א הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שָׂדֶה פְלוֹנִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, קָנָה כֻּלָּהּ, אֲפִלּוּ הִיא גְדוֹלָה הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סִיֵּם הַמְּצָרִים, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מֶצֶר מַפְסִיק. הַגָּה: מָצַר לוֹ מֶצֶר מִזְרָחִי וּמַעֲרָבִי וְלֹא הִזְכִּיר צְפוֹנִי וּדְרוֹמִי, קָנָה כָּל הַשָּׂדֶה, וְלָא אַמְרִינָן שֶׁלֹּא יִקְנֶה רַק תֶּלֶם אֶחָד בַּמִּזְרָח וְתֶלֶם אֶחָד בַּמַּעֲרָב (טוּר).
ב מָצַר לוֹ מֶצֶר רִאשׁוֹן וּמֶצֶר שֵׁנִי וּמֶצֶר שְׁלִישִׁי, וְלֹא מָצַר מֶצֶר רְבִיעִי, קָנָה הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ, אֲבָל מֶצֶר הָרְבִיעִי לֹא קָנָה. כֵּיצַד, אִם הָיָה מֻבְלָע בֵּין הַמְּצָרִים וְאֵין עָלָיו רֶכֶב שֶׁל דְּקָלִים וְאֵין בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין, קָנָה אַף הַמֶּצֶר הָרְבִיעִי. וְאִם לֹא הָיָה מֻבְלָע וְיֵשׁ עָלָיו רֶכֶב שֶׁל דְּקָלִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ט' קַבִּין לֹא קָנָהוּ. הָיָה מֻבְלָע וְיֵשׁ עָלָיו רֶכֶב דְּקָלִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ט' קַבִּין, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֻבְלָע וְאֵין עָלָיו רֶכֶב שֶׁל דְּקָלִים וְאֵין בּוֹ ט' קַבִּין, הֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לְבֵית דִּין, כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ לְאֵיזֶה דֶרֶךְ שֶׁדַּעְתָּן נוֹטָה, יַעֲשׂוּ.
ג מָצַר לוֹ מֶצֶר אֶחָד אָרֹךְ וּמֶצֶר אֶחָד קָצָר, אִם הָיָה הָאָרֹךְ שֶׁל אִישׁ אֶחָד, לֹא קָנָה מִן הָאָרֹךְ אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּצָר. וְאִם הָיָה שֶׁל שְׁנַיִם, קָנָה כְּנֶגֶד רֹאשׁ תּוֹר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּאִישׁ אֶחָד קָנָה בַּאֲלַכְסוֹן כְּרֹאשׁ תּוֹר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבְשֵׁם ה"ר יוֹנָה).
ד סִיֵּם לוֹ אֶת הַזָּוִיּוֹת בִּלְבַד, וְלֹא מָצַר לוֹ אֶת הַמֶּצֶר שֶׁל כָּל רוּחַ, אוֹ שֶׁסִיֵּם לוֹ ב' מְצָרִים כְּמִין גַּאם זֶה כְּנֶגֶד זֶה, אוֹ שֶׁסִיֵּם לוֹ חֵלֶק מִכָּל רוּחַ וָרוּחַ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא יִקְנֶה מִמֶּנָּה כְּפִי מַה שֶּׁמָּצַר לוֹ, וּכְפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים.
ה הָיָה מֶצֶר רְאוּבֵן מִזְרָח וּמַעֲרָב, וּמֶצֶר שִׁמְעוֹן צָפוֹן וְדָרוֹם, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ: מֶצֶר רְאוּבֵן מִשְׁתֵּי רוּחוֹת וּמֶצֶר שִׁמְעוֹן מִשְׁתֵּי רוּחוֹת.
ו הָיָה לוֹ שָׂדֶה, וּמָכַר מִקְצָתוֹ לְשִׁמְעוֹן לְצַד מַעֲרָב, וּמִצַּד מִזְרָח עִכֵּב לְעַצְמוֹ, וּמָצַר לוֹ מֶצֶר מַעֲרָב וְלֹא מָצַר לוֹ מֶצֶר מִזְרָח, אֶלָּא כָּתַב: מֶצֶר מִזְרָח דְּמִנָּהּ פְּלִיגָא, אוֹ דְמִנָּהּ פְּסִיקָא, אִם כָּתַב לוֹ: וְאִלֵּין מַצְרָנָהִי, קָנָה חֲצִי הַשָּׂדֶה; וְאִם לֹא כָּתַב לוֹ כֵּן, לֹא קָנָה אֶלָּא תִּשְׁעָה קַבִּין:
א סָעִיף ג מצר לו מצר כו'. עמ"ש הרמב"ן בחדושיו בזה:
ב סָעִיף ד מה שיראו הדיינים. ז"ל הרב המגיד כולן בעיו' בש"ס עלו בתיקו ופסק רבי' שודא דדייני עכ"ל ובבדק הבית תמה על זה ויפה תמה דלא כהב"ח שטעה והבין שתמה אהך דינא דלעיל סעיף ב' וליתא דדינא דלעיל אתמר להדיא שודא בש"ס משא"כ הכא מיהו נ"ל דגם הרמב"ן [הרמב"ם] אין כוונתו כאן לשודא רק כפי מה שיראו הדיינים שיעור שמכר לו משא"כ לעיל ס"ב שכ' כפי מה שיראו לאיזה דרך שדעתו נוטה יעשו כן נ"ל:
א סָעִיף א שדה פלוני אני מוכר לך כבר כתבו הטור ומור"ם דין זה בסימן רי"ח סכ"ב וחזרו וכתבו כאן לסדר יחד דיני מכירה במצרים דאתאמרו בהדדי בפ' המוכר את הביח גם חדשו כאן דאף ע"פ דלא סיים המצרים (ור"ל שלא פירש לו המצרים בפירוש בשעת המכירה) אבל בעינן עכ"פ שיהא מוקף סביב במצר א' וכמ"ש שם:
ב סָעִיף א קנה כל השדה זהו עדיף מאם סיים לו ג' מצרים ולא הד' שבסמוך דכאן אמרינן דדעתו היה לקצר וכונתו היה שמכר לו כל מה שהוא בתוך מצר מזרח ומערב:
ג סָעִיף א רק תלם אחד כו' פי' כשיש בהן ט' קבין שהוא שיעור שדה:
ד סָעִיף ב מצר הרביעי לא קנה פי' הג' מצרים קנה בכל ענין משא"כ במצר הר' דלא קנהו בכל ענין אלא כאשר מבאר והולך ומ"ה הוסיף בו כיצד וק"ל:
ה סָעִיף ב מובלע בין המצרים כזה אינו מובלע כזה וכלל דברי הטור והמחבר בזה הוא אם יש בו תרתי לטיבותא דהיינו שאינו מובלע ויש בו דבר חשיבות שיש בו שיעור שדה דהיינו ט' קבין או שיש עליו רכב דקלים שהוא ג"כ דבר חשיבו' כמ"ש בסי' רט"ו ורי"ח אזי ודאי אינו מכור עמו ואם יש בו תרתי לגריעותא שהוא מובלע וגם אינו בו דבר חשיבות הנ"ל כלל אזי ודאי מכור עמו ואם יש בו חד צד לטיבותא וחד צד לגריעותא זה מסור לבית דין וק"ל:
ו סָעִיף ג לא קנה מן הארוך כו' דיד בעל השטר על התחתונה ואמרינן דמצרים הרחיב לו ולא היה דעתו להקנותו גם מצד מזרח אלא כנגד קצר שמצר לו במערב:
ז סָעִיף ג ואם היו של שנים כזה דמדהוה ליה למכתב ראובן שמעון מצר ראובן מן המזרח ומצר לוי מן המערב וכתב לו מצר ראובן ושמעון מן המזרח ודאי הי' דעתו להקנותו שדה שלו מצד מזרח כשיעור רוחב השדות שיש לראובן ושמעון מצד שדיהו ומדמיצר לו מצר מערב קצר אמרי' שדעתו הי' ליתן לו כראש התור דהיינו באלכסון מסוף כלות מצר מזרח הארוך לצד מצר מערב הקצר כזה ופי' תור הוא שורה שנותן באלכסון ע"פ השורות ועפ"ר:
ח סָעִיף ג קנה באלכסון כראש תור הא דהוסיף מור"ם וכ' "באלכסון בדעת הי"א ולא כ"כ לדעה הראשונה שכ' המחבר נראה משום שדברי המחבר המה דברי הרמב"ם והרמב"ם פכ"ד דכלאים משמע קצת דפירשו בע"א דכ' זה לשונו ראש תור הוא שם עדי שמשימין הנשים באזניהם כמו תורי זהב נעשה לך ותבניתו משולש וע"כ קורין לכל זויות מחודדות מכל תבנית ראש תור עכ"ל ע' במיימוני פי"ג דמכירה שם כתב מצויר האי דינא במצר לו ד' מצרים ואחד מהן קצר ולא ידעתי מנ"ל הא:
ט סָעִיף ד סיים הזיות כזה וכתב ראובן בזוית מזרחית צפונית ושמעון בזויות מערבית דרומית וכן לשני זויות האחרות:
י סָעִיף ד כמין גא"ם כזה
יא סָעִיף ד חלק מכל רוח כזה דשמנה שדות סובבים שדיהו מכל צד שנים וכ' שדה א' מכל צד למצר והשני לא כתב לו מ"ה מחלקין השדה שמכר לו לשמנה חלקים וקנה לארבע חלקי' מהן אותן שמצר לו ובמצר לו הזיות קנה בשתי וערב רוחב הזויות שמצר לו כזה ובכמין גא"ם קנה ממנו רצועה א' ברחב' של גא"ם שמצר לו כזה:
יב סָעִיף ה צריך שיכתוב לו מצר ראובן משתי רוחות דאל"כ לא קנה אלא החצי כזה עוד כתב בטור ז"ל מצר לו של מזרח ארוך ושל מערב קצר ומצר לו צפון ארוך ומצר לו דרום קצר פלגינן ליה בשתי ראש תור עכ"ל הטור ובנוסחאות המדויקים מרא"ף ונרא' דר"ל כזה ובזה מעדיף להלוקח שיש לו שני בליטות הבליטה הדרומית כיון שמצר לו ג"כ מצר דרומי והבליטה המערבי משום דמצר לו גם מצר מערבי והחלק שבין הבליטו' אינו נותן להלוקח ויש נוסחאות אחרות בזה במקצת ספרי הטו' כתוב בהן ז"ל ואם מצר להן מזרח ומערב קצר ומצר דרום ארוך ומצר צפון קצר פלגינן ליה בשני ראש תור וכן הנוסחא בספרי ב"י ובע"ש ושם בע"ש כתוב ציור לנוסחא זו כזה וקשה לי דאין לנוסחא זו מקור לא בגמ' ולא בפוסקי'. אבל נוסח זו שכתבתי יש לו מקור דנלמד מדין הנ"ל דמצר לו ב' מצרים אחד ארוך וא' קצר דמסקינן בגמ' דנותנין לו בראש תור א' וממילא במצר לו ב' ארוכים וב' קצרים נותנין לו ע"פ אותו דרך ב' ראש תור ועפ"ר מה שהקשיתי עוד ע"ז הנוסחא והציור ובשם מ"ו כתבתי בפרישה ציור אחר ומוכח מתוכה שגרס נוסחא הנ"ל בראשונה שהוא עיקר אבל לא עמדתי על סוף דעתו בציורו וכמ"ש שם ע"ש ודו"ק:
יג סָעִיף ו מצר מזרח דמינה פליגא פי' שכותב לו שדה פלוני אני מוכר לפלוני מצד מערב שלו הוא ראובן ומצד צפון שמעון ומצד דרום לוי ומצד מזרח שלו הוא הארעא דמינה פליגא ור"ל השדה שפלגתי מאותו שדה שמכרתי לו הוא עומד במזרח והוא מצד מזרח שלו (וה"ה אי לא מצר לו אלא מצר מערב לחוד ועל מצר מזרח כתב שהוא שדה דמינאי פליגא וכנ"ל דבמצר לו מזרח ומערב לחוד סגי) או שכתב לו כנ"ל ובמקום ארעא דמינה פליגא כתב לו ארעא דמינה פסיקא ור"ל השדה ששיירתי לנפשי ופסקתי משדה זו שמכרתי לו והוא מצר מזרחי שלה ולא פי' כמה מכר לו ממנו וגם אין ידוע כמה שייר לנפשו ממנו:
יד סָעִיף ו קנה חצי השדה דדרשינן יתור לשונו דלא הוה צריך לכתוב ואלין מצרנהי כ"א ליפות כחו כדי שלא תימא יד בעל השטר על התחתונה:
טו סָעִיף ו תשעה קבין דיד בעל השטר על התחתונה ובציר ממנה א"א דהרי שדה מכר לו:
א סָעִיף א השדה. זהו עדיף מהדין שבס"ב אם מצר לו ג' מצרים ולא הד' דהכא אמרינן דדעתו היה לקצר וכונתו הוא למכור כל מה שהוא בתוך מצר מזרח ומערב. סמ"ע:
ב סָעִיף א תלם. פי' כשיש בהן ט' קבין שהוא שיעור שדה. שם:
ג סָעִיף ב כיצד. פי' דג' המצרים קנה בכל ענין אבל מצר הד' לא קנה בכל ענין אלא כאשר מבאר והולך ומש"ה הוסיף מלת כיצד. שם:
ד סָעִיף ב מובלע. כלל דברי הט"ו בזה הוא אם יש בו תרתי לטיבותא דהיינו שאינו מובלע ויש בו דבר חשיבות שיש בו ט' קבין שהוא שיעור שדה או שיש עליו רכב דקלים שהוא ג"כ דבר חשיבות כמ"ש בסי' רט"ו ורי"ח אז ודאי אינו מכור עמו ואם יש בו תרתי לגריעותא שהוא מובלע וגם אין בו דבר חשיבות כלל אז ודאי מכור עמו ואם יש בו חד צד לטיבותא וחד צד לגריעותא זה מסור לב"ד. שם:
ה סָעִיף ג הקצר. דיד בעהש"ט על התחתונה ואמרינן דמצרים הרחיב לו ולא היה דעתו להקנותו גם מצר מזרח אלא כנגד קצר שמצר לו במערב. שם:
ו סָעִיף ג תור. מדה"ל למכתב מצר ראובן מן המזרח ומצר לוי מן המערב וכתב לו מצר ראובן ושמעון מן המזרח ודאי היה דעתו להקנותו שדה שלו מצד מזרח כשיעור רוחב השדות שיש לראובן ושמעון מצד שדהו ומדמצר לו מצר מערב קצר אמרינן שדעתו היה ליתן לו כראש תור דהיינו באלכסון מסוף כלות מצר מזרח הארוך לצד מצר מערב הקצר ופירוש תור הוא שורה שנותן באלכסון על פי השורות. שם. ועמ"ש הרמב"ן בחדושיו בזה:
ז סָעִיף ב שיראו. ז"ל הה"מ כולן בעיות בש"ס ועלו בתיקו ופסק רבינו שודא דדייני עכ"ל ובבד"ה תמה עליו ויפה תמה דלא כהב"ח שהבין שתמה אהך דינא דס"ב וליתא דדין דהתם איתמר להדיא שודא בש"ס משא"כ הכא מיהו נ"ל דגם כונת הרמב"ם כאן אינו לשודא רק כפי מה שיראו הדיינים שיעור שמכר לו משא"כ בס"ב שכת' כפי מה שיראו לאיזה דרך שדעתו נוטה יעשה כן נ"ל. ש"ך:
ח סָעִיף ו פליגא. פירוש שכ' לו שדה פלוני אני מוכר לפלו' מצר מערב שלו הוא ראובן ומצפון שמעון ומדרום לוי ומצר מזרח היא הארעא דמינה פליגא ור"ל השדה שפלגתי מאותו שדה שמכרתי לו הוא מצר מזרח שלו (וה"ה אי לא מצר לו אלא מצר מערב לחוד ועל מצר מזרח כ' לו דמינה פליגא דבהא סגי כמש"ל) או שבמקום פליגא כת' פסיקא ור"ל השדה ששיירתי לנפשי ופסקתי משדה זו שמכרתי לו ולא פירש כמה מכר לו ממנו וגם אינו ידוע כמה שייר ממנו לנפשו. סמ"ע:
ט סָעִיף ו חצי. דדרשינן יתור לשונו דלא הוה צריך לכתוב ואילין מצרנהא כי אם ליפות כחו כדי של"ת יד בעהש"ט על התחתונה. שם:
י סָעִיף ו תשעה. דבציר מהכי אי אפשר דהרי שדה מכר לו. שם:
א סָעִיף א האומר כו'. כמש"ל סי' רי"ח סכ"ב:
ב סָעִיף א מצר לו כו'. כן פי' הרא"ש שם מצר א' ארוך כו' דלא מצר אלא ב' מצרים ובזה אפי' ר' אסי מודה ע"ש:
ג סָעִיף ב (ליקוט) שדעתן כו'. אבל תו' ורא"ש פי' שא"צ דעתן נוטה אלא ברצונם וראיה מספ"ק דגיטין ומפ"ד דקדושין ומס"פ מי שהיה נשוי וכן אמרי' בירושלמי בהדיא ע"ש ושם:
ד סָעִיף ג וי"א כו'. הואיל ושתק רב הודה להם וערשב"ם שם: (ליקוט) וי"א כו'. וכמ"ש בפ"ק דב"ק אדרבה מדאמר ר"כ ור"א כו' ובפ"ק די"ט מ"ע שתיק רב וכן בפ"ה דב"מ דכיון דר"כ ור"א ת"ח ה"ל לרב דלגמ' צריכין ולסבריה לא צריכין א"א לומר דלא חש להשיבם וס' ראשונה ס"ל מדקא' ומודה רב ש"מ דלא הדר ביה דאם כפי' רשב"ם קודם חזרה ל"ל לגמ' לקבעה בגמ' והא דאמר שם ושם מ"ש שתיק רב לא דהדר ביה אלא דמקשה קשיא ליה אבל מ"מ רב אגמריה סמיך ולא הדר ביה ומ"ש בב"ק שם אדרבה כו' ערמב"ן שדחק בזה ול"נ דשם דחקו לגמ' דהדר ביה רב מדקא' ואבא מודה לי ש"מ דהדר ביה מעיקרא וז"ש שם והלכתא כו' ואי כדמסיק דרב הדר ביה ל"צ למיפסק הלכתא וכ"כ רמב"ן ועבפ"ק דסוכה (ע"כ):
ה סָעִיף ד כמין גאם. כפי' תוס' שם:
ו סָעִיף ד זה כו'. כפי' רשב"ם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.