיין שרוצה לדונו כו' ע"ש עוד. אולם בס' קצה"ח בסי' זה ובסי' צ"ז חוכך לאסור ומסיים שם דאפי' לדעת המתירין ליכנס לביתו היכא דלא אפשר לאשתלומי מיניה באנפי אחריני כמבואר בטור שם היינו דוקא לב"ד שיהיה כוונת ב"ד לשמים והן רשאין ולא אתה ומשום הפסד ממון לא שרי לעבור על ד"ת והמקום ימלא חסרון כיס במקום מצוה ע"ש:
ב סָעִיף א כבר אצלו בפקדון עי' בקצה"ח שכתב דמדברי הזוהר פ' במדבר מבואר דאפי' בפקדון איסור גמור לעכבו ומסיים ולכן בעל נפש ירחיק מזה ע"ש. וע' בס' בר"י שכ' דהרמ"ע מפאנו בהגה כ"י מס' הזוהר מחלק בזה בין אם קדם הפקדון ואח"כ הלוהו ובין אם קדם החוב לפקדון דאם קדם הפקדון לחוב מותר לעכבו ע"ש:
ג סָעִיף א כגון שגזלו כו'. ע' בתשו' חו"י סי' קס"ה שכ' על נדון דידיה דע"כ לא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה אלא כשבא חבירו להזיקו בכוונה ורצון יכול לעמוד מנגד להציל ממונו כו' משא"כ כשבהמת חבירו מזקת אותו בלי ידיעת ובלי רצון חבירו כו' עש"ב ועמש"ל סי' שצז ס"ב:
ד סָעִיף א מה שעשה עשוי. בגליון שו"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב בתקפו כהן סי' קי"ד כתב דמ"מ לענין תפיסה בספיקא י"ל דלא מהני בתפס ע"י עכו"ם עכ"ל:
ה סָעִיף א יכול לעשות בכל ענין עבה"ט וע' בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ז שהביא דכן דעת הב"ח והש"ך בספרו תקפו כהן סי' קט"ו דאפי' לכתחלה יוכל לתפוס כל שיש לו מגו אם הדבר ברור לו שהוא שלו ודלא כדעת מהרש"ל פ"ג דב"ק סי' ד' דאסור לכתחלה והוא ז"ל כתב על זה דבתופס ת"ח נ"ל דמותר לכ"ע לתפוס את שלו אפי' לכתחלה במקום דאית לי' מגו וכדאי' במ"ק דף יז ע"א אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא ליה כו' ואפשר דאף בזה"ז יש דין ת"ח לענין זה כיון דבלא"ה דעת רוב האחרונים דבכל ענין יכול לתפוס לכתחלה וגם מדקאמר צורבא מרבנן דהוא רק בחור חריף יש לת"ח עכ"פ בזה הזמן דין זה וכמש"ל סי' קמ"ד (יובא לקמן סי' ט"ו ועמ"ש שם ס"ק א') עכ"ד וע' בתומים סוף סק"ב מענין זה ועמש"ל רס"ב סכ"א ס"ק ב' וע' בקצוה"ח שהזכיר ג"כ דברי הש"ך בספרו תקפו כהן הנ"ל מה שהשיג על מהרש"ל וכתב עליו ונראה פשוט דהיינו דוקא היכא דליכא לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כגון בשכירות וערבות וכיוצא אבל בהלואה דאיכא איסור למשכנו אסור לו לתפוס ואפי' בשוק אסור כו' ע"ש וכבר כתבתי בזה לעיל ס"ק א':
ו סָעִיף א והוא מבני העיר. ע' באר היטב עד אבל לענין שהקהל נקראו מוחזקים הוא אפי' שלא כנגד בני עירן ובש"ך מסיים ונראה שזהו דעת הרב בהג"ה ודלא כהסמ"ע ע"ש וע' בס' בר"י שפקפק על הש"ך בזה דדעת הרב לא משמע כן כו' ובסוף הביא דמהר"ם פרובינצאל בתשו' כ"י הסכים נמי דאין כח לקהל ולראשיו עם יחיד שאינו מבני קהלה ע"ש. וע' בתשו' ח"צ סי' י"ד שכתב בענין מה דנראה לכאורה דדברי מהרי"ק ז"ל בשורש ב' סותרים את דבריו שבשורש א' כבר הרב הש"ך חילק ביניהם וכתב דבשורש א' מיירי לענין עבדי דינא לנפשייהו ובשורש ב' מיירי לענין מוחזקים דזהו אפי' שלא כנגד בני עירן כו' ואף לדברי הסוברים דפליגי דברי מהרי"ק דידיה אדידיה כבר פסקו ז"ל לדבריו שבשורש ב' והכי מסתבר כו' ואף לדברי בעל משא מלך דס"ל כדבריו שבשורש א' היינו לענין שלא יהיו מוחזקים לכל מידי דמסתפקא אבל לענין שיצטרך ליתן להם משכון כ"ע מודו וכמ"ש בת"ה דעיקר טעמא הוא כדי שיהא תקנה לרבים כדי שיהא היחיד התובע והרודף אחר הדין. נמצא דלכ"ע בנ"ד (המובא קצת לקמן סי' י"ד ס"ב) אף אותם היחידים שעקרו דירתם מכאן ולא נשאר להם בעיר הזאת שום דבר לא מקרקעי ולא מטלטלי לא בעין ולא באשראי אפ"ה מחוייבים ליתן להקהל משכון קודם שירדו עמם לדין כו' עכ"ד ע"ש. וע' בתשו' שב יעקב סי' ג' שכ' על נדון דשם (שיובא לקמן סי' ז' סי"ב ס"ק כ"ו) ואשר שנית דיבר ראובן שאינו רוצה להשליש המעות קודם שירד לדין באמרו שהוא יחיד המדיין עם הקהל שאינו מעירם הנה תחלה צריך לבאר כל הנ"מ שצריך היחיד להשליש המעות או משכון נגד רבים. חדא דרבים יהיו מוחזקין ויחיד יהיה המע"ה ועוד דרבים יוכלו לטעון קים לן. ועוד שהיחיד יהיה התובע משום דברבים התובעין יהיה קדרה דבי שותפי (וכמ"ש כל זה בסמ"ע סק"ו וסק"ז) בכן בנ"ד לענין דצריך ליתן משכון נלע"ד הדין עם הקהל דאף דלדברי הסמ"ע סי' ד' סק"ה והדבר עומד בספק ראוי לפסוק כהש"ך שהכריע דדעת רמ"א לענין מוחזקין המה אפי' שלא כנגד בני עירן. אולם מה שנראה מדבריו שהמה מוחזקין לכל דבר הן להיות על היחיד הדין של המע"ה הן לומר קים לן וכיוצא אינו נראה לע"ד דמהיכ"ת לעבור הדין דיחיד שאינו מבני עירן במה דלא שייך הטעם קדרה דבי שותפי וכמבואר להמעיין במהרי"ק שם דכל ראיותיו הוא רק מטעם דלא יהיה כקדרה דבי שותפי כמו שהוכיח הש"ס ב"ב דף כ"ד ע"ב כו' וא"כ זהו רק לענין דצריך היחיד להשליש המעות או משכון כדי שיהיה היחיד התובע אחר רבים הנתבעים אבל מהיכ"ת ליטול מן היחיד הזכיות שלו מה שלא תליא בזה כגון לענין שיהא היחיד המע"ה אם הוא באמת המוחזק ולהוציא ממנו שלא כדין כי אפשר שאף שאינו יכול לברר כדבריו ע"פ עדים וראיה עכ"פ יכול להיות שהאמת אתו וכי מפני זה יפסיד היחיד זכיות שלו כו' ע"ש עוד וזה מכוין לדברי הרב בעל משא מלך כמו שביאר ביתשו' ח"צ הנ"ל:
ז סָעִיף א דוקא בעניני מסים. עבה"ט שכתב הטעם כו' וכ' בספר שער משפט ונראה דמה"ט נמי אם היחיד חייב ג"כ לאחרים חוב הקהל בעניני מסים קודם לכל בע"ח דכיד המלך דמיא והוי כגבוי וכן פסק בתשו' הרדב"ז ח"א סי' צ"ו כו' ע"ש ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן ק"ב סק"א:
ח סָעִיף א וגם אין נקראים מוחזקים נגדו. כ' בר"י ולענין אי עביד דינא לנפשיה עי' הרשב"ץ ח"ב סי' רל"א כו' עש"ב:
א סָעִיף א אם רואה. שם בן בג כו':
ב סָעִיף א יכול להכותו. שם:
ג סָעִיף א אם. שם כ"ח א':
ד סָעִיף א אפי'. שם כז ב':
ה סָעִיף א והוא שיכול. שם קי"ז א' וכ"מ במ"ק י"ז א' דדוק' ת"ח הלא"ה לא:
ו סָעִיף א מ"מ. ב"מ קיג א':
ז סָעִיף א אבל אם. שם קטו א':
ח סָעִיף א או. שם קיג א' דוקא לביתו או לפתחו:
ט סָעִיף א וי"א כו' שגזלו. ב"ק שם בן בג:
י סָעִיף א או רוצה. שם גרגותא:
יא סָעִיף א או. שם כ"ח א' שור שעלה כו' וקצותה כו':
יב סָעִיף א אבל. ברכות ה' ב':
יג סָעִיף א (ליקוט) ודוק' הוא כו' עסי' כ"ו ס"א (ע"כ):
יד סָעִיף א מיהו כו'. ב"ק קיז א' לפי פי' המרדכי דמ"ש כל כמיניה דוקא משום שא"י לברר כנ"ל:
טו סָעִיף א וי"א. שם כ"ז ב' לפי פי' דוקא אפדנא: (ליקוט) י"א דלא מיקרי כו' דתפיסה לא מיקרי דינא אלא תפיסה שם (ע"כ): (ליקוט) י"א דלא מיקרי עביד כו'. ממ"ש בפ"ט דב"מ אבל אתה נכנס לביתו של ערב לשכר כתף כו' וכבר כתב וי"א דלא אמרי' כו' אבל אם כבר נתחייב כו' ודוחק לומר דשם מיירי לרצונו וצ"ל הא דברכות מפני שלא היה יורד לדין עמו וז"ש ויורד עמו כו' (ע"כ):
טז סָעִיף א וכ"ז כו' אבל יחיד. מ"ק י"ז א' ורבים דין ת"ח להם וכמש"ל קידרא כו' ומי יעיד להם שכולם נוגעים: (ליקוט) וכ"ז כו'. כמ"ש בפ"ב דמ"ק בצורבא מרבנן כו' במילתא כו' ר"ל אף שא"י לברר כי א"א לו לברר שהוא טרוד בגירסתו וה"ה לבני העיר כמש"ו כי אינן כו' (ע"כ): (ליקוט) אבל יחיד נגד רבים כו'. כמ"ש בב"ב ק"א שבררו כו' מאן דמתני כו' וערשב"ם שם בד"ה כשאבדה כו' אבל רבים כו' (ע"כ):
יז סָעִיף א (ליקוט) והוא מבני העיר. דוקא לענין זה צריך מבני העיר אבל לענין מוחזקין וליתן משכון א"צ ולכן סתם הרב שם וכ"כ ש"ך ופשוט הוא בטעמו (ע"כ):
יח סָעִיף א הקהל. ב"ב נ"ה א' ועתוס' שם וגמ' יבמות מ"ו א':
יט סָעִיף א וצריך לתת. ב"ב כ"ד ב':
כ סָעִיף א ודוקא. שם מ"ש מבור דאמרת כו':
כא סָעִיף א ומ"מ כו'. שם קידרא כו':
כב סָעִיף א וכ"ז כו'. שם ח' א' וא"א לומ' מוהרקיי' בטפסא כו' בזה:
כג סָעִיף א ומותר. גטין פ"ח ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.