א הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן, וְטָעָה בְּכָל שֶׁהוּא, חוֹזֵר לְעוֹלָם, שֶׁאֵין אוֹנָאָה אֶלָּא בְּדָמִים אֲבָל בְּחֶשְׁבּוֹן חוֹזֵר. כֵּיצַד, מָכַר לוֹ מֵאָה אֱגוֹזִים בְּדִינָר וְנִמְצְאוּ ק"א אוֹ צ"ט, נִקְנֶה הַמִּקָּח וּמַחֲזִיר הַטָּעוּת וַאֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְכֵן אִם נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת חָסֵר אוֹ יָתֵר מֵהַמִּנְיָן שֶׁפָּסְקוּ, חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּלוּם, חוֹזֵר, שֶׁקִּנְיָן בְּטָעוּת הוּא.
ב הַמְקַבֵּל מָעוֹת מֵחֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁהֵם בְּמֶכֶר בֵּין בְּהַלְוָאָה בֵּין בְּפֵרָעוֹן, וּמָצָא יִתְרוֹן בַּמָּעוֹת, אֲפִלּוּ אִם לֹא תְבָעוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר אִם הוּא בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם יֵשׁ לְחַלֵּק הַמָּעוֹת הָעוֹדְפוֹת לְהוֹצִיאָם עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה אוֹ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְאֵין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם עוֹדְפוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת לִכְלָל חָמֵשׁ, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁטָּעָה בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ, אִם הֵם עֲשִׂירִיּוֹת טָעָה בֵּין חֲמִשִּׁים לְאַרְבָּעִים אוֹ בֵּין אַרְבָּעִים לִשְׁלֹשִׁים, וְאִם הֵם חֲמִישִׁיּוֹת יֵשׁ שֶׁרְגִילִים לִמְנוֹת ה' ה', וְאִם הָיוּ נ"ה טָעָה בָּעֲשִׂירִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וּבְחָמֵשׁ הָעוֹדְפוֹת טָעָה בֵּין שְׁלֹשָׁה חֲמִישִׁיּוֹת לְאַרְבַּע. וְאִם עוֹדְפוֹת ט"ו אוֹ כ"ה, טָעָה שָׁלֹשׁ פְעָמִים אוֹ חָמֵשׁ פְּעָמִים בַּחֲמִישִׁיּוֹת. אֲבָל אִם עוֹדְפוֹת עַל הַחֲמִשִּׁיּוֹת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה שֶׁאֵין מַגִּיעוֹת לְחָמֵשׁ, כֻּלָּם מַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁהַמָּעוֹת יְתֵרִים שֶׁמָּצָא לֹא יִהְיוּ בְּמִנְיַן הַחֲמִשִּׁיּוֹת אוֹ הָעֲשִׂירִיּוֹת, שֶׁאִם הָיוּ בְּמִנְיָנָם חַיָּב לְהַחֲזִיר לוֹ, שֶׁמָּא הָאֲחֵרִים שֶׁהָיָה מוֹנֶה בָּהֶם הַחֲמִשִּׁיּוֹת אוֹ הָעֲשִׂירִיּוֹת נִתְעָרְבוּ עִמָּהֶם. הַגָּה: וּבְמָקוֹם שֶׁרְגִילִים לִמְנוֹת אַחַת אַחַת אוֹ שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, מִקְרֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה לְפִי הַמִּנְהָג שֶׁרְגִילִים לִמְנוֹת (המ"מ).
ג הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע אוֹ עֶבֶד אוֹ בְּהֵמָה אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִים, וְנִמְצָא בַּמִּקָּח מוּם שֶׁלֹּא יָדַע בּוֹ הַלּוֹקֵחַ, מַחֲזִירוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים, שֶׁזֶּה מִקַּח טָעוּת הוּא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּקָּח אַחַר שֶׁיָּדַע בַּמּוּם; אֲבָל אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אַחַר שֶׁרָאָה הַמּוּם, הֲרֵי זֶה מָחַל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר.
ד אֵין מְחַשְּׁבִין פְּחַת הַמּוּם, אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ כְּלִי שָׁוֶה עֲשָׂרָה דִינָרִים וְנִמְצָא בּוֹ מוּם הַמַּפְחִיתוֹ מִדָּמָיו אִסָר, מַחֲזִיר אֶת הַכְּלִי, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: הֵילָךְ אִסָר פְּחַת הַמּוּם, שֶׁהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר: בְּחֵפֶץ שָׁלֵם אֲנִי רוֹצֶה. וְכֵן אִם רוֹצֶה הַלּוֹקֵחַ לִקַּח פְּחַת הַמּוּם, הָרְשׁוּת בְּיַד הַמּוֹכֵר לוֹמַר: אוֹ קַח אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹ תִקַּח מְעוֹתֶיךָ וְהַחֲזֵר לִי מִקָּחִי.
ה רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן בָּתִּים שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת, וְקֹדֶם גְּמַר הַמִּקָּח נִכְנְסוּ גוֹיִם בַּבָּתִּים, וְקִלְקְלוּ קְצָת מְקוֹמוֹת, וְעִשְּׁנוּ הַכְּתָלִים וְעָקְרוּ דַּלְתוֹת הַבַּיִת וְהַחֲלוֹנוֹת, וְרוֹצֶה שִׁמְעוֹן לַחֲזֹר בּוֹ, וּרְאוּבֵן טוֹעֵן שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מוּם עוֹבֵר, יְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיר הַבַּיִת לְקַדְמוּתוֹ וִיקַיֵּם הַמִּקָּח, הַדִּין עִם רְאוּבֵן. הַגָּה: שֶׁהֲרֵי בַּיִת מָכַר לוֹ וַעֲדַיִן נִקְרָא בַּיִת. וְכֵן מוּם שֶׁאֵינוֹ בְּגוּף הַבַּיִת, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לְאַחֵר דֶּרֶךְ עָלָיו אוֹ אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת שָׁם, מְסַלֵּק הַמוּם וְהַמִּקָּח קַיָּם. אֲבָל אִם הַמּוּם בְּגוּף הַבַּיִת, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּתֶל שָׁלֵם, וְנִמְצָא רָעוּעַ, אֵינוֹ יָכוֹל לִבְנוֹת לוֹ כֹּתֶל שָׁלֵם; וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִכְתֻבּוֹת).
ו כָּל שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי הַמְּדִינָה שֶׁהוּא מוּם שֶׁמַּחֲזִירִים בּוֹ מֵקָּח זֶה, מַחֲזִירִין. וְכָל שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו שֶׁאֵינוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מַחֲזִיר בּוֹ אֶלָּא אִם פֵּרַשׁ, שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן סְתָם, עַל מִנְהַג הַמְּדִינָה הוּא סוֹמֵךְ.
ז כָּל הַלּוֹקֵחַ סְתָם, אֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶלָּא הַדָּבָר שָׁלֵם מִכָּל מוּם. וְאִם פֵּרַשׁ הַמּוֹכֵר וְאָמַר: עַל מְנַת שֶׁאֵין אַתָּה חוֹזֵר עָלַי בְּמוּם, הֲרֵי זֶה חוֹזֵר, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ הַמּוּם שֶׁיֵּשׁ בְּמִמְכָּרוֹ וְיִמְחֹל הַלּוֹקֵחַ, אוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: (כָּל מוּם) שֶׁיִּמָּצֵא בְּמִקָּח זֶה הַפּוֹחֵת דָּמָיו עַד כָּךְ וְכָךְ קִבַּלְתִּי אוֹתוֹ, שֶׁהַמּוֹחֵל צָרִיךְ לֵידַע הַדָּבָר שֶׁמּוֹחֵל לוֹ בּוֹ וִיפָרֵשׁ אוֹתוֹ, כְּמוֹ הַמְפָרֵשׁ הָאוֹנָאָה. הַגָּה: מָכַר לוֹ כְּלִי שֶׁל עֵץ וְאָמַר לוֹ שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, הוֹאִיל וְהַלּוֹקֵחַ חָזִי לֵהּ מָצִי אָמַר לֵהּ דְּטוֹב כְּשֶׁל זָהָב אָמַרְתִּי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק בֵּית כּוֹר).
ח הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ פָּרָה, וְאָמַר לֵהּ: יֵשׁ בָּהּ מוּם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַנִכָּרִים, וּבִכְלָלָם הִזְכִּיר מוּם שֶׁאֵינוֹ נִכָּר, וְנִמְצָא בָּהּ אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִכָּר וְלֹא הָאֲחֵרִים, הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. כְּגוֹן שֶׁאָמַר לֵהּ: פָּרָה זוֹ חִגֶּרֶת וְעִוֶּרֶת נַשְׁכָנִית וְרַבְצָנִית, וְנִמְצֵאת נַשְׁכָנִית בִּלְבַד, הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת, שֶׁיֹּאמַר הַלּוֹקֵחַ: כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁלֹּא הָיְתָה, לֹא חִגֶּרֶת וְלֹא עִוֶּרֶת, אָמַרְתִּי כְּשֵׁם שֶׁאֵין בָּהּ אֵלּוּ הַמּוּמִין, כָּךְ אֵין בָּהּ מוּמִין אֲחֵרִים, וְאֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא לְהַשְׁבִּיחַ דַּעְתִּי. אֲבָל (אִם) יֵשׁ בָּהּ מוּמִים הַנִכָּרִים, בֵּין כֻּלָּם בֵּין מִקְצָתָם, וְיֵשׁ בָּהּ גַּם הַמּוּם שֶׁאֵינוֹ נִכָּר, כְּגוֹן שֶׁהִיא חִגֶּרֶת וְגַם נַשְׁכָנִית, אוֹ שֶׁהִיא עִוֶּרֶת וְחִגֶּרֶת וְגַם נַשְׁכָנִית, אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת, דִּכְמוֹ שֶׁמָּחַל עַל הַנִּכָּר כָּךְ מָחַל עַל שֶׁאֵינוֹ נִכָּר.
ט הָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד נִכָּר, וְהֶרְאָה לוֹ וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ בָּהּ מוּם פְּלוֹנִי וּמוּם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁאֵינָם נִכָּרִים, וְנִמְצְאוּ בָּהּ אוֹתָם הַמּוּמִים שֶׁהִזְכִּיר שֶׁאֵינָם נִכָּרִים, אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת אֲפִלּוּ הָיָה בָּהּ כָּל הַמּוּמִין שֶׁהִזְכִּיר, שֶׁהֲרֵי לֹא הִטְעָהוּ, שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לוֹ אֶלָּא מוּמִין שֶׁבָּהּ.
י הַמּוֹכֵר עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה, אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ מִפְּנֵי מוּמִין שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אוֹתוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ, וְהֵם הַנִּקְרָאִים סִמְפּוֹן, שֶׁאִם הָיָה סִמְפּוֹן זֶה גָלוּי, כְּבָר רָאָהוּ; וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה, כְּגוֹן שׁוּמָא בַבָּשָׂר אוֹ נְשִׁיכַת כֶּלֶב אוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְבַטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר, שֶׁאֵין הָעֲבָדִים לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אֶלָּא לִמְלָאכָה. נִמְצָא בוֹ שְׁחִין רָע אוֹ חוֹלִי הַמַּתִּישׁ כֹּחוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה נִכְפֶּה (פֵּרוּשׁ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׁגָּעוֹן שֶׁמַּפִּיל אוֹתוֹ לָאָרֶץ) אוֹ מְשֻׁעְמָם (פֵּרוּשׁ, ת"י "וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" וּבְשַׁעֲמָמוּת לִבָּא), הֲרֵי זֶה מוּם מִפְּנֵי שֶׁמְּבַטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ. וְכֵן אִם נִמְצָא בוֹ צָרַעַת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים הַמְגֹאָלִים, הֲרֵי זֶה מוּם, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם אוֹנֶנֶת מֵהֶם וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מִתְעַסֵק לוֹ בִּמְלֶאכֶת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְכֵן אִם נִמְצָא לִסְטִים מְזֻיָּן, הֲרֵי זֶה מוּם הַמְאַבֵּד אֶת כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ תּוֹפֵס אוֹתוֹ וְהוֹרְגוֹ. וְכֵן אִם נִמְצָא מֻכְתָּב לַמַּלְכוּת, הֲרֵי זֶה מוּם וּמַחֲזִירוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ תּוֹפְסוֹ לִמְלַאכְתּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל אִם נִמְצָא גַּנָּב אוֹ חוֹטֵף, אוֹ גוֹנֵב נְפָשׁוֹת אוֹ בוֹרֵחַ תָּמִיד, אוֹ זוֹלֵל וְסוֹבֵא וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר, שֶׁכָּל הָעֲבָדִים בְּחֶזְקַת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּל הָרָעוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת הָוֵי כְּמוֹ מֻכְתָּב לַמַּלְכוּת, אֲבָל מְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא לָא הָוֵי מוּם (טוּר).
יא הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ לְטָבְחָהּ, וּשְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, אִם נוֹדַע בְּוַדַּאי שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה כְּשֶׁלְּקָחָהּ, כְּגוֹן שֶׁנִּקְּבוּ בֵּית הַכּוֹסוֹת וְהֻגְלַד פִּי הַמַּכָּה, שֶׁאָז יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁנִּקַּב, אִם קְנָאָהּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, הָוֵי מִקַּח טָעוּת וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַדָּמִים. וְאִם לֹא קְנָאָהּ תּוֹךְ ג' יָמִים, אוֹ שֶׁקְּנָאָהּ תּוֹךְ ג' יָמִים וְלֹא הֻגְלַד פִּי הַמַּכָּה, דְּאָז הָוֵי סָפֵק אִם נִקַּב תּוֹךְ ג' אִם לָאו, עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם לֹא, יַפְסִיד וְיִתֵּן הַדָּמִים אִם הֵם עֲדַיִן בְּיָדוֹ.
יב טַרְפוּת דְּסִירְכָא, הוּא הַדִּין דִּמְבַטֵּל מֵקָּח; וְיֵשׁ חוֹלְקִים, הַגָּה: דְּהוֹאִיל וְהָוֵי דָּבָר דִּשְׁכִיחַ, הָוֵי לֵהּ לְאַתְנוּיֵי (טוּר). וַאֲפִלּוּ טְרֵפָה שֶׁאָנוּ אוֹסְרִין מִסָּפֵק, מְבַטֵּל הַמִּקָּח, וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לוֹמַר: אַיְתֵי רְאָיָה דִטְרֵפָה הָוֵי (ר"נ פֶּרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת).
יג הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁהָיָה מוּם בְּמִמְכָּרוֹ, וְעָשָׂה בּוֹ הַלּוֹקֵחַ מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם הָרִאשׁוֹן, אִם עָשָׂה דָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, פָּטוּר. וְאִם שִׁנָּה וְעָשָׂה מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם, מַחֲזִיר הַמִּקָּח לִבְעָלָיו וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי הַמּוּם שֶׁעָשָׂה.
יד קָנָה סָדִין וּקְרָעוֹ לַעֲשׂוֹת חָלוּק, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם מֵחֲמַת הַקְּרִיעָה, מַחֲזִיר לוֹ הַקְּרָעִים. תְּפָרוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם, אִם הִשְׁבִּיחַ נוֹטֵל שְׁבַח הַתְּפִירָה מֵהַמּוֹכֵר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טו הַמּוֹכֵר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, וּלְאַחַר זְמַן נִרְאֶה לוֹ בָּהּ מוּם, אִם רָצָה לְהַחֲזִיר הַקַּרְקַע לַבְּעָלִים מַחֲזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הָיָה חָצֵר וְדָר בּוֹ, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר.
טז רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן ג' גְּבִינוֹת, וּלְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים פְּתָחָם וּמְצָאָם מְרֻקָּבוֹת רִקָּבוֹן (גָּדוֹל), יִשְׁאֲלוּ לְעוֹשֵׂי גְבִינוֹת בְּכַמָּה זְמַן רָאוּי לָבֹא רִקָּבוֹן וְעִפּוּשׁ כָּזֶה; אִם יֹאמְרוּ שֶׁנַּעֲשָׂה הָרִקָּבוֹן בְּבֵית הַמּוֹכֵר נִמְצָא שֶׁהָיָה מִקַּח טָעוּת, וְאִם הַדָּבָר סָפֵק, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
יז רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן נֹאד שֶׁמֶן, וְלֹא פְּתָחוֹ אֶלָּא סָמַךְ עַל הַמּוֹכֵר שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁהוּא טוֹב, וּכְשֶׁפְּתָחוֹ מְצָאוֹ עָכוּר, יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁנָּתַן לוֹ שֶׁמֶן טוֹב כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ, וְאִם לֹא יִרְצֶה לִשָּׁבַע, יִשָּׁבַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ לָתֵת לוֹ שֶׁמֶן טוֹב וְצָלוּל וְשֶׁזֶּה הוּא הַשֶּׁמֶן שֶׁנָּתַן לוֹ, וְיַחֲזִיר לוֹ הַשֶּׁמֶן; אוֹ יָשׁוּמוּ כַּמָּה דָמָיו פְּחוּתִים מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְאִם יִרְצֶה הַלּוֹקֵחַ לְקַחְתּוֹ יַחֲזִיר לוֹ הַפְּחָת.
יח הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, וְאָבַד הַמִּקָּח מֵחֲמַת אוֹתוֹ הַמּוּם, הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים. כֵּיצַד, הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ שׁוֹר שֶׁאֵין לוֹ טוֹחֲנוֹת (פֵּרוּשׁ, שִׁנַּיִם) וְהִנִּיחוֹ הַלּוֹקֵחַ עִם הַבָּקָר שֶׁלּוֹ, וְהָיָה מַנִּיחַ הַמַּאֲכָל לִפְנֵי כֻלָּם וְאוֹכְלִים, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה אֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁמֵּת בְּרָעָב, הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַנְּבֵלָה וְיַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם הָיָה הַמּוֹכֵר סַפְסָר (פֵּרוּשׁ, קוֹנֶה וּמוֹכֵר בְּהֵמוֹת בַּשּׁוּק, בַּיּוֹם שֶׁקוֹנֶה מוֹכֵר, רַשִׁ"י) שֶׁלּוֹקֵחַ מִזֶּה וּמוֹכֵר לָזֶה וְאֵינוֹ מַשְׁהֶה הַמִּקָּח עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּמוּם זֶה, הֲרֵי הַסַפְסָר נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁלֹּא יָדַע בְּמוּם זֶה, וְיִפָּטֵר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עַל הַלּוֹקֵחַ לִבְדֹּק הַשּׁוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּלְהַחֲזִירוֹ לוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, וְיִהְיֶה הַסַפְסָר מַחֲזִירוֹ עַל הַלּוֹקֵחַ הָרִאשׁוֹן, וְהוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה כֵּן הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲפִלּוּ הַסַּרְסוּר צָרִיךְ לְשַׁלֵּם דְּאַף עַל גַּב דְּהוּא נִתְאַנָּה אֵין לוֹ לְהוֹנוֹת אֲחֵרִים. וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (טוּר וְהָרֹא"שׁ), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. וְכָל שֶׁכֵּן בְּדָבָר שֶׁלֹּא פָשַׁע הַקּוֹנֶה כְּלָל, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר לוֹ טַבַּעַת בְּחֶזְקַת זָהָב וְאַחַר כָּךְ שְׁבָרוֹ הַלּוֹקֵחַ וְנִמְצָא בוֹ בְּדִיל, שֶׁחַיָּב לְהַחֲזִיר מָעוֹתָיו אַף עַל גַּב שֶׁגַּם הַמּוֹכֵר נִתְאַנָּה בּוֹ. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ שֶׁנִּמְצָא בּוֹ בְּדִיל, נִשְׁבָּע שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִזֶּה, וְנִפְטָר (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַמַּפְקִיד וּפֶרֶק הַסְפִינָה). וְאִם קָנָה הַסַּרְסוּר דָּבָר בְּחֶזְקַת בְּדִיל וּמְכָרוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיָה בּוֹ כֶּסֶף אוֹ זָהָב, זָכָה הַלּוֹקֵחַ, שֶׁלֹּא זָכָה בּוֹ הַסַּרְסוּר מֵעוֹלָם הוֹאִיל וְלֹא יָדַע בּוֹ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וּמָרְדְּכַי אֵלּוּ מְצִיאוֹת) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רס"ח.
יט הַמּוֹכֵר בֵּיצִים לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצְאוּ מוּזָרוֹת (פֵּרוּשׁ, שֶׁהִתְחִיל לְהִתְהַוּוֹת בּוֹ צוּרַת הָאֶפְרוֹחַ) שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לַאֲכִילָה, הָוֵי מִקַּח טָעוּת וּמַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים. וְעַכְשָׁיו לֹא נָהֲגוּ כֵּן, וּמִנְהָג מְבַטֵּל הֲלָכָה.
כ הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵין עַצְמָן שֶׁל זֵרְעוֹנִים נֶאֱכָל, וּזְרָעָן וְלֹא צָמְחוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן וּמַחֲזִיר לוֹ הַדָּמִים שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ, שֶׁחֶזְקָתָן לִזְרִיעָה. וְהוּא שֶׁלֹּא צָמְחוּ מֵחֲמַת עַצְמָן, אֲבָל אִם לָקְתָה הָאָרֶץ בְּבָרָד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן שֶׁמָּא מֵחֲמַת הַבָּרָד לֹא צָמְחוּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כא מָכַר לוֹ זְרָעִים הַנֶּאֱכָלִים, כְּגוֹן חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וּזְרָעָן וְלֹא צָמְחוּ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֲפִלּוּ הָיָה זֶרַע פִּשְׁתָּן שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹנִים אוֹתוֹ לִזְרִיעָה, הוֹאִיל וְאוֹכְלִים אוֹתוֹ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת זְרִיעָתוֹ. מִיהוּ, אִם לֹא נָתַן עֲדַיִן הַמָּעוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּיָכוֹל הַלּוֹקֵחַ לוֹמַר: לִזְרִיעָה קָנִיתִי (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה), וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף כ"ג. וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא קוֹנֶה לְזֶרַע, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְהוּא הַדִּין לִדְבָרִים הַנִּמְכָּרִים לִרְפוּאָה וְלִצְבִיעָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַלּוֹקֵחַ מֵקָּח מֵחֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה פְלוֹנִית לְמָכְרוֹ שָׁם, וְאַחַר שֶׁהוֹלִיכוֹ לְשָׁם נִמְצָא בּוֹ מוּם, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: הַחֲזֵר לִי מִקָּחִי לְכָאן, אֶלָּא מַחֲזִיר לוֹ הַדָּמִים וְהַמּוֹכֵר מְטַפֵּל לְהָבִיא מִמְכָּרוֹ אוֹ לְמָכְרוֹ שָׁם; וַאֲפִלּוּ אָבַד אוֹ נִגְנַב (אַחֲרֵי שֶׁהוֹדִיעוֹ), הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת מוֹכֵר. וְאִם הָיָה הַמּוֹכֵר יוֹדֵעַ בְּמִמְכָּרוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ מוּם, חַיָּב בְּהוֹצָאָה שֶׁהוֹצִיא הַלּוֹקֵחַ לְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ מֵקָּח לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאִם לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה בּוֹ מוּם, פָּטוּר מֵהוֹצָאַת הַהוֹלָכָה, וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּהוֹצָאַת הַחֲזָרָה. וְאִם לֹא הוֹדִיעַ לַמּוֹכֵר שֶׁמּוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וְהוֹלִיכוֹ וְנִמְצָא בּוֹ שָׁם מוּם, הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַמִּקָּח בְּמוּמוֹ לַמּוֹכֵר.
כב הַלּוֹקֵחַ מֵקָּח וְנִמְצָא בּוֹ מוּם, וְאַחַר כָּךְ אָבַד אוֹ נִגְנָב, הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ, עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַמִּקָּח לַמּוֹכֵר. וְאִם הִתְלִיעַ אוֹ נִפְסַד מֵחֲמַת הַמּוּם, הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, וְאִם הָיָה לוֹ לְהוֹדִיעַ לַמּוֹכֵר וְלֹא הוֹדִיעוֹ, הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ.
כג הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא נַגְחָן, אִם אֵין לְהוֹכִיחַ אִם קְנָאוֹ לַחֲרִישָׁה אוֹ לִשְׁחִיטָה, כְּגוֹן שֶׁהוּא אָדָם שֶׁהוּא קוֹנֶה לְזֶה וּלְזֶה, וְגַם אֵין הוֹכָחָה בַּדָּמִים, כְּגוֹן שֶׁנִּתְיַקֵּר הַבָּשָׂר בִּדְמֵי שׁוֹר לַחֲרִישָׁה, אֵינוֹ מִקַּח טָעוּת, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָרֹב קוֹנִים לַחֲרִישָׁה, וְלֹא אָזְלֵינָן בָּתַר רֻבָּא לְהוֹצִיא מִיַּד הַמּוֹכֵר. אֲבָל אִם עֲדַיִן הַמָּעוֹת בְּיַד הַלּוֹקֵחַ, לֹא מִבַּעְיָא אִם רֻבָּם קוֹנִים לַחֲרִישָׁה, אֶלָּא אֲפִלּוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם הַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ רָגִיל לִקְנוֹת אֶלָּא לַחֲרִישָׁה, וְהַמּוֹכֵר מַכִּירוֹ, הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. וְאִם אֵינוֹ רָגִיל לִקְנוֹת אֶלָּא לִשְׁחִיטָה, מִסְתָמָא לִשְׁחִיטָה קְנָאוֹ. וְאִם הוּא רָגִיל לִקְנוֹת לִשְׁחִיטָה וְלַחֲרִישָׁה, אִם יֵשׁ הוֹכָחָה בַּדָּמִים, אִם נָתַן דְּמֵי שׁוֹר לַחֲרִישָׁה, אוֹמְרִים לַחֲרִישָׁה קְנָאוֹ וְהָוֵי מִקַּח טָעוּת; וְאִם נָתַן דְּמֵי שׁוֹר לִשְׁחִיטָה, אוֹמְרִים לִשְׁחִיטָה קְנָאוֹ. הַגָּה: כָּל מָקוֹם דְּהָוֵי מִקַּח טָעוּת וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ דָּמָיו וְאִית לֵהּ זוּזֵי, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מָעוֹת, דְּהָוֵי כְּבַעַל חוֹב (נִמּוּקֵי יוֹסֵף רֵישׁ פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת) ; וּדְלָא כי"א דְיָכוֹל לִתֵּן לוֹ קַרְקַע (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי דְּמִשְׁפָּטִים סִימָן י"ג).
א סָעִיף א המוכר לחבירו כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן שפ"ה:
ב סָעִיף ב ובלבד שהמעות יתרים כו' בד"מ כת' בזה ז"ל ואם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך בזה כ' רי"ו נ"ט ח"ג דחייב להחזיר (וכ"כ הרא"ש פ' א"נ) לו ובהגמ"ר פ' איזהו נשך כתבו דא"צ להחזיר ומביאו ג"כ בסמ"ע ובש"ג ס"פ הגוזל בתרא פסק דצריך להחזיר וכתב עוד שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאיליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו ע"כ וצ"ע בזה:
ג סָעִיף ג המוכר לחבירו עיין ובתשובת ר"א ן' חיים סימן מ' דף ע':
ד סָעִיף ז ויפרש אותה ע' בסמ"ע ס"ק י"ז עד וכמ"ש המ"מ הנ"ל כן עיקר כו' וכמבואר במ"מ ועליו סמך הב"י וב"ח סס"ז בדה דברי נבואות מלבו וחילק בע"א ע"ש גם בכ"מ כתב שדברי המ"מ נכונים ע"ש:
ה סָעִיף ט שלא הזכי' לו כו' ע' בסמ"ע בס"ק י"ט עד מכ"ש כשאין בה כולן כו' ודאי כ"ש הוא דמחל כיון דלא מצא אלא קצתם אלא אפי' מצא כולן סד"א דכולי האי לא מחיל קמ"ל ודלא כהמחבר וברור:
ו סָעִיף י המוכר עבד או שפחה כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן רל"א ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן קכ"ז:
ז סָעִיף יא המוכר בהמה כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' ש"ט ותמ"ט:
ח סָעִיף טז המוציא מחבירו עליו הראיה עיין בסמ"ע סקל"ה עד מה שא"כ גבינות כו' ועיין בכ"מ מ"ש בזה וצ"ל גם לדבריו דבהמה שאני דאזלי' בתר רובא והחזקה ודוק ע"ל ס"ס ר"ל:
ט סָעִיף יז ישבע המוכר עיין בסמ"ע ס"ק ל"ו עד מיהו אינו דומה להתם דהתם ברשותו נולד הספק כו' וזה פשוט ולית בה ספיקא דדינא וכנ"ל עיקר ודוק עיין בתשו' רשד"ם סימן פ' מדינים אלו ועיין עוד שם סי' שע"ט עיין בסמ"ע ס"ק ל"ז עד כשבא הלוקח לישבע כו' ובתשובת רשד"ם סי' פ"ה דחק עצמו בישוב ל' זה:
י סָעִיף יז ואם ירצה כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"ח וכ"כ המחבר להדיא בספר ב"ה ע"ש עוד:
יא סָעִיף יח המוכר דבר שיש בו מום כו' עיין בספר א"א דף צ"ז ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קע"ג ד' קע"ד ובתשובת ר"י לבית לוי סי' ל"ג:
יב סָעִיף יח ויש חולקין. עיין בב"ח מ"ש בזה ונ"ל עיקר כדבריו וכן יש ללמוד מדברי הנ"י לשם וראייתו ברורה מהמרדכי ודו"ק עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קס"ז:
יג סָעִיף יח נשבע שאינו יודע כו' עיין בסמ"ע ס"ק מ"ג שכ' וק"ק והא אין משביעין על טענת ספ' וכו' ולפע"ד איירי כפשוטו ולק"מ דכיון שהלוקח אומר ברי לי שהי' בו בדיל א"כ ה"ל כאומר ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו א"י אם אני חייב לך דנשבע שא"י כדלעיל סי' ע"ה ס"י ודו"ק:
יד סָעִיף יח ואם קנה הסרסור כו' וה"ה אם קנה מתחלה לעצמו וכן הוא בפוסקים שמהם מקור דין זה להדיא:
טו סָעִיף יט הוי מקח טעות. פסק בתשו' רשד"ם ח"ג סי' פ' באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעו' ואחר כמה ימים רוצה להחזיר לו מחמת שמצא מקצתם לא טובים והלה טוען למה לא בררת אותם בשעת פרעון ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי לי שנתתי לו טובי' נשבע הלה ונפט' אבל אם טוען א"י אם הם שלי א"ל צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין א"י אם פרעתיך ואם הוא טוען שמא והב' טוען שודאי נתן לו פטור בחרם סתם וע"ש ופשוט:
טז סָעִיף כא מכר לו כו' עיין בתשו' רשד"ם סימן שפ"ה:
יז סָעִיף כא ואפי' אבד כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"א עד והי' הפסד גנבה ואבדה על הלוקח כו' והב"ח פסק אף שלא היה שהות להודיע הוא באחריות הלוקח עד שיודיעו דוקא ע"ש:
יח סָעִיף כג כגון שנתייקר עיין במהרש"ל פ"ה סימן ג' ופרק המניח סי' א':
א סָעִיף א וטעה בכל שהוא כו'. "עד שאין אונאה כו' פי' שדוקא באונאה אמרו חז"ל דמחיל עד שתות מטעם שכ' הרא"ש וכתבו הטור והמחבר ר"ס רכ"ז משום דאין המוכר והלוקח יכולין לצמצם שיווי דמי המקח כו' ע"ש משא"כ במדה ובמשקל ובמנין:
ב סָעִיף א חוזר לעולם. פי' המקח קיים והאונאה שהטעהו בו חוזרת ומשלים לו המנין או המדה והמשקל בדברים שאפשר לו להשלים וכדמסיק במכר לו אגוזים אבל מכר לו קרקע וא"ל שהיא ארוכה ך' אמות וחסירה חצי אמה ואין לו להשלים מקרקע שבצדה המקח בטל לגמרי כמ"ש בסי' רי"ח בסעיף ז' ובסוף סעיף ח' בא"ל כור עפר אני מוכר לך ולא עמד בתוכו ולא הראהו ול"ד לאומר כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך דנתבאר שם דמנכה לו לפי המדה שנחסר לו דשאני התם דכיון דא"ל מדה בחבל הוה ליה כאלו אמר בפי' שמוכר לו לפי המדה וכמ"ש שם וגם כאן בדרישה:
ג סָעִיף א ומ"ש שחוזר לעולם. פי' אפילו לזמן מרובה ולאפוקי אונאה שנתנו שיעור להלוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו ולמוכר עד שיזדמן לו מכר כזה ולא יותר וכמ"ש בסימן רכ"ז דשאני הכא דטעותו ידוע ודומה לחזרת הגזילה דאין לה זמן וק"ל:
ד סָעִיף א ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים. עיין בטור בס"ג שכ' בשם הראב"ד פעמים שהמקח חוזר כו' ע"ש והמחבר השמיטו ולא ידעתי למה ואי משום דהמ"מ כ' שהראב"ד חולק בזה על הרמב"ם ושדברי הרמב"ם עיקר בזה קשה הא השיג הב"י בזה על המ"מ וכ' שגם הרמב"ם מודה בזה וכתבתי בדרישה שכן נראה מוכח מדברי הטור דס"ל דל"פ בהא ע"ש:
ה סָעִיף ב שאם יש לחלק המעות העודפות כו' נראה דאם ידוע להמקבל שלא מנה הנותן בחמישיות ונמצא חמשה יתרים דהוי מתנה וכל כיוצא בו:
ו סָעִיף ב כולם מתנה. פי' אם נמצא ז' או ח' יתירים אין אנו אומרין חמשה מהן יחזיר ויתל' בטעו' החמישיות והמותר יקחנו לנפשו אלא אמרינן כמו שהמותר הוא במתנה כן נמי החמשה במתנה נתנם לו:
ז סָעִיף ב מתנה. ז"ל הטור דאיכא למימר במתנה כוון ליתנם לו או גזלו ומתבייש להודיעו וכוון להבליעו לו בחשבון וה"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה בין בתורת פרעון ואפי' לא היה לו עמו שום עסק מעול' איכא למימר אינש אחרינא מגזל גזליה וא"ל להאי כי אתי פלוני גבך איבלע לי' בחשבון עכ"ל:
ח סָעִיף ב ובלבד כו'. בד"מ כתב בזה ז"ל ואם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך בזה כתב רי"ו נ"ט ח"ג דחייב להחזיר לו ובהגמ"ר דפ' איזהו נשך כתבו דאין צריך להחזיר:
ט סָעִיף ב לא יהיו במנין החמישיות פי' שאם היה לו בידו ארבעים דינרים ונותן ארבעים וארבעה או ארבעים ושמנה אמרינן דהארבע הנוספים הן מכח שמנה בעשיריו' ולכל עשירי שמנה הניח דינר אחד מן הצד לראותה לסימן כמה עשיריות מנה לו כי כן דרך המונים נמצא כשמנה ארבעים דינרים הניח מן הצד ד' דינרין ואותן האחרים שמנה בהן העשירית נתערבו בתוך המ' דינרין שמנה ודין טעות יש לו ולא דין מתנה וכן אם מצא מ"ח דינרים י"ל שמנה לו בחמישיו' ועל כל חמשה הניח א' מן הצד לסי' והן השמנה היתירים שמצא במנין החמישיות שיש בארבעים וכן כל כיוצא בזה והמחבר העתיק זה מדברי הרמב"ם שכ"כ רפ"ד דמלוה ולוה ע"ש ומשם יתבאר שיש כאן ט"ס בש"ע במה שסיים וכ' ז"ל שהיה מונה בהן בחמישיו' או בעשיריות בבי"ת וצ"ל החמישיות או העשיריו' בה"א וכ"כ שם ברמב"ם גם מ"ש "במנין במנינם "בבית צ"ל כמנין כמנינם בכף וק"ל:
י סָעִיף ג אבל אם נשתמש כו'. ☜ וה"ה אם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסות ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר כ"כ המ"מ שם:
יא סָעִיף ד בחפן שלם אני רוצה. ול"ד לחזרת אונאה דשם המקח שקנה הוא שלם בלי מום אלא שנתן לו יותר מדמי שווי' אבל כאן גוף המקח יש לו חסרון:
יב סָעִיף ד הרשו' ביד המוכר כו'. לפי מ"ש הטור והמחבר בסי' רכ"ז בשם רבי' יונה שכל שלא גילה המתאנה דעתו שרוצה לקיים המקח ומסתמא יחזור בו הרשות גם ביד המאנה לחזור בו נ"ל דה"נ ביש בו מום במה שקנה ועפ"ר:
יג סָעִיף ה וקודם גמר המקח נכנסו כו' "עד ורוצה שמעון לחזור בו בטור מבואר דין זה יותר שכן כתב בתשוב' הרא"ש והמעשה כן היה שראובן ושמעון היו דרים במקום א' והיה לראובן בתים במקו' אחר רחוק ממקו' שדר שם ושמעון ראה הבתים בשעה שבא לקנותם והיו שלימים וביני ביני באו עכו"ם וקלקלו אותם ושמעון לא ידע מזה וגמר המקח בסברו שנשארו כמו שהיו כשרא' ואחר גמר המקח נתוודע שנתקלקלו קודם גמר המקח ואומר דהוא מקח טעות ע"ש וק"ל:
יד סָעִיף ה הדין עם ראובן. ודוקא בזה שהיה יכול לחזור לקדמותו בדמים שינכה לו ומחשב מום עובר וכ"כ שם בתשובה בהדיא אבל במום קיים אפי' בכל שהוא כבר נתבאר ויתבאר כמ"ש מור"ם ז"ל אחר זה בהג"ה דהמקח בטל במום שהוא בגוף הבית:
טו סָעִיף ז הרי זה חוזר. דיכול לומר סברתי שאין בו מום וגם אתה לא אמרת לי כן מפני שידעת שיש בו מום אלא להשביח דעתי אמרת לי כן:
טז סָעִיף ז ויפרש אותו כמו שמפרש באונאה כן הוא לשון הרמב"ם פט"ו ממכיר' וכ"כ המ"מ דדין זה נלמד מדין אונאה מק"ו ומה אונאה דאינה חוזרת אליו אלא בכדי שיראה לתגר אפ"ה אמרו שאינה מחילה עד שיזכיר לו המום בפירוש ק"ו לטעות מום שחוזר בו לעולם ועיין בטור שכתב אדברי הרמב"ם הללו ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכ' (בס"ס ר"ז הביאו הטור) שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה (שם בסי' ס') שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל הטור והב"י כתב אדברי הטור הללו ז"ל ודברי רבנו נכונים (ובדרישה כתבתי דנראה דצ"ל בב"י אינ' נכונים אלא דהרמב"ם אזל לטעמו כו' ע"ש שהארכתי עוד מזה) וק' דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם ופסק כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובס"ס ר"ס ובסי' ס' ס"ב כ' המחבר שכל האחרוני' חלקו אהרמב"ם בזה ושם בסי' ה' כ' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק המחבר כאן כהרמב"ם לא מטעם שהוא דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנילף מק"ו דאונאה וכמ"ש המ"מ הנ"ל ובאונאה הטעם דיכול לומר סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אומר כן ואף א"ת שמחולקין הרמב"ם והטור גם באונאה כמ"ש בפרישה גם שם סי' רכ"ז שי"ל דהטור ס"ל דל"ד קאמר שם דצריך שיפרש המום בהדיא אלא במקבל עליו ואומר ידעתי שיש בו מום ואעפ"כ איני חוזר עליך סגי מ"מ מסתבר להמחבר כיון דמקלינן במום שיחזור בו לעולם מקלינן נמי בהא שחוזר בו עד שיפרש לו המום ועפ"ר שם כתבתי טעם למה חולק הטור כאן אדברי הרמב"ם ובסי' רס"ז בדין אונאה לא גילה דעתו לחלק אזה דבעינן שיפרש האונאה ואדרבה כ' שם כדברי הרמב"ם:
יז סָעִיף ח שהיא חגרת וגם נשכנית. פי' ואינה עוורת ול"מ הלוקח למימר כשראיתי שאינה עוורת סברתי כמו שבא להשביח דעתי בזה דאין בה כך הוא בא להשביח דעתי במום דנשכנית שהזכיר שאינו ניכר אלא אמרינן אדרבה כשראיתי' שאמר המוכר אמת בזה שהיא חגרת הוה לך להעלות על דעתך שגם היא נשכנית ומדלא חששת ודאי מחלת עליהן:
יח סָעִיף ט אפי' היו בה כל המומי' שהזכיר פי' שיש בה הרבה מומין שאינן נגלין וזה לא נלמד מהרישא דהרישא מיירי דלית בה אלא חד מום שאינו ניכר רבצנית או נשכנית ומדכ' לשון אפי' משמע מכ"ש כשלא נמצאו בה כל המומין שאינן נגלין שהזכיר לו דלא הוה מקח טעות ולא מצי למימר ידעתי שאין בה אחד מן האינן נגלין וסברתי שגם השני אין בו ועמ"ש בסעיף שאחר זה.
יט סָעִיף ט שלא הזכיר לו אלא מומין שבה. צ"ע דמשמע הא אם הזכיר לו גם מומין שאין בה הוה מקח טעות ואאיזה מומין כ"כ דאי אמומין שהן נגלין קשה הא כ' הטור והמחבר לפני זה בין שנמצא בהם כולן או מקצתן דלא הוה מקח טעות ואי אמומין שאין ניכרין כ"כ קשה הלא ל' אפי' היו בה כל המומין קאמר דמשמע מכ"ש כשאין בה כולן וצ"ל דאמומין גלויין כ"כ ושאני הכא שנמצאו בה הרבה מומין שאינן גלויין ואם הזכיר במומין הגלויין מומין שאין בה היה יכול לומר סברתי כשם שמומין הגלויי' שהזכיר לו קצתם אין בו כך נמי המומים שאינם גלוים ודאי קצתם אין בו וכשימצא אח"כ שכולן בה היא מקח טעות ולא כ' ל' אפי' היה בו כו' דמשמע דמכ"ש אם אין בה כל המומין אלא לפי מאי דכ' דלא הזכיר לו במומין הגלוים אלא המומין שיש בה ומ"ה המקח קיים ולזה הוא שפירש ל' אפי' וק"ל והא דכ' בבבא זו שהראה לו המום הנגל' כן הוא ג"כ בגמ' ובפוסקי' ועפ"ר שם כתבתי דצד רבותא יש בו דה"א דמצי הלוקח לומר סברתי מדטרח להראות לו המום הניכר שהזכיר אלו היה בו מומין יותר היה ג"כ טרח להראות לו המום אף שאינו נגלה בעת שהיא רובצת ומנשך קמ"ל דאע"ג דאיכא תרתי דהראה הנגלה וגם יש בו הרבה מומין שאינן נגלין אפ"ה לא הוי מקח טעות:
כ סָעִיף י והם הנקראי' סמפון פ"ק דקידושין קראן הגמרא כן:
כא סָעִיף י שומא בבשר כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ופי' שומא יבלת בבשר בכ"מ שנמצא בבשר ואפי' בפניו אבל אינו ר"ל "בבשר שהי' כול' בשר לאפוקי אם נמצא בה עצם וכדמחלקינן בבכור (בטור י"ד סי' ש"ט) דאם יש בה עצם נחשב מום ע"ש דודאי בעבד העומד למלאכה וכדמסיק אין לחלק בהכי ובטור כתב סתם שומא:
כב סָעִיף י אבל משחק בקוביא לא הוי מום לשון שאינו מדוקדק הוא דגם גונב ממון וחוטף ובורח וזולל וסובא הנ"ל אינו מום דהרי ל"פ הי"א כ"א אגונב נפשות הנ"ל אלא שמור"ם ז"ל נמשך אחר לשון הטור שכתב ז"ל גנב או קביוסטוס אינו מום ופרש"י קביוסטוס הגונב נפשות וכ"כ הרמב"ם וי"מ דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות ופירושו קביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פירשו ר"ח ועיקר עכ"ל וז"ש נמי מור"ם ז"ל אבל משחק בקוביא כו' וכאילו אמר וי"מ דקוביוסטוס אין פי' גונב נפשות כדס"ל לדיעה שכ' המחבר לפני זה שהוא כדעת הרמב"ם אלא פירושו משחק בקוביא והוא שמינהו בדברים שאין לו מום בהם וק"ל:
כג סָעִיף יא שאז ידוע שיש לו ג' ימים דבפחות מג' ימים בודאי אינו מגליד אבל לפעמים אפי' אחר ג' ימים ג"כ אינו מגליד שהרי הטור והמחבר סיימו וכתבו ז"ל או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוה ספק כו' ומדכ' דהוה ספק ולא אמרינן דבודאי בבית הלוקח תוך ג' ימים הללו נעשה נקב דאם הי' נעשה בבית המוכר היה מגליד כיון דעברו עליו ג' ימים ש"מ כדכתיבנא ומ"ש אם קנה תוך ג' ימים גם בטור כתב האי לישנא ושם בפרישה כתבתי דתיבת אם נ"ל שהוא ט"ס וצריך להיות וקנה דהא התחיל וכתב אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ואין זה נודע בודאי אא"כ הוגלד וגם קנהו תוך ג' ימים וק"ל:
כד סָעִיף יא ואם לא יפסיד. כיון דברשותו נולד הספק וע"ל ס"ס רכ"ד מ"ש בזה:
כה סָעִיף יא אם הם עדיין בידו או יתן הדמים קאי וקמשמע לן דל"מ אם כבר נתן הדמים להמוכר דאין מוציאים מידו אלא אפילו עדיין בידו דהטבח צריך ליתנם להמוכר וכ"כ בטור:
כו סָעִיף יב טריפות דסירכות פי' כשנמצאת סירכא עבה או שמיד שקנאה שחטה ומצא בה הסירכא שבודאי נעשית קודם שקנאה בעוד הבהמה ברשות המוכר דודאי לא עדיף סירכא מנקיבת בית הכוסות הנ"ל דאם יש בו ספק אמרינן דיפסיד הלוקח ועפ"ר:
כז סָעִיף יב ויש חולקין דהואיל והוה דבר שהוא שכיח כו' פי' הסירכא רגילה להיות בבהמה וע' בטור ובפרישה:
כח סָעִיף יב ואפי' טריפה שאנו אוסרים מכח "ספק כו'. שם בר"ן כתב עוד או מחמת חומרת הגאונים ונראה דמחמת ספק דקאמר היינו נמי כה"ג דאינה טריפה ודאית לכ"ע דאל"כ קשה מאי חידש מור"ם בזה הא גם טריפות דסרכא אנו מטריפין מכח ספק שאין אנו בקיאין לבדוק:
כט סָעִיף יג המוכר דבר שהיה בו מום כו' ל' הרמב"ם פי"ו דמכירה הוא מכאן אתה למד המוכר דבר כו' שדין זה נלמד מדין הקונה פרה לשחטה ושחטה ונמצאת טריפה הנ"ל דאע"פ שאחר ששחטה ונמצאת טריפה הוא גרוע מאלו לא שחטה ואפ"ה מחזירה להמוכר ופטור. וטעמא דשחטה דהוא דבר שעומדת לכך הא אלו עשה בה מום שאינו עשוי לעשות בה היה חייב דאל"כ הל"ל רבותא טפי במקום שחיטה וז"ש ואם שינה כו' ועיין פרישה:
ל סָעִיף יד קנה סדין וקרעו כו'. הוא לשון הרמב"ם שם וכתב המ"מ שזה נלמד מדין פרה ששחטה הנ"ל ובטור כתב בהדיא ז"ל כיצד קנה סדין וקרעו כו' וס"ל דהאי דינא הוא פי' למ"ש לפני זה הכלל דאם היה דבר שדרכו לעשות כו':
לא סָעִיף יד סדין וקרעו לעשות חלוק לשון הרמב"ם והטור קנה בגד כו' ואפשר דמשום דאין מדרך בגד לעשות ממנו חלוק שהוא הכתונת שינה המחבר וכתב סדין במקום בגד ובין כך ובין כך ר"ל שקנה בגד או סדין מן האומן או סוחר ועדיין לא נעשית ממנו שום דבר וק"ל:
לב סָעִיף יד אם השביח נוטל כו'. פי' אם קנאה בי דינרין ומכח המום אינו שוה כי אם ח ומחמת התפירה היא שוה ט' אם עדיין לא נתן לו המעות דמי הקניי' מחזיר לו החלוק התפורה והמוכר נותן לו דינר שהשביחה ואם כבר נתן לו הי דינרין דמי הקנייה צריך להחזירם לו המוכר ועוד יוסיף עליו דינר ועפ"ר:
לג סָעִיף טו מחזיר כל הפירות כו' בע"ש כתב ז"ל דאל"כ הוא כריבית דכיון שנתבטל המקח מעיקרא ה"ל הדמים הלואה גביה והפירות שאכל הן בעד דמי המעו' שהיו בידו בטלים וגם דמי שכירות החצר שכתבו שצריך להעלות לו כ' בע"ש דהוא מה"ט וקשה דא"כ ה"ל להטור ולהרמב"ם לחלק ולכתוב דהיינו דוקא אם כבר קיבל המוכר מהלוקח דמי הקנייה ועוד דאף אם כבר נתן לו דמי המקח נראה דלא עדיף מאבק ריבית דא"צ להחזירו דלא גרע ממלוה לחבירו על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים כו' דאמרינן תוך ג' שנים לא יאכל פירות ואם אכלם לא יחזיר דה"ל אבק ריבית וכדאיתא פרק איזהו נשך וכתבה הטור והמחבר בי"ד סי' קס"ה ובחושן משפט סימן ר"ז. לכך נראה פשוט דלאו מטעם ריבית הוא אלא כיון דהמקח בטל מעיקרו הפירות שאכל או שכר השכירות דחצר שדר בו יהיה כגזל בידו מ"ה אף אם עדיין לא נתן לו דמי הקנייה צריך להחזיר לו הפירות ושכר החצר ודומה למ"ש בדין הנ"ל דהלוהו על שדהו ע"מ שאם לא יחזיר לו דמיו בסוף ג"ש יהיה השדה שלו דהפירות שאכל אחר ג"ש שהניח השדה בידו בסברו שנחלטה השדה להמלוה דמוציאין מיד המלוה כיון דאכלן בתורת מקח והוה בטעות וכמו שכתבתי בסימנים הנ"ל וה"נ דכותיה (והא דאמרו בשומא הדרא (כתבו רבי' לעיל בסי' ק"כ ס"ט) דאין נותן לו דמי השבח שהשביח כו' משום חשש ריבית ובי"ד סימן קע"ז ובח"מ סימן ר"ז במכר לו שדה ואמר ליה לכשיהיו לי מעות החזירוהו לי דאסור ללוקח לאכול פירות משום ריבית וכדומה לזה כתבו שם ובהרב' מקומות שאני התם דכולה איירי בלכתחלה לא יאכלם אם יקח ממנו דמים דנראה כנוטל אבק ריבית אבל לא הצריכוהו להחזיר בשכבר נטלו כ"ש אם כבר אכל פירות כמו כאן) ואף שלקמן סוף סי' רמ"ו כתב הטור בשם הרמב"ם ז"ל כל הנותנים כל נכסיהן כשתבטל המתנה כו' עד אין מחזיר הפירות שאכל ש"מ דאפי' נתן בטעות וחוזר אינו מחזיר הפירות שאני התם כדמסיק בטעמו ז"ל שהרי הנותן מתנה בפי' ע"מ להחזיר לזמן קצוב אוכל הפירות עד זמן הקצוב עכ"ל ור"ל דדוקא התם דנתן כל נכסיו לחבירו משום ששמע שמת בנו או שהיה צריך לברוח מפני אויביו או אשה שנתנ' כדי להבריח נכסיה מבעלה דבכל אלו חפץ הנותן במתנה עד שיבא בנו או עד שישוב מאויביו או עד שישובו נכסיה לידה אחרי מות בעלה וה"ל כפירש שנותן לו במתנה גמורה עתה ע"מ להחזירה לידו לאחר זמן משא"כ זה דבטעות בא לידו ואלו ידע שיחזיר בו מחמת המום בודאי לא היה נתנו לו מעיקרא וכן בההוא דאכל פירות לאחר ג"ש אילו ידע שלא נחלט השדה בידו לא היה מניחו לאכול מ"ה אף אם כבר אכלה אם אינו מחזירן הוה כמחזיק בשל חבירו בגזל וזה ברור והשתא א"ש דלא אשתמיט ברמב"ם ובטור ובמ"מ ובהמחבר ש"ע ומור"ם ז"ל לכתוב חד מינייהו טעם דריבית בדין זה:
לד סָעִיף טז שלשה גבינות. תיבת שלשה הוא לאו דוקא וליתא בתשובת הרא"ש ולא בטור שהביאו דמנינא למה לי ולא נזכר במעשה שכך היה וגם המחבר כתבו לדינא ולא על שם המעשה ואפשר שנפל טעות בדפוס בסיבה שהיה הג' מתיבת גבינות נמשך מעט מהתיבה:
לה סָעִיף טז המוציא מחבירו עליו הראייה וממילא אם המעות עדיין ביד לוקח והמוכר בא להוציא מידו המעות עליו הראייה ול"ד למוכר לחבירו בהמה לשוחטה ונמצאת טריפה ואין ידוע אם קודם הקנייה או אחר הקנייה נטרפה דפסק הטור והמחבר בסי"א דעל הלוקח להביא ראיה ואם אין לו ראיה מוציאי' המעות מידו דשאני התם דמעמידין הבהמה על חזקתה וסתם בהמה אינה נטרפת וברשות הלוקח נעשה הספק ואמרי' כאן נמצא כאן נתהוה המום משא"כ גבינות דאין להם חזקה דרוב גבינות כשנתיישנו דרכן להתליע ודומה לזה כתבתי לעיל ס"ס ר"ל בשכר שהחמיץ דאין אומרי' שהעמידנו על החזקה מה"ט ודלא כמשמעות הבית יוסף שמוכח ממ"ש בבית יוסף דס"ל דדין זה דגבינות ודבהמה הנ"ל שווין הן ועיין דרישה:
לו סָעִיף יז ישבע המוכר כו'. פירוש ישבע לפטור נפשו דאין שמעון נשבע להוציא מיד ראובן וכן כ' בתשובת הרב רבי' אשר והטור הביאו ולכאורה משמע מזה דאם עדיין המעות ביד הלוקח ואז המוכר הוא בא להוציא דישבע הלוקח לפטור נפשו וזה אינו מוכרע די"ל מיד שמשך שמעון השמן לרשותו קנאהו והמעות נעשה הלואה בידו ודומה להחליף פרה בחמור הנ"ל בסימן רכ"ג ורכ"ד מיהו אינו דומה להתם דהתם ברשותו נולד הספק ואמרינן כאן נמצא כאן נתהוה משא"כ השמן שהוא עכור לפנינו דמסתמא היה עכור ג"כ מעיקרא:
לז סָעִיף יז ישבע הלוקח כו' ע' פרישה שם כתבתי דמעשה היה שלא בירר המוכר טענתו אם טען שלא הבטיחו מעולם להיותו צלול אלא כאשר הוא כן מכרו לו ואף שאמר ליה שהוא טוב ג"ז נקרא טוב לקצת אנשי' שקונין אותו להיותו בזול יות' וכמ"ש בתשוב' או אם טוען אמת שהבטחתיהו בצלול ונתתי לו צלול והוא החליפו בשמן עכור זה מ"ה השיב הרב רבינו אשר שאם המוכר נשבע לפטור נפשו אזי א"צ לפרוט בשבועתו אלא שנתן לו שמן כמו שהתנה עמו ובזה נפטר הן שהיה טענתו שלא הבטיחו בצלול הן שהיה טענתו שהחליפו משא"כ כשבא הלוקח לישבע על טענתו ולהוציא אז אם ראובן סתם טענתו צריך הוא לישבע לו על שני הפרטים שהבטיחו בצלול ושהוא לא החליף שמן שנתן לו בשמן זה העכור לפנינו וכן הוא דברי המחבר אלא שקיצר וזהו דלא "כע"ש שכתב שהמוכר היה טוען שהחליף השמן דאם בן לא היה צריך הלוקח לישבע שהתנה עמו לתת לו שמן צלול שהרי המוכר מודה לו בזה:
לח סָעִיף יז ואם ירצה הלוקח לקחתו. דקדק וכת' דאם ירצה אף שלא כתבו הטור וגם בתשובת הרא"ש ליתא משום דס"ל להמחב' דאם אינו רוצ' הלוקח בשמן מחזירה לו על כרחו דהוי מקח טעון וכן מצאתי בשלטי הגבורי' פרק הזהב בדפוס גדול (סוף דף צ"ו) וראייה לדבריהן מהא דתנן בפרק המוכר פירות (כתבו הטור והמחבר בסי' רל"ג) דהמוכר לחבירו חיטין יפות ונמצאו רעות דהלוקח יכול לחזור בו ומיהו אף אם רוצה הלוקח ליקח הפחת מהמוכר א"י לכוף להמוכר וכדין כל מקח טעות דשניהן חוזרין וכ"כ בש"ג עיין פרישה מ"ש עוד מזה: לט
לט סָעִיף יח ואם היה המוכר סרסור שלוקח כו' בגמרא נקרא איש כזה ספסרא וכן הוא שם בפרק המפקיד בהאי עובדא דאילו סרסור אינו קונה כלל אלא משוה המוכר והלוקח בדמי המקח וכ"כ הטור בי"ד סי' קנ"א בהדיא ע"ש והרמב"ם שכת' סרסור כ' פירושו בצדו סרסור הקונה מזה כו' ללמדנו דלאו מסתם סרסור איירי ואחריו נמשכו הטור והמחבר שהביאו לדברי הרמב"ם ועיין פרישה:
מ סָעִיף יח ואינו משהה כו' ולא ידע כו' זה תלוי בזה דכיון דאינו משהה מסתמא לא ידע והמע"ה משא"כ אם המוכר בע"ה מסתמא השהה הבהמה אצלו וידע בהמום והאכילה דברים דקים שאין צריך להן טוחנות וחיתה בהן דאם לא כן היינו צריך לומר דגם ביד בע"ה ודאי לא חיתה כ"א יום אחד מדחיתה ולא מתה בעודה בידו:
מא סָעִיף יח ויש חולקין כו' פלוגתתן נראה דתלוי בפי' הגמ' כתבתיהו בדרישה ועוד נתתי טוב טעם לדברי הרמב"ם שהוא כדברי המחבר ע"ש:
מב סָעִיף יח וכ"ש בדבר שלא פשע כו'. פי' ומה בשור דפשע הלוקח קצת דהיה לו לבדוק השור לראות על אכילתו ועל בריאתו להחזירו לסרסור מיד באופן שיחזור גם הסרסור מאשר קנהו מאתו אפ"ה אמרינן דהסרסור יפסיד כ"ש בקנה ממנו טבעת בחזקת זהב דאינו עומד לבדוק ולראות בפנים בנסתרות דההפסד הוא על המוכר אף שהוא סרסור:
מג סָעִיף יח נשבע שאינו יודע בזה ונפטר. כן כתב המרדכי וק"ק והא אין משביעין על טענת ספק ומהיכי תיתי לומר שידע המוכר שהיה בו בדיל והרי הוא ג"כ קנהו בחזקת זהב ולא ידע שהיה בדיל ואפשר דמיירי דזה הלוקח שמצא בו בדיל טוען עליו אתה לא קניתיהו מאחר אלא צווית לצורף לעשות לך כך תוכו בדיל מ"ה צריך לישבע:
מד סָעִיף יט המוכר בצים ונמצאו כו'. הטור הביא מדין זה דבצים שהוא מתשו' הרא"ש ראיה לדין הנ"ל שההפסד הוא על הסרסור והוא א' מהחולקין על דברי המחבר הנ"ל והב"י כתב עליו שאין ממנו ראיה שגם הרמב"ם שכתב בדין הנ"ל דההפסד הוא על הלוקח ולא על הסרסור מודה בנמצאו הבצים מוזרות ומטעם דכאן אין הבצים עשויים לבקעם אלא בעת שצריך לבקעם לתבשילו ומה הי' ללוקח לעשות מה שאין כן בשור שאין לו טוחנות הנ"ל (וכעין הטעם שכתבתי לפני זה בקונה טבעת) וזה ג"כ טעמו פה בש"ע דסתם וכתב לעיל בשור דההפסד הוא על הלוקח וכאן סתם וכתב דבבצים הנמצאים מוזרות ההפסד על המוכר (מיהו אין זה מוכרח דהרי לא כ' כאן המחבר שגם המוכר קנה הביצים מאחר כמ"ש בתשוב' הרא"ש ואם הביצי' הן של המוכר עצמו ליכ' מאן דפליג דהוה מקח טעות) ובפריש' כתבתי דלא כב"י ושהדין עם בעל הטור להשוות שני הדינין ומטעם דאם אית' דבשור ההפסד על הלוקח אף דהי' על הסרסור בעצמו לבדקו כדי להחזירו למוכר לו ולא להונות בו אחרים (כמו הלוקח שאמרינן בו שה"ל לבדוק במקחו ולהחזירו לסרסור) אפי' הכי ס"ל דהלוקח הבא להוציא יפסיד ה"נ בבצים הם שווין דלא הלוקח ולא המוכר יכולין לבדקו קודם עת בקיעתו דנאמר דרך מקח וממכרן דבצים כך הוא ושההפסד הי' לו להיות על הלוקח וכיון דאמרי' בביצים דההפסד על המוכר נאמר כן ג"כ בשור הנ"ל ודו"ק:
מה סָעִיף יט ☜ הוי מקח טעות. וכן אם התנה שיתן לו מבצים שנולדו והוא נותן מבצים שנמצאו במעי תרנגולת וכן אם אומר שרצה מביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתן לו מביצים דספנא מארעא הוי מקח טעות ועיין בהר"ן פרק האיש מקדש ד"מ י"ו:
מו סָעִיף כ חייב באחריותן. ואף שלא ידע גם המוכר שהם רעים מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתי' שמא הן רעים ויפסיד זרעו ומה"נ צריך להחזיר לו כל דמיו אף שהוא כבר כלה ונרקב בארץ ואין המוכר יכול לומר להלוקח החזיר לי זרעי ואני אחזיר לך המעות אבל מה שטרח והוציא בזריעתן א"צ המוכר ליתן להלוקח:
מז סָעִיף כ והוא שלא צמחו מחמת עצמן כו'. דמסתמא אמרינן שלא צמחו מחמת עצמן אם לא שהי' שינוי זמן לפנינו כברד וכיוצא בו וכ"כ הרא"ש והטור ע"ש:
מח סָעִיף כא כגון חיטין ושעורין. כן הוא ל' הרמב"ם ריש פי"ו דמכירה ולשון הטור מסודר יותר ז"ל אבל שאר זרעים (שאינם מזרעוני גינה) ל"מ חיטין שרובן לאכילה כו' אלא אפי' מכר לו זרע פשתן כו' הואיל ואוכלים אותו (פי' יכולין לאכול אותו ומקצת בני אדם קונים אותו לאכילה) יכול המוכר לומר לאכילה מכרתים לך והמע"ה ומשום הכי מסיק מור"ם וכתב היינו דוקא כשכבר נתן המעות דאז בא הלוקח לחזור ולהוציאן מיד המוכר ועליו הראיה:
מט סָעִיף כא ואם הודיעו כו'. גם אחיטים הנ"ל קאי וכ"כ בטור:
נ סָעִיף כא הלוקח מקח מחבירו כו'. דין זה כתב הרמב"ם שלמדו מדין זרעים הנ"ל שהן משנה וגמרא:
נא סָעִיף כא ואפי' אבד או נגנב הרי הוא כו'. ברמב"ם (והטור ג"כ הביאו כן) כתב ז"ל ואם אבד או נגנב אחר שהודיעוהו הרי הוא כו' והמחבר השמיטו בכוון דלטעמו אזל שכתב בפנים בב"י ובכ"מ פירושו דהני שני תיבות אחר שהודיעוהו דר"ל אחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה אחרת ולפ"ז סתמא כפירושו דמי דהא אזה קאי שהודיעו אבל בפרישה כתבתי נ"ל עיקר דר"ל אחר שהודיעו שחוזר במקחו כי נמצא בו מום דאל"כ מצי המוכר למימר אם הודעתני שאתה חוזר במקחך הייתי שולח מיד אחר מקחך ולא הי' נגנב והי' הפסד גניבה ואבידה על הלוקח מיהו אם הי' נגנב בעוד שלא הי' שהות להלוקח להודיעו אפשר דס"ל דהוא ברשות המוכר דמה לו לעשות אלא דלא איירי הרמב"ם כאן בזה וב"י דחה פי' זה ע"ש ואני הוכחתי בדרישה דדעת הרמב"ם כן הוא ע"ש:
נב סָעִיף כא ואינו חייב אלא בהוצאות החזרה. בטור בשם הרמ"ה סיים וכתב דטרחת החזרה הוא על הלוקח והמחבר השמיטו משום דהרמב"ם לא ס"ל כוותיה וכמ"ש המחבר לפני זה דאין המוכר יכול לומר החזיר לי מקחי לכאן אלא המוכר צריך לטפל להביא ממכרו או למכרה שם ולפ"ז לא ה"ל להמחבר לכתוב דאין חייב אלא בהוצאות החזרה כיון דגם הטיפול מוטל עליו אלא אגב שיטפא דלשון הרמ"ה נקט במה שס"ל כוותיה ומהתימה על ע"ש שכתב שני דברי' שסותרין זא"ז בס"א שמתחיל וכתב כדברי הרמב"ם שהלוקח מקח מחבירו ומודיעו שרוצה להוליכו למדינה אחרת ונמצא בו מום שהמוכר מטפל בחזרת הבאתם וסיים וכתב כדברי הרמ"ה שהמוכר נותן דמי הוצאת החזרה מיהו על הלוקח מוטל לטרוח בהבאתם הואיל ולצרכו הביאם שם ועמ"ש בדרישה:
נג סָעִיף כא עד שיחזיר המקח במומו למוכר. בפרישה כתבתי דאינו ר"ל דיתנו לידו אלא שיביאו לעיר שהמוכר דר שם ויאמר לו הנה מקחך לפניך בביתי כי אני חוזר בו.
נד סָעִיף כב הלוקח מקח ונמצא בו מום כו'. כאן מיירי שאינו מוליכו למדינה אחרת מ"ה כתב דברשות הלוקח נגנב עד שיחזיר המקח ור"ל עד שיודיעו להמוכר שחוזר במקח ויקחו לנפשו ומיד שמודיעו נפטר הלוקח וכנ"ל:
נה סָעִיף כב ואם התליע כו'. ר"ל כיון דנפסד מחמת המום אפי' לא הודיעו להמוכר שחוזר בו אמרינן דברשות המוכר נפסד דמסתמא אף אם הודיעו לא הי' ניצל המוכר מהפסד זה הבא מעצמו מיניה וביה:
נו סָעִיף כב ואם הי' לו להודיע. פי' אם הוא שיש תועלת בהודעתו למוכר כגון שהי' אכלו מהר או שאר תקנות שהי' יכול לעשות באופן שלא היה נפסד ממונו בזה דוקא אמרינן דהוה ברשות לוקח כיון שלא הודיעו להמוכר שחוזר בו משא כמסתמא אבל בנגנב או נאבד דרישא בכל ענין עומד ברשות הלוקח כל שלא הודיעו דשם מסתמא יש תועלת בהודעתו וכנ"ל ומ"ה לא עירבב הרמב"ם והטור והמחבר דין גניבה והתליע בחד בבא ובזה נסתלק תמיהת הב"י וכ"מ ע"ש ומהתימה על ע"ש שסיים וכתב בזה דהתליע או נפסד מחמת מום ז"ל ואם הי' לו שהות משנודע לו להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח משמע דבנגנב ונאבד דרישא אפי' לא הי' שהות להודיעו ג"כ היא ברשותו וכן משמע מטעם שכתב שם בנגנב ונאבד דהוא ברשות הלוקח ז"ל דכל זמן שהוא בידו לא גרע הוא משומר שכר דהא ברשותו הוא למכרו ואפשר שישתכר בו עכ"ל. וק"ל דא"כ אפי' אם הוליכו למדינה אחרת נמי נאמר הכי ואף שיש לחלק ביניהן מ"מ קשה מנ"ל לכתוב כן ונראה דהי' קשה לו קושיות ב"י דה"ל לערב הדינים יחד ולפמ"ש לק"מ ולא נהירא כדבריו דע"ש לדינא בתרתי "חדא דגם בגנבה ואבידה מיד שהודיעו הוא ברשות המוכר והשנית בהתליע ונפסד מעצמו דמסתמא אף אם היה לו שהות להודיעו ולא הודיעו אמרי' דהוא ברשות המוכר אם לא שהי' באופן שהוא ניכר שהמוכר הי' עושה לו תקנה אחר שהודיעו וכמ"ש ודו"ק:
נז סָעִיף כג ונמצא נגחן. פי' ואז אסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק:
נח סָעִיף כג כגון שנתייקר הבשר פירוש בשעת מכירה היה הבשר ביוקר כדמי שור לחרישה ונמצא דאין ראייה מהדמים:
נט סָעִיף כג אינו מקח טעות פי' הלוקח י"ל לחרישה קניתיהו ועכשיו אצטרך להיות לי טרחא לשחוט הבהמ' למכור הבשר ולקנות לי בדמים שור לחרישה כן כת' ר"ש דהמקח טעות הוא בכה"ג בנתייקר הבשר מכח הטירחא:
ס סָעִיף כג אם יש הוכחה בדמים כו' ז"ל הטור ואף על גב דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר (לעיל סי' ר"ך) שהדמים מכחישים את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכ"ע בזה הולכין אחר הודעת הדמים עכ"ל ועפ"ר מ"ש בזה:
א סָעִיף יא ושחטה ונמצאת טריפה. כתב בתשובת הריב"ש סי' ת"ג ז"ל השאלה הרביעית שחט השוחט בהמה ולא בדק בסימנין והניחן כסבור שהן שחוטין ואח"כ בא בעל הבשר ומכר הבני מעיים בז' פשיטין ע"מ שיפרעם הלוקח אם כשירה ואם טריפה ולבסוף נתברר הדבר שלא נשחטה כראוי ושאלת אם על המוכר להחזיר המעות ללוקח כיון שזו נפסלה בשחיטה נבילה היא ולא טרפה כו' מי אמרי' ללוקח לקחת אותן בני מעים כאשר הם כו' ולבסוף גם כי נמצאת הבהמה נבלה נסתחפה שדהו ומזלו גרם וכו' תשובה נראה שהדין עם המוכר ועל הלוקח לקחת הבני מעיים כאשר הם כיון שהתנה עמו שיקחם בין טריפה בין כשירה ואע"ג שלפי האמת אין זה טריפה אלא נבילה במקח וממכר אזלי' בתר לישנא דאינשי שאין מדקדקין בין נפסלה בשחיטה או אם נשחטה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסול ובין לזו ובין לזו טריפה קרוי לה דמיא למאי דאמרינן בב"ב בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו רק לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור וכו' ועוד שאפי' נאמר שרוב בני אדם אין קורין לזו טריפה כל שהמיעוט קורין לה טריפה יד המוכר על העליונה כיון שהוא מוחזק לפי שאין הולכין בממון אחד הרוב לאפוקי ממונא מיד שהוא מוחזק בה כדאי' פ' המניח אמר רב פפא היינו כד היינו חביות למאי נ"מ למקח וממכר כו' לא צריכא דרובא קרי לכדא כדא ולחביתא חביתא ומיעוטא קרי לחביתא כדא כו' מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כו'. ואין ללוקח שיאמר בנדון זה כיון שראיתי הבהמה שחוטה הייתי סבור שנשחטה כראוי ועל דעת כן קניתי ממנה כיון שזה אמר בין כשירה בין טריפה ויש בכלל לשון זה אפי' לא נשחטה כראוי לפי לשון רוב בני אדם היה לו להתנות בפירוש ואף אם אינו בכלל לרוב בני אדם כי אם למיעוט כיון שהקדים לו המעות וזה מוחזק היה לו להתנות וכיון שלא התנה בפירוש ה"ל דברים שבלב ואינן דברים דומיא למאי דתנן פ' האומר המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת כו' וכל שכן בכאן שהתנה בפי' בין כשירה בין טריפה שאין כח בו לעקור התנאי ולבטלו מפני דברים שבלבו וכו' וע"ש ומשמע מיני' דאם הלוקח מוחזק ולא נתן עדיין את המעות ומיעוט קרי לנבילה נבילה דאין צריך הלוקח ליתן הדמים כיון שלא התנה אלא אם כשירה אם טריפה וזו נבילה ואע"ג דרוב' קרו לה לנבילה טריפה אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מיד הלוקח אמנם לא נדע כוונת הריב"ש במה דשקל וטרי בענין זה דמה בכך דהוי נבילה מה בין נבילה לטריפה כיון דשניהם אסורים והיכי מצי לוקח למימר טריפה לקחתי ולא נבילה והא אפי' בשני מינין דהמקח בטל אינו אלא משום דאי' דניחא ליה האי מינא ואי' דניחא ליה בהאי אבל בין טריפה לנתנבלה בשחיטתה מאי קפידא בין האי להאי. ואפשר לפמ"ש הרשב"א בת"ה הארוך דהא דמזמנין לנכרי על בני מעיים היינו דוקא בבהמה שנשחטה כראוי ומשום מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' אבל אסור לזמן לו בבני מעים בבהמה שנתנבלה בשחיטה כיון דלאו שחיטה הוא ה"ל אבר מן החי והובא בש"ך י"ד סי' כ"ז ע"ש וא"כ ודאי ה"ל מום דטריפה מותר למכור לנכרי ואלו בנתנבלה בשחיטתה אסור למוכרו לנכרי אלא משום דהתנה בפירוש אם כשירה אם טריפה וכיון דקרו לנבילה נמי טריפה הרי סבר וקבל בתנאו ולא מצי לוקח לו' סבור הייתי שנשחטה כהוגן כמו שכת' הריב"ש כיון דנתן המעות והמוכר אמר אם כשירה אם טריפה היה ללוקח להתנות לו נבילה. ובזה הוא דצריך הריב"ש לאתויי עלה הך דאין הולכין בממון אחר הרוב וממילא כשהלוקח מוחזק ומיעוט קרו לנבילה נבילה דא"צ ליתן הדמים ומשום דמיירי במכר בני מעים ובזה הוא דאיכא קפידא בין טריפה לנבילה אבל מוכר בשר והתנה אם כשירה אם טריפה ונודע שנתנבלה בשחיטתה אפי' רובא קרי לנבילה נבילה והלוקח מוחזק צריך ליתן הדמים כיון דליכא קפידא כלל בין טריפה לנבילה כן נ"ל ודוק והנה בתוס' מעילה דף כ' ד"ה קרביים לאו בשר נינהו ואוכליהן לאו בר אינש ז"ל ונפקא מיניה שאם לא היו ראוים לאכיל' כי אם לכלבים אין בכך מקח טעות כי אין דרך בני אדם לאוכלן ואוכליהן לאו בר אינש פי' האוכלן אינן בני אדם עכ"ל וא"כ אפי' לא התנה אם כשירה אם טריפה נמי לא הוי מקח טעות בבני מעים אלא שדבר זה תליא במנהג בני המדינה שמקפידין על המום וכיון דעכשיו אוכלין אותן ע"י תיקון ומקפידין בין כשירה לטריפה ה"ל מום אם לא התנה בין טריפה בין כשירה:
א סָעִיף ג אם נשתמש עיין סמ"ע ס"ק י' דאם היה הדבר שהיה יכול הלוקח להבחינו וכו' והטעם נראה דהוי כמו בכדי שירא' ולא ראה ועיין במ"ל ברמב"ם פט"ו מה' מכירה שהקשה דהא אפי' ראה המום ושתק לא הוי מחילה עד שנשתמש בה ומכל שכן כשלא ראה המום כלל רק שהי' יכול להראותו ועוד קשה לי דהא כתבו התוס' בב"ב דף צ"ו בד"ה כל ג' ימים אי לא טעמו הממע"ה וכך כתב הטור בסי' ר"ל והביאו הסמ"ע שם סעיף קטן י"ד עיין שם אלמא דאף שיכול לטעמו תיכף לא אמרינן דמחיל וא"ל דחומץ שאני דמין אחר הוא לגמר דהא ריחא הלא וטעמא חמרא כתבו התוס' שם בדף צ"ה ד"ה נותן לו דשמו הוא יין ואפ"ה הוי מקח טעות כשלא טעמו בריח לזאת נרא' דכוונת הסמ"ע דכמו בראה המום ונשתמש בו אמרינן ג"כ שמחל ומה שחילק במ"ל בנתן מעות או לא דכשלא נתן המעות אמרי' דלכך שתק כיון דלא נתן המעות עדיין קשה דא"כ באונא' אחר שירא' ג"כ נימא הכי דכשלא נתן המעות לא מחיל והש"ך בסי' רכ"ז בס"ק ד' כתב דדוקא בשיש לו מיגו נאמן מוכח דבלא מגו לא אמרי' דמחיל ונרא' דאם לא הי' יכול להחזירו כגון שלא היה המוכר בביתו והוא דבר שעושה ואוכל ונשתמש בו כדי שיעש' ויאכל יכול לחזור בו אפי' אחר כמה ימים דנהי דנתבטל המקח מ"מ דמי לשומר אבידה שאם הוא דבר שעושה ואוכל שיעש' ויאכל ובאונא' כשנשתמש בו ולא החזירו מחמת שלא היה המאנה בביתו אם הוא שתות הרי הוא קנה ומחזיר אונא' אפי' נשתמש בו אינ' ראיה דהא שלו הוא רק כשהי' יכול להחזירו ולא החזירו אמרינן דמחל וביותר משתות נרא' דדמי למום לכן אפילו לא היה יכול להחזיר אם נשתמש בו אחר בכדי שיראה אמרינן דודאי מחל:
ב סָעִיף ז כמו המפרש האונא' ע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ז שתמה על הטור שכאן פסק דמהני תנאי ובאונא' פסק דלא מהני ולפענ"ד נרא' דלא דמי לאונא' דבשלמא באונאה הוא פחות משוויו וצריך הוא למחול דמי אונאה וכיון דלא ידע דמחיל לא מהני משא"כ כשמכרו בשווי כמו ששוה עם המום ואין לו מה למחול ולא שייך לומר לא ידע דמחל רק מסתם אמרינן דחזקה שאין אדם קונה דבר שיש בו מום אבל כיון שפי' לו שיש בו מומין וחזינן דהאי גברא לא קפיד במומין המקח קיים:
ג סָעִיף יא המוכר בהמה לחבירו לטבחה ושחט' ונמצאת טריפה בטור לא נקט לטובח' ומשמע אפי' מכרה סתם הוי מקח טעות דטריפה אינו חי' וגם אינ' בחזקת בריאה כשהיא טריפ' וא"כ אפילו לחריש' הוי מום במקח ונראה הא דנקט המחבר לטבחה הוא משום שכתב המחבר בסעיף י"ב דאפילו טריפות דסירכא מבטל המקח וטריפה דסירכ' הוא רק מכח ספק כמ"ש הסמ"ע ס"ק ך"ח ועבש"ך סי' ש"ו ס"ק ט' דהא דא"י לומר אייתי ראיה שהיא טריפה דהוא משום כיון דהוא ספק פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה ע"ש ולפ"ז נראה דדוקא בקנאו לאכילה יכול לומר כך דמה בכך שהוא רק ספק טרי' הא מ"מ אסורה לאכילה והוי מום משא"כ בלקחו לחריש' דטעמא דהוי מום בטריפה משום דאינה חי' ואינה בריאה ודאי דבספק טריפה יכול המוכר לומר אייתי ראי' שהיא טריפ' שאינה חי' ולכך הוצרך לכתוב ברישא שקנאו לטביח' משום סיפא דסירכ' דאינו רק בקנאו לטביח' כנ"ל משא"כ הטור שפסק דסירכא אינו מבטל המקח לא הי' צריך לכתוב לטביח' דדינא דרישא אין חילוק בין קנאו לטביחה או לחריש' הוי מום במקח ובסיפא בסירכ' לטור ג"כ אין חילוק דאפי' לטביחה אינו מבטל המקח מטעם דהוי ליה לאתנויי ולכך סתם דבריו וכתב סתם דמשמע בין לטביח' בין לחריש':
ד סָעִיף יא תוך ג' ימים הוי מקח טעות הקצה"ח הביא דברי הריב"ש באחר שמכר בני מעיה של הבהמה קודם שנבדק' הריאה והתנה עמו בין שתהי' כשרה או טריפה ואחר כך נתוודע שנתנבל' בשחיטה כ' הריב"ש שתליא באי קרי לנבילה טריפה ואי קצת אין קורין לנבילה טריפ' זכה המוחזק דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"ז הקשה בקצה"ח כיון דאין נ"מ בין נבילה לטריפ' דתרווייהו אסורין באכילה נינהו ואין כאן מקח טעות ולפענ"ד לא נהירין דבריו דודאי אם מכר לו בחזקת טריפה אף שהיא נביל' אינו מקח טעות אבל הכא שאינו רק תנאי אם תהיה זה טריפה אין זה אלא כתנאי ע"מ שלא תחזור עלי במום פלוני כל שאינו בלשון התנאי חוזר עליו משום מום אף שהוא שוה להמום שהתנה עמו דודאי אפילו אם התנה עמו שאין אתה חוזר עלי בטריפות הריא' ונמצא טריפה בחוט השדר' חוזר עליו אף דשניהן אינן רק טריפ' דספק אחד קיבל עליו ולא שני ספיקות וא"כ ה"ה אם נביל' אינו בכלל טריפ' בלשון ב"א דמי ממש להתנה שלא יחזור עליו בטריפות הריא' ונמצא טריפה בשדר' כנ"ל:
ה סָעִיף יג ומשלם דמי המום שעשה ועבב"י שנלמד מהא דטבח ואף דלכאורה לא דמי דשם בקנאו לשחיט' מיירי דתרווייהו לא ידעי אם היא טריפה וא"א להתברר רק בשחיט' ודאי כשהזיק הוא בדבר שאין דרכו לעשותו והיה באופן דהוי היזק אפילו בבהמ' טריפ' חייב משא"כ במכר אחר שהמוכר ידע מהמום ואינ' הלוקח מה"ת יתחייב הלוקח דהא הלוקח בחזקת שלו הזיק' ודמי להא דס"ס שמ"א ביורשים שהניח להן אביהן פרה שאול' וטבחוה ואכלוה דמשלמין דמי בשר בזול משום הנא' דידהו משמע דאם הזיק הבהמה ולא הי' להן שום הנאה דאין משלמין כיון שנאנסו וסברו שהיא שלחן וה"נ דכוותי' ואפשר לחלק דמזיק באונס יש חילוק בין אונס דדמי לאונס גניבה דפטור ובין אונס דדמי לאונס דאביד' דחייב כמ"ש התוס' בב"ק דף ך"ז ד"ה ושמואל אמר ע"ש דא"כ י"ל דהכא כיון שאפשר לבדוק אחר המום קודם שנשתמש בו דמי לאונס דדמי לאביד' דחייב ומה"ט בסעיף ט"ו בחצר ודר בו חייב להעלות לו שכר ומשמע כמו בדר בחצר חבירו אפילו בגברא דלא עביד למיגר רק שהחצר קיימ' לאגרא אף שהמוכר הזיק את עצמו דאם הי' מודיעו הי' יכול להשכירו מ"מ כיון שדר בו בלא בדיק' אחר המום חייב הלוקח לשלם דחשיב כאילו הוא המזיק מדעת ומ"מ צ"ע:
ו סָעִיף יח ויהיה הספסר מחזירו על הלוקח ראשון כולהו תמהו על הרמב"ם דהא בב"מ דף מ"ב משמע בהדיא דספסר צריך להחזיר המעות להיתומים והבקרא אינו משלם לו רק דמי בשר בזול ועבב"י ובשאר מפרשים שדחקו בדבריו ולפענ"ד נרא' ליישב בפשיטות דהא בשיט' מקובצת ושאר פוסקים הקשו דלמ' הוצרך הספסר להחזיר הא יכול לומר לשחיט' מכרתיו וכמו גבי נגחן ותירצו דסתם יתומים לרדיא זביני' ולפ"ז הרמב"ם דלא מיירי ביתומים ע"כ צ"ל דמיירי שפי' לרדי' ולפ"ז לא קשה כלל דבש"ם מיירי בסתמא שהיתומים אפי' בסתמא לרדיא זבינו משא"כ המוכר לספסר יכול לו' לשחיטה מכרתיו וא"כ אין להספסר טענ' על המוכר ולא שייך לומר ג"כ שהי' מחזירו על הא' דהא א"י להחזירו משא"כ הרמב"ם מיירי באופן שהיה יכול להחזירו להראשון ודאי חייב הלוקח להחזיר המקח דהא מה"ט דאמרינן התם בש"ס דאילו היה פסידא ליתמי דהי' הבקרא משלם כל דמי' דדוקא במסקנא דמיירי בדליכא פסידא ליתמי אמר דרך פשרה שמשלם דמי בשר בזול כמו שפירש"י ולהתו' מדין גמור מ"מ משמע ביש פסידא ליתמי דהיינו דלא אשכחי' לספסרא דהי' הבקרא משלם כל הדמים מטעם זה דאמרי' ליה אילו הודעתני הייתי מחזירו תיכף להספסרא ומש"ה נתחייב הלוקח ג"כ מה"ט דס"ל כשיטת הראב"ד שהביא בשיט' מקובצת בסוגיא זו דהלוקח כש"ש הוי שהרי הוא עומד להחזיר המקח לבעליו והי"א שהביא רמ"א ס"ל כשיטת הריטב"א שהביא בשיט' שם דהלוקח אינו אלא כש"ח מש"ה פטור מכח טעמא דאמר התם אנא גבי תורא אוקימתא וכו' ולפ"ז אם היה פשיע' בדבר ודאי דחייב מה"ט דהייתי מחזירו להמוכר ראשון:
ז סָעִיף יח הוא הפסיד על עצמו משמע דאפילו גוף השור אינו שוה כ"כ ומ"מ חייב משום דהיה יכול להחזירו למוכר תיכף וכיון שאין המוכר שוב כאן שלא יכול ליקח ממנו חייב ולכאור' קשה לי דהא כיון דגוף השור אינו שוה רק להחזירו להמוכר א"כ מ"ש משטרות דפטור אפי' מפשיעה כיון דאין גופן ממון וכי ס"ד דאם ראובן יקח קתא דמגלא למשכון בעד אלף זוז לשמואל דס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי וראובן נתן את הקתא לשמור לאחר ויאבד ממנו שיצטרך השומר לשלם כל האלפא זוזי הא אין גופו ממון ועוד הא בדיינים שטעו בדבר משנה קיי"ל כיון דלאו מידי עביד דהא הדר דינא אפילו א"א למשקל אח"כ מבע"ד שלו דפטור דלא הי' אלא גרם בעלמא וא"כ ה"נ מה"ת יתחייב הבקרא והלוקח משום דלא הודיעו תיכף וא"א למישקל שוב מבע"ד הא גרם בעלמא הוא כיון דמדינא חייב המוכר להחזיר רק שהלך מכאן וצ"ל דחיובו הוא כיון דספסרא הוא שמוכר מיד וא"א לו לבדקו הוי כאילו אמר לו זיל עיין בי' אי אית ליה ככי ועלך קא סמיכנא דהא מה"ט כ' הרשב"א בסוגיא זו הובא בשיט' מקובצת לפטור אפוטרופוס וז"ל דהוי כאילו אמר להבקרא זיל עיין ביה אי אית ליה ככי ע"ש וא"כ דמי למרא' דינר לשולחני דחייב ועיין בטור סי' רכ"ז דאם הראה לתגר ואמר לו שטוב היא אפי' כבר נתן המעות קודם שהראוהו דחייב מה"ט דדמי למראה דינר לשולחני ע"ש וא"כ ה"נ דכוותיה כיון שלא הודיעו אחר זמן אכילה הוי כאלו א"ל דאית ליה ככי ולכך חייב ואפי' אם נאמר דס"ל דהלוקח היא רק ש"ח מ"מ י"ל דמ"מ חייב דס"ל כשיטת המפרש שהובא בשיט' דאפי' הבקרא לאו ש"ש דמוכר הוא מ"מ חייב דפשיע' הוא וע"כ צ"ל דהש"ס דמקשה והא הבקרא ש"ש דיתמי הוא לאלומי הקושי' הוא ולפ"ז אפי' אם נאמר כשיטת הסמ"ע לקמן דהלוקח לאו ש"ש הוא ואינו חייב בגניב' ואבידה אפי' אחר שנתוידע לו המים כשלא היה לו שהות להודיעו ומכ"ש דאינו כש"ש קודם שנתוידע מ"מ חייב מטעם מראה דינר לשולחני כיון דהוי פשיע' ואף דבשולחני באומן פטור בחנם ואינו חייב רק בשכר היינו משום דבאומן חשיב אונס כשטע' אבל הכא פושע הוא וחייב אפי' בחנם ולפ"ז בלא"ה לא קשה על הרמב"ם מן הש"ס דהא במקום דאיכא פסידא דיתמי באמת חייב הבקרא מה"ט שכתב הרמב"ם כמבואר שם בסוגי' ובמקום דליכא פסידא ליתמי מרא דתורא קטעין ומרא דתורא ודאי לא הוה קאמר לבקרא חזי דעלך קא סמיכנא דהא לא חזי ליה למרא דתורא כלל ואין אנו יכולין לחייב אותו רק בדמי בשר בזול מכח שמירת שכר שנתחייב לשמור להיתומים ואליבא דר"י כמ"ש רש"י שם והאפוטרופוס ג"כ פטור דהא ידע שימסור אותן להבקרא ולא סמיך עליה:
ח סָעִיף יח ואח"כ נודע שהיה בו כסף דוקא בכה"ג שאין דרך להוודע כלל והוי כאבוד' ממנו ומכל אדם דהוי הפקר משא"כ במצא כסף שהוא כרוך במטלית ולא ידע מה הוא וכיוצא בזה בדבר שדרכו להוודע זכה דהא המרדכי למד דין זה ממצא בכותל ישן וברמב"ם פי"ד מהלכות גזילה כתב שם הטעם משום דהוי אבוד' ממנו ומכל אדם וכן המהרי"ק סי' קי"ח כתב דוקא מידי שאינו מצוי להמצא וכו' ע"ש:
ט סָעִיף כא ואפי' אבד או נגנב עיין סמ"ע ס"ק נ"א שכתב דאינו חייב רק כשהיה לו שהות להודיעו ולא הודיע אבל כשלא היה לו שהות פטור ע"ש ותמוהין דבריו דממ"נ אם הלוקח הוא כש"ש אפילו לא היה לו שהות יתחייב ואם אינו כש"ש מה"ת יתחייב כשלא הודיעו כיון ששמרו כראוי ונגנב בשלמא כשנפסד מחמת מום והמוכר היה יכול לאכלו או למכר' הוי כפשיעה דדמי לשומר שהיה יכול לקדם ברועים ומקלות ולא קודם ש"ח בחנם חייב וה"נ הי' יכול להציל ע"י הודע' למוכר אבל כששמרו כראוי ונגנב מה"ת יתחייב אטו שומר אבידה לרב' דאמר ש"ח הוי וידע הבעל אבידה ולא הודיעו יהיה חייב בגניב' ואבידה מטעם שיאמר לו אלו היית מחזיר לי לא היה נגנב ועוד הא מבואר לעיל בסי' ע"ב בסעיף מ"ג במלוה על המשכון ופרעו ואמר לו תן לי משכוני ואמר בא למחר ונגנב דלמ"ד מלוה על המשכון ש"ח פטור מגניבה הרי יכול לומר ג"כ אלו היית מחזיר לי לא הי' נגנב. והנה דעת הב"ח שהביא הש"ך ס"ק י"ז דחייב אפי' לא היה לו שהות להודיעו מטעם דהוי כש"ש וכתב שם הב"ח שני טעמים א' דדמי לקנה חפץ בכסף וחזר בו הלוקח דהוי ש"ש ולא הבנתי דשם הוה כפי' לו למוכר מקודם שיהיה לו רשות להשתמש בהמעות ועיין בתו' בב"מ דף מ"ג דהמוכר קנה המעות לגמרי וכ"ז שלא אמר לו טול מעותיך לא הוי כפרעון עד שאמר לו טול מעותיך נחשב כפרעון. טעם ב' שכתב הב"ח דדמי ללוקח כלי מבית אומן לבקרא דהוה בחזר' ש"ש תמוה דשם מעיקרא היה שואל עליו דהא חייב בהליכה אפילו באונסים מה"ט וממילא הוי אח"כ ש"ש מטעם דהואיל ונהנה מהנה כמבואר בב"מ דף פ"א ע"ש משא"כ כאן דלא הי' עליו שום חיוב מעולם דאם נאנס או נגנב קודם שנולד בו המום ואח"כ נתברר שהיה בו מום פטור ומה"ת יהי' לו אח"כ דין ש"ש אמנם הריטב"א כתב בפ' המפקיד דאם כבר נתן הלוקח מעות דהוי ש"ש מטעם הואיל ותפס ליה אזוזי אך גם בזה יש לדקדק קצת דהא במשכנו בשעת הלואה כתב התוס' דלא הוי ש"ש מטעם דתפס לי' אזוזי כיון דל"ל להמלו' הנאה בזה מה שנתן מעותיו וא"כ ה"נ מה הנאה יש לו במה שנתן מעות ותפס חפץ על מעותיו ויותר נלפענ"ד דהוה ש"ש מטעם כיון דאחד שנתוודע לו המום ונתרצה לו הלוקח אפי' שלא בפניו שוב אין המאנ' יכול לחזור בו א"כ אם הי' רוצה הלוקח לקדש בו אשה או לקנות בו עבדים וקרקעות או אם נזדמן לו למכרו ביוקר היה יכול למכרו ולהרויח בו בהאי הנאה הוי ליה ש"ש לעולם בין נתן מעות ובין לא נתן מעות וכן נראה עיקר וגם הש"ך הביא דעה זו דהוי ש"ש ומשמע שכן ס"ל לעיקר:
י סָעִיף יג ואם לא הודיעו נלפענ"ד דאם ידוע שדרך סחורה זו שקנה להוליכה למקום אחר או שידוע שהלוקח הוא ממקום אחר ובודאי יוליכו למקומו הוי כהודיעו דלא גרע מהא דסעיף י"ג בעש' בו הלוקח מום אחר דכשהוא דבר שדרכו לעשותו פטור אף שהיזק המום עולה סך רב ומשמע אפילו לא הודיעו וא"כ מה"ת יגרע כשהוליכו למקום אחר לכן נראה דמיירי בדבר שאין דרכו להוליכו למקום אחר ולא היה לו למוכר להעלות על דעתו שיוליכנו למקום אחר ולהכי חייב הלוקח בהוצאת החזר' ומטעם שכתבתי שם דכיון דאם היה בודקו היה נתוודע לו דמי לאונס דדמי לאבידה דחייב מזיק בזה ומזה נרא' לפענ"ד דאם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למקום אחר דחייב ראובן להחזיר לו החפץ על הוצאותיו דהרי מזיק בידים הוא דהא הכא בשוגג הוליכו ואפ"ה חייב בהוצאות החזר' מכ"ש כשעשה במזיד גמור ועוד דלא גרע מלך ואני אבוא אחריך דחייב להחזיר ההוצאות כמבואר לעיל בסי' י"ד סעיף ה' בהגה"ה ודוקא כשנתכווין לגזול לעצמו והוליכו למקום אחר א"צ להוליכו אחריו כשלא נשבע מטעם תקנת השבים כמ"ש הסמ"ע בסי' שפ"ז ס"ק ב' ע"ש אבל מזיק בעלמא חייב דלא מצינו שעשה תקנה למזיק וכן נראה בלוה שהיה דר עם המלו' במקום אחד ולוה ממנו מעות ואח"כ עקר הלוה מקום דירתו למקום אחר שמחוייב לשלם דמי הלוואתו למקום שלוה ממנו על הוצאותיו שבגרמת היזק כי האי חייב ודוקא כשהמלוה עקר דירתו פטור דהמלוה הזיק עצמו אבל כשהלו' עקר חייב ואף שהלוה לא נתכוין להזיק מ"מ נראה דחייב כמו הכא אף שהלוקח לא נתכוין להזיק ומ"מ חייב דהוצא' היזק ממון גמור הוא ולאו גורם הוא וכן מצאתי במהרי"ק סי' י"ז שכ' וז"ל דהתם איירי ששלח המלוה חוץ ממקום קביעת דירתו כו' שיש לכוף הלוה ללכת לבית המלו' לפרוע משום עבד לוה לאיש מלוה ואפילו בלא שבוע' הדין כן וכו' ע"ש הרי להדיא כמ"ש:
יא סָעִיף כב ואבד או נגנב ה"ה ברשות לוקח. נראה דאם הוזל בשעה שנגנבה דאינו משלם רק מה ששוה בשעת גניב' דטעם חיובו הוא דהוי כש"ש וכמש"ל בסמוך ע"ש והשומר אינו משלם רק כשעת היזק ועוד דלא גרע מעשה בו מום אחר שאינו משלם רק פחת המום כפי מה ששוה ומכ"ש הכא והמוכר מחזיר לו המעות שלקח ממנו וכן הדין בהי' לו להודיעו ולא הודיעו כיון דעיקר טעם חיובו הוא מטעם דדמי לשומר שהיה לו לקדם ברועים ומקלות כיון שע"י הודע' היה יכול להציל וכמש"ל אין דין חיובו רק כדין שומר שפשע שאינו משלם רק כשעת הפשיע' דא"ל לגמרי ברשותי' קאי כשלא הודיעו דא"כ אפי' באונסין נתחייב אלא ודאי דהא שכתב דהרי הוא ברשות לוקח היינו לענין שיהי' כש"ש:
יב סָעִיף כג אלא אפי' כי הדדי ננהו. הלשון תמוה דה"ל לאשמועינן רבותא יותר דאפילו רובא לשחיטה מצי הלוקח לומר לרדיא זבני' דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק ואח"כ מצאתי בפרישה שהקש' זה ותי' דברובא לשחיטה מפקינן ממון מיד הלוקח וז"ל ולא מהני ליה החזק' כ"כ מאחר שכבר המשיך הבהמ' וקנהו בקנין משא"כ כשהמעות ביד המוכר דאין מוציאין מידו אע"ג דרובא לרדיא כיון דכבר קנאו הלוקח בקנין ע"ש והוא תמוה מאוד מלבד דסברא דחוק' הוא מוכח ג"כ בש"ס להיפך דבר"פ המוכר פירות מקשה מהמוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לאו משום דרובא הכי איתנייהו ומוכח מזה דאזלינן בתר רובא ועיין בחידושי הרמב"ן שם דהוכחתו שם הוא דמשמע דאפי' הממון ביד הלוקח הגיעו ומאי קושיא הא כשהלוקח מוחזק אפי' לשמואל הולכין בממון אחר רוב א"ו דלשמואל דקי"ל כוותיה אין הולכין בממון אחר הרוב אפי' להוציא מיד הלוקח וזהו ראיה שאין עליה תשובה ולכן נרא' דודאי לעולם לא אזלינן בממון אחר רובא להוציא ממון אפי' מיד הלוקח והא דאמר אפי' כי הדדי נינהו הוא לאו דוקא או דחשיב ליה כי הדדי כיון דרובא בממון לאו מידי הוא והעיקר הוא מטעם מוחזק. והנה אם תפס המוכר אחר שנולד הס' ודאי לא מהני כיון שטוען שמא אבל אם תפס הלוקח וטוען ברי לרדיא זבני' שהרוב מסייע לו דרובא לרדיא זביני יש לעיין דהא קיי"ל דתפוס וטוען ברי מהני ומכ"ש הכא דרובא מסייע לי' ואפשר כיון דיש הרבה מומין דלשחיט' לא הוי מום ולרדיא הוי מום וכמעט רובא דרובא מומין כגון עוורות או חיגרות רק טריפה הוי מום לשחיטה וכיון דקי"ל דאין הולכין בממון אחר רוב והוא נתן המעות סתם אמרינן לשחיטה זבניה ולכך סתמו הפוסקים דמשמע דלא מהני תפיסה:
א סָעִיף א לעולם. פירוש אפילו לזמן מרובה ולאפוקי אונאה שנתנו שיעור להלוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו ושיעור המוכר עד שיזדמן לו מכר כזה ולא יותר וכמ"ש בסי' רכ"ז דשאני הכא דטעותו ידוע ודומה לחזרת הגזילה דאין לה זמן כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' שפ"ה:
ב סָעִיף ב כולם. פירוש אם נמצא ו' או ח' יתירים אין אומרים חמשה מהם יחזיר ויתלה בטעות החמישיות והמותר יחזיק לנפשו אלא אמרינן כמו שהמותר הוא במתנה כן נמי החמשה במתנה נתן לו. סמ"ע:
ג סָעִיף ב מתנה. כת' בש"ג ס"פ הגוזל בתרא שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו ע"כ וצ"ע בזה. ש"ך:
ד סָעִיף ב מונה. פי' דדרך המונים שלכל פעם שמונה עשירית או חמישית א' מניח דינר א' מן הצד להיות לסי' כמה עשיריות או חמישיות שמנה לזה אמר שאם מכוונין הדינרים היתירים נגד סך העשיריות או החמישיות שמנה ודאי הן אותן הדינרים שהניח לסי' ושלא במתכוין נתערבו אח"כ וצריך להחזירם לו. סמ"ע:
ה סָעִיף ג קרקע. ע' בתשו' ראנ"ח סי' מ' דף ע':
ו סָעִיף ז האונאה. כן הוא לשון הרמב"ם ועיין בטור שכתב ע"ז ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל וקשה דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובס"ס ר"ז ובסי' ס' ס"ב כת' שכל האחרונים חלקו על הרמב"ם בזה ובסי' ס' שם כת' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק כאן כן לא מטעם דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנלמד מאונאה בק"ו כמ"ש הה"מ ובאונאה הטעם די"ל סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אמר כן עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר וכמבואר במ"מ ועליו סמך הב"י גם בכ"מ כתב שדברי המ"מ נכונים ע"ש. ש"ך:
ז סָעִיף ח נשכנית. פי' ואינה עוורת ולא מצי הלוקח לומר כשראיתי שאינה עוורת סברתי כמו שבא להשביח דעתי בזה דאין בה כך הוא בא להשביח דעתי במום דנשכנית שהזכיר אלא אדרבה אמרינן כשראית שאומר המוכר אמת בזה שהיא חגרת היה לך להעלות על דעתך שגם היא נשכנית ומדלא חששת ודאי מחלת עליה. סמ"ע:
ח סָעִיף ט הזכיר. כתב הסמ"ע דצ"ע דמשמע הא אם הזכיר לו גם מומין שאינן בה הוי מקח טעות ועל איזה מומין כ"כ דאי אמומין הנגלין קשה הא כתב לעיל בין שנמצא בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות ואי אמומין שאינן ניכרין קאי קשה הא ל' אפי' היו בה כל המומין קאמר דמשמע מכ"ש כשאין בה כולן כו' ע"ש ובש"ך:
ט סָעִיף י עבד. ע' בתשו' רשד"ם סי' רל"א ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קכז:
י סָעִיף יא בהמה. ע' בתשו' רשד"ם סי' ש"ט ותמ"ט:
יא סָעִיף יא ספק. דלפעמים אפי' אחר ג' ימים ג"כ אינו מגליד. סמ"ע:
יב סָעִיף יב דסירכא. פי' כשנמצאת סירכא עבה או שמיד שקנאה שחטה ומצא בה הסירכ' שבוודאי נעשית קודם שקנאה בעוד הבהמ' ברשות המוכר דודאי לא עדיף סירכא מנקיבת בית הכוסות דאם יש בו ספק אמרי' דיפסיד הלוקח. שם:
יג סָעִיף יב מספק. שם בר"ן כתב עוד או מחומרת הגאונים ונראה דמחמת ספק דקאמר היינו נמי בכה"ג דאינה ודאי טריפה לכ"ע דאל"כ מה חידש הרמ"א בזה הא גם טריפות דסירכ' אנו מטריפין מכח ספק שאין אנו בקיאין לבדוק. שם:
יד סָעִיף טו הפירות. כתב הסמ"ע דאפי' אם עדיין לא נתן לו דמי הקנייה צריך להחזיר הפירות ולהעלות לו שכר דלאו מטעם רבית נגעי בה אלא משום דהוי כגזל בידו כיון דהמקח בטל מעיקרו כו' ע"ש:
טו סָעִיף יא הראיה. ואם המעות עדיין ביד הלוקח והמוכר בא להוציא מידו המעות עליו הראיה ול"ד למוכר לחבירו בהמה לשחטה דבסי"א דעל הלוקח להביא ראיה ואם אין לו ראיה מוציאין המעות מידו שאני התם דמעמידין הבהמה על חזקתה דסתם בהמה אינה נטרפת וברשות הלוקח נעשה הספק ואמרי' כאן נמצא כאן נתהוה המום משא"כ גבינות דאין להן חזקה דרוב גבינות כשנתיישנו דרכן להתליע ודומה לזה כתבתי בס"ס ר"ל בשכר שהחמיץ דאין אומרים שנעמידנו על החזקה מה"ט ודלא כמשמעות הב"י דדין דגבינות ובהמה שווין הן עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הש"ך וע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' ו':
טז סָעִיף יז המוכר. פי' ישבע לפטור נפשו דאין שמעון נשבע להוציא מיד ראובן כ"כ בתשו' הרא"ש ומביאו הטור ולכאורה משמע מזה דאם המעות עדיין ביד הלוקח ואז המוכר בא להוציא דישבע הלוקח לפטור נפשו וזה אינו מוכרע די"ל מיד שמשך שמעון השמן לרשותו קנאו והמעות נעשו הלואה בידו ודומה להחליף פרה בחמור דבסי' רכ"ג ורכ"ד מיהו אינו דומה להתם דשם ברשותו נולד הספק ואמרי' כאן נמצא כו' משא"כ השמן שהוא עכור לפנינו דמסתמא היה ג"כ עכור מעיקרא עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך דזה פשוט ולית בה ספיקא דדינא וכנ"ל עיקר ע' בתשו' רשד"ם סי' פ' מדינים אלו וע"ש עוד סי' שע"ט עכ"ל:
יז סָעִיף יז הלוקח. המעשה היה שלא בירר המוכר טענתו אם לא הבטיחו מעולם להיותו צלול אלא כאשר הוא כן מכרו לו ואף שא"ל שהוא טוב ג"ז נק' טוב לקצת אנשים שקונין אותו להיותו בזול יותר או אם טוען אמת שהבטחתיו בצלול וכן נתתי לו והוא החליפו בשמן עכור הזה מש"ה אם המוכר נשבע א"צ לפרוט בשבועתו אלא שנתן לו שמן כמו שהתנה עמו משא"כ בשהלוקח נשבע אז צריך לישבע על שני הפרטים שהבטיחו המוכר בצלול ושהוא לא החליפו. סמ"ע:
יח סָעִיף יח שאינו נראה. ע' בס' א"א דף צז ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קעג ובתשו' ר"י לבית לוי סי' לג:
יט סָעִיף יח ולא ידע. זה תלוי בזה דכיון דאינו משהה מסתמא לא ידע והמע"ה משא"כ אם המוכר בע"ה מסתמא השהה הבהמה אצלו וידע מומה והאכילה דברים דקים שא"צ להן טוחנות וחיתה בהן דאל"כ היינו צ"ל דגם ביד בע"ה ודאי לא חיתה כי אם יום א' מדלא מתה בעודה בידו. סמ"ע:
כ סָעִיף יח חולקין. עיין בב"ח מ"ש בזה ונ"ל עיקר כדבריו וכן יש ללמוד מדברי הנ"י ושם וראייתו ברורה מהמרדכי עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קס"ז. ש"ך:
כא סָעִיף יח ונפטר. קצת קשה והא אין משביעין על טענת ספק ומהיכי תיתי לומר שידע המוכר שהיה בו בדיל והרי הוא ג"כ קנהו בחזקת זהב ואפשר דמיירי דהלוקח טוען עליו אתה לא קניתו מאחר אלא צוית לצורף לעשות לך כך תוכו בדיל מש"ה צריך לישבע עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ולפע"ד איירי כפשוטו ולק"מ דכיון שהלוקח אומר ברי לי שהי' בו בדיל אם כן ה"ל כאומר לו ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו איני יודע אם אני חייב לך דנשבע שאינו יודע כמ"ש בסי' ע"ה ס"י ודוק:
כב סָעִיף יח הסרסור. וה"ה אם קנה מתחלה לעצמו וכן הוא בפוסקים שמהם מקור דין זה להדיא. ש"ך:
כג סָעִיף יט מוזרות. וכן אם התנה שיתן לו מביצים שנולדו והוא נתן לו מביצים שנמצאו במעי תרנגולת וכן אם א"ל שרוצה ביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתן לו דספנא מארעא הוי מקח טעות ועיין בהר"ן פ' האיש מקדש. סמ"ע:
כד סָעִיף יט טעות. פסק בתשובת רשד"ם ח"ג סי' פ' באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעות ואחר כמה ימים רוצה להחזיר לו מחמת שמצא מקצתן לא טובים והלה טוען למה לא בררת אותן בשעת פרעון ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי שנתן לו טובים נשבע הלה ונפטר אבל אם טען איני יודע אם הם שלי או לאו צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין איני יודע אם פרעתיך ואם הוא טוען שמא והשני טוען שודאי נתן לו פטור בחרם סתם ועיין שם ופשוט עד כאן לשון הש"ך *):
כה סָעִיף כ באחריותן. ואף שגם המוכר לא ידע שהם רעים מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה שמא הן רעים ויפסיד זרעו ומשה"נ צריך להחזיר לו כל דמיו אף שהוא כבר כלה ונרקב בארץ ואין המוכר יכול לומר ללוקח החזר לי זרעי ואחזיר לך המעות אבל מה שטרח והוציא בזריעתן א"צ המוכר להחזיר לו. סמ"ע:
כו סָעִיף כ עצמן. ומסתמא אמרינן שלא צמחו מחמת עצמן אם לא שהיה שינוי זמן לפנינו כברד וכיוצא בו וכ"כ הרא"ש והטור ע"ש. שם:
כז סָעִיף כא הנאכלים. עיין בתשו' הרשד"ם סי' שפ"ה:
כח סָעִיף כא החזרה. וגם טרחת החזרה היא ג"כ על המוכר לדעת הרמב"ם ודלא כהרמ"ה. עיין בסמ"ע:
כט סָעִיף כא למוכר. אינו ר"ל דיתנו לידו אלא שיביאנו להעיר שהמוכד דר שם ויאמר לו הנה מקחך לפניך בביתי כי אני חוזר בו. שם:
ל סָעִיף כב המום. דאז אפי' לא הודיע להמוכר שחוזר בו אמרינן דברשות המוכר נפסד דהא אף אם הודיעו לא היה ניצול המוכר מהפסד זה הבא מעצמו מיניה וביה. שם:
לא סָעִיף כב להודיע. פי' אם הוא בענין שיש תועלת בהודעתו להמוכר כגון שהיה אוכלו מהר או שאר תקנות שהיה יכול לעשות באופן שלא היה נפסד ממנו בזה דוקא אמרי' דהוי ברשות לוקח כיון שלא הודיע להמוכר שחוזר בו משא"כ מסתמא אבל בנגנב או נאבד דרישא בכל ענין עומד ברשות הלוקח כל שלא הודיעו דשם מסתמא יש תועלת בהודעתו ומש"ה לא עירבב הט"ו דין גניבה והתליע בחד בבא ובזה נסתלק תמיהת הב"י וכ"מ ע"ש. שם:
לב סָעִיף כג נגחן. פי' ואז אסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק. שם:
לג סָעִיף כג שנתייקר. פי' הסמ"ע דבשעת מכירה היה הבשר ביוקר כדמי שור לחרישה ונמצא דאין ראיה מהדמים ועיין במהרש"ל פרק המניח סי' א' ובפ"ה סי' ג':
לד סָעִיף כג לשחיטה. פי' ואין הלוקח יכול לו' לחרישה קניתיו ועכשיו אצטרך להיות לי טרחא לשחוט הבהמה למכור הבשר ולקנות לי בדמים שור לחרישה כ"כ הר"ש דהמקח טעות הוא בכה"ג בנתייקר הבשר מכח הטרחא. סמ"ע:
לה סָעִיף כג בדמים. ז"ל הטור ואע"ג דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר (בסי' ר"כ) דשם הדמים מכחישין את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור בזה לכ"ע הולכין אחר הודעת הדמים עכ"ל. שם:
א סָעִיף ג אבל אם נשתמש. עסמ"ע שכ' בשם המ"מ וה"ה אם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כו' והביאו ג"כ בבאר הגולה אות י' וע' במל"מ פט"ו מה' מכירה שכ' דאין ספק דהרמב"ם חולק על דין זה שהביא הה"מ מדכ' והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפי' ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי אריא נשתמש אפי' ראה ושתק אינו חוזר וא"כ ק"ו בהיה יכול לבדוק ולא בדק דודאי חוזר כו' ע"ש גם בשו"ת שבס"ס בית מאיר סי' ו' כ' דבגליון סמ"ע שלו כ' על דברי הסמ"ע הנ"ל ע' בתשו' מהריט"ץ סי' רכ"ה שחולק וע' במל"מ שם וע' סמ"ע סי' ר"ל ס"ק י"ד עכ"ל. גם בס' ש"מ הביא דברי מהריט"ץ הנ"ל שחולק בזה וע"ש. וע' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קסט הזכיר ג"כ דברי מהריט"ץ אלו ושגם בתשו' הראנ"ח ח"א סי' מ' כ"כ דלהרי"ף והרא"ש והרמב"ם דפסקו דמום לעולם חוזר ולא מהני אם שהה כדי שיראה לתגר א"כ אף דיכול להבחינו לא אמרי' שמחל וחולקים על דעה זו שהביא המ"מ והוא ז"ל כ' דנ"ל דאין כאן מחלוקת כלל כמשמעות הסמ"ע ושאר אחרונים אכן יש לחלק דאם קודם גמר המקח היה יכול להבחינו וזה הפי' לאלתר שכ' המ"מ ולא הבחין ש"מ דמחל אף אם יהיה בו מום זה אבל אם כבר גמר המקח ונתגלה בו מום אף אם אח"כ שתק זמן מה יכול לחזור בו והא דשתק לפי שלא הי"ל עוד צורך במקח ההוא וכיון שיודע שישלו עוד שהות לחזור כל אימת שיצטרך לדבר לכן כ"ז שלא השתמש במקח לא הוי מחילה כו' עכ"ד ע"ש וכיו"ב ממש כ' ג"כ בס' תרומת הכרי סי' זה ולא ראה שכבר קדמו בתשו' שבו"י הנ"ל וע' בנה"מ כ' לפרש דברי הסמ"ע הנ"ל דזה דוקא כשנשתמש בו ג"כ אחר שהיה יכול להבחינו דכמו בראה המום ונשתמש בו אמרי' שמחל ה"נ בהיה יכול להבחינו ונשתמש בו אמרי' ג"כ שמחל ע"ש. ובודאי דין זה אמת מצד הסברא וגם בסמ"ע אפשר לדחוק לפרש אבל בהה"מ מקור דברי הסמ"ע אלו א"א לפרש כן כמבואר למעיין שם והנכון כמ"ש השבו"י הנ"ל (וע' בשו"ת הרי"ף סי' קנג ובתשו' בית אפרים חח"מ ס"ס ס') וע' עוד במל"מ שם דאף לדעה זו שהביא הה"מ דוקא אם הלוקח כבר נתן המעות למוכר אבל אם לקח בהקפה כיון שהלוקח עדיין מעות המכר בידו י"ל דמש"ה לא הקפיד לנסותו מיד ולעולם לא מחיל כו' ע"ש ובנה"מ פקפק עליו דבש"ך סי' רכז סק"ד מוכח דבלא מגו לא אמרי' דמחיל (ל' זה אינו מכוון וצ"ל אינו נאמן לומר דלא מחיל) ע"ש. וכבר כתבתי בסי' רכז ס"ז סק"ב דכמה גאונים הסכימו לדברי המל"מ דגם בלא מגו נאמן בכה"ג לומר לא מחלתי ע"ש וע' בס' משנת חכמים דף צב ובשו"ת פרי תבואה ס"ס כ' מ"ש בזה וע' בתשו' גליא מסכת ס"ס י' שכ' ע"ד המל"מ הנ"ל היה רשאי להשתמש בו דנקרא גזלן בודאי דאינו מועיל מה שהיה מעות המכר בידו כו' ע"ש ופשוט הוא. ועיין עוד בנה"מ שכ' ע"ד הש"ע אבל אם נשתמש בו כו' וז"ל נראה דאם לא היה יכול להחזירו כגון שלא היה המוכר בביתו והוא דבר שעושה ואוכל דזה דוקא אם עדיין לא נשתמש אבל אם נשתמש לא שייך לחלק בזה בין יש בידו או אין בידו דכיון דאם לא נתפייס על המום ולא נשתמש בו כדי שיעשה ויאכל יכול לחזור בו אפילו אחר כמה ימים דנהי דנתבטל המקח מ"מ דמי לשומר אבידה (בסי' רע"ז סכ"ב) שאם הוא דבר שעושה ואוכל שיעשה ויאכל עכ"ל (וכן מוכח בתשו' מיימוני השייכות לספר קנין סי' ז' שכ' שם תשו' על אודות הסוס שמכר ראובן לשמעון ושוב נמצאו מומין כו' ולענין כחש הסוס נראה דיש לשמעון לשלם לראובן כל מה שכחש מחמת מלאכה שרכב עליו משעה שנודע לו המום כו' עכ"ל והקשה עליו בש"ג פ' הזהב דף צ"ב ע"ב הא קיי"ל שאם נשתמש הלוקח במקחו אחר שראה המום מחל וא"י להחזיר ע"ש ולדברי הנה"מ הנ"ל לק"מ וכ"כ בתשו' ג"מ שם) וכ' עוד בנה"מ וז"ל ובאונאה כשנשתמש בו ולא החזירו מחמת שלא היה המאנה בביתו אם הוא שתות הרי הוא קנה ומחזיר אונאה אפילו נשתמש בו אינו ראיה שמחל דהא שלו הוא רק כשהיה יכול להחזירו ולא החזירו אמרינן דמחל. וביותר משתות נראה דדמי למום לכן אפילו לא היה יכול להחזיר (כגון שלא היה בביתו) אם נשתמש בו אחר כדי שיראה אמרינן דודאי מחל עכ"ל. וכיוונה דעתו בזה לדעת הריטב"א הובא בשיטה מקובצת ב"מ דף נ' ע"ב בד"ה יתרעל שתות שכ"כ בהדיא במכווין ממש והוסיף שם עוד דין ג' דאפילו ביותר משתות ונשתמש בו אחר שהכיר באונאתו ואם הודיעו למוכר ואח"כ נשתמש בו לא אמרינן שמחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש או מה שהפסיד בתשמישו אם רצה המתאנה לבטל המקח עש"ה והביאו ג"כ בס' מחנה אפרים בדיני אונאה סי' ה' והוסיף עוד דה"ה לענין מום אם נמצא מום במקח והודיע למוכר ואח"כ נשתמש בו נראה דיכול לחזור ולא אמרינן בכה"ג דמחל וא"י להחזיר ע"ש גם בספר דברי משפט סעיף זה הביא דברי מח"א אלו ע"ש. ועיין בתשו' גליא מסכת סימן יו"ד במעשה כזה שהקונה הודיע להמוכר שיש מום במקחו ואח"כ נשתמש בו וכ' שם דרב גדול אחד פסק בזה דהקונה יכול להחזיר המקח אלא שחייב לשלם מה שנשתמש והביא ראיה מדברי הש"מ בשם הריטב"א שכ"כ לגבי אונאה והוא ז"ל האריך לחלוק על פסק הזה ותורף דבריו דיש לחלק בין טענת אונאה לטענת מומין דבשלמא בטענת אונאה אף ביתר משתות מ"מ גוף המקח ישר בעיניו ועיקר טענתו הוא על הוספת דמים שפיר י"ל דמועיל הידיעה להמוכר כדי שידע שמה שהשתמש לא יהיה מחילה לתביעת ממון שיש לו הואיל ואינו יורד המוכר תיכף לבטל המקח מסתמא מתרצה לסלק דמי יתרון שקיבל ושניהם רוצים בקיום המקח משא"כ בטענת מומין דאין ביניהם טענת דמים כלל רק שאינו מתרצה בעיקר הקניה בודאי שאין שום תועלת במה שהודיע להמוכר תביעת המום שיהיה לו רשות להשתמש בו ומדהשתמש על כרחך שהתפייס על מומו כו' עיין שם. ונעלם ממנו דברי מחנה אפרים הנ"ל דמדמי להו אהדדי ואינו מחלק בכך ולזאת בנדון השאלה הנ"ל שהיה המעשה שהקונה לא שילם עדיין דמי המכירה בודאי הנכון עם הרב הגדול הנ"ל דאין להוציא מהקונה הנ"ל אולם אם כבר שילם להמוכר ובא עתה להוציא מהמוכר צ"ע כי לכאורה דברי הרב גליא מסכת הנ"ל דברים של טעם הם ועיין בנחלת צבי מה שכתבתי בזה. ועיין בספר ארחות משפט נתיב צ"ב סימן י"ז שכ' וז"ל ועוד נלע"ד דיש להסתפק טובא בעיקר דין זה דאם השתמש באם הקונה הוא מהמונים וע"ה שא"י כלל מדין דאם השתמש בו וא"י כלל מעיקר דבר זה דאסור להשתמש בו מאחר דרוצה להחזירו אך מורה היתר לנפשיה דכ"ז שחבירו לא החזיר המעות מותר לו להשתמש בו אבל מ"מ אינו מוחל בשום אופן וצווח ככרוכיא שודאי רוצה לחזור. ומכ"ש אם ראה המום בדרך כגון אם קנה סוס ונסע עליו בדרך ובאמצע הדרך מצא בו מום ונסע על הסוס בחזרה לעירו ובדעתו לעמוד על זה בד"ת אך עכ"פ הלא זה השתמש בו אחר שראה המום האם נאמר בכזה דודאי מחל והלא אנו רואין דודאי לא מחל אך מגודל ההכרח משתמש בו הולך ברגליו ויוליך בידיו העגלה עם המשא שעליו וצע"ג בכל זה עכ"ל. ולע"ד לכאורה פשוט בדין הא' שהשתמש מחסרון ידיעה א"י לחזור דלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין וכיוצא בזה מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ דל"א בד"ה אבל בלוקח מבע"ה שכ' וז"ל והנהו עובדי דכיפי וורשכי אע"ג דהלוקח לא מחל על אונאתו כיון דמבע"ה לקח לא פלוג רבנן דאל"כ יש חילוק בין לוקח עם הארץ או ת"ח אלא חכמים השוו מדותיהם כו' עכ"ל (ומיהו אפשר לחלק קצת דשאני התם שהוא דין של החכמים חכמי הש"ס) . ובדין הב' שהשתמש מכח אונס שראה המום בדרך כגון אם קנה סוס כו' הנה מה דנקט הציור על סוס הוא שלא בדקדוק דגבי סוס ע"פ הרוב לא שייך כלל דין זה דהשתמש בו מחל דהא הוא דבר שעושה ואוכל וכמ"ש לעיל והו"ל לו' הציור על עגלה וכיוצא אך בעיקר הדבר בהשתמש מכח אונס לכאורה פשוט דודאי יכול לחזור כמו באונאה יותר משיעו' כדי שיראה כו' כמ"ש בסי' רכ"ז ס"ז ואם יברר שהיה לו אונס כו' וצ"ע:
ב סָעִיף ד רשות ביד המוכר כו'. עיין בתשו' שבו"י ח"ג ס"ס קס"ט דה"ה מי שקנה כמה חתיכות בגד במקח א' ונמצא מום באיז' מהם הרשות ביד המוכ' לו' החזר לי כולם כיון שבחזקת א' קנה כולם ע"ש ועיין בט"ז לעיל סי' רע"ז ס"ה הובא בבה"ט שם סק"ח ובמ"ש שם סק"ב:
ג סָעִיף ו בני המדינה שהוא מום. עיין בתשו' המבי"ט ח"ב סי' קכ"ז בענין אם נודע שהחפץ הנמכר הוא קנוי מגנבים אי הוה זה מום לבטל המקח ע"ש:
ד סָעִיף ז המפרש האונאה. עבה"ט ועיין עוד בסמ"ע שכ' ועפ"ר שם כתבתי טעם למה חולק הטור כאן אדברי הרמב"ם ובסי' רכ"ז בדין אונאה לא גילה דעתו לחלק כו' ועיין בנה"מ שכ' ולפע"ד נראה דל"ד לאונאה דבשלמא באונאה הוא פחות משוויו כו' משא"כ כשמכרו בשויו כמו ששוה עם המום כו' ע"ש ואיני מבין זה דהא מבואר להדיא בדברי הרמב"ם שהביא הטור ובש"ע כאן דמיירי במום הפוחת דמים ואעפ"כ פליג הטור וצ"ע. וע' בנה"מ לעיל סי' ס' סק"ד כ' לישב קושיא זו על הטור באופן אחר ותמה שם על הסמ"ע דאשתמיטתיה דברי הרמב"ן כו' ע"ש וכיוצא בזה ממש כ' ג"כ בס' שעה"מ פ' י"א מהלכוח מכירה סוף הלכה ט"ו ע"ש ועיין בתשו' גליא מסכת סי' ג' שהאריך בענין זה. ועיין בתשו' ושב הכהן סי' מ"ה שהוא ז"ל כ' לפרש דברי הטור דלא בא לחלוק כלל על עיקר הדין שכ' הרמב"ם גבי מום דבסתם יכול לחזור עד שיפרש אלא דגם הטור ס"ל גבי מום צריך שיפרש כמו באונאה רק הטור הבין מ"ש הרמב"ם שהמוחל צריך לידע כו' קאי גם אשאר דברים שאין להם קצבה על זה כ' וזה נוטה לצד דבריו כו' והאריך בזה וע"ש עוד שכ' דלפי הטעם שכתבו הפוסקים גבי אונאה ומום דל"מ מחילה בסתם משום דמן הסתם לא היה דעתו למחול אלא סמיכות דברים בעלמא לפ"ז יש להסתפק היכא שמוד' שבשעה שהתנ' ואמר ע"מ שאין לך עלי אונאה או מום הי' דעתו למחול רק שעת' רוצה לחזור אם יכול לחזור או לא דאפשר כיון דקי"ל כל תנאי שבממון קיים והא דאמרינן דל"מ מחילה בסתם הוא משום שלא היה דעתו למחול וזה שמודה שהיה דעתו למחול א"י לחזור או דילמא כיון דמן הסתם אם אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו כלום לכן אפי' מודה שהיה בלבו למחול הוה המחילה דברים שבלב ואינו כלום וצ"ע ע"ש. וע' בתשו' שב"י ח"ב סי' קס"ו אודות ראובן שהיה לו טבעת מזוייף וא"ל שמעון מכור לי טבעת זו שהיה סבור שהוא טוב וא"ל ראובן איני ערב לך שהוא טוב כי אולי הוא מזוייף כאילו מסתפק בדבר וא"ל שמעון איני חפץ בערבות שלך וקנאו ממנו ואח"כ נתפרסם שהוא מזוייף גמור ורוצה שמעון לחזור בו וראובן טוען שמחל לו במה שאמר איני חפץ בערבות שלך הדין עם מי והשיב דפשוט שהמקח בטל ומה שאמר איני חפץ בערבות שלך לא הוי מחילה רק הכוונה לפי שאין צריך לערבות שלו דאם ימצא שאינה אותו גם בלי ערבות צריך להחזיר לו מעותיו ופשיטא אם המוכר ידע שהוא מזויף ועשה עצמו כמסתפק לפני הלוקח דהוי מטעהו גמור [ר"ל דבזה אף אם היה לשון מחילה ממש ל"מ] ולא גרע מהא דא"ר יוחנן בפ' האומנין דף פ' המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נגחנית היא כו': [בש"ע סעיף שאח"ז] אלא אפי' אם המוכר באמת היה מסופק מ"מ צריך לחזור דמחילה בטעות היא וכדאי' בב"ב דף מ"א גבי רב ענן שקל בידקא בארעא כו': [בש"ע סי' קמ"ב ס"ב] ועוד כיון שהלוקח לא ידע שהוא מזוייף ל"ש מחילה כלל כו' ע"כ פשוט שהמקח בטל עכ"ד ע"ש:
ה סָעִיף י אבל אם נמצא גנב כו'. וכיוצא בדברים אלו כו'. עיין בתשו' חו"י סי' רי"א במי ששכר שפחה ונודע לו שקודם שבאת לביתו היתה זונה ואחיה טוען מאחר שאינה מעוברת מה איכפת לך והרי בכה"ג הלוקח שפחה א"י לחזור דסמפון בעבדים ליכא כדאי' בח"מ סי' רל"ב ס"י. וכ' דאין בדבריו כלום דודאי איכא למיחש מאחר שטעמה טעם איסור צריכה שימור שלא תצא חוצה בלילה ושלא ימשכו פוחזים לביתה ויש כמה חששות ואפי' בלוקח שפחה דקי"ל מומין שבסתר שאין בהם ביטול מלאכה אינו חוזר היינו מומין שהם בה נגד רצונה ובאונס דאין חשש היזק להבא מחמת המום משא"כ בכה"ג שטבעה ויצרה רק רע ומזה שאם נאנסה חייב לקיימה ואפשר גם בנתפתתה פ"א בדרך מקרה וידוע שכל ימיה היתה צנועה מקודם לזה וגם אחרי כן מחויב הבעה"ב להחזיקה רק לא תקל ראש ולא תצא מביתה רק ברשות בעה"ב וכה"ג ארז"ל גבי שוחט שיצאה מכשלה [עיין ביו"ד סי' ב' ס"ב בהג"ה ובש"ך שם] ע"ש. ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קע"ד שכ' דמה דמשמע בתשו' חו"י הנ"ל דזונה הוי מום גם גבי שפחה כנענית [שהרי כ' דדוקא מומין שהם בה נגד רצונה ובאונס כו'] לא דק דמבואר בש"ס ופוסקים דסמפון בעבדים לגמרי ליכא וכמה משניות דשפחה היא בחזקת זונה גם מה דמשמע מדבריו דאף בעבד ישראל אמרינן אין סמפון בעבדים זו שגגה דודאי דוקא בעבדים כנענים משא"כ בעבד או שפחה ישראל שכל ישראל בחזקת כשרות. ומה"ט פסק שם בא' ששכר שפחה עברית ואח"כ נודע לו שהיא מוחזקת לגנבנית דודאי יכול לחזור בו אף שהיתה יכולה להשכיר עצמה במקום אחר כי בישראל ודאי דהוי מום גמור אי איכא עדות ברורה להוציאה מחזקת כשרות עיי"ש. ותימה שלא זכר דברי הרמ"א ז"ל לקמן סי' תכ"א ס"ו בהגה וכבר עמד בזה המגיה לבאה"ט שם:
ו סָעִיף יא הוי מקח טעות וכדומה דעכשיו לא נהגו כן וא"כ מנהג מבטל הלכה כמו גבי ביצים מוזרות לקמן סעיף י"ט ויש לחקור אחר המנהג וה"ה בשאר דברים שדרך למוכרן סתומים וחתומים כמות שהן כגון תיבות עם דפי זכוכית לחלונות או תיבות עם אתרוגים וכיוצא בזה יש לב"ד בכ"מ לחקור אחר המנהג:
ז סָעִיף יח שא"י מזה ונפטר. עבה"ט ועיין בתשו' בית אפרים חח"מ ס"ס ס' שיישב דברי הסמ"ע בזה ע"פ המבואר בש"ע לקמן סימן ת' ס"א ובש"ך לעיל סי' ע"ב ס"ק נ"א עש"ה גם בתשו' רשמי שאלה ס"ס מ"ט תמה על הש"ך בזה ע"ש:
ח סָעִיף יח ואח"כ נודע שהי' בו כסף. ע' בתשו' עבודת הגרשוני סי' צ"ד שרצה מתחלה לחלק דדוקא בנדון זה שהיה כסף מבפנים ומבחוץ היה מצופה בבדיל משא"כ אם הכלי תוכו כברו הכל כסף רק שהקונה והמוכר לא היו מבחינים ומבינים שהוא כסף כי הטעמים הנאמרים בנדון של הרמ"א לא שייכי כולי האי בנדון כזה כו' אמנם שוב מצא בלבוש ס"ס רל"ג שכ' דבל הקונה כלי מעכומ"ז בתורת בדיל ומכרו הוא לישראל ג"כ בתורת בדיל ומצאו בו אח"כ שהוא חלל בפנים והוא מלא כסף או אפי' עצמו כסף כו' הרי שהגאון פסק להדיא שאפילו הוא עצמו כסף מ"מ לא זכה בו הלוקח מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין מלקנותו ומי יבא אחריו לחלוק עליו מסברא ומה גם שהסמ"ע לא השיג עליו ש"מ שתיקה כהודאה דמיא ממילא יש לפסוק כן למעשה ע"ש
ט סָעִיף יט מקח טעות. עבה"ט שכ' פסק בתשו' רשד"ם וכו' ובהגה מהה"ג מ"ע ז"ל שכתב ולענ"ד פשוט הוא להיפך וראיה מסי' קכ"ו כו' ועיין בדגמ"ר שהשיג ג"כ בזה על הרשד"ם וז"ל ולי הדבר ל"ע לפמ"ש הש"ך בסי' קנ"ו ס"ק ס"ט בשם הרשב"א ע"ש ודו"ק גם בלא"ה אין נראה לענ"ד דברי הרשד"ם שהרי עיקר טעם איני יודע אם פרעתיך שחייב משום דה"ל למידק אם פרע ע' בסמ"ע סי' ע"ה סקי"א וכאן למה היה לו להפורע למידק בזוזי אם הם טובים יותר מזה שמקבל הפרעון אדרבה כשראה שזה לוקחם בחזקת טובים אין לו למידק יותר שוב מצאתי בט"ז ס"ס ע"ה פסק שישבע זה שאינו יודע אם הם שלו ופטור עכ"ל ועמ"ש בסי' ע"ה ס"ק כ"ז מענין זה באריכות:
י סָעִיף כג אלא אפי' כי הדדי נינהו. עיין בנה"מ שכ' הלשון תמוה דה"ל לאשמעינן רבותא יותר דאפי' רובא לשחיטה כו' עד ולכן נראה כו' והא דאמר אפי' כי הדדי נינהו הוא ל"ד אי דחשיב ליה כי הדדי כיון דרובא בממון לאו מידי הוא והעיקר הוא מטעם מוחזק ע"ש ובספר דגמ"ר עמד ג"כ על ל' הרמ"ה והש"ע בזה וכתב וז"ל משמע דאי רובא לשחיטה זבני אפילו הלוקח מוחזק מחוייב לשלם וצריך עיון שהרי הלכה כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובפרישה סעיף כ"א נתן טעם לדבר ודבריו דחוקים אמנם לפי מה שכתב הב"ח סכ"א בשם התוספות דרובא לרדיא לא חשיב כולי האי כמו שאר רוב ולכך לא מהני רוב זה בממון א"כ י"ל דרובא לשחיטה שפיר הוה רוב גמור ועיין בב"ח עכ"ל ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ' מ"ד בזה באריכות:
א סָעִיף א (ליקוט) נקנה המקח כו'. עבה"ג ס"ק א' וכ"פ הרשב"א בקידושין שם וכ"כ הר"ן שם בשמו אבל פי' פי' אחר שהמקח בטל לגמרי וכ' ומיהו במקום שאפשר להשלים אינו בטל אלא ישלים וכ' שזהו דעת הרמב"ם כאן ולפי ס' ראשונה מתורץ קו' רש"י ותוס' בב"ב קד א' ד"ה פחות כו' ומשם נראה שאין דעת רש"י ותוס' כן ועבהשגות דעת הראב"ד אח"כ מצאתי ברמב"ן בב"ב שם שתי' קו' תוס' כן וכ' אין אנו מודים להם בפי' שבטל המקח אלא דוקא בדבר שא"א להשלים כגון שדא בה שיתא ולא שדא ומכר לו ביתו נמצא חסר מן המדה וכיוצא אבל דבר שאפשר להשלים מחזיר הטעות וכ' שכ"ד ר"י מג"ש וכ' ואחרים הכריעו כן מההיא דפ"ק די"ט גבי ביעיא דפחיא דאמר מ"ד כו' ונ"מ למיתב לי כו' והא התם דאמר ביעי דפחיא לא גרע מדבר שבמשקל ואפ"ה סגי בביני וביני דה"ל שאפשר להשלים וכ' וגם זו ראיה והר"נ דחה הא דב"ב כמ"ש תוס' שם וכ' שגם מהא דפ"ק די"ט אין ראיה כמ"ש הרא"ה כפי גי' הספרים אותבינהו ולא אפרוח שא"א לו להחזירן דאפסדינהו ואף לספרי' דל"ג ע"כ צ"ל כן דל"ד כלל לדבר שאפשר להשלים דה"מ במדה שחסרה אבל שם הוא כמ"ש יפות ונמצאו רעות כו' וכ' ומ"מ הדין אמת הוא והרשב"א בקדושין שם כ' שלעולם אינו חוזר וחוזר דקא' רבא היינו שמחזיר האונאה וכ' שכ"כ הר"י מיג"ש והביאו הר"נ ג"כ שם והביא הרשב"א ראיה מהא דב"ב ק"ו ב' מהא דאמר שמואל מקמצין אבל הר"נ דחה ראייתו שם ע"ש וכ' הרשב"א ול"ק מההיא דב"ב צ' א' דקא' אלא משום אונאה כו' דה"ק דבדין זה אין חילוק לשתות או יותר או פחות ועבה"ג ועבהשגות פט"ו מה"מ דעת הראב"ד (ע"כ):
ב סָעִיף א וכן אם כו'. עבפ"ב דקדושין מ"ז א':
ג סָעִיף ב אפילו אם כו'. כ"מ בגמ' ע"ש:
ד סָעִיף ב ובלבד כו'. כן פי' הרי"ף שם:
ה סָעִיף ג המוכר לחבירו כו' אפי' כו'. כמ"ש בכתובות ע"ה נכנסה לרשות כו' שעד כו' ובגמ' שם ע"ו למד מכירה מאשה:
ו סָעִיף ג אבל כו'. שם ועבה"ג:
ז סָעִיף ד אין כו'. כמ"ש בפ"ק די"ט ז' א' למנ"מ כו'. וכן במוכר שור ונמצא נגחן רפ"ה דב"ק ורפ"ו דב"ב לרב דאמר מקח טעות ואפי' אייקר בשרא כו' וכן שם פ"ג ב' במתני' הלוקח יכול לחזור אפי' הוקר כמ"ש בגמ' שם וכן בסיפא ועבה"ג:
ח סָעִיף ד וכן אם כו'. עתוס' שם פ"ד א' ד"ה אי. וריב"א פי' כו' ובכה"ג אמרו בב"מ נ' ואילו יתר על שתות שניהם חוזרין וה"ה בכל מקח טעות:
ט סָעִיף ה שכיון שהוא כו'. כמ"ש גבי אשה בכתובות ע"ה א' כאן בזיעה עוברת כו':
י סָעִיף ה שהרי כו' אבל אם כו'. כמ"ש ע"ד ב' אצל רופא כו':
יא סָעִיף ו כל כו'. כמ"ש ע"ב ב' ומידי דקפדי בה אינשי כו' וה"ה למומים דחד דינא להו ועבה"ג וכמש"ו:
יב סָעִיף ו אלא אם פירש כו'. כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש שם ע"ש וכן כאן וכמ"ש כל תנאי שבממון כו' מתנה ש"ח כו':
יג סָעִיף ז כל הלוקח סתם כו'. מ"ש שם כנסה סתם כו' וה"ה דאינה מקודשת כמ"ש הרא"ש שם ממ"ש בפ' אע"פ דארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סימפון ע"ש:
יד סָעִיף ז ואם פירש כו'. כמ"ש בפ"ד דב"מ לענין אונאה כמש"ו:
טו סָעִיף ז מכר כו' מצי כו'. כמ"ש בב"ב ק"ו ב' ה"מ היכא כו' והא עשרים כו':
טז סָעִיף ח המוכר כו'. זהו רישא דשם. היה בה מום א' ניכר והראהו כו'. זהו סיפא דשם. אבל יש בה מומים הנכרים בין כו'. זהו מש"ש א"ל רב אחא כו' הכי אמרי' כו'. כ"מ וכ"כ בדרישה: (ליקוט) המוכר כו' וס"ט היה כו'. כ"ז הוא לשון הטור והנה רש"י פי' דברישא דא"ל פרה כו' משום דסנפו כו' ולא היה בו כל המומין ה"ז מקח טעות אבל בסיפא מום זה כו'. אע"ג שלא היה בו מום אחר כיון שהזכיר לבדו ה"ל לבדוק א"ל ר"א כו' היו בה כו' ואינו מקפיד אלא על הא' דאל"כ מאי קמיבעיא ליה דהא ל"ל מדהא ליתא אידך נמי ליתא ובברייתא קתני בהדיא והיה בה מום אחד אבל תוס' בד"ה היו פי' דבסיפא מום זה כו' מיירי שיש בה גם המום האחר ואינו מזכיר אלא שני מומין מום זה שמקפיד ומום אחר שיש בה ואינו מקפיד ולכך קמיבעיא ליה אי דוקא שני מומין אבל היה בה כל המומין ה"ז מקח טעות א"ד אפי' כל המומין בה ג"כ אינו מקח טעות ול"ד מום זה ומום אחר אלא משום דאית בה שני המומין וה"ה לכולם וקא' ומום אחר שבה וז"ש תוס' והא דקתני מום זה ומום אחר ה"ה כו' ורש"י מחק אפי' בד"ה אפילו וכן הוא ברמב"ם כיון שקאי ארישא לא שייך אפי' אבל לפי' תוס' שייך שפיר אפי' ואח"כ כ' תוס' דבתוספתא מ' דבשני מומין אפי' האחר אין בה אינו מקח טעות ובזה אתי שפיר דקתני כאן ומום אחר ולשני הפי' של תוס' מ"ש מום זה ומום אחר הוא דלא כפירש"י שהזכיר לבדו ועוד כו' אלא שלא אמר רק שני מומין ומ"ש שם ומום זה ומום אחר אין זה מקח טעות כיון שאינו מזכיר אלא אחר ר"ל כיון שאינו מזכיר רק שנים ורי"ף ורא"ש פי' דרישא שלא היה בה א' מכל המומין הנזכרין כאן והיה בה מום אחר שאינו ניכר כגי' בגמ' והיה בה מום אחר ואין נ"מ בזה לגי' שלנו מום אחד וגם אלו המומין הנזכרין כאן אינן ניכרין ובסיפא שא"ל מום א' ניכר ומום א' שאינו ניכר והיה בה שני המומין ועוד אמר בה הרבה מומין שאינן ניכרין ולא היו בה ואילו לא אמר מום הניכר היה מקח טעות שזהו הרישא אבל כיון דהראה לו מום ניכר ה"ל לבדוק ג"כ בשני ורמב"ם פי' בע"א וגריס ברישא ואמר בה מום אחר ר"ל שא' מאלו שאינן ניכרין היו בה אבל אמר בה עוד מומין אחרים הניכרין ואין בה אבל כולם ניכרין או כולם אינן ניכרין אינו מקח טעות וז"ל בפט"ו מה"מ המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומין גלויים ומומין שאינן ניכרין ולא היו בה מאותן מומין הגלוין שמנה ונמצא בה מום מאותן שאינן ניכרין ה"ז מקח טעות וחוזר ואע"פ שפירש המום שנמצא שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה אלו המומין שנראין שמנה אמרתי כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה ואינו מפרש מומין אלו אלא כדי להשביח דעתי כיצד פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית ה"ז מקח טעות היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות והוא הבעיא הנ"ל ול"ד כל המומין אלא א' מהמומין הניכרין וא' מהמומין שאינן ניכרין כיון שיש ג"כ מהניכרין אינו מקח מעות גם על שאינן ואמר כל המומין ר"ל אותן שהזכיר בברייתא ומומין האחר שאמר וז"ש הרמב"ם שם וכן אם היתה חגרת ונמצא נשכנית אע"פ שאינה עורת אין זה מקח טעות וכ' הראה לו המום שיש בה וא"ל מום זה יש בה ומום פלוני ומום פלוני אע"פ שאותן המומין שמנה נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות והוא סיפא דברייתא ולדבריו כל שנראין כולן או אינן נראין כולן בלא"ה אינו מקח טעות אלא הברייתא מלתא אחריתי קמ"ל אע"פ שכולן נראין ולא הראה אלא א' דלא מצי לומר מדלא הראה אלא א' ש"מ שהנשארין אין בה קמ"ל דלא והנה הטוש"ע בס"ח הן דברי הרמב"ם אבל בס"ט שהוא פי' לסיפא דברייתא א"י להולמן כלל ואמר אפי' היה כו' שהוא כגי' התוס' ורא"ש דגרסי שם אפי' ומפ' שקאי אסיפא וכ"ז א"י להולמן והנה הב"ח ודו"פ פי' ברי"ף ורמב"ם וטור פי' דחוקים מאד ונלאיתי לכתוב הדחוקים והקושיות שיש בדבריהם וגם בתוס' נדחק הב"ח ע"ש (ע"כ):
יז סָעִיף י וכן אם נמצא ליסטים כו'. עבה"ג וכמ"ש בב"ב צ"ב ב' ובתוספתא שם פ"ד תניא בהדיא ליסטים מזויין או שהיה מוכתב למלכות ה"ז מקח טעות ועתוס' שם ובקדושין שם ובכתובות נח:
יח סָעִיף י וי"א כו'. כפי' תוס' וכמ"ש בב"ב שם כולהו הכי איתנהו ואי גונב נפשות א"א לומר כולהו הכי איתנהו ועתוס' שם ושם:
יט סָעִיף יב טרפות דסירכא כו'. אע"ג דשכיח הוי מקח טעות כמ"ש בב"ב שם מט לאו משום דרובא כו' לא כולהו הכי איתנהו וכן בשור ונמצא נגחן אע"ג דרוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי כמ"ש בפ"א דב"ק וספ"ג דכתובות:
כ סָעִיף יב ויש חולקין כו'. כמ"ש בריש כתובות ב' ב' אונסא דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי כו' ומשור ועבד אין ראיה דשם כיון דהמוכר מכיר במומם הלוקח סמיך ולא מתנה דשארית ישראל כו' משא"כ בכה"ג:
כא סָעִיף יב ואפי' טריפה כו'. ול"ד למוגרמתא בפ"ט דב"ק צט ב' כיון דא"א לאכול הוי מקח טעות:
כב סָעִיף יג המוכר דבר כו'. עבה"ג ל' הרמב"ם מכאן אתה למד המוכר דבר כו':
כג סָעִיף טו המוכר קרקע כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה התם. ומפר"ת כו':
כד סָעִיף יז ראובן כו' ישבע כו'. דהמע"ה:
כה סָעִיף יח (ליקוט) ואם היה המוכר כו'. עמ"מ שהניח בצ"ע ועבע"י (ע"כ):
כו סָעִיף יח ויש חולקין כו'. עבה"ג. ול"נ דגם הרמב"ם מפרש כן אלא דבגמ' המעשה בבקרא אבל ברמב"ם וש"ע שהלוקח עצמו העמיד עם בהמותיו ודברי רמ"א צ"ע וכ"כ ב"ח וצ"ל דס"ל לטור ורמ"א דוקא בקרא דהוי ש"ש וצריך לנטור נטירותא יתירתא וכמ"ש שם צג ב' ע"ש בסוגיא משא"כ בלוקח עצמו כיון דהמקח טעות אינו ש"ש עליו ועסכ"א וצ"ע:
כז סָעִיף יח וכ"ש בדבר שלא כו'. כ"כ שם מהנ"ל ובזה אף הרמב"ם מודה כמ"ש שם דספסר משלם ליתומים וכן בהוגלד פי המכה אע"ג דגם המוכר לא היה יודע:
כח סָעִיף יח ואם קנה כו'. עתוס' שם כו א' ד"ה דשתיך כו':
כט סָעִיף יט ועכשיו כו'. ב"י:
ל סָעִיף יט ומנהג כו'. עמ"ש פי"ד וכמ"ש בב"מ פ"ג ב' וב"ק קיז ב':
לא סָעִיף כא מיהו כו'. דהטעם דלא אזלי' בתר רובא משום דאזלי' בתר חזקת הממונא והמע"ה כמ"ש ברפ"ה דב"ק וב"ב שם ואמרו שם ת"ש המוכר פירות כו' תנאי היא כו' וע"ל סכ"ג:
לב סָעִיף כא ואם הודיעו כו'. ברייתא כ' הרי"ף ורא"ש שם וכ"ה בירושלמי שם:
לג סָעִיף כא וה"ה לדברים כו'. כמש"ש צ"ג ב' א"ל הרבה כו':
לד סָעִיף כא הלוקח מקח כו'. עבה"ג ל' הרמב"ם מכאן אתה למד הלוקח כו':
לה סָעִיף כא ואם היה המוכר יודע כו'. כמ"ש מהו נותן כו' וס"ל דת"ק ל"פ אלא בלא ידע המוכר אף דהזרע צריך לשלם אע"ג דלא ידע כמש"ל סי"ח אבל ההוצאה פטור כמ"ש בדיני דגרמי כל שלא כוון להזיק אע"פ שגרם פטור משא"כ בידע דלד"ה חייב משום דינא דגרמי ועראב"ד בהשגות ומ"מ:
לו סָעִיף כב הלוקח מקח כו'. כ' המ"ע ומ"מ שם צ"ד וליתא בגמ' שלנו:
לז סָעִיף כג אבל אם כו'. כנ"ל סכ"א:
לח סָעִיף כג והמוכר מכירו. ערשב"ם שם ד"ה ה"ג וליחזי כו':
לט סָעִיף כג ואם הוא רגיל כו' אם כו'. גמ' שם ושם:
מ סָעִיף כג כ"מ דהוי מקח כו' ודלא כי"א כו'. עתוס' שם ד"ה אי דליכא כו' ובב"ק שם ד"ה אי כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.