א הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: בֵּית כּוּר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: בֵּית כּוּר לְבַד (טוּר בֵּית יוֹסֵף ר"י וְהָרֹא"שׁ), וְהָיוּ בְּתוֹךְ הַשָּׂדוֹת גֵּיאָיוֹת קְטַנִּים עֲמוּקִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מַיִם, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחְבָּן ד' (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם) וְאֵין בָּהֶם רֹבַע הַקַּב (טוּר), אֵין נִכְלָלִים בְּתוֹךְ הַבֵּית כּוּר, שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן מָעוֹתָיו בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִרְאִים כִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת; וְלוֹקֵחַ אֵלּוּ הַגֵּיאָיוֹת וְהַסְלָעִים בִּכְלַל הַבֵּית כּוּר, בְּלֹא דָמִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִשְׁאֲרוּ לַמּוֹכֵר, וּמִכָּל מָקוֹם הַלּוֹקֵחַ צָרִיךְ לִקַּח שְׁאָר הַשָּׂדֶה, בִּלְבַד, שֶׁיּוּכַל לְהַעֲבִיר הַמַּחֲרֵשָׁה בֵּינֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וְהָרֹא"שׁ ונ"י ר"פ בֵּית כּוּר).
ב הָיוּ פָּחוֹת מִכָּאן וַאֲפִלּוּ מְלֵאִים מַיִם (טוּר), נִמְדָּדִים עִמָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם אֶלָּא בֵּית ד' קַבִּין, וְהָיוּ הָאַרְבַּע קַבִּין מֻבְלָעִים בְּתוֹךְ חֲמֵשֶׁת קַבִּין בְּתוֹךְ רֻבָּהּ שֶׁל שָׂדֶה, אֲבָל הָיוּ יוֹתֵר עַל ד' קַבִּין וְהֵם גְּבוֹהִין ג' (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), אוֹ שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִים הַרְבֵּה, אוֹ אֵינָם מֻבְלָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם י', אֵינָם נִמְדָּדִים עִמָּהּ.
ג הָיוּ נִבְלָעִים רֻבָּן בְּמִעוּטָן אוֹ מִעוּטָן בְּרֻבָּן, אוֹ שֶׁהָיוּ מְחֻלָּקִים כְּמוֹ חוּט שָׁוֶה, אוֹ כְּמוֹ עִגּוּל, אוֹ כְּמוֹ מְשֻׁלָּשׁ, אוֹ שֶׁהָיוּ בְּהַצְּדָדִין, אוֹ שֶׁהָיוּ דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן, כָּל אֵלּוּ סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
ד וְכֵן אִם הָיָה עָפָר לְמַעְלָה וְסֶלַע מִלְּמַטָּה, אוֹ סֶלַע מִלְמַעְלָה וְעָפָר מִלְּמַטָּה, הֲרֵי זֶה סָפֵק.
ה הָיָה בּוֹ סֶלַע יְחִידִי, אֲפִלּוּ בֵּית רֹבַע לְכֹר, אֵין נִמְדָּד עִמָּהּ. וְאִם הָיָה סָמוּךְ לַמֶּצֶר, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אֵין זֶה נִמְדָּד עִמָּהּ. הִפְסִיק עָפָר בֵּין סֶלַע לַמֶּצֶר, הֲרֵי זֶה סָפֵק. כָּל אֵלֶּה דִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם, אֲבָל יֵשׁ דֵּעוֹת אֲחֵרוֹת בְּדִינִין אֵלּוּ וְהֵבִיאָן הַטּוּר.
ו אָמַר לוֹ: כְּבֵית כּוּר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, אֲפִלּוּ הָיוּ בָּהּ גֵּיאָיוֹת עֲמוּקִים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר, הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִים עִמָּהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁאֵין בָּהֶן (יוֹתֵר עַל) ד' קַבִּין (טוּר בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ"ם וּבֵית יוֹסֵף בְשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבְשֵׁם הָרִי"ף וְהָרַ"ן וְהָרְאָ"ה). וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, אֲבָל אִם עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: בֵּית כּוּר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, וַאֲפִלּוּ חָסֵר ז' קַבִּין וּמֶחֱצָה הִגִּיעוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: בֵּית כּוּר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בַּחֶבֶל, אִם פִּחֵת כָּל שֶׁהוּא, מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים, וְאִם הוֹתִיר כָּל שֶׁהוּא, יַחֲזִיר לוֹ.
ח אָמַר לוֹ: בֵּית כּוּר עָפָר זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפֵּרַשׁ וְאָמַר: בֵּית כּוּר עָפָר בֵּין חָסֵר בֵּין יָתֵר, וְאִם פִּחֵת מֵהַמִּדָּה אֶחָד מכ"ד, שֶׁהוּא רֹבַע לְכָל סְאָה, אוֹ הוֹתִיר רֹבַע לְכָל סְאָה, הִגִּיעוֹ; יֶתֶר עַל כֵּן, יַחֲשֹׁב עִמּוֹ כָּל הָרְבָעִים שֶׁחָסְרוּ אוֹ הוֹתִירוּ, וְכָל שֶׁפִּחֵת מִבֵּית כּוּר יְנַכֶּה לוֹ מֵהַדָּמִים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁפִּחֵת שֶׁעֲדַיִן נִקְרָא בֵּית כּוּר, אֲבָל יֶתֶר מִכֵּן, לֹא, דְּהָא בֵּית כּוּר קָאָמַר לֵהּ. וְדַוְקָא שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע יוֹתֵר, אֲבָל מָכַר לוֹ בֵּית כּוּר בִּשְׂדוֹתָיו, נוֹתֵן לוֹ בֵּית כּוּר מְכֻוָּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן) ; וְכָל שֶׁהוֹתִיר עַל בֵּית כּוּר, יַחֲזִיר לוֹ.
ט וּמַה הוּא מַחֲזִיר לוֹ, אִם הָיָה הַתּוֹסֶפֶת פָּחוֹת מִט' קַבִּין, מַחֲזִיר לוֹ דָמִים כִּשְׁעַת הַמְּכִירָה, לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמּוֹכֵר. וְאִם הָיְתָה הַתּוֹסֶפֶת סְמוּכָה לְשָׂדֶה אַחֶרֶת שֶׁל מוֹכֵר, מַחֲזִיר לוֹ אוֹתָהּ תּוֹסֶפֶת קַרְקַע, שֶׁהֲרֵי סוֹמֵךְ אוֹתָהּ לִשְׁאָר שְׂדוֹתָיו וְאֵינוֹ מַפְסִיד כְּלוּם.
י הָיְתָה הַתּוֹסֶפֶת יְתֵרָה עַל ט' קַבִּין, נוֹתְנִים רֹבַע לְכָל סְאָה וּסְאָה, וְהַנִּשְׁאָר יָתֵר עַל הָרְבָעִים, אִם יֵשׁ בּוֹ ט' קַבִּין, נוֹתֵן כָּל הָרְבָעִים כֻּלָּם עִם הַיָּתֵר מֵהַקַּרְקַע, וְנוֹתְנוֹ לוֹ כְּשָׁעָה שֶׁלְּקָחָהּ מִמֶּנּוּ.
יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיְתָה בְּזוֹל בִּשְׁעַת מִמְכָּר וְהוֹקִירָה בִּשְׁעַת הַחֲזָרַת הַיָּתֵר. אֲבָל אִם הָיְתָה בְּיֹקֶר וְהוּזְלָה, אוֹמְרִים לַלּוֹקֵחַ: אִם רָצִיתָ לִתֵּן לוֹ דְּמֵי הַתּוֹסֶפֶת כֻּלָּהּ תֵּן לוֹ דָּמִים כְּפִי הַמִּמְכָּר וְאִם רָצִיתָ לִתֵּן לוֹ קַרְקַע תֵּן לוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁוֶה עַכְשָׁיו.
יב דִּין חֲצִי קַב בְּגִנָּה כְּדִין ט' קַבִּין בַּשָּׂדֶה. שֶׁאִם הוֹתִיר בְּגִנָּה פָּחוֹת מֵחֲצִי קַב עַל הָרְבָעִים, אֵינוֹ מַחֲזִיר לוֹ אֶלָּא דָּמִים; הוֹתִיר חֲצִי קַב, מַחֲזִיר לוֹ כָּל הָרְבָעִים עִם הַיָּתֵר בְּדָמִים, אוֹ קַרְקַע כִּשְׁעַת הַזּוֹל שֶׁל עֵת הַחֲזָרָה. וְכָל מַה שֶּׁכָּתַב מַתְּחִלַּת סָעִיף (ט') עַד כָּאן לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק כ"ח מֵהִלְכוֹת מְכִירָה, וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה הִנִיחוֹ שָׁם בְּצָרִיךְ עִיּוּן. וְהָעִקָּר כְּדַעַת יֵשׁ אוֹמְרִים, כִּי כָּל שֶׁהוּא פָחוֹת מִט' קַבִּין, הָרְשׁוּת בְּיַד הַמּוֹכֵר לִקַּח קַרְקַע אוֹ מָעוֹת, וְאִם נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת נוֹתֵן כִּשְׁעַת הַזּוֹל, בֵּין הָיְתָה בְּזוֹל וְהוּקְרָה אוֹ הָיְתָה בְּיֹקֶר וְהוּזְלָה. אֲבָל הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת סְמוּכָה לְתוֹסֶפֶת זוֹ, נוֹתֵן לוֹ קַרְקַע. וְכֵן אִם הָיְתָה הַתּוֹסֶפֶת ט' קַבִּין. וּמְחַשְּׁבִים כָּל הַמּוֹתָר, בֵּין הָרְבָעִים בֵּין הַנִּשְׁאַר (טוּר).
יג מָכַר שָׂדֶה, וְנַעֲשָׂה גִּנָּה בְּיַד לּוֹקֵחַ; אוֹ גִנָּה, וְנַעֲשָׂה שָׂדֶה, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מְחַשֵּׁב לוֹ כְּדִין שֶׁהָיְתָה בְּעֵת הַמֶּכֶר אוֹ כְּדִין שֶׁהוּא עַתָּה.
יד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: בֵּית כּוּר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בַּחֶבֶל בֵּין חָסֵר בֵּין יַתִּיר, אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ: בֵּית כּוּר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ בֵּין חָסֵר בֵּין יַתִּיר מִדָּה בַּחֶבֶל, הַלֵּךְ אַחַר הַפָּחוֹת שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת, וְאֵין לוֹ אֶלָּא כְּדִין, אִם חָסֵר אִם יַתִּיר.
טו מָכַר לוֹ בֵּית כּוּר, וְאָמַר לֵהּ: בְּסִימָנִים וּבִמְצָרִים, פִּחֵת שְׁתוּת אוֹ הוֹתִיר שְׁתוּת, הִגִּיעוֹ; פִּחֵת יָתֵר עַל שְׁתוּת, יְנַכֶּה לוֹ מֵהַדָּמִים; הוֹסִיף לוֹ יָתֵר עַל שְׁתוּת, יִתֵּן לוֹ דָּמִים אוֹ קַרְקַע, הַכֹּל לְפִי הַשִּׁיּוּר; אִם הַנִּשְׁאַר בַּשָּׂדֶה פָּחוֹת מִט' קַבִּין, וּבַגִּנָּהּ פָּחוֹת מֵחֲצִי קַב, וְלֹא הָיָה סָמוּךְ לִשְׂדֵה הַמּוֹכֵר, מַחֲזִיר לוֹ דָמִים.
טז הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה שֶׁהַלּוֹקֵחַ יוֹדֵעַ אוֹתָהּ וְאֶת מְצָרֶיהָ וּכְבָר הֻרְגַּל בָּהּ, אֲפִלּוּ אָמַר לֵהּ: יֵשׁ בְּמִדָּתָהּ ק"ק, וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא ק"נ, הִגִּיעָתוֹ, שֶׁהֲרֵי יְדָעָהּ וְקִבֵּל עָלָיו, וּמַה שֶּׁאָמַר לֵהּ חֶשְׁבּוֹן ק"ק, כְּלוֹמַר, שֶׁהִיא שָׁוָה כְּמוֹ אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בְּמִדָּתָהּ מָאתַיִם.
יז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: בֵּית כּוּר פְּלוֹנִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּמִדָּתוֹ אֶלָּא לֶתֶךְ, הִגִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא מָקוֹם הַנִּקְרָא בֵּית כּוּר; לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַמּוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא נִקְרָא בֵּית כּוּר.
יח וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: כֶּרֶם שֶׁלִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֲנִי מוֹכֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גְּפָנִים, הִגִּיעוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִים אוֹתוֹ כֶּרֶם. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: פַּרְדֵּס זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ רִמּוֹנִים, הִגִּיעוֹ, וְהוּא שֶׁיִּקָּרֵא פַרְדֵּס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יט כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג הַלֵּךְ אַחַר הַמִּנְהָג, וְאַחַר לְשׁוֹן רֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם.
כ הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, שָׁמִין כַּמָּה שָׁוֶה כָּל הַשָּׂדֶה וְנוֹתֵן לוֹ מֵהַכָּחוּשׁ שֶׁבָּהּ מַה שֶּׁשָּׁוֶה חֲצִי הַדָּמִים שֶׁל כָּל הַשָּׂדֶה. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: חֶצְיָהּ בְּדָרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, שָׁמִין לוֹ דְּמֵי כֻּלָּהּ, וְנוֹתֵן לוֹ בִּדְרוֹמָהּ כַּחֲצִי כָּל הַדָּמִים, וּמְקַבֵּל עָלָיו הַלּוֹקֵחַ לַעֲשׂוֹת בְּחֶלְקוֹ מְקוֹם הַגָּדֵר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמּוֹכֵר נוֹתֵן מֵחֶלְקוֹ הַמָּקוֹם לַעֲשׂוֹת בּוֹ גָּדֵר וכו' (טוּר סי"ח) וּמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר סָמוּךְ לַגָּדֵר חָרִיץ קָטָן רָחָב שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְחוּצָה לוֹ חָרִיץ אַחֵר גָּדוֹל רָחָב שִׁשָּׁה טְפָחִים, וּבֵין שְׁנֵי הַחֲרִיצִין רָחָב טֶפַח, כָּל זֶה שֶׁלֹּא תִקְפֹּץ הַנְּמִיָּה:
כא הָיָה לוֹ חֲצִי הַשָּׂדֶה, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: חֲצִי שֶׁיֵּשׁ לִי בַּשָּׂדֶה מָכַרְתִּי לְךָ, קָנָה הַחֵצִי כֻּלּוֹ. אָמַר לֵהּ: חֲצִי הַשָּׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לִי, לֹא קָנָה אֶלָּא רְבִיעַ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רי"ד סָעִיף ז'.
כב הָיָה לוֹ בִּקְעָה גְדוֹלָה, וּבְתוֹכָהּ שָׂדוֹת הַרְבֵּה, וְכָל אַחַת חֲלוּקָה בְּמֶצֶר שֶׁלָּהּ, וּמָכַר לוֹ בָּהּ שָׂדֶה וּמָצַר לוֹ מִצְרֵי הַבִּקְעָה, לֹא קָנָה אֶלָּא שָׂדֶה אַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מְעַט שֶׁקּוֹרִים לְבִקְעָה שָׂדֶה וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רי"ד סָעִיף ז'. אֲבָל אִם אֵין מֶצֶר מַפְסִיק, קָנָה הַכֹּל, דְּכָל הַמֻּקָּף בְּמֶצֶר אֶחָד נִקְרָא שָׂדֶה אֶחָד (הָרֹא"שׁ ס"כ וְטוּר) וְעַיֵּן רֵישׁ סִימָן רי"ט.
כג הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שָׂדֶה דְבֵי חִיָּא אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, וְהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם זֶה, לֹא קָנָה אֶלָּא הַפָּחוֹת שֶׁבָּהֶם.
כד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שָׂדוֹת אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מִעוּט שָׂדוֹת שְׁתַּיִם. אָמַר לֵהּ: כָּל שָׂדוֹת. וַאֲפִלּוּ ג' וְד' חוּץ מִגַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: שָׂדוֹת, אֲבָל אִם אָמַר: (כָּל) קַרְקָעוֹת, הַכֹּל בִּכְלָל, אֲפִלּוּ בָתִּים (טוּר סכ"ב בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה). אָמַר לֵהּ: נְכָסִים, אֲפִלּוּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, אֲבָל לֹא בָּתִּים וַעֲבָדִים. וְאִם אָמַר לֵהּ: כָּל נְכָסִים, אֲפִלּוּ בָּתִּים וַעֲבָדִים, וְכָל הַמִּטַּלְטְלִים הַיְדוּעִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ בִּכְלַל הַמֶּכֶר. וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: כָּל נְכָסַי, אֲבָל אִם אָמַר: נִכְסֵי דְּבֵי פְלַנְיָא, לֹא מָכַר לוֹ הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁקָּנָה מֵאוֹתוֹ פְלוֹנִי, דְּאֵין מִטַּלְטְלִין נִקְרָאִים עַל שֵׁם הַמּוֹכֵר (טוּר בְּשֵׁם הָר"י).
כה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׂדֵה רְאוּבֵן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא הַלּוֹקֵחַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אָמַר לֵהּ הַמּוֹכֵר: "אֵינָהּ זוֹ הַשָּׂדֶה שֶׁהָיְתָה שֶׁל רְאוּבֵן, אֶלָּא כָּךְ הִיא קְרוּיָה וּלְעוֹלָם לֹא הָיְתָה לוֹ, אֶלָּא זוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁל רְאוּבֵן וּלְקַחְתִּיהָ מִמֶּנּוּ, וְהִיא שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ", עַל הַמּוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה, זוֹכֶה הַלּוֹקֵחַ בְּזוֹ שֶׁכָּל הָעָם קוֹרִין אוֹתָהּ שֶׁל רְאוּבֵן:
א סָעִיף ו וי"א דוקא שאין בהם ד' קבין. הקשה בסמ"ע הא כ' רשב"ם בעל סברא זו דוקא ביותר מד' קבין אבל ד' קבין נמדדים ולכך הגיה כך ול"נ דמהרמ"א איירי כאן בכל ענין אפילו אינו מובלע בתוך ה' קבין ובתוך רובה של שדה אבל ד' קבין צריך שיהא דוקא בכל התנאים הנזכרים לעיל כי להרשב"ם דינא דבית [דכבית] כור לא עדיף אלא לענין שנמדדים אפילו גבוהין אבל בכל דבר הוא דומה לנדון דלעיל וע' בטור ויבורר נ"ל ודוק:
ב סָעִיף יד או שאמר כו'. עיין מ"ש בסמ"ע ס"ק מ"א ומ"ב ומ"ג ואינו נלפע"ד אלא נראה עיקר כהמ"מ וב"י ועיר שושן שביארו לדברי הרמב"ם והמחבר דגם הוא ס"ל כרשב"ם ושלא כדת השיג עליהם וכ"כ הב"ח דה"ק הרמב"ם ואין לו אלא כדין הפחות בין אם חסר בין אם יתר והשיג על הטור וסמ"ע ע"ש ועוד מצאתי סתירה לדברי הסמ"ע ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ' בית כור וז"ל יקח הלוקח בכגון זה הפחו' שבשעורין וזה שאמרו הלך אחר הפחות שבלשונות עכ"ל הרי שהפחות שבלשונות לעולם רעות' ללוקח ופירשו הפחות שבשעורים ולא כמו שפי' הסמ"ע אחר הל' שמפחית הדבור שאמר בתחלה כו' וגם קשה לי על מ"ש הסמ"ע שמפחית הדבור שא"ל בתחילה בית כור כו' שהרי במשנה שמשם מקור דין זה לא הוזכר בית כור אלא פשיטא דל' בית כור דנקטו הרמב"ם והמחבר כאן הוא ל"ד ואינו אלא פירוש של מדה בחבל וכוונתם כדברי הראב"ד שאביא בסמוך ונראה דגם הר"י מגא"ש ורש"י ורשב"ם ס"ל כהראב"ד ודבריו נכונים לדינא וז"ל הפחות שבלשונות קולא הוא לנתבע ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע ופעמי' שחסר הוא קולא או חומרא לנתבע וכן היתר עכ"ל ומ"ש הרב המגיד דאפי' בא המוכר ליקח מעות כופין את הלוקח ליתן כשהותיר לפי שקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן אמרו בענין שכירות בב' לשונות סותרי' כמו שיתבאר פ"ז מה' שכירות עכ"ל פשיטא דאין ר"ל דכופין את הלוקח ליתן אם אינו חפץ בקרקע דודאי בכה"ג לא שייך לומר קרקע בחזקת בעליה עומדת וגם גבי שכירות פ"ז לא אמרינן אלא שצריך לשלם לו בעד החדש הי"ג כשכבר דר בו (ונתבאר לקמן סי' שי"ב סט"ו) אלא ר"ל דאם הלוקח חפץ בקרקע ואינו רוצה במותר שהותיר ואינו רוצה ליתן המעות בעד המותר כופין את הלוקח ליתן וכ"ז שאינו נותן הקרקע כולו של מוכר מטעם קרקע בחזקת בעלי' קיימת וכת' כן לפי שמפשטא ל' הראב"ד שכתב והמוכר תובע המעות יתירים כו' לא משמע כן ולענ"דנ דגם הראב"ד מודה ליה אלא שמיירי שחפץ שהקרקע יהיה של הלוקח רק שתבע מעות היתירים ובזה הדין עם הלוקח ואפשר דגם הרב המגיד הבין כוונת הראב"ד כן ולא בא אלא לפרש ודוק:
ג סָעִיף כג אלא הפחות שבהם כן הוא בש"ס סוף ב"ב (סוף) [דף] קע"ג ע"ש וכפירשב"ם ריש פ' המוכר את הבית סוף (בבא בתרא ד' ס"א) ע"ש:
ד סָעִיף כד אפילו בתים. כ"כ ג"כ הטור ויש לספק אם העבדים בכלל סתם קרקעות עכ"ל סמ"ע ולא ידענא מאי מספקא ליה הא פשיטא דאינם בכלל מקרקעי אלא בכלל מטלטלי וכדלקמן סי' רמ"ח ס"י:
ה סָעִיף כד וכל המטלטלים כו'. אע"ג דלקמן סי' רמ"ח סעיף י"א כל המטלטלים בכלל נכסי אע"פ שלא אמר כל שאני התם דמתנה בעין יפה נותן וחילוק זה מוזכר בתוס' והרא"ש והר"ן וכן נ"ל לדעת הרמב"ם והמחבר (וכ"כ הב"ח אבל שאר תירוצי' שהוזכרו בתו' ושאר פוסקים קשה להו לומ' בדעת הרמב"ם והמחבר) ומ"ש הרב המגיד על דברי הרמב"ם דכאן באומר כל נכסי המטלטלים בכלל כמ"ש המחבר והכי מוכח בפרק מ"ש ואמרינן התם דאפילו תפילין איקרי נכסי כו' אע"ג דבפרק מ"ש במתנה איירי ה"ק דבפ' מ"ש מוכח דכל המטלטלי' איקרי ניכסי ואפילו תפילין וכה"ג וא"כ נהי דהתם במתנה מ"מ כיון דהכל בכלל נכסי כאן שאמר כל נכסי כל המטלטלים בכלל דנהי דמוכר בעין רעה מוכר היינו היכא שלא אמר כל ואי לאו הך דפרק מ"ש אפי' אמר כל לא הוי כל המטלטלים בכלל דמאן לימא לן דאיקרי נכסי כלל כן נ"ל ודוק:
ו סָעִיף כד אבל אמר נכסי דבי פלניא כו'. אפילו אמר כל כן כתב הטור בשם הר"ר יונה ונראה שטעמו מדכתב ה"ר יונה בסוף דבריו אבל האומר כל נכסי אני מוכר גם המטלטלים בכלל דלאיזה צורך הזכיר כל אלא לדיוקא אצטריך דבנכסי דבי חייא אפילו כל לא מהני אבל לפע"ד זה דוחק ויותר נראה דתיבת כל ט"ס הוא או י"ל דה"ק אבל האו' כל נכסי דבי חייא אני מוכר לך גם המטלטלים בכלל וא"כ י"ל דה"ר יונה מתרץ דברי רשב"ם ודוק:
א סָעִיף א בית כור. הוא שדה שרגילין לזרוע עליה ל' סאין:
ב סָעִיף א וה"ה אם אמר בית כור לבד ולאפוקי ממ"ד דדוקא בית כור עפר דגילה דעתו דקנהו לזריעה משא"כ בית כור סתם דא"ל לבנות עלה בית או למשטח עליה פירות קנהו קמ"ל וע' בטור שכ' דעות בזה:
ג סָעִיף א אע"פ שאין בהם מים. פי' ואז ראוי לזרוע בתוכו ומינה דה"ה בסלעי' דאע"פ שיש עליהן עפר הרבה מלמעלה עד שראויין לזריעה ועד"ר:
ד סָעִיף א ורחבן ד' טפחי'. שאז הן חשובין מקום בפני עצמן ולענין שבת נחשבי' רה"י שם:
ה סָעִיף א ואין בהם רובע הקב נראה דהוסיף מור"ם וכתב דלא יהיה בהן רובע הקב משום דהמחבר מסיק וכתב דלוקחן הלוקח בלא דמי' והוא דעת הרמב"ם כתבו הטור בשמו וכתב עליו דכ"כ הרמ"ה ובתנאי שלא יהיה בא' מהן רובע הקב דאם יש בו רובע הקב לא מזבני ור"ל דלא מזדבני בכלל שאר בית כור שילקחם הלוקח בלא דמים אבל לדעת הרא"ש ורשב"ם דס"ל דישארו להמוכר והלוקח צריך לקבל השדה אע"פ שהגאיות והסלעי' בתוכו (והן הי"א שכתב מור"ם אחר זה בסמוך) אפי' יש בהן רובע הקב איירי והא ראיה שאחר זה בס"ג כ' הטור בשם הרמב"ן (והוא מהירושלמי) דהא דבאין גבוהין או עמוקין י' נופחים דנמדדין עמה היינו דלית רוחב אחד מהן יותר מי"ט או מד"א (לכל מר כדאית לי' בירושלמי דפליגי בזה והבאתי לשונו בפרישה) ע"ש ולא חילק וכ' שיעור ברישא היכא דעמוקין או גבוהין עשרה דאין נמדדין עמה והלוקח צריך לקבל שדה מופסקת מהן משמע דברישא אף שהסלעים או הגאיות הן רחבים יותר מד' אמות ואפילו מרובע אין מבטלין המקח (מיהו המחבר ומור"ם השמיטו ולא כתבו בסמוך הא דבעינן שלא יהיה ברוחב א' מהן יותר מי"ט או ד' אמות ולא ידעתי למה ונראה שהוא מטעם דס"ל לרשב"ם הנ"ל בריש הסימן לא ס"ל כהרמב"ן בזה וכמ"ש בד"מ ע"ש וכ"כ בדרישה דר"ס זה בשם הב"י אבל בהגהתי לדרכי משה כתבתי שם דלא ידעתי במאי פליגי ואי משום דרשב"ם כ' דהא דבגבוה עשרה אין נמדד עמה איירי ברוחב ד' וממילא סיפא דקתני דבאין גבוה י' דנמדד מיירי אפי' ברחבן ד' הא גם רמב"ן כתב דהא דנמדד עמו מיירי ברחב ד' טפחים ועד י"ט או ד' אמות רק שלא יהיה רחב יותר) ולכאורה נראה דמ"ה כ' מור"ם בדברי המחבר שהוא כדברי הרמב"ם דאין בהם רובע משום דהרמב"ם כ' בדין סלע יחידי דאם יש בו רובע לא מזדבן עם השדה וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ה אבל גם בזה קשה מנ"ל דהא י"ל דלא כ' הרמב"ם כן אלא שלא יהא נמדד בכלל השדה אבל כאן דאיירי דנמדד לו במישור בית כור נוכל לו' דכולי עלמא מודים דאף אם רחב רובע אינו מבטל המקח:
ו סָעִיף א והלוקח צריך ליקחכו'. ואינו יכול לו' איני רוצה שדה מופסקת. בסלעים ובלבד שלא יפסיקו בכל אורך השדה שאז לא היה יכול לעבור מחרישה ביניהן אשר"י וטור:
ז סָעִיף ב ואפילו מלאי' מים. פי' דאז אינן ראוים לזריעה כלל וה"ה בסלעים שאינן גבוהין י"ט אפי' אינן ראוין לזריעה כלל נמדדין עמה משום דאין לך שדה שאין בה טרשים או גאיות והיה ללוקח להתנות ע"מ שתתן לי הכל במישור דוקא:
ח סָעִיף ב אלא בית ד' קבין. פי' ד' קבין לכור ועפ"ז לפי ערך כגון שלא יהיה קב א' כשמוכר לו בית רביעית כור דעד שיעור זה מוחל הלוקח ומקבל במקחו טרשי' וגאיות בתוך מקחו טפי לא:
ט סָעִיף ב מובלעי' בתוך חמשה. דיש קב מישור הפסק ביניהן דאל"כ מחשב כסלע יחידי:
י סָעִיף ב בתוך רובה של שדה. פי' השדה כולה היא בית כור דהיינו ל' סאין נמצא דרובה ממנה הוא ט' ז סאין ובעינן שיהיו אלו חמשה קבין בתוך הי"ו סאין דהיינו שיהיה רצועה ארוכה וקצרה ברחבה נמשכת בשדה באורך ט"ז סאין באופן שאם תחתכנה לרצועות קטנות ותשימו זה בצד זה בריבוע לא יחזיקו יותר מה' קבין וכשהיה הרצועה נמשכת לארכה בהי"ו סאין יגיע לכל בית סאה מהן רובע טרשי' ורביעית מרביעית הקב מקב המישור שנבלע בתוכה שהרי ברצועה ארוכה זו היא י"ו רובע טרשי' דרביעית הקב מישור כשתחלק הד' קבין טרשים לי"ו חלקים וגם הקב חמישי של מישור שנבלעי' בהן הטרשים תחלק לי"ו חלקים יהיה מהן ט"ז חלקים כל א' רביעית דרביעית הקב וק"ל ועפ"ר שם מבואר יותר:
יא סָעִיף ב והן גבוהין ג'. דכל הפחות מג' כארץ מישור דמי גם בעלמא אמרינן דהוה כלבוד:
יב סָעִיף ב שהיו מפוזרין הרבה בזה מחולק דעת הרמב"ם והמחבר מדעת שאר פוסקים שהם מפרשים מה שאמרו בגמרא שצריך שיהיו מובלעים ד' קבין בה' דלא אתי אלא לאפוקי בפחות מה' קבין דהוה כסלע יחידי אבל אם מפוזרין הד' קבין ביותר מה' כ"ש דלא מחשבי כסלע יחידי ונמדדין עמו דבטלי גביה והרמב"ם ס"ל דדוקא ה' קבין קאמרי לא פחות דהוי כסלע יחידי ולא יותר דאז מבלבלי' להלוקח השדה שקנה שאינו נוחה לזרוע כשיהיו הטרשים מצויים בכל צד וזה שכתב או שהיו מפוזרי' הרבה פי' יותר מבה' קבין או אינו נבלעי' ר"ל שאינו מובלעי' בה' קבין אלא בפחות:
יג סָעִיף ב אע"פ שאין בהן עשרה. פי' גובה:
יד סָעִיף ג או מיעוטן ברובן. גם במיימוני נדפס או אבל במ"מ כתוב שם דצ"ל ומיעוטן ברובן וכן הוא גירסת רשב"ם והטור בגמ' ור"ל הני ד' קבין טרשין הנבלעין ברצועה ארוכה וקצרה בט"ז סאין מן השדה עם הפסקן קב מישור כמ"ש וכתבנו דאם הרצועה היתה הולכת בשוה מגיע לכל בית סאה רובע טרשי' וקאמר דאם לא היתה הרצועה בשוה כולי האי אלא היתה במקום אחד קצת רחבה ממה שראויה להיות על פי שיעור הנ"ל ובמקום אחד היא קצרה ברחבה יותר ממה שראוי להיות על פי שיעור הנ"ל עד שיגיע רובו של הטרשין דהיינו ט' רביעית מהי"ו נמשכין על פי הרצועה במיעוטו של רוב השדה הנ"ל דהיינו בז' בית סאין ומיעוטן של הטרשים הנ"ל דהיינו ז' רביעית הקב יהיו נמשכין ע"פ הרצועה הנ"ל ברובן של הי"ו בית סאות הנ"ל דהיינו בט' בית סאה מהן והוא איבעיא דלא נפשט' בגמרא והמע"ה וכדמסיק אבל לא קמבעיא להו בהיות רובן במחצ' דהיינו בח' בית סאות מהן ומיעוטן ג"כ במחצה מהו משום דכל שאין ההבדל ברוב הנראה לעינים פשוט ליה דאין בו קפידא ועפ"ר:
טו סָעִיף ג כמו חוט שוה. דאז אין המחרישה נכנס ביניהן לחרוש מצד זה לצד השני ר"ש. מזה נשמע דמ"ש לעיל והא דמובלעין ברובה של שדה דהיינו רצועה בי"ו בית סאות וקב מישור ביניהן אותו קב מישור אינו מחולק דרך משל למאה חלקים עד שאין המחרישה יכול לעבור באותו חלק מישור דהרי הוא איבעיא בגמרא אחר זה אלא אותו קב מישור מפוזר בהרצועה בין הטרשים באופן שהמחרישה נכנס בין כל חלק וחלק וק"ל. ועיין בטור שכ' בכל הנוסחאות ז"ל וכן מבעיא אם הם עומדים בעיגול או כשורות הרבה זה אצל זה נראה דט"ס מ"ש או כשורות וצ"ל או כשורה ור"ל אם עומדים בשורה א' הרבה זה בצד זה באופן שאין המחרישה נכנס ביניהן ועפ"ר וק"ל.
טז סָעִיף ג או כמו עיגול או כמו משולש. בכל אלו אין המחרישה נכנס בקל ר"ש ודע דבגמ' מסודר האיבעיא כך כשיר (דהיינו כעיגול) מהו כשורה מהו כו' ופי' רשב"ם שהאיבעיות הן באת"ל את"ל בעיגול מזדרע כשורה מהו וכן כולן אחרון אחרון לא מזדרע כזה שלפניו וע"ש ולשון הרמב"ם והמחבר שהקדימו כשורה לכעיגול אי אפשר לפרש כן:
יז סָעִיף ג או שהיו בצדדין פירש המ"מ ז"ל נעשה כזה שהטרשין מכונסין באמצע אלא שיוצא מהטרשין קרנות לכאן ולכאן והשד' נכנסת ביניהן מהו כמפוזרין דמי כיון שהשדה נכנס בין אותן הקרנות או דלמא כיון שהן מדובקין לגוף ואין מפסיק ביניהן ובין הגוף כמכונסין דמי:
יח סָעִיף ג או שהי' דרך עקלתון פי' המ"מ שהן מדובקין זה לזה כזה דרך עקלתון והשד' נכנסת בין העקמימות ולר"ש היו גירסאות אחרות ופירוש אחר בזה ע"ש:
יט סָעִיף ג והמע"ה לשון הטור הלכך אם כבר נתן המעות עליו לקבלם ואם עדיין לא נתן מעות א"צ לקבלם:
כ סָעִיף ד הי' עפר למעלה כו'. פי' וראוין לזריעה קצת אבל מ"מ אין יניקת הזרעים בטוב כיון שסלע למטה מהעפר ומל' ר"ן משמע דאיבעיא הוא משום דיש שם עליו עפר מעט שאינו בעומק המחרישה מ"מ ראוי לזרוע שם איזה ענינים:
כא סָעִיף ד או סלע למעלה. פי' ואפשר להעתיק ולעקר הסלע משם ויהיה תחתיו ראוי לזרוע:
כב סָעִיף ה היה בו סלע יחידי אפילו בית רובע לכור. כתב המ"מ ע"ז גרסתו (דהרמב"ם) כגירסת רב האי וס"ל דכשאמרו דנמדדין עמו אפי' טרשין של ד' קבין אם אין גבוהין י"ט ה"מ טרשין כעין צרורות אבל סלע של רובע שם בפ"ע יש לו ואינו נמדד עמו עכ"ל רשב"א אבל ר"ש והטור פירשו דקאי אאם עומד חוץ ממיצר השדה ע"ש:
כג סָעִיף ה אפי' כלשהוא אין זה נמדד נראה דר"ל כיון שהסלע עומד סמוך למיצר אפי' אינו גבוה וגם אינו רחב י' אלא כ"ש אינו נמדד עם הבית כור שלקח דאין מודדין טרשין עם השדה אלא כשהי' עומדת בתוך השדה ומסיק וקאמר דאם אינו סמוך ממש להמצר אלא מפסיק בין הסלע למצר מעט עפר זהו ספק אם נמדד עמו אם אינו גבוה י' ורחב ד' דהוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא:
כד סָעִיף ו וי"א דוקא שאין בהן ד' קבין כתב זה בל' י"א אע"ג דהמחבר לפני זה לא הזכיר שבאומר כבית כור דאפי' ד' קבין ויותר נמדדין עמו (וכל' המחבר הוא ג"כ ל' הרמב"ם שם פכ"ח) משום דהטור כתב דמלשון הרמב"ם יראה דאם אמר כבית כור אז בכל ענין נמדד עמו וס"ל דמדקבע הרמב"ם דין זה אחר כל דינים הנ"ל כאלו אמר כל הני דינים המה דוקא בא"ל בית כור אני מוכר לך אבל אם אמר כבית כור בכל ענין נמדדין עמה קמ"ל דיש חולקין ע"ז וס"ל דדוקא לענין גובה או עומק הוא דיש חילוק בין אומר בית כור לאומר כבית כור אבל לענין אם הם יתר מד' קבין אין חילוק והי"א הלזה דכתב הוא מ"ש הטור בס"ד בשם הרשב"ם ומסיק דהרמב"ם פליג עליה (וכנ"ל) ושהרא"ש הסכים לסברא הראשונה אלא שקשה ששם בטור בס"ד כ' בשם רשב"ם דגם באומר כבית כור צריך שלא יהא בו יותר מד' קבין אבל ד' קבין אפי' באומר בית כור עפר אני מוכר לך ואינו גבוה עשרה כו' נמדד עמה וא"כ קשה על מורי ורבי רבי משה איסרלש ז"ל שכ' די"א דוקא שאין בהן ד' קבין. לכן נראה להגיה בדברי מורי ורבי ר' משה דצריך להיות ויש אומרים דוקא שאין בהן יותר מד' קבין ור"ל ולאפוקי מדעת הרמב"ם וכנ"ל ודוק:
כה סָעִיף ו אבל אם עומד בתוך השדה כו'. דכל שהוא עומד בתוכו ויודע שבית כור עפר זה מוכר לו אעפ"י שלא דקדק לומר בשעת הקנייה בית כור זה הוה ליה כאומר הן חסר הן יתיר וזה הוכיחו התוספות והרא"ש מהגמרא וע' דרישה:
כו סָעִיף ו שבעה קבין ומחצה כשיעור זה מגיע כשמוכר כור ביחד שהוא שלשים בית סאה ואזי מגיע רובע הקב לבית סאה והוא הדין לפי ערך זה לפי ריבוי או מיעוט הבית סאין שמוכר לו וכמו שיתבאר:
כז סָעִיף ז מדה בחבל משמעות ל' זה הוא שמוכר לו בית כור בצמצום כמו שמודדין בחבל אבל גם כן משמע שאינו מדקדק שאם לא יהיה בית כור שלם שיהא המקח בטל אלא שישלם לו לפי ערך שאם ימעט מבית כור ינכה לו מדמי בית כור ואם יהיה יתר יוסיף לו משא"כ כשא"ל בית כור עפר סתם ואינו עומד בתוכו דאם חסר או יתיר אפי' רובע לכור יכולים לבטל אף אם יאמר לו המוכר תנכה לי מהדמים מה שחסר לך דהלוקח יכול לומר כוונתי היה דוקא אבית כור שלם. ומ"ש בטור דאפי' חסר קב מבטל המקח קב ל"ד הוא וכמ"ש בפרישה גם אינו דומה למ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס רל"ב דכל דבר שנמכר במדה אפי' לית ליה שיעור אונאה המקח בטל דהיינו דוקא כשהטעוהו וא"ל שהוא מדה כך וכך ולא נמצא כן אבל כאן לא א"ל בבירור שהוא כך וכך אלא א"ל שימדדו אם הוא כור כמו שהוא סבור וינכה לו אם הוא פחות מכור כ"כ התוס' ועפ"ר:
כח סָעִיף ח בית כור עפר "זה אני כו'. המחבר לא כתב תיבת "זה דהוא העתיק לשון הרמב"ם והרמב"ם העתיק ל' הגמ' ואיבעיא דאיפשטא הוא בגמ' דבאומר בית כור סתם ולא הזכיר מדה בחבל ולא הן חסר הן יתיר דדינו כאלו א"ל הן חסר הן יתיר ועד רובע לבית סאה הוה מחילה רק שהתוס' והרא"ש הקשו אזה ומפרשים דהגמ' מיירי דבעומד בתוכו וכמ"ש הטור ומור"ם בס"ו והר"י הלוי מפרש הגמ' דמיירי בא"ל בית כור עפר זה אני מוכר לך ושניהן אמת לדינא דגם כשאומר לו בפירוש בית כור "זה אע"פ שלא עמד בתוכו לא על חנם א"ל "זה מ"ה ה"ל כאלו אמר הן חסר הן יתיר:
כט סָעִיף ח אחד מכ"ד שהוא רובע כו' פי' אחד מכ"ד מהסאה שהסאה ו' קבין וכל קב תחלוק לרבעין תמצא בסאה כ"ד רבעין:
ל סָעִיף ח על כל הרבעין פי' אף הרבעין עצמן ינכה לו או ישלמו לו דכיון שבא לכלל חזרה במה שהוא הפחת או היתור ביותר מהרבעין דודאי לא ניתן למחילה צריך לנכות או לשלם לו אף הרבעין עצמן ודומה לזה בטור ובדברי המחבר לקמן בסי' רכ"ט ור"ל ע"ש:
לא סָעִיף ח אבל יתר מכן כו' פי' אבל אם הפחת הוא כ"כ הרבה עד שבשביל פחת כזה לא נקרא בית כור לא מהני הניכוי מהדמים אלא מבטל המקח אם ירצה:
לב סָעִיף ח נותן לו בית כור מכוון. פי' ולא מהני מה שרוצה לנכות לו מהדמי' לפי ערך אף שא"ל הן חסר הן יתיר כיון שיש לו קרקע מצדו להשלים לו הפחת ובע"ש השמיט ב' דינים אלו שכתב מור"ם בהג"ה זו ולא ידעתי למה:
לג סָעִיף ט פחות מט' קבין. ט' קבין הוא שיעור שדה וכמ"ש המחבר [הטור] בסעיף זה ונראה דאף שגם מ"ש המחבר בסעיף זה הוא מדברי הרמב"ם מ"מ לא איירי כלל אלא בדבר שמודה בו ג"כ ר"ש והטור ופחות מט' קבין דכתב כאן מיירי עם הרבעין וכגון דמכר לו ל"ד סאין והיה תוס' ל"ה רבעין דלפי ערך מגיע יותר מרובע לבית סאה ועדיין אינו שיעור שדה עד שיהא התוס' ל"ו רבעין דהוא ט' קבין וכ"כ הטור ע"ש ומ"ש לייפות את כח המוכר קאי אמ"ש דצריך ליתן לו דמים ולא קאי אנשתנה השער ובסעיף שאחר זה התחיל וכ' דעת הרמב"ם והוא דאפי' יש בהיתרון עם הרבעים ט' קבין אפ"ה צריך להחזיר לו דמים בנשתנה השער וכמ"ש שם:
לד סָעִיף ט ליפות כח המוכר פי' אבל אם ירצה המוכר ליקחנה בעינו צריך לתנם לו דלא אמרו ליתן לו דמי' אלא ליפות כח המוכר ועיין בטור שכתב ז"ל וכתב רשב"ם דלא מפלגינן בין פחות מט' קבין לט' קבין אלא ביתר מכאן אבל אם פיחת טפי מרובע לבית סאה לעולם ינכה לו מהדמים דכיון דליכא בהאי שדה טפי ליכא לחיובי' למיהב ליה משדה אחר ונראה דה"ה נמי אם המוכר רוצה ליתן לו משדה אחר שיכול הלוקח לומר מה אעשה בשדה קטנה כזו בפני עצמו וצריך לנכות לו מהדמי' עכ"ל הטור:
לה סָעִיף י היתה התוספות יתירה על ט' קבין כו'. המחבר כ' להלכה דברי הרמב"ם מכאן עד סעיף י"ג ודלא כמ"ש הטור עם פירש"י והרמב"ם כ"כ ע"פ פירושו לסוגיות הגמ' וכבר הארכתי בזה בדרישה ונתתי טעם לדבריו שמשמעות סוגיא דגמרא הוא כדבריו. ושלפירוש ר"ש והטור צריכין לדחוק באותן המקומות בגמרא וסלקתי ממנו תמיהת המגיד משנה ושל מור"ם שהניחו להרמב"ם בצ"ע ע"ש. וכאן אקצר ואכתוב כלל כוונת הרמב"ם והוא זה דס"ל להלכה בזה גם כן כהטור דרובע לבית סאה ניתן למחילה באומר הן חסר והן יתיר וטפי לא ושאם הוא יתר מרובע לבית סאה צריכין להחזיר גם הרבעין עצמן ושיד המוכר בו על העליונה בכל זה ס"ל להרמב"ם כהטור וכר"ש אלא שמחולק עמהן באם הוא יותר מרובע קב לבית סאה והגיע היתרון עם הרבעין לט' קבין דלר"ש והטור אין בזה יד המוכר על העליונה אלא אם ירצה הלוקח מחזיר לו הקרקע בעינו בע"כ דמוכר והרמב"ם ס"ל דגם בכה"ג יד המוכר על העליונה אא"כ היה יתרון כ"כ שאחר שנתת לכל בית סאה רובע ישאר בהיתר עוד ט' קבין ובזה דוקא אמרו שמחזיר לו הקרקע בעינו בע"כ ומטעם שאכתוב בסמוך ואפי' כשהיתרון כ"כ הרבה ס"ל דעדיין יד הלוקח אינה על העליונה עכ"פ ואם היתה הקרקע מתחלה בשעת הקניה ביוקר ועכשיו בשעת החזרה עומדת בזול אין ביד הלוקח רשות להחזיר לו היתרון בקרקע בעינו אלא צריך ליתן בעדה כ"כ דמים כמו שהיתה שוה בשעת הקנין או מחזיר לו קרקע בשער הזול כשיעור אותן דמים שהיו שוו היתרונות בשעת הקנין דא"ל המוכר ברשותך ובמזלך עמדו בזול הקרקעות ואם היה בהיפוך שהיו בזול בשעת הקנין ועכשיו בשעת חזרה נתייקרו אמרינן אדרבה דברשות מוכר נתייקרו דהיתרונו' לא נמכרו לו מעול' נמצא כלל דבריו דלעולם יד המוכר על העליונה זולת אם הקרקעות במקח הראשון דאז צריך לקבל הקרקע ודוקא כשהיו בהיתרונות כ"כ שהיה יתרון ט' קבין נוסף על הרבעין של כל סאה וסאה וכל זה כתב ע"פ משמעות הסוגיא כמ"ש בדרישה ובאמת לא מצאתי טעם נכון לדבריו גם המ"מ ומור"ם ז"ל תמהו בזה עליו דכיון דעכ"פ נשאר ט' קבין והוא ראוי לשיעור שדה וראוי להמוכר למה יהיה ידו על העליונה לכוף להלוקח ליתן לו דמים בעדו ויש לדחוק וליישב זה ולומר דה"ט כיון דהרביעית לבית סאה נתנו למחילה מ"ה אף כשיש יתרון עליהם עד שבין כולם הוא ט' קבין מ"מ אינו כדאי להיות להן דין חזרת קרקע בע"כ של המוכר דיאמר לו המוכר אלו לא היה היתרון היה תופס בהן הלוקח בהרביעית בחנם באמרו שהן בכלל מקח שקנה עכשיו שיש יתרון יתנם לי בע"כ גם אני אומר שהן בכלל הקנין לענין זה שאינו יכול להכריחני ליקחם מידי בעינו אלא ישלם לי דמיהן כמו ששילם לי גוף השדה עד שיהי' נוסף על כל הרבעין ט' קבין דאז ה"ל כאלו יש לו שדה סמוכה אצלו וק"ל. אלו הן כלל דברי הרמב"ם ועפ"ז יתבארו לך פרטי דברי המחבר שהן הן הדברי' אות באות כמ"ש הרמב"ם:
לו סָעִיף י נותנין רובע לכל סאה כו'. אין ר"ל דהרבעים ישארו ללוקח אלא כלו' נותנין ומחשבין ורואין אם לאחר שיחלוק מהיתרון רובע לכל בית סאה ישאר עוד ט' קבין אז יש כח ביד הלוקח להחזיר להמוכר הכל יחד בקרקע בעינו ואין צריך ליתן לו בעדו דמים:
לז סָעִיף יא ומ"ש בד"א כו' ר"ל בד"א דיד הלוקח על העליונה ונותנה לו כשעה שלקחו ממנו:
לח סָעִיף יא כשהיתה בזול כו'. ה"ה דהוי מצי למימר כשעמד הקרקע בשער הראשון אלא דהרמב"ם תפס לשון הברייתא והגמרא דאיירי שם כשלא עמדו בשער א' ומה"נ סיים בסעיף שלפני זה וכתב דנותנו לו כשעה שלקחה ממנו משום דאיירי גם שם בגמרא כשנשתנה השער. ומ"ש שאם הותיר כו' "עד אינו מחזיר לו אלא דמים ר"ל דיד מוכר על העליונה וכמ"ש בס"ט בשדה דפחות מט' קבין מחזיר לו דמים ליפות כח המוכר וכמ"ש שם. ומ"ש הותיר חצי קב כו' עד בדמי' ר"ל אם עמדה בזול צריך ליתן לו דמי שוויה כמו שהיה בשעת הקנין או קרקע בזול כשעת החזרה וכנ"ל בדין שדה ומ"ש מור"ם בהג"ה ז"ל כל מ"ש מתחלת ס"ט כו' היינו משום דסבירא ליה למור"ם דמ"ש בס"ט אם היה התוספות פחות מט' קבין כו' ר"ל אפי' היה בו ט' קבין אלא שבלא הרבעים אינו ט' קבין אפ"ה צריך להחזיר לו דמים וכנ"ל ומ"ה כתב דז"א אלא לדברי הרמב"ם אבל לעד"נ כמ"ש לעיל דמ"ש בס"ח קאי אפי' לפי' ר"ש והטור ומתחלה כתב דבר הפשוט דבזה דאין בו שיעור שדה צריך ליתן דמים ליפות כח המוכר ושאפ"ה אם יש להמוכר שדה בצדו מחזיק לו קרקע ואח"כ כתב לרבותא דאפי' יש בו ט' קבין עם הרבעין (אם אין לו שדה בצדו) צריך ליתן לו דמים וק"ל ומ"ש מור"ם דמסעיף ט' עד כאן הוא לשון הרמב"ם צ"ע למה כתב עד כאן שהוא סי"ב הא גם סי"ב אזיל דוקא לשיטת הרמב"ם ולא לפי' ר"ש והטור וכמ"ש פירושו לפני זה וצ"ל שהוא ט"ס שנפל בדפוס והג"ה זו צריכה להיות מסודרת אחר סעיף י"ב ושם שפיר שייך לומר עד כאן ור"ל עד סעיף י"ג ודו"ק:
לט סָעִיף יג מכר השדה ונעשה גינה כו'. ל' הטור הי' שדה בשעת מכירה והי' בהמותר מעט יותר משני רבעים לשני סאין שמכר לו (ובזה יד המוכר על העליונה ליתן דמים אם ירצה) ונעשה גינה (פי' שעלה בה מעיין שראוי לקבוע בה זרעי' שצריכי' מים הרבה) קודם שהחזיק הלוקח בהמותר וקם בדין חזרת תורת קרקע או שהיתה גינה בשעת מכירה והיה כדין חזרת קרקע ונתייבש המעיין ויצא מדין גינה לדין ליתן לו דמים להמוכר זהו איבעי' דלא איפשטא ומחזיר לו מה שירצה. ובפרישה כתבתי והוכחתי דר"ל דהלוקח מקרי בדין זה מוחזק ומחזיר להמוכר מה שירצה דהא שניהן נתרצו בהמקח אלא שיש כאן ספיקא דדינא אי אזלינן בתר קנין אובתר השתא עת החזרה:
מ סָעִיף יד מדה בחבל הן חסר כו' כלומר הרי שאמר שני לשונות דסתרי זה את זה דמדה בחבל משמע בדקדוק. והן חסר הן יתיר בלא דקדוק וכנ"ל:
מא סָעִיף יד או שאמר כו'. ר"ל ל"מ בזה שהולכין אחר לשון בין חסר בין יתיר כיון שאמרו באחרונה ונראה דחזר מאומרו מדה בחבל שאמר בראשונה אלא אפי' אמר מדה בחבל באחרונה אפ"ה אין לו אלא כדין בין חסר כו':
מב סָעִיף יד אחר הפחות שבלשונות. יראה דר"ל אחר הל' שמפחית הדיבור שא"ל בתחלה בית כור ואמרינן לאו דוקא בית כור אמר אלא אפי' פחות או יותר א"נ מפני שג' דינין תולין בג' לשונות שאומר דהיינו אומרו סתם בית כור דדינו שצריך ליתן לו בית כור שלם ואפי' ניכוי דמים לא מהני. ומדה בחבל הוא ג"כ בדקדוק אבל מהני ביה ניכוי דמים. ובין חסר ובין יתיר הוא לשון גרוע של"ד קאמר וקאמר דהולכין בזה אחריו:
מג סָעִיף יד ואין לו אלא כדין אם חסר כו' נראה דר"ל בין יהיה לגריעותא דלוקח כגון שיש בו חסרון ובין שהוא לטובתו כגון שיש יתרון בשניהן הולכין אחריו ומ"ה כתב ואין לו ר"ל להלוקח ולא איירי דוקא בדנתן כבר דמים אלא אפי' אם פיחת ולא נתן עדיין דמים צריך ליתן למוכר כל דמי בית כור דכבר נגמר המקח בשעת קנייה והמעות הן חוב עליו ועפר"ד שהוכחתי פי' זה לדברי הרמב"ם שכ' המחבר כאן לשונו ולא כהמ"מ וב"י וגם לא "כע"ש שביארו לדברי המחבר בענין אחר ע"ש:
מד סָעִיף טו וא"ל בסימנים ובמצרים כו'. ל' הטור א"ל בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סימניו ומצריו כו' ובפרישה כתבתי דדקדק וכתב שא"ל כמות שהוא מפני דבעינן שיעמוד בתוכו או שיאמר לו בית כור זה וגם יאמר לו קחהו בתוך מצרים וסימני' שלו דאז איכא יתור ל' דכשעומד בתוכו או אמר "זה ה"ל כדין חסר או יתיר וכמ"ש בס"ח וכשהוסיף לומר קחהו בתוך סימניו ומצריו לטפויי אתא ומ"ה אומרים דעד שתות הגיעו וזהו רימז הטור בכתבו כמות שהוא דהיינו שאומר זה או שעמד בתוכו ועפ"ר ולא "כע"ש שהעתיק ל' רשב"ם ונתן מקום לטעות ע"ש:
מה סָעִיף טו פיחת יתר על שתות ינכה פי' ינכה כל הפחת אף השתות כדין פיחת יתר מרובע הנ"ל בהן חסר או יתיר וכ"כ הטור אחר זה בהיותו יותר משתות דיתן לו דמים אף בעד השתות וכתבו הטור שם משום דכתב עליו דינא באם היתה היתרון פחות מט' קבין שיתן לו דמים או קרקע כו' ובחסרון אינו נותן לו המוכר קרקע ממקום אחר רק דמים צריך ליתן בעד הפחת כמ"ש לעיל:
מו סָעִיף טז המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה. עיין בטור בס"ג שכתב האי דינא בלשון זה "המוכר "שדה לחבירו וא"ל בסימניו "ובמצריו והלוקח מכירה ואת מצריה כו' ועמ"ש בפרישה עליו:
מז סָעִיף טז ולא נמצא אלא ק"נ כו'. המ"מ כתב ע"ז דהמעש' כך הי' דהי' חסר רביעית אבל לאו דוקא דה"ה אם היה חסר מחצה דאמרי' הגיעתו ע"ש ולא מצאתי מי שחולק עליו ומהתימה שלא כתב דעתו לא המחבר ולא מור"ם ז"ל:
מח סָעִיף טז כלו' שהוא שוה כו'. בטור כתב שהרמ"ה כתב ע"ז דבעינן שיהא באמת טוב משדה אחרת ושוי' כ"כ ושרשב"ם כתב דא"צ שיהא טוב דלהשביח מקחו אמר כן ושהסכים הטור עם הרשב"ם ומהתימא למה סתם המחבר ומור"ם ז"ל בזה:
מט סָעִיף כ מה ששוה חצי הדמים. כי יד המוכר על העליונה וניחא ליה במעט טוב יותר מהרבה מהגרוע:
נ סָעִיף כ ונותן לו בדרומה כו' דאמרינן כוונתו היה שמכר לו מצד דרום לפי ערך כפי שיווי חצי דכל השד' ומ"ה צריך ליתן לו חלקו מצד דרום הן שהוא טוב או רע והטור חולק ע"ז והמחבר סותם כדעת הרמב"ם כי הסכימו עמו האחרונים ז"ל:
נא סָעִיף כ דהמוכר נותן כו' אבל כשמוכר שדה שלימה רוב המוכרים שדיהן אין להן עוד מצידי השדה שמכר ליתן לו כלום מ"ה לא חילקו אף במי שיש לו עוד שדה בצדו כ"כ ר"ש ועפ"ר:
נב סָעִיף כ כל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה היא חיה קטנה שאוכלת ומפסדת את התבואה ובפרישה כתבתי לשון הגמרא למה תקנו כ"כ לעשות גדר ושני חריצין ע"ש:
נג סָעִיף כא הי' לו חצי שדה כו'. לשון הטור ראובן שהיה לו שדה בשותפות עם שמעון ומכרו ללוי ולא פי' כמה מכר לו ממנו אלא כתב לו חצי כו':
נד סָעִיף כב ומכר לו בה שדה פי' שעמד בא' מהן ואמר שדה אני מוכר לך וכ"כ הטור:
נה סָעִיף כב לא קנה אלא שדה כו'. דאמרינן מצרים נכרים הרחיב לו:
נו סָעִיף כב שיש מעט שקורין לבקעה שדה. דאלו היו הרוב שקורין כן או שכ' לו ולא שיירית בזביני. אילין כלום הוה אמרי' דמכר לו כל הבקעה כמ"ש בסי' רי"ד ס"ז והטור והמחבר קצרו כאן וסמכו אמ"ש שם בדין המוכר בית בבירה גדולה דתרווייהו אתאמרו בגמרא יחד עפ"ר.
נז סָעִיף כב דכל המוקף במצר א' כו' ואפי' לא כתב לו המצר ג"כ קנה הכל וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס רי"ט אבל צריך שיהא המוקף במצר אחד:
נח סָעִיף כג דבי חייא כו' עובדא היה כן בגמרא לכך נקטו הרמב"ם והמחבר בל' זה ור"ל שאמר לחבירו שדה שקניתי מפלוני אני מוכר לך:
נט סָעִיף כג אלא הפחות שבהם דשדה אחד משמע ולא שנים מדלא קאמר שדות דבי חייא ל' רבים ויד בעל השטר על התחתונה:
ס סָעִיף כד אפי' ג' וארבע פי' הכל בכלל וצריך ליתן לו שדות אפי' היה לו שלש וארבע וה"ה יותר:
סא סָעִיף כד ודוקא שאמר שדות כו'. הג"ה זו כאן מקומה וטעות נפל בדפוס ס"י דקאי אמ"ש המחבר דאם א"ל כל שדות אפי' ג' וד' חוץ מגנות ופרדסים ע"ז כתב מור"ם ודוקא שאמר שדות כו' והוא דעת הר"ר יונה שכתב הטור בשמו בסכ"ב ז"ל ודוקא שאמר בל' ארעתא כו' עד אבל אם א"ל כל קרקעותי הכל בכלל אפי' פרדסי' ובתים עכ"ל ומשם נלמד דמ"ש מור"ם ז"ל אבל אם אמר קרקעות ר"ל שאמר כל קרקעות ובל' ר"מ הנ"ל מיהו י"ל דאם א"ל קרקעות ולא כל ואין לו אלא שדה א' ופרדס א' דגם הפרדס בכלל כיון דאמר קרקעות בל' רבים ואין לו אלא אלו השנים ופרדס הוא בכלל קרקעות ומ"ה אפשר דלא כתב מור"ם תיבת כל ודו"ק:
סב סָעִיף כד אפי' בתים. כ"כ ג"כ הטור ויש לספק אם העבדים הן בכלל סתם קרקעות:
סג סָעִיף כד אבל לא בתים ועבדים משום דגם עבדים יש להם דין קרקעות דכתיב בהו והתנחלתם אותם לבניכם וה"א דדין שדה יש לו קמ"ל:
סד סָעִיף כד ואם א"ל כל נכסי אפי' בתים כו'. כ"כ הרמב"ם וע"ש בטור שכ' בשם ר' יונה והרא"ש דאפי' לא א"ל כל אלא נכסי סתם הכל בכלל נכסי:
סה סָעִיף כד אבל א"ל נכסי דבי פלניא אפילו אמר כל נכסי דבי פלניא כיון דאין מטלטלין נקראין על שמו אינו מכור וכדמסיק:
סו סָעִיף כה על המוכר להביא ראיה פי' ראיה דזו לא היתה של ראובן ואם מביא ראיה א"צ לתנו לו אלא האחרת אף שאין קורין אותה ע"ש ראובן דמסתמא האומר שדה ראובן ר"ל השדה שקניתי מראובן וכיון שמביא ראיה שזו לא קנה מראובן לא היה דעתו על זה כן פי' ר"ש פח"ה ריש דף ל"ו ע"ש ולא "כע"ש דכ' שצריך להביא ראיה שמכר לו השדה השניה ע"ש ודו"ק:
א סָעִיף יז בית כור פלוני. ובסעיף י"ח כ' במקום פלוני או פרדס זה ומשמע דבמכר לו כרם סתם או בית כור סתם לא מצי אמר שמא בעלמא זביני לך ובעי למיתב ליה בית כור שלם ופרדס שלם. וב"י כ' ז"ל ומ"ש רבינו שאמר לו בית כור פ' וכרם שיש לי במקום פ' כ"כ הרמב"ם ז"ל פ' כ"ח ממכירה וטעמו דאל"כ לית לן למימר שלא מכר לו אלא שמא עכ"ד: וראיתי בב"ח שנתקשה בזה דהא אפי' לא אמר זה או במקום פ' נמי יוכל לו' שמא בעלמ' זביני לך וע"ש. ונראה דס"ל להרמב"ם דלא אמרי שמא בעלמ' אלא דוקא באומר זה ומשום דגריס בהנך כולהו בית כור זה או במקום פ' דה"ל כמו אומר זה וכ"כ בריטב"א פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) ז"ל ולימא לי' שמא בעלמא אמרי לך דהא זה קאמר לי' וקא מתקרי הכי דאפי' לא הי' מתחלה כיון דמתקרי הכי וזה קא"ל הגיעו כדתניא האומר לחבירו בית כור עפר זה אני מוכר לך וכו' ובכולהו זה גרסי' כך גריס הראב"ד עכ"ל והובא ג"כ בשטה מקובצת שם ע"ש וזה נמי גירסת הרמב"ם. והיכא דלוקח אמר למוכר מכור לי בית כור אם מצי למימר שמא בעלמ' זביני לך תליא בפלוגת' והוא בסי' שכ"א ע"ש דלדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אין חילוק בין אמר מחכיר לחוכר או חוכר למחכיר מצי אמר שמא בעלמ' ע"ש א"כ ה"נ אין חילוק ואפי' אמר לוקח למוכר ולדעת הרמ"ה שם והרמב"ן והרשב"א באומר חוכר למחכיר לא מצי אמר שמא בעלמ' ה"נ באומר לוקח למוכר לא מצי אמר שמא בעלמ' זביני ועמ"ש בסי' שכ"א סק"ב ושם הארכנו בזה:
א סָעִיף א כור. הוא שדה שרגילין לזרוע עליו ל' סאין. סמ"ע:
ב סָעִיף א ליקח. וא"י לו' איני רוצה שדה מופסקת בסלעים ובלבד שלא יפסיקו בכל אורך השדה דאז א"י להעביר המחרישה ביניהן. הרא"ש והטור. שם:
ג סָעִיף ב מים. פי' דאז אינן ראוים לזריעה כלל ה"ה בסלעים שאין גבוהין י"ט אפילו אינן ראוין לזריעה כלל נמדדין עמה משום דאין לך שדה שאין בו טרשים או גאיות וה"ל ללוקח להתנות ע"מ שתתן לי הכל במישור. שם:
ד סָעִיף ב קבין. פי' ד' קבין לכור וכן לפי ערך שלא יהי' קב א' כשמוכר לו בית רביעית כור דעד שיעור זה מוחל הלוקח ומקבל במקחו טרשים וגאיות טפי לא. שם:
ה סָעִיף ב מובלעים. דיש קב מישור ביניהן הפסק דאל"כ מחשב כסלע יחיד. שם:
ו סָעִיף ב ג'. דכל פחות מג' כארץ מישור דמי גם בעלמא אמרינן דהוי כלבוד. שם:
ז סָעִיף ב י'. פי' גובה עשרה. שם:
ח סָעִיף ג שוה. דאז אין המחרישה נכנסת ביניהן לחרוש מצד זה לצד השני כן פי' הר"ש ומזה נשמע דמ"ש לעיל בהא דמובלעין ברובה של שדה כו' צ"ל דהוא באופן שהמחרישה נכנסת בין כל חלק וחלק. שם:
ט סָעִיף ג הראיה. לשון הטור הלכך אם כבר נתן המעות עליו לקבלן ואם עדיין לא נתן המעות א"צ לקבלן. שם:
י סָעִיף ד למעלה. פי' וראוין לזריעה קצת אבל מ"מ אין יניקת הזרעים בטוב כיון שסלע למטה מהעפר ומלשון הר"ן משמע דהאיבעיא הוא דמשום דיש עליו עפר מעט שאינו בעומק המחרישה מ"מ ראוי לזרוע שם איזה ענינים. שם:
יא סָעִיף ד סלע. פי' ואפשר להעתיק ולעקר הסלע משם ויהי' תחתיו ראוי לזרוע. שם:
יב סָעִיף ו יותר. כן הגיה הסמ"ע מכח קושייתו מהרשב"ם ע"ש והש"ך כת' דנ"ל דהרמ"א איירי כאן בכל ענין אפי' אינו מובלע בתוך ה' קבין ובתוך רובה של שדה אבל ד' קבין צריך שיהא דוקא בכל התנאים הנ"ל כי להרשב"ם דינא דבית כור לא עדיף אלא לענין שנמדדין אפי' גבוהין אבל בכל דבר הוא דומה לנדון דלעיל ועיין בטור ויבורר נ"ל ודוק עכ"ל:
יג סָעִיף ו עומד. דכל שהוא עומד בתוכו וידוע שבית כור עפר זה מוכר לו אע"פ שלא דקדק לו' בשעת הקנייה בית כור זה ה"ל כאומר הן חסר הן יתר וכן הוכיחו התוס' והרא"ש מהש"ס. סמ"ע:
יד סָעִיף ו ומחצה. כשיעור זה מגיע כשמוכר כור ביחד שהוא שלשים בית סאה ואז מגיע רובע הקב לבית סאה וה"ה לפי ערך זה כפי ריבוי או מיעוט הבית סאין שמוכר לו וכמו שיתבאר שם:
טו סָעִיף ז מנכה. ול"ד למ"ש הט"ו בר"ס רל"ב דכל דבר שנמכר במדה אפילו לית ביה שיעור אונאה המקח בטל דהתם דוקא כשהטעהו וא"ל שהוא כך וכך מדות ולא נמצא כן אבל הכא לא א"ל בבירור שהוא כך וכך אלא א"ל שימדדו אם הוא בית כור כמו שהוא סבור ואם ימצא פחות מזה ינכה לו מהדמים כ"כ התו'. שם:
טז סָעִיף ח כל. פי' אף הרביעיות עצמן ינכה לו או ישלם לו דכיון שבא לכלל חזרה במה שהוא הפחת או היתר ביותר מהרביעין דודאי לא ניתן למחילה צריך לנכות או לשלם לו אף הרביעין עצמן ודומה לזה בדברי הט"ו לקמן סי' רכ"ט ור"ל ע"ש. שם:
יז סָעִיף ח יתר. פי' דהפחת הוא כ"כ הרבה עד שבשביל פחת כזה לא נקרא בית כור לא מהני ניכוי הדמים אלא אם ירצה מבטל המקח. שם:
יח סָעִיף ח מכוון. פי' ולא מהני מה שרוצה לנכות לו מהדמים לפי ערך אף שא"ל הן חסר ויתר כיון שיש לו קרקע מצדו להשלים לו הפחת. שם:
יט סָעִיף ט ליפות. אבל אם ירצה המוכר ליקחנה בעיניה צריך הלוקח ליתנה לו דלא אמרו ליתן לו דמים אלא ליפות כח המוכר ועיין בטור. שם:
כ סָעִיף יא בד"א. ר"ל דיד הלוקח על העליונה ליתן לו כשעה שלקחה. שם:
כא סָעִיף יא בזול. ה"ה דהוה מצי למימר כשעמד הקרקע בשער הראשון אלא דהרמב"ם תפס ל' הש"ס דאיירי שם כשלא עמד בשער אחד. שם:
כב סָעִיף יד או. ר"ל ל"מ בזה שהולכין אחר לשון בין חסר בין יתר כיון שאמרו באחרונה ונראה דחזר ממאמרו מדה בחבל שאמר בראשונה אלא אפי' אמר מדה בחבל באחרונה אפ"ה אין לו אלא כדין בין חסר כו'. שם:
כג סָעִיף יד הפחות. מפני שג' דינין תלוין בג' לשונות שאומר דהיינו אם אמר סתם בית כור צריך ליתן לו בית כור שלם ואפי' ניכוי דמים לא מהני. ומדה בחבל הוא ג"כ בדקדוק אבל מהני ביה ניכוי דמים. ובין חסר בין יתר הוא לשון גרוע של"ד קאמר והולכין בזה אחריו. שם:
כד סָעִיף יד חסר. נראה דר"ל בין שיהי' לגריעותא דלוקח כגון שיש בו חסרון בין שהוא לטובתו כגון שיש יתרון בשניהן הולכין אחריו ומש"ה כתב ואין לו ר"ל להלוקח ולא איירי דוקא בדנתן כבר הדמים אלא אפי' אם פיחת ולא נתן עדיין דמים צריך ליתן למוכר כל דמי בית כור דכבר נגמר המקח בשעת קנייה והמעות הן חוב עליו ועפ"ר שהוכחתי פי' זה לדברי הרמב"ם שכת' המחבר כאן לשונו ולא כהמ"מ וב"י וע"ש שביארו לדברי המחבר בענין אחר עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג עליו בכל מ"ש בסעיף זה וכתב דנ"ל עיקר כהמ"מ וב"י וע"ש ושכ"כ הב"ח ע"ש באורך:
כה סָעִיף כג הפחות. כן הוא בש״ס ב״ב דף קע״ג ע״ש ובפרשב״ם ר״פ המוכר את הבית סוף (בבא בתרא דף ס״א.) ש״ך:
כו סָעִיף כד בכלל. מה שמסופק הסמ"ע אם העבדים בכלל לא ידענא מאי מספקא ליה הא פשיטא דאינן בכלל מקרקעי אלא מטלטלי וכדלקמן סי' רמ"ח ס"י. שם:
כז סָעִיף כד נכסי. אפי' אמר כל כ"כ הטור בשם ה"ר יונה ונראה שטעמו מדכת' הר"י בסוף דבריו אבל האומר כל נכסי אני מוכר גם המטלטלים בכלל דלאיזה צורך הזכיר כל אלא לדיוקא אצטריך דבנכסי דבי חייא אפי' כל לא מהני אבל לפע"ד זה דוחק ויותר נראה דתיבת כל הוא ט"ס או י"ל דה"ק אבל האומר כל נכסי דבי חייא אני מוכר לך גם המטלטלים בכלל וא"כ י"ל דהר"ר יונה מתרץ דברי רשב"ם. שם:
א סָעִיף כא חצי השדה שיש לי בשדה עיין בתשובת כנ"י סימן פ"ו שכ' דדוקא באמר חצי השדה בה"א אבל אם אמר חצי שדה דאית לי קנה החצי כולו כי בלא ה"א תיבת שדה קאי על חצי אבל השדה בה"א אז תיבת השדה מופסקת מן חצי והוה כאילו אמר חצי מן השדה דאית לי ולכך לא קנה אלא רביע ע"ש עוד:
ב סָעִיף כד כל קרקעות. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס קכ"ט שכ' ונראה דלאו דוקא מלישנא דכל קרקעות אלא דהכא בעינן כל דבלא"ה נותן לו רק ב' קרקעות אבל באמת בלאו לשון כל נכלל בתים בקרקע ואף דהטור כ' בסתימת בסי' צה דעת העיטור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש ע"כ או דבתים שאני וכמ"ש הש"ך שם או דבל' ב"א הוי בתים בכלל קרקע ע"ש:
א סָעִיף א וה"ה כו'. תוס' שם ד"ה בית כור כו' ע"ש. וכ' הרמב"ן ודיקא נמי דבסיפא קתני ואם א"ל כבית כו' ול"ק עפר וגי' שלנו שם ג"כ עפר אבל בג' הירושלמי ל"ג שם עפר:
ב סָעִיף א ורחבו ד'. דהוי רשות בפ"ע כמו בשבת וזה שחילק במתני' בין עשרה לפחות ובירושלמי היה שם נקע א' עמוק י' ואין בו ד' מהו כו' ע"ש דפשיט דנמדד עמה:
ג סָעִיף א ואין בהם כו'. ר"ל דאם יש בו רובע לא מזדבן ונשאר למוכר אף לדעת הרמב"ם וש"ע. רמ"ה דהוי דבר חשוב וכמש"ל ס"ה:
ד סָעִיף א ולוקח אלו כו'. כמו גבי הקדש שם שאמרו אין כמדדין עמה ומ' מדברי הרמב"ם בה' ערכין שא"צ כלל לפדותן וכ"ב הרי"מ וזה שפריך ואמאי ליקדשו באנפי נפשייהו כו' ואמר הכא מאי אר"פ כו':
ה סָעִיף א וי"א כו'. רשב"ם וכן בהקדש פי' דאין נמדדין עמה ופודה בפ"ע אלא דפודה בשוויו כיון דאין ראוי לזריעה והמקשה דס"ד דראוי לזריעה פריך דליפריק ג"כ לפי זרע אלא דהלשון ליקדשי כו' יותר מיושב לדעת הרמב"ם:
ו סָעִיף א ומ"מ כו'. הרא"ש מדקא' אין נמדדין עמה מכלל דשאר השדה נמדד ע"ש:
ז סָעִיף א בלבד שיוכל כו'. שם דאי לאו הכי גם בזה שייך אין אדם רוצה שיתן מעותיו כו'. שם:
ח סָעִיף ב אפי' מלאים מים. גמ':
ט סָעִיף ב בתוך חמשת בתוך רובה של שדה. ר"ל שאלו חמשת קבין מובלעין בתוך רובה של שדה והד' קבין מובלעין בתוך אלו החמשת קבין וכגון שאלו ה' קנין היא רצועה ארוכה וקצרה שמחזקת רובה של שדה. רמ"ה וכגי' הרי"ף ורא"ש אר"ח בר אבא אר"י דל"פ ארב עוקבא אלא מוסיף על דבריו:
י סָעִיף ב והם גבוהין ג'. כמ"ש בפי"א דשבת דא"א להתלקט במלקט ורהיטני:
יא סָעִיף ב או שהיו כו'. ר"ל ביותר מה' קבין:
יב סָעִיף ב או אינם כו'. ר"ל בפחות מרובה:
יג סָעִיף ד וכן כו'. מפ' בעיא דרב אשי אמתני' בסלעים שגבוהים י' אם צריך שיהיה סלע למעלה ולמטה:
יד סָעִיף ו וי"א דדוקא כו'. כגי' הספרים דל"ג קודם דר' יצחק פיסקא פחות מכאן כו' וקאי דר' יצחק אכל המתניתין. אבל ש"ע כ' לשון הרמב"ם וכגי' ספרים שלנו:
טו סָעִיף ו וכ"ז מיירי כו'. ממ"ש שם דסתמא נמי כהן חסר כו' ואפי' רובע לסאה הגיעו אפי' חסר כ"ש אין חסר אלא שהן טרשין וכאן אמר דיותר מד' קבין אין נמדדין ותי' תוס' ק"ד ד"ה אלא והרא"ש בשם הרשב"א דשם מיירי בעומד בתוך השדה כו' ע"ש:
טז סָעִיף ח זה. כמש"ל בס"ו בהג"ה שעומד בתוך השדה אבל בלא"ה אפי' קב חייב להשלים:
יז סָעִיף ח י"א דוקא כו'. כמש"ש ז' א' האומר בית כור כו' והוא דמתקרי בית כור וכ"ש כאן:
יח סָעִיף ח ודוקא כו' אבל כו'. דבכה"ג ל"ל דעבר וקביל ועתוס' שם ק"ד א' ד"ה פחות כו' וכנ"ל בשם הרא"ש ע"ש:
יט סָעִיף י היתה התוספות יתירה כו'. שמפ' מ"ש ואי איכא מילתא יתירא ט' קבין הדר כמ"ש הרשב"ם שם וי"מ ואי איכא יתירות כו' שצריך כו' ע"ש ומש"ש התם כגון דהוה יקירא כו' מפרש אם היתה התוספת ט' קבין על היתירות דמחזיר הלוקח קרקע אמרינן ליה ר"ל ללוקח והכל ליפות כחו של מוכר ולטובתו דהא בשעת המכירה היתה ביוקר וברשות הלוקח הוזלה אי מעות נותן למוכר נותן כשעת היוקר בתחלה ואי קרקע נותן לו כזולא דהשתא דאין המוכר מחוייב ליקח כמו שהיה בתחלה ואם רוצה ליתן לו מעות אז כופין את המוכר למכור דאין הלוקח מחוייב ליתו לו קרקע בע"כ כזולא דהשתא ופריך והתניא כשהוא נותן כו' ר"ל הלוקח למוכר ומשני התם כגון כו' והכל לטובת המוכר ובכה"ג לייפות כחו של מוכר וברצונו הדבר תלוי שאם רוצה מחזיר לו קרקע הואיל ואין הפסד ללוקח שמחזיר לו כמו שמכרה לו ולפי' מיושב מ"ש אי ארעא יהבת ליה ומיושב ג"כ כופין את המוכר למכור ואת כו' ומיושב מתני' ג"כ דלעולם לייפות כחו של מוכר אמרינן:
כ סָעִיף י ונותנו לו כו'. בד"א כו'. הכל לשון הגמ':
כא סָעִיף יב דין חצי כו'. מתני' שם:
כב סָעִיף יב כדעת י"א. הוא פי' רשב"ם שם:
כג סָעִיף יד הלך כו'. עבה"ג וכר"נ בב"מ ק"ב ב':
כד סָעִיף טו מכר לו כו'. כרב הונא דברייתא מסייע לרב הונא כמ"ש וליטעמיך הגיע קתני. רי"ף והרא"ש. וכן בירושלמי לא הביא אלא דברי רב הונא:
כה סָעִיף יז בית כור פלוני. עבה"ג ועס"ח:
כו סָעִיף יז לפיכך כו'. כמש"ש והוא דמתקרי כו' כיון דכל העולם אין קורין אלא לשלם ועב"ב למ"ד א' וכמש"ל סכ"ה:
כז סָעִיף יט כל כו'. כמש"ל ס"ס רט"ו:
כח סָעִיף כ וי"א כו'. דלשון מקבל מ' על המוכר אבל הרמב"ם ס"ל כיון דתנן ונוטל כו' ומקבל מ' דקאי אחד דאל"כ כיון דעסקינן בלוקח הל"ל והמוכר מקבל:
כט סָעִיף כב אבל אם אין כו'. דבזה ודאי לכולה קרי ליה שדה ואמרינן שם ואלא דלבקעה כו':
ל סָעִיף כד אבל אם אמר כו'. כמ"ש בש"ס בכמה מקומות אין חקר שנק' בית קרקע:
לא סָעִיף כד ודוקא שאמר כו'. לפי פי' רשב"ם שפי' דוקא בתי ועבדי אבל מטלטלין לא. והקשו משם ק"נ ב' אמר נכסי כו'. ותי' הרא"ש בשם הר' יונה דכאן קאי אמ"ש למעלה ההוא דא"ל דבי חייא כו'. אבל לגי' הרמב"ם וש"ע א"צ לזה אלא שקשה דשם אע"ג דלא אמר כל וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם וצ"ל כמ"ש תוס' לחלק במתנה עתוס' ס"ב א' ד"ה ואי ועי"ל כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.