א רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, וּבָא לֵוִי וְהוֹצִיאָהּ מִיַּד שִׁמְעוֹן, אִם רָצָה רְאוּבֵן לַעֲשׂוֹת דִּין עִם לֵוִי, עוֹשֶׂה, וְאֵין לֵוִי יָכוֹל לוֹמַר: מַה לִּי וּלְךָ וַהֲרֵי אֵין עָלֶיךָ אַחֲרָיוּת, שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן אוֹמֵר לוֹ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה לְשִׁמְעוֹן תַּרְעֹמֶת עָלַי שֶׁהִפְסִיד בִּגְלָלִי. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ בְּמַתָּנָה, לֹא יוּכַל לִטְעֹן בַּעֲדוֹ, דְּהָא לֵיכָּא כָּאן תַּרְעֹמֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ב רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִשִּׁמְעוֹן בְּאַחֲרָיוּת, וּבָא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן לִטְרֹף אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר עַל שִׁמְעוֹן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת לְשִׁמְעוֹן, אַחֲרָיוּת עַצְמוֹ קִבֵּל שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא הַמּוֹכֵר וְהוּא הַמּוֹצִיא לְעַצְמוֹ. אֲבָל אִם בָּא בַּעַל חוֹב שֶׁל יַעֲקֹב אָבִיו וּטְרָפָהּ מִיַּד רְאוּבֵן, חוֹזֵר וְגוֹבֶה כָּל הַדָּמִים מִשִּׁמְעוֹן.
ג הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת דְּנַפְשֵׁהּ. וְדַוְקָא בִּזְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּשְׁעַת מְכִירָה, אֲבָל אִם בָּא לוֹ זְכוּת לְאַחַר מִכָּאן, חוֹזֵר עָלָיו.
ד אַפּוֹטְרוֹפְּסִים שֶׁמָּכְרוּ בְּנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לָא אַמְרִינָן דְּאַחֲרָיוּת דְּנַפְשַׁיְהוּ קַבִּילוּ.
ה הַמּוֹכֵר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ, וְאַחַר שֶׁקָּנָה הַלּוֹקֵחַ בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁקּוֹנִים בָּהֶם, קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, יָצְאוּ עָלָיו מְעַרְעֲרִין, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִזֶּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶהֱנָה בּוֹ וּבָאוּ הַתּוֹבְעִים. לְפִיכָךְ, יְבַטֵּל הַמִּקָּח וְיַחֲזִיר הַמּוֹכֵר אֶת הַדָּמִים, וְיַעֲשֶׂה דִּין עִם הַמְעַרְעֲרִים. וְאִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ הַלּוֹקֵחַ כָּל שֶׁהוּא, וַאֲפִלּוּ דָּשׁ אַמֶּצֶר שֶׁלָּהּ וְעֵרְבוֹ עִם הָאָרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֶלָּא עוֹשֶׂה דִּין עִם הַמְעַרְעֵרִים, וְאִם הוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ בַּדִּין יַחֲזֹר עַל הַמּוֹכֵר, כְּדִין כָּל הַנִּטְרָפִין. הַגָּה: כָּל זֶה מַיְרֵי בְּעִרְעוּר שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר עֲדַיִן לְגַמְרֵי, אֲבָל בֵּית דִּין רוֹאִין שֶׁיֵּשׁ אֲמַתְלָא בְּדִבְרֵי הַמְעַרְעֵר. אֲבָל אִם לֹא יָצָא רַק קוֹל בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ לֹא נִתְקַיֵּם הַמִּקָּח לְגַמְרֵי, לֹא יָכוֹל לְבַטֵּל הַמִּקָּח בִּשְׁבִיל דְּבָרִים בְּעָלְמָא (טוּר). וְאִם חָזַר הַלּוֹקֵחַ מֵחֲמַת עִרְעוּר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְבַּטֵּל הָעִרְעוּר אַחַר כָּךְ, נִתְבַּטֵּל הַמִּקָּח וּשְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזֹר בּוֹ. אִם בָּא עִרְעוּר עַל הַשָּׂדֶה מֵחֲמַת שֶׁהַמּוֹכֵר הָיָה חַיָּב לַאֲחֵרִים, וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹבְרִים עַל הַחוֹבוֹת, מִקְרֵי עִרְעוּר וְיָכוֹל הַלּוֹקֵחַ לַחֲזֹר בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לִקְנוֹת דָּבָר וְלִשְׁמֹר שׁוֹבְרוֹ לְעוֹלָם (שָׁם בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ו אָסוּר לִמְכֹּר לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטֵל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵסֶק וְדִין, עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָאַחֲרָיוּת עָלָיו, אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן מָעוֹתָיו וְיֵרֶד לְדִין וְיִהְיֶה נִתְבָּע מֵאֲחֵרִים:
א סָעִיף א שהיה לשמעון כו' ע' בסמ"ע ס"ק ב' עד הי' גובה ממנו גם השבח כו' וכבר כתבתי בסי' קט"ו ס"ק כ"ו די"ח וס"ל דלעולם אינו נוטל יותר מחובו:
ב סָעִיף ג המוכר שדה כו' עיין בנ"י פ"ק דמציעא דג' מיני אחריות הן:
ג סָעִיף ד (אפוטרופסים שמכרו כו') [המוכר קרקע לחבירו כו'] כן הוא ל' הרמב"ם פי"ט דמכיר' אבל הרא"ש והטור לא ס"ל הכי אלא פירשו לדין זה האמור בש"ס דאיירי דעדיין לא נתן להמוכר דמי השדה אלא שקנאו בא' מדרכי הקנאה ומביאם ג"כ בסמ"ע ס"ק ט' וז"ל [ול'] אחוי טרפך ואשלם לך משמע כהרמב"ם ועיין מ"ש בסמ"ע בשם הרא"ש והטור דס"ל פירו' דש אמיצר הנאמר בש"ס כעין זה שהולך אמיצר השדה לראות אם היא כאשר א"ל המוכר וגם לראות מה היא צריכה וכ"פ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ט ע"ש והוכיח כן מהש"ס:
ד סָעִיף ה המוכר קרקע לחבירו כו' עיין ביש"ש סי' הנ"ל:
א סָעִיף א אם רצה ראובן לעשות דין כו' פי' לעשות נפשו בעל דין ולומר שהשדה הוא שלו ובכחו:
ב סָעִיף א שהיה לשמעון כו' בטור מפורש הנ"מ דיש לשמעון במה שראובן מכניס נפשו להיות בעל דבר (ולא תימא הלא אף שלא יהיה בעל דבר מ"מ יכול להיות מורשה של שמעון או הב"ד יטענו עבור הלוקח דהא קי"ל דטוענין להלוקח כל מאי דהי' מצי המוכר למטען) והוא שבאם עשה ראובן הלוה שדה זו אפותיקי לב"ח אע"פ כן יכול ראובן לסלקו במעות דהא לא א"ל אלא אם לא אפרעך במעות לא יהיה לך פרעון אלא מזו והרי הוא פרעו במעות כמו שהלוהו משא"כ שמעון הלוקח דלא יכול לסלקו במעות כיון שעשאו אפותיקי ועוד יש נ"מ באם עשאו לו ראובן אפותיקי לב"ח וב"ח לא הלוה לו אלא שיעור ארעא ולא שיעור שבחי' דאם היה גובהו משמעון הלוקח היה גובה ממנו גם השבח ולא היה נותן לו אלא כדי הוצאתו כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' קט"ו ס"ב ולקמן סי' שע"ה משא"כ לגבות מיד ראובן דאינו גובה מידו אלא כשיעור חובו דהא כתבו באפותיקי היינו שאם לא יפרענו לו במעות לא יהיה לו פרעון אלא מזו והרי נותן לו מקרקע זו כשיעור חובו וכ"כ ג"כ הרא"ש ונ"י:
ג סָעִיף א תרעומת עלי ואם מכרו לשמעון באחריות פשיטא דמצי למידן עמו להיות כבעל דין דהא יש לראובן ריוח ממון בזה השבח דיטול לוי משמעון ושמעון יחזור באחריות על ראובן ודו"ק:
ד סָעִיף א אבל אם נותן לו במתנה כו' פי' וגם לא נתנו לו באחריות כסתם מתנה דא"כ היה לו הפסד ממון מחמת השבח וכמ"ש לפני זה:
ה סָעִיף ב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות. פי' שהתנ' עמו בפי' שלא קיבל עליו אחריות:
ו סָעִיף ב שאע"פ שלא קבל עליו אחריות. פי' מתחלה כשמכר' לשמעון ואם אז בא ב"ח דראובן וטרפה מידו דשמעון לא היה יכול לחזור על ראובן מ"מ לא אמרינן דהשתא נמי כשחזר ראובן וקנה מידו באחריות הוה ליה כאנו השדה עדיין ביד שמעון והב"ח טורפה מידו והמעות שנתן לו ראובן בעד השדה יחזירנו לו דזה ודאי קיבל עליו ראובן שלא יהא הוא עצמו המוכר והמוציא לעצמו כגון זה שחזר ובא להוציא המעות מידו דשמעון לעצמו ועפ"ר שיש פירושים וגירסות אחרות בזה אבל לדינא אין בו נ"מ כ"כ דכל הנוסחאות היא דאמרינן דאחריות דנפשיה ודאי קיבל עליו שלא יהא הוא עצמו המוכר והמוציא לעצמו:
ז סָעִיף ב ב"ח של יעקב אביו. פירוש השדה היתה של יעקב וראובן בנו ירשה ממנו ומכרה לשמעון ובא ב"ח דיעקב לטרפה:
ח סָעִיף ג חייב באחריות דנפשי'. כגון זה שכ' בסעיף שקודם זה שהוא המוכר והוא המוציא וכל כיוצא בזה וזכות הנ"ל היה לו בשעת מכירה דבשעה שמכר ראובן השדה לשמעון שלא באחריות היה זכות ראובן בזה שאם יבא ב"ח שכבר לוה לו ויטרוף משמעון שלא יחזור עליו בזכות כזה אמרינן דאע"פ שמכרו לו שלא באחריות מ"מ אחריות כזה קיבל אנפשו שלא יהיה הוא עצמו המוכר והמוציא אבל אם היה ☜חייב שמעון לאבי ראובן שהוא יעקב ואחר שמכר ראובן לשמעון השדה מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטורפו מיד שמעון דזהו זכות הבא לו לאחר מכאן ואע"ג דהוא המוכר והוא המוציא דהוה ליה כאלו הלוהו ראובן אחר המכירה ונשתעבדו לו שדותיו דשמעון דפשיטא הוא דגובה מידו:
ט סָעִיף ד אפוטרופסים שמכרו כו' והדין הוא דאחריות דמכירה לאו על נכסייהו דאפטרופסים הוא כ"א אנכסי יתומים וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ק"ח וק"ט אלא שתאמר איך יהיה הוא המוכר והוא המוציא לנפשו בחובו שיש לו על היתומים קמ"ל שאינו דומה שכאן לא מכרו לנפשם כלום אלא הן כבית דין שמכרו נכסי שמעון לראובן בחובו ופשיטא הוא דאם יש לב"ד שטר מוקדם על שמעון דחוזרין וגובין מידו ועיין לעיל סי' קמ"ז בס"ב וד' מ"ש מור"ם בהג"ה ומ"ש בסמ"ע בישובו:
י סָעִיף ה קודם שישתמש כו' "עד ויחזיר המוכר את הדמים כו'. כן הוא ל' הרמב"ם פי"ט דמכירה אבל הרא"ש והטור לא ס"ל הכי אלא פירשו לדין זה האמור בגמ' דאיירי דעדיין לא נתן להמוכר דמי השדה אלא שקנאה בא' מדרכי הקנאה גם מה שתלה הרמב"ם והמחבר שלא יחזיר במה ששימש אפי' כל שהוא שדש אמיצר כו' וס"ל דהאי דישה במיצר הנזכר בגמ' ר"ל שדש קרקעות המצר מגבהותו ומשווהו לשאר השדה ושזהו תיקון השדה ובמעשה תלוי עיקר הקנין וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ"א דמכיר' והטור כ"כ בשמו בסי' קצ"ב אבל הרא"ש והטור לא פירשו הכי אלא פירשו דש אמיצר הנאמר בגמ' כעין זה שהולך אמצר השדה לראות אם היא כאשר א"ל המוכר וגם לראות מה היא צריכ' וכמ"ש כל זה בפריש' מילתא בטעמ' למה תלו החזרה בזה ואליבייהו אם כבר נתן המעות אין הלוקח יכול להחזיר ולהוצי' המעות מתחת ידו אפילו רואים הבית דין אתמלא גמורה בערעור שיוצא על השדה משום דהמוכר מצי למימר לו אחוי טרפך ואשלם לך וכמ"ש הרא"ש בתשוב' שהביא הטור ומהתימ' שלא הזכיר מור"ם מכל זה כאן דבר:
יא סָעִיף ה בערעור שלא נתברר עדיין כו'. הרא"ש והטור כ"כ אכשעדיין לא נתן המעות וכתבו דמיירי דעדיין לא נתברר הערעור אלא שבא א' ואמר יש לי עדים ושטר ששדה שלי הוא. וכתב עוד דאם כבר נתברר הערעור והראה השטר לפנינו אע"פ שאינו מקוים עדיין דאפי' כבר דייש אמיצר אין מוציאין המעות מיד הלוקח אבל מור"ם שכתב דבריו אדברי המחבר הנ"ל והוא איירי כשכבר נתן המעות אלא שעדיין לא נשתמש בה כלל נלע"ד דבכה"ג ס"ל דאפי' נתברר הערעור דהיינו שהראו שטרות ואינן מקויימין אין הלוקח יכול לחזור ולהוציא המעות מיד המוכר עד שיהי' שטרות מקויימים לגמרי דבזה אפשר דהרמב"ם ס"ל דיכול לחזור ולהוציא המעות מידו כיון דלא נשתמש בו עדיין אפי' לא הוציא עדיין בדין מידו:
יב סָעִיף ה ואם חזר הלוקח מחמת הערעור כו'. זהו מתשובת הרא"ש שכתבה הטור אלא נראה דלא בחזרתו דלוקח מעצמו תלוי הדבר כ"א בחזרתו בהורמנא דב"ד ואם נתבטל הערעור קודם שנתנו הב"ד רשות לחזור בו ל"מ הלוקח לחזור בו אם לא שהערעור היה מחמת שיצא ש"ח על המוכר והשט"ח אינו לפנינו (לקוראו) לקורעו דבזה כתב דלא מהני כתיבת שובר וכמ"ש גם הרמב"ם ז"ל אחר זה ע"ש:
יג סָעִיף ה ויכול הלוקח לחזור בו כו'. עדיפא ה"ל לכתוב דאפי' המקצת מעות שכבר נתן להמוכר על המקח צריך להחזירם לו בעינם ולא אמרינן בו ידו על התחתונה ליתן לו קרקע כשיעור המעות שנתן וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ץ דשאני הכא דאנן סהדי דלא הקדים זה קצת מעות כדי לקיים מקצת המקח וכמו שהאריך בזה הטור בשם הרא"ש בתשובה זו שכ' מור"ם בדין זה:
א סָעִיף א רצה ראובן לעשות דין עם לוי. פ"ק דמציעא דף י"ז כתבו תוס' ז"ל עוד נפקא מיניה שאם יש לראובן עליו שבועת התורה יגלגל עליו שבועה דאורייתא שלא פרע ע"ש. ועמ"ש בסי' צ"ד סק"א להסתפק אם נשבעין שבועת התורה ע"י גלגול בנוטלין כיון דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם משמע בכל שבועת התורה אפי' ע"י גלגול בעינן ולא ישלם. ומדברי תוס' כאן משמע דאפי' בנוטל אי' שבועת התורה ע"י גלגול ואפשר דמיירי בתר פרעון וכהאי דפ' הכותב דאמר רב פפא אי פקח כו' וכן משמע ממתני' דפ' כל הנשבעין דאמרו כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ומשמע כל שבועת התורה אינו אלא בנשבעין ולא משלמין ואכתי צ"ע:
ב סָעִיף ג באחריות דנפשי'. פ' אלמנה נזונית דף צ"ז בעי מיניה מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה קמבעיא לי' בדרב יוסף דאמר רב יוסף ארמלתא דזבין אחריות איתמי ובי דינא דזבין אחריות איתמי מאי כיון דאחריות טרפא או דלמא מצי אמרי לה נהי דאחריות דעלמא לא קבלית עלך אחריות דנפשי' מי לא קבלי' אמר ליה תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שיירא אין לא שיירא לא וע"ש בר"ן. ואיכא למידק מאי קא מבעיא לן לפמ"ש בש"ע סי' ק"ד סעיף ט' אם ב"ד מוכרין קרקע להגבות למוקדם אין בע"ח מאוחר יכול לטרוף והוא מדברי הרשב"א בתשובה מירושלמי פרק אלמנה ניזונית כו' אלמא כל שלקח מב"ד או מאלמנה כדי למפרע כתובתה או מלוה שזמנו מוקדם הרי הוא כאלו שעבודו של מלוה דאשונה עדיין קיימת הובא בב"י סי' ק"ד ע"ש וזו שמוכרת למזונות נמי ה"ל כאלו עדיין שעבודה של מזונות קיים וא"כ היכי מצי הדרא וטורפה לכתובתה כיון דלוקח נמי יש לו שעבוד מזונות ומה שגבה גבה אפי' בזמנים שוין כיון דהי' הגביה ע"פ ב"ד והרשב"א דנקט במלוה מוקדם ודאי ה"ה מכרו לבע"ח שזמנו שוה כיון דלוקח ב"ח בכח שעבוד של מלוה ששוה זמנו לזה ודאי מה שגבה גבה כיון דע"פ ב"ד גבה ועמ"ש בסי' ק"ד ס"ק י' וע"ש בתשובת הרשב"א שכ' שאין חילוק והפרש בין הגבו לשמעון עצמו גוף הקרקע בשומא בין ששמו ומכרו לאחרים ע"ש בב"י וכיון דהלוקח בא בשעבוד מזונות היכי הדרא וטרפה מיניה לכתובה והנה לשטת הפוסקים למלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר אין למלוה ע"פ במקום מלוה בשטר ניחא דמזונות חשיב מלוה ע"פ דאין מוציאין למזון האשה ובנות מנכסים משועבדים ומש"ה הדרא וטרפה לכתובה שהיא מלוה בשטר. אבל לשטת הפוסקים דמלוה ע"פ מוקדם קודם וכן פסק בש"ע סי' ק"ד סעיף י"ג וכיון דאין למלוה בשטר דין משועבדים קשיא אמנם לפי שמזונות דרבנן שאר חוב קדים וכמ"ש בש"ע סי' צ"ז ועמ"ש שם ס"ק י"ב וכתובה דאורייתא לשטת תוס' והרא"ש פ"ק דכתובות מש"ה הדרא וטרפה לכתובה משום דאפי' יש ללוקח כח שעבוד מזונות כתובה קדים. ובזה ניחא הא דבעי לה במוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה ולא בעי לה במוכרת למקצת כתובה מהו שתחזור ותטרוף למותר כתובה. ובשטה מקובצת שם כתב בשם הרא"ש דה"ה דהוי מצי למיבעי במוכרת למקצת כתובה כו'. ולפמ"ש ניחא כיון דלוקח יש לו כח ושעבוד כתובה ג"כ מה שגבה גבה כיון שזמנן שוין. אמנם לפמ"ש הב"י בסי' צ"ז בטעמא דאין לאשה מזונות עד שיפרע לבע"ח משום דלמזונות דלהבא חשיב המלוה מוקדם ע"ש א"כ הכא דהכא לאחד אמרי' מה שגבה גבה אפי' במאוחר וכמ"ש תוס' ר"פ מי שהיה נשוי דהא דאמרו בערכין בע"ח מאוחר מה שגבה גבה וכתבו משום דהכל להקדש ע"ש וה"נ כיון דמוכרת למזונות ה"ל כאלו גבתה וע' תוס' פ' אלמנה ניזונית דף צ"ח ד"ה אלמנה שמוכרת שוה מנה ז"ל דכיון שנתכוונה להוציא מרשות יתומים ה"ל כאלו קנתה ממש בכתובתה ע"ש וכיון דגבתה תו לא מצי טרפה מלוקח בעד כתובתה דמה שגבה אפי' בע"ח מאוחר מה שגבה גבה היכא דהכל לאדם אחד ועמ"ש בסי' פ"ג סק"א אלא דלפמ"ש בסמ"ע משום דמזונות דרבנן ניחא ומשום דכתובה דאורייתא מש"ה טורפה ממזונות לכתובה ובתוס' שם ד"ה מאי סמך לה ש"מ שיירא אין לא שיירא לא ז"ל וא"ת תיקשי מהכא לרמי בר חמא דהוי בעי למימר לעיל גבי ראובן שמכר שדה לשמעון דאפי' אחריות דנפשי' לא קביל עלי' והא בהך ברייתא אמרי' דאחריות דנפשיה מיהא קביל וע"ש. ולפמ"ש י"ל דרמי בר חמא ס"ל דכתובה נמי דרבנן ומה"ט לא מצי הדרא וטרפה משום דשניהן שוין והלוקח יש לו שעבוד מזונות וכמ"ש ודוק:
א סָעִיף א שיהיה לשמעון. עסמ"ע ס"ק כ' ועוד יש נ"מ וכו' וא"ל דא"כ אפילו גובה מן הלוקח לא יתן לו השבח שיכול לומר לו אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא שטרא למרי' דז"א דכשמהדר שטרא דומה כחוזר ומוכרו לו וא"כ בשלמא גבי בינונית וזבורית דלעיל בסי' קי"ט דאפילו קנה זיבורית אחרים אינו גובה מלוקח והדבר תלוי של מי הוא השדה יכול לומר אי שתקת ומטעם שכתב הר"ן מה מכר א' לשני כל זכות שתבוא לידו והיינו הזכות שיש להמוכר בגוף השדה מכר ללוקח משא"כ הכא דכיון דבשעה שהיה ביד הלוקח כשהשביח יכול הבע"ח לומר ארעאי אשבח אף כשחוזר ומכרו להלוה מ"מ בשעה שהשביח ארעא דב"ח אשבח ואין הדבר תלוי בגוף השדה של מי הוא רק מי הוא הבע"ד דאם הלוה בעצמו בע"ד א"י לומר נגדו ארעאי אשבח אפילו אם השדה של לוקח משא"כ אם הלוקח הוא בע"ד יכול לומר נגדו ארעאי אשבח א"י לומר אי שתקת כיון שאין הזכות תליא בגוף השדה ל"ש לומר מה מכר א' לשני וכן לענין סילוק במעות דאם לא היה הדין נותן שיהיה יכול להיות בע"ד אף שהיה נותן המעות להלוה אם לא היה נותן לו המעות במתנה והלוה היה מודה שהמעות הוא של לוקח לא היה יכול לסלקו בהם:
ב סָעִיף ה אע"פ שנתבטל העירעור. אף שכ' הרא"ש הביאו הסמ"ע ס"ק י"א דאם אמר המערער יש לי עדים או שטר דמקרי עירעור אין לטעות ולומר דגם בכה"ג אפילו נתברר אח"כ שלא היה לו עדים או שטר כלל דנתבטל המקח דא"כ לעולם יהיה יכול הלוקה לבטל המקח כשיראה שהוזל המקח שיבקש מאחר שיערער ויאמר יש לי עדים או שטר ויבטל המקח לעולם ועוד דעיקר הטעם דהוי חוב כמקח מפני שצריך לעמוד בדין תיכף וכ"ז שאין המערער מביא עדים א"צ לעמוד עמו לדין לא הוי מום א"ו דלענין שיתבטל המקח לעולם בעינן עירעור גמור שמביא עדים או שטר ואז באמת אף שכבר נתברר שהעדים שקרים או שהשטר מזוייף מ"מ כיון שצריך לעמוד עמו לדין קודם שנשתמש כשרה מיקרי מום ולא כתב הטור הדין דמיקרי עירעור אף כשבא א' ואמר יש לי עדים רק לענין שא"צ להוציא המעות מת"י כשעדיין לא נתן המעות עד שיתבטל העירעור בב"ד כנ"ל:
א סָעִיף א רצה. (והרש"ך ח"ג סי' י' כתב דקושטא דמלתא דחייב לילך ולדון עמו ומאי דקאמר מצי כו' היינו שלא יוכל לדחותו אבל חייב ללכת ולדון עמו. בני חיי):
ב סָעִיף א ולך. בטור מפורש הנ"מ דיש לשמעון במה שראובן מכניס נפשו לבע"ד (דהא בלא"ה יכול להיות מורשה שלו או שהב"ד עצמן יטענו עבורו דהא קי"ל טוענין ללוקח כו') והוא שבאם עשה הלוה שדה זו אפותיקי סתם לבע"ח אפ"ה יכול ראובן לסלקו במעות משא"כ שמעון הלוקח א"י לסלקו במעות ועוד יש נ"מ באם עשאו לו ראובן אפותיקי ולא הלוה לו אלא שיעור ארעא בלא שבחיה דאם גובה משמעון הלוקח גובה גם השבח וא"צ ליתן אלא כדי הוצאתו כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות וכמ"ש הט"ו בסי' קט"ו ס"ב ובסי' שע"ה משא"כ כשגובה מראובן אינו גובה אלא כשיעור חובו וכ"כ הרא"ש ונ"י עכ"ל הסמ"ע וכבר כתבתי בסי' קט"ו שם די"ח וס"ל דלעולם אינו נוטל יותר מחובו. ש"ך:
ג סָעִיף ג מכאן. כגון שהיה שמעון חייב ליעקב אבי ראובן ואחר שמכר ראובן השדה לשמעון מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטורפו משמעון דזהו זכות הבא לו אח"כ ואע"ג דהוא המוכר והוא המוציא דה"ל כאילו הלוהו ראובן אחר המכירה ונשתעבדו לו שדות שמעון דפשיטא הוא דגובה מידו. סמ"ע:
ד סָעִיף ד שמכרו. דה"א איך יהיה הוא המוכר והוא המוציא לנפשו בחובו שיש לו על היתומים קמ"ל דלא אמרינן כן דהא לא מכרו לנפשם כלום וה"ל כב"ד שמכרו נכסי שמעון לראובן בחובו דפשיטא הוא דאם יש לב"ד שטר מוקדם על שמעון דחוזרין וגובין מידו וע"ל סי' קמ"ז ס"ב וס"ד מ"ש הרמ"א בהג"ה ומ"ש שם בישובו. שם:
ה סָעִיף ה הדמים. כן הוא ל' הרמב"ם אבל הרא"ש והטור לא ס"ל הכי אלא פירשו לדין זה האמור בש"ס דאיירי דעדיין לא נתן להמוכר דמי השדה אלא שקנאו באחד מדרכי הקנאה גם מה דס"ל להרמב"ם והמחבר דהאי דש אמצרי דאמרו בש"ס ר"ל שדש קרקעות המצר מגבהותו והשוהו לשאר השדה ושזהו תקון השדה ובמעשה תלוי עיקר הקנין. הרא"ש והטור לא פירשו הכי אלא דר"ל כעין זה שהולך אמצר השדה לראות אם היא כאשר א"ל המוכר וגם לראות מה היא צריכה ואליבייהו אם כבר נתן המעות אין הלוקח יכול להחזיר להוציא המעות מתחת ידו אפילו רואין הב"ד אמתלא גמורה בערעור שיוצא על השדה משום דהמוכר מצי למימר ליה אחוי טרפך ואשלם לך וכמ"ש הרא"ש בתשובה שהביא הטור ומהתימא שלא הזכיר הרמ"א כאן מכל זה דבר עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך דכ"פ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ט והוכיח כן מהש"ס ע"ש ועיין בט"ז מ"ש בביאור דברי הרמב"ם בזה:
ו סָעִיף ה לגמרי. הרא"ש והטור כ"כ על אם לא נתן המעות עדיין וכתבו דמיירי דלא נתברר עוד הערעור אלא שבא א' ואמר יש לי עדים ושטר שהשדה שלי הוא וכתבו עוד דאם נתברר הערעור דהראה השטר לפנינו אע"פ שאינו מקוים עדיין אפי' כבר דייש אמצרי אין מוציאין המעות מיד הלוקח אבל הרמ"א שכתב דבריו אדברי המחבר דאיירי שכבר נתן המעות אלא שעדיין לא נשתמש בו כלל נ"ל דבכה"ג ס"ל דאפי' נתברר הערעור כנ"ל דאין הלוקח יכול לחזור ולהוציא מיד המוכר המעות עד שיהיו השטרות מקויימים לגמרי דאז אפשר דגם הרמב"ם ס"ל דיכול לחזור ולהוציא המעות מידו כיון דלא נשתמש בו עדיין אפי' לא הוציא בדין מידו עדיין כ"כ הסמ"ע. (ועמ"ש הט"ז לבאר דברי הרמ"א בזה ע"ש):
ז סָעִיף ה חזר. נראה דלאו בחזרת הלוקח מעצמו תלוי הדבר כי אם בהורמנא דב"ד ואם נתבטל הערעור קודם שנתנו הב"ד רשות לחזור בו א"י הלוקח לחזור אם לא שהערעור היה מחמת שיצא שט"ח על המוכר ואינו לפנינו לקורעו בזה כתב דלא מהני כתיבת שובר. סמ"ע:
א סָעִיף א מה לי ולך. עבה"ט שכ' בטור מפרש הנ"מ כו' ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' מ"ו שכ' דנ"ל עוד נ"מ במה דאזיל ראובן ע"פ המבואר לעיל סי' ל"א ס"ב גבי ב' כתי עדים המכחישות זא"ז כו' מלוה שיש לו על לוה א' שני שטרות כו' וי"א דטוב לו שישרוף הקטן שלא ישביעהו הלוה שיש לו ב' שטרות שאלו העדים חתומים עליו ולפע"ד בבא לטרוף מהלוקח ע"י השטן לא מצי הלוקח למימר ליה שום דבר דא"ל מה לי ולך הלא כשאטרף ממך שדה זו יותר אין לי עליך א"כ מה איכפת לך אם יש לי עוד שטר או לא ומעתה אי לא הוה מצי ראובן המוכר לאשתעי דינא בהדיה אז היה גובה הקטן מהלוקח ואח"כ היה הקטן כאילו נשרף והיה בא על המוכר עם הגדול לכשיהיה לו זוזי אח"כ ולא יכול להשביעו שיש לו עוד שטר אחר כי אין לו אבל השתא דמצי ראובן לאשתעוי דינא בהדיה אז ידו על התחתונה עכ"ד. ועיין בנ"צ מ"ש על דברי השער משפט לעיל סי' כ' בענין זה:
ב סָעִיף א אבל אם נתן לו במתנה. עמ"ש לעיל סי' ל"ז סט"ו בנ"צ בד"ה ויטרפנה בחובו:
ג סָעִיף ב אחריות עצמו קיבל. עיין בתשובת רע"ק איגר זצ"ל סי' קמ"ח שנסתפק אם בשדה גזילה שהוציא הנגזל מיד המוכר הראשון אם יכול לחזור על המוכר לו ואופן הספק למ"ש הנ"י פ"ק דב"מ והוי יודע דג' מיני אחריות הם כו' יעו"ש ומבואר דאחריות דבע"ח מקרי אחריות דמיניה ואחריות דגזילה מקרי אחריות דעלמא והטעם דבע"ח טריף מכחו כיון דבעל הקרקע משועבד לו אבל בגזולה אין הנגזל טורף מכחו אלא בכל מקום שמוצא שלו נוטל א"כ י"ל דוקא בבע"ח אמרי' אחריות דעצמו קיבל ראובן כיון דבהע"ח טורף מכחו דראובן אינו בדין שיחזור על שמעון לגבות אבל בגזולה כה"ג דאינו טורף מכח ראובן הוי כאחריות דעלמא וכעין דאמרינן בע"ח דיעקב כבע"ח דעלמא דמי הכי נמי יש לומר בגזולה הוי תמיד כמו מעלמא וכ' דלכאורה מוכח כן מדברי התוספות ב"מ דף י"ד ד"ה עד שלא החזיק כו' ומסיק דלדינא צ"ע ע"ש:
ד סָעִיף ג לאחר מכאן. עבה"ט שכ' כגון שהיה שמעון חייב ליעקב כו' עד דזהו זכות הבא לו אח"כ. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קס"ה שתמה עליו וכ' וז"ל לא ידעתי מה קאמר דבנדון כזה אפילו מת יעקב קודם שמכר ראובן לשמעון את השדה יוכל אח"כ לטרוף ממנו שזה היה פקח שמכר לו את השדה וכדאיתא לעיל סי' פ"ה והוא מפ' שני דייני גזרות ובודאי הסמ"ע אגב רהיטא לא עיין במקור הדין שהוא הר"ן בפ' מי שהיה נשוי גבי האי דזבין כתובת אמו בטובת הנאה וקאי אם השעבוד על השדה עצמו כמו אלמנה דזבין אחריות איתמי מ"מ א"י לטרוף שדה זו בכתובתה ע"ש בהר"ן עכ"ל:
א סָעִיף א (ליקוט) אם רצה כו'. אבל אין מכריחין אותו ממש"ש ובב"מ י"ד א' אחוי טירפך כו'. נ"י בב"מ שם ע"ש (ע"כ):
ב סָעִיף א אבל אם כו'. נלמד מהנ"ל:
ג סָעִיף ג ודוקא כו'. דה"ל כאלו הלוהו. ר"ן שם ועסמ"ע וע' סוף כתובות קי א':
ד סָעִיף ה (ליקוט) ואמר שקנה כו'. והרשב"א כ' קודם שקנה ע"ש (ע"כ):
ה סָעִיף ה (ליקוט) בא' מהדרכים. וכ"פ בתוס' שם ד"ה משהחזיק כו' וכל הפוסקים דלא כרש"י (ע"כ):
ו סָעִיף ה (ליקוט) ויחזיר כו'. אבל תוס' שם והרא"ש והטור וש"פ כ' דוקא בלא נתן מעות (ע"כ):
ז סָעִיף ה ואפי' דש כו'. כפי' הרי"ף שם ע"ש כגון שהיתה אותה שדה כו' ועמש"ל סי' קצב: (ליקוט) ואם נשתמש כו' ואפי' כו'. כפי' הרי"ף אבל תוס' ורא"ש פ"ק דב"מ והטור וש"פ פי' שהלך אמצרי השדה לראות עניני השדה (ע"כ): (ליקוט) ואם נשתמש כו'. ותוס' ורא"ש ורשב"א ונ"י וש"פ פי' שהלך לראות השדה כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ה וכ"ז כו' אבל אם לא כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש והוא בתשו' כלל צז ס"ד וביאר דג' חילוקים הן דאם יש אמתלא כגון שמביא שטר שאינו מקויים ואומר שרוצה לקיימו בתוך ל' יום אפי' דייש אם לא נתן המעות עדיין אין מוציאין מידו וכ"ז מבואר בתוס' שם מ"ו ב' ד"ה שאין כו' והרמ"א הרכיב דין אמתלא בדין הראשון שסובר שהן ב' חילוקים ולא היא וכ"כ ב"ח: (ליקוט) וכ"ז מיירי כו'. ערא"ש שם וכ"כ בתשו' ס"ס כלל צ"ז וכן העתיקו רי"ו אבל הטור גורס בדבריו ונראה דמיירי שלא נתברר הערעור כו' ואני רוצה להביא השטר שאם לא יצא אלא קול אפי' לא נתקיים המקח לגמרי א"י לבטל המקח דמשום דברים כו' ונמצא ג' חילוקים דבקול לעולם א"י לבטל ובאמתלא לעולם יכול לבטל כ"ז שלא נתן מעות ובעירעור הוא החילוק ונראה שכן צ"ל אבל אם ב"ד רואין אמתלא בדברי המערער אפי' נתקיים המקח לגמרי יכול לבטל המקח אבל אם לא יצא כו' ואף שי"ל שהרב כ"כ אדברי המחבר דנתן מעות מיירי מ"מ מאי אבל ב"ד והיה צ"ל ואפי' ב"ד כו' ועד חילוק א' כ' הרא"ש והטור אם יש אמתלא אלא שמרחיק עדיו וחילק בין אמיד המוכר או לא ור"ל ג"כ אחר שהחזיק וג"כ מיירי שלא נתן מעות כמש"ש אין לו לדיין להוציא המעות. והרב סמך אמ"ש בסי' עג ס"י ועברא"ש שם ונר' דה"ה בערעור וכמש"ש וכן נמצא תשובה לרב אלפס כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ה ואם חזר כו'. כמ"ש בפ"ד דב"מ שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח מ' אע"ג דמחזיר אונאה:
י סָעִיף ה היה חייב כו' וא"צ כו'. כמ"ש בב"ב קע"א ב' דאין כותבין שובר משום אבד שוברו יאכל הלה כו' וכמ"ש במתני' שם נמצא זה צ"ל כו' ואפי לפי מאי דקי"ל כותבין שובר משום דעבד לוה כו' משא"כ כאן. וכ"ז קודם שדש אמצרי:
יא סָעִיף ו אסור כו'. שמטעם זה יכול לחזור:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.