א הַמּוֹדֵד אוֹ שׁוֹקֵל חָסֵר לַחֲבֵרוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ לְגוֹי עוֹבֵד אֱלִילִים, עוֹבֵר בְּלָאו דְּ"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה".
ב חַיָּבִים בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד מְמֻנִּים שֶׁיִּהְיוּ מְחַזְּרִים עַל הַחֲנֻיּוֹת, וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא אִתּוֹ מִדָּה חֲסֵרָה, אוֹ מִשְׁקָל חָסֵר אוֹ מֹאזְנַיִם מְקֻלְקָלִים רַשָּׁאִים לְהַכּוֹתוֹ וּלְקָנְסוֹ כַּאֲשֶׁר יֵרָאֶה לְבֵית דִּין.
ג אָסוּר לָאָדָם לְהַשְׁהוֹת מִדָּה חֲסֵרָה (בְּבֵיתוֹ) אֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֵד בָּהּ, וַאֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת עָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם, שֶׁמָּא יָבֹא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְיִמְדֹּד בָּהּ. וְאִם יֵשׁ מִנְהָג בָּעִיר שֶׁאֵין מוֹדְדִים אֶלָּא בַּמִּדָּה הָרְשׁוּמָה בָּרֹשֶׁם הַיָּדוּעַ, וְזוֹ אֵינָהּ רְשׁוּמָה, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָהּ.
ד מִכַּמָּה עוֹשִׂים הַמִּדּוֹת, מִסְאָה, וַחֲצִי סְאָה, וְרֹבַע סְאָה, קַב, וַחֲצִי הַקַּב, וְרֹבַע הַקַּב, וַחֲצִי רֹבַע הַקַּב, וּשְׁמִינִית הָרֹבַע. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה קַבַּיִם, שֶׁלֹּא תִתְחַלֵּף בְּרֹבַע הַסְאָה שֶׁהוּא קַב וּמֶחֱצָה. וּמִדּוֹת הַלַּח עוֹשִׂין הִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הִין, וּרְבִיעִית הִין, וְלֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית הַלֹּג, וּשְׁמִינִית, וְאֶחָד מִשְּׁמֹנָה בִּשְׁמִינִית.
ה אֵין עוֹשִׂים הַמֶּחַק (פֵּרוּשׁ, כְּעֵין מַטֶּה שֶׁמַּעֲבִירִין עַל פִּי הַמִּדָּה לְמוֹחֲקָהּ) מִדְּלַעַת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קַל וְרַע לַמּוֹכֵר; וְלֹא מִשֶּׁל מַתֶּכֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָּבֵד וְרַע לַלּוֹקֵחַ, אֶלָּא עוֹשִׂין מִשֶּׁל אֱגוֹז שִׁקְמָה וְאֶשֶׁכְּרוֹעַ. (פֵּרוּשׁ מִן עֵץ בוס"ו בלע"ז). וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ מִצַּד אֶחָד עָב וּמִצַּד אֶחָד קָצָר. וְלֹא יִמְחֹק מְעַט מְעַט, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַפְחִית לַלּוֹקֵחַ; וְלֹא יִמְחֹק בְּבַת אַחַת (בִּמְהִירוּת), מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַפְחִית לַמּוֹכֵר, אֶלָּא בְּפַעַם אַחַת בְּמָתוּן.
ו כְּשֶׁמּוֹדֵד דָּבָר לַח, לֹא יַעֲשֶׂה בְּעִנְיָן שֶׁתַּעֲלֶה הָרְתִיחָה וְיֵרָאֶה (הַמִּדָּה) כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה, אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה מְאֹד שֶׁאֵין בָּרְתִיחָה שְׁוֵה פְרוּטָה. וְצָרִיךְ לְהַשְׁהוֹתָהּ אַחַר שֶׁיַּפְסִיק הַקִּלּוּחַ, כְּדֵי שֶׁיַּטִּיפוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה טִפִּין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבַעַל הַבַּיִת הַמּוֹכֵר. אֲבָל חֶנְוָנִי, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטִּיף.
ז הַסִיטוֹן שֶׁקּוֹנֶה (הַרְבֵּה) בְּיַחַד וּמוֹכֵר לְחֶנְוָנִים, מְקַנֵּחַ הַמִּדּוֹת שֶׁמּוֹדֵד בָּהֶם דָּבָר לַח אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבַעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר כָּל כָּךְ, דַּי לוֹ שֶׁיְּקַנֵּחַ אַחַת לְי"ב חֹדֶשׁ. וְהַחֶנְוָנִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטִּיף שְׁלֹשָׁה טִפִּין וְנִדְבָּק בָּהּ הַרְבֵּה, צָרִיךְ לְקַנֵּחַ פַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת.
ח בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמוּד בְּדַקָּה, לֹא יִמְדֹד בְּגַסָה אֲפִלּוּ אִם יִתֵּן ג' גַּסוֹת בִּשְׁבִיל ד' דַּקּוֹת. וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמוּד בְּגַסָה לֹא יִמְדֹּד בְּדַקָּה. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדֹּשׁ, לֹא יִמְחֹק אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לָתֵת לוֹ שְׁלֹשָׁה מְחוּקוֹת בִּשְׁבִיל שְׁתַּיִם גְּדוּשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁמּוֹכְרִים סְאָה גְדוּשָׁה בְּג' דִּינָרִים, וְאָמַר לֵהּ: תֵּן לִי סְאָה מְחוּקָה בְּב' דִּינָרִים, אָסוּר. וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְחֹק, אֵין לִגְדֹּשׁ.
ט הַמִּשְׁקוֹלוֹת עוֹשִׂין אוֹתָם לִטְרָא, וַחֲצִי לִטְרָא, וּרְבִיעַ לִטְרָא. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה שְׁלִישׁ לִטְרָא וְלֹא חֲמִישִׁית לִטְרָא וְלֹא שְׁלֹשָׁה רְבִיעִית לִטְרָא, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעִים בָּהֶם.
י אֵין עוֹשִׂין מִשְׁקָלוֹת מִמִּינֵי מַתֶּכֶת, אֶלָּא מִצְחִיח סֶלַע. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמִּשְׁקָלוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב וְשֶׁל דָּבָר יָבֵשׁ עוֹשִׂים אוֹתָם שֶׁל מַתֶּכֶת, אִם יִרְצוּ. הַגָּה: וְכֵן נָהֲגוּ. וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה שֶׁשּׁוֹקְלִין בָּהּ כֶּסֶף וְזָהָב יֵשׁ לְחַפּוֹתָהּ בְּעוֹר, שֶׁבִּשְׁחִיקָה מוּעֶטֶת מֵבִיא הֶזֵּק גָּדוֹל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).
יא אָסוּר לְהַטְמִין הַמִּשְׁקָלוֹת בַּמֶּלַח.
יב הַחֶנְוָנִי שֶׁשּׁוֹקֵל דָּבָר לַח, צָרִיךְ לְקַנֵּחַ הַמִּשְׁקָל פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת; וְהַמֹּאזְנַיִם, בְּכָל פַּעַם שֶׁשּׁוֹקֵל בָּהֶם:
יג הַמֹּאזְנַיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מְיֻשָּׁרִים כָּל אֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא. כֵּיצַד, מוֹכְרֵי עֲשָׁשִׁיּוֹת (פֵּרוּשׁ, נִגְזַר מִן "עֶשֶׁת שֵׁן" (שִׁיר הַשִּׁירִים ה, יד), כְּלוֹמַר חֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת) שֶׁל בַּרְזֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, צָרִיךְ לִהְיוֹת חוּטֵי הַמֹּאזְנַיִם שֶׁאוֹחֵז הַשּׁוֹקֵל בְּיָדוֹ, תָּלוּי בָּאֲוִיר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּגְבוֹהִים מֵהָאָרֶץ ג' טְפָחִים, וְאֹרֶךְ הַקָּנֶה שֶׁכַּפֵּי הַמֹּאזְנַיִם תְּלוּיִם בְּב' רֹאשָׁיו י"ב טְפָחִים, וְאֹרֶךְ הַחוּטִים שֶׁכַּפֵּי הַמֹּאזְנַיִם תְּלוּיִם בָּהֶם י"ב טְפָחִים. שֶׁל מוֹכְרֵי צֶמֶר וְשֶׁל מוֹכְרֵי זְכוּכִית, יִהְיוּ גְבוֹהִים מֵהָאָרֶץ ב' טְפָחִים, וְאֹרֶךְ הַחוּט שֶׁהֵם תְּלוּיִם בּוֹ ב' טְפָחִים, וְאֹרֶךְ הַחוּטִים וְאֹרֶךְ הַקָּנֶה ט' ט' טְפָחִים. וְשֶׁל חֶנְוָנִי וְשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת יִהְיוּ גְבוֹהִים מֵהָאָרֶץ טֶפַח, וְאֹרֶךְ הַחוּט שֶׁהֵם תְּלוּיִם בּוֹ טֶפַח, וְאֹרֶךְ הַקָּנֶה וְאֹרֶךְ הַחוּטִים ו"ו טְפָחִים. וְשֶׁל מוֹכְרֵי כֶּסֶף וְזָהָב וְשֶׁל מוֹכְרֵי אַרְגָּמָן טוֹב וּשְׁאָר עִנְיָנִים דַּקִּים, יִהְיוּ גְּבוֹהִים מֵהָאָרֶץ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְאֹרֶךְ הַחוּט שֶׁהֵם תְּלוּיִם בּוֹ ג' אֶצְבָּעוֹת, וְאֹרֶךְ הַקָּנֶה וְאֹרֶךְ הַחוּטִים לֹא נָתְנוּ בָּהֶם שִׁעוּר, אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה.
יד מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַכְרִיעַ, צָרִיךְ לְהַכְרִיעַ טֶפַח. וּבְמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לְהַכְרִיעַ, שׁוֹקֵל עַיִן בְּעַיִן, וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף אֶחָד מִק' בְּלַח וְאֶחָד מִד' מֵאוֹת בְּיָבֵשׁ. אִם הָיָה שׁוֹקֵל י' לִטְרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: שְׁקֹל לִי כָּל לִטְרָא וְלִטְרָא לְבַדָּהּ עִם הַכְרָעָה, אֶלָּא שׁוֹקֵל אֶת כְּלָּן בְּבַת אַחַת וְהֶכְרֵעַ אַחַת לְכֻלָּן. הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ שְׁלֹשָׁה רְבִיעֵי לִטְרָא, לֹא יֹאמַר לוֹ: שְׁקֹל לִי כָּל רְבִיעַ וּרְבִיעַ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא יִשְׁקֹל לוֹ לִטְרָא וְיִתֵּן רְבִיעַ לִטְרָא עִם הַבָּשָׂר, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִתֵּן חֲצִי לִטְרָא וּרְבִיעַ לִטְרָא בְּכַף אַחַת, שֶׁמָּא יַפִּיל רְבִיעַ הַלִּטְרָא וְלֹא יִרְאֵהוּ הַלּוֹקֵחַ:
טו בְּנֵי מְדִינָה שֶׁרָצוּ לְהוֹסִיף עַל הַמִּדּוֹת אוֹ עַל הַמִּשְׁקָלוֹת, לֹא יוֹסִיפוּ יוֹתֵר עַל שְׁתוּת; שֶׁאִם הָיָה הַקַּב מִשֶּׁל (גי' ב"ה מֵכִיל) חָמֵשׁ וַעֲשָׂאוּהוּ שֵׁשׁ הָרְשׁוּת בְּיָדָם, יוֹתֵר עַל שִׁשָּׁה לֹא יַעֲשׂוּ.
טז בִּמְדִידַת קַרְקַע בֵּין אַחִים אוֹ בֵּין שֻׁתָּפִין, צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּחֶשְׁבּוֹן מְדִידָתוֹ עַל פִּי הָעִקָּרִים הַמִּתְבָּאֲרִים בְּכִתְבֵי הַגִּימַטְרִיָּא, שֶׁאֲפִלּוּ מְלֹא אֶצְבַּע מֵהַקַּרְקַע רוֹאִים אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה כַּרְכּוֹם.
יז אַרְבַּע אַמּוֹת הַסְמוּכִים לְחָרִיץ, מְזַלְזְלִין בִּמְדִידָתָן; וְהַסְמוּכִים לִשְׂפַת הַנָּהָר אֵין מוֹדְדִין אוֹתָם כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁל בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים.
יח הַמּוֹדֵד אֶת הַקַּרְקַע, לֹא יִמְדֹּד לְאֶחָד בִּימוֹת הַחַמָּה וּלְאֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַחֶבֶל מִתְקַצֵּר בִּימוֹת הַחַמָּה. לְפִיכָךְ, אִם מָדַד בְּקָנֶה אוֹ בְּשַׁלְשֶׁלֶת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
יט עֹנֶשׁ הַמִּדּוֹת וְהַמִּשְׁקָלוֹת קָשֶׁה מְאֹד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמוֹדֵד אוֹ לְשׁוֹקֵל שֶׁקֶר לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה הֲגוּנָה, וַהֲרֵי הוּא כְּכוֹפֵר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם.
כ חַיָּבִים בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד מְמֻנִּים עַל הַשְּׁעָרִים שֶׁלֹּא יַרְוִיחַ כָּל אֶחָד מַה שֶּׁיִּרְצֶה, שֶׁאֵין לוֹ לָאָדָם לְהַרְוִיחַ בַּדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, אֶלָּא הַשְּׁתוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר סְחוֹרָתוֹ בְּיַחַד בְּלֹא טֹרַח, אֲבָל חֶנְוָנִי הַמּוֹכֵר סְחוֹרָתוֹ מְעַט מְעַט, שָׁמִין לוֹ טָרְחוֹ וְכָל יְצִיאוֹתָיו, וּמוֹתָר עֲלֵיהֶם יַרְוִיחַ שְׁתוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹא הוּקַר הַשַּׁעַר. אֲבָל אִם הוּקַר הַשַּׁעַר, יִמְכֹּר כְּפִי הַיֹּקֶר. וְהָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְאִכָּא בֵּית דִּין דְּפֵרְשׁוּ לְכֻלְּהוּ מוֹכְרִים לִזַבּוֹנֵי הָכִי, אֲבָל אִי כָּל חַד זַבִּין בְּכָל מַה דְּיָכוֹל, לֹא מִחַיֵּב הַאי לְחוּדֵהּ לְזַבּוֹנֵי בְּזוֹל.
כא כָּל הַמַּפְקִיעַ שְׁעָרִים שֶׁמּוֹכֵר יוֹתֵר מֵהָרָאוּי, רַשָּׁאִים לְהַלְקוֹתוֹ וּלְעָנְשׁוֹ כְּפִי הָרָאוּי.
כב אֵין מִשְׂתַּכְּרִין בְּבֵיצִים פַּעֲמַיִם, אֶלָּא הַתַּגָּר הָרִאשׁוֹן הוּא מוֹכְרָן בְּשָּׂכָר, וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מוֹכְרָן בְּקֶרֶן בִּלְבַד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּכֵּר בְּבֵיצִים עַד הַכֶּפֶל, אֲבָל לֹא יוֹתֵר.
כג אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חַיֵּי נֶפֶשׁ, אֶלָּא זֶה מֵבִיא מִגָּרְנוֹ וּמוֹכֵר, וְזֶה מֵבִיא מִגָּרְנוֹ וּמוֹכֵר, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרוּ בְּזוֹל. וּבִמְקוֹם שֶׁהַשֶּׁמֶן מְרֻבֶּה, מֻתָּר לְהִשְׂתַּכֵּר בְּשֶׁמֶן.
כד אֵין אוֹצְרִין פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּלוֹקֵחַ מֵהַשּׁוּק, אֲבָל לֶאֱצֹר הַגָּדֵל בְּשֶׁלּוֹ, מֻתָּר. וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יֶאֱצֹר יוֹתֵר מִכְּדֵי פַּרְנָסַת בֵּיתוֹ לְשָׁנָה.
כה כָּל הַמַּפְקִיעַ שְׁעָרִים, אוֹ שֶׁאָצַר פֵּרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה כְּמַלְוֶה בְּרִבִּית.
כו אֵין מוֹצִיאִין פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ לְסוּרְיָא, וְלֹא מֵרְשׁוּת מֶלֶךְ זֶה לִרְשׁוּת מֶלֶךְ אַחֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
כז רַשָּׁאִים בְּנֵי הָעִיר לָקוּץ לָהֶם שַׁעַר לְכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצוּ, וּלְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר קוֹנְסִים אוֹתוֹ כָּךְ וְכָךְ.
כח רַשָׁאִים בַּעֲלֵי אֻמָּנוּת לַעֲשׂוֹת תַּקָּנוֹת בְּעִנְיַן מְלַאכְתָּם, כְּגוֹן (טוּר) לִפְסֹק בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד בְּיוֹם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה, וְכָל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַתְּנַאי יַעֲנִישׁוּ אוֹתוֹ כָּךְ וְכָךְ. הַגָּה: וְהָא דִבְנֵי אֻמָּנוּת יְכוֹלִים לְתַקֵּן בֵּינֵיהֶם תַּקָּנוֹת, הַיְנוּ כֻּלָּם בְּיַחַד, אֲבָל שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מֵהֶם לָא מְהַנֵּי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וְהַמַּגִּיד פי"ד). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּמְדִינָה שֶׁאֵין בָּהּ חָכָם חָשׁוּב מְמֻנֶּה עַל הַצִּבּוּר. אֲבָל אִם יֶשְׁנוֹ, אֵין הַתְּנַאי שֶׁלָּהֶם אוֹ שֶׁל כָּל בְּנֵי הָעִיר (טוּר) מוֹעִיל כְּלוּם, וְאֵין יְכוֹלִים לַעֲנֹשׁ וּלְהַפְסִיד לְמִי שֶׁלֹּא קִיֵּם הַתְּנַאי, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ מִדַּעַת הֶחָכָם. הַגָּה: מִיהוּ, אִם לֵיכָּא הֶפְסֵד לְאַחֲרִינֵי יְכוֹלִין לְתַקֵּן בֵּינֵיהֶם מַה שֶּׁיִּרְצוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן).
א סָעִיף כז רשאים בני העיר. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' מ"ה ובתשו' מ"ע סי' ע"ג:
ב סָעִיף כח רשאים בעלי אומנות כו' עיין בתשובת ן' חביב ס"ס מ' וצ"ט ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן ק"ט ובתשוב' ר"א ן' חיים סי' צ"ח וסי' קכ"ד ובתשובת רשד"ם סי' רצ"ט ושצ"ח ות"ו ות"ז ותמ"ז ובספר א"א דף צ"ז ע"א:
ג סָעִיף כח כולם ביחד עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' פ"ד וסי' רל"ז וסי' ר"פ וש"ץ ושל"ז:
ד סָעִיף כח או של כל בני העיר מועיל כו' כן כתב הרא"ש פרק השותפין וכתב שבעלי אומניות הם הנקראין בני העיר בענין מלאכה כו' ע"ש ונראה דהוצרך לכתוב כן וגם דינו אמת ומוכרח דהא פריך בש"ס לרבא מדלעיל ורשאין בני העיר להכריע על קצותן ומשני ה"מ דליכא אדם חשוב ש"מ אפילו בני העיר אינן רשאין לתקן זולתו ועוד דאם איתא דבני העיר עדיפא אם כן מאי פריך מבני העיר וכן נ"ל להורות כמ"ש מור"ם (אבל בסמ"ע לא כתב כן ע"ש תשו' אלשקר וכן בכ"מ ע"ש הריב"ש ולפע"ד מ"ש הוא מוכרח ע"כ מצאתי בכתביו שכ' בימי חורפו) ע' בתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' ט' ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ט ובתשו' ר"א מזרחי ובתשו' ן' לב ס"א דף קמ"ד ודף קצ"ב וע"ש עוד בסוף הספר ובס"ד ן' לב דס"א וס"ב:
א סָעִיף א או אפילו לעכו"ם. אע"ג דלענין אונאה כ' הטור והמחבר בסי' רכ"ו דאינו עובר עליה בעכו"ם שאני אונאה דכתיב ביה עמיתך וגם לית ביה משום גזל כיון דראה מה שקנה מה שאין כן מדה דעל הימנותו סמך ליתן לו מדה שלימה ועפ"ר מ"ש עוד מזה בריש סימן זה ובסעיף כ"ד:
ב סָעִיף ד ושמינית הרובע. כ"כ גם כן בטור ועד"ר מ"ש דרשב"ם דחה גירסא זו:
ג סָעִיף ד שלא תתחלף ברובע הסאה. דברביעית טעו אינשי אבל בתלתא לא טעו במדות ומ"ה לא חיישינן דתתחלף רובע הסאה שהוא קב ומחצה עם הקב:
ד סָעִיף ד ושלישית ורביעית ההין. אע"ג דברביעית טעו אינשי כיון דבמקדש היו המדות הללו מיחו חז"ל גם במדינה ובמקדש לא חששו משום דכהנים זריזין הן ולא טעו כן הוא בגמרא וברמב"ם:
ה סָעִיף ה אין עושין המחק פי' במקום שאין גודשין המדות אלא ממלאין המדה ומוחקין אותה ע"ג וקאמר דלא יעשה העץ שמוחקין בו מדבר קל שאז עובר מע"ג דבר הנמדד ואינו מוחק יפה ורע למוכר ואם הוא נעשה מדבר כבד ביותר אז נכנס בעומק וימחוק ביותר ואז רע ללוקח לכך עושין אותו ממין דבר אמצעי:
ו סָעִיף ה מצד א' עב כו'. מפני שהעב אינו נכנס כ"כ בתבואה ועובר מע"ג ורע למוכר והקצר נכנס ביותר ורע לנוקח וחיישינן שבצד העב יבא למחוק כשיבא לקנות ובצד הקצר כשיבא למכור וכ"כ בטור בהדיא:
ז סָעִיף ה ולא ימחוק מעט מעט כו' דהעושה כן הוא מוחק הכל בכח ונכנס בעומק התבוא' ורע ללוקח וההיפך כשמוחק בבת אחת:
ח סָעִיף ו וצריך להשהותה כו'. פי' כשמערה המדה מכליו אל כלי הלוקח אז אחר שיצא דבר הלח מהמדה בקינוח ישהנ' הפוכ' עוד ע"ג כלי דהלוקח עד שיטיפו ממנה ג' טיפי:
ט סָעִיף ו אבל חנוני כו'. דחנוני הוא מוכר תדיר ואין לו פנאי לשהות:
י סָעִיף ז שמודד בהם דבר לח. דדבר לח הוא נדבק במדות משום הכי צריך לקנחו פ"א כל ל' יום לאפוקי מהרמ"ה שכתב דגם בדבר יבש צריך לקנח מדות שהן עמוקים והאבק נדבק בהם משא"כ בכף המשקולות דהכל מודים בדבר יבש:
יא סָעִיף ז די לו שיקנח א' לי"ב חדש כו'. כ"כ גם כן בטור ועיין דריש' שכתבתי טעם למה לא פסקינן כרשב"ג השנוי במשנתינו.
יב סָעִיף ז שאינו צריך להטיף כו'. כמ"ש הטור והמחבר בסעיף שלפני זה:
יג סָעִיף ח למוד בדקה כו'. פי' דקה כגון לוג וגסה כגון קב וכשמודד בדקה יהיה להלוקח עודף מעט לכל לוג דאי אפשר לצמצם משא"כ כשימדוד לו בקב דלא יהיה לו אלא עודף אחד לששה לוגין דרע ללוקח ובהיפך הוא רע להמוכר ועפ"ר שכתבתי שכן פי' רשב"ם ושמלשון הטור לא משמע לי כן אלא גסה ודקה ר"ל בשניהן סאה או קב והיינו שאחד גדול יותר שתות מהשנייה דמותר להוסיף כדלקמן ואמר שמקום שנהגו למדוד סאה קטנ' לא ימדוד בהגדולה או איפכא אע"פ שרוצה לנכות לו או להוסיף לפי ערך ע"ש ודו"ק:
יד סָעִיף ח ג' מחוקות בשביל כו' דכן השיעור דגודש היא תלתא מלבר מהמדה וה"ט נמי דאמר אחר זה דיתן בעד מדה מחוקה ב' דינרים כיון דהגודש הוא שיעור שליש וטעם האיסור לכל הני הוא משום דילפינן בגמרא מקרא דצריכין ליזהר בכל דבר שיכולין לבא על ידו לידי טעות ורמאות ואם במקום שנהגו לגדוש לא ימחוק הוא אף שלא יהיה הפסד בזה להלוקח שיתן לו ג' בעד ב' מ"מ חיישינן שהרואה יראה שמודד לו מחוק וסובר שמודדין בעיר הזאת במד' מחוקה ויקנה ע"י מדה מחוקה כשער הגדוש וכן איפכא יהיה טעות למוכר:
טו סָעִיף י אין עושין משקולות כו'. ברמב"ם פ"ח דגניבה מפורש הטעם מפני שמיני מתכות מעלין חלודה ומחסרין ולפ"ז יש לזהר אפי' במשקל דדבר יבש ור"ת נתן הטעם משום דהלחות דבוק בהן ומתייבש עליהן ומכביד וזהו טעם דהי"א דס"ל דמשקולות בדבר יבש מותר לעשות בשל מתכות:
טז סָעִיף י וכן נהגו. אדלעיל קאי שנוהגין לעשות משקולות של דבר יבש ממיני מתכות ואח"כ מתחיל לענין בפני עצמו וכתב דלמשקולות של כסף וזהב צריך לעשות חיפוי עור (וכן מצאתי בהגהות של כתב שכתוב בהן ומשקלות בוי"ו לענין בפני עצמו) משא"כ למשקולות ששוקלין בהן בדיל ועופרת והדומה לו שאין באין לידי הפסד גדול אא"כ ישחקו הרבה וזה אינו שכיח מ"ה לא הקפידו וכ"כ התוס':
יז סָעִיף יא המשקולות במלח. הטור כתב הטעם שהמלח מקילו וימכור בו כ"כ ר"ת ורשב"ם ורמב"ם כתבו שהמלח מכביד ויקנה בו בדבר כזה נאמר ויראת מאלקיך:
יח סָעִיף יב ששוקל דבר לח. דדבר לח נדבק בשקל ובמאזנים מפני שהדבר לח מונח בכף מאזנים מ"ה הצריכוהו לכף מאזנים קינוח בכל פעם משא"כ המשקל שמונח בכף השנייה אין צריך קינוח אלא מפני דהמודד דבר לח נוגע בידו המלוכלכת:
יט סָעִיף יג באויר ג"ט. שלפי ריבוי המשקל צריך להיות ההכרע יותר גדולה מ"ה במוכר עששיות דהכרע ג"ט צריך להיות הריוח למטה מהכף ג"ט וגם למעלה מהקנה ג"ט ואז צריך בשעת ההכרע דיכול לירד כף אחת למטה ג"ט והשנייה תעלה למעלה ג"ט וההכרע של מוכרי צמר שאין המשקל כ"כ גדול ב' טפחי' וכן אינך לפי ערך משקלן ולפיהן יהי' ריוח למעל' ולמטה וכ"כ ר"ש ונ"י וכמ"ש בפרישה וע"ש וכמ"ש בסמוך בסי"ד שצריך להכריע טפח:
כ סָעִיף יג ואורך הקנ' י"ב טפחי'. טעם דשיעורים הללו דבפחו' אין מכריע המאזנים בשביל דבר מועט לפי כובד משאה:
כא סָעִיף יד מקו' שנהגו להכריע כו'. גם בטור סידר זה אחר דין שיעור המאזני' הנ"ל ושם בפרישה כתבתי דלא קאי אכל המשקלו' הנ"ל כי משנה בפ"ע הוא ולא קאי אלא אחנוני שמוכר דבר מאכל וכיוצא בו ושם מפורש ג"כ דשיעור הכרע משקל החנוני הוא טפח ובע"ש כ' ז"ל צריך להכריע טפח שהוא מעט יותר ממה שדרך להכריע עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר ולמה כ' שהוא מעט יותר הלא יותר הרבה הוא גם במקום דאין מכריעין טפח שם שוקלין עין בעין אלא דנותנים הוספה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ואי משום דא"א לצמצם אי משום הא כך לפעמים פוחת מעט כמו דלפעמים מוסיף מעט:
כב סָעִיף יד צריך להכריע טפח ☜ וכתב הרשב"ם ז"ל נ"ל דלפחות מליטרא לא בעינן הכרע טפח דנפיש מדאי הכרע טפח בדבר קל ב"י וד"מ סי' ט':
כג סָעִיף יד וצריך להוסיף כו'. פי' במקום ששוקלין עין בעין צריך להוסיף במקום הכרע שנותנין בשאר מקומות:
כד סָעִיף יד וח' מד' מאות ביבש. דבדבר לח נדבקו ונשאר מדבר הנמכר במדת המוכר מ"ה הצריכוהו להוסיף בו יות' וכל זה למדו רז"ל מדכתיב איפה שלימה וצדק יהי' לך מיתורא דצדק דרשו צדק משלך ותן לו יותר:
כה סָעִיף יד והכרע אחד לכולן. עפ"ר שם כתבתי ל' ר"ש שכ' שאף שעולה לשיעור א' הכרעה טפח של כל המשקל ביחד והכרע דכל א' וא' שהרי לפי כובד המשאוי כשיכריע טפח צריך להיות העודף דבר גדול מ"מ כיון דא"א לצמצם יעלה יותר כשישקול י' פעמים לשוקל בפעם א' ע"ש שכתבתי דר"ל דבפע' אח' אפשר לצמצ' אותו פעם יותר מאשר יצמצם בי' פעמי' דא"א שיצמצם כל הי' פעמי':
כו סָעִיף יד ויתן רביע ליטרא עם הבשר בפרישה כתבתי ל' ר"ש דהיינו דוקא במקום שאין מכריעין דבמקו' שמכריעין לא יעשה כן דיהי' בזה הפסד להמוכר דיצטרך ליתן לו הכרע גם לרביע העודף על משקל ליטר' שהניח בכף מאזני' חנם כי אף שהניח רביע ליטרא לצד הבשר הלא ההכרע כולו הוא מהבשר ולא מאותו רביע משקל נמצא דהבשר יכריע כל משקל הליטרא שהניח בכף מאזנים:
כז סָעִיף יד שמא יפיל. פי' המוכר יפילו בערמה וטעם זה הוא מל' הרמב"ם שם בפ"ח דגניבה ע"ש:
כח סָעִיף טו לא יוסיפו יותר על שתות דעד שתות מנינו שהוסיפו שהסלע דאורייתא היה מתחלה עשרים גרה ולבסוף עשוהו כ"ד דהיינו שתות מלבר ויותר לא יוסיפו משום פסידא דמוכרים הבאים ממקומות אחרים דשמא לא ידעו שהגדילו המדות וימכרו התבואות במדות הגדולות בדמי מדה קטנה אבל עד שתות לא חשו משום כיון שמצינו שהוסיפו שתות בסלע כנ"ל ועוד דעד שתות לא יבואו המוכרים הבאי' ממקומו' אחרי' לידי הפסד קרן אלא להפסד ריוח שעד שתות משתכרין בדברים של אוכל נפש כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ך ולא יותר ואע"ג דזבין וזבין תגרי איקרי מ"מ כיון דרוב פעמים תוודע למוכר שהוסיפו המדות ואף אם לפעמים לא נודע להן כיון דעכ"פ לא הי' לו הפסד קרן לא חשו חז"ל והא דלא קאמר גם כן הדין דאם ירצו לפחות שיעור המדות אפשר משום דבפחת אין בו הפסד למוכר והלוקחין הן על רוב בני העיר והן הן הפוחתין ויודעין בזה ולית בהו פסידא מ"ה פוחתין כמו שירצו:
כט סָעִיף טו שאם היה הקב משל חמש כו'. כצ"ל וכן הוא בטור סכ"ב וברמב"ם פ"ח דגניבה כתוב מכיל חמש וג"כ א"ש:
ל סָעִיף טז בכתבי הגמטריא כו' כן הוא לשון רמב"ם שם רפ"ח דגניבה וכ' המ"מ לפרשו ז"ל כתבי הגימטרי' הוא חכמת השיעור והתשבור' ועליו אמרו שהחשבון תקופות וגימטריאות הן הן פרפראות לחכמה ור"ל הן פרפראות לחכמת התכונה הקרוי חכמה ובינה עכ"ל:
לא סָעִיף טז כאלו היא מלאה כרכום. כלו' יחשבנו בעינו כדבר חשוב והוא מימרא בפרק המקבל ע"ש:
לב סָעִיף יז ד' אמות הסמוכין לחריץ מזלזלין. כן הוא ל' הגמ' פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ז ע"ב) אמר רב יודא ד' אמות דאניגרא זלזל בהו דאנהר' לא תמשחנו כלל וז"ל רש"י ד' אמות דאניגרא אמת המים שהמשכוהו מן הנהר הגדול אל השדות על פני הבקעה כו' ומניחין בעלי כל שדה ושדה מלזרוע את אגפיה רוחב ד' אמות שלא תתקלקל שפתה ומודדין אות' כולה ביחד ומציינין אותו שלא יחרושו מן הסי' ולחוץ לא תמשחנו כלל אלא באומד הדעת יניחנו כדי שיהא ניכרים לעינים שהן שלימות ורחבות עכ"ל:
לג סָעִיף יח לא ימדוד לא' בימות החמה שאז החבל מתייבש ומתקצר:
לד סָעִיף יט לשוב בתשובה הגונה פי' משום דא"א להשיבו לבעלים כיון דלא יכול לידע למי מדד וכמה פעמים מדד להן ואף דיש לו תשובה קצת במאי דיכול לעשות בו צרכי רבים וכמו שאמרו בגזלני' ובמלוי ברבית דאינן יודעין ממי גזלו וממי לקחו ריבית מ"מ אין זה תשוב' הגונ' משא"כ בשאר עבירות אפי' גדולו' כעריות ועכו"ם דהן חטאים בינו ובין המקום ית"ש יש להן תשובה בחרטה ובוידוי ובסיגופים:
לה סָעִיף יט ככופר ביציאת מצרים. מפני דכל המעוות במדות הוא מסתיר דרכו שלא יביטו בו בני אדם ומהקב"ה אינו מתיירא בסברו שאין השגח' מהש"י על מעשה בני אדם וכל הכופר בהשגחה כופר ביציאת מצרים ששם נתברר גודל השגחה שנגלה עלינו הש"י בכל אותות ומופתים שעשה למצרים ועפ"ר מ"ש עוד מזה בביאור דברי הטור:
לו סָעִיף כ בדברים שיש בהן חיי נפש כו'. עפ"ר ודרישה שם כתבתי והוכחתי דדין זה נחלק לג' עניני' להרמב"ם ובעל הטור והוא דבעיקר אוכל נפש הדומ' ליינות ושמני' וסלתות יכול להשתכר עד שתות ולא יותר ובדברים שאין בהן אוכל נפש כלל כגון הקושט והלבונה יכול להשתכר כל מה שירצה אפי' כפלי כפלים מהקרן ובדבר שיש בו ממכשירי אוכל נפש כגון כמון ותבלין והדומה להן מותר להרויחן עד הכפל ולא יותר וזהו דלא כמ"ש הב"י ע"ש:
לז סָעִיף כ טרחו וכל יציאותיו כו'. פי' וכל זה נחשב לקרן ושתות מהכל מותר לו להרויח נוסף על הקרן והוא טפי מאלו לא הרויח אלא שתות מהקרן וגם נראה דדוקא בזה דמוכר מעט מעט צריך ליתן לו שכר טרחו נוסף על הריוח משא"כ בשאר סוחרים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רכ"ז בס"ס כ"ח בהמשא ומתן באמונה ועפ"ר:
לח סָעִיף כ לא מחייב האי לחודיה כו'. פי' כיון דאין שם ב"ד למחות ושאר מוכרים אינן שמין על לב ועוברים על מה שאמרו חז"ל שלא ישתכרו יותר משתות אף זה הירא את דבר ה' אין צריך ליזהר בזה והטור מסיים בטעמו וכ' ז"ל דכי שלמי פירי דידיה מזבני אחריני ביוקר ואפסידוהו לו לחודיה בידים לא מפסדינן עכ"ל ואין צריכין לפרש דמיירי דשאר המוכרי' הן עכו"ם וע"ל ס"ס קנ"ו דכתב הטור והמחבר [הטור והרב] דומה לזה בהקדמת מכירת סחורות ת"ח ע"ש:
לט סָעִיף כב אלא התגר הראשון כו'. עד "בקרן פירוש "בקרן שלו והיינו כאשר קנאן מלוקח ראשון ודוקא בבצים שאין שכיחי למכור אלא איש אחד מחזיר וקונה מהרבה בעלי בתים א' א' ומוכרן ונמצא דנתיקר השער אבל בשאר ענינים מותר דאם ימכור זה ביוקר ימצאו אחרי' שימכרו בזול כ"כ רשב"ם ס"פ הספינה (בבא בתרא ריש דף צ"א):
מ סָעִיף כב ויש מי שאומר שמותר להשתכר כו'. ל' הברייתא הוא אין משתכרין פעמים בביצים ואיכא בה תרי לישני בגמרא א' מפרש תגר לתגר וא' מפרש עד הכפל:
מא סָעִיף כב בביצים עד הכפל. ברשב"ם כתוב שם ב' טעמים חדא שאין בהן כ"כ חיי נפש (וכ"כ הטור והמ"מ ודלא כב"י) ועוד דיש בו טורח מרובה וריוח מעט לעני המחזיר בעיירות לקנות ביצים עכ"ל:
מב סָעִיף כד אין אוצרין כו' "עד שרובו ישראל. כ"כ ג"כ הטור והרא"ש ומדלא כתבו ג"כ בדין הנ"ל דאסור לעשות סחורה בדברים שיש בהם חיי נפש דהל"ל דה"ה בח"ל במקום שיש רוב ישראל משמע דס"ל דאפי' בכה"ג מותר בח"ל כיון דנתנו שיעור דאסור להשתכר יותר משתות מותר אפי' לסחור בו והשתא א"ש דהשמיטו הרא"ש והטור להאי ברייתא ולא כתבו להאי דינא כלל וכן מוכח נמי מדכתבו ואין משתכרין ב"פ בביצים כו' משמע הא בשאר דברים מותר וכמ"ש בשם רשב"ם וצ"ע.
מג סָעִיף כה ה"ז כמלוה בריבית. פי' ועובר על וחי אחיך עמך:
מד סָעִיף כו אין מוציאין פירות כו'. גם דין זה לא כתבו הרא"ש והטור דס"ל דבא"י דוקא אסרוהו משום ישוב א"י ולא בח"ל אפי' במקום שרוב ישראל א"נ משום דבמדינות הללו בעו"ה אין מצוי רוב ישראל וה"ל כדבר שאינו נהוג מ"ה לא כתבוהו:
מה סָעִיף כח או של כל בני העיר כו'. כן כתב הטור וגם המרדכי פ"ק דב"ב אבל ר"מ אלשק"ר בתשובה סימן מ"ט כתב בשם רמב"ם והרמב"ן. דדוקא אבני אומניות קאי ע"ש:
א סָעִיף א לעובד כוכבים. אע"ג דלענין אונאה בסי' רכ"ז אינו עובר עליה דעובד כוכבים שאני אונאה דכתיב עמיתך וגם לית ביה משום גזל כיון דראה מה שקנה משא"כ מדה דעל הימנותיה סמך ליתן לו מדה שלימה. סמ"ע:
ב סָעִיף ד ברובע. דברביעית טעו אינשי אבל בתילתא לא טעו במדות ומש"ה לא חיישינן דתתחלף רובע הסאה שהוא קב ומחצה עם הקב. שם:
ג סָעִיף ד ורביעית. אע"ג דברביעית טעו אינשי כיון דבמקדש היו המדות הללו לא מיחו חז"ל גם במדינה ובמקדש לא חששו משום דכהנים זריזין הן ולא טעו כן הוא בש"ס וברמב"ם. שם:
ד סָעִיף ה מעט. דהעושה כן הוא מוחק הכל בכח ונכנס בעומק התבואה ורע ללוקח וההיפך כשמוחק בבת אחת. שם:
ה סָעִיף ז לח. דדבר לח הוא נדבק במדות מש"ה צריך לקנחו פ"א כל שלשים יום לאפוקי מהרמ"ה שכת' דגם בדבר יבש צריך לקנח מדות שהן עמוקות והאבק נדבק בהן משא"כ בכף המשקולות דהכל מודים בדבר יבש. שם:
ו סָעִיף ח בדקה. פי' לוג. וגסה הוא קב וכשמודד בדקה יש להלוקח עודף מעט לכל לוג וא"א לצמצם משא"כ כשימדוד לו בקב דלא יהי' לו אלא עודף אחד לששה לוגין ורע ללוקח ובהיפך הוא רע למוכר כן פי' הרשב"ם ומל' הטור לא משמע כן אלא גסה ודקה ר"ל בשניהן סאה או קב והיינו שאחד גדול יותר מהב' שתות דמותר להוסיף כדלקמן ואמר שבמקום שנהגו למדוד בסאה קטנה לא ימדוד בגדולה או איפכ' אע"פ שרוצה לנכות לו או להוסיף לפי ערך ע"ש ודוק. שם:
ז סָעִיף ח אסור. וטעם האיסור לכל הני ילפינן בש"ס מקרא דצריכין ליזהר בכל דבר שיכולין לבא על ידו לידי טעות ורמאות ואם במקום שנהגו לגדוש הוא לא ימחוק אף שלא יהיה הפסד בזה להלוקח שיתן לו ג' בעד ב' מ"מ חיישינן שהרואה יראה שמודד לו מחוק וסובר שמודדין בעיר הזאת במדה מחוקה ויקנה ע"י זה מדה מחוקה כשער הגדוש וכן איפכ' יהי' טעות למוכר. שם:
ח סָעִיף י מתכת. ברמב"ם פ"ח דגניבה מפורש הטעם מפני שמיני מתכת מעלין חלודה ומחסרין ולפ"ז יש ליזהר אפילו במשקל לדבר יבש ור"ח נתן הטעם משום דהלחות דבוק בהן ומתיבש עליהן ומכביד וזהו טעם הי"א דס"ל דמשקל דבר יבש מותר לעשות משל מתכת. שם:
ט סָעִיף י נהגו. אדלעיל קאי שנוהגין לעשות משקולות דדבר יבש ממיני מתכות ואח"כ מתחיל ענין בפ"ע למשקולת קטנה כו' משא"כ למשקולות של בדיל והעופרת והדומה לו שאין באין לידי הפסד גדול אא"כ ישחקו הרבה וזה אינו שכיח מש"ה לא הקפידו בהן וכ"כ התוספות. שם:
י סָעִיף יא במלח. הטור בשם ר"ת כת' הטעם שהמלח מקילו וימכור בו ורשב"ם ורמב"ם כתבו שהמלח מכביד ויקנה בו ובדבר כזה נאמר ויראת מאלהיך. שם:
יא סָעִיף יג שלשה. שלפי ריבוי המשקל צ"ל ההכרע יותר גדול מש"ה במוכר עששיות דההכרע ג"ט צ"ל הריוח למטה מהכף ג"ט וגם למעלה מהקנה ג"ט ואז צ"ל בשעת ההכרע כדי שיכול לירד כף אחת למטה ג"ט והשניה תעלה למעלה ג"ט וההכרע של מוכרי צמר שאין המשקל כ"כ גדול די בב' טפחים וכן אינך לפי ערך משקלן ולפי מה שהן יהי' ריוח למעלה ולמטה כ"כ רש"י ונ"י. שם:
יב סָעִיף יג י"ב טפחים. דבפחות אינו מכריע המאזנים בשביל דבר מועט לפי כובד משאה. שם:
יג סָעִיף יד לכולן. ואף שעולה לשיעור א' הכרעת טפח של כל המשקל ביחד והכרע דכל א' וא' שהרי לפי כובד המשא כשיכריע טפח צ"ל העודף דבר גדול מ"מ כיון דא"א לצמצם יעלה יותר כשישקול י' פעמים לשוקל בפעם א' כ"כ הרא"ש ור"ל דבפעם א' אפשר לצמצם אותו פעם יותר מאשר יצמצם בי' פעמים דא"א שיצמצם כל הי' פעמים. שם:
יד סָעִיף יד יפיל. פי' המוכר יפילו בערמה וטעם זה הוא מל' הרמב"ם. שם:
טו סָעִיף טו שתות. דעד שתות מצינו שהוסיפו שהסלע דאורייתא היה מתחלה עשרים גרה ולבסוף עשאוהו כ"ד דהיינו שתות מלבר ויותר לא יוסיפו משום פסידא דמוכרים הבאין ממקומות אחרים דשמא לא ידעו שהגדילו המדות וימכרו תבואות במדות הגדולות בדמי מדה קטנה אבל עד שתות לא חשו כיון שמצינו שהוסיפו שתות בסלע כנ"ל ועוד דעד שתות לא יבאו המוכרים הבאים ממקומות אחרים לידי הפסד קרן אלא לידי הפסד ריוח דעד שתות משתכרין בדברי אוכל נפש ולא יותר כמ"ש בס"כ ואע"ג דזבין וזבין תגרא אקרי מ"מ כיון דרוב פעמים יודע למוכר שהוסיפו המדות ואף דלפעמים לא נודע להן כיון דעכ"פ לא יהי' לו הפסד קרן לא חשו חז"ל והא דלא קאמר ג"כ הדין באם ירצו לפחות שיעור המדות אפשר משום דבפחת אין בו הפסד למוכר והלוקחין הן על הרוב מבני העיר והן הן הפוחתין ויודעין בזה ולית בהו פסידא מש"ה פוחתין כמו שירצו:
טז סָעִיף יט ביציאת מצרים. מפני דכל המעוות במדות הוא מסתיר דרכו שלא יביטו בו בני אדם ומהקב"ה אינו מתיירא בחשבו שאין השגחת הש"י על מעשה בנ"א וכל הכופר בהשגחה כופר ביציאת מצרים ששם נתברר גודל ההשגחה שנגלה עלינו הש"י בכל אותות ומופתים שעשה למצרים. שם:
יז סָעִיף כ נפש. דין זה נחלק לג' ענינים לדעת הרמב"ם והטור והוא דבעיקר אוכל נפש הדומה ליינות ושמנים וסלתות יכול להשתכר עד שתות ולא יותר ובדברים שאין בהם אוכל נפש כלל כגון הקושט והלבונה יכול להשתכר כל מה שירצה אפילו כפלי כפלים מהקרן ובדבר שיש בו ממכשירי אוכל נפש כגון כמון ותבלין והדומה להן מותר להרויח בהן עד הכפל ולא יותר וזהו דלא כמ"ש הב"י וע"ש. שם:
יח סָעִיף כ עליהם. פירוש דכל זה נחשב לקרן ושתות מהכל מותר לו להרויח ונראה דדוקא בזה דמוכר מעט מעט צריך ליתן לו שכר טרחו משא"כ בשאר סוחרים וכמ"ש בסי' רכ"ז ס"ס כ"ח בנושא ונותן באמונה ע"ש. שם:
יט סָעִיף כ לחודיה. פירוש כיון דאין שם ב"ד למחות ושאר מוכרים אינן שמין על לב ועוברים על מה שאמרו חז"ל שלא ישתכרו יותר משתות אף זה הירא את דבר ה' א"צ ליזהר בזה והטור מסיים בטעמו ז"ל דכי שלמי פירי דידיה מזבני אחריני ביוקר ולהפסיד לזה לחודיה בידים לא מפסדינן עכ"ל וא"צ לפרש דמיירי דשאר המוכרים הן עובדי כוכבים וע"ל ס"ס קנ"ו דכת' הט"ו דומה לזה בהקדמת מכירת סחורות ת"ח ע"ש. שם:
כ סָעִיף כב הכפל. ברשב"ם כת' ב' טעמים חדא שאין בהן כ"כ חיי נפש ועוד דיש בהן טורח מרובה וריוח מעט לעני המחזיר בעיירו' לקנות ביצים ע"כ. שם:
כא סָעִיף כד ישראל. גם הרא"ש והטור כ"כ ומדלא כתבו ג"כ בדין דסעיף שלפני זה דאסור לעשות סחורה כו' דה"ה בח"ל במקום שיש רוב ישראל משמע דס"ל דהתם אפילו בכה"ג מותר בח"ל כיון דנתנו שיעור דאסור להשתכר יותר משתות מותר אפילו לסחור בו והשתא א"ש דהשמיטו הרא"ש והטור להאי דינא וכן מוכח נמי מדכתבו דאין משתכרין ב"פ בבצים משמע הא בשאר דברים מותר וכמ"ש הרשב"ם ס"פ הספינה ע"ש וצ"ע. שם:
כב סָעִיף כה ברבית. פירוש ועובר על וחי אחיך עמך. שם:
כג סָעִיף כו פירות. גם דין זה לא כתבוהו הרא"ש והטור דס"ל דבא"י דוקא אסרוהו משום ישוב א"י ולא בח"ל אפילו במקום שרוב ישראל א"נ משום דבמדינות הללו בעו"ה אין מצוי רוב ישראל וה"ל כדבר שאינו נהוג. שם:
כד סָעִיף כז שער. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' מ"ה ובתשו' מ"ע סי' ע"ג:
כה סָעִיף כח תקנות. עיין בתשו' ר"ל ן' חביב ס"ס מ' וסי' צ"ט ובתשו' רש"ך ס"ב בסי' ק"ט ובתשו' ראנ"ח סי' צ"ח וקכ"ד ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ט שצ"ח ת"ו ת"ז ותמ"ז ובס' א"א דף צ"ז ע"א:
כו סָעִיף כח ביחד. עיין בתשובות מבי"ט ח"ב סי' פ"ד וסי' רל"ז ר"פ שמ"ז וש"צ:
כז סָעִיף כח העיר. כ"כ הרא"ש פ' השותפין וכת' שבעלי אומניות הן הנקראין בני העיר בענין מלאכה כו' ע"ש ונראה דהוצרך לכתוב כן וגם דינו אמת ומוכרח דהא פריך בש"ס לרבא מהא דרשאין בני העיר להכריע על קיצותן ומשני דליכ' אדם חשוב ש"מ אפילו בני העיר אינן רשאין לתקן זולתו ועוד דאם איתא דבני העיר עדיפי א"כ מאי פריך מהן וכן נ"ל להורות כמ"ש הרמ"א ובסמ"ע לא כ"כ בשם תשו' ר"מ אלשקר סי' מ"ט ולענ"ד מ"ש הוא מוכרח עיין בתשובת רש"ך השייכים לס"ב סי' ט' ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ט ובתשו' ר"א מזרחי סי' י"ד ובתשו' ן' לב ח"א דף קמ"ד ודף קצ"ב וע"ש עוד בסוף הספר ובח"ד שם דף ס"א וס"ב. ש"ך: (א"ה הנה ראיתי בס' בני חיי שהאריך מאד בעניני תקנות הצבור וב"ד למגדר מלתא ולטובת בני העיר והמה מלוקטים אחת לאחת מכמה וכמה תשובות ופוסקים ראשונים ואחרונים ויען כי רבים הם וא"א לפורטן הנה והרוצה לעמוד עליהן יבקשם במקומם לשכנם תדרשם ותמצאם אמנם כדי שלא להוצי' חלק אמרתי ללקוט מהם שנים ושלשה גרגרים ולבא בדרך המקצרים לאסוף מקטני העמרים. אפילו למ"ד דהרוב יכולין לכוף המיעוט ה"מ במעמד כלם משפט צדק ח"ב סי' ד' ול"ה וס"ו ועיין בס' משא מלך ח"ה שער ראשון משפט ראשון דין ראשון ובתשו' ר"ב אשכנזי סי' כ"ה. אם כבר קיימו וקבלו אנשי העיר בתקון זה שוב א"י למחות. הרמ"א בתשו' סי' ע"ג וע"ש. אם הדבר לסלק סכנה ונזק יכולין הרוב לכוף המיעוט לכ"ע. מהריב"ל ח"א סי' קמ"ט וכן נראה מדברי המבי"ט ח"א סי' רל"ז. אפילו למ"ד דמלת' דאיכ' רווחא להאי ופסידא להאי יכולין הרוב לכוף המיעוט אותן שלא היו בעיר בשעת ההסכמה לא נכנסו. מהריב"ל ח"א דף קמ"ט. אבל בעל מ"צ ח"ב סי' ד' ול"ה כת' דאפילו המיעוט אינן בעיר חייבים לקיים מה שהסכימו הרוב וכן המנהג. לשנות ממנהג אפי' יחיד יכול למחות. משא מלך ח"ב סי' ב' וח"ה משפט ב'. פסידא להאי ורווחא להאי מקרי בזמן דאיכ' רווחא להאי איכא פסידא להאי אע"פ דאפשר שיבא זמן שיהא נהפך פסידא למאן דאיכ' רווחא השתא ורווחא כו'. המבי"ט ח"א סי' ש"ז וח"ב סי' ע"ז אבל בתשובת ד"ר סי' ס"ג חולק בזה ע"ש. כל מה שהסכימו בעלי אומניות והתנו קיים אף בלא קנין ואין א' מהם יכול לחזור בו. מהרי"ק שרש קפ"ב הרשד"ם סי' רנ"ט ועיין במהרש"ך ח"א סי' קנ"ה ועיין במ"ש בסי' קע"ו בהגהת ב"י שכמה רבנים הסכימו לזה. הא דמהני רוב נגד המיעוט היינו דוקא כשהיו כולם במעמד אחד ונשאו ונתנו בדבר ועלתה הסכמתם לפטור או לחייב אבל כל שאינן נקבצין במעמד אחד כולם אלא שהשמש הולך לכל א' וא' בפני עצמו אין הרוב מועיל כנגד המיעוט. הרב מהרש"ך ח"ב סי' ק"ט):
א סָעִיף א או אפי' לעו"כ. עבה"ט וע' בב"ח לקמן סכ"ד שכתב דלהרמב"ם איסורו מדאורייתא אבל להטור איסורו במדה ומשקל אינו אלא דרבנן וע' בס' ארעא דרבנן אות פ' שכתב דהכנה"ג חולק על הב"ח וס"ל דגם הטור אית ליה דהוי דאורייתא ע"ש:
ב סָעִיף י אלא מחצית סלע ט"ס הוא וצ"ל אלא מצחיח סלע וכ"ה ברמב"ם פ"ח מה' גניבה דין ד' ע"ש:
ג סָעִיף כז רשאים בני העיר. עיין בתשובת חו"י סי' פ"א שהזכיר שם מה שנחלקו בזה גדולי הקדמונים אם רוצה לומר דוקא כל בני העיר ביחד או הרוב יכולים לכוף המיעוט (עיין באר היטב סעיף קטן כ"ז מענין זה) וכתב הוא ז"ל דנראה להשוות המחלוקת דודאי לתקן תקנות דלא שייכי בדין ודת של תורה כלל כגון הנהגת ב"ב ונשותיהם ומנהגי הסעודות וזיוגים מכ"ש מה שהוא סייג וגדר לתורה ומצוה לא יכול יחיד או יחידים לעכב כלל אם רוב צבור או אותן שנתמנו ע"פ רוב צבור תקנו איזה דבר משא"כ בתקנות שהם נגד הדין והדת כגון בנתינת מס מנכסים שחוץ לעיר אם היה הדין נותן נגד תקנתם או שאפילו העשיר כמה רבבות לא יתן רק מסך כך וכך אף שכונתם רצויה ונימוקם עמם מ"מ מאחר שהוא נגד הדין מצי יחיד לעכב. ומסיים שם כך נ"ל להשוות דברי חכמים ואם לא כיונו לזה ויחלקו בכל גוונא מכל מקום הסברא נותנת לחלק בכך והכי נראה דברי פוסקים האחרונים כו' וכ' עוד דאפילו היכא דמצי יחיד לעכב נגד הרוב דוקא בתחלת התקנה כשרוצים לתקן או שצוח מיד כשיצא לאור משא"כ בששתקו מתחלה וכבר נהגו הצבור כך פעמים ושלש בלי פוצה פה ולבסוף צוחו יחידים נראה דשתיקתם מתחלה הוה כהודאה כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קס"ג ס"ג ס"ק ט"ז:
ד סָעִיף כח לעשות תקנות. עיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' מ"ד בענין עיר אחרת שנבררו שמה ג' אנשים ראובן שמעון ולוי להיות סרסרים במכירת יינות כפי הפקודה שיש שמה משר המדינה שבכל עיר יהיו הסרסרים נבררים ע"פ דפאטאניאן וגם ע"פ שבועה שלא יהיה רמאות גם זולת היה פקודתם שיהיו להסרסורים פראטאקאל לכתוב בתוכו כמה חביות נמכרו והשכר סרסרות יחלקו שוה בשוה חלק כחלק הגם שהסוחר יהיה אצל א' והוא ילך בעצמו אל המרתף עכ"ז מגיע גם לחבירו שוה בשוה ועתה תבע ראובן שמגיע לו מעת הבציר ק"נ זהו' כשלא נתנו לו חלקו באמרם שהם בעצמם עסקו בעסק זה וטוען כי הם עומדים על הפרק וחוטפים את חלקי אשר אני זכיתי מדינא דמלכותא ושמעון השיב כי הפקודא הזאת לא קבלו רובי העיירות כו'. והאריך שם בביאור ענין דינא דמלכותא דינא ובדברי הראשונים בזה ומסיק וכ' כי התיקון שתיקנו שרי המדינה להיות סרסרים נבררים אינו נגד ד"ת אלא כתורה עשו ואילו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן דלא יתרבו הסרסרים יותר מהראוי לפי העיר והמסחור כדי שיוכלו להתפרנס ולא יפסקו חיותא זה לזה וכן הוא בכל מדינות שיש מספר ומפקד לכל מיני אומנים כמה יהיה בעיר ומכ"ש בסרסרים שתקנה זו היא בכל עיירות גדולות ומצינו כיוצא בו בפ"ק דב"ב בהני טבחי ובח"מ ס"ס רל"א וה"ה כל תקנות שתיקנו ביניהם דלא למיפסק חיותא וכ' במהרי"ק ומייתי ליה גם כן מהרשד"ם סי' ת"ז אף על גב דמן הדין כל השייך בכרגא דהאי מלכות אין כח ביד העיר לאסור עליהם מו"מ באותה עיר מכל מקום אם ראו בני העיר דפסקו חיותא טובא מותר להם להשתדל אצל השר לאסור עליהם גם שהוא שלא מן הדין (עמ"ש לעיל סי' קנ"ו ס"ז ס"ק י"ז) ומכ"ש הכא. וגם מה שתיקנו דהשכר יחלקו שוה בשוה הוא נכון דהנה בהני טבחי דב"ב ונחתומין דבתוספתא התם לא מצינו כיוצא בו בתורה שיהיה זה עובד ביומו ואידך שובת על כרחו וימות ברעב ואפ"ה כיון דעבדי כהדדי מסיעין על קצתן בהסכמת חבר עיר וה"ה דינא דמלכותא דעדיף לענין זה מכ"ש מה שתיקנו שיהיו כל האומנים יש שותפים וכל מה שירויחו יפול לאמצע שהוא כיוצא בו בתוה"ק דכתיב בפ' צו לכהן המקריב לו תהיה וקבלו חז"ל כל כהן שראוי להקריב באותה משמר כו' ודוד המע"ה תיקן כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים כו' ומכ"ש בנ"ד שגם הם עצמם קבלו את ראובן ביניהם על תנאי זה ולחד דעת ברמ"א סימן קע"ו ס"ג א"צ קנין ומכ"ש דאיכא נמי דין המלכות דכ"ע מודים דקנין אינם צריכים כו' ע"כ פשוט ששמעון ולוי מחוייבים ליתן לראובן חלקו במה שכבר הרויחו ומה שירויחו עוד כל זמן שלא ימצא בו פסול ע"פ קהל ודיינים עכ"ד ע"ש:
ה סָעִיף כח היינו כולם ביחד. לשון הלבוש ודוקא שהיו כולם ביחד ותקנו ע"פ הרוב אבל כו':
ו סָעִיף כח של כל בני העיר. עבה"ט עד ובסמ"ע לא כ"כ בשם ר"מ אלשקר סימן מ"ט ולענ"ד מ"ש הוא מוכרח כו' ועיין בתשובת ח"ס חח"מ ס"ס קי"ז שכ' דכדברי הר"מ אלשקר כן הוא בתשובת הריב"ש סימן שצ"ט ומייתי ליה כ"מ (הובא גם בבאה"ג אות ש') דדוקא בני אומנות צריכי' הסכמת חבר עיר אבל בני קהלה לא צריכים ומה שהשיג הש"ך כבר הרגיש הריב"ש עצמו ותירץ יפה ע"ש (ועמ"ש לעיל סימן קס"ג ס"א סוף ס"ק א') ומשמע שכן דעתו לפסוק כהריב"ש והר"מ אלשקר גם בס"ס קט"ז שם כ' אע"ג דהש"ך פליג מ"מ בקל יש לדחות קושיית הש"ך ע"ש. אמנם בתשובת חוט המשולש שבסוף ס' התשב"ץ שאלה ט"ו ראיתי שהביא דברי הריב"ש הנ"ל וחולק עליו ומביא תשובת הרשב"א דמבואר להדיא דלא כהריב"ש אלא דגם בני עיר אם יש שם ת"ח הממונה על הצבור א"י לעשות תקנה עד שיסכים עמהם ע"ש ועיין בתשובת ושב הכהן סימן צ"ב האריך ג"כ לתמוה על הריב"ש והר"מ אלשקר בזה דמה שכתבו כן בשם הרמב"ם ורמב"ן הנה מדברי הרמב"ם לא מוכח מידי והרמב"ן מבואר בחידושיו אדרבה להיפך וכ"כ בתשובת הרשב"א סימן אלף ר"ו בשם הרמב"ן שגם בני העיר א"י לתקן זולת חכם שבעיר. עוד הביא שם דברי רב האי גאון בס' משפטי שבועות שער ס' שכ' גם כן הכי וכן מבואר בהרבה ראשונים ומסיק וכ' היוצא מדברינו כיון שרב האי גאון והרמב"ן והרשב"א והסמ"ג והרא"ש והטור והמרדכי והגמי"י בשם הראב"ן ור' ברוך כולהו ס"ל דאין חילוק בין בני אומנות או בני עיר בודאי יש לנו לומר דגם הרמב"ם ס"ל כן דאל"כ איך לא היה מביא א' שהרמב"ם חולק בדין זה ומעתה אין ספק דהלכתא הכי ודברי הרמ"א והלבוש שכתבו או של כל בני העיר הוא ברור ואמת להלכה ולמעשה ע"ש. ומ"ש הבה"ט אפי' למ"ד דהרוב יכולין לכוף המיעוט ה"מ במעמד כולם כו' וכן מ"ש הא דמהני רוב נגד המיעוט ה"ד כשהיו כולם במעמד א' כו' הנה כן מבואר מדברי הב"י לעיל ש"ם י"ג בשם תשו' הרשב"א שכ' שאין הולכים אחר הרוב אלא כשרבו מתוך משא ומתן של כולם כו' עד ואין רוב בכל מקום אלא רוב הבא מתוך הכלל ומתוך משא ומתן עם הכלל הא לאו הכי או שלא במעמדן לא עשה כלום ע"ש גם ביו"ד סימן רכ"ח כ' הב"י דכ' הרשב"א בתשו' ח"ג סימן ד"ש בנידון הסכמת הקהלה בענין המס שאין ההסכמה הולכת אלא אחר מה שהסכימו כולם לא מה שיסכימו מקצתם ואפילו היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב אלא כשהיתה במעמד כולם כענין דינין דעלמא ע"ש וע' בס' גט פשוט בסופו בכללים שלו כלל א' מענין זה. וע' בכנה"ג סי' י"ג כמה חילוקי דינים השייכים לענין זה ושם בהגב"י אות כ"ד כ' וז"ל אם לא היה המשא ומתן יחד אע"פ שיחזרו וישאו ויתנו כולם והראשונים שהסכימו שלא במעמד עדיין הם בסברתם אע"פ שהם רוב לגבי האחרים אין הסכמתה קיימת מטעם רוב (לפי שהם נוגעים בדבר דכסיפא להו למיהדר ממה שהסכימו בראשונה שיאמרו שאלו האחרים הצילום מהשגיאה ויהיו מחזרין בכל טצדקי להעמיד דבריהם הראשונים כן מבואר במהרי"ט ח"מ סימן ע"ט ועמ"ש לעיל סי' י"ז ס"ה ס"ק יו"ד ובסי' ל"ג ס"ב סק"ה כ"כ רלנ"ח בפסק הסמיכה דף רע"ח ע"ד ומשפטי שמואל סי' לב ומשפט צדק ח"ב סימן ד' ומהר"א ששון סימן ע"א וכ' מורי הרב (מהרי"ט) סי' ע"ט דאף הרב מהר"י בי רב מודה בזה (דלא חלק שם אלא בעובדא דידיה בנידון הסמיכה שהסכימו רבני צפת ת"ו לסמוך לחכם א' לפ"ד הרמב"ם מפני שאותו ענין אינו הוראה כי לא היה צריך משא ומתן ולא חיקור דין אלא הסכמה ביניהם לברר א' מהם שיהי' סמוך כו' כן מבואר שם) אבל מהר"א די בוטין בתשו' כת"י סי' פ"ד כ' דחולק מהר"י בי רב על הרלנ"ח ז"ל עכ"ל ובס' בר"י שם אות ה' כתב דנראה עיקר כמהרי"ט דאף מהריב"ר מודה בזה דכן מבואר בשו"ת מהר"י בי רב כו' אמנם בהסכימו כולם אח"כ כ' בתשובת כהונת עולם ס"ס י"ב שהוא מחלוקת אחרונים עש"ה (ועמש"ל סי' קס"ג ס"א סק"א) . ועיין בתשובת מהרשד"ם חח"מ סי' ת"ו נשאל על קהל שמנהגם לעשות עריכה לסוף ג' שנים ויהי היום הקדימוה והעריכו ליחיד א' והעלו עריכתו הרבה ולא נמצא היחיד ההוא בעיר ועתה מערער כו' והשיב דאין היחיד יכול למחות ותקנת הצבור קיימת אלא דאם היחיד המערער הוא מהממונים או מפרנסי הקהל הדין עמו והביא תשובת הרשב"א הנ"ל דבעינן רוב מתוך כולם ומה שעשה הקהל בלעדו אינו כלום אבל אם אינו אלא יחיד מיחידי הקהל מה שעשו הקהל עשו וחייב לקיימו עש"ב. ועיין בס' בר"י לעיל סי' י"ג אות ז' שהביא דבס' משא מלך תמה על מהרשד"ם הנ"ל שזה סותר למ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' שצ"ח שנשאל שם על ראובן שחלקו עליו רבים מקהלו וגזרו עליו שלא יכנס לבית הכנסת ורצו אח"כ להעריך האיש הזה ויצא לטעון מה לי ולכם ואתם שנאתם אותי כו' והשיב הרב לזכות ראובן ובתוך דבריו כ' ועוד יש לי לפטור לאיש הזה שהוא אחד מפורעי המס דלעשות העריכה נקבצו כולם והוא לא נקרא יכיל הוא שיאמר אילו הייתי שם לא היו יוצאים המעריכים אותם שיצאו שהייתי נותן טעם שיהיו הכל מודים. שהרי מטעם זה אנו אומרי' דהא דאזלינן בתר רובא היינו רוב מתוך כולם וכמ"ש הרא"ש דהרשב"א ומורי הרלנ"ח כו' ע"ש הרי שעל יחיד שלא נמצא כ' ראיה מהרא"ש והרשב"א והרלנ"ח ואילו בסי' ת"ו הנ"ל כ' דה"ד בממונה או פרנס לא ביחיד והביא דבתשובת פני משה ח"ב סי' ק"י כ' ליישב דבאמת אפילו אם היחיד הוא רק מיחידי הקהל יכול לערער על מה שנעש' בלעדו כיון דלא היה רוב מתוך כל אך זה דוקא באם היה היחיד בעיר ולא נועדו עמו כההיא דסי' שצ"ח אבל אם לא היה בעיר בכה"ג לא בעינן רוב מתוך הכלל אלא מתוך כל הנמצאים בעיר ובהכי איירי בסי' ח"ו מש"ה מחלק דאם זה היחיד מפרנסי הקהל אף אם הלך מחוץ לעיר מעכב כו'. והוא ז"ל לא ניחא ליה בישוב זה דבתשובת הרשד"ם סי' ת"ו לא נרא' כן כו' אך כ' ליישב באופן אחר דלעולם סבר מהרשד"ם דהא דהרשב"א והרא"ש וסיעתם דבעינן רוב מתוך כולם אינו אלא במבוררים כממונים ופרנסים וכפשטן של דברים בתשו' סי' ת"ו וכך נוטים דבריו בחיו"ד סי' ס"ח וסי' פ"ב ומש"ה בסי' ת"י אם האיש ההוא רק יחיד מהיחידים אפי' אם היה בעיר מוטל עליו לקיים כל דבר אשר הסכימו מנהיגי הקהל אך זהו במה שרגילים רוב הקהלות אשר בקהלם אל יחד כ"א ראשי הקהל ולכן מחלק שם אם האיש ממונה או פרנס או יחיד פשוט אכן בסי' שצ"ח מיירי בקהל שמנהגם שכל פורעי המס יהיו במעמד ונכללים במנין כמבואר מדבריו שם שכ' ולעשות העריכה נקבצו כולם והוא לא נקרא כו' ומש"ה כיון שאנשי המעמד היו כל פורעי המס נמצא שכל פורעי המס הם מבוררים והיו כממונים מש"ה זוכה הרב לאיש ההוא שלפי מנהגם מה שלא נמצא אתם האיש הזה דינו כאילו לא נמצא הממונה בשאר דוכתי כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש עוד מענין זה לעיל סי' קס"ג ס"א סק"א:
א סָעִיף ב וכל מי כו'. עבה"ג וכ"הבירושלמי שם רב מנייה ריש גלותא אגרדמים והוי מחי על מכילתא ולא על שיעוריא חבשיה ר"ג עאל קרנא גביה א"ל אגרדמים שאמרו למדות ולא לשיעורין כו' ע"ש:
ב סָעִיף ד ושמינית הרובע. כגי' וכמה הוא עוכלא א' מח' ברובע ול"ג וחצי תומן:
ג סָעִיף ח ובמקום שנהגו כו'. ברייתא שם:
ד סָעִיף ח אפי' אם כו'. כ"פ הרא"ש שם:
ה סָעִיף ח ואפי' במקום. סיפא דברייתא שם:
ו סָעִיף י ויש מי כו' למשקולת קטנה כו'. עתוס' שם ד"ה ולא כו':
ז סָעִיף יד וא' מד' מאות כו'. בעיא שם ולקולא:
ח סָעִיף יט לשוב כו'. עתוס' שם ד"ה התם כו':
ט סָעִיף יט וה"ה כו'. פ' קדושים:
י סָעִיף כ בדברים כו'. ממ"ש בבצים על חד תרין. מ"מ וכ"כ רשב"ם ד"ה בבצים:
יא סָעִיף כו ולא מרשות כו'. שם ור' מתיר כו'. ומפ' בא"י עצמו ועבה"ג:
יב סָעִיף כח רשאי בעלי כו'. ב"ב ט' א' ובתוספתא רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לידינו נהא כולנו שותפין בו ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם ופי' הרמב"ן ר"ל חלוקת רגעים לא תמכור בעתי ולא אמכור בעתך:
יג סָעִיף כח והא דבני כו'. כ"כ הרמב"ן שכל האומנין באומנותן ה"הכבני העיר וכ"מ בתוספתא דאל"כ במה זכו שכל מקח שיבא כו':
יד סָעִיף כח או של כו'. כ"מ בגמ' שם איתביה רב יימר כו' ה"מ כו':
טו סָעִיף כח מיהו כו'. דדוקא לענין ממון צריך ב"ד חשוב דאלימי לאפקוריה ממונא וה"ה לאדם חשוב בעירו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.