א שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִים עַל שָׂדֶה אַחַת בְּשֵׁם קוֹנֶה אֶחָד וְאֵין זְמַנָּם שָׁוֶה, אִם הָיָה הָאֶחָד מַתָּנָה וְהַשֵּׁנִי מֶכֶר, לֹא בִטֵּל הָאַחֲרוֹן אֶת הָרִאשׁוֹן, שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלְּהוֹסִיף לוֹ אַחֲרָיוּת חָזַר וְכָתַב בְּשֵׁם מֶכֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה כָּתוּב שָׁם אַחֲרָיוּת, שֶׁאַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא. וְכֵן אִם הָאֶחָד מֶכֶר וְהַשֵּׁנִי מַתָּנָה, קָנָה הַשָּׂדֶה מִזְּמַן הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ שְׁטָר מַתָּנָה אֶלָּא לְיַפּוֹת כֹּחוֹ מִשּׁוּם דִּין בֶּן הַמֶּצֶר, הַגָּה: אוֹ לִשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁמַּתָּנָה עֲדִיפָא מִמֶּכֶר. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַרְאֶה בְּבֵית דִּין רַק הָאַחֲרוֹן, דְּאִם מַרְאֶה שְׁנֵיהֶן הָרִאשׁוֹן עִקָּר (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָאַחֲרוֹן בְּמֶכֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמַּרְאֶה שְׁנֵיהֶם בְּבֵית דִּין, שְׁנֵיהֶן קַיָּמִין (טוּר שָׁם בְּשֵׁם הרמ"ה).
ב הָיוּ שְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת בְּמֶכֶר אוֹ שְׁנֵיהֶם בְּמַתָּנָה, אִם הוֹסִיף בַּשֵּׁנִי כְּלוּם הֲרֵי הָרִאשׁוֹן קַיָּם, שֶׁלֹּא כָּתַב הַשֵּׁנִי אֶלָּא מִפְּנֵי הַתּוֹסֶפֶת. וְאִם לֹא הוֹסִיף, בִּטֵל שְׁטָר הַשֵּׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן, וְאֵין לוֹ אַחֲרָיוּת אֶלָּא מִזְּמַן שֵׁנִי. לְפִיכָךְ, כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַלּוֹקֵחַ מִזְּמַן רִאשׁוֹן עַד זְמַן שֵׁנִי, מַחֲזִיר אוֹתָם. וְאִם הָיָה עַל אוֹתָהּ שָׂדֶה חֹק לַמֶּלֶךְ בְּכָל שָׁנָה, הַנּוֹתֵן אוֹ הַמּוֹכֵר נוֹתֵן אוֹתוֹ הַחֹק עַד זְמַן הַשְּׁטָר הַשֵּׁנִי. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם כָּתַב לוֹ תְחִלָּה שָׂדֶה שָׁלֵם, וְאַחַר כָּךְ חֲצִי שָׂדֶה (רַ"ן פֶּרֶק נַעֲרָה). שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וְחָזַר וְאָמַר כָּךְ, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה אַחַת הוֹאִיל וְלֹא אָמַר: עוֹד תְּנוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ב).
ג שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁזְּמַנָּם בְּיוֹם אֶחָד וְהֵם כְּתוּבִים עַל שָׂדֶה אֶחָד, בֵּין בְּמֶכֶר בֵּין בְּמַתָּנָה, אִם (אֵין) דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לִכְתֹּב שָׁעוֹת, הֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַדַּיָנִים, כָּל שֶׁדַּעְתָּם נוֹטָה לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ בְּיָדוֹ, יַעֲמִידוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין דָּנִין דִּין שׁוּדָא דְדַיָּנֵי רַק בְּדַיָּן מֻמְחֶה וּבְקַרְקַע (טוּר בְּשֵׁם ר"ח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּמִטַּלְטְלִים, כָּל שֶׁאֵין אֶחָד מֻחְזָק בָּהֶן (שָׁם בְּשֵׁם ר"י כ"כ הַתוס' שָׁם וּבַמָּרְדָּכַי).
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ קִנְיָן, אֶלָּא קָנָה שָׂדֶה זוֹ בִּשְׁטָר זֶה, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי הוּא מִשְּׁנֵיהֶם שֶׁהִגִּיעַ שְׁטָרוֹ לְיָדוֹ תְּחִלָּה. אֲבָל אִם בְּכָל שְׁטָר מֵהֶם קִנְיָן, כָּל שֶׁקָּדַם לוֹ הַקִּנְיָן זָכָה, וְיִשְׁאֲלוּ הָעֵדִים. וְכֵן אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה הִגִּיעַ לְיָדוֹ שְׁטָר מַתְּנָתוֹ תְּחִלָּה, קָנָה הָרִאשׁוֹן. הַגָּה: מִי שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וּפֵרַשׁ אֵיזֶה מַתָּנָה נָתַן לוֹ, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ קַרְקַע אוֹ מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצַר לוֹ מְצָרִים, וְאַחַר כָּךְ נָתַן לְאַחֵר מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת סְתָם אוֹ קַרְקַע סְתָם, וְלֹא מָצַר לוֹ מְצָרִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָמְרִינָן שֶׁמָּא מָקוֹם אוֹ קַרְקַע אַחֶרֶת נָתַן לַשֵּׁנִי, וְהַמַּתָּנָה רִאשׁוֹנָה קַיֶּמֶת (רִיטְבָ"א), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָמְרִינָן וַדַּאי לֹא כִּוֵּן אֶלָּא עַל מָקוֹם אוֹ קַרְקַע הַיָּדוּעַ לוֹ, וּמֵאַחַר שֶׁאֵין יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָקוֹם אוֹ קַרְקַע אַחֶרֶת, קָנָה הַשֵּׁנִי. וְדַוְקָא בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר בְּמַתְּנָתוֹ. אֲבָל בְּמַתְּנַת בָּרִיא, קָנָה הָרִאשׁוֹן מִכָּל מָקוֹם (בֵּית יוֹסֵף ס"ס רנ"ג בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א שני שטרות כו'. עיין בבעל העיטור דף ך' ע"ב וג' ובתשובת רא"ן ששון סי' ק"ה בדין זה ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קי"א:
ב סָעִיף ב לפיכך כל הפירות שאכל כו' כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם אבל הטור כ' וז"ל והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן השטר השני ובדרישה כתבתי דיש נ"מ בינייהו דהטור ס"ל דדוקא הפירות שהם בעין נוטלם המוכר או הנותן אבל מה שכבר אכל הלוקח או המקבל א"צ לשלם והרמב"ם ס"ל דצ"ל עכ"ל סמ"ע והב"ח לא כ"כ ודבריו תמוהין דהא מבואר בהרא"ש וברמזים להדיא דדעת הרא"ש היא כמ"ש בטור (הג"ה וע' בספרו) ועיין בב"ח מ"ש בשם התוס':
ג סָעִיף ג מסור לדייני' כו' הפוסקים פסקו כשמואל דס"ל בזה שודא דדייני ומה שקשה בזה על הרי"ף שפסק כאן כשמואל ובעלמא פסק כר"מ בשטרות דאמר דס"ל עידי חתימה כרתי וזה סותר זה לזה כמבואר בש"ס פ' מ"ש נשוי עיין בבעה"ת שער י"ג שהאריך בזה וכן בהר"ן ס"פ המגרש וכן בחדושי רשב"א ע"ש:
ד סָעִיף ג כל שדעתם כו' והוא פירש"י בענין שודא דדייני וכ"כ הטור וצ"ע על הטור שלא פי' כר"ת דתלוי ברצון הדיין דהרי משמע מהרא"ש פח"ה כר"ת וכ"מ מדבריו פ' הכותב ועיין בד"מ שכ' דהר"ן ונ"י ס"ל דמותר ליקח שוחד בשודא דדייני ושס"ל כפיר"ת לפעד"נ שהוא שגגה שהרי מבואר להדיא בתוס' דאף לפירוש ר"ת אסור ליקח שוחד א"ו הר"ן ונ"י ס"ל דהוי כמו שוחד וגוזמא קאמרי וכן הוא להדיא בחידושי הרמב"ן ע"ש:
ה סָעִיף ג בדיין מומחה כו' וכ"כ ראב"ן וצ"ע בזמן הזה ע"ל סי' ג' וכ"ג ודוק:
א סָעִיף א שני שטרות היוצאים על שדה אחת. פי' שיוצאין שניהן מיד א' ונכתבים על שמו בשניהן שוה ראובן מכר או נתן שדה פלוני לשמעון ויוצאין שניהן מיד שמעון וכ"כ בטור ע"ש ואם אין לנו לומר שום טעם למה חזר וכ' לו השני מזמן השני ע"כ צריכין לומר דבא לבטל זמן הראשון להיות המכירה או הנתינה מהיום או שבזיוף נכתב הראשון וכל הפירות שאכל הלוקח או המקבל משדה זו עד זמן השני צריך לשלם להמוכר או להנותן וממילא להיפך נמי מה שנתן הלוקח או המקבל מס למלך משדה זו מזמן ראשון עד זמן שני צריך המוכר או הנותן להחזיר לו ואם היה ב"ח שהלוה למוכר אחר זמן של שטר הראשון וקודם זמן השני יכול לטרוף מלוקח או מהמקבל זה אבל אם נוכל לומר שליפות כח הלוקח או המקבל בשום דבר כתב שטר השני שניהן קיימין וכמו שנתבאר:
ב סָעִיף א אם הי' ראשון מתנה כו'. פי' וסתם מתנה אינה באחריות אם לא שכתב בשטר המתנה בפירוש שקיבל עלי' אחריות משא"כ בשטר מכר דאמרי' ביה אחריות ט"ס הוא וכדמסיק:
ג סָעִיף א משום דין בן המצר. בסי' קפ"ה נתבאר בטור ובדברי המחבר דבמתנה לא שייך לו' להמקבל ועשית הטוב והישר והשתדל לך שדה במקום אחר דאחר לא יתננה לו במתנה ע"ש:
ד סָעִיף א או לשאר דברים כו' ז"ל הטור ואפילו לא שייך ביה יפוי כח דדינא דב"מ כגון שהלוקח עצמו או המוכר מצרני' נינהו רואים דאם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לענין דרך דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן לא ביטל השני את הראשון עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי דהטור ל' התוס' נקט והתוס' כ"כ למ"ד דס"ל מוכר בעין רעה מוכר דאליביה יש נ"מ בדרך וכמבוא' שם בתוספות בהדיא אבל לדידן דקי"ל כר"ע גם בהמוכר יש להלוקח דרך וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' רי"ד סס"ב שהמוכר בור ודות לחבירו העומדים בתוך ביתו התם א"צ לקנות לו דרך מהמוכר לילך לבור ודות שקנה ממנו אלא מסתמא בכלל מכירה הן שהמוכר בעין יפה הוא מוכר א"כ לא שייך האי נ"מ אליביה ומ"מ יש שאר דברים שאמרינן בהם הנותן בעין יפה נותן טפי מהמוכר והן המה שכתבן הטור ס"ס רט"ו והמחבר כתבם שם ס"ז וכמ"ש שם מילתא בטעמא וזה היה לדעתי דעת מור"ם ז"ל שסתם דבריו וכתב ז"ל או לשאר דברים שהמתנה עדיפא ממכר עכ"ל ולא כתב בביאור הנ"מ בדרך כמ"ש הטור משום דלא קי"ל כמ"ד דסבר הכי וגם הטור נשמר מזה וכתב כגון לענין דרך כו' דלשון כגון משמע כאלו אמר כגון לענין דרך דכתבו התוס' למ"ד דס"ל הכי כן אבל אנן דלא קי"ל כותיה נאמר נ"מ כהאי גוונא בענינים אחרים ולא כע"ש דכתב הנ"מ לענין דרך וכ' דקי"ל דמוכר בעין רעה מוכר ואין להלוקח ממנו דרך ושינה ושילש הנ"מ זו דדרך בלשונו ולא דק וק"ל:
ה סָעִיף א וצריך שלא ירא' כו' וי"א כו'. ז"ל הטור והרמ"ה כ' ודאי כשהראשון של מכר והשני של מתנה ואתחזקו תרוייהו בבי דינא בהא אמרינן כיון דאחרון של מתנה לא שייכ' במה שמכר כבר וניכר שלא נעש' אלא ליפוי כח ולא יהיה באחרון כלום אבל כשהראשון של מתנה וכותב אחריו זה של מכר אין בו נ"מ לזה הקרקע אלא שכתב לו אחריות על שאר נכסיו והוה כתוספות דקל עכ"ל הרמ"ה והטור שהסכים עמו וע"ש וק"ל:
ו סָעִיף א דאם מראה שניהן בב"ד הראשון עיקר. עפ"ר שם כתבנו דנ"ל דהיינו לענין פסידא דבעל מצרן כשהשטר מתנה אחרון או לענין פסידא דלקוחו' כשהשטר מכר אחרון אבל כשיכול לחזור על המוכר לגבות ממנו אחריו' דשדה זו כשהשטר מכר אחרון וטרף מידו ב"ח דמוכר שהלוה לו ביני ביני בזה אף אם הראה שניהם בב"ד יכול לחזור דהא הוא סבור וקיבל עליה האחריות כן נ"ל פשוט אבל הע"ש כתב שאפי' כשחוזר על הנותן לא יראה ב' השטרות בב"ד ועפ"ר שם כתבתי טעם למה נתנו חז"ל עצה כזה להלוקח שלא יראה שניהן בב"ד וע"י זה יופסד המצרן או לקוחות:
ז סָעִיף ב שלא כתב השני אלא לתוספ'. ז"ל הטור וגובה התוספ' מזמן השני ואת העיקר מזמן הראשון ועד"ר שם כתבתי דעת החולקין בזה ושם הארכתי ג"כ בטעמו מ"ש הא משני כתובות היוצאות לאשה אחת מבעלה דקי"ל בהו כדעת החולקי' וכמ"ש הטור והמחבר בא"ע ס"ס ק' ע"ש. ואחד מהתרוצים דשאני התם משום דבכתובות דרך העולם כשמוסיפין כותבין ואוסיף לה מדיליה כו' ומדלא כתב לה כן מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף משא"כ במכר דאין מדרך העולם לכתוב כן מ"מ אף דלא כ"כ אמרי' ביה דלתוס' בא וגובה העיקר מזמן הראשון וע"ש ודו"ק:
ח סָעִיף ב כל הפירות שאכל הלוקח כו'. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם אבל הטור כתב ז"ל והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן השטר השני ובדרישה כתבתי דיש נ"מ בינייהו דהטור ס"ל דדוקא הפירו' שהן בעין נוטלם המוכר או הנותן אבל מה שכבר אכל הלוקח או המקבל אין צריך לשלם והרמב"ם ס"ל דצריך לשלם ושם כתבתי ג"כ במאי פליגי וע"ש דכתבתי עוד דשניהן לא ס"ל כמ"ד דהראשון נכתב בזיוף דא"כ ה"ל לכתו' דכל השטרות שביד הלוקח או המקבל מזמן הראשון הן פסולין כדס"ל לאותו מ"ד ולא כע"ש דכ' הטעם משום דהראשון בזיוף נכתב ועיין דרישה שהארכתי בהוכחה זו:
ט סָעִיף ב ואם הי' על אותו שדה כו'. הטור השמיט זה משום דבזמן הזה כל א' זורע בשדה של עצמו וראייה לזה שגם הרמב"ם והמחבר כתבו בל' "אם היה כו' משמע דאינו בנמצא כו' ועמ"ש עוד ישוב לזה:
י סָעִיף ב ואח"כ חצי שדה. דאז ביטל שני את הראשון כ"כ שם:
יא סָעִיף ג שני שטרות שזמנם כו'. עד השתא איירי דשניהן יוצאין מיד לוקח או מקבל אחד וכ' שניהן על שמו וכמ"ש בר"ס זה ומכאן ואילך מיירי דהשטרות נכתבין ע"ש שני בני אדם וכל אחד שטרו בידו ורוצה לזכות בהשדה בשטר שלו:
יב סָעִיף ג כל שדעתם נוטה. פי' שיודעין שדעת הנותן או המוכר היה קרוב לזה יותר מלזה לאותו ודאי זכהו ראשון במכירה או במתנה ומה"ט כתב מור"ם בהג"ה די"א דאין דנין שודא דדייני כי זהו נקרא בגמרא "שודא דדייני ופירשוהו רש"י והרמב"ם והטו' כמ"ש ולאפוקי ר"ת והרא"ש פח"ה והר"ן דפירשו שודה דדייני שתלוי ברצון הדיין שיתן למי שירצה בלי טעם והביא ראייה לדבריו ודחה פרש"י והמ"מ פ"א דזכיי' הביא דעת ר"ת וראיותיו על דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב על דבריו דאין ראיותיו ראייה לדחות פי' רש"י והרמב"ם ע"ש:
יג סָעִיף ד קנה שדה זה בשטר. פי' שכ' בו שדה זה מכורה או נתונה לך:
יד סָעִיף ד שאין אנו יודעין. נראה דגם הנותן או המוכר אינו נאמן לגרוע כח זה מאחר שאין הדבר עוד בידו וכדין שנים שחלוקין במקח וכל א' אומר אני לקחתי' ראשונה וכמ"ש לעיל סי' רכ"ב:
טו סָעִיף ד מי הוא משניהם שהגיע לידו תחלה. ☜ אבל אם היינו יודעין ע"י עדי מסיר' או שאר רואים כשרים למי הגיע השטר לידו תחלה היו נותנין השדה לאותו שבא לידו תחלה באותו יום אפי' בא גם ליד השני באותו היו' עצמו וכמו שהוכחתי בכמה הוכחות בדרישה ע"ש וכן הוא משמעות דברי המחבר בסוף סי' זה ולא כמ"ש הב"י בפנים דלא אזלינן בתר קדימת המסירה כשנמסרו שניהן ביום א' ועד"ר שם הארכתי בראיות להוכיח זה ולסתור דברי הב"י בזה:
טז סָעִיף ד אבל אם בכל שטר מהם קנין כו'. ז"ל הטור בזה אם אין עידי הקנין לפנינו ואין עידי השטר זה חתומים על שטר זה שלא יוכל להתברר למי הקנה תחלה דיינינן בהו שודא דדייני אם הן לפנינו והחתומין ע"ז חתומי' ע"ז דיינינן ע"פ עדותן ולמי שאומרים שלו הקנה בקנין תחלה לו יתננו ע"ש:
א סָעִיף א דאם מראה שניהם עסמ"ע ס"ק ו' דכשמראה שניהם א"י לגבות מהלקוחות אבל מבני חורין גבו ע"ש והטעם נראה דכשמראה שניהם נראה מענינו שהמתנה אמת ושטר של מכר לא נכתב להתחייב בו רק בשביל קנוניא של לקוחות וכעין חשש שכתב הסמ"ע בסי' ס"ה ס"ק ל"ט ע"ש (ותיבת ביני ביני שכתב הסמ"ע הוא ט"ס) ומה שכתב הא שנתנו חז"ל עצה להלוקח שלא יראה שניהם לב"ד כו' ולפענ"ד נראה דהטעם פשוט ודאי אם יודע בעצמו שהשטר מתנ' נכתב רק לענין ערמה נגד בן המיצר ודאי דאסור לעשות כן אפי' אם אין לו רק שטר זה וכן כשיודע שהשטר מכר לא נכתב רק לקנוניא לטרוף מהלקוחות ודאי אסור רק דמיירי שיודע בעצמו שהשטר מתנה אמת והוא העיקר ועתה בא הדבר לענין בן המיצר לא יראה שניהם לפני הב"ד כי הב"ד יסברו שהשטר מכר הוא העיקר וכן הוא בהיפך כשיודע ששטר מכר הוא העיקר ובא הדבר לענין בע"ח לא יראה השטר מתנה לפני הב"ד כי הב"ד ידונו במחשבתם היפך האמת ויסברו שהמתנה הוא העיקר:
ב סָעִיף ב כל הפירות שאכל עסמ"ע שהקשה כיון דהרמב"ם פסק כרפרם בכתובות ד' מ"ד דאודויי אודי לי' א"כ אמאי לא כתב ג"כ הנ"מ דאמר התם לאורועי שטרי דכל השטרות שת"י בעדים הללו שחתומים על השטר שניהן פסולים ע"ש ולפענ"ד נראה לתרץ דהנה ודאי כל שיש לתלות ההודא' בפסול השטר ולומר שהעדים כשרי' ודאי דהעדים כשרים דכל כמה דיש לאשכיחי טצדקי להכשיר העדים מכשרינן דאוקי עדים אחזקת כשרות רק דא"א לאשכוחי אופן שהשטר יהי' פסול והעדים יהיו כשרים כיון שהשטר מקויים ואם נכת' באמת הרי השטר אמת וכיון שהוא הודה שלא נמכר לו בפעם ראשון ע"כ העדים פסולין אך לכאורה קשה דאף שהודה שלא נמכר לו בפעם ראשון מ"מ י"ל דהעדים כשרין דהא כותבין שטר למוכר אף ע"פ שאין לוקח עמו ואפשר שמסרו העדים השטר להמוכר בניסן ולא מכר לו עד תשרי וכתב אז השטר השני ואח"כ מסר לו המוכר ללוקח השטר הראשון לקנוניא או לשאר איזה ענין והעדים כדין עשו והמוכר עשה הפסול אף זה אינו דהא אין כותבין שטר למוכר רק לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו כמבואר בסי' רל"ח בסמ"ע ס"ק כ' ולאביי א"א לאשכוחי חשש שיפסל השטר במסירתו אח"כ דכל שמטא לידי' באיזה אופן שיהיה זוכה למפרע מזמן השטר דאם הי' איזה אופן לחוש שיופסל השטר מזמן ראשון ודאי דהיו העדים אסורין לכתוב לכתחילה וכל שהשטר מתחילה כדין נכתב יכול לגבות כדין מזמן ראשון וכיון דאמרינן דבמה שמביא השטר השני לב"ד מודה שהשטר הראשון פסול ע"כ א"א לומר באופן אחר רק שהשטר מתחילה בשקר נכתב וממילא גם העדים פסולין לפי הודאתו ולכך השטר שהוא ת"י בחתימת אלו העדים הן פסולין ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף והרמב"ם שלא כתבו דהעדים פסולין דהא הן פסקו דלא כאביי רק כרב אסי דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו כמבואר לעיל בסי' ל"ט ומבואר ג"כ בסי' מ"ג והוא מהר"ן ריש ראש השנה דאף דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה מ"מ כשכתבו העדים וטעו בדרב אסי לא נפסלו העדים ולפ"ז פסקו שפיר כאן דלא נפסלו העדים דאף שהוא מודה שהשטר פסול מ"מ י"ל דהעדים לא נפסלו דאפשר שכתבו שטר הראשון למוכר בלא לוקח וטעו בדרב אסי והשטר הראשון נעשה מוקדם ונפסל והעדים לא נפסלו וכשרין הן:
ג סָעִיף ב מחזיר אותן עמ"ש בסמוך דלהרמב"ם הטעם משום דאודויי אודי ליה ולכאורה קשה דאמאי לא נימא בשטר מתנ' דאפשר שנאבד הראשון וכתבו לו אחר מזמן שני דבמתנ' יכולין לכתוב לו שני שטרות כמבואר בסי' רל"ט ואח"כ מצא גם שטר ראשון והרי שניהם בידו באמת ואף דשם מבואר דאסורין לכתוב לו מזמן שני מחשש דחזר ומכרו מ"מ בידיעת הנותן ודאי דכותבין דהא אפילו שטר מאוחר אמרינן דכותבין בידיעת המוכר והנותן כמבואר בסי' מ"ג בש"ך ס"ק ל' ע"ש ונראה הטעם כיון דעכשיו כבר נמצא השטר בידך שנכתב מזמן ראשון ולמה הוא מוציא השטר השני כיון שהשטר הראשון הוא תחת אפונדתו ואין צורך בשטר השני וע"כ הרי הוא כמודה שאין לו ראיה מהשטר של זמן ראשון וכאומר אין לו ראיה מזמן ראשון דמי אך עדיין קשה דאמאי לא נימא דחזר ומכרו להמוכר אחר זמן ראשון וחזר וקנאו ממנו בזמן שני וכל הפירות שאכל הוא קודם המכירה שמכרו הלוקח וצ"ל מדלא טען כך רק שטוען שלא יצא השדה מרשותו כלל מזמן ראשון וכיון שאומר שלא מכרה הרי הוא כאומר שלא חזר וקנאו דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ אם נאמר אנן שחזר ומכרו א"כ אף גוף השדה אינו שלו דהא הוא נחשב כמודה שלא חזר ולקחו וכל מה דמצינו לגרע ההודא' מגרעין ולכך אין אנו חושבי' ההודאה רק לבטל המכירה מזמן ראשון ועסמ"ע שכתב דלהטור רק הפירות שהן בעין נוטל ולא מה שאכל והטעם הוא דס"ל להטור הטעם דאחולי אחיל וכיון דאפי' בגוף השדה כתבו התוס' שם דמהני מחילה דהא כתבו דאפילו בע"ח שנעשה בין זמן ראשון לשני יכול לטורפן וחולקין על הר"ן דס"ל דא"י לטרוף דלא מהני מחילה בגוף השדה ע"ש והטור ס"ל כהתוס' דמהני ומש"ה מהני ג"כ בהפירות שהן בעין אבל לענין שישלם הפירות שכבר אכל ודאי דלא מהני טעמא דאחולי אחיל ודע דדין זה לא מיירי רק באתחזקו שני השטרות בב"ד קודם שאמר האמתלא שלו למה שני השטרות הן ת"י וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ה' אבל כשמראה שני השטרות ואומר אמתלא על השטר השני נראה דנאמן במיגו ואם המוכר מודה שהשטר הראשון הוא אמת ודאי נוטל הלוקח הפירות אפילו מה שהן בעין דאין לדמות לטוענו חיטין והודה לו בשעורין דש"ה דבעל השעורין הוא הנתבע והמוחזק והודאת התובע חשובה מהודאת הנתבע משא"כ כאן דהפירות מונחין בשדה הלוקח והלוקח מוחזק אזלינן בתר הודאות המוכר ואם מת הלוקח והיורשין מוציאין שני שטרות נ' דאמרי' דמכרו וחזר ולקחו ולא מרעינן שום שטר:
ד סָעִיף ב הנותן או המוכר משמע לכאורה דאפי' המוכר או הנותן אומרים דהשטר הראשון אמת והלוקח אומ' להיפך דנאמן הלוקח והמוכר מחויב ליתן הטסקא והוא תמיה דמאין יש לנו הוכחה מהמוכר לו' (טור) שהודה שהשטר הראשון הוא שקר ולא האחרון ואי משום שחזר וקיבל ק"ס מחדש הוי הודאה הא ע"כ אומר הוא איזה אמתלא למה חזר וקנה ק"ס מחדש ומה"ת לא יהיה מהימן ממה שאומ' הא יש לו מגו שהיה אומר שהשטר השני הוא שקר ואי משום שהוא מקויים הא גם הראשון הוא מקויים ומאין יש לנו הוכחה לומר שהראשון הוא שקר יותר מהשטר ממנו ודוחק לומר דמיירי דוקא כשהמוכר או הנותן נוטלין הפרות שמזמן ראשון עד הזמן השני אז משלמין הטסקא הזה מילתא דפשיטא הוא ובודאי אתי לאשמועינן דאפילו ליכא פירא משלם המוכר הטסקא לכן נ' דמיירי שהמלך תובע לראשון ליתן כמו שנותן עד עכשיו בכל השנים שעברו והמוכר תובע להלוקח וכו' ודאי כיון שיש לספק איזה שטר אמת ואיזה שקר על התובע להביא ראיה ולדעת הטור שפסק כמאן דס"ל דאחולי אחיל ומחזיקינן שני השטרות לאמת ודאי דהלוקח נותן הטסקא דלא תלינן המחילה רק בהלוקח וגם דמי להפירות שכבר אבל הלוקח דלא שייך ביה מחילה והנה יש לעיין באם מודים זה שלקחו וחזר ומכרו רק שמחולקין בזמן המכירה והלקיחה כגון שהראשון באחד בניסן והשני בג' בתשרי וטוען המוכר שחזרו ומכרו לו תיכף באחר בניסן וחזרו ולקחו בג' בתשרי והפירות הן שלו והלוקח טוען שלא חזר ומכרו עד כ"ט אלול והפירות שלו אזלינן בתר המוחזק כמו בהמחליף פרה בחמור בסי' רכ"ג דשם אפי' היתה ידועה באיזה שעה היתה לידת הולד רק שמסופקין על שעת המכירה ג"כ אמרינן דליחזי ברשותיה דמאן קיימא והממע"ה וה"נ מספקינן על לידת הפירות אי היה קודם המכירה או אח"כ וא"ל דהמוכר מהימן במיגו דאי בעי אמר שהשטר הראשון הוא שקר דז"א דמסתמא מחזקינן במכר וחזר ולקח כמש"ל וכן אפילו הפירות מונחין באגם מחזקינן להו בחזקת הלוקח דהלוקח חשיב מרא קמא על השדה כמו שבעל הפרה חשיב מרא קמא נגד הוולד דהא בניסן היה בודאי שלו ולענין שלומי טסקא נראה דלמי שתובע המלך חייב ליתן וכשבא להוציא מחבירו עליו הראיה:
ה סָעִיף ב ואח"כ חצי שדה זהו דוקא לשיטת הרמב"ם דס"ל הטעם דאודויי אודי ליה וכיון דמהשטר דחצי שדה ג"כ מוכח דהשטר הראשון שקר ונתבטל שטר הראשון והשטר השני לא נכתב רק על חצי השדה ממילא אין לו יותר מחצי שדה אבל להטור שהביא הסמ"ע דס"ל דטעמא דאחולי אחיל אפי' אם נאמר דגם על גוף השדה שייך מחילה כמ"ש התוספת מ"מ כיון שהשטר הראשון הוא אמת רק שמחל לו מחצי השדה זכות שיש לו על חצי השדה מזמן ראשון מ"מ מחצי השדה האחר שלא מחל לו נשאר לו זכות אפילו מזמן ראשון וכ"כ הר"ן בהדיא בפ' נערה ע"ש:
ו סָעִיף ג כל שדעתם נוטה ואם נתברר שהמסיר' של השטרות לא היה ביום הכתיבה רק בימים שאחר הכתיבה והחתימה נ' דלדעת הפוסקים שהביאו הסמ"ע והש"ך דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וזוכין שניהם למפרע בסוף היום דעדיו בחתומיו זכין לו ל"ש אלא בסוף כמ"ש התוס' בסוגיא שם וכן הרמב"ן הביאו שם הר"ן הדין דיחלוקו דשניהם זכו בשוה ולדעת הפוסקים דלא אמרינן עבחז"ל ולא ידעינן מי שהיה קודם הדין שודא ודוקא כשידוע שהי' ביום אחר אז אמרינן שודא אבל אם ידוע שהמסירות היה בשני ימים וא"י מי היה קודם אז בברי וברי כל דאלים גבר כשאינן מוחזקין ובשמא ושמא יחלוקו דהא בב"ב דף ל"ה מקשה הש"ס אדינא דשודא מדינא כל דאלים גבר ומשני הכא ליכא למיקם אמילתא ופי' הרמב"ן בחידושיו אף דאם יבואו עדים ויאמרו שלזה נמסר קודם לזה הוא של מי שנמסר קודם מ"מ חשיב ליכא למיקם עלה דמילתא משום דבמקום שאין כותבין שעות אין מדרך העדים לדקדק בשעות ע"ש ולפ"ז כשחולקין המסירות בימים חשיב איכא למיקם עלה דמילתא ודינייהו כל דאלים גבר ובשמא ושמא יחלוקו והנה בטור משמע דבק"ס כשא"י איזה מהן קודם וכת אחת של עדים היה בשני הקנינים ואין לפנינו דנין דין שודא והוא תמוה לפענ"ד דנהי דאין דרך העדים לדקדק בשעות מ"מ ודאי יודעין העדים למי הקנה תחלה דהא באנשים מדקדקים מי ומי הוא זה שהקנה לו מקודם וחשיב איכא למיקם עלה דמילתא דאין בו דין שודא ואפשר דמיירי שידוע שהעדים כבר מתו כנ"ל:
א סָעִיף א היוצאים. עיין בבעל העיטור דף כ' ע"ב וע"ג ובתשובת מהר"א ששון סי' ק"ה בדין זה ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קי"א (וע"ש עוד סי' צ"ה וסי' ק"ו ובמהרי"ט צהלון סי' ק"ג ופני משה סי' ס"ד ובמהרי"ט ח"ג סי' ס"ה ועיין בהרמ"ע מפאנו סי' קכ"ט באור הסוגיא בשם הרמב"ם ונ"מ לענין דינא. בני חייא):
ב סָעִיף א שוה. דאם אין לנו לו' שום טעם למה חזר וכתב לו השני מזמן השני ע"כ צ"ל דבא לבטל זמן הראשון להיות המכירה או הנתינה מהיום או שבזיוף נכתב הראשון וכל הפירות שאכל הלוקח או המקבל משדה זו עד זמן השני צריך לשלם להמוכר או להנותן וממילא להיפך נמי מה שנתן הלוקח או המקבל מס למלך משדה זו מזמן ראשון עד זמן שני צריך המוכר או הנותן להחזיר לו ואם היה בע"ח שהלוה למוכר אחר זמן שטר הראשון וקודם זמן שני יכול לטרוף מלוקח או ממקבל זה אבל אם נוכל לו' שליפות כח הלוקח או המקבל בשום דבר כתב שטר השני שניהן קיימין וכמו שיתבאר. סמ"ע:
ג סָעִיף א אחריות. פירוש דסתם מתנה אינה באחריות אם לא שכתוב בפירוש בהשטר. שם:
ד סָעִיף א עיקר. נ"ל דהיינו דוקא לענין פסידא דבעל מצרן כשהשטר מתנה אחרון או לענין פסידא דלקוחות כשהשטר מכר אחרון אבל כשיכול לחזור על המוכר לגבות ממנו אחריות דשדה זו כשהשטר מכר אחרון וטרף מידו בע"ח דמוכר שהלוה לו ביני ביני בזה אם הראה שניהן בב"ד יכול לחזור עליו דהא הוא סביר וקיבל עליה האחריות כן נ"ל פשוט. שם:
ה סָעִיף ב התוספת. והא דלא אמרינן כן בשתי כתובות היוצאות לאשה אחת מבעלה כמ"ש בא"ע ס"ס ק' ע"ש דשאני התם משום דבכתובות דרך העולם כשמוסיפין כותבין ואוסיף לה מדיליה כו' ומדלא כתב לה כן מוכחא מלתא דלא נתכוין להוסיף משא"כ במכר דאין מדרך העולם לכתוב כן מש"ה אף דלא כ"כ אמרינן ביה דלתוספת בא וגובה העיקר מזמן הראשון. שם:
ו סָעִיף ב שאכל. כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם אבל הטור כת' ז"ל והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן השטר השני ויש נ"מ בינייהו דהטור ס"ל דדוקא הפירות שהן בעין נוטלן המוכר או הנותן אבל מה שכבר אכל הלוקח או המקבל א"צ לשלם והרמב"ם ס"ל דצריך לשלם עכ"ל הסמ"ע ובב"ח לא כ"כ ודבריו תמוהין דהא מבואר בהרא"ש וברמזים להדיא דדעת הרא"ש הוא כמ"ש בטור ועיין בב"ח מ"ש בשם התוספות. ש"ך:
ז סָעִיף ב חצי. דאז ביטל שני את הראשון. סמ"ע:
ח סָעִיף ג לדיינים. מה שקשה בזה על הרי"ף שפסק כאן כשמואל ובעלמא פסק כר"מ בשטרות דס"ל עידי חתימה כרתי והן תרתי דסתרי כמבואר בש"ס פ' מי שהיה נשוי עיין בבעה"ת שער י"ג שהאריך בזה ובהר"ן ס"פ המגרש וכן בחידושי רשב"א עיין שם. ש"ך:
ט סָעִיף ג נוטה. הוא פי' רש"י בענין שודא דדייני וכ"כ הטור וצ"ע על הטור שלא פירש כר"ת דתלי ברצון הדיין דהרי משמע מהרא"ש פח"ה כר"ת וכ"מ מדבריו בפ' הכותב ועיין בד"מ שכת' דהר"ן והנ"י סבירא להו דמותר ליקח שוחד בשודא דדייני ושס"ל כפר"ת ולענ"ד נראה שהיא שגגה שהרי מבואר להדיא בתוס' דאף לפירוש ר"ת אסור ליקח שוחד אלא ודאי הר"ן ונ"י ס"ל דהוי כמו שוחד וגוזמא קאמרי וכן הוא להדיא בחדושי הרמב"ן ע"ש. שם:
י סָעִיף ג מומחה. וכ"כ ראב"ן וצ"ע בזמן הזה ע"ל סי' ג' וסי' כ"ג ודו"ק. שם:
יא סָעִיף ד יודעים. נראה דגם הנותן או המוכר אינו נאמן לגרוע כח זה מאחר שאין הדבר עוד בידו וכדין שנים שחלוקין על המקח וכל אחד אומר אני לקחתיו ראשונה כמ"ש בסי' רכ"ב. סמ"ע:
יב סָעִיף ד העדים. ז"ל הטור ואם אין עדי הקנין לפנינו ואין עדי השטר זה חתומים על שטר זה שלא יוכל להתברר למי הקנה תחלה דיינינן בהו שודא דדייני ואם הן לפנינו והחתומים על זה חתומים ע"ז דיינינן ע"פ עדותן ולמי שאומרים שלו הקנה בקנין תחלה לו יתננו ע"ש. שם:
א סָעִיף א על שדה א'. לאפוקי שט"ח דגובה שניהם ועבב"ב קעב א'. רי"ף:
ב סָעִיף א בשם כו'. אבל בב' ית' בס' ג"ד:
ג סָעִיף א אע"פ כו'. דאי כ' בהדיא ה"ה במתנה:
ד סָעִיף א שאחריות כו'. פ"א דב"מ:
ה סָעִיף א או לשאר כו'. תוס' שם ועבה"ג וטעה בזה דתוס' לדוגמא בעלמא נקט דאנן קי"ל דבעין יפה מוכר כר"ע ועוד דלא קי"ל כתוס' בהא וע"ל סי' רטו ס"ו בהג"ה אלא נ"מ כמ"ש בב"ב ע"א א':
ו סָעִיף א וצריך כו' דאם כו'. כ"כ הרא"ש שהשני אינו כלום כיון דליפות כחו כתב:
ז סָעִיף א וי"א כו'. דהוה כאוסיף ביה דיקלא שכותב לו אחריות על נכסיו משא"כ בהיפוך שאין שייך מתנה על מה שמכר כבר וניכר שלא נעשה אלא בשביל ייפוי כח וכן הסכים הטור וכ"ד התוס' שם ד"ה משום דדוקא ראשון במכר ולא כטעם שכ' דאפי' מתנה דאית אחריות אית בה דינא דב"מ כמ"ש בפ' המקבל:
ח סָעִיף ב הרי הראשון קיים כו'. ול"ד לכתובה שאמרו שם הוציאה עליו שתי כתובות כו' משום דלא כ' ואוסיפת כו' כמש"ש ששם דרך לכתוב כן ועברא"ש בשם הר"י בר ברוך. וגם דקי"ל בכתובה כרב אסי דא' זה וא' זה כו' אף בדכתב ואוסיפת וע' ברא"ש שם:
ט סָעִיף ב לפיכך כו'. פ' כרפרם דסוגיא דגמ' דגם במתנה הדין כן כרפרם ועתוס' שם ד"ה אימר כו' שדחקו לתרץ ול' הגמ' אחולי כו' לא מ' כן וער"ן:
י סָעִיף ב וכ"ש כו'. היינו ג"כ אליבא דרפרם ע"ש:
יא סָעִיף ב ש"מ כו'. כנ"ל דביטל שני את הראשון אם לא כ' ואוסיפת וע"ל סי' רנג ס"ח ועהגמ"ר שם:
יב סָעִיף ג בין כו'. לאפוקי הלואה ועתוס' שם ד"ה שני כו':
יג סָעִיף ג אם אין כו'. כמש"ש א"ל אטו כו':
יד סָעִיף ג הרי כו'. כשמואל וכר"ן:
טו סָעִיף ג (ליקוט) כל שדעתם נוטה כו'. רמב"ם וכן פרש"י ורשב"ם בב"ב ל"ה א' ד"ה שודא כו' אבל תוס' בשם ר"ת כ' דרשות ביד הדיין ליתן למי שירצה וראיה מספ"א דגיטין דקא' מה שירצה השליח יעשה וקרי התם שודא ובקדושין ע"ד א' וניהדר ונידייניה בשודא כו' ולפרש"י ליהדר ולאמוד דעתי וכן בכתובות שם דקא' אנא דיינא כו' ואם תלוי בסברא מ"ל דיינא או לא אלא הטעם הוא משום הפקר שנתמנה כו' וכ"ה בירו' בהדיא שודא דדיינא לאיזה מהן שירצו ב"ד מחליטין. תוס' ורא"ש שם ובב"ב שם (ע"כ):
טז סָעִיף ג וי"א כו'. כמש"ש חדא כו':
יז סָעִיף ג ובקרקע. עב"ב ל"ה א' ומ"ש מהא דתנן כו' ולא פריך על שמואל וערשב"ם ד"ה אי כו':
יח סָעִיף ג וי"א כו'. כמ"ש בגטין י"ד ב'. וס' ראשונה ס"ל דדוקא בשליש ולא בדיין. רא"ש: (ליקוט) וי"א כו' וי"א כו'. תוס' ורא"ש שם בכתובות ובב"ב שם ע"ש (ע"כ):
יט סָעִיף ד בד"א כו'. כמ"ש בב"מ יג א' בשטרי הקנאה וכפי' הרי"ף:
כ סָעִיף ד וכן. גמ' שם ועבה"ג:
כא סָעִיף ד מי כו'. כמ"ש בהרבה מקומות דאין ספק מוציא מידי ודאי ועבפ"ד דיבמות:
כב סָעִיף ד וי"א כו'. עפ"א דגטין יג א':
כג סָעִיף ד ודוקא כו'. עפ"א דב"מ יט ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.