א הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ מְקַלֵּל עַצְמוֹ (טוּר), בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי אוֹ בְאֶחָד מֵהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרִים הַגּוֹיִים לְהקב"ה, אִם הָיָה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, לוֹקֶה אַחַת, מִשּׁוּם "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (וַיִּקְרָא יט, יד), וְאִם הָיָה דַיָּן, לוֹקֶה עוֹד אַחֶרֶת מִשּׁוּם "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵל" (שְׁמוֹת כב, כז). וְ" אָרוּר" הָוֵי לְשׁוֹן קְלָלָה.
ב אִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה, אוֹ שֶׁקִּלֵּל בְּלֹא שֵׁם וּבְלֹא כִּנּוּי, אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָּרוּךְ לַה', אֵינוֹ לוֹקֶה. וְהוּא הַדִּין הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת, פָּטוּר (טוּר), אֲבָל אִסוּרָא מִיהוּ אִכָּא. וְאִם חֵרֵף תַּלְמִיד חָכָם, מְנַדִּין אוֹתוֹ; וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִים לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת, מַכִּין וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כַּמָּה שֶׁיִּרְאוּ. וְאִם חֵרֵף עַם הָאָרֶץ, עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כְּפִי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. אֲפִלּוּ מָחַל הַמִּתְחַרֵף (הַמִּתְקַלֵּל), עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב (טוּר). מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין, וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחֹל עַל כְּבוֹדָם וְלֹא נִדּוּהוּ, הָרְשׁוּת בְּיָדָם; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבָר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבַעֲטִין בִּכְבוֹד הַתּוֹרָה וּבְדַיָּנִים, הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר, צְרִיכִים לְחַזֵּק וְלַעֲנֹשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם.
א סָעִיף ב אפי' מחל המתחרף כו'. צ"ע דמשמע מדברי מור"ם הללו דס"ל שגם על חרופי' דחכם אינה מועיל מחילה ובמיימוני ובטור משמע להדי' דלא אמרו רז"ל כן כ"א אמקלל לכל אדם ומשום שכבר נתחייב בלאו מן התור' בשעה שקללו ואין בידו למחלו אבל אחרופו וזלזולו דכל אדם מהני עכ"ל סמ"ע ובב"ח פי' דברי מור"ם בהג"ה דר"ל בין שהי' מתחייב מלקות מן התור' כגון שהתרו בו וקללו בשם או בכנוי בפי' וקראו מתחרף לפי שאין מלקין בזמן הזה ואין עליו אלא שם מתחרף ובין שלא התרו בו או שקללו בלא שם וכנוי או שא"ל אל יהא ברוך דאיכ' איסור דאורייתא לחוד כיון דמ"מ חטא וכבר נתחייב עונש מן התור' אין בידו למחול ועונשין אותו כפי מה שיראה עכ"ל הב"ח וק"ל:
א סָעִיף א המקלל אחד מישראל ילפינן לה מדכתיב לא תקלל חרש ופרט לך בחרש אע"פ שאינו שומע ואינו מצטער וכ"ש השומע ומצטער בקללתו דלוקין עליו רמב"ם פכ"ו דסנהדרין וטור ועד"ר:
ב סָעִיף א ואפילו מקלל עצמו ילפינן לה מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
ג סָעִיף א או בא' מהשמות שקורין העכו"ם דלא גרע מכינוי טור ועפ"ר:
ד סָעִיף א אם היו בעדים והתראה כו'. ול"ת כיון דכל קללה נעשה בכעס ובריהטא והתורה הזהירה עליה יתחייב עלה אפילו בלא התראה קמ"ל:
ה סָעִיף א לוקה עוד אחרת כ"כ הרמב"ם שם אבל הטור לא כ"כ בפירוש ומשמע לי דלא ס"ל הכי כמ"ש בדרישה מילתא בטעמא ע"ש:
ו סָעִיף א וארור הוי לשון קללה. פי' ואם אומר ארור הוא לה' או לשדי חייב מלקות דבלא שם וכינוי לא מתחייב גם בל' ארור ומ"ש דארור הוי לשון קללה היינו כשאררו בלשון קללה אבל ארור משמע ג"כ שאר ענייני' דהיינו שבועה ונידוי כל חד לפי משמעות הענין דקאי עליה טור ועפ"ר:
ז סָעִיף ב אל יהי פלוני ברוך לה' דכשהשם יתברך מסתיר פניו ממנו מלברכו ממילא הוא מקולל:
ח סָעִיף ב המקלל המת פטור מדאצטריך קרא לרבות המקלל אביו לאחר מיתה שהוא חייב ש"מ שהמת אינו בכלל סתם קללה ועפ"ר:
ט סָעִיף ב ואם רצו הדייני' להכותו כו'. פי' להכותו יותר על הנדוי א"נ אם רואין שהוא איש שקל בעיניו הנדוי יותר מההכאה אז עושין עמו החמור בעיניו דהיינו הכאה ועפ"ר כאן ולעיל סוף סי' ח':
י סָעִיף ב אפילו מחל המתחרף כו'. צ"ע דמשמע מדברי מור"ם הללו דס"ל שגם על חירופי' דחכם אינו מועלת מחילה ובמיימוני ובטור משמע להדיא דלא אמרו רז"ל כן כ"א אמקלל לכל אדם ומשום שכבר נתחייב בלאו מן התורה בשעה שקללו ואין בידו דהמקלל למחלו אבל אחירופו וזלזלו דכל אדם מהני מחילה דומ' למי שנתחייב נידוי על שהפקיר בב"ד דמהני מחילה וכדמסיק המחבר לכתוב כן כאן. אף שהטור כ' ע"ז ל' מכין אינו ר"ל מכת מרדות הבא על החירוף אלא ר"ל מלקות וכמ"ש הרמב"ם שם וכ"כ הכ"מ בהדיא שם וכמ"ש בפריש' ע"ש ודברי מור"ם צ"ע:
יא סָעִיף ב כגון שהיו העם מבעטין פי' כה"ג איכא הפסד בכבוד הבורא הואיל ופקרו העם כו' וק"ל:
א סָעִיף א ואם היה דיין כו'. ע' בס' בר"י שכתב דדוקא דיין קבוע לדון בין אדם לחבירו אבל אם היה דיין לפי שעה בזבל"א לא מקרי דיין לענין זה וכן משמע מל' הרמב"ם ומדברי הרמב"ן בחומש וס' החינוך סי' ע"ה ע"ש:
ב סָעִיף ב את המת פטור. עיין בס' בר"י דה"ה אם קלל למי שנגמר דינו להריגה אפי' בדיני הערכאות של עכו"ם פטור כו' ע"ש וע' בש"ס גיטין דף כ"ח סוף ע"ב:
א סָעִיף א בשם או בכיני'. שם במתנ':
ב סָעִיף א או בא' מהשמות. סנה' ס"א ומה עגלון מלך מואב שהוא עכו"ם ולא ידע אלא בכינוי כו' ושם לאפוקי כינוי דלא ופליגא כו' אלא מעכו"ם ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכינוי ש"מ דהשמות שקוראים הגוים נקראין כינוי וכן לענין נדרים אמר בפ"ק דנדרים מאי כינויים רי"א ל' נכרים הן:
ג סָעִיף א אם היה. בפ"ג דכתובות ובכמה מקומות בש"ס:
ד סָעִיף א (ליקוט) לוקה. תמורה ג' א' ב' ד' א' וכן בירושלמי והביאו הכ"מ המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרו אינו לוקה א"ל ר' יוסי למה שהוא לאו שאין בו מעש' והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה (ע"כ):
ה סָעִיף א משום לא. ת"כ פ' קדושים פ' ב' לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם ת"ל ונשיא בעמך לא תאור א"כ למה נא' חרש מה חרש שהוא בחיים ולא המת שאינו בחיים וכ"ה בסנה' ס"ו א': (ליקוט) משום לא תקלל חרש. גמ' דשבועו' שם ל"ו א' (ע"כ): (ליקוט) משום לא כו'. שבועות שם ותמורה שם ובת"כ ועבה"ג סק"ה דלא נאמר כו' ל' הרמב"ם וכ"ה בפסיקתא והביאו הכ"מ ולא תקלל חרש מרבה אני אפי' בר ישראל שאינו שומע ק"ו לפניו (ע"כ):
ו סָעִיף א ואם היה דיין. שם אם היה אביו כו': (ליקוט) ואם היה כו'. מכילתא אלקים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת"ל ונשיא בעמך לא תאור אקרא אני נשיא בעמך לא תאור אחד דיין וא' נשיא במשמע ומה ת"ל אלקים לא תקלל לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע מכאן אמרו יש מדבר דבר א' וחייב עליו משו' ד' דברי' בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום ד' דברים משום אב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאור. ר"ל דשם יליף לכל אדם מבעמך כמש"ש (ע"כ):
ז סָעִיף ב אם לא. כנ"ל:
ח סָעִיף ב או שקלל. שבועות שם בכולן. מ' דוקא בשם או בכינוי ושם ע"ב ורמינהו כו' ל"ק הא ר"ח כו' ושם ל"ח ב' כמאן כר"ח כו' אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי מ' דוקא בכינוי:
ט סָעִיף ב (ליקוט) כגון שאמר כו'. במתני' שם לא כ' כן אלא דשם לענין שבועה אבל לענין קללה ל"ש וצ"ל כמ"ש כאן ולמד ממש"ש יברכך ויטב לך מ"מ אינה קללה ממש אע"ג שאמר אל כו' כמ"ש בקדושין ס"א ב' בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחוקותי כו' אלא לרחב"ג כו' סד"א כו' (ע"כ): (ליקוט) כגון שאמר כו': כ"פ הרמב"ם שם במתני' אל קאי איברכך כו' וע"ש בפירושו. וזה תליא באשלי רברבי וע' בנדרי' י"א ב' בר"ן ד"ה לחולין כו'. אבל הרא"ש שם א' ד"ה לא חולין כ' דכה"ג אף ר"מ מודה וכ"פ הטור שם סי' ר"ד וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' נדרים ונדחק הכ"מ וב"י שמ"ש שם סברוה לא סלקא הכי אלא אף ר"מ מודה כמש"ש בברייתא הנ"ל אבל הלח"מ כ' שדברי הרמב"ם כדעת הרא"ש וכ"כ תוס' שם וא"כ דברי הרמב"ם וטוש"ע כאן צ"ע בין לתי' הכ"מ בין לתי' הלח"מ ועמש"ל בסי' רמ"א אי קי"ל כר"מ וברא"ש ור"ן שם. ועוד צ"ע דלפרש"י בשבועות שם ס"פ באיסור גרידא אף ר"מ מודה דחייב וכן לתי' תוס' שם בד"ה ה"ג שכ' ונראה לתרץ כו' כאן שא"צ שם המיוחד לד"ה חייב וצ"ל כמש"ש בשם הרי"ט דוקא באיסור חמור אבל הרא"ש ור"ן בנדרים שם תי' דנדרים איסורא דאית בה ממונא הוא ופ"כ ש"פ וער"ן (ע"כ):
י סָעִיף ב וה"ה המקלל. ת"כ כנ"ל: (ליקוט) וה"ה המקלל כו'. ת"כ וגמ' דסנה' פ"ה א' ב' א"ה בנו נמי מידי דהוי כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ב ואם חרף ת"ח כו' ואם רצו. קדושין ע"ב:
יב סָעִיף ב (ליקוט) כמה שיראו. זהו מכות מרדות לפי' הרמב"ם כפי שיראו הדיינים (ע"כ): (ליקוט) כמה שיראו כו'. תוספתא פ"ג דדמאי מלקות אומדין אותו אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו וזה בדבר דלהבא אבל לעבר הוא כדברי הרמב"ם (ע"כ): (ליקוט) ואם רצו הדייני' כו' כמה שיראו. ערש"י בחולין קמ"א ב' ד"ה מכת מרדות כו' וש"מ (ע"כ):
יג סָעִיף ב ואם חרף ע"ה. כ"כ רב שרירא אהא דאמרי' בב"ק צ"א א' המבייש בדברים פטור שמ"מ עונשין מהא דערכין ט"ו א' נמצא האומר בפיו כו':
יד סָעִיף ב ואפי' מחל. עבה"ג. מכות י"ג ב' חייבי כריתות כו' שאין ב"ד שלמטה כו' אלמא מה שתלוי בב"ד אין מחילה ועוד דבכ"מ גמרינן חייבי מלקיו' מחייבי מיתות ב"ד שם ה' א' ב' וסנה' י' ל"ג ב"ק פ"ו ב': (ליקוט) אפי' מחל כו'. צ"ע שהרמב"ם כ' אעדים והתראה שא"י למחול על חיוב מלקות וכן י"ל דברי (ע"כ):
טו סָעִיף ב והוא שלא. יומא כ"ב ב' מפני מה נענש שאול כו' ואח"ז אמרו כל ת"ח שאינו כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.