א אָסוּר לִדּוֹן בִּפְנֵי דַּיָּנֵי עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּבְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם (פֵּי', מוֹשָׁב קָבוּעַ לְשָׂרִים לָדוּן בּוֹ), אֲפִלּוּ בְדִין שֶׁדָּנִים כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ נִתְרַצּוּ ב' בַּעֲלֵי דִינִים לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם, אָסוּר. וְכָל הַבָּא לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה. הַגָּה: וְיֵשׁ בְּיַד בֵּית דִּין לְנַדּוֹתוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ עַד שֶׁיְּסַלֵּק יַד הַגּוֹיִים מֵעַל חֲבֵרוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קנ"ד). וְכֵן מַחֲרִימִין הַמַּחֲזִיק (בְּיַד) הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי גּוֹיִים (רִיבָ"שׁ סִימָן ק"ב). וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ דָן לִפְנֵי גּוֹיִים, רַק שֶׁכּוֹפֵהוּ עַל יְדֵי גּוֹיִים שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ לְדִין יִשְׂרָאֵל, רָאוּי לְמָתְחוֹ עַל הָעַמּוּד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל קַמָּא). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שפ"ח. מִי שֶׁהָלַךְ בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים וְנִתְחַיֵּב בְּדִינֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּתְבָעוֹ לִפְנֵי דַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין נִזְקָקִין לוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קפ"ח) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִזְקָקִין לוֹ (מָרְדְּכַי בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא), אִם לֹא שֶׁגָּרַם הֶפְסֵד לְבַעַל דִּינוֹ לִפְנֵי גוֹיִים (מהר"ם מריזבורג). וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה נִרְאֶה לִי עִקָּר:
ב הָיְתָה יַד הַגּוֹיִים תַּקִּיפָה, וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, יִתְבָּעֶנּוּ לְדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה; אִם לֹא רָצָה לָבֹא, נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין וּמַצִּיל בְּדַיָּנֵי גוֹיִים מִיַּד בַּעַל דִּינוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ רְשׁוּת לְבֵית דִּין לֵילֵךְ לִפְנֵי גוֹיִים וּלְהָעִיד שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה (בה"ת בְּשֵׁם ר' שְׁרִירָא). וְכָל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת צַיִית דִּין, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אָסוּר לְבֵית דִּין לְהַרְשׁוֹת לָדוּן לִפְנֵי גּוֹיִים (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ א').
ג הַמְקַבֵּל עָלָיו בְּקִנְיָן לִדּוֹן עִם חֲבֵרוֹ לִפְנֵי הַגּוֹיִים, אֵינוֹ כְלוּם, וְאָסוּר לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם. וְאִם קִבֵּל עָלָיו שֶׁאִם לֹא יֵלֵךְ בִּפְנֵיהֶם יִהְיֶה עָלָיו כָּךְ וְכָךְ לַעֲנִיִּים, אָסוּר לֵילֵךְ לִדּוֹן עִמּוֹ לִפְנֵי גּוֹיִים וְחַיָּב לִתֵּן מַה שֶּׁקִּבֵּל עָלָיו לַעֲנִיִּים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁחָל הַנֶּדֶר עָלָיו.
ד שְׁטָר שֶׁכָּתוּב שֶׁיּוּכַל לְתָבְעוֹ בְּדִינֵי הַגּוֹיִים, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתָבְעוֹ בִּפְנֵיהֶם. וְאִם מָסַר הַשְּׁטָר לְגוֹי שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ בְּדִינֵיהֶם, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל מַה שֶּׁהִפְסִיד יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא חַיָּב בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְכָל זֶה כְּשֶׁיּוּכַל לְכֹפוֹ בְּדִין יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הַלּוֶֹה אַלָּם, מֻתָּר לְמָסְרוֹ לַגּוֹי (בֵּית יוֹסֵף ס"ו בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן שס"ט (הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל י"ח סימן א') מִדִּין גּוֹי הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לְיִשְׂרָאֵל עַל יִשְׂרָאֵל אַחֵר, אִם דָּן הוּא בְּדִין גּוֹיִים.
א סָעִיף א וכאלו חרף וגדף וכו'. ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' ס"ב:
ב סָעִיף ב היתה יד עכו"ם תקיפה. ע' בתשובת ן' לב ח"ג סי' מ"ח:
ג סָעִיף ב ומציל בדיני עכו"ם כו'. ע' בתשובת רמ"א סי' פ"ו דף ק' ע"ב:
ד סָעִיף ב ולהעיד שזה חייב כו'. כתב רב שרירא ומביאו בע"ת מי שחייבוהו בחוב או בפקדון ואינם יכולים להוציא מידו ויש ביניהם מקום בי דואר של עכו"ם שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל יש רשות לזקנים ותלמידי שילכו לפני השופט כו'. הג"ה ונלפע"ד דודאי גם רב שרירא ס"ל אפי' בלוקח שוחד אם עכו"ם מקבל העדות מעידין לפניו רק שכתב אם אינו לוקח שוחד כלומר דאלו לוקח שוחד לא יקבל עדותן ולא יעשו עדותן פירות ובאמת אם מקבל עדות אין חילוק אם הוא בעל שוחד או לא כיון שהמה יודעין באמת שהוא חייב והלכך לא כתב מור"ם דבעינן שלא יקבל שוחד ובזה נסתלקה תמיהת הסמ"ע ע"ש וק"ל:
ה סָעִיף ג המקבל עליו בקניו לידון כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ס"ב ובתשובת מנחם עזריה ס" נ"א וע' ביש"ש פ"ח דב"ק סי' ס"ה מדינים אלו וע' בתשובת רב משה אלשיך סי' ט"ז וסי' פ"ו ובת"ה סי' ד"ש:
ו סָעִיף ג ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין מידו. כתב הסמ"ע ולא מצאתי מי שחולק ע"ז וע' בב"ה שחולק ע"ז וכ' על הטור מה שכתב שאין ב"ד מוציאין ממנו מה שקבלו עליו לתת לצדקה אם לא ילך לדון עמו לפני עכו"ם גם מה שפירש במתני' דחומר בנדרי' לא משמע לי האי פירושא עכ"ל וע' ב"ח:
א סָעִיף א אסור לדון בפני דייני עכו"ם. כתב בת"ה אפי' בדבר המותר למעבד דינא לנפשיה מ"מ אסור לעשותו ע"י עכו"ם הביאו ד"מ כאן וכתבו מור"ם בהגהת ש"ע לעיל בסי' ד' ע"ש:
ב סָעִיף א אפילו בדין שדנין כדיני ישראל. ילפינן לה מדכתיב ואלה המשפטי' אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם דמשמע אפילו אלו המשפטי' עצמן שדנין דייני ישראל לא ישמע על פיהן לדון לפניהן:
ג סָעִיף א וכאלו חירף וגידף. ילפינן לה מדכתיב בפ' האזינו כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כן פרש"י ורמב"ן בר"פ ואלה המשפטים:
ד סָעִיף א והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה דמדהניח דייני ישראל והלך לפני דייני עכו"ם מראה כאלו תורת מרע"ה ומשפטיו אינו אמת ח"ו:
ה סָעִיף א רק שכופיהו ע"י עכו"ם כו'. ואפילו שהוא אלם וסרבן מלציית דין ישראל ה"ל להלוך לפני דייני ישראל ליטול רשות מהם ואז הן היו נותנין לו רשות להוציא את שלו ע"י דייני עכו"ם ולא שהם יכפוהו לעשות מה שדייני ישראל אומרי' לו כי א"צ לכך להרא"ש והטור וכמ"ש בפר"ד כאן וגם לעיל ר"ס ב' ע"ש וכמשמעות דברי המחבר בסעיף שאחר זה:
ו סָעִיף א וי"א דנזקקין לו. עמ"ש בהגד"מ:
ז סָעִיף א אם לא שגרם הפסד לבעל דינו. נראה דהאי גרם הפסד לבע"ד ל"ד הוא אלא ה"ה אם כבר שילם לו ע"פ דיניהן אף שבדין ישראל נתחייב לו יותר אין שומעין לו לדונו מחדש:
ח סָעִיף ב נוטל רשות מב"ד כו'. כתב ב"ת בשם רב שרירא דהמורד בדין מתרין בו התראה מפורסמת ואם אינו מקבל מעידי' עליו וגובין ממנו בדייני עכו"ם ומנהג שלנו לעכב ג"פ בב"ה ואח"כ מתירין לו עכ"ל: הגה וכתב ב"ת בשער ס"ב דאין מתירין לו לילך בפני עכו"ם אא"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכת' ע"ש וכתבתי לשונו בדרישה ועיין בד"מ ובסמ"ע לעיל ס"ס י"א מ"ש בענין הקובלין ג"פ לבטל התפלה באיזה יום ובאיזה ב"ה קובלין ע"ש:
ט סָעִיף ב ולהעיד שזה חייב כו'. כתב ב"ת בשם רב שרירא ז"ל מי ☜ שחייבוהו בחוב או בפקדון ואינם יכולים להוציא מידו ויש ביניהן מקום בי דואר של עכו"ם שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל חבירו (לאפוקי יש מקומות שאין מקבלין עדות מישראל אפילו מישראל על ישראל מפני שאין נאמנין בעיניהן) יש רשות לזקנים ותלמידי' שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן ☜ אפילו נגזל עכו"ם וגזלן ישראל מעידי' אצל השופט ושפטו כו' והב"י והד"מ הביאו וצ"ע למה סתם מור"ם כאן בהג"ה ולא כתב שבעינן שלא יהא לוקח שוחד:
י סָעִיף ג המקבל עליו בקנין לדון כו'. דוקא לדון קאמר וכנ"ל אבל לעדות מועיל הקבל' לכ"ע וכמ"ש בסי' כ"ב ס"ב ועפ"ר:
יא סָעִיף ג אינו כלום ואסור כו'. עיין בתשו' הרא"ש והטור הביאו שכתב ז"ל ואע"פ שכתוב בשטר לדון בדיני העכו"ם אין בכלל זה שלא ישמט שאין הכוונה בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא דישראל שיכריחוהו בדין העכו"ם אבל לא שיעבור על ד"ת כו' ומשמע מזה דהיינו דוקא כל שכתב התם שידון בדיני העכו"ם ומטעם שכתב דאז אמרינן דלא היתה כוונתו לעבור על ד"ת אבל אם כתב בפי' בשטר שמתחייב נפשו לדון עכ"פ לפניהם מודה להרי"ף וב"ת שכתבו שאם אין להמלוה זכות בזה לא חל ע"ז הקנין דה"ל קנין דברים אבל אם יש למלוה זכות בזה אין בידו לחזור בו דהקנין חל על נכסי' שנשתעבדו לא על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני העכו"ם ולא מצאתי מי שחולק ע"ז ואף שהר"ן סתם וכת' בתשוב' סי' פ"א דלא מהני קבלתו עליו לדון בפניהן מ"מ יש לפרשו באופן דלא יחלקו על הב"ת והרא"ש ודמיירי כשאין זכות לו יותר בדייני עכו"ם מדייני ישראל וא"כ קשה על המחבר שסתם וכתב כאן ולעיל בסי' כ"ב ולא חילק לכתוב דביש לו זכות צריך לקיים קנינו וצ"ע ועמ"ש עוד מזה לקמן סי' ס"א:
יב סָעִיף ג וחייב ליתן כו'. שהנדרים חלים בכה"ג ובקיום המצוה נתחייב ליתן מה שקיבל עליו:
יג סָעִיף ג ויש מי שאומר שאין ב"ד כו'. כ"כ בה"ת בשם הרי"ף והטור הביאו ולא מצאתי מי שחולק ע"ז שיסבור שהב"ד מוציאין ממנו וגם בד"מ לא הביא כאן שום דעה שחולק ע"ז ואפשר לומר שזה תלוי במ"ש שכל מצות עשה שמתן שכרן בצדה אין ב"ד מוזהרין עלי' שפירשו הרמב"ן שאין ב"ד עונשין עלי' אבל אם ירצו הב"ד יכולין להוציא מידו בע"כ כמ"ש לקמן בסי' צ"ו [צ"ז] וק"ז ובי"ד ר"ס ר"מ ע"ש וכ"ש בזה. שקבל עליו בתורת נדר והיותר נראה לומר דדרך המחבר לכתוב כן אף שאין בו פלוגתא וכמ"ש ל' בס' י"ו ס"ב ע"ש:
יד סָעִיף ד וע"ל ס"ס שס"ט מדין עכו"ם כו'. וכן שם מדין הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם:
א סָעִיף ג ויש מי שאומר. עיין סמ"ע שכתב וז"ל ולא מצאתי מי שחולק בזה ואפ"ל שזה תלוי במ"ש כל מצוה שמתן שכר' בצדה אין בית דין מוזהרין עליו שפירש הרמב"ן שאין בית דין עונשין עליו אבל אם ירצו הבית דין יכולין להוציא מידו ויותר נראה דרך המחבר לכתוב כן אף שאין בו פלוגתא עיין שם ועיין ט"ז מ"ש בשם מו"ח דהך דאין בית דין מוציאין משום דאין שייך כאן כפי' דיכול לומר אתן ומתי שארצה אתן ועיין שם שכתב ז"ל ואני תמה דודאי לענין צדקה אין כופין לדעת קצת פוסקים משום דמתן שכרה בצדה אבל מה שאדם אומר אתן צדקה ודאי כייפינן לי' ככל הכפיות דהוי כמו נדר ובנדר פשיטא ודאי כייפינן ואיך נעלם מעיניהם ברייתא ערוכה פרק קמא דר"ה מוצא שפתיך תשמור זה ל"ת ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך כו' הרי מבואר דכופין בית דין לקיים הנדר ועיין שם ועיין בתשובת ב"ח שכ' וז"ל לענין הקנס בית דין אין כופין אותו והא דב"ד כופין על הצדקה היינו היכא שאינו רוצ' ליתן כל עיקר אבל בנודר לעניי' אין שם כפי' דיכול לשאול ועיין שם בסימן ל"ז לדע' הסמ"ע שוה נודר לדין צדקה ולמאן דאמר כופין בצדקה כופין בנדר ועיין במרדכי פרק קמא דב"ב שאל הרב ר"י את הר"ר יצחק בר יוסף ט"ע אין מעשין על הצדקה כו' ותלמידך חוכך להחמיר וכו' ועוד מדגרסינן בפ' נערה אבל אמיד כייפינן כי הא דרבא אכפי' לר"א ומגבה מיני' ארבעה מאה זוזי לצדקה וכו' ודוחק לומר דהת' מיירי שכבר נדר מעיקרא ולהכי אכפיה מדלא אדכרא תלמודא עיין שם ומבואר מדבריו דבנודר ודאי כייפינן וכדברי הטורי זהב. אמנם גם הסמ"ע יש לו במה לסמוך והוא דעת רב האי גאון דסבירא ליה גם בנודר אין כופין והובא בר"ן פרק נערה ז"ל וכן כתב רב האי גאון ז"ל בתשובה דהא אפילו נודר שעברו עליו שלשה רגלים מיקים הוא בבל תאחר אבל אין חייבין לעשות לו כלום אבל הר"ן השיגו וכתב ז"ל וכן מ"ש דאפילו נודר לא דק דהא אמרינן בר"ה ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך ובההיא קרא כתיב צדקה כדדרשינן בפיך זו צדקה עיין שם ואם כן לענין דינא עיקר כדברי הטורי זהב וכפרט שכיון בראייתו לראיות הר"ן אבל אין להתפלא על הסמ"ע אם דעתו שוה לדעת רב האי גאון. אלא דהיא גופי' קשיא לי מ"ש נודר מצדקה דהא טעמא דאין כופין על הצדקה היינו משום דמ"ע שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך ואם כן בנודר מי לית ליה האי ברכה ברכת ד' וכי משום דעדר מעיקרא לצדקה יפסיד ברכת ד' ואם כן הוי נמי מ"ע שמתן שכרה בצידה ואי' משום דבנודר איכא נמי לאו דלא יחל וכופין על הלאו הא בצדקה גופי' נמי אית בי' לאוי טובא לא תקפוץ ולא תאמץ ואפילו הכי אמרו דאין כופין על הצדקה. ואי נימא דגם באמירה לעני שייך ביה אמירה לעני כמסירה להדיוט ואם כן קני להו ממש באמירה אם כן ודאי כופין ואפילו לנכסים אינ' יורדין אבל למאן דאמר דלא אמרינן אמירה לעני כמסירה להדיוט ואין בו אלא משום נדר אם כן אכתי ה"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין ועמ"ש בסימן ר"ץ: ועיין בתומים מ"ש ליישב דברי הרי"ף שכתב בפי' המשנה דחומ' בנדרי' מבשבועות דהוא בנודר לצדקה באם לא ילך לדון בפני כותים ותמה הב"ת שאין המשנה מתפרש על דרך זה ועיין שם שכתב ע"פ הקדמה שהוליד מדברי ר"ת והרא"ש ר"פ המדיר דהאומר קונם עלי שינה ג"י אם אעשה דבר פ' דאינו נדר אף על גב דיכול לישן ולא יעשה דבר פ' הואיל והוציא שינה ג"י והוא נדר שוא ואינו חל דה"ה איפכא אם אמר אם אישן מהיום תוך ג"י יהי החפץ זה אסור אינו נדר דהא הזכיר שינה ג"י והוי נדר של שוא עיין שם ואין הנדון דומה לראיה דהתם טעמא דר"ת ורא"ש היינו לפי שגוף הנדר הוא שוא אף על גב דתלוהו בדבר שיכול לקיים מכל מקום גוף הנדר אינו יכול להתקיים אבל להיפך היכא דהנדר הוא בדבר שיוכל לקיים אלא שתלה אותן בדבר שאינו יכול להתקיים ודאי הנדר חייל אם לא היכא שנוכל לומר שהוא על דרך גוזמא וכמו קונם פירות אם לא ראיתי נחש כקורות בית הבד וכמ"ש בר"ן בנדרים דכ"ד עיין שם אבל היכא דל"ש דרך גוזמא הנדר חל והוא פשוט:
א סָעִיף א שגרם הפסד. עיין בנימוקי מהר"ט מריזבורק דמיירי שתבעו בעד חבלות בדא"ה וכבר הענישוהו העכו"ם לתת קנס לכן אין דנין אותו פעם שנית בד"י ולזה כתב הסמ"ע ס"ק ז' דה"ה לד"מ וכבר שילם וכו' דכיון שכבר נעשה מעש' ע"פ העכו"ם אין דנין אותו שנית:
ב סָעִיף א והסברא הראשונה נ"ל עיקר. בתומים כתב ב' טעמים. א' דהוי כקיבל עליו קא"פ דא"י לחזור בו אחר גמ"ד. ב' משום קנס שהלך לפני עבו"ם. ונ"מ בין ב' הטעמים דלטעם הא' אם נתחייב התובע מחמת שוחד שנתן שכנגדו לעוות המשפט נזקקין לו דהא בקא"פ אפי' טעו חוזר הדין ולטעם הב' משום קנס שוב אין נזקקין לו. ומדסתמו הפוסקים משמע דהעיקר כהטעם הב' ולעולם אין ב"ד נזקקין לו. אבל אם הבע"ד בעצמו יודע שחייב לו ע"פ ד"ת ודאי דצריך לשלם לו ואפי' אם הוא מסופק צריך לדון לפני ד"י שלא יהיה ספק גזל ת"י:
ג סָעִיף ב ומציל בדיני עכו"ם. עסמ"ע ס"ק ה' שנותנין לו רשות להוציא שלו ולא שהעכו"ם יכופהו לעשות וכו'. ונראה דמיירי באופן שידוע החוב לדייני ישראל כגון במלוה בשטר וכיוצא דבמלו' ע"פ אי אפשר לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא דאימר אינו חייב לו כל כך רק משמתין אותו כשאינו רוצ' לבוא וכן מוכח מהב"י שכתב כשא"י להוציא ממנו ע"פ אדרכתא משמע שידוע שחייב לו כבר וכן מוכח מהדריש' סי' ב' שכתב וז"ל שאם הי' העכו"ם אומרים לישראל תן ממון זה לישראל חבירך שאתה חייב לו ע"פ הדין וכו' ולתי' הא' אף זה אסור ולתי' שני שם אינו מותר רק בכה"ג:
א סָעִיף א שלהם. כתב בת"ה אפילו בדבר המותר למיעבד דינא לנפשיה מ"מ אסור לעשותו על ידי עובד כוכבים וכתבו הרמ"א בהג"ה לעיל סי' ד'. סמ"ע:
ב סָעִיף א הפסד. וה"ה אם כבר שילם לו בדיניהן אף שבדין ישראל נתחייב לו יותר אין שומעין לו לדונו מחדש. סמ"ע:
ג סָעִיף ב רשות. כתב בעה"ת דאין מתירין לו לילך לפני עובד כוכבים אא"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכתא וע"ל ס"ס י"א בענין הקובלין ג"פ לבטל התפל' באיז' יום ובאיז' בה"כ קובלין ע"ש. סמ"ע:
ד סָעִיף ב ולהעיד. כתב הסמ"ע דהרמ"א הוציא דין זה מדברי רב שרירא ושם מבואר בהדיא שצריך שלא יהא העובד כוכבים לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל כו' וא"כ צ"ע למה סתם מור"ם בהג"ה ולא כתב שבעינן שלא יהא לוקח שוחד ע"כ ובש"ך תירץ דודאי גם ר"ש ס"ל אפילו בלוקח שוחד אם מקבל עדות ישראל מעידין לפניו ולא כ' דאינו לוקח שוחד רק להורות דאם מקבל שוחד אז אין נ"מ בעדותן דהוא לא יקבל העדות ובאמת אם מקבל העדות אין חילוק בין לוקח שוחד או לא כיון שיודעין בבירור שזה חייב והלכך לא כתב מור"ם כלום עכ"ל:
ה סָעִיף ג ואסור. בתשובת הרא"ש כתב ואע"פ שכתוב בשטר לדון בדיני העובדי כוכבים אין הכונ' בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא דישראל שיכריחוהו בדיני העובדי כוכבים ולא שיעבור על ד"ת כו' ומשמע מזה דאם כתוב בשטר בפירוש שמתחייב נפשו לדון עכ"פ לפניהם אז אין להמלו' זכות בזה לא חל הקנין דה"ל קנין דברים אבל אם יש למלו' זכות בזה אין בידו לחזור בו דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לו על הזכות שקיבל עליו לדון בדיני עובד כוכבים ואין חולק בזה וא"כ קשה על המחבר שסתם כאן ובסי' כ"ב ולא חילק דביש לו זכות שצריך לקיים קנינו וע"ל סי' ס"א מ"ש עוד מזה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' ס"ב ובתשובת מ"ע סי' נ"א ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ט"ז ופ"ו ובת"ה סי' ד"ש וביש"ש פ"ח דב"ק:
ו סָעִיף ג שאומר. כתב הסמ"ע דלא מצא מי שחולק בזה והש"ך כתב דבבדק הבית חולק ע"ז וכתב על הטור כו' ע"ש:
ז סָעִיף ד וע"ל. וכן שם מדיני הנושא אשה במקום שדנין בדיני העובדי כוכבים עכ"ל הסמ"ע:
א סָעִיף ב נוטל רשות מב"ד. ע' בתשו' חו"י סי' קנ"ה שכתב בענין כ"י שנכתב בו שאם לא יפרע לזמן פ' יתחייב קנס מאה ר"ט להשררה ודאי מצד הדין אסור למלוה לתבוע להלוה בערכאות של עו"ג כבח"מ סי' כ"ו רק באם בע"ד אלם דקיי"ל שנוטל רשות מב"ד ודן בערכאות של עו"ג ובכ"י זה מוטל מאד על הב"ד להיות מתון ולהתרות בלוה על היזק דאפשר להגיע לו מלבד חובו ואם לא ישגיח והמלוה תובע את שלו והמה תובעים הקנס אין ללוה על המלוה שום תרעומות משא"כ בלי רשות ב"ד ודאי לא מהני תנאו אפי' נכתב בפירוש שתיכף שיעכב יורשה זה להגיד הקנס להשררה ולא יהיה לו דין מסור לאנס כל זה לא יועיל למלוה לתבוע אותו בערכאות של עכו"ם או להגיד להשררה מהקנס לבד ואפי' נימא דמ"ש שלא יהיה לו דין מסור לאנס כאילו התנה ע"מ לפטור כמו גבי קרע את כסות ע"מ לפטור (בסי' ש"פ ס"א) מ"מ יש לחלק דהתם אחר דאין הנאה להאומר ודאי פטר ליה בלב שלם דאל"כ למה א"ל משא"כ כאן כו' ע"ש עוד:
ב סָעִיף ב לב"ד לילך. כתב בס' בר"י וז"ל כ"כ בעה"ת בשם רב שרירא יש רשות לזקנים ולתלמידים שילכו כו'. וראיתי להרב מקור ברוך סי' מ"ב ולמהר"א ששון שם בסי' נ"ב שכתבו דמה שהוצרך הגאון לומר שילכו החכמים והזקנים ולא שאר עמא דארעא הוא מפני תיקון העולם שאם נתיר להם להעיד ילמדו גם הם ויבואו לפניהם על כל דיניהם אפי' בלא רשות ב"ד ועוד האריך בזה בסי' מ"ב דדוקא לחכמים ותלמידים הותר ודימה זה למ"ש הרמב"ם בחילול שבת לחולה שיהיה ע"י גדולי ישראל וחכמיהם כו' עש"ב ונעלם מהם מ"ש הרב העיטור בסוף אות בירורין כו' דמבואר דלאו דוקא הוא עכ"ל. ולע"ד נראה לכאורה דמ"ש רב שרירא יש רשות לזקנים ולתלמידים הוא לרבותא דאפי' להם הותר דבר זה דלא נימא אדם חשוב שאני כעין מ"ש חז"ל בכתובות דף נב ע"ב ודף פ"ה ע"ב:
ג סָעִיף ב ולהעיד שזה חייב. עבה"ט ובגליון ש"ע דהגי' רע"א זצ"ל נ"ב עי' במהריב"ל ח"ג סי' מ"ח ועי' בתשו' ח"ס חח"מ סי' ג' שכ' דנ"ל כוונת רב שרירא במ"ש שצריך שהערכאות של עכו"ם לא יקבלו שוחד היינו לפי מה דקיי"ל אין ת"ח מתחייב להעיד לפני ב"ד דזוטר מיניה כמ"ש בסי' כ"ח ס"ה וע' ס"ס רס"ג או ת"ח רשאי למחול על כבודו ולזלזל בעצמו במקום שאינו חייב והוה ס"ד בב"ד של ערכאות של עכו"ם בודאי אסור לת"ח להעיד קמ"ל רב שרירא דאדרב' יקר ותפארת הוא לדייני ישראל שפסקו הדין עם פלוני אלא שאין בידם להציל עשוק הולכים ומעידים כן לפני ערכאות של עכו"ם פלוני יצא מאתנו חייב כך וכך וע"ז התנה רב שרירא דוקא באם אינם מקבלים שוחד ויוציאו הדין כמו שפסקו דייני ישראל משא"כ אם מקבלים שוחד שאפשר שאחר שביזו ת"ח א"ע להעיד במקום שאינו לפי כבודם אתי חמרא ובטש לשרגא ולשוא צרף צירף אין להם רשות לוותר על כבוד תורתם מספק. וע"ש עוד בענין צוואת ש"מ שהגיד בפני עדים שחייב לפלוני כך וכך דאחר שנפטר והניח יתומים קטנים נתיירא הלוה בדבר חובו מאחר שלא יוכל לגבות עכשיו עד שיגדלו היתומים פן ישכח מלב העדים מה שצוה לפניהם ולגבות העדות ע"פ ב"ד קשה כי הב"ד חוששים לדעת אחרונ' שבסי' ק"י ס"ט שאפי' צוואה אין לגבות לב"ד עדים במקום שיש יתומים קטנים ע"כ רצה המלוה להעלות דברי העדים בכתב אצל ערכאות של עכו"ם לכתוב בפראטיקאל שלהם שיהיה שמור ליום מועד כשיגדלו היתומים אי רשאי לעשות כן או לא אי יש בזה מיקר שם פלילים או לא והאריך בסוגיא דגיטין מ"ד ע"א המוכר ביתו לנכרי כו' ומסיק וז"ל היוצא מדברינו בנד"ז שלא עשאום פלילים כלל רק מפקיד דברים אצלם ליום שיצטרך יוציא הדברים ויביאום לדייני ישראל איני רואה בזה שום נדנוד איסור אפי' בלי רשות ב"ד מכ"ש ברשות ב"ד ולכשיגדלו היתומים ויבואו הדברים לפני בד"צ אם העדים יכולים לחזור ולהגיד לשנות ממ"ש בראשונה כיון שאמרו שלא בב"ד או אם יעמדו בדבריהם אם יאמנו משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו בזה אין אני אדון בדבר כי השופט אשר יהיה בימים ההם יוציא לאור משפט צדק אך מ"מ הואיל במ"ש וכתבו בעש"ג שקרוב לודאי כשיגדלו היתומים יאמינו ולא יעררו וישלמו מעצמן וכעין לשון רש"י בע"ז י"ג ע"ב כו' עכ"ל ע"ש:
א סָעִיף א (ליקוט) וכל הבא כו'. בתנחומא ר"פ משפטים מנין לבע"ד של ישראל שי"ל דין זה עם זה שיודעים שעכו"ם ידין אותו הדין כדיני ישראל שאסור להזדקק לפניהם ת"ל אשר תשים לפניהם לפני ישראל ולא לפני עכו"ם שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו"ם כפר בהקב"ה תחלה ואח"כ כפר בתורה שנ' כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים כו' שנא' כי חקות העמים כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א ויש כח. ב"ק קיז א' ההוא שותא כו':
ג סָעִיף א (ליקוט) וכן מחרימין כו'. כמ"ש בפ' כל הנשבעין אזהרה לעוקב אחר נואף (ע"כ)
ד סָעִיף א מי שהלך. כיון דעבד איסורא ודמיא להא דאמרי' בנדרים בסוף פ"ב מי שנזר ועבר כו' בי דינא דמזדקקי כו':
ה סָעִיף ב היתה יד. גטין שם ובנכרים חובטין וכנ"ל:
ו סָעִיף ב ויש רשות. ב"ק קי"ד א' ולא אמרן אלא חד כו' וחד נמי לא אמרן כו' וכ"ש לישראל:
ז סָעִיף ב וכ"ז דוקא כו'. כנ"ל בס"א: (ליקוט) וכ"ז דוקא כו'. דהטעם דמותר כמ"ש שפ"ח דב"ק קרית כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ג המקבל עליו. לא מבעיא בכה"ג שהוא איסור אלא אפי' לדבר רשות קנין דברים הוא וכמ"ש בפ"ק דב"ב ג' א':
ט סָעִיף ג ואם קבל כו' וחייב. נדרים טז א' חומר בנדרים כו' סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור וכ' הרי"ף בתשו' דר"ל דאם קבל עליו לצדקה אם עושה זה המצוה חל עליו איסור הנדר וחייב לצדקה:
י סָעִיף ג וי"א דאין. כ"נ שם מדקא' אסור ול"ק חייב. והב"י בבד"ה חולק עליו ועל פירושו וז"ש בתחלה סברא הראשונה וחייב ליתן כו':
יא סָעִיף ד שטר שכתוב. דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל בכמה מקומות בש"ס:
יב סָעִיף ד ואם מסר. כדין מסור בב"ק קיז א' ב':
יג סָעִיף ד יותר ממה. אבל מה שחייב לו בדין אע"פ שהוציא בדין עכו"ם מה שהוציא הוציא כמ"ש בב"ק קי"ד ולא אמרן אלא בחד כנ"ל ושם קי"ז א' מצי אמר כי מסרי דידי מסרי ואף רבא ל"פ עליו אלא כל כמיניה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.