א אָסוּר לְהוֹנוֹת אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּמִקָּחוֹ בֵּין בְּמִמְכָּרוֹ. וְאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁאִנָּה, בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר, עוֹבֵר בְּלָאו.
ב כַּמָּה תִהְיֶה הָאוֹנָאָה וְיִהְיֶה חַיָּב לְהָשִׁיב, שְׁתוּת בְּשָׁוֶה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁמָּכַר שְׁוֵה שֵׁשׁ בְּחָמֵשׁ אוֹ שְׁוֵה שֶׁבַע בְּשֵׁשׁ, אוֹ שְׁוֵה חָמֵשׁ בְּשֵׁשׁ, אוֹ שְׁוֵה שֵׁשׁ בְּשֶׁבַע, הֲרֵי זוֹ אוֹנָאָה וְנִקְנֶה הַמִּקָּח, וְחַיָּב הַמְאַנֶּה לְשַׁלֵּם הָאוֹנָאָה וּלְהַחֲזִירָהּ כֻּלָּהּ לַמִּתְאַנֶּה.
ג הָיְתָה הָאוֹנָאָה פָּחוֹת מִזֶּה בְּכָל שֶׁהוּא, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר שְׁוֵה שִׁבְעִים בְּשִׁשִּׁים וּפְרוּטָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר כְּלוּם, שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁתוּת דֶּרֶךְ הַכֹּל לִמְחֹל בּוֹ.
ד הָיְתָה הָאוֹנָאָה יְתֵרָה עַל הַשְּׁתוּת כָּל שֶׁהוּא, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר שְׁוֵה שִׁשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים פָּחוֹת פְּרוּטָה, בָּטֵל הַמִּקָּח, וְהַמִּתְאַנֶּה יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַחֵפֶץ וְלֹא יִקְנֶה כְּלָל, אֲבָל הַמְאַנֶּה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר, אִם רָצָה זֶה וְקִבֵּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הַמְאַנֶּה יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְרַצָה הַמִּתְאַנֶּה פַּעַם אַחַת, אוֹ שֶׁשָּׁתַק יוֹתֵר מִן הַשִּׁעוּר שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ סָעִיף ז' (טוּר בְּשֵׁם הר"י וְהָרֹא"שׁ). מָכַר לוֹ שְׁוֵה ס' בנ"א אוֹ לְהֵיפֶךְ, דְּלֵיכָּא כָאן אוֹנָאָה שְׁתוּת, וּלְגַבֵּי אֶחָד הָוֵי בִּטּוּל מֵקָּח וּלְגַבֵּי שֵׁנִי מְחִילָה, אָזְלֵינָן בָּתַר הַמִּקָּח הֵן לְעִנְיַן בִּטּוּל מֵקָּח הֵן לְעִנְיַן מְחִילָה, דְּטָעוּ אִינְשֵׁי בְּמִקָּח וְלֹא בְּמָעוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזָּהָב).
ה אֵין הַמְאַנֶּה חַיָּב לְהַחֲזִיר עַד שֶׁתִּהְיֶה הָאוֹנָאָה יָתֵר עַל פְּרוּטָה. הָיְתָה פְּרוּטָה בְּשָׁוֶה, אֵינוֹ מַחֲזִיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָב לְהַחֲזִיר פְּרוּטָה (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה וְהָרֹא"שׁ).
ו יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְהוֹנוֹת אֶת חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת, אִם יֵשׁ בָּאוֹנָאָה שְׁוֵה פְרוּטָה. אֲבָל מַטְבֵּעַ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִכְדֵי אוֹנָאָה, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לְהוֹצִיאָהּ בְּיָפֶה.
ז עַד מָתַי יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִתְבֹּעַ אוֹנָאָתוֹ בִּשְׁתוּת וּלְבַטֵּל הַמִּקָּח בְּיוֹתֵר מִשְּׁתוּת, עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. וְאִם שָׁהָה יוֹתֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלֹא לִתְבֹּעַ אוֹנָאָתוֹ. וְאִם יְבָרֵר שֶׁהָיָה לוֹ אֹנֶס, וְעַל כֵּן לֹא חָקַר בְּתוֹךְ זְמַן זֶה לֵידַע אִם נִתְאַנָּה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עֲדַיִן. הָיָה יוֹדֵעַ הַלּוֹקֵחַ, בְּשָׁעָה שֶׁלְּקָחוֹ, שֶׁנִּתְאַנָּה, וְשָׁתַק, וּמִיָּד אַחַר הַלְּקִיחָה, קֹדֶם (זְמַן) שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, תּוֹבֵעַ אוֹנָאָתוֹ, לָא אַמְרִינָן דְּמָחַל הוֹאִיל וְיָדַע (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַזָּהָב).
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּלוֹקֵחַ, שֶׁהֲרֵי הַמִּקָּח בְּיָדוֹ וּמַרְאֵהוּ. אֲבָל הַמּוֹכֵר, חוֹזֵר בְּאוֹנָאָה לְעוֹלָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּבִטּוּל מֵקָּח, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דְּמֵי זֶה שֶׁמָּכַר עַד שֶׁיִּרְאֶה כְּמוֹתוֹ שֶׁנִּמְכַּר בַּשּׁוּק. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה הַמִּקָּח דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שִׁנּוּי וְהוּא כֻּלּוֹ שָׁוֶה, כְּגוֹן פִּלְפְּלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא עַד כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק בִּלְבַד. וְכֵן אִם נוֹדַע שֶׁבָּא לְיָדוֹ בְּמִמְכָּרוֹ, וְיָדַע שֶׁטָּעָה וְלֹא תָבַע, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִתְבֹּעַ, שֶׁהֲרֵי מָחַל.
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה הַשַּׁעַר. אֲבָל אִם נִשְׁתַּנָּה הַשַּׁעַר וּמִפְּנֵי כָּךְ רוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי. הַגָּה: אָמַר הַמְאַנֶּה שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַשַּׁעַר, וּמִתְאַנֶּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה, עַל הַמִּתְאַנֶּה לְהָבִיא רְאָיָה, דְּדֶרֶךְ הַשְּׁעָרִים לְהִשְׁתַּנּוֹת תָּמִיד (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַמַּדִּיר). וְכֵן אִם מָכַר מִפְּנֵי דָּחְקוֹ, וְזִלְזֵל בִּמְכִירָתוֹ יוֹתֵר מִכְּדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה, שֶׁנִּכַּר שֶׁמִּפְּנֵי דָּחְקוֹ הֻצְרַךְ לְזַלְזֵל, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר, דְּיָדַע וּמָחִיל.
י הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁוֵה אַרְבַּע בְּחָמֵשׁ, שֶׁהֲרֵי הַמִּקָּח בָּטֵל, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתוֹ לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, וְהוּקַר וְעָמַד בְּשֶׁבַע, לוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְלֹא הַמּוֹכֵר, שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר לַמּוֹכֵר: אִלּוּ לֹא הוֹנֵתָנִי לֹא הָיִיתָ יָכוֹל לַחֲזֹר וְעַתָּה שֶׁהוֹנֵתָנִי תַחֲזֹר, הֵיאַךְ יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר.
יא וְכֵן מוֹכֵר שֶׁמָּכַר שְׁוֵה חָמֵשׁ בְּאַרְבַּע, וְזָל וְעָמַד בְּשָׁלֹשׁ, מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר וְלֹא לוֹקֵחַ, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוֹנֵתָנִי תַּחֲזֹר בִּי.
יב הַמּוֹכֵר שְׁוֵה חָמֵשׁ בְּשֵׁשׁ, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתוֹ עַד שֶׁהוּקַר וְעָמַד בִּשְׁמֹנֶה, הֲרֵי הַמּוֹכֵר חַיָּב לְהַחֲזִיר הָאַחַת שֶׁל אוֹנָאָה, שֶׁהֲרֵי נִקְנָה הַמִּקָּח וְחַיָּב לְהַחֲזִיר, וּכְשֶׁהוּקַר, בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ הוּקַר.
יג וְכֵן אִם מָכַר שֵׁשׁ בְּחָמֵשׁ, וְהוּזְלוּ וְעָמְדוּ עַל שָׁלֹשׁ, הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ חַיָּב לְהַחֲזִיר סֶלַע אַחַת שֶׁל אוֹנָאָה, שֶׁהֲרֵי נִקְנָה הַמִּקָּח, וּבִרְשׁוּת לוֹקֵחַ הוּזַל.
יד כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ אוֹנָאָה לְהֶדְיוֹט כָּךְ יֵשׁ אוֹנָאָה לְתַגָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי.
טו בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִים שַׁיָּךְ אוֹנָאָה, אֲפִלּוּ בִּסְפָרִים וַאֲפִלּוּ בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְיֵשׁ לַלּוֹקֵחַ לַחֲזֹר בָּהֶם עַד שֶׁיַּרְאֶה אוֹתָם לְתַגָּרִים הַבְּקִיאִים בָּהֶם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּדְבָרִים אֵלּוּ. לְפִיכָךְ, אִם לֹא הָיָה מַכִּיר בְּאוֹתָהּ מְדִינָה, וְהוֹלִיךְ הַמִּקָּח לְמָקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁבָּא הַבָּקִי לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה וְהוֹדִיעוֹ שֶׁטָּעָה, הֲרֵי זֶה חוֹזֵר.
טז יֵשׁ אוֹנָאָה בְּמַטְבְּעוֹת עַד שְׁתוּת. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיָה דִינָר זָהָב בּכ"ד דִּינָר כֶּסֶף, וְצֵרְפָהּ בְּעֶשְׂרִים דִּינָר אוֹ בְּכ"ח, הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר הָאוֹנָאָה. הָיָה יָתֵר עַל זֶה, בָּטֵל הַצֵּרוּף. פָּחוֹת מִכָּאן, מְחִילָה. וְכֵן אִם הָיָה הַסֶלַע חֲסֵר שְׁתוּת, וְהָיוּ מוֹצִיאִים הַסְלָעִים בְּמִנְיָן וְלֹא בְּמִשְׁקָל, מַחֲזִיר הָאוֹנָאָה, שֶׁאִם הָיוּ מוֹצִיאִים בְּמִשְׁקָל, אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא, חוֹזֵר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׁעוּר אוֹנָאָה בְּמַטְבֵּעַ, אֶחָד מִי"ב. וּפָחוֹת מִזֶּה הָוֵי מְחִילָה, יֶתֶר עַל זֶה בִּטּוּל מֵקָּח (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק י"ב בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן). וְכָל זְמַן דְּהָוֵי מְחִילָה, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ לְכַתְּחִילָה בְּיָפֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף ו'.
יז עַד מָתַי חַיָּב לְהַחֲזִיר הַדִּינָר אוֹ הַסֶלַע, בַּכְּרַכִּים, עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְשֻׁלְחָנִי; וּבַכְּפָרִים, שֶׁאֵין הַשֻּׁלְחָנִי מָצוּי שָׁם, יֵשׁ לוֹ לְהַחֲזִיר עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, שֶׁבָּא לְהוֹצִיאָהּ. שֶׁאֵין מַכִּיר הַסֶלַע וְחֶסְרוֹנָהּ וְדָמֶיהָ, אֶלָּא הַשֻּׁלְחָנִי. וְאַחַר זְמַן זֶה אֵין הַמְאַנֶּה חַיָּב לְהַחֲלִיפָהּ. וּמִיהוּ, מִדַּת חֲסִידוּת לְהַחֲלִיפָהּ אֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן זֶה, אִם הוּא מַכִּירָהּ, וּבִלְבַד שֶׁתֵּצֵא עַל יְדֵי הַדְּחָק.
יח נִפְחֲתָהּ, וְחָסְרָהּ כְּדֵי אוֹנָאָה, אָסוּר לְקַיְּמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁבְּקַל מְרַמִּין בָּהּ. וְלֹא יִמְכְּרֶנָּה לְאַנָּס אוֹ לְתַגָּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּרַמִּין בָּהּ אֲחֵרִים. וְלֹא יַעֲשֶׂנָּה מִשְׁקָל וְלֹא יִזְרְקֶנָּה לְתוֹךְ גְּרוּטָאוֹתָיו (פֵּרוּשׁ, שִׁבְרֵי כְּלֵי כֶּסֶף וּשְׁאָר מַתָּכוֹת), אֶלָּא יַתִּיכֶנָּה אוֹ יִקְּבֶנָּה בְּאֶמְצָעָהּ, וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בִּתּוֹ, אֲבָל לֹא יִקְּבֶנָּה מִן הַצַּד. וְאִם חָסַר עַד שֶׁעָמַד עַל חֶצְיוֹ, כְּגוֹן סֶלַע שֶׁעָמַד עַל שֶׁקֶל וְשֶׁקֶל שֶׁעָמַד עַל דִּינָר וְדִינָר עַל חֶצְיוֹ, מֻתָּר לְקַיְמוֹ שֶׁאָז אִי אֶפְשָׁר לְרַמּאוֹת בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּכַּר לַכֹּל הַפְּחָת שֶׁלּוֹ. הַגָּה: וּמַטְבֵּעַ שֶׁאֵין לוֹקְחִין אוֹתָהּ רַק בְּמִשְׁקָל, מֻתָּר לְקַיְּמָהּ, שֶׁכָּל הַלּוֹקֵח יִשְׁקְלֶנָּה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ט ח"ג).
יט הַלּוֹקֵחַ בְּדָמִים אַכְסָרָה (פֵּרוּשׁ, בְּלֹא מִנְיַן וּבְלֹא מִדָּה וּבְלֹא מִשְׁקָל), כְּגוֹן שֶׁחָפַן מָעוֹת וְאָמַר לוֹ: מְכֹר לִי פָּרָתְךָ בְּאֵלּוּ, קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה. וְהוּא הַדִּין לְלוֹקֵחַ פֵּרוֹת אַכְסָרָה בְּסֶלַע אוֹ בִשְׁתַּיִם, שֶׁקָּנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּסְפֵיקָא הָוֵי וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן מִיַּד הַמְאַנֶּה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
כ הַמַּחֲלִיף כֵּלִים בְּכֵלִים אוֹ בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, אֲפִלּוּ מַחַט בְּשִׁרְיוֹן אוֹ (טָלֶה) בְּסוּס, אֵין לוֹ אוֹנָאָה, שֶׁזֶּה רוֹצֶה בַּמַּחַט יוֹתֵר מֵהַשִּׁרְיוֹן. אֲבָל הַמַּחֲלִיף פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, בֵּין שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָם קֹדֶם מְכִירָה בֵּין שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָם אַחַר מְכִירָה, יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה.
כא הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה, יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְתָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה אוֹנָאָה יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּמְחֹל; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר: עַל מְנַת שֶׁאֵין בּוֹ אוֹנָאָה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ. אֲבָל בִּמְפָרֵשׁ, אֵין לוֹ אוֹנָאָה. כֵּיצַד, מוֹכֵר שֶׁאָמַר לַלּוֹקֵחַ: "חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ בְּמָאתַיִם, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא מֵאָה, עַל מְנַת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ", אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. וְכֵן לוֹקֵחַ שֶׁאָמַר לַמּוֹכֵר: "חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ בְּק' יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשָּׁוֶה ר', עַל מְנַת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה אֲנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ", אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.
כב הַמּוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ בְּמָנֶה, וְאָמַר לֵהּ: "חֵפֶץ זֶה אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא זוּז אֶחָד, עַל מְנַת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה", יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִי שֶׁאָמַר שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא זוּז, יָדַעְתִּי שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לְהַשְׁבִּיחַ דַּעְתִּי, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כְּדֵי הָאוֹנָאָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִקָּחוֹ בְּוַדַּאי אוֹ קָרוֹב לָהּ בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת (נוֹטָה) [טוֹעָה], שֶׁהֲרֵי יָדַע בְּוַדַּאי הַדָּבָר שֶׁמָּחַל לוֹ.
כג בַּעַל הַבַּיִת הַמּוֹכֵר אֶת כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ וְאִנָּה אֶת הַלּוֹקֵחַ, אֵין בּוֹ דִּין אוֹנָאָה, שֶׁאִלּוּ לֹא הִרְבָּה לוֹ בְּדָמִים לֹא הָיָה מוֹכֵר כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ. וַאֲפִלּוּ מְכָרָם מֵחֲמַת דֹּחַק, אֵין בּוֹ אוֹנָאָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא שֶׁהַלּוֹקֵחַ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַמּוֹכֵר בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל אִם לֹא יָדַע, אוֹ שֶׁקָּנָה עַל יְדֵי סַרְסוּר, יֵשׁ בּוֹ אוֹנָאָה.
כד הָא דְּמוֹכֵר כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ וְאִנָּה אֶת הַלּוֹקֵחַ אֵין לוֹ דִּין אוֹנָאָה, הָנֵי מִלֵּי בִּשְׁתוּת, אֲבָל בְּיוֹתֵר מִשְּׁתוּת הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל אָדָם. וְיֵשׁ חוֹלְקִים.
כה מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ שֶׁנִּתְרַצּוּ לִגְמֹר הַמִּקָּח עַל פִּי שׁוּמַת לֵוִי, וְשָׁם אוֹתוֹ בְּסָךְ יָדוּעַ וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אוֹנָאָה, יֵשׁ לוֹ דִּין אוֹנָאָה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר הָאוֹנָאָה, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ הַמְאַנֶּה לְדַרְכּוֹ, אִם לֵוִי הוּא תַּגָּר וּבָקִי בְּשׁוּמָא וְלֹא קִבֵּל שָׂכָר עַל הַשּׁוּמָא, פָּטוּר:
כו הַגּוֹי אֵין לוֹ אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אֶת אָחִיו" וְגוֹ', (וַיִּקְרָא כה, יד) וְגוֹי שֶׁהוֹנָה אֶת יִשְׂרָאֵל מַחֲזִיר אוֹנָאָה בְּדִינִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִיִּשְׂרָאֵל.
כז הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. כֵּיצַד, חֵפֶץ זֶה בְּכָךְ וְכָךְ לְקַחְתִּיו כָּךְ וְכָךְ אֲנִי מִשְׁתַּכֵּר בּוֹ, אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.
כח הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, לֹא יַחְשֹׁב הָרַע בֶּאֱמוּנָה וְהַיָּפֶה בְּשָׁוְיוֹ, שֶׁאִם קָנָה י' יְרִיעוֹת בְּי' דִּינָרִים וְיֵשׁ בָּהֶם שֶׁאֵינָם שָׁווֹת דִּינָר וְיֵשׁ בָּהֶן שֶׁשָּׁווֹת יוֹתֵר, לֹא יַחְשֹׁב הָרָעוֹת בְּדִינָר כָּל אַחַת וְהַיָּפוֹת בְּשָׁוְיָן, אֶלָּא הַכֹּל בֶּאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁקְּנָאָם בְּיַחַד וּמַעֲלֶה לוֹ עַל דְּמֵי הַמִּקָּח שְׂכַר הַכָּתֵף וְהַפֻּנְדָּק, וְכוֹלְלָם בִּדְמֵי הַמִּקָּח; אֲבָל שְׂכַר טָרְחוֹ לֹא יַעֲלֶה עַל דְּמֵי הַמִּקָּח, וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנִּתְפַּשֵּׁר עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ רֶוַח.
כט אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה: הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת; אֲפִלּוּ מָכַר שְׁוֵה אֶלֶף בְּדִינָר, אוֹ שְׁוֵה דִינָר בְּאֶלֶף, אֵין בָּהֶם אוֹנָאָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא עַד פַּלְגָּא, אֲבָל יוֹתֵר מִפַּלְגָּא, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר לוֹ אֶחָד יוֹתֵר מִשְּׁנַיִם, הָוֵי אוֹנָאָה (טוּר בְּשֵׁם ר"ח וְהָרֹא"שׁ).
ל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר נִכְסֵי עַצְמוֹ. אֲבָל הַשָּׁלִיחַ אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁטָּעָה וְנִתְאַנָּה בְּכָל שֶׁהוּא, בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקַע, חוֹזֵר. וְאִם אִנָּה אֶת הַלּוֹקֵחַ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא הַדִּין שֶׁמִּכְרוֹ בָּטֵל בְּכָל שֶׁהוּא, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּינוֹ כִּשְׁאָר כָּל אָדָם דְּעַד שְׁתוּת הָוֵי מְחִילָה וְזָכָה הַמְשַׁלֵּחַ בַּיִּתְרוֹן:
לא דִּין בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ בְּשֶׁל יְתוֹמִים וְטָעוּ, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ק"ט.
לב כְּשֵׁם שֶׁאֵין לְקַרְקָעוֹת אוֹנָאָה כָּךְ שְׂכִירוּת קַרְקַע אֵין לוֹ אוֹנָאָה; אֲפִלּוּ שָׂכָר טְרַקְלִין גָּדוֹל בְּדִינָר לְשָׁנָה, אוֹ רֶפֶת קְטַנָּה בְּדִינָר בְּכָל יוֹם, אֵין לוֹ אוֹנָאָה.
לג הַשּׂוֹכֵר אֶת חֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין, אֵין לוֹ אוֹנָאָה; מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּקוֹנֶה אוֹתוֹ לִזְמַן, וַעֲבָדִים אֵין בָּהֶם אוֹנָאָה. הַגָּה: שָׂכָר פּוֹעֵל עִם סוּס אוֹ חֲמוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ אוֹנָאָה, מִצַּד הַבְּהֵמָה יֵשׁ בּוֹ אוֹנָאָה, וּמְשַׁעֲרִין מַה בָּא לִשְׂכַר הַסּוּס וּמַה שֶּׁנִּתְאַנָּה בְּזֶה וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי"ח).
לד שְׂכָרוֹ לִזְרֹעַ לוֹ קַרְקַע וְאָמַר: זָרַעְתִּי בָּהּ זְרִיעָה הָרָאוּי בָהּ, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁזָּרַע בָּהּ פָּחוֹת מֵהָרָאוּי לָהּ, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יֵשׁ לוֹ אוֹנָאָה מִפְּנֵי הַזֶּרַע, אוֹ אִם אֵין לוֹ אוֹנָאָה מִפְּנֵי הַקַּרְקַע; לְפִיכָךְ, אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַנִּתְבָּע; וְכֵן אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אֶלָּא הֶסֵת, מִפְּנֵי הַקַּרְקַע שֶׁיֵּשׁ כָּאן.
לה הַשּׂוֹכֵר אֶת הַכֵּלִים אוֹ אֶת הַבְּהֵמָה, יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה, שֶׁהַשְּׂכִירוּת מְכִירָה בַּת יוֹמָא הִיא, וְאִם יֵשׁ בָּהּ אוֹנָאָה שְׁתוּת אוֹ יוֹתֵר, בֵּין שֶׁנִּתְאַנָּה שׂוֹכֵר בֵּין שֶׁנִּתְאַנָּה מַשְׂכִּיר הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר אוֹנָאָה, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה.
לו הַקַּבְּלָן יֵשׁ לוֹ אוֹנָאָה. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לֶאֱרֹג בֶּגֶד זֶה בַּעֲשָׂרָה זוּזִים, אוֹ לִתְפֹּר חָלוּק זֶה בִּשְׁנֵי זוּזִים, הֲרֵי יֵשׁ לוֹ אוֹנָאָה; וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם, בֵּין קַבְּלָן בֵּין בַּעַל הַבֶּגֶד, חוֹזֵר לְעוֹלָם.
לז הָאַחִים וְהַשֻּׁתָּפִים שֶׁחָלְקוּ הַמִּטַּלְטְלִים, הֲרֵי הֵם כְּלָקוֹחוֹת; פָּחוֹת מִשְּׁתוּת נִקְנָה מֵקָּח וְאֵין מַחֲזִיר כְּלוּם, יָתֵר עַל שְׁתוּת בָּטֵל מֵקָּח, שְׁתוּת קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה. וְאִם חָלְקוּ קַרְקָעוֹת, אֲפִלּוּ שָׁמוּ שְׁוֵה מָנֶה בְּדִינָר אוֹ שְׁוֵה דִינָר בְּמָנֶה, קַיָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא עַד פַּלְגָּא (טוּר). וְאִם הִטְעוּ זֶה אֶת זֶה בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, חוֹזְרִים. וְאִם עָשׂוּ שָׁלִיחַ שֶׁחִלֵּק בֵּינֵיהֶם וְטָעָה בְּכָל שֶׁהוּא, בָּטְלָה הַחֲלֻקָּה.
לח וְאִם הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁיַּחְלְקוּ בְּשׁוּם הַדַּיָּנִים, וְטָעוּ בִּשְׁתוּת, בָּטְלָה חֲלֻקָּה, שֶׁהַדַּיָּנִים שֶׁשָּׁמוּ וּפָחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל:
לט רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן אַחִים חָלְקוּ עַל תְּנַאי, שֶׁמִּי שֶׁיִּפֹּל לוֹ בַּיִת פְּלוֹנִי שֶׁיִּפְתַּח לוֹ פֶּתַח לַמָּבוֹי, וְלֹא שָׂמוּ אֶל לִבָּם שֶׁיְּכוֹלִים בְּנֵי הַמָּבוֹי לְעַכֵּב עָלָיו, וְנָפַל אוֹתוֹ הַבַּיִת לִרְאוּבֵן, אִם רוֹצֶה רְאוּבֵן לְבַטֵּל הַחֲלֻקָּה הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:
א סָעִיף ב כמה תהיה האונאה כו'. עיין תשו' ר"י לבית לוי סי' ו' וכ"ז וכ"ח:
ב סָעִיף ג היתה האונאה כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' ר"ס:
ג סָעִיף ד שמכר לו שוה ס' כו' עיין בתשו' מ"ע ובס' מגדל דוד:
ד סָעִיף ז ולא לתבוע אונאתו. משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהגהות אשר"י דאם לא נתן המעות מגו דיכול למימר לו נתתי יכול גם כן לומר לא נתרצתי וצ"ע עיין בס' א"א דף צ"ו ע"ד:
ה סָעִיף ח שאינו ידוע כו'. וכן בקרקע ובחזקות דקרקע אינו יכול לחזור אחר שיעור דכדי שיראה לתגר וקרובו כן הוא בתשובת ן' לב ספר א' כלל נ' סי' ק"ח ע"ש ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשובת רשד"ם סי' קע"ה:
ו סָעִיף ט בד"א וכו' ע' בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' צ"ז:
ז סָעִיף טז יש אונאה כו' עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קס"ז:
ח סָעִיף יז עד מתי כו' עיין בתשובת ר"ש כהן שם:
ט סָעִיף יט הלוקח בדמים כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ס"ב:
י סָעִיף כ המחליף כלים. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' רי"ח וברשד"ם סי' שפ"ג:
יא סָעִיף כא האומר לחבירו. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ו:
יב סָעִיף כא יש לו עליו כו' עיין בתשובת מ"ע סי' מ"ב:
יג סָעִיף כב המוכר חפץ כו' ע"ל סי' ר"ך ס"ח ודוק:
יד סָעִיף כו חמור מישראל כו' פסק מהרש"ל ס"פ דב"ק סי' מ"א דישראל ועכו"ם שאינו לישראל אחר ובדין עכו"ם א"י להשתלם מהעכו"ם החצי אונאה שאומרים ע"ד המליצה פתח עיניך וראה א"כ ליכא לאישתלומי כלל מעכו"ם צריך הישראל להחזיר לו הכל דקי"ל כר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי כו' ועוד דמסתמא עיקר סמיכת הישראל היה על ישראל ולא על עכו"ם ומ"מ היכא שנתאנה במקח טעות כגון שחמתית ונמצא לבנה או כסף ונמצא בדיל וכה"ג שכתוב בסי' רל"ג דאפי' בדיניהם איכא לאשתלומי מעכו"ם א"כ ודאי הישראל אינו משלם אלא חלקו אע"ג שהעכו"ם הוא אלם ודמי למ"ש בסי' ת"י סל"ז בשם י"ח ושכן עיקר:
טו סָעִיף כז ואין לו עליו אונאה כו'. וה"ה אם נתאנה מוכר כגון ששוה יותר עיין בקיצור פסקי הרא"ש דהזהב ועיין בספרי ונ"ל לדקדק מהש"ס דפ' הזהב דבנושא ונותן באמונה כשם שאין לו דין אונאה כך דין ביטול מקח אין להם מטעם זה דהא בברייתא בש"ס בחד מחת' כלל האי דנושא ונותן באמונ' עם האותן ע"מ שאין לך עלי אונאה ועל שניהם תני אין להם אונאה ובע"מ שאין כו' למאי דמסיק רבא במפרש אפי' גבי [ביטול] מקח אין ל' אונאה כמבואר בש"ס ובש"ע סכ"א א"כ גם בנושא ונותן באמונה כן הוא דעל שניהם יחד אמר בש"ס אין לו דין אונאה כן נ"ל ודו"ק ומ"מ צריך להתיישב למעשה עיין בתשובת רשד"ם סימן תל"ג:
טז סָעִיף כט העבדים והשטרות. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סימן ל' וסי' ק"ג ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"ט דאין אונאה לחזקות וע"ש:
יז סָעִיף כט אבל יותר מפלגא עיין בסמ"ע ס"ק נ' עד צ"ל דל"ד קאמרי כו' ולפע"ד דדוקא קאמרי וכן משמע להדיא מלשון התוספת בב"ק שם וכן באגודה פרק הזהב ומהירושלמי אין ראיה כלל דאדרבה בירושלמי י"ל ל"ד עיין שם וכן הוא להדיא בתוספות בקידושין פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב ע"ב) וז"ל והכי נמי איתא בירושלמי עד פלג שלהם אונאה וההיא דזבן מאה במאתן (דפרק המקבל) אי פלג דוקא לא הוי זבין מאה במאתן דוקא אלא פחות ממאתן פורתא ואי מאתן דוקא הא דקתני עד פלג ל"ד אלא ר"ל יותר מפלג פירתא אבל בפלג המקח קיים עכ"ל ואע"ג דהתוס' מסתפקי' בזה מ"מ נשמע מדבריה' דשפיר י"ל דההיא דירושלמי ל"ד וא"כ פשיטא דהתו' בב"ק ובפרק הזהב דוקא קאמרי וכדמשמע מדבריהם להדיא וגם המעיין בש"ס פרק המקבל יראה דדוחק הוא שם לומר דזבן מאה במאתן הוא ל"ד וכמ"ש לעיל סי' ס"ו סל"ח ואפשר דגם הרא"ש דכתב דהך דהמקבל ל"ד הוא לאו בדוק' קאמר הכי דה"ה (#) דה"מ למימר דהך דירושלמי ל"ד הוא וזה נרא' דעת הר"ב בהג"ה ומ"מ לענין דינא העליתי לעיל ס"ס ס"ו דהעיקר כהרי"ף וסייעתו ועיין בתשובת רשד"ם סי' נ"ח דף נ"ג ע"ד כתב דהוי ספיקא דדינא וע"ש ובתשובת ן' לב כלל כ' סי' ק"ח ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשובת ר"א ן' חיים סימן ס"ט:
יח סָעִיף ל שדינו כשאר כל אדם כו' ע"ל סימן ק"ט ס"ה ודו"ק:
יט סָעִיף לג ועבדים אין בהן אונאה. אע"ג דוהתנחלתם הנ"ל בעבדים כנעניים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו עכ"ל סמ"ע וכ"כ בתשובת ר"י לבית לוי דף כ"ו והביא דברי ת"ה סי' שי"ח שכתב ג"כ כן ע"ש:
א סָעִיף א עובר בלאו. דכתיב (בפ' בהר) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ולאו זה בכלל גזילה היא וכמו שאין לוקין על לאו דגזילה משום דניתן להשבון כדכתיב והשיב את הגזילה כך אין לוקין על לאו זה דג"כ ניתן להשבון את האונאה. טור:
ב סָעִיף ב שתות בשוה פי' לאפוקי היה פחות או יותר וכדמסיק בס"ב ג' וז"ל הטור בשם הרא"ש חז"ל שיערו דעד שתות הוה מחילה לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול עד שתות במקח או במעות אף שהוא עולה הרבה כל שאין שם שתות עליו:
ג סָעִיף ב שש בחמש או שבע בשש. בשניהן נתאנה המוכר בשתות ואף דבשש בחמש הוי שתות מקח ויותר משתות במעות הרי כשתחלק ה' שקיבל לשש חלקים לא הגיע לחלק כי אם דינר פחות שתות מדינר והוא נתאנה בדינר שלם שנתן מקח שוה שש דינר בחמש מ"מ לא ה"ל דין ביטול מקח כיון שבצד אחד דהיינו מצד המקח לא הוה אלא שתות וכן כשמכר שבע בשש נתאנה המוכר בשתות מעות שקיבל ופחות משתות מקח כשתחלק שבע לשש חלקים יגיע לחלק דינר ושתות והוא נתנו בעד ו' דינרים דהוה האונאה שתות מקח פחות שתות מדינר אפ"ה יש לו דין אונאה ולא דין מחילה כיון דאצל המעות שקיבל בזה איתא שתות בשוה וה"ה איפכא כשנתאנה הלוקח וקנה שוה חמש בשש אף דהוא נתאנה יותר משתות שיווי שבמקח ובקנה שוה שש בשבע דה"ל אצל מעות שנתן פחות משתות שהרי כשתחלק שבע לשש חלקים יעלה לחלק דינר ושתות והוא נתאנה בדינר אפ"ה דין אונאה עליו ולא דין מחילה או ביטול מקח כל שיש שתות מצד אחד בשוה וכדאמר בגמרא בהדיא מימרא דשמואל כתבתי לשונו בפרישה:
ד סָעִיף ב ולהחזירה כולה לנתאנה. פי' ולא אמרינן כיון דפחות משתות הוה מחילה שא"צ להחזיר אלא הפרוט' המשלים השתות ולמעל' קמ"ל דדינו כדין אם אמר בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתיר דעד רובע לסאה הוה מחילה ואם הוה יותר מרובע לסאה מנכה את כולה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רי"ח סעיף ח' וכן נמי דומה לזה בסי' רכ"ט סעיף א':
ה סָעִיף ג שמכר שוה שבעים בששים ופרוטה כו'. דקדק לכתוב כן משום דבענין זה ליכא שם שתות עליו משום צד אבל הרמב"ם והטור כתבו כגון שמכר שוה ששים בחמשים ופרוטה או בשבעים פחות פרוטה כו' ותמה המ"מ ע"ז למה תהיה זה מחילה הלא כשתמכר שוה שבעים בששים הוה אונאה דה"ל אונאה שתות מעות אף דאינו שתות מקח וה"נ במכר שוה ס' בחמשים ופרוטה אף דאינו שתות בשיווי המקח מ"מ הוא יותר משתו' מצד המעות שקיבל בעדו (וכמ"ש לעיל וחזרתי לכתבו בל' שכתב המ"מ) שהרי כשתחלק ס' דינרים לז' חלקים יגיע לחלק א' ח' דינרין וחצי ועוד חלק א' מי"ד בדינר ושש מהני חלקים עולים לנ"א דינרים וששה חלקים מי"ד בדינר (דהיינו נ"א דינרין וחצי דינר פחות חלק י"ד בדינר) נמצא כל שלא קיבל בעד שוה ס' יותר מנ"א דינר וששה חלקים מי"ד בדינר הרי הוא בכלל אונא' דז' בשש ואיך כתב דבנתן לו חמשים ופרוטה הוה מחילה ומסיק המ"מ שם וכתב ז"ל ואולי דעת המחבר שכיון שבשוה ששים בחמשים ופרוט' החשבון (משיווי המקח) גדור לשש חלקים ר"ל שעשרה שזהו חשבון גדור כלומר שאין בו שבר הוא חלק ששה מששים אע"פ שנתאנה יותר מאונאת שוה שבע בשש אין אנו הולכין אלא אחר חשבון השתות והרי זה פחות משתות והוה מחילה עכ"ל ונ"ל דבמ"ש מתחלה שכיון שבשוה ששים בחמישים החשבין גדור לו "או חלקים וזהו עיקר ישובו דהמ"מ ומ"ש אח"כ ר"ל כו' אין זה אלא פי' למ"ש תחילה וה"ק המחבר (הרמב"ם) ס"ל כיון שהמקח שוה ששים החשבון הגדור ממנו דוקא ו' חלקים נמצא דשתותו עשרה ולא שתחלק הששים שבע חלקים וה"ה אם הי' מקח שוה ששה שתות המגודר ממנו הוא אחד ולא שתחלק הששה לז' חלקים כמו שעלה על דעת המ"מ וזהו שמסיק וכתב ר"ל שעשרה שהוא חשבון גדור בלי שבר שהוא חלק ששי מששים ר"ל במקח זה שהוא שוה ס' ואתה נתתו בפחות דהיינו בחמשים ופרוטה אין חושבין שתותו לענין אונא' אלא שתות שאין בו שבר דהיינו עשרה דאע"פ שתמצא האונאה היא יותר אם תחלק הששים לשבע חלקים ונתאנים בשתות ממנו אין אנו הולכין אלא אחר חשבון שהוא בלי שבר ואם תחלקהו לשבע אז יהי' בכל חלק שבר כנ"ל כוונת המ"מ בישובו אבל המ"מ בעצמו מסיק וכתב דוחק ושעיקר לומר שט"ס הוא מ"ש ברמב"ם שוה ס' בחמשים ופרוטה ושצ"ל שוה ע' בס' ופרוט' ע"ש ומה"נ דקדק המחבר כאן בש"ע ולא העתיק ל' הרמב"ם והטור אלא כתב שוה שבעים בעד ששים ופרוטה וכדעת המ"מ. ובע"ש העתיק ל' הטור שהוא כל' הרמב"ם שוה ס' בעד נ' ופרוטה והוא מוכח דלא דק לחלק במ"ש ועמ"ש בס"ק ג' ואכתוב עוד מזה בסמוך בס"ד:
ו סָעִיף ד והמתאנה יכול להחזיר החפץ. אבל אינו יכול לתבוע אונאתו דהמאנה יכול לומר לו או חזור במקחך או יהי' בידך כמו שקניתיהו וכ"כ הטור:
ז סָעִיף ד אבל המאנה אינו יכול לחזור. דלא יהא חוטא נשכר דהרי אי לא אינהו לא היה יכול לבטל המקח וכמ"ש בסמוך ס"י מזה:
ח סָעִיף ד דאף המאנ' יכול לחזור. דכיון שהנתאנ' יכול לחזור לא נגמר המקח מעולם מ"ה גם הוא יכול לחזור אא"כ אם נתרצה הנתאנה פעם אחת דאז מיד נגמר המקח וגם הוא אינו יכול לחזור בו. ואע"ג דכתב הטור בסוף סי' שלפני זה ובסי' ק"ץ בהיכא דעייל ונפק אזוזי כיון שנתבטל המכר לגבי המוכר נתבטל גם גבי לוקח ואפי' אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור בו אלא שידו על התחתונה שאני התם דמיד שמעייל ונפיק אזוזי אזי נגלה שלולי צריך המעו' לא הי' מוכרו ונתבטל המקח מיד כשלא נתנו לו מ"ה אף שנתרצ' אח"כ לקיי' המקח כיון שכבר נתבטל יכול הלוקח לחזור בו אבל הכא דלא גילה המתאנה מתחלה דעתו שרוצה לחזור בו מ"ה כשנתרצה אח"כ ה"ל כאלו נתרצה מעיקר' מ"ה אין המאנה יכול לחזור בו:
ט סָעִיף ד ולגבי הא' הוה ביטול מקח כו'. כגון אם מכר שוה ס' בנ"א דלגבי שיווי המקח הוא פחות משתות דשתותו הוא י' דינרין ולא נתאנה המוכר כ"א בט' ולגבי קבלת המעות הוה יותר משתות וע"ד שכתבתי לפני זה שכשתחלק נ"א לו' חלקים יגיע לחלקח' דינרין וחצי בצמצום והוא נתאנה בט' דהוא חצי דינר יותר משתות מעות שקיבל והוה ביטול מקח מצד המעות. ובמכר שוה נ"א בס' הוה איפכא דכי אזלינן בתר שיווי המקח הוה יותר משתות ובצד קבלת המעות הוה פחות משתות דשתות היא י' ולא קיבל רק ט':
י סָעִיף ד אזלינן בתר המקח כו'. נמצא דבמכר ס' בנ"א הוה מחילה ובמכר נ"א בס' הוה ביטול מקח וע"ד שכתבתי:
יא סָעִיף ד דטעו אינשי כו'. מ"ה אם הוא פחות משתות מצד המקח אף דהוא יותר משתות מצד המעות לא אמרינן דטעו דאין רגילין לטעות בחשבון נתינת הדמים ואמרינן דמחל לו כן הוא ביאור דבריו אכן קשה דזהו דלא כדעת המ"מ הנ"ל דס"ל להמ"מ דבמכר שוה ס' בנ"א דלא הוה מחילה עד שיתן לו בעדו נ"א וחצי דאז האונא' פחות משתות מעות חלק א' מי"ד בדינר וכמ"ש לעיל וא"כ מאחר שהמחבר דקדק וכתב בס"ג כדעת המ"מ כמ"ש ומור"ם לא כתב שם שום דבר להשיג עליו לא הי' למור"ם לסתום כאן ולכתוב דין זה דהוא מדברי המרדכי דס"ל דבכה"ג הוה מחילה כאלו הוא מוסכם מדברי הכל ודוחק לומר שמור"ם ז"ל ס"ל דמ"ש המרדכי דבמכר שוה ס' בנ"א הוה מחילה ל"ד מחילה קאמר אלא לאפוקי שיהא דין ביטול מקח מאחר דבצד המעות הוא יותר משתות וקאמר דז"א כיון דמצד אחר ראוי להיות מחילה מ"ה מוקמינן לי' אדין אונאה דא"כ העיקר חסר ואיפכא נמי קשה דהמ"מ כתב דבמכר שוה חמשים בעד נ"ח ושליש דהוא שתות מקח הוה אונאה ושכן הוה אם נתן לו בעדו נ"ח וחצי או נ"ט או ס' בכולם דין אונאה אף דנתאנה בי' עד שיתן בעדו יותר מס' דאז ה"ל דין ביטול מקח והמרדכי ס"ל בנ"א בס' הוה ביטול מקח אף דלא נתאנה אלא בט' וצ"ל דס"ל להמרדכי דלעולם היכא דנוכל לשער החשבון שיהיה בהטעות שתות הן של שווי מקח הן של מעות יש לו דין אונאה אף דמצד אחד הוא פחות או יתר משתות אבל היכא דבשום צד אין שם שתות עליו בזה סבר דאזלינן ליה בתר טעות המקח והרמב"ם והטור דכתבו דאם מכר שוה ס' בחמשים ופרוט' דהוה מחילה נלע"ד דג"כ ס"ל כהמרדכי והוא כשנאמר דלא כתבו דהוה מחילה אלא בכה"ג דמכר שוה ס' בנ' ופרוט' דלא הוה באונאתו לא שתות מקח ולא שתות מעות מ"ה הולכין אחר צד מקח והוא פחות משתות והוה מחילה אבל במכר שוה נ' ופרוט' בס' לא כתבו דהוה מחילה משום דבזה כיון שאין בו שתות מקח ולא שתות מעות הולכין אחר צד מקח דהוא יותר משתות והוה ביטול מקח להרמב"ם הנ"ל. אבל המ"מ אי אפשר ליישבו דס"ל כהמרדכי וכנ"ל. נמצא דברי מור"ם דכתב בסוף דברי המרדכי ומתחלה הניח דברי המחבר שהוא כדברי המ"מ והן כשני הפכים בנושא אחד צ"ע:
יב סָעִיף ה היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר. פי' אף שהוא שתות או יותר משתות מקח כגון שהמקח שוה ה' פרוטות וחצי והוא מכרו לו בששה וחצי מ"מ כיון דאינו עולה האונאה יותר מפרוטה אין בו דין אונאה והטור כתב בשם הרי"ף ג"כ דאין אונאה לפרוט' ושס"ל כיון דאפיקתי' מפרוטה אין אונאה עד שיהי' בו כשיעור מעה שהיא מטבע הקטנה הנמצאת בימיהם שהיתה מכסף דכל הפחות ממנה היו של נחושת ועד"ר שם כתבתי דלכאור' נראה שגם הרמב"ם ס"ל הכי אף שמלשונו שהוא כלשון המחבר לא משמע הכי ע"ש ודו"ק:
יג סָעִיף ה וי"א דחייב להחזיר פרוט'. טעם פלוגתתן כתבתי בדרישה:
יד סָעִיף ו יש להסתפק אם מותר כו' ז"ל הטור בשם הרא"ש יראה כיון דהתורה אמרה אל תונו אפי' שוה פרוטה בכלל אלא שחז"ל אמרו דאין יכולין לצמצם עד שתות כו' וכנ"ל אבל אם המוכר או הלוקח בקיאין ויודעין שמאנ' לו והשני אינו יודע אסור לו להונות אם לא כשפירש והתנ' עמו. או שמא כיון דדרך מקח וממכר הוא בכך לפיכך עד שתות הוה בכלל מקח ולא מיקרי אונא' כלל וצ"ע וירא שמים יוצא ידי שניהן עכ"ל ור"ל ירא שמים אם נתאנ' פחות משתות אינו מהדר אחר המאנהו לומר לו אינך יוצא כי לא ידעתי מזה ולא מחלתי אותו החזירהו לי ואם אירע שאינה הוא לחבירו פחות משתות יחזירהו להמתאנ' ממנו ומ"מ נראה דאין הלוקח יכול לומר אף שהוא עדיין מוחזק בדמי הקניי' אני לא אמחול בפחות משתות שהונאתני אלא שביטל דעתו אצל רובא דעלמא שרגילים למחלו ומוציאין מידו ליתנהו להמוכר:
טו סָעִיף ו מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנהו ממנו ולא יהי' לו בו הפסד כלל טור:
טז סָעִיף ז ואם שהה יותר כו'. ע' בטור שכ' שאחר זמן שיראה לתגר או לקרובו אפי' קנה שוה מנה במתים מקחו קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו עכ"ל ואף שהשמיטו המחבר ודאי ס"ל ג"כ הכי דממילא נלמד ממ"ש דין זה גם ביותר משתות דביותר משתות תו אין חילוק במטלטלין:
יז סָעִיף ז ואם יברר שהיה לו אונס כו'. בפרישה כתבתי והוכחתי מלשון הטור בשם הרא"ש ☜דאם אחר הלקיחה הי' לו אונס שלא הי' יכול לחקור מיד אחר שיווי מקחו אע"פ שעבר האונס אח"כ ולא הראהו לתגר מ"מ יכול לחזור עדיין ולהתנצל ולומר שמתחלה אירע לו אונס ואח"כ לא עלה על דעתו לחקור עד עתה ע"ש:
יח סָעִיף ז הי' יודע הלוקח בשע' שלקחו. ע' בד"מ כ"כ על פי המרדכי והמרדכי מביא ראיה מהנהו דאיתא בגמרא (דף נ"א ע"א) ושם איירי שקנו שוה חמשה בשיתא ואי הוו יהבי למוכר חמשה וחצי ג"כ הוה זבין להו וידעו הלקוחות דיש בו כדי אונאה ולקחוהו אדעתא דהכי שיתבעו להמוכר אח"כ לבד על אונאתן והחפץ שקנו ישאר בידם. ואם לא היו נותני' להמוכר אלא חמשה לא היה מוכר אותו להן ואי הוה יהבי ליה חמשא ופלגא אף דזבין להו בכך לא היו יכולין לתובעו באותו פלגא משום דהוה מחילה בפחות משתות ופסקו בגמרא שהדין עם הלוקח ומזה למד המרדכי שם בשם ראבי"ה דה"ה אם ידענו שיש בו אונאה וקנה ולא ידענו למה שתק אם דעתו היה לוותר האונאה או לחזור אח"כ לתבוע האונאה עכ"פ יכול לחזור תוך כדי שיראה לתגר דלא אמרינן דשתיקתו הוה כהודאה ומה"נ סתם מור"ם כאן וכתב דלא אמרינן דידע ומחל. ונראה לכאור' עוד דנלמד מסתימת דברי המרדכי ומור"ם ומטעמן דכתבו דלא אמרינן דשתיקה הוה כהודאה דאפי' קנו שוה חמשה בשבע דהוה כדי ביטול מקח וידעו מזה אפי' הכי יכולין לחזור בהן בכדי שיראה לתגר אף דלא שייך בכזה הטעם דגמ' דמ"ה שתקי כדי לתבוע אח"כ אונאתן והחפץ ישאר בידו דאי לא תימא הכי אלא דוקא בכדי אונאה דאז שייך לומר דשתק מטעם הנ"ל א"כ לא ה"ל למור"ם לסתום אלא לפרש ולכתוב טעם הנ"ל בגמרא בצידו כדי שנדע לחלק (אבל זהו דוחק דאין מדרך מור"ם בהגה"תו לפרש הטעמים וגם כתב בלשונו תובע "אונאתו משמע דמיירי דוקא משיעור אונאה) ודוק וכל זה דלא כמ"ש בע"ש דמחלק וכ' דהא דיכול לחזור היינו דוקא אם לא נודע להלוקח עד אחר שכבר גמר המקח אבל אם קודם גמר המקח ידע דיש בו אונא' וקנהו תו לא מצי לחזור ולתבוע אונאתו דאמרי' דגמיר ומחיל וז"א:
יט סָעִיף ח חוזר באונאה לעולם. פי' אם לא שיש בו א' מהדברים שפרט והולך שנשתנה השער או מכר מתחלה מחמת דוחק או שנזדמן לו מקח בזה וידע לשער בו אם טעה כדי שתות במה שמכר או שיש בו א' מהדברים שפרט והולך שנשתנה השער או מכר מתחלה מחמת דוחק או שנזדמן
כ סָעִיף ח וכן אם נודע שבא לידו כו' משמע דוקא אם נודע בבירור שבא לידו דבר שהיה כזה שמכר אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציאו דאמרי' סתמא אין אדם מוכר כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה וכן הוכחתי בפריש' מדברי הרי"ף שהביא הרא"ש בתשובה שכתב בהדיא עד שיתברר שבא ליד המוכר מקח כזה ולא חזר בו אז והא דכתב מור"ם בהג"ה בסעיף שאחר זה דאם הם מחולקים בשינוי שער דעל המתאנה להביא ראיה הא כתב מור"ם שם הטעם בצדו והוא דשינוי השער הוא מצוי וצריך עיון בתשובת הרא"ש שהביא הטור שקיצר וכמו שכתב בפרישה:
כא סָעִיף י ולא המוכר. אפי' לדעת הי"א שכ' מור"ם לעיל בסמוך בס"ד דס"ל דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה שאני הכא דמיד שהוקר מסתמא לא יחזור בו עוד הנתאנה מ"מ המתאנה עצמו יכול לחזור בו עד שיראה לתגר דאף אם נתייקר אמרינן מסתמא דעתו הוה דכל שיש לו זמן לחזור אינו גומר בדעתו לגמור המקח. עד שיכלה זמנו ועפ"ר:
כב סָעִיף יב ועמד בשמונה. אבל עמד בשבע אין לו דין ביטול מקח שהרי לא הוקר אלא עד כדי שתות המעות שקיבל דהיינו ו' בז':
כג סָעִיף יב שהרי נקנה המקח כו': פי' קודם שהוקר היה נגמר המקח והיה על המאנה ליתן האונאה להמתאנה גם עתה שהוקר יתנהו לו דכשהוקר כו':
כד סָעִיף יג ועמדו על שלש. וכ"כ ג"כ בטור ול"ד קאמרי אלא ה"ה בארבע אלא מפני שבבבא שלפני זה הוצרך לומר שנתיקר שנים וכמ"ש קאמר גם בזה כן:
כה סָעִיף טו אפי' בספרים כו'. עפ"ר שם כתבתי דהוצרכו הפוסקים לפרוט הני לאפוקי מר' יודא דאמר אין אונאה לס"ת ובהמה ומרגליות ס"ת משום דאין קצבהלדמי' בהמהומרגליותמשום דאדם רוצ' לזווגם דשור רע מקלקל שור טוב בהליכתן יחד בעול המחרישה וגם מי שיש לו מרגליות נאה קונה עוד עליה מרגליות אחרת אפי' ביותר משווי' כדי לזווגה עם זו שבידו להעמידם יחד במשבצות זהב עיין שם בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ח ע"ב):
כו סָעִיף טז יש אונאה במטבעות קמ"ל בזה דאע"ג דכי תמכרו ממכר כתיב ומטבע אין כאן מקח וממכר כ"כ קמ"ל:
כז סָעִיף טז אפי' בכל שהוא חוזר לקמן ריש סי' רל"ב כ' הטור והמחבר דכל המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין אפי' בכל שהוא מחזיר אונאה:
כח סָעִיף טז אחד מי"ב. טעמו כיון דמעות להוצאה נתנה ואין בני אדם לוקחים מידו כשהיא חסירה כו' משום הכי דקדקו ואמרו דלא הוה מחילה עד שלא יהא באונאתן אחד מי"ב ופלוגתא דתנאי בזה בפרק הזהב ועיין בפרישה:
כט סָעִיף יז כדי שיראה לשולחני. דסתם אדם אינו בקי בהכרת המטבעות כי צריכים מומחים לזה:
ל סָעִיף יז עד ערבי שבתו' שבא להוציאה פירוש לכבוד שבת ואפילו בעשיר שיש לו מעות אחרים להוציאן מ"מ לא נתנו לו זמן יותר משום דסתם בני אדם שאינו בקי במטבעות מוציא המטבעות המסופקי' בעיניו בטובתן ומשמר בתיבתו הטובים בודאי:
לא סָעִיף יז ובלבד שתצא ע"י הדחק כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה ודרישה הוכחתי דר"ל דאם אינו יוצא ע"י הדחק אז אפי' במדת חסידות א"צ להחליפה ואל תתמה על זה שהרי גדול מזה אמרו דלאחר שיראה לתגר אפי' מכר שוה ק' בר' המקח קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו וכמו שכ' שם ולא כע"ש שכתב ז"ל שאם אפילו ע"י הדחק אינה יוצאה פשיטא שחייב להחליפה אפי' לאחר זמן רב עכ"ל וזה אינו ואף שמל' הרמב"ם ג"כ מוכח דס"ל הכי כבר תמה המ"מ עליו וכ' דבגמ' לא משמע הכי ומ"ה נמי לא העתיק המחבר ל' הרמב"ם כדרכו והעתיק לשון הטור שהוא כדמוכח מהגמרא ובע"ש שהעתיק ל' הטור ואפ"ה כ"כ וזה ודאי ליתא:
לב סָעִיף יח אבל לא יקבנה מן הצד. דיש לחוש שיחתוך מקום הנקב:
לג סָעִיף יט מכור לי פרתך באלו ברמב"ם פרק י"ג מסיים בזה ז"ל אע"פ שקנ' בחליפין קנה ומחזיר אונאה פי' אע"פ דדרך חליפין הוא זה כיון שלא דקדק לידע כמה מעו' יש לו בחופנו ובקרא וכי תמכרו ממכר כתיב ולא חליפין אפי' הכי כיון דאמר לשון מכירה יש לו דין ממכר ויש בו אונאה:
לד סָעִיף יט פירות אכסרה בסלע כו'. פי' חופן פירות וא"ל מכור לי פירותך בסלע או שתים ולכן דקדק בלשונו וכתב ברישא שלוקח בדמים אכסרה דר"ל שלוקח דבר אחד בדמים שהוא אכסרה שפירש חפונים ובסיפא ב' פירות אכסרה בסלע דפי' שלוקח בעד הסלע הפירות החפונים וה"ל כאלו אמר בין שהמעות חפונים וקונה בעדם פרה שהוא מין אחד בין שהפירות חפונים וקנהו במעות בשניהן קנה ומחזיר אונאה והסיפא דומה למ"ש הטור והמחבר בשם הרמב"ם לעיל ר"ס ר"ט ז"ל ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך אע"פ שאין מדת הערימה ידוע אע"פ שנמצא חסר או יתר על האומד הרי זה ממכרו קיים ויש להן אונאה לפי שער שבשוק עכ"ל ומה לי שחפן פירות ומכר לו במעות או מכר לו ערימה וא"כ תימה על מור"ם ז"ל שכ' אחר זה פלוגתא די"א ספיקא הוא ומשמע דגם אפירות אכסרה קאי ולעיל סי' ר"ט כתבו הטור והמחבר סתם דיש בו אונא' בלי שום מחלוקת והטור לא כתב פלוגתא בזה כ"א דלוקח בדמים אכסרה פרה או פירות דהרא"ש ס"ל דספיקא הוא אם מחזיר אונאה ונראה דדוקא אמעות אכסר' כ"כ משום דאין דרך קנין בכך כ"א בחליפין אבל בפירות אכסרה יש דרך מקח שרגיל אדם לקנות כרי תבואה ופירות בלא מדה ומנין ומ"ה סתם וכ' בסי' ר"ט בלי פלוגתא וכאן דוקא במעות אכסרה כתב פלוגתא ע"כ צ"ל דהג"ה זו קאי דוקא אחפן מעות ודוק:
לה סָעִיף כ המחליף כלים בכלים כו' זה מיירי אפי' שמו הכלים קודם המכירה או אחרי' מ"מ כיון דדרך חליפין החליפו' ויש רוצה במחט יותר מבשריון מ"ה אין בו דין אונאה דלאו ממכר הוא דאל"כ מאי ארי' חליפות פירות בפירות דמסיק וכ' דיש בו אונאה בשומא הלא גם כלים בכלים נמידינא הכי כששמוהו וק"ל:
לו סָעִיף כ אין לו אונאה דכלים קונין בחליפין דכתיב בהו נעל וחליפין אין בהו דין אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב משא"כ פירות וגם שמוהו מ"ה חל עליהן דין מכר טפי:
לז סָעִיף כא ע"מ שאין לך עלי אונאה כו'. אע"ג דאם א"ל בשביעית ע"מ שלא תשמיטני בשביעית אמרי' כל תנאי שבממון קיים ואינו משמט וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ז ע"ש שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא די"ל דלא ידע דאית ביה אונא' דמחיל וכדמסיק המחב' וכ"כ הטו' דאף דא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה סבר דאין בו אלא פחת כל דהו ולא כע"ש שכ' הטעם דלא מהני זה משום דהו' כמתנ' עמ"ש בתורה וז"א דאינו מתנה על דין תורה אלא מתנה ממו שימחול האונאה שבו:
לח סָעִיף כא ואצ"ל אם א"נ ע"מ שאין בו אונאה דמשמע ע"מ שלא יהא בו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה בכה"ג גם בשביעי' אם א"ל ע"מ שלא תשמיטני שביעית לא אמר כלום וחזר הדבר לדין תור' פחות משתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה כ"כ הטור בשם רשב"ם וכ' עוד אבל רש"י כ' דבכה"ג הוה מקח טעו' וחוזר בו לגמרי אם ירצה אפי' אין בו אלא אונאה שתות וע"ש דמשמע דהטור ס"ל כוותיה דרש"י וכמ"ש בפרישה אבל המחבר שכתב ל' ואצ"ל משמע דס"ל דדינו כאלו אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דבו פשוט דאינו חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאלו לא התנה כלל:
לט סָעִיף כא יודע אני שאינו שוה אלא מנה. משמע דס"ל דלא סגי בא"ל סתם יודע אני שיש בו אונאה ע"מ כו' וכן בסעיף שאחר זה כ' ז"ל שהרי זה ידע בודאי הדבר שמחל לו ועפ"ר כאן ובסי' רל"ב שכתבתי דאף לפי מאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אף דבר שאינו קצוב מודה במחילה כזה שצריך שיפרשו דאל"כ יכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ דאמחול:
מ סָעִיף כב אלא להשביח דעתי. כלו' כמו שאתה רואה ששוה יותר מזוז כן הוא שוה מנה כמו שאמכרנו לך:
מא סָעִיף כב בכדי שהדעת טועה כו'. כצ"ל וכן הוא ל' הרמב"ם פט"ו ממכירה וגם הטור הביאו בסי' זה בסכ"ו בל' זה ור"ל בכדי שהדעת טועה שאם החפץ שוה ששה זהובים ומוכר לו בשבעה זהובים אל יאמר לו המוכר יודע אני שאינו שוה אלא זהב וע"מ כו' אלא יאמר אני יודע שאינו שוה רק ששה דינרין שאז ידע האונאה שבו בודאי ומחל לו עליה ואף אם יאמר לו יודע אני שאינו שוה רק חמשה ונמצא ששוה ששה ומכר לו בשבעה גם כן אין בו אונאה דהרי התנה עמו שלא יהא עליו אונאה ואינו יכול לומר כשראיתי ששוה יותר מחמשה אמרתי כשם ששוה יותר מה' כן הוא שוה שבע' דהל"ל דלמא טועה המוכר בא' דרגילין לטעות בא' והי' סבור שאינו שוה אלא חמשה וה"ל כאלו פי' לו האונאה:
מב סָעִיף כג או שקנה ע"י סרסור. פי' אף אם ידע הלוקח שהן של בע"ה כיון שהבע"ה מסרו לסרסור למכור למי שיבא לקנותו ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בע"ה ועל דעת לחזור לו אונאה מסרם לו ועיין בסמוך בסעיף ל' שכ' המחבר פלוגתא באינ' השליח ללוקח אי מכרו בטל בכל שהוא וכאן סתם בסרסור וכתב דיש בו אונאה וגם הטור כתב בשני המקומות כדברי המחבר ויש לחלק בין סרסור דיש לו שייכות וחלק בו ואין לומר גבי' לתקוני שדרתיך וכמ"ש בסי' קפ"ב וקפ"א [וקפ"ה] דבו כ"ע מודו ועיין בפרישה מ"ש עוד:
מג סָעִיף כה יש בו דין אונאה. לשון הטור בשם הרא"ש דמה שנתרצה שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממי שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כוון ראובן למכרו לו ביותר מדמי שויו ולא שמעון לקנותו יותר מדמיו כו':
מד סָעִיף כה אם לוי הוא תגר כו'. דאל"כ היה חייב אפילו לא קיבל שכר עליה דגרם לו היזק אבל אם הוא תגר ובקי בחנם פטור בשכר חייב כמו טבח אומן שקלקל וכמו שיתבאר דינו לקמן סי' ש"ו ועיין בטור שהאריך בתשובה יותר מסעיף ל' והלאה ועוד כ' הטור תשו' הרא"ש ארוכה אחר זו בסעיף ל"ה ומשום דאין נ"מ לדינא כ"כ השמיטם המחבר ע"ש:
מה סָעִיף כו ועכו"ם אין לו אונאה כו'. גם לענין שור של ישראל אפי' מועד שנגח לשור של עכו"ם דינא הכי דפטור משוה דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן סי' ת"ו ושם בשני הצדדים כח דישראל עדיף דהא אם נגח שור של עכו"ם אפי' תם של ישראל חייב ליתן נזק שלם ועמ"ש בדרישה מזה:
מו סָעִיף כז כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו כו'. הטור הוסיף עוד וכתב ז"ל י"מ דאפי' לא א"ל בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו עכ"ל והמחבר השמיט להאי י"מ ולטעמו אזיל שגם בב"י כ' דבכלל דבריו הראשונים הוא ואני כתבתי שם דחדשו בזה הי"מ דאף דלא ידע בשעת משיכה בכמה קנהו דלימחל אפ"ה אין בו אונא' כיון דאמר בהדיא שהאמינו לו ויתן לו בעדו כל מה שנתן הוא בעדו ועוד יתן לו ריוח מה נמצא שמתחלה לא היה כוונתן על שיווי המקח:
מז סָעִיף כח שאם קנה י' יריעות כו'. פי' דרך התגרים כשקונים יריעות או כיוצא בו הרבה יחד וא"א שיהיו שוים אלא אחד רע ואחד טוב ואחד בינוני דרכן להשוו' ליתן בעד כל אחד ואחד בשוה דרך משל זהב. כי אומר הלוקח אף אם אלו אינן שוין כ"כ הרי אחרות כנגדן שהן שוות יותר וקאמר דאף דבדרך קנייתו פסק בשוה בעד כל אחד זהב כשימכר לחבירו לא יחשב לו הרעות בעד זהב והטובות בשויים אלא אם יקנה כולם יחד ממנו אז יחשבם לו כמו שקנאם ויתן לו ע"ז ריוח כמו שהתנה עמו ואם יקנה ממנו א' א' אז יחשוב הערך מה שמגיע על כל א' בפני עצמה זו לפי טובת' וזו לפי פחיתתה:
מח סָעִיף כח אלא כמו שנתפשר עמו שיתן לו ריוח. ר"ל ריוח הנזכ' בסעיף שלפני זה דאמר לי' בכך וכך לקחתיהו וכך וכך אני משתכר בו וקאמר כאן דבכלל אותו שכר וריוח יהיה נמי שכר טרחתו בכלל.
מט סָעִיף כט העבדים והשטרות כו' בגמרא יליף לה מדכתיב בפרשת אזהרת אונאה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד כו' דרשו מדכתיב מיד דהיינו דוקא מטלטלין הנקנים מיד ליד לאפוקי קרקעות (וכתבו התוס' ריש פרק המוכר את הבית) דהא דאין לקרקעות אונאה לאו משום דעביד אינש דזבין ארעא ביתר מכדי שוויה דהא איתמעטו גם כן עבדים ושטרות דלא שייך בהו ה"ט אלא דגזירת הכתוב הוא ע"ש (ועד"ר סי' רי"ד וגם כאן) וה"ה עבדים שהוקשו לקרקעות ומדכתיב ממכר דרשו דבעינן שיהא גופו ממון והוא בעצמו מכור לאפוקי שטרות דאין גופו ממון ואינן אלא לראיה ומדכתב עמיתך מיעטו הקדש ודע דבטור לא מנה הקדשות בהדי הני דלית בהו אונאה והרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה דמנה הקדשות בהדי הנהו דלית בהו אונאה אבל העתיק' הגמרא וכתבו טעם למה אין בהם אונאה השמיטו זה דהקדש ונ"ל דטעמייהו דס"ל דבזמנינו אין לנו הקדש דבדק הבית אלא הקדש מתנות עניים ודבית הכנסת ודין חולין גמור יש לו כמ"ש הרא"ש בהדיא והטור הביאו בס"ס צ"ה ובס"ס רי"ב ע"ש גם בא"ח סי' קנ"ג והרי הוא בכלל עמיתך ויש בו אונאה ובהקדש הגוף ל"צ לה"ט דאינו נוהג בזמנינו דהא המיעוט לעמיתך לא קאי עליה דאין בהו משא ומתן ומועלין בהן ויצאו לחולין:
נ סָעִיף כט אבל יותר מפלגא תימא הא הרא"ש והטור כתבו בשם ר"ת דדוקא עד פלגא לית ביה אונאה ובפלגא גופא יש בו אונאה והוכיחו כן מהירושלמי ואף שהתו' בב"ק (דף י"ז) ובב"מ פרק הזהב (ריש בבא מציעא דף מ"ז) כתבו בשם ר"ת כלשון מור"ם צ"ל דל"ד קאמרי ולא אתו אלא לאפוקי דל"ת דלית בהו דין אונא' כלל וכדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ לא ה"ל למור"ם לכתוב בלשון דר"ת כפשוטו אלא כאשר פרשוהו הרא"ש והטור:
נא סָעִיף כט כגון שמכר לו אחד יותר מב'. פי' דבר ששוה דינר אחד מכרו ביותר משני דינרין דהיינו יותר מפלגא ודע דמהרש"ל ז"ל כתב דאף דאיתמעטו הני מדין אונאה מ"מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל לא תונו איש את אחיו הן וכמו שיתבאר ריש סי' רכ"ח אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מאונאתו:
נב סָעִיף כט הוה אונאה. בטור כ' דהמקח בטל ואפי' פלגא ואונאה דכתב מור"ם ג"כ כוונתו לביטול מקח וה"ק ישנו בכלל לא תונו הכתוב בתורה וחז"ל נתנו שיעור לאונאה דהוא יתר משתות דהמקח בטל ובהני דאין בהן אונאה דינייהו כן בפלגא וק"ל וכן הוא ל' התוס' והפוסקים דנקטו בכה"ג לשון אונאה במקום ביטול מקח מטעמא דכתיבנא:
נג סָעִיף ל ונתאנה בכל שהוא. דיאמר לו המשלח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא שייך מחילה גביה:
נד סָעִיף ל שה"ה שמכרו בטל. טעמו שחז"ל השוו הדברים שלא יהא כח המוכר עדיף במוכר ע"י שלוחו מכח הלוקח:
נה סָעִיף ל ויש מי שאומר כו'. דשאני לוקח דהוא עצמו הי' בקנין וידע מה קנה ומה לו שקנהו מהשליח או מהמוכר עצמו וע"ל סי' ק"ט וקפ"ב ולא כע"ש שכ' טעם אחר:
נו סָעִיף ל וזכה המשלח בהיתרון. טעמו נתבאר לעיל סי' קפ"ג ע"ש ולא כע"ש שכתב טעם אחר:
נז סָעִיף לב כך שכירות כו' דשכירות ליומא ממכר הוא:
נח סָעִיף לב בדינר לשנה. המחבר אזיל לטעמו דפסק לעיל אפילו שוה אלף בדינר אין בו אונאה אבל לי"א הנ"ל דוקא עד פלגא וכ"כ הטור בהדיא:
נט סָעִיף לג השוכר את חבירו. פי' ששכרו על עבודתו יום יום דהוא כפועל גמור (וכ"כ הטור ז"ל השוכר את הפועל) ודין עבד יש לו ואע"ג דיכול לחזור בו אפי' בחצי יום וכמ"ש לקמן בסי' של"ג מ"מ כל שלא חזר בו דין עבד יש לו אבל קבלן דגומר המלאכה דשוכרה לצורכה אימת שירצה אין לו דין עבד וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סל"ז:
ס סָעִיף לג ועבדים אין בהן אונא' אע"ג דוהתנחלתם הנ"ל בעבדים כנעניים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו ועפ"ר:
סא סָעִיף לג ומה שנתאנה כו'. משמע אפי' יותר משתות וכ"כ בהדיא שם בת"ה וכ"כ המחב' בהדיא בסל"ה ושם כתבתי דהיינו דוקא כשכבר נעשית המלאכה וכ"כ שם בת"ה ע"ש:
סב סָעִיף לד שכרו לזרוע לו קרקע כו'. פי' ראובן ששכר לשמעון בקבלנות לזרוע לו שדיהו בזרע של ראובן ואין עליו אלא מלאכ' וטירח' הזריע' ואיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא אי אזלינן בתר הקרקע (וה"ל קבלן דקרקע דאילו פועל נקרא עבד ואין להן אונא') ואין להקרקע אונא' או בתר הזרע אזלינן ויש בו אונא' כן פי' המ"מ על דברי הרמב"ם שהן כדברי המחבר ושכן פירשו גם הראב"ד להגמרא ושהקשה הראב"ד ז"ל וא"ת ולהוי נמי כקרקע להדר תו לזרוע עד כדי הראוי לה כי עדיין לא נגמר מלאכתו וי"ל מפני שתוספת הזרע אינו מועיל לה דשמא למקום שנפל הראשון נופל הב' ויתקלקל זע"ז עכ"ל הראב"ד והרמב"ן הקשה על פי' זה דפירשו הגמ' דאיירי כששכרו לזרוע לו בזרעו וכתב דזהו בכלל אם אוביר ולא אעביד כו' ומ"ה פירש להאיבעיא בענין אחר ע"ש:
סג סָעִיף לד וכן אין משביעין אותו אלא היסת. ג"ז איבעיא דלא איפשטא היא שם (סוף דף נ"ו) ופירש"י טוענו מסרתי לך ששה סאין לזרוע ולא זרעת אלא חמש והוא אמר זרעתי חמש ומחצה עכ"ל וקמבעיא ליה אי כמאן דמנח בכדא דמי ונשבעין עליהן ש"ד דמודה מקצת א"ד בטלינהו אגב ארעא ואין נשבעין עליה אלא היסת וזהו החילוק בין האיבעיות דבאיבעיא הראשונה לא טענו כלל שממונו נשאר בידו אלא בעד הטירחא והמלאכה שלא רצה לטרוח ולזרוע הרבה ועי"ז בא לידי הפסד ובאיבעיא שנייה קמבעיא ליה בטענו ממון שסאה מזרעי נשאר בידך שלא זרעת והוא מודה מקצת וק"ל:
סד סָעִיף לה ואם יש בו אונאה שתותא ויותר כו' בת"ה סי' שי"ח כתב בשכר פועל עם סוס ונתאנה יותר משתות דמה שמגיע על הסוס יש בו אונאה וכמ"ש מור"ם בסמוך סל"ו [סל"ג] וכתב שם דא"א לחזור בו ואפי' אם יש בו יותר משתות מאחר שכבר נעשית המלאכה ע"ש. ונראה דה"נ מיירי בכה"ג מ"ה כתב או יותר כו' מחזיר אונאה ולא כתב דביותר מבטל השכירות לגמרי אם ירצה כדין מקח כיון דשכירות ליומא ממכר הוא:
סה סָעִיף לה ואפילו לאחר זמן מרובה. לא נתנו בזה שיעור בכדי שיראה לתגר או לקרוביו דדוקא בקנין מטלטלין שהן בידו שייך בהו לומר דה"ל להראותן ומדלא הראה אמרינן מחל ואין דרך כן בשכירות כ"כ המ"מ פי"ג דמכירה ע"ש ובפרישה חלקתי דבשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף אין מדרכו להראותו עד לעת תשלומין וכבר עבר זמן מרובה תו לא חלקו:
סו סָעִיף לו הקבלן יש לו אונאה. כבר כתבתי הטעם דאין שם עבד עליו ובדידיה קטרח אימת שירצה:
סז סָעִיף לו וכל אחד משניהן בין קבלן בין בעל בגד חוזר לעולם. נראה דר"ל כל אחד משניהן שנתאנה חוזר לעולם ואפי' בעל הבגד שבידו הבגד ולא אמרינן דאינו יכול לחזור אלא כדי שיראנו לבני אדם כדין לוקח שנתאנה דבשכירות שאני וכנ"ל אבל המאנה ודאי אינו יכול לחזור בומיד שנתרצה המתאנה שלא לחזור בו כדין לוקח ומוכר הנ"ל ובמיימ' ובטור סיים בהדיא בזה חוזר לעולם כמוכר:
סח סָעִיף לז הרי הם כלקוחות כיון דכל אחד מהן הוא שותף בכולו נמצא דבמה שחולקין שיקח ראובן דבר זה לבדו וימחול לו שמעון חלקו שבו כדי שיקח שמעון דבר זה לבדו הרי כלקח כל א' חלק חבירו בעד החלק שיתן כנגדו בדבר השני וק"ל:
סט סָעִיף לז במדה או במשקל כו'. ואם עשו שליח כו' הטעם דגם באלו דינן כלקוחות וכנ"ל:
ע סָעִיף לח שהדיינים ששמו כו' לעיל סימן ק"ט נתבאר זה:
עא סָעִיף לט שיכולים בני המבוי לעכב כו' והיינו היכא דהמבוי סתום דאז יאמרו דמרבה עליהן הדרך וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן קס"ב וכ"כ הטור כאן:
עב סָעִיף לט הרשות בידו. בטור מסיים בזה בשם הרא"ש ז"ל ואפי' אם יאמר שמעון אסלק ממך התרעומות של בני המבוי יאמר ראובן אי אפשי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו בזה שהיו סבורים שיכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקרא בטעות היתה ובטלה לה וכ"כ הטור והמחבר לעיל ר"ס קע"ה ס"ג בשנים שחלקו ובא להן אח שלישי דחלוקתן בטילה כיון דמעיקרא חלוקתן בטעות היה והא דכתב כאן שטעו הדיינין ל"ד דיינים אלא ה"ה אי טעו אחריני בהחלוקה וכנ"ל אלא שהמעשה כך היה בשאלות הרא"ש שהדיינים חלקוהו ע"ש ותמצאהו:
א סָעִיף ב כמה תהיה אונאה. כ' הריטב"א פ"ק דקידושין דף ח' לעולם דלא שוי חמש סלעים וכגון דקיבל עלי' כהן כי הא דרב כהנא כו' אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגבר' רבא הוא ומיבעי' ליה סדרא אבל לכ"ע דלא שוי לא ואע"ג דקבלי' עליה לאו כל כמיניה וז"ל שמעי' מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק לא שוה אלא חמשה אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו משום אונאה דבתר דידיה אזלינן כי היכא דחשבינן לי' הכא שוה חמש סלעים מיהו בשוה לזבינא שיתא כי אורחי' אבל אי לדידי' לא שוה אלא מפני שהוא דחוק בדבר הא ודאי קציצה מתוך הדחק לא שמיה קציצה ואפי' נתן לו הדמים חוזר וגובה אותו ממנו והכי מוכח ביבמות דאמרי' בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי ואמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוזי לבתר דחלץ לה א"ל אביי זיל הב ליה כו' וא"ל רב פפא ולימא לי' משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כו' מה שקצצה עמו לתת לו שכר החליצה מאתים זוז הוי קציצה מתוך הדחק ואינה חייבת בו כו' ומכאן ללוקח סימנין הרבה בדמים יקרים מפני חולי הדוחק דלא מחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והנה מ"ש דהיכא דשוה להאי לוקח שיתא אזלינן בתר דידיה ק' מהא דקי"ל דאפי' במרגליות ושאר דברים שאדם רוצה לזווגן יש לו אונאה ומשמע דאפי' הלוקח גופי' צריך לו וכן מ"ש בקציצה מתוך הדחק דאפי' נתן לו דמים כו' לפי מה דקי"ל בטול דינר והעבירני דאם כבר נתן אין מוציאין מידו והוא בש"ע סי' רס"ד א"כ מכ"ש הכא וכ"כ הרמ"א באה"ע סי' קס"ט גבי חליצה ע"ש. ואפי' היכא דלא נתן מעות נראה דלא דמי מקח לשכירות ומשום דשכירות אינו אלא בדיבור ויכול לו' משטה אני בך אבל אם הי' קנין גם בטול דינר מחייב וע' ש"ך ריש סי' פ"א מקח ה"ל כקנין וצ"ע:
ב סָעִיף ד דטעי אנשי במקח. והוא מדברי המרדכי פ' הזהב. ובשטה מקובצת שם ז"ל ומבעי' לי' להשר אי איכא יותר משתות מקח ופחות משתות מעות כגון שמכר לו שוה ה' דנרים בה' דנרים וי"א פשיטים למאי חשבינן לי' ואומר רבינו יהודה דחשבת לי' אונאה דכיון דלאו הוי מחילה ולא ביטול מקח א"כ חשבינן לי' אונאה כו' ובמרדכי חולק כו' והריטב"א כ' ז"ל ורבינו יהודה אומר דחשבית לי' אונאה כו' ואין זה מחוור דהיכא עבדי אונאה וליכא שתות משום צד והאיך אנו מטילין פשר' בין שני הצדדים והנכון יותר דאזלינן בתר המקח בין לרב בין לשמואל אונאת המקח הוא העיקר ובאונאת מעות הוא דפליגי ועדיין הדבר צ"ע עכ"ל:
ג סָעִיף ז ולא לתבוע אונאתו בהגהת אשר"י כתב דאם לא נתן המעות עדיין נאמן לו' לא נתרציתי במגו דפרעתי וש"ך הניחו בצ"ע. ומסתימת הפוסקים משמע דאפי' לא נתן מעות נמי המקח קיים ומשום דחזקה מחל וה"ל מגו במקום חזקה:
ד סָעִיף ז ואם יברר שהיה לו אונס. וצריך לברר בעדים מיהו בזה אם עדיין לא נתן המעות נאמן לו' שהיה לו אונס במגו דפרעתי:
ה סָעִיף ז היה יודע הלוקח. במרדכי ס"פ הזהב מהא דאמרי' שם דף נ"א האי גברא דהוי נקט וורשכי לזביני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוי יהבי לי' חמשא ופלגא הו' שקיל אתא האי גברא ואמר אי יהבנא ליה חמשה ופלגא הוי מחילה אתן לי' שיתא ואתבעי' לדינא אתא לקמי' דרבא א"ל ל"ש אלא בלוקח מתגר אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה ומשמע דאי לאו בעה"ב יש לו אונאה אע"ג דידע וע"ש. וכתב הב"ח ז"ל ומ"מ צ"ל דלא מיירי אלא דומיא דהני עובדי שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעי' לדינא דהתם כיון שנתברר דידע ולא מחל אע"פ ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה אבל אם לא נתברר שהי' דעתו לתובעו אח"כ אע"ג דנתברר דידע הלוקח שאינו שוה אלא חמשא וקנאו בשש אמרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' דהא אפי' היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דידע ומחיל כדאי' פרק הספינה דף ע"ח כ"ש היכא שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בשית דאמרי' ידע ומחיל כו' ולפ"ז ודאי אפי' תובעו לאחר בכדי שיראה נמי צריך להחזיר דהא טעמא דזמן בכדי שיראה אינו אלא למאן דטעי וקבעו לו זמן לחקור אבל האי דידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' וקנאו בששה לתבוע לדין ולא מחל שהרי אמר בפני עדים אתבעי' לדינא התם ודאי יכול לתובעו אף לאחר בכדי שיראה וזהו שכ' ראב"י אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן דלא הוי מחילה דאפי' לאחר זמן הרבה יותר מבכדי שיראה נמי מוציאין האונאה מיד המוכר וכו' וע"ש שהשיג בזה על הרמ"א והסמ"ע: ונראין דברי הרמ"א והסמ"ע דאי נימא דכי לא אמר אתבעי' לדינא הוי מחילה ומשום דידע א"כ כי נמי אמר אתבעי' לדינא מאי הוי כיון דלא הי' אנוס בדבר הוי מחילה ואפי' מסר מודעה קודם כל שלא הכירו באונסו זביני' זביני ואפי' לא קיבל רק מעט וכמ"ש בריב"ש סי' קכ"ז ז"ל דאע"ג דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרי' אגב אונסי' גמר ומקני מ"מ לענין זה דמי למכירה דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכי דאפי' אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו וכו' ע"ש וכן כתב הרמ"א סי' ר"ה סעיף ד' ע"ש וא"כ כי אמרו אתבעי' לדינא מאי הוי כיון דאינו אנוס וזה ברור: ולכן נראה לענ"ד עיקרא דהאי מלתא הוא דכל היכא ששניהן יודעין זה מזה בכדי שאין הדעת טועה כמו במוכר צמד בקר במאתים דמוכר יודע בלוקח שאינו טועה וכן הלוקח במוכר ודעת שניהם אינו אלא למתנה ומחילה וקונה הלוקח על דעת מחילה ומתנה כיון שיודעין זה בזה שמכירין את המקח כמה שוה והמוכר רוצה דוקא בעד הצמד מאתים ורוצה במתנה ומחילה והלוקח נמי קונה אדעתא דמוכר ומוחל ונותן כיון שהמוכר הוא כאלו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה והמוכר אינו מתנה ע"מ שאין לך אונאה שאינו מכיר בלוקח שיודע שיוי המקח א"כ דעת המוכר לא הי' ע"מ שאין לך עלי אונאה כיון שלא התנה בפירוש וכיון דהמוכר אינו מוכר ע"מ שימחול גם הלוקח שיודע ומכיר במקחו כמה שוה אינו קונה על תנאי מחילה כיון שהמוכר לא התנה ובכדי שאין הדעת טועה שניהם מכירים במקח וה"ל כאלו התנה המוכר ע"מ כו' והלוקח נמי קונה על דעת תנאה כיון דה"ל כאלו התנה המוכר וזה ברירא דהך מלתא ודו"ק) (וכן נראה מדברי שטה מקובצת שם וז"ל האי גברא דנקט וורשכי מהא שמעינן דאע"ג דידע הקונה דאית במנה אונאה וקנאו דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו אונאה ואינו יכול לו' ידעת ומחלת אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה הדמים הללו ורצה וקיבל אין לו לחזור עליו וכן דין המוכר דינם שוה עכ"ל ומבואר מדבריו דאע"ג דלא אמר בפני עדים אתבענו לדין נמי יכול לתובעו אונאה. והוא מה"ט שכתבנו דהאי דפ' הספינה בצמד בקר במאתים שניהם מכירין זה בזה שיודעין טוב המקח וה"ל כאלו התנה המוכר שחפץ זה אינו שוה והלוקח נמי קונה אדעתא דתנאה אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה דהמוכר אינו יודע בלוקח שמכיר שיוי המקח לא הוי תנאי כלל וכמ"ש ובזה ניחא הא דאמרו שם אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה. וקשה הא בבעה"ב טעם הדבר משום מחילה ובעובדא דוורשכי לא מחל דהא אמר אתבעי' לדינא. ובשטה מקובצת פ' הזהב שם ז"ל אבל בלוקח מבעה"ב כו' והני עובדי דוורשכי וכיפי אע"ג דלוקח לא מחל על אונאתי כיון דמבעה"ב לקח לא פלוג רבנן דאל"כ יש חילוק בין לוקח עם הארץ או ת"ח אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהמוכר בעה"ב אין לו עליו אונאה ע"ש. ולפי מ"ש נראה כיון דהלוקח ידע שהמוכר בעה"ב וגם המוכר יודע בלוקח שמוכר אותו לבעה"ב הרי המוכר כאלו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה והיכא דהוי כמו תנאי הלוקח נמי קונה אותו אדעתא דתנאה ושוב לא מהני מה שאמר אתבעי' לדינא כיון דאינו אנוס וכמ"ש בשם הריב"ש וה"ל ממש כהאי דפ' הספינה בצמד בקר בעד מאתים דשם נמי אפי' יאמר הלוקח בפני עדים אתבעי' לדינא כיון דאינו אנוס הוי מחילה וז"ב ודו"ק:
ו סָעִיף ח וכן אם נודע שבא לידו בממכרו. כ' הסמ"ע ז"ל דוקא אם ידוע בבירור אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציא דאמרי' סתמא אין אדם קונה מקח כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה ע"ש וכן מצאתי כתוב כדבריו בשטה מקובצת פ' הזהב ז"ל וכתב הרמ"ך והיכא דקא טען לוקח דודאי אתרמי לי' כי האי זבינא וידע טעותא ומחל נראה לו' דמשתבע מוכר ושקיל כו' מיהו נ"ל דמשתבע היסת עכ"ל. אלא דטעמא דכ' בסמ"ע דמשתבע מוכר ליטול משום דסתמא דמחילה אין אדם קונה כו' ולי נראה משום טענה גרוע דלא עביד אינש דמחל מש"ה צריך הלוקח לברר שבא לידו בממכרו ומחל. והא דאינו נאמן במגו דהחזרתי דמי אונאה דמחילה נמי נאמן במגו דפרעתי דכיון דלקחו בתחלה לא עביד דפרע אונאה עד דשמו לו רבנן ומחייבין אותו ולא עבד דפרע דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן. ואם אינו ידוע בכמה קנה אלא ע"פ הלוקח נרא' דנאמן שבא לידו בממכרו ומחל במגו דאי בעי טען שקנה בלא אונאה:
ז סָעִיף ט דדרך השערים להשתנות. במרדכי ס"פ המדיר ז"ל על דבר המעיל שקנה ר' ברוך בשליחות קהלינו ויטעון שם עם ר' יוסי כהן כי הקהל אומרים שיש בו אונאה והקהל אומרים שישלח אותו עדיין לשוק אם יש בו אונאה מה ראיה צריך הא קמן יש בו אונאה כולו ועוד הא קי"ל כר' נתן דאמר אם בריא הוא עליו הראי' ששכ"מ הי' אלמא אזלינן בתר השתא כו' זאת אשר השיב כו' ושער שבשוק עשוי להשתנות מבקר לערב הכל לפי הלקוחות והמזומנין לצורך השעה שצריכים לחפצים הנמכרים בשוק והאי דרבי נתן דאזל בתר השתא משום דמעיקרא בריא הי' ואוקמה אחזקה דרוב בני אדם בריאין עכ"ל. וקשה לי בהא דכ' הטור באה"ע סי' מ"ו אי קדיש במידי דלא ידעינן אי הוי ש"פ בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית ביה ש"פ השתא הוי קידושי ודאי ולא חיישינן שמא באותו פעם הי' פחות מש"פ כדי לחוש לקידושי שני ע"ש והיכי סמוך בשערים העשוין להשתנות למיזל בתר השתא ובית שמואל שם הביא דברי הרמ"ה להלכה כאלו אין בזה חנק והרי לפי דעת הרמ"א כאן דפסק כדברי המרדכי דלא אזלינן בשערים בתר השתא ובחידושי לאה"ע סי' ל"א שם הארכנו בזה ועמ"ש בסי' קט"ז סק"א:
ח סָעִיף כא ע"מ שאין לך עלי אונאה. כתב בסמ"ע ז"ל ואע"ג דאם אמר לי' ע"מ שלא תשמיטני בשביעית אמרינן כל תנאי שבממון קיים כו' שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא דלא ידע דאית בי' אונאה כו' דלא כע"ש שכתב הטעם שלא מהני משום דהוי מתנה עמש"ב וזה אינו דאינו מתנה על דין תורה אלא מתנה עמו שימחול לו אונאה עכ"ל ודברי ע"ש נכונים לפמ"ש בנימוקי יוסף פ' הזהב שם גבי אונאה דלא ידע דמחל וז"ל וכיון דל"מ מטעם מחילה גם מטעם התנאי ל"מ נמי שהוא מתנה לעקור דבר מן התורה ולא כל הימנו ודמי קצת לעל מנת שאין בו דלא אמר כלום עכ"ל. וביאור דבריו לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דהא סבר ר' יודא בתנאי שבממון תנאו קיים משום דס"ל דהכוונה ע"מ שתמחלי ע"ש ומש"ה היכי דלא ידע דמחיל ל"מ אבל אומר ע"מ שאין לך דין אונאה ל"ש האי טעמא דלא ידע דמחל אלא דל"מ דין אונאה משום דכל כה"ג ה"ל מתנה עמש"ב ול"מ מצד התנאי ולזה קאמר הנ"י דע"מ שאין לך דין ה"ל מתנה עמש"ב וא"כ דברי ע"ש נכונה דכת' הטעם משום מתנה עמש"ב. ומיהו בסי' ר"ט סקי"א שם הארכנו בזה ע"ש דאפי' היכא דמתנה ע"מ שאין לך דין נמי האי טעמא שייך דלא ידע דמחל:
ט סָעִיף כא שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחל פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"א) האומר לחבירו ע"מ שאין לך אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יודא ומסיק רב דאמר כר' יודא ע"כ לא אמר ר' יודא אלא דידעה ומחלה אבל הכא מי ידע דמחל ונראה דהיכא דאיכ' שתות דקנה ומחזיר אונאה דאם התנה המוכר ע"מ שאין לך עלי אונאה והלוקח תבע אונאה יכול המוכר לחזור מן המקח ואע"ג דלר' מאיר בע"מ שאין לך עלי שאר כסות המעשה קיים והתנאי בטל התם כבר הקשו בתוס' פ' אע"פ כיון דהתנאי בטל נימא דהמעשה בטל כיון דע"מ כן קידש וכתבו משום דאינו דומה לתנאי בני גד לפי שמתנה עמש"ב מש"ה המעשה קיים אע"ג דתנאי לא מתקיים ע"ש וא"כ היינו דוקא לר"מ אבל לדידן דקי"ל כר' יודא דבדבר שבממון תנאו קיים אלא דגבי אונאה משום דלא ידע דמחל אע"ג דמחל ה"ל מחילה בטעות וכיון דלר' יודא גבי תנאי ממון הכוונה ע"מ שתמחלי לפמ"ש הרשב"א בחידושיו הובא בסק"ח נהי דל"מ מחילה משום מחילה בטעות אבל התנאי מיהא מהני לבטל המעשה כיון דאינו נגד דבר תורה וכן לפמ"ש בסי' ר"ט סקי"א דלר' יודא מהני בממון אפי' תנאי שלא יהי' לו עליו דין ומשום דהתורה לא חייבו אלא ברצון שכנגדו ואפ"ה היכא דלא ידע דמחל ל"מ מה שמוחל הדין חיוב שלו ע"ש וא"כ כיון דאינו נגד דבר תורה בתנאי שבממון נהי דיכול לחזור בו הלוקח ולתבוע אונאתו אבל המעשה מיהא בטל כיון שהתנאי לא נתקיים וז"ב ודוק) (ובסמ"ע ס"ק ל"ח כת' דרש"י ס"ל באומר ע"מ שאין בו אונאה אפי' שתות חוזר ומשמע דהטור ס"ל כרש"י אלא דמש"ע שכתב ואין צריך לו' משמע דס"ל דדינו כאלו אמר ע"מ שאין לך אונאה דבר פשוט שאין חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאלו לא התנה כלל עכ"ל ע"ש. ולפמ"ש גם באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה לא הוי כאלו לא התנה כלל אלא תנאו מהני שיוכל המוכר לחזור בו באונאת שתות אם הלוקח תובע אונאתו ובאומר ע"מ שאין בו אונאה לפי שיטת תוס' דמפרשי ע"מ שאין בו אונאה ה"ל מתנה עמש"ב ואפי' מפרש ל"מ וגבי קידושין נמי כה"ג שמתנה ע"מ שאין בו שאר כסות דתנאו בטל דקאי על גוף הקידושין ועמ"ש בסי' ר"ט ס"ק י"א אפי' בשתות קנה ומחזיר אונאה ואין המוכר יכול לחזור כיון דכה"ג ה"ל מתנה עמש"ב ותנאו בטל והמעשה קיים דאינו דומה לתנאי בני גד. ושטת רש"י באומר ע"מ שאין בו הכונה שלא יהי' בו שום אונאה אפי' שתות וזה לא הוי מתנה עמש"ב וא"כ היכא דנמצ' בו אונאה יכול המוכר לחזור וכיון דכת' בש"ע ואצ"ל אם אמר לו ע"מ שאין בו אונאה ע"כ דמי להדדי וכיון דבע"מ שאין לך עלי אונאה יכול המוכר לחזור בו לפמ"ש א"כ ה"ה ע"מ שאין בו אונאה נמי יכול המוכר לחזור וכשטת רש"י דלשטת תוס' אין המוכר יכול לחזור ודוק:
י סָעִיף כג או שקנה ע"י סרסור. כת' בסמ"ע וז"ל פי' אף אם ידע הלוקח שהן של בעה"ב כיון שבעה"ב מסרו לסרסור למכור למי שיבא לקנותו ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בעה"ב ועל דעת לחזור לו אונאה מסרו לו עכ"ל. ובט"ז כת' עלה שהוא תמוה מאד דדלמא צוה בעה"ב לסרסור שלא יתנו רק בסך קצוב יותר משוי' והוא מכר כן וכיון שהלוקח ידע שהמעות מגיע לבעה"ב המשלחו ודאי מפסיד הלוקח מכח עצמו וע"ש. ונראין דברי הסמ"ע דכיון דאפילו ידע הלוקח בשעת מקחו שאינו שוה וקנה ביותר אפ"ה יכול לתבוע אונאתו בכדי שיראה לתגר וכמ"ש הרמ"א סעיף ז' ועמ"ש בסק"ד עיקרא דמלת' היכא שהמוכר יודע בלוקח שמבין טוב המקח כמה שוה ורוצה יותר משויו ה"ל כאלו התנה המוכר אדעתא דמחילה וכן הלוקח קונה נמי אדעתא דהכי אבל אם אין המוכר יודע בלוקח שיודע טוב המקח ושויו דלא ה"ל מוכר כמתנה תנאי כיון דמוכר סבור שלוקח אינו יודע כלל שווי של המקח ובזה אפי' ידע הלוקח שווי המקח לא מחל יותר ויכול לתבוע אונאתו ובלוקח מבעה"ב שניהם יודעין ואדעת' דמתנה ומחילה קנה אבל ע"י סרסור כיון שאין הדבר ידוע לסרסור שלוקח יודע שהוא של בעה"ב אע"ג דלוקח ידע שהוא של בעה"ב ה"ל כהך דינא דרמ"א ס"ז דלוקח ידע בשויו של מקח ויכול לתבוע אונאתו ודוק:
יא סָעִיף כה ולא קיבל שכר על השומא כת' הרשב"ץ ח"ב סי' קע"ד ז"ל שאלת ראובן קנה צרור א' מעפרות זהב מערבי א' והראהו לצורף אומן א' ואמר לו ראה אם הוא זהב מזוקק או אם יש בו זיוף ואם הוא מזוקק אתן לך חצי הריוח בשכרך ראהו האומן ואמר לו נראה לי שהוא זהב מזוקק ואין בו זיוף והכרתי זה מתוך כבדותו וסמך עליו הלוקח וקנאו בחזקת שהוא זהב מזוקק והתיכו ונמצא נחשת מהו שיתחייב האומן כדין האומן הנוטל שכר כו' תשובה האומן פטור הוא שאין חיוב על אומן אלא כשהוא נוטל שכר ומה שנראה מלשון השאלה שאתם דנין זה כאומן שנוטל שכר מפני שנוטל מחצית הריוח טעות הוא בידכם שאם אין שם ריוח אינו נוטל שכר וכההוא נוטל שכר הרי יש שם ריוח ואינו מתחייב אלא כשיש שם הפסד וכשיש שם הפסד אין לו שכר ואינו קרוי שכר לחייבו בתשלומין אלא כשנטלו אפי' יש שם הפסד ונותנו לו מכיסו בשעה שמראהו לו אבל כשלוקח מיני' ובי' אין זה שכר וכעין זה כ' הרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך על ענין מעות של יתומים ואע"פ שהוא סומך עליו אינו מתחייב כו' אבל אומן פטור עכ"ל: ובהג"ה שם בתשו' הנז' ז"ל אמ"ה בספר החשן סי' ש"ו כ' שהטבחים שנוטלין הכרכשאות מן הכשירות נקרא בשכר אע"פ שאין לוקחין מן הטריפות כיון שאם לא הי' טריפה היה נוטל נמצא זה שכר לפ"ז הי' נראה שזה האומן שומר שכר כיון שלא הי' טוב הי' נוטל שכרו וצריך ישוב בדבר עכ"ל. וטעות בדפוס במ"ש כיון שלא היה טוב היה נוטל שכרו והכי ראוי להיות כיון שאילו היה טוב היה נוטל שכרו. אמנם נראין דברי הרשב"ץ נכונים דודאי דברי הטור בסי' ש"ו דברי טעם הם וכמ"ש עלה הב"י שם ע"ש והיינו משום דכן הוא כל שומרי שכר אם שמרו כראוי נוטל שכרו ואם נגנב או נאבד ולא שמרו כראוי משלמין דמי החפץ ומפסידין שכרן ואפי' בעבדים ושטרות דאינן בדין שמירה מפסידין שכרן וכדאי' פ' הזהב נשבעין לטול שכרן ע"ש ס"פ ומשום דלא הבטיח שכר אלא כשישמור אותו כראוי ואפ"ה הוי שומר שכר כיון שאם ישמור אותו כראוי יטול שכרו משלם והיינו נמי בטבחים כיון שנוטלין שכר מן הכשירות וכשישחוט כראוי יטול שכרו מש"ה חייב הוא כדין שמירת שומר שכר ואם נתנבלה בשחיטתו חייב לשלם דהי' לו לשומרו שלא לנבל כיון שיטול שכרו אם ישחוט אותו בהכשר אבל בעובדא דידן שלא הבטיח לאומן שום שכר רק שיטול חלק בריוח ואין לו ריוח אלא בזהב מזוקק וא"כ השכירה שמוטל עליו היינו לבחון היטב אם הוא זהב מזוקק ואם הי' מדקדק היטב בכור הבחינה והי' ניכר לו היטב הזיוף לא הי' לו שום ריוח וא"כ על השמירה כראוי אין לו שום שכר אבל בשאר שומרי שכר וכן בטבחים כשיעשו פעולתם כראוי יהי' להם שכר משלם וכאן כשיעשה פעולתו כראוי אין לו שכר כלל וכמ"ש וזה ברור:) (
א סָעִיף ד דאף המאנ'. עסמ"ע ס"ק ח' עד ה"ל כנתרצה מעיקר' ע"ש ולפז"נ דאם הלוקח קדש אשה בחפץ זה דאם הלוקח שהוא המקדש והמאנ' רוצה לחזור מהמקח ולבטל הקידושין קודם שנתרצה המוכר הקידושין בטלין דאין אדם מקדש בדבר שאינו שלו אבל אחר שכבר נתרצ' המוכר שכתב הסמ"ע דהוי כאילו נתרצה מעיקרא ממילא שוב א"י לבטל הקידושין אמנם באמת נראה דקושית הסמ"ע מהא דעייל ונפיק אזוזי ל"ק דש"ה גבי אונאה דהטעם דא"י לחזור בו משום דהנתאנה י"ל אי לאו דהוניתני לא היית יכול לחזור ועתה שהוניתני תחזור היאך יהיה חוטא נשכר וכמבואר לקמן סעיף י' ומהאי טעמא סבירא ליה לתוס' בב"מ דף נ' ע"ב בד"ה ואילו יתר על שתות דאין המאנה יכול לחזור כלל עד שתובע הנתאנה האונאה ע"ש והנך פוסקי' סברי דכ"ז שהנתאנה יכול לבטל לא נגמר המקח עדין ויכול גם המאנה לבטל אבל אחר שהנתאנה אין יכול לבטל גם הם מודים שאין המאנה יכול לבטל מטעם הנ"ל שלא יהיה חוטא נשכר ואם כן י"ל דאין המקח נגמר עד אחר שנתרצה המתאנה וממילא אין הקידושין שבנתיים חלין כלל ומ"מ נראה כדברי הסמ"ע דכשלא חזר בו המוכר הא' הוי כגילוי מילתא למפרע שהמוכר לא היה רוצה לחזור כלל וממילא המקח קיים למפרע וקצת ראיה לזה בנו"נ באמנה בסעיף כ"ח בש"ך ס"ק ט"ו דאף אם אינה להמוכר דהמקח קיים ומשמע אפי' אם היה המוכר הא' ישראל מ"מ כשאין המוכר הא' מבטל המקח דנתקיים המקח להלוקח הא' ממילא נתקיים גם נגד הלוקח הב' ול"א כיון דבשעת מכירה מכר דבר שאינו שלו ממילא נתבטל המקח א"ו דכשאין המוכר הא' מבטל המקח נתקיים המקח למפרע:
ב סָעִיף ז כדי שיראה לתגר עש"ך ס"ק ד' עד מגו דיכול לומר נתתי יכול ג"כ וכו' וזה דוקא בפחות משתות ואחר כדי שיראה אבל בשתות שהטעם הוא כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ' לפי שכן דרך משא ומתן שאין הלוקח וכו' א"כ אפי' יש לו מגו לא מהני (וכ"כ בס' מחנה אפרים) משמע מדברי התוס' בב"מ מ"ב בד"ה אמר אביי דמותר להונות לחבירו פחות משתות אדעתא להחזיר לו האונאה ואינו עושה כן רק כדי שיתקיים המקח בשוויו:
ג סָעִיף ז שהיה לו אונס. ונראה דאם מברר שהראה לתגר ואמר לו התגר שהוא שוה כמו שנתן והתגר טעה יכול לחזור שאין לך אונס גדול מזה שחכמים נתנו בזה שיעור בכדי שיראה לתגר והראהו לתגר ומה יעשה במה שתגר טעה וכ"כ הש"ך בסי' ש"ו ס"ק י"ב וז"ל אבל הכא הא חזינן דהראה לשולחני וכו' ע"ש הרי מבואר בהדיא כמ"ש וכן מוכח מתשו' הרא"ש שהביא הטור בסי' זה גבי דאם נתרצו שניהם לגמור ע"פ שומת לוי:
ד סָעִיף ז היה יודע הלוקח. עסמ"ע ס"ק י"ח שמביא המרדכי מהש"ס ועב"ח שתמה דהא אפי' היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דידע ומחל כדאמרינן בב"ב ד' ע"ח כ"ש היכ' שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בשית דאמרינן ידע ומחיל ולכ"נ עיקר כהט"ז שכתב דמש"ה לאחר שיעור כדי שיראה אינו חוזר אף דידע ג"כ בשעת מכירה וא"כ מה שייך כדי שיראה בזה דהוא מטעם כיון דעיקר זכותו הוא במאי דאמרינן דלא מחל משום דאמרינן דהיה בדעתו לתובעו אח"כ בדין שיחזור לו אונאתו וכיון דלאחר כדי שיראה ודאי דלא יפסוק לו הב"ד להחזיר לו ודאי כיון דידע מחיל ולפ"ז נראה דבביטול מקח ודאי דא"י לחזור וע"כ הט"ז חולק על הסמ"ע דהא בביטול מקח ודאי דע"כ צ"ל דידע ומחיל דאם היה דעתו לתובעו אח"כ ולבטל המקח לא היה קונה אותו כלל מעיקרא ונרא' עיקר כהט"ז. ולפ"ז ל"ק כלל מהאי דב"ב דשם בביטול מקח איירי אך הא קשה דבב"מ דף נ"א בתוס' ד"ה בד"א בסתם כתבו וז"ל אבל מפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני שאינו שוה ואתיא כר"י וכו' וע' מהרש"א שם דלר"מ באומר יודע אני יש לו עליו אונאה כיון דודאי קא עקר ע"ש הרי בהדיא דאפי' יודע בשעת מקח שאינו שוה כ"כ ונותן אפ"ה יש לו עליו אונאה רק לר"י מהני משום התנאי דס"ל דתנאי מהני בדבר שבממון אף דשם מיירי ג"כ בביטול מקח בשוה ק' בר' וא"כ קשה מהא דב"ב הנ"ל ולפעד"נ דכשמתנה בע"מ אף שאמר יודע אני גרע משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה וכן מוכח בדברי תוס' כתובות נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת גבי הא שהקשו דלא יהא אדם יכול למחול חובו ע"ת משמע דמחילה בלא תנאי מהני מוכח דמחילה בתנאי גרע ממחילה סתם וע"ש וליתן מקום לדברי הסמ"ע עמש"ל בסי' דס"ד ועב"ח שכתב דההיא דוורשכי בב"מ דף נ"א מיידי דוקא שגילה דעתו לפני עדים שרוצה לתבוע אונאתו אח"כ והעיקר כדברי הרמ"א דאף בלא גילוי דעת יכול לומר שהיה דעתו לכך וכיון דהוי ספק מחילה א"י הלה להחזיק המעות דמי אונאה שחייב להחזיר מספק דדמי לא"י אם פרעתיך. ובקצה"ח הקש' על הב"ח דכיון דנאמר דבלא גילוי דעת הוי מחילה ממילא אף גילוי דעת לא מהני להוציא מידי חזקת מחילה דהא אפי' הי' מודעא מ"מ לא הכירו באונסו וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"ה דבמכר בפחות משווי' אף דלא בעינן מודעא מ"מ בעי עכ"פ שידעו עדים אונסו ל"ד זל"ז כלל דשם רוצה לבטל גוף המכירה וכשא"י אונסו אמרינן דלמא היה רצונו למכור באמת אבל הכא שאין רצונו לבטל המכירה שהרי קנה ומחזיר אונאה ואין הדין רק אם מחל חוב אונאה שיש לו אצל המוכר ודאי דסגי בגילוי דעת שאינו מוחל תביעת דמי אונאתו גם מ"ש דכששניהם יודעין מהאונאה הוי כאלו התנה משא"כ כשהמוכר יודע והלוקח א"י לא נהירא חדא דמהיכי תיתי נאמר דהוי כאלו התנה הא בתנאי בעינן דיני תנאים ואיזה אומדנא דמוכח יש כאן ועוד מוכח מהא דב"מ הנ"ל גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה ובעינן דוקא שיאמר ע"מ שאין בו אונאה וגם זה לא מהני רק לר"י ולא לר"מ כמ"ש התוס' שם:
ה סָעִיף ח בלוקח שהרי המקח בידו. מזה מוכח דאם קנה בק"ס והמקח עדיין ת"י המוכר הוא להיפך שהמוכר א"י לחזור בו שהמקח בידו והלוקח יכול לחזור שהרי אין המקח בידו ושיעור כדי שיראה מתחיל אחר שבא המקח לידו:
ו סָעִיף ח אם נודע שבא לידו. עסמ"ע ס"ק כ' עד דאמרינן סתמא אין אדם מוכר וכל הלשון תמוה והטעם נראה עיקר כמ"ש בקצה"ח דמחילה טענה גרוע הוא וא"נ אלא במגו דפרעתי וכאן א"י לטעון פרעתי דמי אונאה דמי יימר דמגבי ליה רבנן וכשא"י אם נתאנה בלל ודאי דנאמן במגו דלא נתאנה ולפמ"ש בס"ק ז' בשם המהרי"ל הטעם פשוט ע"ש:
ז סָעִיף ט נשתנה השער לכאורה נראה שהפי' הוא דקמ"ל דאם לא מתאנה כלל רק שרוצה לחזור משום דבתוך כדי שיראה הוי כלא נגמר המקח וכיון שנתייקר בכדי ביטול מקח בתוך שיעור זה יהיה יכול לחזור קמ"ל דאין יכול לחזור בו משום שינוי שער דלא חשיב נתאנה. אמנם בשו"ת מהרי"ט חח"מ סי' י"ט כתב דאפי' ידוע בעדים שבשעת מכירה היה בו אונאה כל שנשתנה השער א"י לחזור דדוקא כשלא נשתנה השער אמרינן דודאי לא איתרמי ליה זבינתא כזבינתיה עד האידנא דאל"כ למה לא צווח עד השתא משא"כ כשנתייקר השער אפשר דאיתרמי ליה זבינתא מקודם רק שלא רצה לחזור משום דבר מועט ועכשיו משום יוקר השער הוא דרוצה לחזור ע"ש ומה שיש לעיין לפ"ז במ"ש הרמ"א יבואר בסמוך בע"ה:
ח סָעִיף ט על המתאנה להביא ראיה עבקצה"ח שהביא דברי המרדכי שכתב דל"ד להא דר"נ דאם בריא הוא עליו הראיה ששכ"מ הי' דאזלינן בתר השתא דשא"ה שרוב ב"א בריאין הן משא"כ הכא שהשער עשוי להשתנות וע"ז הק' מאה"ע סי' מ"ו דאי לא ידעי' אי הי' ש"פ בשעת קידושין דאזלינן בתר השתא ואי אית בי' ש"פ השתא הוי קידושין ודאי והא שערים עשוין להשתנות ע"ש לפע"ד לק"מ דלעולם אין מבטלין קנין הברור בשביל ס' כמ"ש הט"ז בסי' ק"ג סעיף י"ג וכ"כ הרשב"א גבי תרי ותרי הובא בב"י בתנאי במקח שכל שיש קנין ברור אין מבטלין אותו מספק וה"נ בקידושין כיון שכבר הוחזק' במקודשת לפנינו וגם עכשיו כשנראה לפנינו הוא ש"פ והיא מקודשת ודאי לפנינו אין עושין ס' לקלקל קנין ודאי רק שהמרדכי מחלק שלא תקשה מהא דר"נ גבי שכ"מ דשם איכא ס' לפנינו ב"ד כעת בא השטר מחמת שלא נכתב בתוכו לא לשון בריא ולא לשון שכ"מ והיה לנו להעמידו בחזקת מ"ק כיון שלא הוחזק מקודם במתנו עד עכשיו שבא להוציא השדה עם השטר מתנה ותיכף כשנראה השטר נולד הספק וכיון שמקלקלין החזקת מ"ק בשביל חזקה דהשתא אלמא דחזקה דהשתא אלימ' טובא לזה מחלק דדרך השערים להשתנות וא"כ אין כאן חזקה רק ספק וממילא אין מקלקלין קנין ברור שהוא לפנינו בשביל ספק ועוד דמסתמא לא היה בו אונאה דאחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזיקינן אמנם לפי פי' מהרי"ט דמיירי שידוע שהיה בו אונאה בשעת שמכר רק כשנשתהא עד שנשתנה השער א"י לחזור וא"כ לכאורה היה המאנה צריך לברר כיון שיש בטול מקח לפנינו ואפשר דלפי טעם המהרי"ט דאמרי' מסתם איתרמי ליה זבינתיה כזבינתיה רק כשרואין שצווח כשעודן בשער א' אמרינן מדלא צווח עד האידנא מסתמא עדיין לא איתרמי ליה אבל כשיש לתלות שצווח האידנא שהוא משום שינוי השער תלינן מן הסתם דודאי אתרמי ליה זבינתא כזבינתיה:
ט סָעִיף יד יש אונאה לתגר. ואף שכ' לעיל דבהראה לתגר והתגר טעה דיכול לחזור בו דאונס הוא מ"מ בתגר שלקח לעצמו א"י לחזור רק בכדי שיראה לתגר י"ל דסמך עצמו שיראה לתגר אחר ומחמת שהוא להוט על קנייתו אינו מדקדק שפיר וגם לא פלוג רבנן:
י סָעִיף טז ונצרפה בעשרים דינר. נראה דצרפה היינו שלפעמים מטבע א' חשובה מחבירו ושוה יותר מקצבת המלך אצל השולחני די"ל כיון דלפעמים משתכר החנווני חילוף ממטבע למטבע והוי אונאה אבל אם לא ידע שיעור קצבת המלך של מטבע זו כגון שהמלך קצב המטבע של דינר זהב בכ"ד דינרין והוא היה ממדינ' אחרת וסבר שקצבת המלך לא היה רק בכ"א וצירפה בכך הוי כטעות שבמדה ומנין דאפי' בפחות מכדי אונאה חוזר. עוד נלפענ"ד דמ"ש המחבר בסלע שחסרה כדי אונאה דמחזיר אונאה דמיירי ע"כ שבמקום אחר יוצאין במשקל זה כל המטבעות ובאופן זה א"צ לקוץ המטבע כשרוצה להוליכו למישן דאלת"ה הא צריך לקוץ כשנחסר כשיעור אונאה כמבואר בסעי' שאח"ז ואין לך מקח טעות גדול מזה:
יא סָעִיף יט וי"א דספיקא הוי. וכתב בכ"מ פ"ג ממכירה דאם לא הזכיר לשון מכירה אלא אמר לו הילך פרתך באלו אין לו עליו אונאה:
יב סָעִיף כ אין לו אונאה. אבל טענת מומין ודאי דיש לו דאין אדם מתפייס במומין וכ"כ בס' מחנה אפרים וכתב הרדב"ז דבסחורה ל"ש לומר דזה רוצה במחט יותר מבשריון ויש לו אונאה ע"ש ונראה דזה דוקא כששמו אותן קודם או אח"כ אבל כשלא שמו הסחורה לא קודם ולא אח"כ אין לו אונאה דלא גרע מפירות וכ"כ הש"מ וז"ל מי שהחליף סחורה מבלתי שישימו כו' עד חליפין אין בו אונאה ומ"ש המחבר בשמו אותו אחר המכירה נראה דמיירי בעסוקין עדיין באותו ענין דאין סברא שיועיל שומא אחר המכירה כי מה דהוה הוה:
יג סָעִיף כא ע"מ שאין לך עלי אונאה. מבואר בכתובות דף נ"ו בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת דדוקא כשאומר שלא יהיה עליו דין אונאה דהיינו שלא יתבע ממנו האונאה יש עליו אונאה והטעם כתב הנ"י כיון דמחילה דעכשיו אין בו ממש דלא ידע דמחל וממילא גם מצד התנאי לאו כלום הוא דהוי מתנ' עמ"ש בתורה (ובדברי הע"ש שהביא הסמ"ע ס"ק ל"ז א"ש ולא קשה מה שהקשה הסמ"ע וכן הקשו בס' מחנה אפרים ובקצה"ח) אבל אם אמר ע"מ שימחול לו אונאה ה"ז תנאי גמור דהיינו אם ימחול לו כשיוודע לו האונאה יהיה המקח קיים ואם לא ימחול לו יהיה המקח בטל ומש"ה אפי' יש בו אונאת שתות שהדין שקנה ומחזיר אונאה והמוכר יכול לבטל המקח מחמת התנאי דהא גם מדין תורה יכול למחול האונאה ואין זה כמתנה עמ"ש בתורה משא"כ כשמתנה ע"מ שלא יהיה לך עלי אונאה שהוא רוצה שיהיה האונאה מחול מעכשיו מחמת התנאי אף שלא ימחול המתאנ' הוי מעמש"ב והטעם שאמרו בש"ס דלא ידע ומחל לאו משום דמחילה לא מהני משום דהוי מחילה בטעות כמ"ש בקצה"ח דהא התוס' שם הקשו גבי כתובה הא לא ידעה אם ימות קודם ובודאי דהאשה יכול' למחול כתובתה לבעלה כשמוחלת בפי' א"ו דהטעם הוא דכשלא ידעה דמחיל אינה מתכוונת למחול וממילא הדין משום התנאי והוי מעמש"ב וכ"כ הרשב"א בתשובות החדשים והרשב"ץ בתשו' הביאם בס' מחנה אפרים וזה דלא כמ"ש בקצה"ח ומ"ש התוס' במכות ג' בד"ה ע"מ שכתבו וז"ל שלא תתבע האונאה אלא תמחול וכו' יש לפרש ג"כ דהיינו שתמחול מעכשיו ועכשיו לא ידע דמחיל ומש"ה יש לו אונאה וחייב להחזיר האונאה בשתות והמקח לא נתבטל וכן משמע מלשון הש"ס רב אמר יש לו עליו דין אונאה ומשמע דין אונאה כדינו ולא כמ"ש הקצה"ח:
יד סָעִיף כא ע"מ שאין בו אונאה. עסמ"ע ס"ק ל"ח עד אפילו אין בו אלא אונאה שתות כו' מוכח מדבריו דבאונאה פחות משתות לא נתבטל אפי' לרש"י והטעם בפחות משתות אין שם אונאה עליו ודלא כהב"ח ע"ש ולפ"ז באומר יודע אני שיש בו אונאה שכ' הסמ"ע ס"ק ל"ט שיכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ ע"ש מ"מ אם אין בו אונאה רק שתות שוב א"י לומר כן דאונאה אינו משמע כפחות משתות וממילא מהני התנאי:
טו סָעִיף כג בעה"ב המוכר ואף דמבואר בסעיף כ"א דצריך לפרש כמה עולה סך האונאה והכא לא ידע כמה דלמחול מ"מ אין בו דין אונאה והטעם יבואר בסמוך גבי נו"נ באמונה:
טז סָעִיף כג אבל אם לא ידע עסמ"ע ס"ק מ"ב והעיקר כהט"ז דבידע שהוא של בעה"ב אין לי עליו אונאה כמו שהוכיח מדברי הרא"ש שהביא הטור ולפ"ז ל"ק ג"כ קושיות הסמ"ע מסעיף ל' די"ל דהכא מיירי בלא הודיע שהוא שליח דאין המקח בטל בכ"ש כמבואר בסי' קפ"ב ומ"ש הסמ"ע לחלק בין סירסור לאחר תמוה מאוד דבסי' קפ"ה מוכח להיפך:
יז סָעִיף כה ע"פ שומת לוי מדכתב המחבר שיש לו דין אונאה משמע דבעינן דוקא שתות וקשה דהא מבואר בסי' ר"ו באמר ארעא זו מזבנינא לך כדשיימי ביה תלתא ושמו שלשה ואומר המלוה שישומו אותו ג' הבקיאין יותר דאין שומעין לו ונלמד מהא דע"ז דף ע"ב בדאמר כדשיימי ביה תלת' ועב"י שם ובש"ך שם שכתב כיון דאמר בש"מ הטעם משום דדילמא הנך בקיאי טפי דאם ידוע שהנך בקיאי טפי צ"ע אי שומעין לו ע"ש ומשמע שאם ידוע שטעו הראשונים כ"ע מודו (") דבטל המקח ושם מיירי בקרקע דאין בו אונאה כלל ואפ"ה חוזר בטעות ולעיל בסי' ק"ג חלקתי דבשלמא כשאמר סתם כדשיימי כוונתו עפ"י בקיאים וכשבאו אחרים ואומרים שטעו נתברר שהראשונים לא היו בקיאין והוא אמר עפ"י שומת בקיאין ולכך בטל אפילו בכל שהוא משא"כ כשאמר ע"פ שומת לוי שהוא איש ידוע ועוד שאפשר לחלק דמיירי הכא ששם אותו לוי קודם שעשאו הקנין דאז הוי כאילו מכר בעצמו בלא שומא אבל באמת אם קיבלו קנין שימכור עפ"י שומת לוי ושם אותן לוי ונתברר שטעה אפילו בכ"ש חוזר דהוי קנין בטעות שהיה סבור שלוי בקי ונמצא שאינו בקי וכן משמע בתשובת הרא"ש דכתב שמשכן על פי שומת לוי משמע ששם אותו לוי קודם קנין המשיכה והעיקר כתירוץ הראשון:
יח סָעִיף כו חמור מישראל עש"ד ס"ק י"ד עד הישראל אין משלם אלא חלקו וכו' ע' יש"ש מה שתמה ע"ז ותי' בדוחק כיון דהקונה אינו סומך עצמו רק על הישראל והוי הישראל כאילו עביד כוליה הזיקא ע"ש:
יט סָעִיף כז הנו"נ באמונה אין לו עליו אונאה בתשובת מוהר"ר יוסף טראנא חלק חח"מ סי' י"ט הקשה דלא יהא אלא אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דיש לו אונאה וכן קשה בהך דבעה"ב דסעי' ך"ג מצריך שיפרש לו סך האונאה ועוד קשה לי דמ"ש הנו"נ באמונה דאין לו אונאה וכתבו הטעם משום דלא נחית אדעת שיווי החפץ ומ"ש הא דמכור לי באלו דסעיף י"ט די"א דיש לו אונאה ובמהרי"ט חילק בנו"נ באמונה הוי כאילו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות ע"ש והוא דחוק ולפענ"ד נראה לחלק בפשיטות דבשלמא בע"מ שאין לך עלי אונאה דנחת אדעת' שיווי המקח רק שהתנה בע"מ והנ"י כתב הטעם כיון דלא ידע ומחיל הוי כמתנה עמש"ב וכוונתו נראה דכיון דהתנאי בטל וממילא המאנה עבר על לאו דלא תונו וחייב בהשבה דהא הלאו ניתק לעשה דהשבה ולפ"ז א"ש דבעה"ב אין בו שום איסור אונאה כלל כיון דלא נחית אדעתא דשיווי כלל ומוכרין ולוקחין על האמת וכן בנו"נ באמונה דהא המוכר א"י שווי כלל דהא באמת נתן בעדו כל כך ולישא וליתן ע"פ האמת לא אסרה תורה כלל אין בו דין השבה ובמכור לי באלו ג"כ יש לומר דמיירי שהמוכר יש לו אומדנא כמה חפץ ושייך בו אונאה כמ"ש רש"י בב"מ דף כ"ו בד"ה כדבעי לה ע"ש אבל בדבר ששניהם א"א להם לידע אפילו ע"פ אומדנא לא שייך אונאה דלא נחת אדעתא דשיווי כלל ואינו רק כמשחק בקוביא ואיידי דבעי לקנות גמר ומקנה כמ"ש הט"ז בסי' ר"ט ע"ש ולפ"ז נראה דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ונו"נ באמונה דיכול המתאנ' לחזור בו דכיון דנתברר לו שוב אסור להונות לחבירו ועובר על לאו דלא תונו וניתן להשבה ואם המוכר לקחו מישראל ואינה להמוכר ומכרו לחבירו באמונה לכאורה הי' נראה דיכול המוכר לחזור דכיון שהמקח נתבטל נגד המוכר הראשון הוי כמכר דבר שאינו שלו אבל אם כבר נתרצה המוכר הראשון באופן שאין המוכר השני יכול לחזור בו מהמוכר הראשון כמבואר לעיל סעיף ד' בהג"ה משום דהוה כאילו נתקיים המקח למפרע וכאילו נתרצה מעיקרא דמי כמ"ש הסמ"ע שם א"י לבטל המקח עמ"ש בס"ק א' וכן הלוקח השני לכאורה היה נראה דיכול לבטל המקח קודם שנתרצה המוכר הראשון דיכול לומר כיון שהמקח שלך בטל אין אני יכול להשתמש בה דהוי כאלו מכרת דבר שאינו שלך והמקח שלי ג"כ בטל ועוד דלמחר יבוא המוכר שלך ויקח המקח ממני והא דמבואר בסי' רך"ו שיכול לו' אחוי טירפך לכאורה נראה דהיינו דוקא בקרקע דקיימא לאגר או למכירת פירות שיכול הלוקח לאכול הפירות או למכרם עד שיבא הנגזל ויטרוף הפירות ויחזור על המוכר מכח אחריות דשבחא ופירי משא"כ במטלטלין דכשעומדין ברשות הנגזל דהיינו שלא נתייאש הנגזל אסור לשום אדם להשתמש בו דשואל שלא מדעת גזלן הוא והוא אדעתא דלהשתמש בו או למוכרן לקחן וכשא"י להשתמש בו המקח בטל אמנם מדברי הסמ"ע בסי' רכ"ה ס"ק ה' מוכח דאפי' בגזילת מטלטלין יכול לומר לו אחוי טירפך ע"ש משמע אף שאסור להשתמש מ"מ א"י לבטל המקח עד שיוציא הנגזל בב"ד ועוד נראה דבאונאה אפי' המאנה יכול להשתמש בו כל זמן שלא חזר בו המתאנה דאימר לא יחזור בו המתאנה כלל:
כ סָעִיף לד שכרו לזרוע לו קרקע עסמ"ע ס"ק ס"ב מה שנכתב בשני חצאי לבנה וה"ל קבלן דקרקע אינו נמחק כי כן הוא בפי' בכסף משנה ברמב"ם ע"ש ואין להקשות דא"כ הי' לו להש"ס לשנויי בפשיטות שאינה אותו בתשלומי השכירות של פועל ומיבעיא ליה אי הוי קבלן דקרקע ואין לו אונאה או הוי כקבלן דמטלטלין ויש לו אונאה די"ל דבזה הוי פשיטא ליה דהוי כקבלן דקרקע כיון שהשכירות הי' לו לעביד בקרקע לחרוש ולזרוע רק האיבעיא שלו הוא כיון שהאונאה הי' בגוף החיטין כמה הקרקע היה צריך חיטין ולזה מיבעיא ליה אם החיטין אלו הן כקרקע או כמטלטלין ולפ"ז נראה דגם הקושיא שהקשה הרמב"ן עליו דהא הוי כאם אוביר ולא אעביד לא קשה דהא התוס' ב"מ דף נ"ו בד"ה אלא דאמר הקשו לפירש"י דמיירי במוכר ואמר שדאי כדבעי לה והא מקח טעות הוא ותירץ דהמוכר אמר לו דלא שדאי אלא ה' וכיון שלא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע מיבעי' ליה ע"ש א"כ ה"נ י"ל דמיירי שהמשכיר השכיר אותו לעבוד שדה בת עשרה אמות בששה זהובים וכן נשכרים כל הפועלים רק שטעה וחשב שקרקע של עשרה אמות א"צ לזרוע בתוכו רק ה' מדות ואמר לו לזרוע חמש דאז הפועל לא פשע שעשה כמו שציוה לו בעה"ב ומ"מ היה טעות ואונאה בגוף השכירות כי מה שהפועלים נוטלים ששה משדה כזו הוא משום שזורעין בתוכו ששה וכיון שהוא לא זרע בתוכו רק חמשה אינו מגיע לו רק חמשה וכיון שהאונאה לא היה בגוף שכירות של הקרקע רק מחמת טעות כמה חיטין שצריך מיבעיא ליה אם חיטין אלו הן כקרקע הוי טעות ואונאה בקרקע או שמא כמטלטלין דמי וכעין שכתבו התו' ומה שתירץ הכ"מ דל"ד לאם אוביר כיון שמ"מ השביח קצת תמיה מאוד דודאי כשהפועל יזרע רק מקצת שדה ג"כ מחויב לשלם. והנה הסמ"ע הביא שהרמב"ן פי' בע"א ולא כתב פירושו ויש בהן נ"מ לדינא כי הרמב"ן פי' כפשוטו שהיה אונאה בגוף שווין של החיטין מ"מ בעי אי החיטין כקרקע דמי הוי אונאת קרקע אף דהאונאה הי' בשיווי המקח של חיטין שבשוק מ"מ כיון שבמקח זה שאינהו קרקע הוא או דילמא חיטין אלו ג"כ מטלטלין הן ולפי פירושו במכר לו פירות המחוברין לקרקע והלוקח ידע במה פירות רק שטעה במקח הפירות שבשער שבשוק הוי אונאת קרקע ולתוספות כה"ג הוי אונאת מטלטלין בכה"ג כיון שהאונאה הי' בשער הפירות שבשוק שהן מטלטלין:
כא סָעִיף לד וכן אין משביעין עסמ"ע ס"ק ס"ג כגון שטוענו נתתי לך ו' סאין לזרוע ולא זרעת רק חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה ע"ש והוא תמוה מאוד כמו שתמה בשיטה מקובצת דבזה שכופר במה שבביתו דמי כטוען פרעתיך מחצ' שהנחתי ע"פ ציווך בהקרקע וע"ש שפי' בשם הרמב"ן והר"ן בדרך אחר כגון שטוען מכרת לי ששה סאין תבואה שלא השרישה וזה מודה רק ה' או דמיירי לענין ש"ש ע"ש:
כב סָעִיף לז שחלקו המטלטלין נראה דמיירי דהמטלטלין הן פירות ושמו אותן דבלא"ה הא חליפין אין להן אונאה כמבואר בסעיף כ' וכ"כ הר"ן בר"פ האיש מקדש דמיירי במטלטלין וחלקו בעילוי ע"ש ועיין בתשובת מהרי"ט סי' י"ט באחד שאין לו חלק בגוף הסחורה רק שנתחייב ליתן לו חלק בריוח ואין חלק בהפסד כשיומכר הסחורה ומכר חלק ריוח שלו דאין בו דין אונאה ובקצה"ח הביא דין שכ' בתשב"ץ באחד שהראה זהב לצורף לקנות והבטיח לו ליתן חצי ריוח בשכרו וא"ל שהוא זהב ואח"כ נתברר שהיה נחושת שחייב את הסירסור מטעם המבואר בסי' ש"ן בטבחים שנוטלין הכרכשות מהכשרות דהוי ש"ש ובקצה"ח סתר זה דשם אם לא יפשע ולא ינבל יטול שכרו משא"כ כאן אם לא פשע והיה רואה שהוא נחושת לא היה לו שכר כלל דהא לא הבטיח לו רק חצי ריוח ע"ש ודברים של טעם הן:
א סָעִיף ב אונאה. ואף דבשש בחמש הוי שתות מקח ויותר משתות במעות מ"מ לא ה"ל דין ביטול מקח כיון שמצד המקח לא הוי אלא שתות וכן כשמכר שוה שבע בשש נתאנה המוכר בשתות מעות ופחות משתות מקח אפ"ה יש לו דין אונאה ולא דין מחילה כיון דאצל המעות שקיבל יש שתות בשוה וה"ה איפכא כשנתאנה הלוקח וקנה שוה חמש בשש אף דנתאנה יותר משתות שיווי המקח או בקנה שוה שש בשבע דה"ל אצל מעות שנתן פחות משתות אפ"ה דין אונאה עליו ולא דין מחילה או בטול מקח כל שיש שתות מצד א' בשוה וכדאית' בש"ס בהדי' מימרא דשמואל כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' ו' דף כ"ז וכ"ח:
ב סָעִיף ב כולה. פירוש ולא אמרינן כיון דפחות משתות הוי מחילה שא"צ להחזיר אלא הפרוטה המשלים השתות ולמעלה קמ"ל דדינו כדין אם אמר בית כור עפר כו' הן חסר הן יתר דעד רובע לסאה הוי מחילה ואם הוא יותר מנכה את כולה וכמ"ש בסי' רי"ח ס"ח ועוד דומה לזה בר"ס רכ"ט ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף ג שבעים. כת' הסמ"ע דדקדק לכתוב כן משום דבענין זה ליכא שם שתות עליו משום צד אבל הרמב"ם והטור כתבו כגון שמכר שוה ס' בנ' ופרוטה או בע' פחות פרוטה כו' ותמה המ"מ ע"ז למה יהי' זה מחילה הלא כשמכר שוה ע' בס' הוי אונאה דה"ל שתות מעות אף דאינו שתות מקח וה"נ במכר שוה ס' בנ' ופרוטה אף דאינו שתות בשיווי המקח מ"מ הוא יותר משתות מצד המעות שקיבל ומסיק המ"מ שם וז"ל אולי דעת המחבר כו' ע"ש (והט"ז כת' דנ"ל דכל היכא דאפשר לקרותו בשם שתות מעות אזלינן בתריה משא"כ כשאין עליו שם שתות לגמרי אזלינן בתר המקח והכלל הוא כל שיש לו שם שתות מאיזה צד שיהי' אזלינן בתריה ואין למדין ק"ו סך קטן מסך גדול אלא חכמים השוו מדותיהן דבשתות תליא מלתא וה"ט בשוה ס' בנ' ופרוטה כיון שעל האונאה אין שם שתות לגמרי אזלינן בתר מקח לחוד והוי מחילה וכמשמעות דברי המרדכי שהביא הרמ"א בס"ד עכ"ל) ועיין בתשו' רשד"ם סי' ר"ס:
ד סָעִיף ד החפץ. אבל א"י לתבוע אונאתו דהמאנה יכול לו' לו או חזור במקחך או יהי' בידך כמו שקניתיהו וכ"כ הטור. סמ"ע:
ה סָעִיף ד המאנה. דלא יהא חוטא נשכר דהרי אי לא אינהו לא הי' יכול לבטל המקח וכמ"ש בס"י שם:
ו סָעִיף ד לחזור. דכיון שהנתאנה יכול לחזור לא נגמר המקח מעולם ומש"ה גם הוא יכול לחזור אא"כ נתרצה הנתאנה פעם א' דאז מיד נגמר המקח וגם הוא א"י לחזור בו ואע"ג דכת' הטור בס"ס רכ"ו ובסי' ק"צ היכא דעייל ונפיק אזוזי כיון שנתבטל המכר לגבי המוכר נתבטל גם גבי לוקח ואפילו אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור בו אלא שידו על התחתונה שאני התם דמיד דעייל ונפיק אזוזי אז נגלה שלולי צורך המעות לא היה מוכרו ונתבטל המקח מיד כשלא נתנו לו מש"ה אף שנתרצה אח"כ לקיים המקח כיון שכבר נתבטל יכול הלוקח לחזור בו אבל הכא דלא גילה המתאנה דעתו מתחלה שרוצה לחזור בו מש"ה כשנתרצה אח"כ ה"ל כאילו נתרצה מעיקרא מש"ה אין המאנה יכול לחזור בו. שם:
ז סָעִיף ד במקח. מש"ה אם הוא פחות משתות מצד המקח אף דהוא יותר משתות מצד המעות לא אמרינן דטעו דאין רגילין לטעות בחשבון נתינת הדמים ואמרינן דמחל לו. שם:
ח סָעִיף ו להסתפק. ז״ל הטור בשם הרא״ש יראה כיון דהתורה אמרה אל תונו אפילו שוה פרוטה בכלל אלא דחז״ל אמרו דא״י לצמצם עד שתות כו' אבל אם המוכר או הלוקח בקיאין ויודעין שמאנה לו והשני אינו יודע אסור לו להונות אם לא כשפירש והתנה עמו או שמא כיון דדרך מקח וממכר הוא בכך לפיכך עד שתות הוי בכלל מקח ולא מקרי אונאה כלל וצ״ע וירא שמים יוצא ידי שניהן ע״כ ור״ל ירא שמים אם נתאנה פחות משתות אינו מהדר אחר המאנהו לו' לו אינך יוצא י״ש כי לא ידעתי מזה ולא מחלתי אותו החזירהו לי. ואם אירע שאינה הוא לחבירו פחות משתות יחזירנו להמתאנה ומ״מ [נראה] דהלוקח אף שעדיין מוחזק בדמי הקנייה א״י לו' לא אמחול בפחות משתות שהונאתני דבטלה דעתו אצל רובא דעלמא שרגילין למחלו ומוציאין מידו ונותנין להמוכר עכ״ל הסמ״ע (והט״ז כתב דצ״ע שהרי גמ' ערוכה בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ה) התם באונאה מעיקרא שוה בשוה א״ל. מיהו בפחות משתות לא ידיע במנה ומחל אינש משמע דמתחלה דעתו על שוה בשוה וסיים הרא״ש וירא שמים כו' ונ״ל דכשאינו ברי פחות משתות וירצה להחזיר לו לא יקבלנו ממנו דשמא הוי מחילה ואם גם המחזיר ירא שמים יתן לו דרך מתנה עכ״ל):
ט סָעִיף ו ביפה. דגם אחר יקבלה ממנו ולא יהי' לו בה הפסד כלל טור. סמ"ע:
י סָעִיף ז יותר. אפי' קנה שוה ק' בר' מקחו קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו כ"כ הטור. שם:
יא סָעִיף ז אונאתו. משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהג"א דאם לא נתן המעות מגו די"ל נתתי יכול ג"כ לו' לא נתרציתי וצ"ע עיין בס' א"א דף צ"ו ע"א. ש"ך:
יב סָעִיף ז לחזור. (נ"ל דקמ"ל בזה דכל שהי' לו אונס כשיעור ואח"כ עבר והוא טוען אמת שאח"כ חקרתי ונודע לי שטעיתי אלא שלא רציתי להחזיר לך מחמת שאמרתי בודאי לא תאמין לי שהיה לי אונס כי לא יכולתי אז לברר וע"כ המתנתי עד עכשיו שאוכל לברר ע"ז כת' שבאותה שעה שהוא מברר יכול לחזור בו דאם הי' יכול לברר כבר ולא בירר בודאי מחל עכ"ל):
יג סָעִיף ז יודע. (עמ"ש הט"ז ליישב קושיית הב"י על המרדכי בזה ע"ש):
יד סָעִיף ח שוה. וכן בקרקע ובחזקות דקרקע א"י לחזור אחר שיעור דכדי שיראה לתגר ולקרובו כן הוא בתשובת ן' לב ס"א כלל כ' סי' ק"ח ע"ש ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשו' רשד"ם סי' קע"ה. ש"ך:
טו סָעִיף ח נודע. משמע דוקא אם נודע בבירור שבא לידו דבר שהיה כזה שמכר אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציא דאמרינן סתמא אין אדם מוכר מקח כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה וכן מוכח מדברי הרי"ף שהביא הרא"ש בתשובה שכת' בהדיא עד שיתברר שבא ליד המוכר מקח כזה ולא חזר בו אז והא דכתב הרמ"א בסעיף שאח"ז דאם הם מחולקים בשינוי שער דעל המתאנה להביא ראיה הא כת' שם הטעם בצדו דשינוי השער הוא מצוי וצ"ע בתשובת הרא"ש שהביא הטור שקיצר ע"ש. סמ"ע:
טז סָעִיף ט השער. עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' נ"ז:
יז סָעִיף י המוכר. אפילו לדעת הי"א שכת' הרמ"א בס"ד דסבירא ליה דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה שאני הכא דמיד שהוקר מסתמא לא יחזור בו עוד המתאנה ומ"מ המתאנה עצמו יכול לחזור עד שיראה לתגר דאף אם נתייקר אמרינן מסתמא דעתו הי' דכל שיש לו זמן לחזור אינו גומר בדעתו לגמור המקח עד שיכלה זמנו. סמ"ע:
יח סָעִיף יג שלש. כ"כ ג"כ הטור ול"ד קאמרי אלא ה"ה בארבע רק מפני שבבות שלפני זה הוצרך לו' שנתיקר בשנים קאמר גם בזה כן. שם:
יט סָעִיף טו ומרגליות. הוצרכו הפוסקים לפרוט כל הני לאפוקי מדרבי יהודה דאמר אין אונאה לס״ת ובהמה ומרגליות. ס״ת משום דאין קצבה לדמיה בהמה ומרגליות שאדם רוצה לזווגן דשור רע מקלקל שור טוב בהליכתן יחד בעול המחרישה וגם מי שיש לו מרגלית נאה קונה אליה עוד מרגלית אחרת אפילו ביותר משוויה כדי לזווגה עם זו שבידו להעמידן יחד במשבצות זהב כמ״ש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ח ע״ב) ע״ש:
כ סָעִיף טז במטבעות. אע"ג דכי תמכרו ממכר כתיב ובמטבע אין כ"כ מקח וממכר קמ"ל כ"כ הסמ"ע. ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' קס"ז:
כא סָעִיף טז מי"ב. טעמו כיון דמעות להוצאה נתנו ואין ב"א לוקחין מידו כשהיא חסירה מש"ה דקדקו ואמרו דלא הוי מחילה עד שלא יהא באונאתן אחד מי"ב. סמ"ע:
כב סָעִיף יז לשולחני. דסתם אדם אינו בקי בהכרת המטבעות כי צריכין מומחה לזה. שם:
כג סָעִיף יז שבתות. פירוש לכבוד שבת ואפילו בעשיר שיש לו מעות אחרים להוציאן מ"מ לא נתנו לו זמן יותר משום דסתם בן אדם שאינו בקי במטבעות מוציא המטבעות המסופקין בעיניו בטובתן ומשמר בתיבתו הטובים בודאי. שם:
כד סָעִיף יז הדחק. כן הוא ג"כ ל' הטור ור"ל דאם יוצאת ע"י הדחק אפילו במדת חסידות א"צ להחליפה ואל תתמה ע"ז שהרי גדולה מזו אמרו דלאחר שיעור שיראה לתגר אפילו מכר שוה ק' בר' המקח קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו ולא כע"ש שכתב ז"ל שאם אפילו ע"י הדחק אינה יוצאה פשיטא שחייב להחליפה אפילו אחר זמן רב ע"כ וזה אינו ואף שמלשון הרמב"ם ג"כ מוכח דס"ל הכי כבר תמה המ"מ עליו וכתב דבש"ס לא משמע הכי ומשה"נ לא העתיק המחבר ל' הרמב"ם כדרכו והעתיק לשון הטור שהוא כדמוכח בש"ס עכ"ל הסמ"ע. (והט"ז השיג עליו והסכים לדעת הע"ש ועמ"ש בביאור דברי הרמב"ם והטור ז"ל בזה ע"ש):
כה סָעִיף יח הצד. דיש לחוש שיחתוך מקום הנקב. סמ"ע:
כו סָעִיף יט באלו. הרמב"ם מסיים בזה וז"ל אע"פ שקנה בחליפין קנה ומחזיר אונאה פירוש אע"פ דדרך חליפין הוא זה כיון שלא דקדק לידע כמה מעות יש לו בחופנו ובקרא וכי תמכרו ממכר כתיב ולא חליפין אפ"ה כיון דאמר לשון מכירה יש לו דין ממכר ויש בו אונאה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' לחם רב סי' קנ"ט ובתשו' רש"ך ח"ג סי' ס"ב ובתשו' רשד"ם סי' שע"ט ובמקור ברוך סי' נ"ה:
כז סָעִיף יט פירות. פירוש חופן פירות ואמר ליה מכור לי פירותיך בסלע או שתים ולכן דקדק בלשונו וכת' ברישא שלוקח בדמים אכסרה ר"ל שלוקח דבר אחד בדמים חפונים ובסיפא הוי איפכא שלוקח פירות חפונים בדמים ידועים ובשניהן קנה ומחזיר אונאה והסיפא דומה למ"ש הט"ו בר"ס ר"ט בערימה זו של חיטים אני מוכר לך בכך וכך כו' דהמכר קיים ויש להן אונאה לפי שער שבשוק דמה לי שחפן פירות או מכר לו ערימה וא"כ תימא על הרמ"א שכת' כאן די"א דספיקא הוא ובסי' ר"ט שם כתבו סתם דיש בהן אונאה בלי חולק והטור לא כתב פלוגתא כאן כי אם בלוקח במעות חפונים סבירא ליה להרא"ש דספיקא הוא אם מחזיר האונאה ונראה דדוקא במעות אכסרה כ"כ משום דאין דרך קנין בכך כ"א בחליפין אבל בפירות אכסרה רגיל אדם לקנות כרי תבואה ופירות בלא מדה ומנין ע"כ נ"ל דהג"ה זו קאי דוקא אחופן מעות עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכת' דמה שייכות יש לדין אונאה אם הוא שכיח או לא דדוק' בתקנתא דרבנן במשיכה יש לחלק בזה ע"כ נ"ל ברור דהי"א פליגי אתרווייהו והא דבסי' ר"ט התם לא בא אלא להשמיענו דיש קנין בזה ואגב גררא העתיק גם זה דיש אונאה וסמך עצמו בדין אונאה אמ"ש כאן ולענין הלכה יש לפסוק כהרי"ף והרמב"ם דיש אונאה בזה וכמ"ש הב"י דנקטינן כוותייהו ולא שבקינן פשיטותא דידהו משום ספיקא דהרא"ש כן נ"ל עכ"ל):
כח סָעִיף כ בכלים. (זה מדת ימים שנסתפקתי אם דין זה נאמר דוקא בכלים דהוו להשתמש או אפילו היו רוצים לסחורה והכרעתי דמיירי אפילו היו רוצים לסחורה מהטעם שהביא הב"י בשם תלמידי הרשב"א שאין אונאה לחליפין אלא במכר דממכר כתיב ואח"כ מצאתי במהרשד"ם סי' שפ"ג שעמד ע"ז והכריע כמ"ש ע"ש ועיין במהרש"ך ח"ב סי' רי"ח ובתשו' בני שמואל סי' כ"ב הרדב"ז סי' רס"ט וע"ש שחולק עם מהרשד"ם הנ"ל עכ"ל בני חייא להגהת הטור אות ה'):
כט סָעִיף כא אונאה. אע"ג דאם א"ל בשביעית ע"מ שלא תשמטני אמרינן כל תנאי שבממון קיים ואינו משמט כמ"ש בסי' ס"ז שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא די"ל דלא ידע דאית ביה אונאה דמחיל וכ"כ הטור דאף דא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה סבר דאין בו אלא פחת כל דהוא כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ו ובתשו' מ"ע סי' מ"ב:
ל סָעִיף כא בו. דמשמע ע"מ שלא יהא בו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה וחזר הדבר לדין תורה פתות משתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה כ"כ הטור בשם הרשב"ם וכת' עוד אבל רש"י כת' דבכה"ג הוי מקח טעות וחוזר בו לגמרי אם ירצה אפי' אין בו אלא אונאה שתות וע"ש דמשמע דהטור ס"ל כדעת רש"י אבל המחבר שכתב ל' ואצ"ל משמע דס"ל דדינו כאילו אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דשם פשוט דאינו חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאילו לא התנה כלל. סמ"ע:
לא סָעִיף כא ק'. משמע דס"ל דלא סגי בא"ל סתם יודע אני שיש בו אונאה ע"מ כו' וכן בסי' שאח"ז סיים ז"ל שהרי ידע בודאי הדבר שמחל לו ועפ"ר כאן ובסי' רל"ב כתבתי דאף למאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אפי' דבר שאינו קצוב מודה במחילה כזו דצריך שיפרשנו דאל"כ י"ל לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ דאמחול. שם:
לב סָעִיף כב להשביח. ר"ל כמו שאתה רואה ששוה יותר מזוז כן הוא שוה מנה כמו שאמכרנו לך וע"ל סי' ר"כ ס"ח (ועיין מ"ש הט"ז לחלק בדין זה ע"ש):
לג סָעִיף כג סרסור. פי' אף שידע הלוקח שהן של בע"ה כיון שבע"ה מסרן לסרסור למכור למי שיבא לקנותן ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בע"ה וע"ד לחזור האונאה מסרן לו והא דבס"ל כתב המחבר פלוגתא באינה שליח ללוקח אי מכרו בטל בכל שהוא וכאן בסרסור סתם דיש בו אונאה יש לחלק בין סרסור דיש לו שייכות וחלק בו וא"ל גביה לתקוני שדרתיך כמ"ש בסי' קפ"א וקפ"ב דבו כ"ע מודו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז דחה דבריו ע"ש שפירש דברי הטור דה"ק בין שהלוקח עצמו קונה מבע"ה רק שלא ידע שהוא בע"ה או שהלוקח שלח סרסור לקנות ובזה אע"פ שלוקח עצמו יודע שהמוכר בע"ה מ"מ כיון שהסרסור הוא הקונה ואינו יודע שהמוכר הוא בע"ה יש בו אונאה והשת' ניח' הל' שקנה ע"י סרסור דלפי' הסמ"ע הל"ל שמכר כו' וא"ל דא"כ אפילו בכל שהוא חוזר דמצי אמר לתקוני שדרתיך די"ל דמיירי שא"ל בפי' בין לתקון בין לעוות עכ"ל):
לד סָעִיף כה יש. לשון הטור בשם הרא"ש דמה שנתרצ' שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממי שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כוון ראובן למוכרו לו ביותר מדמי שויו ולא שמעון לקנותו יותר מדמיו כו'. סמ"ע:
לה סָעִיף כה תגר. דאל"כ היה חייב אפילו לא קיבל שכר עליה דגרם לו היזק אבל אם הוא תגר ובקי בחנם פטור בשכר חייב כמו טבח אומן שקלקל וכמ"ש בסי' ש"ו. שם:
לו סָעִיף כו מישראל. פסק מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' מ"א דישראל ועובד כוכבים שאינו לישראל אחר ובדין עובד כוכבים א"י להשתלם מהעובד כוכבים החצי אונאה שאומרים ע"ד המליצה פתח עיניך וראה א"כ ליכא לאשתלומי מעובד כוכבים כלל צריך הישראל להחזיר לו הכל דקי"ל כר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי כו' ועוד דמסתמ' עיקר סמיכת הישראל היה על ישראל ולא על עובד כוכבים ומ"מ היכא שנתאנה במקח טעות כגון שחמתית ונמצא לבנה או כסף ונמצ' בדיל וכה"ג כמ"ש בסי' רל"ג דאפי' בדיניהם איכא לאשתלומי מעובד כוכבים א"כ ודאי הישראל אינו משלם אלא חלקו אע"ג שהעובד כוכבים הוא אלם ודמי למ"ש בסי' ת"י סל"ז בשם י"ח ושכן עיקר. ש"ך:
לז סָעִיף כא בכך. ובטור כתב ז"ל י"מ דאפי' א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפי' נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעת' דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו ע"כ ונ"ל דחדשו בזה הי"מ דאף דלא ידע בשעת משיכה בכמה קנהו דלימחל אפ"ה אין בו אונאה כיון דאמר בהדיא שמאמינו ויתן לו בעדו כל מה שנתן הוא וריוח דבר מה נמצא שמתחלה לא היה כונתן על שיווי המקח עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך וה"ה אם נתאנה המוכר כגון ששוה יותר. עיין בפסקי הרא"ש פ' הזהב ונ"ל לדקדק מהש"ס דשם דבנושא ונותן באמונה כשם שאין לו דין אונאה כך דין בטול מקח אין לו דהא בש"ס בחד מחתא כלל האי דנושא ונותן באמונה עם אותן דע"מ שאין לך עלי אונאה ועל שניהם תני אין להם אונאה ובע"מ שאין כו' למאי דמסיק רבא במפרש אפילו גבי בטול מקח אין להן אונאה וכמש"ל סכ"א א"כ גם בנושא ונותן באמונה כן הוא כן נ"ל ומ"מ צריך להתיישב למעשה עיין בתשו' רשד"ם סי' תל"ג (וכתב בס' בני חיי וז"ל והנכון דזה אינו אלא דוקא באונאת דמים אבל באונאת מדה או משקל ומנין וכדומה לעולם יש לו אונאה מהרש"ך ח"א סי' קל"ח וע"ש סי' י"ט וסי' קנ"ו עכ"ל):
לח סָעִיף כט והקרקעות. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל' וסי' ק"ג ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רל"ט דאין אונאה לחזקות וע"ש. ש"ך:
לט סָעִיף כט יתר. תימא הא הרא"ש והטור כתבו בשם ר"ת דדוק' עד פלגא לית ביה אונאה ובפלג' גופיה יש בו אונאה והוכיחו כן מהירושלמי ואף שבתו' בב"ק ובב"מ איתא התם בשם ר"ת כלשון הרמ"א צ"ל דל"ד קאמרי ולא אתו אלא לאפוקי דל"ת דלית בהו דין אונאה כלל וכדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ לא ה"ל להרמ"א לכתוב כן אלא כאשר פי' הרא"ש והטור דברי ר"ת עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דנ"ל דדוק' קאמרי התו' וכך משמע להדיא מדבריהם בב"ק שם ובקידושין דף מ"ב ע"ב כו' ע"ש ומסיק וז"ל ומ"מ לענין דינא העליתי בס"ס ס"ו דהעיקר כהרי"ף וסייעתו ועיין בת' רשד"ם סי' נ"ח דף נ"ג ע"ד כתב דהוי ספיק' דדינ' וע"ש ובת' בן לב כלל כ' סי' ק"ח ובתשו' מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשו' ראנ"ח סי' ס"ט עכ"ל:
מ סָעִיף ל בטל. טעמו שחז"ל השוו הדברים שלא יהא כח המוכר עדיף במוכר ע"י שלוחו מכח הלוקח. סמ"ע:
מא סָעִיף ל אדם. דשאני לוקח דהוא עצמו היה בקנין וידע מה קנה ומה לו שקנהו משליח או מהמוכר עצמו וע"ל סי' ק"ט ס"ה וסי' קפ"ב וקפ"ג. שם:
מב סָעִיף לב בדינר. כתב הסמ"ע דהמחבר לטעמיה אזיל דפסק בסכ"ט אפי' שוה אלף בדינר אבל להי"א שם דוקא עד פלגא וכ"כ הטור בהדי' (ועיין בתשובת פני משה ח"א סי' ל"ג):
מג סָעִיף לג ועבדים. אע"ג דוהתנחלתם וגו' בעבדים כנענים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו עכ"ל הסמ"ע וכ"כ בתשובת ר"י לבית לוי דף כ"ו והביא דברי ת"ה סי' שי"ח שכתב ג"כ הכי ע"ש. ש"ך:
מד סָעִיף לד ספק. הקשה הראב"ד ז"ל וא"ת ולהוי נמי כקרקע להדר או לזרוע עד כדי הראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו וי"ל מפני שתוספת הזרע אינו מועיל לה דשמא למקום שנפל הראשון נופל גם השני ויתקלקל זע"ז עכ"ל סמ"ע:
מה סָעִיף לה יותר. בת"ה סי' שי"ח כתב בשכר פועל עם סוס כו' (כמ"ש הרמ"א בסל"ג) דא"א לחזור בו אפילו אם יש בו יותר משתות מאחר שכבר נעשית המלאכה ע"ש ונראה דה"נ מיירי בכה"ג מש"ה כתב או יותר כו' מחזיר אונאה ולא כתב דביותר מבטל השכירות לגמרי אם ירצה כדין מקח כיון דשכירות ליומא כו'. שם:
מו סָעִיף לה מרובה. דבשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף אין דרכו להראותו לתגר עד לעת תשלומין דכבר עבר זמן מרובה ותו לא חלקו. שם:
מז סָעִיף לו לעולם. ואפילו בעל הבגד שבידו הבגד לא אמרינן דאין יכול לחזור אלא כדי שיראנו לבני אדם כדין לוקח שנתאנה דבשכירות שאני כנ"ל אבל המאנה ודאי א"י לחזור בו מיד שנתרצה המתאנה שלא לחזור בו כדין לוקח ומוכר ובטור סיים בהדיא בזה חוזר לעולם כמוכר. שם:
מח סָעִיף לח ששמו. כמו שנתבאר לעיל סי' ק"ט ע"ש:
מט סָעִיף לט הרשות. בטור מסיים בזה בשם הרא"ש ז"ל ואפילו אם יאמר שמעון אסלק ממך התרעומת של בני המבוי יאמר ראובן אי אפשי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו בזה שהיו סבורים שיכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקר' בטעות היתה ובטלה לה וכ"כ הט"ו בר"ס קע"ה ס"ג בשנים שחלקו ובא להן אח שלישי דחלוקתן בטילה מה"ט וע"ש. סמ"ע:
א סָעִיף ז ואם שהה יותר כו'. עיין בנה"מ לקמן סי' רל"ב ס"ג בענין אם לא היה יכול לתבוע או לחזור מחמת שלא היה המאנה בביתו והוא נשתמש בו כו' ע"ש יובא שם סק"א וע"ש עוד:
ב סָעִיף ז ולא לתבוע אונאתו. עבה"ט בשם ש"ך שכ' משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהג"א כו' וע' בקצה"ח שכ' על זה ומסתימת הפוסקים משמע דאפילו לא נתן מעות נמי המקח קיים משום דחזקה מחל וה"ל מגו במקום חזקה [ר"ל חזקה אלימתא דהוה כאנן סהדי ע"ל סי' צ"ט ס"א בהגה ב' ובבה"ט שם סק"ח] עד כאן לשונו אכן בנה"מ העתיק דברי הש"ך להלכה [וצ"ל דס"ל דלא הוי חזקה אלימתא רק כמו חזקה א"א פורע תו"ז לעיל סי' ע"ח ס"ה] גם הגאון בעל תוספת יו"ט בספרו פלפלא חריפתא פ' הזהב סי' כ' אות מ' דעתו כן בפשיטות דעל מ"ש הסמ"ע ס"ק י"ד [הובא בבה"ט לעיל סק"ח] דהלוקח אף שעדיין מוחזק בדמי הקניה א"י לומר לא אמחול בפחות משתות דבטלה דעתו כו' כתב ע"ז וז"ל והכא דוקא בפחות משתות הוא דאמרי' בטלה דעתו כו' אבל בשתות ושהה כדי שיראה כו' דתו לא מהדר משום דודאי מחל כמ"ש רבינו [הרא"ש] לעיל כי הוה עדיין מוחזק במעותיו לא מצי למימר לא מחלתי כדאית' בהגה לעיל בשם ר"ב מריגנשבורג דמגו דיכול לומ' נתתי לך יכול לומר לא נתרציתי עכ"ל. ועיין בס' שער משפט שהסכים ג"כ הכי לדינא וכ' דנ"ל דאף במקום דלית ליה מגו דפרעתי יכול לחזור בו ולא מטעמיה דהג"א אלא כיון שהוא מוחזק במעות יכול לומר דלכך לא חשש לחקור על אונאתו מיד וכה"ג איתא להדיא בש"ס בכורות דף י"ג ע"ב גבי הלוקח גרוטאות מן העו"ג כו' וכ"כ התוס' בכתובות דף נ"ח ע"א בד"ה הנהו קלא אית לה דכל היכא דלא נתן מעות ל"ש ה"ל לבדוק וא"כ הכא נמי י"ל דכל היכא דלא נתן מעות ל"ש לומר דה"ל להראותו לאחר משום דאין דרך למהר ולחקור אם נתאנה כל שלא נתן מעות וזה ראיה גדולה לדינא דהג"א אף בלא טעמא דמגו וכן נ"ל עיקר עכ"ד ע"ש וכן נראה דעת המל"מ פט"ז מה' מכירה דין ג' דעל מ"ש הה"מ שם [הובא בסמ"ע סי' רל"ב סק"י] בשם יש מי שכ' במוכ' דבר שיש בו מום והוא דבר שיכול לבחנו ולנסותו לאלתר דאינו חוזר כ' על זה דנ"ל דאם היה המקח בהקפת המעות כיון שהלוקח עדיין מעות המכר בידו י"ל דמש"ה לא הקפיד לנסותו מיד ולעולם לא מחיל והביא ראיה לזה ממ"ש בעה"ת שער ז' גבי טענו חטים והודה לו בשעורין כו' [שהובא לעיל סי' פ"ח סי"ב בהגה ע' בסמ"ע שם ס"ק כ"ז] ומשמע במל"מ שם דה"ה לענין אונאה לאחר שיעו' כדי שיראה ע"ש. גם בס' בית מאיר לאה"ע סי' צ"ג סי"ג כ' כן דבלא נתן מעות אין צריכים לטעמ' דמגו דזה דומה למ"ש בח"מ סי' פ"ח סי"ב היכי שהיה תפוס בשעת התביעה אמרינן דלא תבע שעורין מפני שהיה מוחזק [וכ' שם דעל טעמא דמגו יש לפקפק דלא נראה הכי מהסמ"ע שם ס"ק כ"ח ומהב"ש באה"ע שם ס"ק כ"ג] ע"ש. וכן נראה דעת הגאון רע"ק איגר זצ"ל בחידושיו למס' ב"מ דף מ"ט ע"ב דכל מוחזק במעותיו לא רמיא עליו להראות לתגר וליכ' ראיה דמחל והביא ג"כ הראיה מתוס' כתובות דף נ"ח הנ"ל [וכ' שם ומ"מ מודינא דאם בשעה שלקח לא נתן המעות ושהה כדי שיראה ואח"כ נתן המעות ובא אח"כ לחזו' אף דמשעה שנתן המעות ואילך לא שהה שיעו' כדי שיראה מ"מ אמרינן מדהיה לו זמן להראות לתגר ונתן מעות ולא הראה מתחלה לתגר ע"כ דמחל. ע"ש וע' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ח שנשאל ג"כ על ענין זה במעשה בראובן שקנה ספינה משמעון והיא עמדה בנמל כשלש פרסה מהעיר וקודם שקנה שלח איש היודע ומבין בטיב הספינות והגיד לו שהוא שוה הדמים שקצב וסמך עליו וקנאה ונתן דמים רק נשאר בידו סך מסוים עד זמן מיוחד ואח"כ נמצא אונאה במקח יותר משתות רק שנשתה' יותר מכדי שיראה לתגר ערך ג' או ד' שבועות וטוען שלא נודע לו בבירור עד עתה ולזאת רוצה להחזיק במעות שבידו או לבטל המקח והלה טוען כבר שהית כדי שיראה כו' ומחלת אונאתך מה דינו והזכי' שם דברי הש"ך הנ"ל וגם דברי הקצה"ח שכ' עליו דמסתימות שאר פוסקים לא משמע כן והטעם י"ל דל"מ מיגו דהוי במקום חזקה דודאי ידע ומחיל והוא ז"ל תמה על הקצה"ח בזה דודאי משמע כן מדברי הרמב"ם והמחב' וכמ"ש הש"ך וכן מבוא' מלשון המשנה והגמ' דשיעו' כדי שיראה לא נאמר רק על חזרת תשלומי אונאה ביד המאנה כשכבר בא גזילו לידו ומ"ש הקצה"ח שהוא כגד חזקה ז"א דמדברי הרא"ש מבוא' דאין בזה חזקה כלל רק סברא בעלמ' שלא להוציא מיד המוחזק וכן מבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' י"ט כו' ולכן העיקר בזה לדינא כהש"ך וגם שהש"ך סיים וצ"ע אין זה מוציא מידי ודאי משמעות הרמב"ם והמחב' כו' והוסיף ג"כ לומר דאין אנו צריכין בזה לטעם מיגו כלל רק דעיקר הדין כך הוא דכל זמן שאונאתו בידו אין הלה יכול להוציא מידו מטעם דאין זו ראיה על המחילה דיכול לומר מאי אצווח הלא עדיין מעותי בידי ולא אוציאם מידי עד שאחקו' על זה ולא מחלתי כלל והוסיף וכ' עוד טעם דאין מועיל בזה מחילה כלל ואטו אם אדם אומר לחבירו אני מוחל לך על מה שתגזול ממני המפני זה יהא מותר לגוזלו ונניח לו לעבו' בל"ת. ואין מחילה מועיל רק במה שכבר ביד חבירו ודוקא בחוב אבל מה שעדיין ת"י אין מועיל מחילה כלל כמבוא' בכל הפוסקים [ע"ל סי' רמ"א סעיף ב' וג' וע' בתשו' חו"י סימן קס"ג הובא קצת לעיל סי' קנ"ו ס"ה סק"ז] וכ"ש בזה שאין כאן רק ספק מחילה מדשתק ואיך יוציא מת"י עבור זה. ושוב הביא ג"כ דברי המל"מ פט"ז מה' מכירה הנ"ל דמפורש בדבריו סברא זו דאם המעות עדיין ביד הלוקח אין ראיה על המחילה כו' ולכן מסיק לדינא בנדון השאלה הנ"ל דכיון שהלה מוחזק בסך מסוים מדמי המקח יכול לעכבם בעד אונאתו ואף לזמן מרובה ואין כזה שיעו' כדי שיראה ואין שתיקתו ראיה למחילה כלל והבא לכופו להוציא מיד' המעות הוא עובר בלאו דלא תונו ומחזיק בידי עוברי כו' כמ"ש הראב"ע בפ' לא תונו דנא' לשון רבים דקאי על המסייעים בזה עכ"ד ע"ש ולכאורה דברי המשכנות יעקב הל"ל צ"ע טובא לפי המבוא' בלשון השאלה דקודם שקנה הספינה שלח איש היודע ומבין וסמך עליו כו' לפ"ז לא היה צריך לטעם שהלה מוחזק בסך מסוים מדמי המקח דאף אם כבר סילק לו כל דמי המקח הדין דיכול לחזור בו אף לזמן מרובה כיון שקנה ע"פ תגר וכמו שאכתוב בס"ק שאח"ז וצ"ל שהמעשה היה שאחר שנתוודע לו שהמבין טעה שהה אח"כ כדי שיראה. וזה שכ' רק שנשתהה יותר כו' אין כוונתו משעת הקניה רק משעה שנמצ' אונאה אמנם הלשון לא משמע כן וצ"ע. ובעיקר הדבר שהסכימו הגאונים הנ"ל דהיכ' שהלוקח מוחזק במעותיו יכול לחזור אף לאחר שיעו' כדי שיראה ונחלקו בטעם הדבר דהג"א והתוי"ט והש"ך ונה"מ נקטו טעם דמגו והשער משפט והמל"מ ובית מאיר וחידושי רע"ק איגר ז"ל ומשכנות יעקב הנ"ל כתבו הטעם כיון שהוא מוחזק לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל. נלע"ד דיש נ"מ בין הטעמים הנ"ל לענין אם צריך הלוקח לישבע שלא נתרצה דלטעם הג"א וסייעתו משום מגו דפרעתי א"כ צריך לישבע היסת דאף שהמוכ' א"י להכחישו בברי מ"מ כיון דאינו נאמן אלא במגו דפרעתי צריך לישבע היסת כמו אילו טען פרעתי וכמ"ש הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק נ"ו [והובא קצת בבה"ט שם ס"ק מ"ה] אולם לטעם המל"מ וסייעתו משום שלא חשש לחקור כ"ז שהוא מוחזק א"צ שבועה כלל. ועוד יש נ"מ היכא שבעת הקניה קנה במזומנים רק אח"כ אחר שיעור כדי שיראה תפס הלוקח מהמוכ' שלא בעדים דלטעם הג"א וסייעתו משום מגו גם בכה"ג שייך מגו ויכול כו' לא נתרציתי [וכן מבואר להדיא בבית מאיר שם] אבל לטעם המל"מ וסייעתו משום שלא חשש לחקור כ"ז שהיה מוחזק א"כ בזה שלא היה מוחזק מתחלה היה לו לחקור ומדשהה ולא חקר ע"כ דמחל ול"מ ליה תפיסתו אח"כ כמבוא' בסמ"ע סי' פ"ח ס"ק כ"ח הנ"ל. וכן להיפוך אם קנה בהקפה ואח"כ אחר שיעור כדי שיראה תפס המוכר דמי מקחו בזה לטעם דמגו כאן ליכא מגו וא"י לתבוע אונאתו אבל לטעם שלא חשש לחקור כיון שהיה מוחזק גם כאן שייך טעם זה ויכול לתבוע אונאתו ומוציאין מיד המוכר ודינו כמו קודם השיעור כדי שיראה. ונראה דכל כה"ג הדין עם המוחזק ויכול לו' קים לי. וראיתי בס' עמודי אור שנדפס מחדש בסי' ק"ח בעובדא שראובן מכר חפץ לשמעון ולקח קצת מעות והמותר קבע לו זמ"פ לכמה ימים ולקח שמעון תיכף החפץ ואחר זמ"פ תבע ראובן מעותיו והשיב לו שמעון אוניתני ביותר משתות ויש לי עדים על זה אמר לו ראובן למה לא תבעת אותי תוך כדי שיראה והשיב שמעון לא חששתי לדון עמך כיון שהיו מעותיך בידי ופסק שם שהדין עם המוכר עש"ב. ולפי מה שנתבאר אין פסקו עולה יפה דשמעון דינא קאמר (ומ"ש שם וז"ל ועוד היה בנידון שלנו צד גדול לזכות המוכר דהנה הסמ"ע בסי' קכ"ו סקל"ט הקשה לדעת בעה"ת כו' ותירץ דחשב מהיכי תיתי יתבענו קודם הזמן וזה ניחא התם כו' עכ"ל איני מבין דבריו דבאמת לשון הסמ"ע שם אינו כן רק כתב די"ל דמצי למימר שאמרתי בלבי בתוך זמני לא מצי לתבעיני כיון דלא הגיע זמני כו' ע"ש א"כ גם בנ"ד י"ל כן) וצ"ע. ועיין בתשו' חות יאיר סי' קפ"ז במעשה בראובן שהיה משרת אצל לוי כמה שנים ועל שכרו לוקח מחנותו של לוי כל צורך מלבושיו ומלבושי אשתו ובניו ולבסוף נדחה מבית לוי ותבע לוי לראובן הנזכר סך עשרים ר"ט שנ"ח לו בפנקסו מה שלקח בחנותו יתר על שכרו בהמשך י"ב שנה שהיה אצלו וראובן השיב שהחשבון אמת ע"פ הרשימות אכן אחר שקיבל ממנו בהמשך הזמן בסחורות יותר ממאה ר"ט ורשם לו מקח הסחורות ביוקר רב משוויין ודמי מכירתן לאחר רק דחשב מאחר שאינו מוציא ממון מכיסו רק בא בשכרו לא יקפיד אבל עתה שנצרך לשלם המותר הוא מערער על הכל שאם יחשוב כל הסחורות כפי דמיהן לא ישאר חייב לו מאומה. והעלה שם דהדין עם ראובן מאחר שהאונאה יתר על שתות ואף שנשתהא הרבה לא אמרי' דמחיל כיון שזה נותן טעם על שתיקתו הן בטוען שתיכף ידע בעת שלקחו או אח"כ סמוך נודע לו ואפי' אם אמר לו לוי בפירוש או כל מוכר סחורתו שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתים אינו שוה רק מנה ומ"מ איני נותנו לך רק במאתים ולא א"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה הלוקח חוזר כו' ואפי' טעם כל דהו שנותן הלוקח על ששתק בשעת לקיחתו או בשעה שנודע לו מהני כו' וכל זה אפילו פרע הלוקח כ"ש בנ"ד אם יבורר שהמוכר אינהו ביותר משתות שהמקח חוזר וכאן שכבר בלו המלבושים הנעשים מהם ואפי' רק נחתכו הסחורות לעשות מלבושים והמוכר תובע דמי הסחורות אינו פורע רק כדי שוויין בשומא כדרך מכירות הסוחרים וזה דוקא בסחורות שעדיין בעין שנדע שאינה אותו משא"כ להתעולל למפרע הרי אין לו עליו טענה ברורה דמאן שם ליה ע"ש. והנה מה דמבואר בדברי החו"י הנ"ל דאפילו בלו המלבושים הנעשים מהם או שנחתכו הסחורות לעשות מלבושים והמוכר תובע דמיהן אינו פורע רק כדי שוויין בשומא כו' לע"ד זה אינו אלא כיון שנשתמש בהם צריך לשלם כפי ההשוואה וע' בנ"צ מ"ש בזה:
ג סָעִיף ז שהיה לו אונס. כתב בנה"מ ונראה דאם מברר שהראה לתגר ואמר לו התגר שהוא שוה כמו שנתן והתגר טעה יכול לחזור בו אפילו לזמן מרובה שאין לך אונס גדול מזה וכ"כ הש"ך בסימן ש"ו ס"ק י"ב וכן מוכח בתשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן זה גבי אם נתרצו שניהם לגמור ע"פ שומת לוי ע"ש ועמ"ש בס"ק שלפני זה:
ד סָעִיף ז היה יודע הלוקח. ע' בקצה"ח ובנה"מ ומ"ש הנה"מ בסוף דבריו להשיג על הקצה"ח וז"ל גם מה שכתוב דכששניהם יודעין מהאונאה הוי כאלו התנה כו' לא נהירא חדא כו' ועוד דמוכח מהא דב"מ הנ"ל גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה בעינן דוקא שיאמר ע"מ כו' עכ"ל ע' בזה בתשובת גליא מסכת ס"ס ד' שכ' דהנכון עם הקצה"ח דבאמת בכולהו עניינא שהידיעה ברורה וגלויה דמחיל א"צ ע"מ רק גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה בזה יש קצת מקום לומר שאין המחילה אצל הלוקח חלוטה כ"כ דאפשר שהלוקח חושב שהמוכר להשביח מקחו אומר כך ובחמת שוה יותר לכן בעינן על מנת כו'. עש"ה:
ה סָעִיף ח שהרי המקח בידו. עיין בנה"מ שכ' ולפ"ז אם קנה בק"ס והמקח עדיין ת"י המוכר הוא להיפך שהמוכר א"י לחזור בו אם נתאנה שהרי המקח בידו והלוקח אם נתאנה יכול לחזור בו שהרי אין המקח בידו ושיעור כדי שיראה מתחיל אחר שבא המקח לידו עכ"ל. ולעד"נ דבכה"ג גם המוכר יכול לחזור בו לפמ"ש לעיל ס"ז סק"ב בשם כמה רבוותא ז"ל דהיכא שהלוקח משך החפץ ולא נתן הדמים יכול הלוקח לחזור בו אף אחר שיעור כדי שיראה משום כיון דהלוקח מוחזק במעותיו לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל ע"ש א"כ הכא שהמקח ת"י המוכר י"ל ג"כ כיון שהמוכר מוחזק בהחפץ לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל (אך הנה"מ לשיטתו דלא ס"ל טעם זה רק טעמו של הג"א משום מיגו כמ"ש לעיל בשמו וגם בסימן רל"ב ס"ג חולק הנה"מ על המל"מ וכ' דבלא מגו אינו נאמן לומר דלא מחיל ע"ש וא"כ י"ל דכאן מיירי בליכא מגו דהחזרתי כגון שראו עדים עתה את החפץ בידו או שהוא מפורסם שהוא בידו כעין מ"ש לעיל סי' ע"ב סי"ח אולם לדעת המל"מ וכמה רבוותא הנ"ל דס"ל דאף בלא מגו יכול לומר לא מחלתי א"כ ה"ה הכא במוכר מוחזק) וכן נראה דעת הגאון רבינו עקיבא איגר זצ"ל בחידושין למס' ב"מ דף מ"ט ע"ב. ומבואר שם דאף מי שיחלוק על סברא הנ"ל ויסבור דמוחזק לא מהני היינו דוקא היכא שהמקח נגמר בקנין גמור במשיכה או בק"ס בזה י"ל כיון דאין בכחו לחזור ואין לו על מה לסמוך מוכח דמחל אולם אם המקח לא נגמר בקנין גמור רק ע"י קנין מעות שהלוקח נתן מעות ולא משך החפץ וגם לא קנה בק"ס בזה ודאי יכול המוכר לחזור אף אחר שיעור כדי שיראה וא"צ לקבל מי שפרע דכיון דליכא קנין גמור רק לענין מי שפרע בזה ליכא ראיה דמחל מדשהה כדי שיראה די"ל דסמך עצמו על מה שבידו לחזור ע"י קבלת מי שפרע. עש"ה:
ו סָעִיף ח ואצ"ל בביטול מקח. עיין בתשו' רשמי שאלה סי' נ"ז שנסתפק אם הלוקח כבר מכר החפץ לאחר אם נאמר דגם המקח השני בטל דהוי כמוכר דבר שאינו שלו וא"כ יכול המוכר ראשון להכריח ללוקח ראשון ושני לבטל המקח או לא. והביא ראיה מדברי המל"מ פ"ה מה' אישות הלכה ז' שהוכיח בסוף דבריו מרמב"ם פ"ד מה' ממרים ה"ג דביטול מקח לא הוי גזילה ואביו הרב ז"ל השיב לו יפה דנת שהמקח השני נתקיים ואף אי ביטול מקח הוי גזילה מ"מ הלוקח שני ודאי אינו מחוייב להאמין למוכר וללוקח ראשון שהיה מקח טעות ביניהם דילמא איכא שום ערמה ביניהם או שמכר הראשון מחמת דחקו וידעו שניהם מן האונאה ובמה יוודע זה דליכא ערמה. וא"כ (לענין אם צריך לוקח ראשון לשלם למוכר כל דמי שווי החפץ) אם יקבל הלוקח ראשון בחרם שלא היה יודע שיש ביטול מקח וא"כ מכר ברשות המוכר ואילו אבדו בידים או שנתנו לעו"א ודאי דלא היה צריך לשלם מביתו השתא נמי דמכרו לישראל אחר ודאי א"צ ליתן יותר ממה שקיבל כו' אבל אם אינו יכול לקב"ח כנ"ל אז ודאי צריך ליתן למוכר ראשון דמי שוויו של החפץ. אמנם ראיית המל"מ הנ"ל מהרמב"ם ה' ממרים אינו מכיר כו' עכ"ד ע"ש. וע' בנה"מ לעיל סק"א:
ז סָעִיף ט אבל אם נשתנה השער. עיין בתשו' חא"ז פמ"א ח"ב ס"ס ח' שכ' על נדין השאלה שם וז"ל אנן נ"ל אם נתייקרו העורות או הוזלו כ"כ עד שנתאנה המוכר או הלוקח שתות כיון דלא היה למוכ' באותו עת הסחורה ההיא ברשותו אלא שהתחייב באופן המועיל כשיהיה לו שמחיוב למכו' לו וכיון שעכשיו יש במקח הזה אונאה חוזר אע"ג דקיי"ל בסי' רכ"ז ס"ט דאם נשתנה השער דא"י לחזו' התם מיירי במטלטלים שהם בעין בשעת המכירה אבל בנ"ד שהתחייב במה שאינו ברשותו והתחייב לקנות א"כ באותו זמן שקונה יש בו אונאה בשלמא אם נותן כל המעות על המקח חשבינן כאילו קנה מיד לפי סך המעות ואשתכח דכי אייקר ברשותו דלוקח אייקר וצריך המוכר לקיים תנאו וכמו כן אם הוזל ברשות לוקח הוזל אבל היכי שלא נתן שום מעות למוכ' אלא עשו שטר התחייבות נהי דלא יוכלו לחזור דחשבינן כאילו הוי ברשותו וקנו בדרכי הקניה מ"מ עכשיו שנתאנה למה לא נדון בהם דין אונאה בשתות וביטול מקח ביותר משתות כו' עכ"ל עש"ה ועמ"ש בזה לעיל סי' ר"ט ס"ו ס"ק י"א. ועיין בתשו' בית אפרים חח"מ ס"ס ד' שהוא ז"ל בכיוצא בזה במי שתחייב עצמו להעמיד סחורה לחבירו לזמן פלוני והוא ישלם לו בזיון ההוא בב"צ ובזמן ההוא עלה הב"צ או ירדו אם מחוייב לקיים המקח או יש לדון לפי השער אשר בזמן ההוא ויש בו אונאה או ביטול מקח ודעתו נראה דאם בשעת מו"מ היה ידוע שאפשר שבעת ההוא יעלו או ירדו ועשו המקח ביניהם בק"ג באופן שאינו יכול לחזור גם בזה לא מצי הדר ביה ואין בזה דין אונאה דמעיקר' אדעתא דהכי נחית וגמר ואקניה אם לא שעלה או ירד כמה מעלות שלפי ראות עיני הב"ד לא ה"ל לאסוקי אדעתיה שיהיה שינוי כזה ע"ש. ועיין בנ"צ בענין אם היה בעת קניית הסחורה רק קנין מעות ואח"כ קודם משיכה נתייקר השער באופן שיש שיעור או אונאה או ביטול מקח אי חייב המוכר לקבל מי שפרע ע"ש:
ח סָעִיף ט על המתאנה להביא ראיה עיין בתשו' חתם סופר חח"מ ס"ס ל"ז מה שהקשה ע"ד רמ"א אלו. ע"ש:
ט סָעִיף ט אם מכר מפני דוחקו. עיין בתשו' רשמי שאלה סי' נ"ג בנידון אשה שמכרה טליתו של בעלה בשליש שוויו בעוד שלא היה בעלה בביתו. והתנצלתה שמכרה מחמת דוחקה ואחר כמה שנים בא בעלה לביתו ורוצה לחזור ולבטל המקח. והשיב דלכאורה א"י לבטל המקח לפי המבואר בא"ה סי' ע' ס"ה דכשהלך בעלה למ"ה אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים כו' וכ הב"ש שם דאם יבא הבעל א"י להוציא מה שמכרה כו' גם בלא"ה סתם נשי דידן יש להם דין נו"נ תוך הבית ויש לה רשות למכור בלי רשות הבעל ובפרט בדבר מועט כו' וא"כ הרי מבוא' בח"מ סי' רכ"ז דאם מכר מפני דוחקו א"י לחזור מחמת אונאה. איברא דיש לחלק דבשלמא התם שמכר בעצמו בודאי יש לאדם כח לבזבז נכסיו ולהכי אם מכר מחמת דוחקו אמרינן בודאי ידע ומחיל אבל בנ"ד אף שהלך בעלה למ"ה אכתי מאן יימר דיש לה כח ג"כ לבזבז מנכסי בעלה אף מחמת דוחקה דהרי היה למכור בב"ד ואם כן הבעל עומד וצווח אפשר יש לו כח לבטל המקח כו' וגם אפשר דצרך חקירה אם לא הטריחה כלל במכירתה להראות הטלית גם כן לאחרים לשאול כמה הוא שוה רק הלכה לבית הלוקח ומכרה תיכף אפשר דזה דומה לפשיעה בפקדון המבוא' בש"ך ס"ס צ"ו כו' ואפשר שהאשה נאמנת על זה בשבועה ולא הוי להוציא שהרי הלוקח אינו מוחזק רק מספק שא"י אם פשעה עיין בסי' צ"א ס"ג כל דהאי ידע והאי לא ידע כו' ע"ש דמסיים דאם יהא דעת המעיין נוטה לחלקי הסותר יעשה פשרה:
י סָעִיף טו אפילו בספרים. עבה"ט ס"ק י"ט וע' בתשובת ח"ס חח"מ סי' קכ"ג שכתב טעם נכון למה שינו הפוסקים לשונו של ר' יהודה ולא פרטו ס"ת ומכ"ש שארי ספרים ע"ש:
יא סָעִיף טו אבנים טובות וכו'. עבה"ט ועיין בתשובת כנ"י סי' פ"ה אודות התקנה שניתקנה בקהלתו מזמן רב שלא יהיה טענת אונאה באבנים טובות ומרגליות וז"ל. התקנה מאחר ששגור בפי עולם לטעון טענת אונאה במו"מ אבנים טובות ומרגליות ורוב הקהלה מחייתם באותו מו"מ ומכח טענה זו א"א לישא וליתן במו"מ הנ"ל בכן כדי להעמיד המו"מ על בוריו וגם שלא יהא ח"ו נגד ד"ת עשו הקהל שאלת חכמים איך לתקן שלא יהיה נגד דין תורה ויצא מפי חכמים שטענת אונאה במו"מ אבנים טובות ומרגליות לא יהיה יותר רק כל זמן שהסחורה ביד המוכר ותיכף שיקח הסחורה לידו וילך מן המוכר אף שלא נתן הלוקח המעות וגם לא חתם חילוף כתב אעפ"כ מחוייבים להחזיק הסחורה כפי שקנה ואין לו שום טענת אונאה כו' ועתה אירע שנתאנה המוכר יותר מחציו ותבע את הלוקח וכתב דנראה דכתקנה הנ"ל לא נתקנה רק על הלוקח מטעם הנ"ל אבל לא על המוכ' ועל המוכר נשאר ד"ת כו' ואף בלוקח דיקא אם נתאנה פחות מחציו אבל אם נתאנה בחציו דהיינו כפלים מן שוויו לא נתקן. דהא מפורש בתקנה הנ"ל שלא רצו שיהא נגד ד"ת ואיך יצא מפי חכמים לתקן כן שהוא נגד ד"ת. א"ו שפסקו כדעת ר"ח שפסק כר"י כו' ודבר זה רשות לחכמים לעשות משום תיקון עולם כמ"ש הרא"ש דרשות לחכמים לפסוק כפוסק אחד לתקנת עולם לפ"ז הרי גם לר' יהודא בכפל יש אונאה כמפורש בפ' הזהב כו' ע"כ הנני פוסק בלי פקפוק במוכר נשאר דין תורה ואם נתאנה לוקח בכפל המקח חוזר אף ביובעלי"ן עכ"ד ע"ש:
יב סָעִיף כ המחליף כלים בכלים כ' הסמ"ע זה מיירי אפילו שמו הכלים קודם המכירה כו' ועיין בנ"צ הבאתי דרבים חולקים על זה ולכן העליתי לדינא דבכלים אם שמו קודם והמתאנה מוחזק אין מוציאין מידו דיכול לומר קים לי כו' עש"ב. ומ"ש הבה"ט זה מדת ימים שנסתפקתי כו' והכרעתי דמיירי אפילו היו רוציה לסחורה כו' ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ד סי' רס"ט שלא פסק כן אלא דדוקא בבעלי בתים המחליפים כלי בכלי או בהמה בבהמה דאין להם אונאה אבל בכלים ובהמות העומדים לסחורה יש להם אונאה אפילו לדעת הרמב"ם ע"ש גם בנה"מ ס"ק י"ב הביא דברי רדב"ז אלו לפסק הלכה אך כ' ונראה דזה דוקא כששמו אותן קודם או אחר כך אבל בשלא שמו אותן לא קודם ולא אח"כ אין לו אונאה דלא גרע מפירות וכ"כ הש"מ בפרק הזהב סוף (בבא מציעא דף מ"ו) תשובה שאלת להר"י אבן מיגש וז"ל מי שהחליף עם חבירו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין א' מהם יכול לטעון על חבירו טענת אונאה לפי שעיקר בידינו חליפין אין בהן אונאה עכ"ל עיין שם (ועפ"ז י"ל דלא פליגי הרדב"ז עם הרשד"ם כמו שחשב הבני חיי שהזכיר הבה"ט רק דהרשד"ם מיירי בלא שמו והרדב"ז מיירי בשמו ובזה מיושב מה שתמה בס' מחנה אפרים הלכות מכירה סי' ח על הרדב"ז הנ"ל מדברי הש"מ בשם מהר"ן מיגאש דמבוא' שם דאפי' במחליף סחורה בסחורה אמרוה ע"ש ולהנ"ל לק"מ כיון דהרדב"ז מיירי דוקא בשמו. ונראה לע"ד דבכה"ג אם האונאה טפי מפלג' חוזר כיון דבעומדים לסחורה ל"ש טעמא דהרמב"ם שזה רוצה כו' רק טעמא דתלמידי הרשב"א דאתמעט מגזה"כ א"כ באונאה טפי מפלג' חוזר כמו בקרקעות עיין בנ"צ ד"ה אין להם אונאה. ואם אחד לקח כלי לעצמו והשני לקח הכלי לסחורה דינו כמו במחליף כלי על פירות שיתבאר בס"ק שאח"ז. גם נראה דאם מחולקים זע"ז המתאנה אומר לסחורה לקחתיו והמאנה אומר לצורכך לקחת יש ללמוד דבר זה מלקמן סי' רל"ב סכ"ג וצ"ע. ועי' בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ו במעשה בשותפים שהחליפו עם שמעון טבעת על פירות ואותן פירות שוין לפי השער שבשוק לערך עשרים זהובים וכשהראה שמעון הטבעת לתגר לערך ששה זהובים ולא יותר ובקש שמעון לחזו' בו ולבטל המקח כיון שנתאנה יותר משתות והשותפים טענו שאין אונאה בחליפין. והשיב דאין לפשוט זה מדיוק ל' הרמב"ם שכ' המחליף כלים בכלים כו' משמע אבל כלים בפירות יש אונאה דא"כ נדייק מסיפ' איפכ' שכ' אבל המחליף פירות בפירות כו' אך באמת נראה דבכה"ג יש דין אונא' דהנה יש להבין טעמו של הרמב"ם דהמחליף כלים בכלים אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מבשריון דא"כ מאי איריא חליפין אפי' לקח כלי במעות נמי נימא הכי דאין בו אונא'. לכן נ"ל לפרש טעמו הוא דדוק' המחליף כלי בכלי כיון שזה חפץ בכלי זה ואין לו מעות או שאינו רוצה לקנות במעות רק להחליף ע"י כלי אחר שא"צ לו והשני להיפך וזה דבר שאינו מצוי כ"כ להזדמן שנים גם יחד שצריכין ורוצין להחליף הכלים זב"ז ע"כ אין בהם דין אונאה כטעם הרמב"ם (וכתב שם דבזה מיושב הא דלא חילקו הפוסקים בדין זה בין אם הוא כלי המצוי לקנות בשוק או לא כמו שמחלק הרמב"ם פ"ו מה' פקדון ובח"מ סי' ע"ב א"ו דאף אם הוא מצוי לקנות מ"מ דבר זה איני מצוי) אבל בקנה כלי במעות או אפי' בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קניות חליפין שזה דבר מצוי לקנות כלי כזה ע"י מעות כדאמרי אינשי עם מעות יכול לקנות הכל ודאי דאית ביה דין אונאה וא"כ גם בנ"ד שהחליף כלי בפירות אית ביה דין אונאה ובנ"ד הוי מקח טעות וחוזר עכ"ד ע"ש. והנה באמת בתשו' הרדב"ז שם ס"ס רסט לא כ"כ שכתב שם וז"ל והוי יודע שהמחליף כלים בפירות או בסחורה אחרת אע"פ שאין לבעל הכלי (ר"ל שלקח עתה הכלי אונאה לפי שהוא צריך לאותו כלי. לבעל הפירות יש אונאה שאם נתאנה בעל הפירות יחזור שהרי אומר לא בשביל שבעל הכלי אין לו אונאה אני אפסיד את דינו עכ"ל הרי דפשוט בעיניו שאין לבעל הכלי אונאה ומ"מ נראין דברי השבו"י הנ"ל ומסתבר טעמיה אך מה דמשמע מלשון השבו"י הנ"ל דמיירי בלא שמו צ"ע דהא בלא שמו אפי' פירות בפירות אין דין אונאה כמ"ש הכ"מ ובסמ"ע ס"ק ל"ו וצ"ל לפי שהאונאה היתה יותר מכפל ע' בנ"צ בד"ה אין לו (או אפשר דס"ל כהמחנ' אפרים ה' מכירה סי' ח' בפי' דברי הרמב"ם וכמ"ש בנ"צ בד"ה המחליף) (ויש לעיין בהחליף כלי בכלי עם מעות דהיינו ששמו כלי א' עשרה זהו' וכלי הב' בחמשה זהו' והוסיף לו חמשה זהו' מה דינו ולכאורה נראה דדינו כמו כלים בכלים גרידא דאין להם אונאה אפי' שמו (ע' בס"ק הקודם דהיינו אם המאנה מוחזק) וצ"ע:
יג סָעִיף כ אין לו אונאה ע' בתשו' רדב"ז ח"ד סי' רסט שכ' דאפי' ביטול מקח ביותר משתות אין להם שהרי כ' הרמב"ם אפי' מחט בשריון והדבר ידוע שהשריון שוה כמה אלפי אלפים מחטין ע"ש ופשוט הוא. ומ"ש עוד שם דאפי' ע"י מום אין בחליפין מתבטלין שהרי מחט בשריון אין לך מום גדול מזה כו' ע"ש הוא תמוה מאד וכבר השיגו בזה בס' מ"א ה' מכירה סי' ט' והעיקר כמו דמסיק הרדב"ז ז"ל עצמו שם בסוף התשו' שאם יש מום במחט או בשריון חוזר דמצי למימר כלי שלם הייתי צריך ע"ש וכ"כ בפשיטות בנה"מ דטענת מומין ודאי דיש לו דאין אדם מתפייס במומין ע"ש וכ"כ בתשו' גליא מסכת סי' י' ע"ש:
יד סָעִיף כ אחר המכירה. ע' בנה"מ שכ' דוקא בעסוקין עדיין באותו ענין דאין סברא שיועיל שומא אחר המכירה כי מה דהוה הוה עכ"ל:
טו סָעִיף כא אבל במפרש. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תל"ח שנשאל בראובן שמכר לשמעון מכר ומחלו זה לזה אונאת שתות ושוב נמצא במכר אונאה יותר משתות מהו כיון שמחל לו השתות אין כאן אונאה אלא פחות משתות והויא מחילה או דילמ' לא ואם תמצא לומר לא הויא מחילה הוי ביטול מקח וחוזר או דילמא המקח קיים ומחזיר לו מה שהוא יותר משתות והשיב הדבר ברור אצלי דהוי ביטול מקח וחוזר דהא פחות משתות הוי מחילה ואם הוא שתות מחזיר הכל אפילו מה שהיה ראוי להיות מחילה וטעמ' דפחות משתות מחיל אינש טפי לא מחיל כלל ודמיא נמי להא דאמר בפ' המוכר פירות [בש"ע לקמן סי' רכ"ט ס"א] ואם בא לנפות מנפה את כולן כו' ה"נ בנ"ד שתות מחיל ליה טפי משתות לא מחיל כלל וכיון דליכא מחילה הדבר ברור דהוי ביטול מקח וחוזר עכ"ל:
טז סָעִיף כא שאינו שוה אלא מנה. ע' בתשו' גליא מסכת ס"ס ד' שנסתפק בהך דינא באומר חפץ זה שאני מוכר במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה דאין כאן אונאה ביתרון אבל אם נמצא אונאה במנה עצמו היינו שאיכו שוה רק שמונים איך לחשוב חשבון השתות אם מעיקר שווי החפץ כפי שאמר לו שהוא רק מנה ממילא יש יותר משתות או לחשוב מהסך שנותן קונה זה וממילא אונאה ופחת עשרים שיש כאן הוא פחות הרב' משתות כו' הדר פשוט לנפשיה דודאי בכה"ג יש כאן ביטול מקח בכל אופן משום דהלוקח אומר אני סבור וקיבל להוסיף על כל זוז מקרן עוד זוז כפל וממילא כשיש פחת שאינו שוה רק שמונים לא הייתי נותן עבירו רק כפל על שמונים ויש אונאה ארבעים ע"ש. ומדבריו מבואר דאילו נמצא פחת פחות משתות מזה המנה עצמו אין ספק כלל דודאי המקח קיים אולם מצאתי בספר חידושי רע"ק איגר זצ"ל למסכת ב"מ דף נ"א ע"ב שמסתפק בזה וז"ל מסתפקנ' באם החפץ היה שוה רק צ"ט אי נימא דהוה כמוכר לו שוה צ"ט בק' דאידך מאה כו' רק כמתנה בעלמא לא מקח דלגבי שומת המקח דאמר לו ששוה רק ק' הוי רק טעות מן צ"ט למנה והוי מחילה או נימא דהוא ידע ומחיל ומתרצה שיהא האונאה בק' אבל במותר לא נתרצה והוי כמאנהו שוה צ"ט בק' ולזה לא נתרצה וצ"ע עכ"ל. ולכאורה יש ללמוד זה מדברי תשובת הרדב"ז שהבאתי לעיל ס"ק ט"ז. דגם שם אפשר לומר דמה שמחל לו אונאת שתות הוא מתנה בעלמא כיון דהוא טפי ממה ששיערו חכמים שדרך למחול ואפ"ה פסק דהוי ביטול מקח ויש לחלק:
יז סָעִיף כד ויש חולקים. עי' בתשו' גליא מסכת סימן י' שכ' דאפי' לדעה זו דאפי' ביטול מקח אין לו לקונה מבעה"ב נראה פשוט דמום חוזר עליו כו' ע"ש:
יח סָעִיף כז באמונה אין לו עליו אונאה כו'. עיין בנה"מ שכ' דבתשו' מהרי"ט ח"ב סי' י"ט הקשה דלא יהא דלא אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דיש לו אונאה כמ"ש לעיל סכ"א ותירץ דנו"נ באמונה הוי כאילו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות ע"ש והוא ז"ל כתב עליו דהוא דוחק אך נראה לחלק בפשיטות כו' עד ולפ"ז נראה דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ומכר באמונה ואינה להלוקח יכול הלוקח לחזור בו כו' ע"ש עוד. ולכאורה נראה דזה דוקא בגוונא דנקט הרמב"ם והש"ע שא"ל חפץ זה בכך וכך לקחחיו כו' דבזה אנו צריכין לטעמא דנה"מ משום דהמוכר א"י שווייו כלל דהא באמת נתן בעדו כל כך ולישא וליתן ע"פ האמת לא אסרה תורה כו' וממילא דאם ידע מקודם שנתאנה שוב אסור לו להונות לחבירו וניתן להשבה אולם בגונא דנקט ר"ח ז"ל שהוא הי"מ שהביא הטור דבסתם לקחו ולא פי' בשעת המקח במה לקחו רק א"ל הלוקח אני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך כו' בלא"ה לא קשה קושיית מהרי"ט הנ"ל כמ"ש בס' מחנה אפרים בדיני אונאה ס"ס ט"ז משום דבכה"ג ודאי לאו אאומדנא דידיה קא סמיך שהרי עדיין לא ידע כמה אלא חייתא דקיטרי קביל עליה בין רב בין מעט עש"ב א"כ י"ל דאפי' ידע מקודם המוכר שנתאנה ומכר אח"כ באמונה אינו יכול לחזור מה"ט דסבר וקיבל וצ"ע. וע' בתשו' גליא מסכת סי' א' שהאריך בענין זה נדון בדבר חדש ותו"ד דשיטת ר"ח עם שיטת הרמב"ם המה שני ענינים נפרדים שדעת ר"ח ז"ל לפרש כוונת אין לו אונאה האמור בברייתא קאי על אונאה שנמצא שנתאנה מוכר זה בעת שקנה ממוכר הראשון לכן מפרש דאיירי דוקא דהאי לוקח אינו דורש בשעת קנייתו סכום המקח רק מאמינו בכמה שיאמר לו אח"כ ומתחייב ליתן לו אותו סך שנתן זה אם לזול אם ליוקר כו' אולם הרמב"ם שמפרש שאמר חפץ זה בכך וכך לקחתיו כו' ס"ל דלא איירי כלל הסוגיא מענין אונאה הנמצא במקח זה בקנייתו מן הראשון אלא איירי במה שמוכר זה מעלה שכרו סך רב יותר מדמי הקרן שנתן עבור מקח זה אצל מוכר הראשון ומטעם שזה דומה למפרש יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' והאריך בזה ומסיק כן לדינא בענין תגרי זמנינו שהנהוג שהסוחר אומר לבעל החנות על נאמנותו בכך וכך לקחתיו ומתפשר עבור ריוח כך וכך פראצענט אם נמצא אח"כ אונאה שנתאנה הסוחר בקנייתו יכול בעל החנות הקונה מהסוחר לתבוע אונאתו לא מבעיא לדעת הרמב"ם פשיטא דרק על משכורתו שמודיע לבעל החנות אין בו דין אונאה משום דידע ומחיל אבל לא על גוף הקרן ואפי' לפי' ר"ח ג"כ שייך דין אונאה בזה לפי שדרך בעל החנות שדורש על סכום הקרן כו'. ושם בסי' ג' תשו' הגאון מוה' דוד ז"ל אב"ד דק"ק מיר שהשיב על כל דבריו ומסיק לדינא הדבר ברור בהמו"מ של הסוחרים תגרי זמנינו הנסחר ע"פ אמונה אין בזה דין אונאה כלל וכפי שפסקו ראשונים וגדולי האחרונים ואין לנו לחלוק עליהם אלא בראיות ברורות ולא בסברות מלבות באות וכן היו דנין בכל בתי דינין שבישראל כו' והרה"ג המחבר ז"ל חזר וכתב להעמיד ולחזק דבריו. ומה מאד ישרו דבריו בעיניו עד שקילס א"ע שכוון האמת בדעת הרמב"ם ומי שלא ידון כך נוטה לטעות בדבר משנה והלכה ברורה ע"ש. ובאמת דבריו נאמרו בפלפול יפה בטוב טעם ודעת אבל מה נעשה שהוא נגד דעת כמה ראשונים וגדולי האחרונים בודאי חלילה לנו לזוז מדבריהם. וע"ש עוד בתשו' מהג' מוה' דוד דק"ק מיר הנ"ל שכ' דנ"ל דלפי' הרמב"ם דוקא במי שדרכו תמיד להיות נו"נ באמונה והלוקח והכל יודעים מזה כדרך סוחרי זמנינו בזה הסברא נותנת שלא יהיה דין אונאה (לא בקרן ולא בריוח) כי הלוקח אינו יורד כלל על שוי המקח מחמת שיודע שהמוכר אינו מוכר כלל בשוי המקח רק באמונה כפי מה שקנה אבל באיש שאין דרכו להיות נו"נ באמונה והוא עובר בשוק ואומר חפץ זה בכך לקחתיו ואני רוצה להשתכר כך והלוקח נתרצה בזה אינו מוכח שהמקח נגמר ע"י אמונה די"ל הלוקח טעה וסבר ששוה כך ואף שאומר שמאמינו אינו אלא פטומי מילי מאחר שבעינו דימה ששוה כפי שאומר המוכר ולכן אם נמצא אח"כ אונאה במקח זה חוזר כו' וגם הר"ח מודה להרמב"ם לדינא רק הוא מפורש נו"נ באמונה היינו שעסק מכירה הלז נעשה דרך אמונה וזהו רק באופן שהלוקח אינו יודע סכום המקח רק אומר אני מאמינך כפי שתאמר דמי המקח ואוסיף לך כך שבזה נתברר שעסק הלז נגמר ע"י אמונה הדין בזה שאין עליו אונאה ומכ"ש במי שדרכו להיות נו"נ באמונה כו' ומ"ש הטור בדברי ר"ח שאפי' א"ל תן לי כו' וגם הסמ"ע כ' דאף דלא ידע כו' אין הכוונה מכ"ש אם ידע הלוקח והאמין לו דזה אינו לפי דברינו הנ"ל רק הכ"ש הוא אם ידע הלוקח ע"פ דבורו של מוכר ובדרכו של מוכר לישא וליתן באמונה כו' ומסיים שם בזה"ל אף שלדעתי נראה שזה ברור לדינא ולא מצאתי בפוסקים מי שיחלוק ע"ז בפירוש אך מסתימת דבריהם משמע שלא חילקו כלל בזה ובכל אופנים כשהמקח נעשה ע"י אמונה אין אונאה לזאת עדיין אינני מחליט דברי להלכה ע"ש:
יט סָעִיף כז אין לו עליו אונאה. עבה"ט לענין בטול מקח וע' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קסט שכ' דנראה פשוט בנו"נ באמונה ואח"כ נמצא מום במקח יכול לחזור דלא מצינו בש"ס ופוסקים רק דאין עליו אונאה אבל מום שהוא מקח טעות חוזר דאל"כ ה"ל לאשמועי' רבותא יותר כו' וכן מצאתי בתשו' מהרי"ט צהלון סי' כ"ה עם הסכמת מהר"ם גלאנטי יע"ש וכ"ז דלא היה יכול להבחין זה בשעת המקח כו' (עמש"ל סי' רל"ב ס"ג סק"א) ע"ש וכ"כ בתשו' גליא מסכת סי' י' מסברא דנפשיה ע"ש ולא ראה שכבר קדמו השבו"י הנ"ל:
כ סָעִיף כז בכך וכך לקחתיו. ועיין בתשובת הרדב"ז חלק א' סי' נ"ז בראובן שקנה סחורה בפני שמעון וא"ל שמעון אתן לך ריוח דינר ותננה לי ונתנה לו אם יש עליו אונאה א' דמיא לנו"נ באמונה או לא. והשיב אין לו עליו חונאה ומכ"ש אם הוא סומך על אמונתו של זה לא יסמוך על מה שראו עיניו והראיה ממ"ש ר"ח ז"ל בטעם הדין דנו"נ באמונה (הובא בנ"י ובהג"א פ' הזהב ובב"י) כו' והכא נמי לא סמך על שווי הסחורה אלא על מה שראו עיניו שנתן ראובן בפניו ולפיכך אין לו עליו אונאה עכ"ל והביאו בקצרה בספר שער משפט וכתב דכן כתב בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' י"ט ע"ש ועמ"ש בס"ק שלפני זה:
כא סָעִיף כט העבדים והשטרות והקרקעות. כתב הסמ"ע סעיף קטן נ"א וז"ל ודע דמהרש"ל ז"ל כתב דאף דאיתמעטי הני מדין אונאה מכל מקום לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל לא תונו איש את אחיו הן וכמו שיתבאר ר"ס רכ"ח אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מאונאתו עכ"ל. ולכאורה מ"ש ובכלל לא תונו איש את אחיו הן הוא ט"ס וצ"ל ובכלל לא תונו איש את עמיתו הן דקרא זה הוא באונאת דברים כדאי' בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"ב) גם צ"ע למה לא הזכי' דברי הרמב"ן הביאו הרא"ה בס' החינוך סימן של"ז דס"ל דעובר באותו הלאו עצמו דאונאת ממון ולא אתמעטו הני אלא מדין חזרת אונאה וכמו שיובא בנ"צ ע"ש:
כב סָעִיף כט השטרות. עיין בקצה"ח לעיל סי' קכ"ו סק"ט שכ' דבר חדש הא דאין אונאה לשטרות היינו דוקא במוכר שט"ח בכומ"ס דכיון דהשטרות אין גופן ממון אימעוטי מדין אונאה מכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שגופו ממון אבל מוכר חובות בע"פ ע"י מעמד שלשתן יש להם אונאה דהחובות גופיה הוי גופן ממון ואע"ג דאין יכול להקדישן היינו מטעם אחר משום דבר שאינו ברשותו אבל גופו ממון הוי ע"ש ועיין בס' דברי חיים דיני הלואה סי' ל"ו שכ' עליו ולדעתי צ"ע הא דבעי הש"ס ב"מ דף נ"ו בשטרות טעם משום דאין גופו ממון הוא משום דהוי דבר המטלטל ונקנה מיד ליד לכך בעי הטעם דאין גופו ממון אבל במלוה ע"פ בלא"ה לית ביה דין אונאה דנמעיט מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולא עדיף מקרקע דיצאו קרקעות שאינן מטלטלים עכ"ד ועיין בס' חות דעת ליו"ד סי' קע"ג סק"ח עמ"ש בש"ע שם דבדבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למוכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני וכ' הח"ד וז"ל ונראה דאין דין אונאה בזה אפילו אם יש שיעור אונאה אחר שומת החפץ והאגר נטר והטעם דהא צריכין לישום ג"כ החוב כמה הוא שוה כפי מה שהוא כו' ובמוכר שט"ח אין בו דין אונאה כמבוא' בח"מ כו' עכ"ל מזה משמע דס"ל ג"כ בפשיטות דגם מוכר חוב בע"פ אין בו דין אונאה מדלא מפליג בזה אולם עיקר דינו של הח"ד הנ"ל צ"ע מדברי הש"מ פא"נ דף ס"ה בד"ה לרבינו הגדול זצ"ל בתשובה כו' עש"ה:
כג סָעִיף כט וההקדשות. עסמ"ע דהקדש עניים ודבית הכנסת דינו כחולין ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"א ס"ס קס"ו הביא בשם תשובת באר עשק סי' ג' שכ' על נדון דידיה גם לא מצי למטען אונאה דאלו דברים שאין להם אונאה וחד מנייהו הוא הקדשות ומפיק לה מקרא דכי תמכרו ממכר לעמיתך כו' ולא של הקדש ה"נ איש אחיו ולא של קהל כו' והוא ז"ל השיג עליו וכ' נשתקע ולא נאמר כלל דבר חדש שלא נשמע מעולם ואדרבה מטוניה מדאיתמעט בש"ס הקדשות מעמיתך מכלל דהדיוט אף בשל רבים איכ' אונאה ועוד דהא הרא"ש וסיעתו השמיטו הא דהקדשות משום דבזה"ז ליכא הקדש אלא לעניים ולב"ה דיש לו דין חולין ואיכ' דין אונאה אף דרבים נינהו ועוד דא"כ גם בעושק דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול ג"כ נדרוש הכי כו' ע"ש. ומ"מ נלע"ד לכאורה דאם אינם של רבים אפילו הן שותפים אינו חייב להחזיר עד שתהא האונאה פרוטה לכל א' וא' עי' לעיל ס"ה וע"ל סי' רס"ב ס"ב דאית' שם אפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפים הרבה שאינו מגיע לכל א' ש"פ א"ח להחזירה. מיהו למ"ש בלבוש שם הטעם דאע"ג דומצאתה איכ'. אשר תאבד לכל א' ליכא ע"ש אין ראיה משם וצ"ע:
כד סָעִיף כט יתר מפלגא. עבה"ט ועיין בס' שה"מ פי"ג מהלכות מכירה הלכה ח' שהשיג על הש"ך ומסיק דהעיקר כמ"ש הכ"ח והדרישה ודלא כהש"ך ע"ש:
כה סָעִיף לב טרקלין גדול בדינר. עבה"ט שכ' דהמחבר לטעמיה אזיל כו' ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
כו סָעִיף לד לזרוע לו קרקע. עסמ"ע ועיין בס' עמודי אור סי' ק"ז באחד ששכר את חבירו לבנות לו בית בקבלנות וקודם גמר הבנין ראה הקבלן שנתאנה במקח ורצה לחזור. והאריך בזה ומסיק דנדון זה היינו ממש בעיא דרבא בב"מ נ"ו ע"ב ספיק' הוא ואין להוצי' מיד המוחזק אך נראה דיש לשום בזה שפיית העצים ותיקונן בפ"ע דבזה ודאי יש אונאה ומלאכת הבנין בחבורו לקרקע בפ"ע וכההיא דשוכר פועל עם סוס לעיל סל"ג בהגה ע"ש (ומ"ש שם וביותר יש לדון דרבא בזה לטעמיה בחולין ט"ז ע"ב כו' ליתא דהרא"ש גרים שם רבא בר רב חנן וכ"א במנחות ס"ט ע"א):
כז סָעִיף לז הרי הם כלקוחות. עמ"ש לעיל סי' קע"ג ס"ב סק"א:
א סָעִיף א אסור כו'. ב"מ נא א' מנה"מ דת"ר וכי כו' ואצטריך כו':
ב סָעִיף ב כמה כו'. כשמואל שם דהלכתא כשמואל בדיני ות"כ וכן שם בעובדא דוורשני וכיפי וכן רב חסדא בב"ב פג ב' ס"ל כוותיה:
ג סָעִיף ב ונקנה המקח כו'. שם נ' ב' א"ר הלכתא כו':
ד סָעִיף ב ולהחזירה כולה כו'. ר"ל דל"ת עד פחות משתות וכמ"ש בב"ב צה א':
ה סָעִיף ד היתה כו'. לאלתר כמ"ש רש"י שם ד"ה הלכתא כו' וכמ"ש שם ואת"ל בכדי כו' ול"ל כמ"ש שם דאילו שתות כו' דהא השתא קי"ל דקנה ומחזיר אונאה וכן מ' שם בעובדא דוורשכא וכיפי וע' תוס' שם ד"ה אמר רבא כו' עד ורבא:
ו סָעִיף ד אבל המאנה כו'. עתוס' דב"ב פ"ד א' ד"ה אי לאו כו' וא"ת כו' וריב"ם כו':
ז סָעִיף ד וי"א כו'. כתי' ראשון שם:
ח סָעִיף ד אא"כ כו' או כו'. כמ"ש בב"מ שם זה וזה בכדי כו' וכמ"ש רש"י במתני' שם מט ב' ד"ה עד כו' וכ"ש אם מחל ונתרצה בפירוש:
ט סָעִיף ד מכר לו כו'. תוס' שם מט ב' ד"ה שתות כו' וז"ש מעות נמי וכן במתני' אמר שתות למקח ולא אמר סתם שתות ועתוס' שם ד"ה שוי וד"ה ש"מ:
י סָעִיף ד דטעו אינשי כו'. שם ועתוס' נא ב' ד"ה שנים כו' מיהו לעיל פירשתי כו' וערש"א שם:
יא סָעִיף ה וי"א דחייב כו'. כלוי שם וכמ"ש שם נו ב' לאפוקי מדרב כהנא כו' וס' ראשונה ס"ל כיון דסתם מתני' כרב כהנא ר' לא שנאה כו' ואינהו ס"ל דלוי מתרץ למתני' כמ"ש שם בישיבת הדיינין וגמ' לא חש להזכיר דממילא ש"מ:
יב סָעִיף ו יש להסתפק כו'. כמו במטבע כמש"ו:
יג סָעִיף ו אבל מטבע כו'. כמש"ש נב א' יתר ע"כ מוכרה בשוויה ושם אלא אמר רבא פחתה כו' וערש"י ועתוס' שם ד"ה נותנה. והריב"ם מפרש דקאי כו' וכ"כ הרא"ש:
יד סָעִיף ז ואם יברר כו'. דהא משום מחילה הוא וכמו שחילקו במטבע בין כפרים לכרכים:
טו סָעִיף ז היה יודע כו'. כן מ' שם בעובדא דכיפי וורשכי:
טז סָעִיף ח ואצ"לבביטול כו'. כמ"ש שם באושפזיכניה דרב"ח דא"ל זיל הדר כו':
יז סָעִיף ח לפיכך כו' וכן כו'. שם מט לוקח מקחו כו' עד דמתרמי ליה כו':
יח סָעִיף ט בד"א כו' וכן כו'. כנ"ל דהטעם משום דלא ידע כו' וע' פרישה:
יט סָעִיף ט אמר המאנה כו'. ר"ל ובתחלה לא היה בו כדי אונאה ומחמת שינוי השער נעשה כדי אונאה:
כ סָעִיף ט על כו' דדרך כו'. משום דהמע"ה וכמ"ש בס"פ המדיר כל מי שנולד ספק ברשותו עליו הראיה ול"ד למ"ש כאן נמצאו כאן היו וכן השער שכך היה וגם למ"ש ר' נתן בב"ב קנג ב' אם בריא כו' דדרך השער כו' וכמ"ש שם קנד סימנין עשויין להשתנות ע"ש הסוגיא ועתוס' דכתובות כ' א' ד"ה ואוקי אור"י כו' ע"ש וביבמות ל"א ד"ה וארעא כו':
כא סָעִיף יב המוכר כו'. ערמב"ן שם שפי' יכול לחזור בו לבקש אונאתו או יחזיר המקח ולפי' זה אתיא דר"ח שם כהלכתא ועבה"ג:
כב סָעִיף טז יש אונאה כו' כיצד כו'. ממ"ש בגמ' שם מ"ש בסלע כו' מ' דגם במטבע דין אונאה כמו בטלית אלא כ"א כדינו:
כג סָעִיף טז הרי כו' וכן כו'. כר"ש כמ"ש רבא שם מאן תנא כו' ואע"ג דסתם ואח"כ מחלוקת מ"מ הא אמר רבא הלכתא שתות כו':
כד סָעִיף טז והיו כו'. כמ"ש כ"ד שבמדה כו':
כה סָעִיף יז ובלבד כו'. כמ"ש ואין לו עליו כו' שאינו אלא כו' ואמר בגמ' וה"מ הוא דסגי להו וער"מ בפי':
כו סָעִיף יח נפחתה וחסרה כו'. כמש"ש פחות מכן איסר כו' ה"ז כו' וכמ"ש רבא שם פחתה סלע כו' וכרב הונא שם יתר ע"כ יקוץ ע"ש:
כז סָעִיף יח ומטבע כו'. ירושלמי שם לא יתנה לא לחרם כו' בד"א בדינרים ובסלעים אבל בדינר זהב ובמטבעות כסף מוציאין בשוויהן וע' במפרש שם:
כח סָעִיף כ כמחליף כו'. שם מ"ו ור' אבא כו' משום דדמי לחליפין ואף רבה ל"פ אלא משום דמכור לי באלו קאמר כמש"ש:
כט סָעִיף כ אפי' כו' וכן כו'. ירושלמי שם הל' א' תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו א"ר יוחנן ל"ש אלא שור בפרה או חמור בשור הא ציבור בציבור לא קנה ר' אבא אמר המחליף אבריקולין באבריקולין קנה ומפ' הרמב"ם לענין אונאה דלענין חליפין ס"ל אף פירות דקנה כמש"ל סי' רג ס"א בהגה ועמש"ש אבל ל' הירושלמי מ' דלענין חליפין קאי וכמ"ש דבפירות לא קנה ופראב"ד בהשגות וכ"מ שם בפ"א דקדושין הל' ו' כל הנעשה דמים כו' תמן תנינן כל המטלטלין כו' רב אמר אפי' ציבור כו'. ול"נ דפי' הירושלמי הוא לענין ציבור מעות ורב ס"ל כמ"ש ר"ל בגמ' אפי' כיס מלא מעות ור' יוחנן ס"ל דוקא כמ"ש בדינר אניקא כו' וכ"מ בקדושין שם דאמר שם אפי' ציבור בציבורין א"ל ר"א לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום:
ל סָעִיף כא האומר כו'. כרב דבריי' כוותיה ועתוס' שם ד"ה בד"א ובשאלתות כו':
לא סָעִיף כב המוכר כו'. עבה"ג וכמש"ש פ"א: (ליקוט) המוכר חפץ כו'. עברמב"ם פט"ו די"א מכאן אני כו' (ע"כ):
לב סָעִיף כג ואפי' מכרם כו'. כמש"ש מאני תשמישתיה כו' וסתם מוכר מכר מחמת דוחקו ועבפ"א דברכות ה' א' וערש"י שם:
לג סָעִיף כג ויש מי כו'. הרא"ש וערש"י שם ד"ה מבע"ה:
לד סָעִיף כד הא דמוכר כו'. כמו בהנך עובדי דשם:
לה סָעִיף כד וי"ח. כמש"ל בשם השאילתות ובמפ' אמרו אפי' בכפל. וס' ראשונה ס"ל דלאו לגמרי כמפרש וערא"ש:
לו סָעִיף כה מוכר כו'. דלא עדיף מאם אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה בסתם כמש"ל סכ"א:
לז סָעִיף כה ואם כו'. כמ"ש בב"ק צט ב' הנותן בהמה לטבח כו' ושם א"ר יוחנן טבח כו'. ואע"ג שאמרו שם אתמר המראה כו' עתוס' שם ד"ה ותניא כו' משא"כ כאן דאין בו כ"כ אומנות כמו במטבע:
לח סָעִיף כו ועכו"ם כו'. כמ"ש בשורו שנגח וכמ"ש בגמ' שם ואע"ג שכ' תוס' שם ד"ה עמד כו' מ' דוקא כו' ל"ד נגח אלא לאפוקי לגזול אותו בחנם דהא בקרא לא הוזכר שור:
לט סָעִיף כט אפי' מכר כו'. ר"ל אע"ג שאמרו שם נז א' אמר רבא כו' לית הלכתא הכי דהא ר"נ דבתראה הוא ס"ל בפ' המקבל זבן במאת כו' וכן בפ"ב דקדושין והא דאמרת יתר על שתות כו' ובפ"א דב"ק דבר השוה כל כסף כו':
מ סָעִיף כט וי"א כו'. כסוגיא דב"מ שם וכפי' ר"ת דביתר מפלגא קרי שם ביטול מקח ול"ק הא דפ' המקבל והא דקדושין. והא דב"ק פי' תוס' שם ל"ד אלא יותר ממטלטלי וכמ"ש בב"מ נח ב' רי"א אף המוכר כו' ועד כמה כו' ומדקאמר אף המוכר כו' מ' דה"ה בקרקעות וכן בכתובות ק' ב' רשבג"א כו' ועד כמה כו' ובירושלמי דכתובות והביאו תוס' שם צח א' ד"ה אלמנה כו' בירושלמי פריך כו' ע"ש ובתוס' דקדושין מב ב' ד"ה ה"ג ובב"ק י"ד ב' ד"ה דבר כו' ובב"מ שם ד"ה אר"נ כו':
מא סָעִיף כט אבל יתר כו'. אף שתוס' פ' אלמנה והרא"ש בב"מ לא כ"כ ותוס' בקדושין נסתפקו בזה מ"מ בב"ק כ' כן להדיא וכן מ' בפ' המקבל והזהב שם ושם ופ' אלמנה שם כנ"ל:
מב סָעִיף ל או אפוטרופס. כמ"ש בכתובות ק' א' מה אלמנה יחידה כו' וה"ה לאפוטרופס. רמב"ם:
מג סָעִיף ל בין כו'. מטלטלין בקדושין שם ובכתובות צט ב'. וקרקעות בכתובות שם ושם וכמה מקומות:
מד סָעִיף ל ואם אינה את כו'. כמ"ש בכתובות שם שום הדיינין כו' הותירו שתות כו' הואיל לגבי אונאת יתומים בטל ה"ה לשכנגדו:
מה סָעִיף ל ויש מי כו'. כמ"ש לתקוני שדרתיך כו' וכאן לתקוני ול"ד לב"ד דשם דמו שהיתומים סומכין עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול והוי כשלוחין של שניהם:
מו סָעִיף לב כשם כו'. שם בעי רבא חטין כו' א"ד כו':
מז סָעִיף לג השוכר כו' מפני כו'. כמש"ש מי כתיב ממכר כו' והאי כו':
מח סָעִיף לג ועבדים כו'. אע"ג דעבדים שאמרו שם יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות היינו עבד כנעני מ"מ עבד עברי נמי דומה לקרקע כמ"ש בפ"א דקדושין כח א':
מט סָעִיף לג שכר פועל כו'. כמ"ש בפ"א דגטין גבי עצמך ונכסי לרבא:
נ סָעִיף לג ומשערין כו'. וא"ל דלשכר עצמו יחשב כל שהוא דאין אונאה כנ"ל והשאר יחשב לסוס דמשערין לפי הנהוג לשכור כמ"ש בפ' האומנין היכי מתגרי פועלים כו' וכן כאן משערין שכר שניהם אח"כ מחלקין לפי ערך:
נא סָעִיף לד וכן אין כו'. שם וכמש"ל דהיסת נשבעין אף על הקרקעות:
נב סָעִיף לה ואפי' לאחר כו'. כמ"ש במונח מ"ט כו' ושבה"ג:
נג סָעִיף לו הקבלן כו'. דל"ל בו דהוי כעבד ועתוס' שם מח א' ד"ה והא כו':
נד סָעִיף לט ראובן כו'. דהוי כמו שטעו במדה כו' וחלוקה בטעות היתה:
נה סָעִיף לט שיכולים בני כו'. כמ"ש בפ"א דב"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.