א כָּל אֲבֵדָה שֶׁאֵינוֹ שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה וּבִשְׁעַת מְצִיאָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. אֲפִלּוּ הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה, וְהוּזְלָה, אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה, וְהוּקְרָה, אֵינוֹ חַיָּב. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה וּבִשְׁעַת מְצִיאָה, אֲפִלּוּ הוּזְלָה בָּאֶמְצַע, חַיָּב. וְכֵן אֲפִלּוּ הוּזְלָה אַחַר מְצִיאָה, חַיָּב לְהַכְרִיז:
ב אֲפִלּוּ אֲבֵדָה שֶׁשָּׁוָה הַרְבֵּה, אִם הִיא שֶׁל שֻׁתָּפִים הַרְבֵּה, שֶׁאֵין מַגִּיעַ לְכָל אֶחָד שְׁוֵה פְרוּטָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵם שְׁתָּפִים בָּהּ. אֲבָל בִּסְתָם, שֶׁרָאָה חֵפֶץ אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁנָּפַל מִשְּׁלֹשָׁה וְאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת, חַיָּב לְהַחֲזִיר, דְּשֶׁמָּא שֻׁתָּפִים הֵם בּוֹ וְאֶחָד מֵהֶם מָחַל חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לִשְׁנַיִם. וְאִם אַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מָחַל אֶחָד לַחֲבֵירָיו, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ בָּא לְיָדוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע. וְאִם הָיָה שָׁוֶה פָּחוֹת מִשְׁתֵּי פְרוּטוֹת, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, דְּלָא חַיְשֵׁינָן דִּלְמָא שְׁנַיִם מָחֲלוּ לְאֶחָד.
ג אֵין הַמּוֹצֵא מְצִיאָה חַיָּב לְהַכְרִיז, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בְּגוּפוֹ אוֹ שֶׁרָאוּי לִתֵּן סִימָן בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בִקְשָׁרָיו אוֹ בְמִנְיָנוֹ אוֹ בְמִדָּתוֹ אוֹ בְמִשְׁקָלוֹ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ שׁוּם סִימָן, אֲפִלּוּ בִמְקוֹמוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּכָּר שֶׁלֹּא הֻנַּח שָׁם בְּכַוָּנָה אֶלָּא דֶּרֶךְ נְפִילָה בָּא שָׁם, אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת שֶׁבְּעָלָיו הִרְגִּישׁוּ בּוֹ מִיָּד כְּשֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ, אוֹ מֵחֲמַת כָּבְדוֹ אוֹ מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתוֹ, וְתָמִיד הָיָה מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ וּמַרְגִּישׁ כְּשֶׁנּוֹפֵל, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִיָּד כְּשֶׁיָּדַע שֶׁנָּפַל, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, וּבָא לְיָדוֹ בְּהֶתֵּר, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו. וְאִם לֹא, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֵשׁ אַחַר כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְיָדוֹ קֹדֶם יֵאוּשׁ.
ד רָאָה אֲבֵדָה שֶׁנָּפְלָה מִשְּׁנַיִם אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סִימָן. שֶׁאִם רָאָה מִמִּי מֵהֶם נָפַל יַחֲזִירֶנּוּ לוֹ; וְאִם לֹא רָאָה מִמִּי מֵהֶם נָפַל, אִם יֵשׁ בּוֹ סִימָן יַכְרִיז בֵּינֵיהֶם, וְאִם אֵין בּוֹ סִימָן יְהֵא בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְדַוְקָא שֶׁשָּׁוֶה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר ס"ב (טוּר).
ה מָצָא דָּבָר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סִימָן הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וְכֵן הַמּוֹצֵא דָּבָר שֶׁמּוֹכִיחַ בּוֹ שֶׁיֵּשׁ זְמַן רַב שֶׁנֶּאֱבַד מִבְּעָלָיו וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ סִימָן בְּגוּפוֹ אוֹ בִּמְקוֹמוֹ. הַגָּה: הָא דְאַמְרִינָן דִּכְשֶׁאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, הָוֵי יֵאוּשׁ, הַיְנוּ בַּאֲבֵדָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב אֵצֶל גּוֹי, שֶׁמִּסְּתָמָא אֵינוֹ יֵאוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, לָא הֲוֵי יֵאוּשׁ, דְּהוֹאִיל שֶׁכָּל חוֹב הָוֵי סָפֵק אִי מִשְׁתַּלֵּם אִי לֹא, מִסְּפֵקָא אָמַר כָּךְ וְלֹא גָמַר וּמִיָּאֵשׁ (מָהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ג').
ו לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם וּמַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן לֹא בַּקְּשָׁרִים וְלֹא בְּמִנְיָנָם, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן וְגִזֵּי צֶמֶר שֶׁאֵינָם צְבוּעִים, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שֶׁבְּכָל אֵלּוּ מִסְתָמָא הִרְגִּישׁוּ הַבְּעָלִים בִּנְפִילָתָם, וְכֵיוָן שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן מִתְיָאֵשׁ:
ז מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִים, אִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה, לֹא יִגַּע בָּהֶם. וְאִם דֶּרֶךְ נְפִילָה, הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ.
ח הַמּוֹצֵא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְגִזֵּי צֶמֶר הַצְּבוּעִים, וַחֲתִיכוֹת בָּשָׂר אוֹ דָג שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סִימָן, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, חַיָּב לְהַכְרִיז.
ט מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם סִימָן. וְאִם מְצָאָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן, הַמָּקוֹם הָוֵי סִימָן. אֲבָל אִם מָצָא אֲלֻמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נוֹטֵל וּמַכְרִיז, הַגָּה: שֶׁמְּקוֹמָן סִימָן. וּמִיהוּ, בְּמָקוֹם שֶׁהַכֹּל נוֹתְנִין שָׁם, כְּגוֹן חָבִיּוֹת בִּשְּׂפַת הַנָּהָר, אֵינוֹ סִימָן, שֶׁהַכֹּל פּוֹרְקִין שָׁם. הַמּוֹצֵא חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, קֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁיֵּשׁ בְּרִשּׁוּמָן סִימָן. לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, אֵין רִשּׁוּמָן סִימָן וְאֵין חַיָּב לְהַכְרִיז (טוּר). וְדַוְקָא אִם כָּל הֶחָבִיּוֹת שָׁוִין וְהֵן מְלֵאִים, אֲבָל אִם חֲסֵרִים הֵם, יֵשׁ סִימָן בַּמִּדָּה בַּמֶּה שֶׁבָּהֶן (שָׁם בְּשֵׁם ר"י).
י הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי פֵרוֹת אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, חַיָּב לְהַכְרִיז.
יא הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָת מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, הֲרֵי הֵם כִּמְפֻזָּרִים. אֲבָל אִם מָצָא צִבּוּר מָעוֹת, חַיָּב לְהַכְרִיז.
יב מָצָא שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה וְהֵם עֲשׂוּיִם כְּמִגְדָּל, הַגָּה: דְּהַיְנוּ הָרָחָב לְמַטָּה וְהָאֶמְצָעִי רָחָב מִן הָעֶלְיוֹן, אוֹ שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים כְּסֻלָּם דְּהַיְנוּ רֻבּוֹ שֶׁל אֶמְצָעִי עַל גַּבֵּי תַחְתּוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל עֶלְיוֹן עַל גַּבֵּי הָאֶמְצָעִי (טוּר). אוֹ שֶׁהָיוּ אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶם כְּדֵי שֶׁאִם יַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶם יִנָּטְלוּ בְּבַת אַחַת, חַיָּב לְהַכְרִיז. הָיוּ עֲשׂוּיִן כְּשֵׁיר (פֵּרוּשׁ, כְּאֶצְעָדָה שֶׁהוּא עָגֹל, רַשִׁ"י) אוֹ כְּשׁוּרָה אוֹ כַּחֲצוּבָה (פֵּרוּשׁ, כְּג' רַגְלֵי הַקַנְקָן כָּל אֶחָד כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁל שֵׁנִי, רַשִׁ"י), הֲרֵי זֶה סָפֵק וְלֹא יִטֹּל.
יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחֲזִירִים מַטְבֵּעַ, בַּסִימָנִים שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ סִימָנִים הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אָמַר: רְשׁוּמָה הִיא בְּחוֹתָם מֶלֶךְ פְּלוֹנִי, אוֹ אֲפִלּוּ אָמַר: שְׁמִי כָּתוּב עָלֶיהָ, אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְבֵּעַ נִתַּן לְהוֹצָאָה, וְשֶׁמָּא הוֹצִיאָהּ וּמֵאַחֵר נָפְלוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִסְדַּק בְּמַטְבֵּעַ הָוֵי סִימָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
יד רָאָה שֶׁנָּפַל מַטְבֵּעַ מֵחֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ הַחוֹל אוֹ בְּתוֹךְ הֶעָפָר, מֻתָּר לְקַחְתּוֹ, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֵשׁ. וַאֲפִלּוּ רָאָהוּ שֶׁהֵבִיא כְּבָרָה לִכְבֹּר הַחוֹל אוֹ הֶעָפָר לְחַפְּשׂוֹ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ.
טו מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסִימָן הַבָּא מֵאֵלָיו לָא הֲוֵי סִימָן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), חֲתִיכַת בָּשָׂר מְשֻׁנֶּה בְּחִתּוּכוֹ, דָּג נָשׁוּךְ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְאֵלּוּ; הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁלֹּא עֲשָׂאָם בַּעֲלֵיהֶן אֶלָּא לְסִימָן. אֲבָל חֲתִיכַת בָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ מְשֻׁנֶּה בְּחִתּוּכוֹ, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ יְכַוֵּן זֶה וְיֹאמַר מֵהַיָּרֵךְ הִיא אוֹ מֵהַצַּוָּאר, אֵינוֹ סִימָן:
טז הַמּוֹצֵא מְחָטִים וְצִנּוֹרוֹת וּמַסְמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם מְצָאָם אַחַת אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שְׁנַיִם שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁמִּנְיָן סִימָן.
יז הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁשִּׁגְּרָם לוֹ חֲבֵרוֹ, וּמָצָא בָּהֶם מָעוֹת, אִם צְרוּרִים הֵם חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁהַקֶּשֶׁר סִימָן. וְאִם הֵם מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּלוֹקֵחַ מֵהַתַּגָּר, אוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלְּקָחָהּ מֵהַתַּגָּר; וְהוּא הַדִּין אִם הַתַּגָּר עַצְמוֹ מְצָאָם, אִם שָׁהוּ בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְעָרְבָם עִם פֵּרוֹתָיו וַאֲפִלּוּ יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הוּא, דִּכְבָר נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם). אֲבָל אִם לְקָחָם מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁדָּשׁ הַפֵּרוֹת בְּעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, חַיָּב לְהַחֲזִיר.
יח מָצָא חֲמוֹר וְאֻכָּף עָלָיו, הַנּוֹתֵן סִימָן בָּאֻכָּף מַחֲזִירִין לוֹ גַּם הַחֲמוֹר.
יט מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת, הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ וְהַכְּלִי נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַכְּלִי שֶׁל אֶחָד וְהַפֵּירוֹת שֶׁל אַחֵר, וַהֲרֵי אֵין בָּהֶם סִימָן. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵם שֶׁל אָדָם אֶחָד, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד, הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיוּ פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיוּ (אָזְנַיִם) [אוֹגָנִים] (פֵּרוּשׁ, שְׂפַת הַכְּלִי כְּפוּלִים לְתוֹכוֹ, רַשִׁ"י) לַכְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מֵהַכְּלִי הָיָה נִשְׁאָר מֵהֶם בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאוֹגָנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָם בָּאָרֶץ, חַיָּב לְהַכְרִיז.
כ מָצָא כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהַכִּיס וּמָעוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד וּמֵהַכִּיס נָפְלוּ, חַיָּב לְהַכְרִיז:
כא הַמּוֹצֵא כְּלִי מִכֵּלִים שֶׁצּוּרַת כֻּלָּם שָׁוָה, אִם כְּלִי חָדָשׁ הוּא הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה שֶׁטְּבַעְתּוֹ הָעַיִן, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאִם יָבֹא תַּלְמִיד חָכָם וְיֹאמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִתֵּן בִּכְלִי זֶה סִימָן, יֵשׁ לִי בּוֹ טְבִיעַת עַיִן, חַיָּב לְהַרְאוֹתוֹ לוֹ, אִם מַכִּירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הוּא, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּתַלְמִיד וָתִיק שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ כְּלָל אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם, אוֹ בְמַסֶכְתָּא (פֵּרוּשׁ, אִם יִשְׁאָלוּהוּ עַל מַסֶכְתָּא אַחַת אִם הִיא סְדוּרָה בְּיָדוֹ יַעֲנֶה לָאו, דֶּרֶךְ עֲנָוָה), אוֹ בְפוּרְיָא (פֵּרוּשׁ, אִם שְׁאָלוּהוּ חֲבֵרוֹ שָׁכַבְתָּ עַל מִטָּה זוֹ יֹאמַר לֹא, פֶּן יִרְאוּ בָּהּ קֶרִי וְיִתְגַנֶּה, תוס' וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם), אוֹ בְאוֹשְׁפִּיזָא (פֵּרוּשׁ, כִּדְאַמְרֵינָן בָּעֲרָכִין מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וְגוֹ' (משלי כז, יד) קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ, שֶׁלֹּא יְסַפֵּר בִּשְׁבָחוֹ שֶׁקִבְּלוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת בֵּין בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ עָלָיו וִיכַלּוּ מָמוֹנוֹ (תּוֹסָפוֹת), וּכְשֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יֵרָאוּ הַתְּפִירוֹת הַמְגֻנּוֹת. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם מְצָאוֹ בְּמָקוֹם שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִין, כְּגוֹן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז (טוּר). וְכָל תַּלְמִיד חָכָם הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה (כִּי אִם) בַּדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, עַד שֶׁיָּבִיא הַמּוֹצֵא רְאָיָה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק הַנִּזְכָּר).
א סָעִיף ג כיון שבא לידו כו' וחצרו כידו בזה דקניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי לקמן סי' רס"ח ס"ג ע"ש:
ב סָעִיף ד שנפלה משנים כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י' דבשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו עד כאן אבל כשנודע שאין שותפין בו [או] שהם מודים שאינם שותפין וכל א' אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו עד כאן לשון ר' ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב' פרוטות שלמים:
ג סָעִיף ד עד שיבא אליהו. אע"ג דלעיל סי' ר"ס ס"ט כתבתי דס"ל להמחבר ביאוש של"מ זכה בו ואינו חייב להחזירו כ"ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרי' יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב' או מג' יש לומר דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלם ויחזירו לו ודוק:
ד סָעִיף ד ודוקא ששוה שני פרוטות כו'. ושראה אותם מבקשים אבל אם אין בו ב' פרוטות או שראה שלא בקשו אחריה ונטלה אחר ששהא אחר שיוכל למשמש בכיסו ה"ז שלו עד כאן לשון ר"י נ"ד ח"ב והטור ושאר אחרונים שלא חלקו בכך נרא' דלא ס"ל הכי וכנ"ל עיקר ונראה שיצא לו לר"י כן מרש"י ותוס' דף כ"ו ע"ב ונרא' דרש"י לא כ' שם כן אלא לרב נחמן דלא ס"ל אימר שותפי נינהו וכן התוס' לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש אבל לדידן דקיימא לן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אע"פ שלא ראה אותם מבקשים ונטלה אחר ששהתה כדי שיכול למשמש בכיסו לא מייאש ואימור שותפין נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו"ק:
ה סָעִיף טז או יותר חייב להכריז. ע' בב"ח שדבריו דחוקים גם מ"ש ול"ד לב' מטבעות כו' כיון דמכריז כו' לא יצא עדיין הב"ח י"ח דהא מ"מ הוי מקום סימן וכמ"ש הרא"ש גבי מטבעות אלא ע"כ צ"ל דמתרמי אף דרך נפילה א"כ גם בב' בדים י"ל כן וק"ל וצ"ל דה"פ כיון דנפלו כמה זוגות יחד לא מתרמי דרך נפילה בכך וכך מבואר בל' הב"ח וכ"כ בסמ"ע וק"ל ע' בספר א"א דף ק"א ע"א:
ו סָעִיף יז שהקשר סימן. וה"ה מנין המעות הוא סימן אפי' אינו קשור בקשר משונ' עכ"ל סמ"ע וכן משמע ברש"י ודלא כמסקנת ב"י:
ז סָעִיף יז וה"ה אם התגר כו'. אע"פ שהתגר קנה מבעה"ב ע' בסמ"ע ס"ק ל"ד. ובחנם דחק שם דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דש"ס וש"ס נקט מלתא פסיקא דקנאו מהתגר לעולם שלו כמ"ש תוס' ע"ש:
ח סָעִיף יז אם שהו בידו כו'. וה"ה אם התגר עצמו מצאם אחר ששהה כדי למכור לאחרים ומתייאש בעה"ב שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזור כ"כ התוס' ריש דף כ"ז וכן נראה מדברי הרב המגיד פט"ו מהלכות גזלה דין ז' בשם הרמב"ן והרשב"א וכן נראה מדברי נ"י ע"ש:
ט סָעִיף יז בידו כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ל"ז דאי מצאן קודם ששהה בידו כ"כ כו' אז הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סימן אפי' אחר זמן מרובה ומ"ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא עכ"ל לא דק בלשון דיאוש של"מ לא שייך אלא בדבר שאין בו סי' דביש בו סימן לא מייאש כלל ועוד דהכא ע"כ מיירי בפירות מפוזרים וכה"ג שאין בו סימן אלא ה"ל למימר דהוי יאוש של"מ וצריך להחזיר אם יודע של מי הוא וק"ל:
י סָעִיף כא וכשהוא מקפיד על חלוק וכו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה שכ' אריכות דברים מגומגמים שלא בדקדוק כלל וק"ל:
א סָעִיף א בשעת אבידה ובשעת מציאה כו'. ילפינן לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דבעי' שיהא עליו שם אבידה בשעת אבידתה ושם מציאה עליה בשעת מציאתה ואין נחשב בשם אבידה ומציאה בפחות מש"פ דלאו כלום הוא:
ב סָעִיף א הוזלה אחר המציאה. כלו' ול"ת כיון דבשעת הכרזה והחזרה אינו שוה פרוטה לא יהא מוטל עליו להכריז קמ"ל כיון דחל עליו החיוב בשעת מציאה תו לא פקע אף שהוזלה:
ג סָעִיף ב שידוע שהן שותפין בה. פי' שעדיין שותפין בה:
ד סָעִיף ב דשמא שותפין הן בו. אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי' שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי להולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרי לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל א' יאמר אני לא מצאתי' שמא השלישי שהלך אתנו מצאו משא"כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידו לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים דאינו מייאש באבידתו דאף אם יכפרנו זה שהלך אתו ורוצה לישבע שלא מצאו סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת זה שמחזיק הוא באבידתי אשר"י וטור ועד"ר מ"ש מזה:
ה סָעִיף ב אפי' בא לידו קודם שנודע. דלא בידיעתו תליא מילתא כיון דעל כל פנים אין שם אבידה עליה דאין לאחד בו שוה פרוטם:
ו סָעִיף ב דלא חיישינן כו'. וסיים בטור לפיכך לא יחזיר אם שותפין הן אין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין וזה שסיים מ"ו רמ"א בס"ד ודוקא ששוה כו' וק"ל:
ז סָעִיף ג סי' במקומו ויכריז אבידה פלוני מצאתי וזה יבוא ויאמר במקום פלוני מצאתיו כי שם הנחתיו:
ח סָעִיף ג או מחמת כובדו פי' והי' נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקל המשא מעליו ואף שודאי לא הרגישו מיד בשעת נפילהו דא"כ היה מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש הנפילה סמוך לנפילתו קודם שמצאו זה והגביהו:
ט סָעִיף ג כיון שבא לידו קודם יאוש. והוא שקראו חז"ל יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש ור"ל אף אם היה יודע מנפילתו היה מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע האובד בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש:
י סָעִיף ד שנפלה משנים או מג' כו' כבר כתבתי טעם הדבר ובשנים בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ובשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאין שותפין או אין בו אלא שוה פרוטה אין צריך להחזיר דמסתמא שנים לא מחלו לאחד וכנ"ל:
יא סָעִיף ד אפילו אין בו סימן. דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתו מצאו והן ידעו שממנו נפל:
יב סָעִיף ה שיש זמן רב שנאבד כו'. דקדק לומר שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור דאיכא למימר דדרך הינוח או מטמון בא שמה וכמ"ש בסי' ר"ס מ"ש:
יג סָעִיף ו לפיכך המוצא כו'. האי לפיכך קאי אמ"ש בסעיף ג' דאם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כו' הרי הוא של מוצאו אזה כתב דמה"ט מעות ואינך דקחשיב הן של מוצאו וז"ל הטור מעות אדם ממשמש בכיסו וכן לשונות דארגמן הן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב עליו וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמ' כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סי' מייאש מהן ושגם במקומן אין סי' שכל אלו אין דרך להניח ע"ג קרקע ודרך נפילה באו שמה ואין ידוע מקומן עכ"ל:
יד סָעִיף ו ומ"ש וככרות של נחתום. לאפוקי של בעל הבית שאין א' אופה כמו חבירו ויש לכל בע"ה סי' בלחם אפייתו:
טו סָעִיף ז ואם דרך נפילה הן שלו המחבר סתם כדעת הרמב"ם שכתב הטור כן בשמו וטעמו דהני נמי מידי דמיכל הוא וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומה לעיגול דבלה הנ"ל אבל הטור השיג עליו ע"ש בסעיף ט' ובדרישה כתבתי טעמו דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה וליש' ואפיה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו מ"ש שכתבתי שכן דעת התוספות והרא"ש וגם הרמב"ן שכתב ישוב לדעת הרמב"ם והרי"ף הוא עצמו נראה דס"ל כדעת התוס' ומהתימה על מור"ם שלא כתב דעת' לפחות בשם י"א:
טז סָעִיף ח וחתיכת בשר כו'. שיש בהם כו' פי' כשיש בו סי' דלא בכל חתיכת בשר או דג יש בו סי':
יז סָעִיף ט כריכות קטנות של שבלים בר"ה האי ר"ה ל"ד הוא אלא כל שמצאו במקום הליכות בני אדם ר"ה מיקרי וכן מוכח מלשון הטור שכתב בסי"ב ז"ל מצא עמרים קטנים ברה"י כגון בשדה זרוע' אם ניכר כו' עד אבל מצאן בר"ה כו' ש"מ שכל שרה שאינה זרועה ר"ה מיקרי וכן מוכח בסי' ר"ס ס"י ע"ש בפרישה:
יח סָעִיף ט שהרי אין בהן סי' פי' לא מצד עצמן שכולן שוות ולא מצד מקומן מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואינו סומך על מקום הנחתו לבא לומר במקו' זה הנחתיהן משא"כ במצאו ברה"י דסמך על מקום הנחתו:
יט סָעִיף ט אם הוא דרך נפילה. כגון שמצאו מפוזרי' ובאמצע השדה. ודרך הנחה הוא שמונחין יחד מן הצד:
כ סָעִיף ט אלומות הן כריכות גדולות דאפי' בר"ה במקו' הליכות בני אדם אין דרך בני אדם לזוזן ממקומן:
כא סָעִיף ט שיש ברישומן סימן. פי' כל ב"ה אף שיש לו למכור כמה חביות לכולן יש רשימה אחד במקו' מגופתן אבל אין רשימת חבית של בע"ה זה כמו רשימת חביות של בעל הבית אחר מ"ה אם מצאו קודם שנפתחו האוצרות למכור החביות צריך להכריזו ואם יבא בע"ה ויתן סימן רשימתו מחזירו לו ואין חוששין שמא מכרו ומהלוקח נפל והבע"ה יודע מקדמת דנא סימן רשימתו כיון דעדיין לא הגיע הזמן למכור וכן אם יבא א' ויאמר אני לקחתי מפלוני זה שמצא' וסימן זה יש בו ברשימה מאמינין לו ולא אמרי' דמהמוכר נפל דאם כן איך ידע הוא הסימן ולא חיישינן נמי שמא הוא לקח חביות ממנו וחביתו בידו ומזה ידע סימן חבית של בע"ה וגם אחר קנה מב"ה זה וממנו נפל וזה רמאי הוא ואמר דמידו נפל דכיון דלא הגיע זמן מכירת החביות ולא חיישינן שמכר עוד לאחרים משא"כ אחר שנפתחו האוצרות דאיכא למיחש לשני החששות לכך אין מחזירין אותו לבעה"ב המוכר ולא להלוקח בסי' הרשימה ועפ"ר ודרישה מ"ש עוד מזה:
כב סָעִיף י ציבורי פירות כו'. דאין דרך אדם לדרוס הפירות והוה מקומן סי':
כג סָעִיף יא מעות מפוזרות הרי הן שלו דידע בנפילתן מיד כמ"ש בסעיף ו':
כד סָעִיף יא צבור מעות כו'. דודאי הניחו שם ויש סימן במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן:
כה סָעִיף יב עשוי' כמגדל. ל' הטור וכן אם מצא ג' מטבעות מונחי' זו ע"ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן וא"צ שיאמר שעשויין כמגדל עכ"ל ור"ל כיון שמצאן מונחין באופן זה כמגדל ודאי לאו דרך נפילה באה שמה באקראי אלא בדרך הנחה בכוון מ"ה צריך להכריז (אבל שנים מונחי' זה על זה בדרך זה אין מזה ראיה וכמ"ש בסמוך והטעם דלמא איתרמי ונפלו כך) ויכריז מטבעו' מצאתי והוא יאמר סי' מנין ומפני שמיעוט רוב שנים והרי גם הוא הכריז מטבעות מצאתי ל' רבים מ"ה בשנים לא הוה סי' עד שיאמר ג' הן והמחבר העתיק ל' הרמב"ם שסתם ולא פירש דבריו מאי מכריז ומאי סי' נותן בו ועד"ר שם כתבתי דמשמע מדבריו דס"ל דסי' מגדל הוי סימן:
כו סָעִיף יב ורובו של עליון ע"ג האמצעי. בטור מסיק וכתב ז"ל אבל מצא ב' אפי' עשוין כמגדל או אפילו ג' ואין עשוין כמגדל אלא כולן מונחין זה ע"ג זה וכולן שווין ברוחב או שלחופי משלחופי פי' קצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג הקרקע הרי הן שלו עכ"ל:
כז סָעִיף יב כשיר. פי' בעיגול כזה כחצובה הוא כלי שיש לו שלשה רגלים כזה:
כח סָעִיף יג וי"א דנסדק במטבע הוי סי'. הנ"י כ"כ וסיים בטעמו ז"ל שהרי המטבע לענין זה כשאר כל הכלים עכ"ל וכ"כ הרמב"ן הביאו הב"י וכתב ז"ל ואף ע"ג דטעמא הוה משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה ה"ק שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בו והרי הוא כדבר שאין בו סימן הא ל"ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל הרמב"ן ור"ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סימן שינוי אחד מחבירו יש לחשוש משא"כ כשיש סי' מיוחד לאחד שאין לאחרים:
כט סָעִיף יד אין חוששין ל' הטור שודאי נתייאש ומה שכובר החול אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרי' עכ"ל ולשון הגמרא הוא שסובר כשם שנפל ממני כך נפל מאחרי' ואולי אמצא אחת מהן:
ל סָעִיף טו ובתוכו מעות כלומר דינו כדמסיק בסוף דכתב על כולן יחד דחייב להכריז ומפני שעל האינך אין פלוגתא אלא על אלו השנים מפני שחרס הנמצא בתוך העיגול או ככר ובתוכו מעות ודאי לא הונחו שם בכוון אלא מעצמו נפלו שם אלא שי"א שבע"ה מרגיש אחר נפילתן שבאו שמה ויבא אחר ההכרזה ויתן זה לסי' שהוא שלו ומ"ה קבע מור"ם הגהתו כאן וכתב על אלו השנים די"א דסי' כזה הבא מאליו ודאי לא הוה סימן:
לא סָעִיף טו חתיכת בשר משונה בחיתוכו. בגמרא אמרי' כגון רב הונא דחתכו בתלתא קרנא וחשיב ליה סי' לשלוח ע"י עכו"ם לביתו וכבר כתב רבינו בס"ח דחתיכת בשר דיש בו סי' חייב להכריז וחזר וכתב כאן דשם אהמוציא קאי דחייב להכריזו וכאן אאובדו קאי דמחזירין לו בסי' כזה וחד באידך תליא וגם בטור כתבו ב' פעמים:
לב סָעִיף טז אחת אחת הרי הוא שלו שנים שנים כו' עד"ר שם הוכחתי דר"ל דאפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה אחת אחת הוי דרך נפילה ואין בו סי' והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחי' זוגות שנים שנים ה"ל סי' הינוח ואפי' לא מצא אלא שני זוגות הוה מניינם סי' דיאמר ארבע מצאת והיו מונחי' זוגות זוגות וה"ה אם מצא ג' מונחי' יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכא סימן במנין ועד"ר שהארכתי בזה:
לג סָעִיף טז שמנין סימן. וכתב בד"מ הטעם דדברי' אלו אינן מצויין אצל בני אדם מ"ה כל שנושא אצלו מאלו הדברי' יודע מנינם משא"כ מטבע וכנ"ל סי"ב לדעת הרמב"ם ע"ש:
לד סָעִיף יז אם צרורי' הם פי' שצרורים המעות ומונחין בפני עצמן:
לה סָעִיף יז שהקשר סי'. פי' כשהוא קשור בקשר משונה וה"ה מנין המעות הוא סימן אפילו אינו קשור בקשר משונה אלא כיון שעכ"פ צריך לומר שיהיו המעות מונחי' צרורי' דאל"כ אימר דרך נפילה באו שם ונתייאשו הבעלי' מ"ה קאמר דאם צרור בקשר משונה אפילו לית ליה סי' מנין צריך להכריזו:
לו סָעִיף יז וה"ה אם התגר עצמו כו'. והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע"פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שיהיה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבע"ה אפילו שהה הרבה צריך להחזיר וכדמסיק:
לז סָעִיף יז אם שהו בידו כו'. פי' ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו' דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדו דאם מצאן קודם ששהה בידו כ"כ אזי הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי' אפילו אחר זמן מרובה ומ"ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא ועד"ר.
לח סָעִיף יז עבדיו ושפחותיו הכנעניי'. דמה שקנה עבד קנה רבו:
לט סָעִיף יט ואם היו אזנים לכלי. ל' הטור אוגני':
מ סָעִיף יט היה נשאר מהן בתוכו. בגמ' חילק בין צני ופירי לכובא וכיתנא וכתבו הטור וכתב חילוף פי' דרש"י ור"י ע"ש ובפרישה וכן פסק הרא"ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם דס"ל דר"פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימה על מור"ם שהשמיטו מלכתוב דעתם בלשון י"א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאורייתא וכמ"ש הרא"ש דאזלי' בו לחומרא:
מא סָעִיף כא אם כלי חדש הוא כו' שאז אין שייך בו טביע' עין אפילו לת"ח כיון שעדיין לא היה רגיל בו:
מב סָעִיף כא שטבעתו העין. ל' טביעת עין:
מג סָעִיף כא חייב להכריז שאם יבא ת"ח כו'. מלשון זה דייק הב"י והכ"מ שחייב להכריז אף במקום שאין ת"ח יושבין אבל המ"מ פירשו דגם הרמב"ם ס"ל דא"צ להכריז כ"א שמצא במקו' שהת"ח יושבין וכן נראה דעת מור"ם שמסיק וכתב ז"ל ודוקא אם מצאו במקו' שהת"ח מצויים כו' ולא כתבו בלשון פלוגתא וכ"כ הטור בלא פלוגתא שכ' מילתא בטעמא ז"ל המוצא במקו' שהת"ח מצויים שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלי' (פי' ת"ח האובדו) שאומרי' (פי' הת"ח האובדו אומר וסובר בדעתו) שהמוצאו במקום שת"ח מצויים שם חושב שמא מת"ח נפלו ומשיבו לו ונוטל ימכריז עכ"ל:
מד סָעִיף כא או במסכתא כו'. ל' הרמב"ם שם כיצד הי' עוסק במסכת נדה יאמר במקוואו' אני שונה כדי שלא ישאלוהו בענין נדה או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן ושמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה עכ"ל ורש"י פי' מסכתא ופוריא ואושפיז' בענין אחר כתבתיהו בפרישה ע"ש ובדרישה כתבתי הנ"מ בין פירש"י לפירוש הרמב"ם דלפי' הרמב"ם לית בהשינוי צד מצוה אלא מותר לשנות בהן כי הן דרך ארץ לכך כתב בשלשתן ואמר משא"כ לפי' רש"י דיש בהן צד מצוה צניעות וענוה ועוד דלפי' הרמב"ם הא דמשנה באושפיזא היינו דוקא בעת שמתאכסן הוא אצל ראובן וירא שגם הוא יתאכסן שם ויהיה טירחא בשניהן אצל בעל הבית אח' מ"ה משנה וא"ל אצל שמעון אני מתארח ומותר לו לומר כן שאף אם יתארח השני אצל שמעון לא יהיה לו טירחא להוציא כ"א באורח א' וכל אדם מדרכו להכניס אורח משא"כ לפרש"י דפירש דלא ישבחנו דהוא אסור לפירושו אפי' בשעה שאינו מתארח אצלו ע"ש מ"ש עוד מזה ובע"ש כתב ז"ל באושפיזא כיצד שמתארח אצל שמעון ואמר אצל "אחר כו' ול' הרמב"ם שהעתיק המחבר ש"ע ממנו אינו כן אלא ז"ל ואמר אצל "ראובן ואפשר דס"ל לע"ש דצ"ל בשנוי ל' אצל אחר ולא שיפרש אותו אחר בשמו דא"כ יטריח על אותו אחר ובא"כ כוונתו דע"ש דבריו לא נהירין לי דאין זה מדרך הל' דהא זה שאלו היכן אתה מתארח וצריך להשיבו ע"פ שאלתו לפרש ולומר אצל פלוני וגם קושייתו מעיקרא ליתא דאין זה טירחא מיקרי לשמעון וכמ"ש וק"ל ועפ"ר שם כתבתי סי' להתיר שינויים הללו לת"ח "אלף פיך לומר איני יודע "דאלף הוא נוטריקין אושפיזא לימוד פוריא "אלף שפי' לימוד ר"ל למוד פיך לומר איני יודע כלומר שלא יאמר האמת:
מה סָעִיף כא וכשהוא מקפיד על חלוק להפכו כו' הוא מימרא דר"י בפרק אלו קשרים והרי"ף והרא"ש לא כתבוהו שם במקומו וגם הרמב"ם והטור לא כתבוהו ובדרישה כתבתי טעם להשמטתן אותו משום דנראה דסתם גמרא דפרק אלו מציאות חולק עליה דשם לא תלה חזרת אבידה באינו משנה בדיבורו כ"א בהנך תלת ומשמע דאיירי בכל אבידה אפי' בחלוקו ור"י תלה חזרתו בדקדוק הפכת חלוקו ניהו דר"י לא איירו אלא בחזרת אבידת חלוקו מ"מ גם באבידת חלוקו ה"ל להצריך שלא ישנה בריבורו וכנ"ל:
מו סָעִיף כא וכל ת"ח הוא בחזקת כו'. צ"ע אם בזמן הזה ג"כ יש לת"ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגים בזמן הזה דין ת"ח לענין ליטרא דהבא בי"ד סי' רמ"ג ושל"ד ולענין היתר נדרים ביחיד בי"ד ר"ס רכ"ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקבלוהו עלייהו דבכה"ג אפי' אינו מומחה דן יחידי כשקבלוהו כמבואר בח"מ סי' ג' וכ"ב וע"ל סי' רפ"ז מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביח א' מן הגדולים הנכסים דהשבח לאמצע ואם הוא ת"ח דתורתו אומנתו לא אמרינן דיטרח ויבטל מלימודו בשביל אחרים אלא השבח לעצמו שם כתב נ"י דאין אותו דין ת"ח נוהג בזמנינו וב"י הביאו שם וכתב עליו דאין דבריו נראין וגם בש"ע לא כ' שם דעת הנ"י אבל בד"מ כ' שנראה כדעת הנ"י ובש"ע סתם ולא כתב מידי ע"ש:
מז סָעִיף כא ה"ג הוא בחזקה שאינו משנה כי אם בדברים כו':
א סָעִיף ג כיון שבא לידו קודם יאוש ומשום דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ובר"פ אלו מציאות פריך לאביי מהא דתנן ואם אמר לו כלך אצל יפות כו' תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי' שליח ה"נ מסתברא דאי לא שויא שליח הא בעינן לדעתיכם ע"ש. והקשה הב"י מזה בי"ד סי' של"א על הרמב"ם שכ' בפ"א מתרומות וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות אם היה שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם ליקט בעה"ב והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה עכ"ל וכיון דאנן קי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מהני כלך אצל יפות אלא בדשוייה שליח. וע"ש שהעלה דהרמב"ם סמך עצמו על סוגי' דקידושין דף נ"ב וממילא אידחי' הך סוגיא דר"פ אלו מציאות דשם אמרינן האי סרסי' דקדיש בפרוזמ' דשיכר' אתא בעל הבית ואמר אמאי לא אתית מהאי חריפ' אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה ומשמע דאפי' בכה"ג שליקט שלא ברשות כי אתא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות וגלי אדעתי' דניח' לי' אע"ג דמעיקר' לא ידע מהני והטעם משום דמצוה שאני ומהני אפי' לא ידע מעיקר' ומשום דמסתמ' ניח' ליה מעיקר' ע"ש. ובט"ז שם האריך בזה והעלה גם כן כדברי הב"י דסוגי' דפרק אלו מציאות אידחי' ומשום דניחות' דמלוה שאני ואמרי' מדהשת' ניח' לי' מעיקר' נמי ניח' ליה ואע"ג דמעיקרא לא ידע ע"ש. וכן נראה לענ"ד מוכח מהא דאמרי בעירובין דף ע"א בהא דפליגי ב"ש וב"ה בביטול רשות משחשיכה וסברי ב"ה דמהני וטעמ' דב"ה אמרי שם דה"ל כאומר כלך אצל יפות ופרש"י כי היכא דאמרינן בכלך אצל יפות מדהשת' ניחא ליה מעיקר' נמי ניח' ליה בביטול רשות נמי דמעיקר' ניח' ליה אלא דשכח ולא ידע ע"ש ומבואר דכלך אצל יפות מהני אפילו בדלא שוי' שליח וע"כ משום ניחות' דמצוה שאני וכן מוכח מהא דכתבו הפוסקים דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום דניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' ואע"ג דהשת' מיה' לא ידע וכבר כתבו תוס' ר"פ א"מ דאם נותן אדם לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אע"פ שיודע בחבירו שיתרצה אלו יודע אפ"ה אסור לאוכלו כיון דהשת' מיהא לא ידע כיון דקי"ל כאביי ע"ש וכ"כ שם בהגהת אשרי ובמרדכי וא"כ היכי מותר ליטול אתרוג של חבירו בלתי ידיעה ע"כ משום ניחות' דמצוה שאני דלא בעינן ידיעה וכמ"ש הב"י ובשו"ת כתבתי בזה באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעליתי דמותר בהנאה אחר פסח כיון דכבר העלו אחרונים להתיר כל שביטל אפי' בלא מכירה כיון דעכשיו כבר נהגו כ"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה אלא דבנדון זה גם בטול לא היה לו בממונו וכחבתי מהך סוגיא דעירובין בביטול משחשיכה דה"ל כמו כלך אצל יפות ואמרינן מסתמ' ניחא ליה מעיקר' אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרי' מעיקר' ניחא לי' אלא ששכח ולא ידע והא דאמרי' פ"ק דפסחים דף ז' ולבתר איסור' לא מצי מבטל לי' והתני' היה יושב בבה"מ ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו א' שבת וא' י"ט מבטלו בלבו כו' י"ט בתר איסור' הוא ולא אמרי' מעיקר' ניח' ליה בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפשר לו' הך סוגיא נמי אידחי' מהך סוגי' דעירובין כמו דאידחי' הך סוגי' דא"מ וא"כ הא דאחר זמן איסור' לא מצי מבטל לי' היינו בידע מעיקר' ולא ביטל אבל שכח ולא ידע ה"ל כמו הך דעירובין דביטל משחשיכה. אמנם חלילה להקל בזה כיון דמדברי הפוסקים בא"ח לא משמע הכין אלא שכתבתיו לסניף שהי' שם עוד הרבה צדדי היתר: אלא דגם לפמ"ש הב"י בישוב דברי הרמב"ם משום ניחות' לא בעינן ידיעה אכתי תיקשי במ"ש הרמב"ם או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם לעצמו ע"ש ובזה דליקט לעצמו ל"ש ניחות' דמצוה דבתורם דבע"הב הוא דשייך לו' ניחות' דמצוה כיון דעליה רמי' מצוה להפריש תרומה אבל פירות חבירו אין המצוה עליו ובט"ז שם נמי קשי' לי' קושי' אחריתי בדברי הרמב"ם ע"ש וכתב דמיירי דכל מה שליקט הכל תרם ולא נשאר כלום אצלו דאין כאן גזל דהוכיח סופו על תחלתו כאלו ליקט מתחלה כולו לשם תרומה ע"ש ולא נהיר' לענ"ד דאפי' ליקט מתחל' כולו לשם תרומה כיון שתרם על פירות שלו ליתי' בזה משום ניחות' דמצוה כיון דלאו עליה רמי' ואע"ג דאמרו ניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' היינו היכא דלא עבדי' חסרון ממון אבל היכ' דאיכ' חסרון ממון לא ומה"ט כתבו הפוסקים בספרים היכ' דיש קלקול וחסרון ממון אסור לו להשתמש בלתי ידיעת בעלים: והנה לפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח לחלוק על דברי תוס' שכתבו בפ' א"מ דאסור ליטול משל חבירו בלי ידיעה אע"ג דידוע לו שמא יקפיד ומשום דה"ל יאוש שלא מדעת ובש"ך העלה דמותר ומשום דיאוש שלא מדעת שאני דגם בתר דידע דנפל לא הי' מתייאש אלו הי' ידע מקום האבידה. והא דמדמה בש"ס טומאה ותרומה התם טעמא אחריני משום דלענין תרומה וטומאה בעינן ידיעה ממש ע"ש וא"כ היכ' דליקט לעצמו אין בזה משום גזל כיון דרשאי ליקח לעצמו היכ' דידוע דניחא ליה ולא אמרינן בזה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' היכ' דליכ' משום ניחות' דמצוה ובש"ס דמדמה לה ליאוש שלא מדעת אינה אלא היכ' דליקט לתרום תרומה על של בעה"ב דבזה בעינן ידיעה ממש וכמ"ש הש"ך דתרומה וטומאה בעינן ידיע' ממש ובליקט לתרום לבה"ב ה"ל ניחות' דמצוה ולא בעינן ידיעה מדעת. אלא שדברי הש"ך המה נגד דברי תוס' והג"א והגהת מרדכי פרק א"מ שם. ולכן נרא' לפמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות פרק מרובה בהא דאמרי' הגנב והגזלן תרומתן תרומה והקדשן הקדש משום יאוש ושינוי השם. וכ' עלה דאין הטעם משום הצטרפות יאוש ושינוי השם דכל היכא דהאי לחודיה ל"מ גם ע"י צירוף ל"מ אלא דעיקר הקנין הוא בשינוי השם לחודי' דהוי קנין כמו בגנב עלה ונעשה איל אלא הא דבעינן יאוש היינו כדי שיהי' מקום שיהי' חל עליו שינוי השם דאי ליכ' יאוש ליכ' שינוי השם כלל כיון דהבעלים מרדפין אחריו והוי שינוי החוזר וכל שנתייאשו בעלים מצא מקום לחול שינוי שמו ובטלה ונעשה איל דהשם חל ממיל' לא בעי יאוש ע"ש וע' תוס' מרובה דף ס"ז ד"ה הא לאו הכי. וא"כ נראה דגבי תרומה והקדש סגי נמי ביאוש שלא מדעת כיון דעיקר הקנין הוא שינוי השם אלא שלא יהיו בעלים מרדפין אחריו דכל זמן שרודפין אין מקום לשמו שקרא לה וכיון דלכי מתיידע לי' ודאי מייאש ולא ירדוף אחריו וניח' ליה בשינוי שמו א"כ ממילא קני לה בשינוי שם ומש"ה היכ' שליקט לעצמו ועשאן תרומה על פירות שלו קני לה בשינוי שם כיון דניח' ליה. אע"ג דלא ידע כיון דלכי מתיידע ניחא ליה אבל היכ' דליקט לתרום לבעה"ב דבזה ל"ש שינוי השם דאינו קונה אלא בגנב וגזלן אבל בליקט לעצמו קונה בשינוי שם כמו בגנב וגזלן. וע' תו' ר"פ לולב הגזול ד"ה כי גזזי אוונכרי ז"ל וא"ת האי יאוש שלא מדעת הוא כו' י"ל דלא מקרי יאוש שלא מדעת אלא היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד אבל הכא ידעו הבעלים ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע ע"ש והתם עיקר הקנין ביאוש לכשיתלשו ואע"ג דלא ידע מתלישתן מהני ליה וא"כ נראה דמכ"ש בגנב וגזלן שתרומתן תרומה והקדשן הקדש ע"י שינוי השם עיקר הקנין והיאוש אינו אלא שלא ירדפו הבעלים דכל זמן שמרדפין ליכא מקום לשמו כלל וכיון דידוע דניחא ליה סגי לה ביאוש שלא מדעת שיחול שינוי שמו וא"כ ממילא קונה בשינוי השם וכמ"ש וא"כ ניחא הך דליקט לעצמו ודוק:
ב סָעִיף יט ואם מראים הדברים שהם של אדם אחד בגמ' וברמב"ם ופוסקים סתמו הדברים ולא ידעינן שיעור הקורבה כמה ער שיהי' נראה שהוא מן הכלי. ונראה מהא דאמרי' בע"ז ר"פ ר' ישמעאל גבי אבנים שנמצתו בצד מרקוליס ואמרו שם במקורבות כ"ע ל"פ דאסור כו' ובמסקנ' שם בש"ס אמרו דמודה ר"ע בנמצא אבנים תוך התפיסה של המרקוליס שהוא תוך ד' אמות ע"ש פירש"י וא"כ נרא' דה"ה הכא עד ד' אמות ה"ל מן הכלי יותר מד' אמות לא הוי מן הכלי ולשטת תוס' שם גם למסקנ' דגמ' לא הוי מחורבות אלא שיעור אמה או חצי אמה ויותר מוכן ה"ל רחוקות והא דאמר ר"ע תוך התפיסה אסור דהוא ד' אמות היינו משום דעושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ע"ש וא"כ ה"נ מצא פירות בצד הכלי לא הוי מן הכלי אלא בנמצא תוך חצי אמה או אמה. אמנם קשה דהא קי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכדאית' פ' לא יחפור וכתבו שם תו' דאפי' בקורבה דמוכח אזלינן בתר רוב' וא"כ מתני' דמצא פירות בצד הכלי אמאי לא אזלינן בתר רובא ואינו של בעל הכלי וכן שם במרקוליס דאמרו במקורבות כ"ע ל"פ דאסורות אמאי לא אזלינן בתר רובא ולאו מן המרקוליס הוא. והנה לפמ"ש הרמב"ן פ' לא יחפור שם ניחא ע"ש שכתב ז"ל אבל עלבי מצנעי פי' ודאי דמצנעי ואפי' לר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה כאן נמצא כאן הי' וה"ל קרוב ומצוי וליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ל וא"כ ה"נ י"ל במקורבות למרקוליס תוך ד' אמות לפי' רש"י או תוך אמה לפי' תו' לאו קרוב בלחוד הוא אלא חשיב מקומו ממש וה"ל קרוב ומצוי וה"ה ה"נ במצא פירות בצד הכלי. ובזה ניחא הא דאמרו במקורבות כ"ע ל"פ דאסור דהיינו ר' אמות ובכל מקום קרוב מיקרי עד כמה שמקורב לזה טפי מזה ה"ל קרוב אלא משום דרוב וקריב הלך אחר הרוב להכי בעינן ד' אמות בכדי שיהי' מקומו ממש אבל לפמ"ש הרא"ש שם פ' לא יחפור דלדידן נמי עינבי שרי כיון דקי"ל כר' חנינ' דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ע"ש וא"כ אפי' במקומו ממש אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב א"כ קשי' הך דמצ' פירות בצד הכלי וכן הך דמרקוליס דאפי' תוך אמה נמי ניזל בתר רובא כיון דרוב' עדיף וצ"ע. ובתורת חיים פרק לא יחפור העלה שם דהא דא"ר חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב דהיינו דוק' בקורבה דאינו מוכח אבל קורבה דמוכח קרוב עדיף וע"ש שכתב דעד חמשים אמה ה"ל קורבה דמוכח. אמנם ר"פ ר' ישמעאל שם מוכח להדיא דרחוק מן המרקוליס יותר מד' אמות ודאי מותר דהא ס"ל לר"ע דחוץ לתפיסה מותר ואי נימ' עד חמשים אמה חשיב קורבה דמוכח ועדיף מרובה א"כ חוץ לד' אמות אמאי מותר. וע' ב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק ס"ט וז"ל וכל זה איירי כשנמצ' בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצ' בידו טבעת אבל אם נמצ' ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לו' הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאמרי פרק א"מ אם נמצ' פירות סמוך לכלי כמ"ש בח"מ סי' רס"ב ופשוט בעיני עכ"ל ופשיטותיה דידיה לא נדע דנרא' דהו' דומה ממש להך דהכא וכן בהאי דר"פ רבי ישמעאל דאמרו במקורבות כ"ע ל"פ דאסור ושיעור סמיכת הארנקי לגוף נראה נמי דהוא תלי' במחלוקת רש"י ותוס' במקורבות דמרקוליס מתוך אמה עד ד' אמות וכמו שכתבתי:
א סָעִיף יז כיון שבא לידו קודם יאוש. עיי' ש"ך ס"ק א' שכתב דחצירו ג"כ כשבא לחצירו קודם יאוש דלא קנה וכ"כ בסי' רס"ח ע"ש ולכאורה הוא תמוה מאוד דהא בסעי' י"ז מבואר דאם התגר מצאם אם שהו בידו כדי שיכול לערבו עם פירותיו דכבר נתיאשו הבעלים והתם הרי בא לחצירו קודם יאוש והוי יאוש שלא מדעת לא קנה ותיקשי להנך פוסקים דלא ס"ל הסבר' שכתבו התוס' דכל שאין הוה להימצ' לא קני ליה חצירו ומתרצים התו' דמצא בכותל מטעם יאוש שלא מדעת עיין ברא"ש ובשאר פוסקים שם א"כ הרי קני' ליה חצירו קודם יאוש והוי יאוש ש"מ לכן נראה דדוקא כשב' לזכות מחמת חצר כגון שמצאו אחר וטען בעל החצר שהו' זכה בו מקודם ע"י חצירו וכיון דבא לקנות מחמת חצירו ולומר שחצירו הוא בידו וא"כ הרי בא לחצירו שהוא בידו קודם יאוש דלא קנה אבל כשאומר לא ניח' לי בקנין ובשליחות החצר ורצונו לקנות בהגבהה דוקא ודאי דאין חצירו קונה לו דלא עדיף מזיכ' ע"י אחר וצווח כששמע דאינו זוכ' כמבואר בב"ב דף קל"ז וה"נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו וידו כשאינו רוצה לזכות על ידו והוי כאלו לא קני לו חצירו כלל וממיל' זוכ' בהגבהה כשמגביה אחר יאוש:
ב סָעִיף ד ששוה שני פרוטות עיין ש"ך ס"ק ד' והו' תמוה מאוד דמה בכך דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ כיון שלא ראו אותן מבקשים ממיל' אינו חושד כלל לחבירו ונראה דכוונתו דהא שכתבו התוספות בהא דאמר שותפין נינהו דמיירי כשביקשו יחד ע"ש הטעם הוא דכיון שביקשו יחד תולה הדבר שבודאי השותף מצאו כשביקש וכיון שאינו חושד להשותף שרוצה לגנוב רק שלקחו לצערו מש"ה לא מייאש נפשו אבל כשלא ביקשו אינו תול' כלל בהשותף שמצ' וממילא מייאש נפשו בדבר שאין בו סי' ולפ"ז לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דשותפין נינהו ונאבד מאחד מהן אף שממשמש זה בכיסו מ"מ שני שותפין האחרים לא ידעו כלל מהאבידה והוי יאוש שלא מדעת ואף שהאובד ע"כ ידע אין לומר דיזכה המוצ' בחלק שלישי דז"א דיש לחוש שמא האובד מחל חלקו לאחרים שלא ידעו ולפ"ז בידוע שהוא של אחד מהן שכתב הסמ"ע בס"ק ו' דא"צ להחזיר מיירי שביקשו יחד דבלא"ה אין תולה בהן שמצאו וסובר אולי מצאו אחר ויכריז כיון שיש בו סי':
ג סָעִיף ה דבר שנתיאשו הבעלים והנה הא דיאוש קונ' נראה דלא יצא ע"י יאוש מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכ' דהנ' התוס' בב"ק דקט"ז אהא דאמר בש"ס בעובד' דרב ספרא דלוינהו אריה ובכל ליל' שדר לי' חמרא כדמט' זימני' דרב ספר' שדר ליד' חמר' ולא אכלי קדם רב ספרא וזכ' בי' א"ל רב אחא מדפתי לרבינ' ל"ל למזכ' בי' נהי דכי אפקרי' אדעתי' דאריה אפקרי' אדעתי' דכ"ע לא אפקריה והקשו התו' בד"ח אדעת' דארי' דהא אמר בב"מ המציל מן הארי ומן הדוב הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וליישב זה נראה דהתוס' בב"ק דס"ו בד"ה כיון דבאיסור' כתבו וז"ל מכאן משמע שייאוש אינו כהפקר גמור דא"כ אפילו בתר דאתי לידי' באיסור יכול לקנות מן ההפקר ולכאור' אינו מובן דבאיזה ענין חלוק יאוש מהפקר הא כמו שהפקר כל המחזיק בו זכה בו כמו כן ביאוש לכן נראה לפענ"ד דבזה חילוק בין יאוש להפקר דבהפקר פליגי ר' יוסי ורבנן בנדרים דף מ"ג דר"י סבר דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה והנה אף דקי"ל בהפקר דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכ' ואפילו הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ"מ ביאוש נראה דלא מהני עד דאתי לרשות זוכ' ואם נתייאש מהאביד' וכלה היאוש קודם דאתי ליד הזוכה א"צ לחזור ולזכות בו רק כיון שראהו תיכף זכה בו ואין שום אדם יכול לזכות בו שוב וזהו ראיית התוס' דאלת"ה רק דיאוש הוי כהפקר גמור ואפילו לא אתי ליד הזוכה יצא מרשות בעלים א"כ אפילו בגזילה נהי דהגזלן לא קנה מטעם דבאיסור אתי לידיה מ"מ הא של הנגזל ג"כ לא הוי דהא יאוש הוי כהפקר לכל אדם והאיך יכול לתובעו גוף החפץ כיון שאינו שלו שהוא הפקר רק דמים יכול לתבוע מה"ת יהי' עדיף אתי לידי' באיסור' מלא אתי ליד זוכה כלל ומדבעינן אתי ליד זוכה בהיתיר' ודאי דאי לא אתי ליד זוכה כלל לא הוי הפקר ומקרא גופיה מוכח כן דבשלמא בהפקר דאתי מקרא דתשמטנה ונטשתה דנלמד משמיטה הוי הפקר אפי' לא אתי ליד זוכה אבל יאוש כתבו התו' בב"ק ס"ז בד"ה מוצא אבידה דנפקא לן מהא דמה שמלה מיוחד' שיש לה סימנים שאין הבעלים מתיאשין וז"ל ושם בקר' כתיב ומצאת' ובב"מ ך"ב אמרינן ומצאתה דאתי לידיה משמע וכיון דלא נכתב קרא דיאוש קונה רק במקום דאתי לידיה מה"ת לן למילף במקום דלא אתי לידיה. ולפמ"ש מיושבים הרבה קושיות התו' דמה שהקשו שם מהא דנתייאשתי מפלוני עבדי דלמה יצא לחירות ולדברינו לא קשה דהא בעבד כבר אתי ליד זוכה דהא העבד מוחזק בעצמו גם קושית התוס' שהקשה דף ס"ט בד"ה כל שלקטו הא דיאוש אינו פוטר ממעשר למאן דס"ל דיאוש לא קנה וכל המחזיק בו זכה ודחקו עצמן לחלק ולפמ"ש הדבר פשוט דכשהוא ביד גזלן דלא קנה הוי בלא אתי ליד זוכה וברשותיה דבעלים קאי ואינו פוטר מן המעשר כמו שהפקר אינו פוטר לר"י קודם דאתי ליד זוכה ולא קשה ג"כ קושית התוס' דהכא דשאני מציל מפי ארי לניצול בעצמו מפי ארי דהמציל מפי ארי כלה היאוש אחר שבא ליד הזוכה אבל ניצל בעצמו מפי ארי הרי כלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה והא דהוצרך הש"ס לומר אדעת' דארי אפקר' דהחילוק שבין ייאוש להפקר הוא דהפקר הוא מדעת ויאוש הוא שלא מדעת וכיון דמדעת השליכו לפני הארי הוי הפקר אפי' לא אתי ליד זוכה ולזה אמר דאדעתיה דארי' אפקריה ולא הוי הפקר מדעת ומטעם יאוש לא הוי צריך זכות בעצמו כיון דכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה והשתא א"ש הא דמדמה הש"ס בב"ק שם בעלה חמורו מאליו להא דרב ספרא דקשה הא בהך דרב ספרא אינו הפקר מטעם שכתבו התוס' שם וכיון דהארי לא בא לטרוף ובעל חמורו גבי שטף נהר הפקר גמור הוא כמו במציל מן הנהר דהא הנהר בא לשטוף וא"כ אפילו לא אמרינן משמי' רחימו מ"מ הוי כזוכה מהפקר ועיין בנ"י שדחק בזה ולפמ"ש א"ש דמציל מן הנהר ג"כ אין לו דין הפקר שלא הופקר מדעתו רק מטעם יאוש הוא דדוקא באבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדיו יש לו דין הפקר ממש ואפילו לא אתי ליד זוכה משא"כ הכא דמיירי ע"כ ביכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר מהפקיר' זכינ' וכיון דיכול להציל ממילא אינו רק מטעם דכיון שעמד שם ולא רדף אחריו הוי יאוש כמבואר בב"מ דף ך"ב ד"ה שטף נהר ע"ש וכיון שעלה מאליו וכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה נעשה של בעלים כדמעיקר' וע"כ הוצרך לטעם דמשמי' רחימו עליה וכמו בחמר' דרב ספרא ועיקר מה שמדמה הש"ס היא כמ"ש הנ"י ע"ש ועיין עוד במה שכתבתי בסי' רס"ד בזה:
ד סָעִיף ו מסתמא הרגישו הבעלים ולא הוי יאוש שלא מדעת ובקצה"ח ס"ק א' הביא בשם הב"י והט"ז דבניחות' דמצוה אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולזה כתב באחד ששכח לבטל חמצו וביטל אחר שש דמהני דאמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה והא דאמר הש"ס בפסחים דאין מועיל ביטול משחשיכ' נדחה מהלכה ע"ש וישתקע הדבר ולא יאמר וח"ו לומר כך דבלאו הכא ידעינן דלא ניחא ליה בחמץ דהא איסורא לא ניחא ליה דלקני ובלאו הכי אינו ברשותו כלל דאיסור הנאה הוא רק דרחמנא אוקמיה בע"כ ברשותיה כדאמרי' שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א"כ מה בכך דידעי' דמעיקרא לא ניחא ליה כיון דרחמנא אוקמי בע"כ ברשותו כל זמן שלא ביטל בפה או בלב:
ה סָעִיף טז שנים שנים חייב להכריז עיין סמ"ע ס"ק ל"ב ול"ג ודבריו קשים להולמן והעיקר כמ"ש בפרישה ע"ש:
ו סָעִיף יט אם מראים הדברים ועיין קצה"ח שחקר כמה שיעור יהיה מקורב או מרוחק ולפענ"ד נראה דהשיעור הוא כל שלפי האומד בשעה שנפל הכלי ומתפזר באיזה ריחוק שיכול להפיל נקראין מקורבים ובקצה"ח דימה אותו להא דע"ז פ' ר' ישמעאל דתוך ז' אמות נקרא מקורבים ואינו ראיה כ"כ דשאני מרקוליס שזורקין לו אבנים דמחמת זריקה נופל יותר למרחוק גם מה שתמה על הב"ש באה"ע סי' י"ו ס"ק ס"ט שכתב דכשנמצא הארנקי או דטבעת סמוך לההרוג דלא מהני כי יש לומר דהארנקי מונח מקודם ול"ד לנמצא פירות סמוך להכלי דסי' רס"ב עיי' שם וע"ז תמה בקצה"ח וכתב דדומ' ממש ולפענ"ד נראה דלא דמי כלל דבשלמא באבידה כשאומר הבעל אבידה כלי פלוני עם פירות אלו נאבדו אצלי והרי ידענו שהיה פירות בכלי זו בשעת אבידה דהא כתבו התוס' בב"מ דף ך"ב בד"ה ואי דליכא דלא חשדינן לי' למשקר רק דאמרינן דילמא גם מאחר נפל ע"ש משום הכי תלינן שפירות אלו היה בכלי זה כיון שראויין ליפול למקום זה ולא חיישינן לחשש רחוק לומר שהפירות שהיה בכלי זה נאבדו והני אחריני נינהו או לומר שבעל הפירות משקר וזה לא אמרינן כמ"ש התוס' הנ"ל ועיין סעיף ל"ג בסמ"ע ס"ק ך"ח דמה"ת לומר כך כיון שנראין הדברים שהוא אמת דמנין הי' יודע לומר על פירות כאילו שהיה בתוך כלי כזו והוי כעין סי' מקום כיון שראויין ליפול על מקום זו מהכלי משא"כ הכא שנמצא הרוג וארנקי סמוך לו ואין אנו יודעין אם היה כלל על הרוג זה ארנקי זה ושפיר יש לחוש שהאיש שהיה עליו ארנקי אבד זה הארנקי סמוך לנהרג זה וכי אי אפשר להזדמן שיהיה שני דברים סמוכין זה לזה זה נהרג כאן וזה אבד כאן אבידה תדע דבאבידה ג"כ אם יזדמן כהאי גונ' כגון שמת בעל האבידה והיורשים מביאין עדים שכלי זה של אביהם הוי ומהפירות אינן יודעין כלל הנאמר ג"כ דהפירות הן של בעל הכלי כיון שמצאן סמוכין וכן אם ימצאו שני אבידות סמוכין היעלה על הדעת שאם יביא עדים על האחד שיטול גם השני אלא ודאי דלא אמרינן כן אלא כשבעל האבידה אמר שהיה בכלי הפירות האלו וגם שפי הכלי כלפי פירות שאז נראין הדברים כך כמו שאומר אבל בשאר שני אבידות סמוכין זה לזה ודאי דלא אמרינן אפי' בעל האבידה אומר כך וכן אפי' בפירות בכלי והכלי כלפי הפירות ואין בעל האבידה כאן רק היורשים אין ראיה מהכלי לפירות כנ"ל ברור והרוג וארנקי סמוכין כשני אבידות דמיין ועוד נראה דודאי אין לדמות איסורא לממונ' כדאמרינן בב"מ דף ך' מי קא מדמית איסורא לממונ' וכן מוכח באה"ע קל"ב ובגיטין בגט דבעינן דוקא מצאו קשור בכיס וכן מצאו בחפיסה משמע דבעי' דוקא שיהא מונח בתוך הכלי:
א סָעִיף ב שותפים. אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי' שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי לההולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרו לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל אחד יאמר אני לא מצאתיה משא"כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידם לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים ג"כ אינו מייאש דאף אם יכפרנו זה שהלך עמו ורוצה לישבע שלא מצאה סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת אבידתי. סמ"ע:
ב סָעִיף ג כובדו. פי' והיה נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקלה המשא מעליו ואף שודאי לא הרגיש מיד בשעת נפילה דא"כ הי' מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש סמוך לנפילה קודם שמצאו זה והגביהו. (שם):
ג סָעִיף ג קודם. ר"ל דאף אם היה יודע מנפילתו הי' מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דחצירו כידו בזה דלא קניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי בסי' רס"ח ס"ג ע"ש עכ"ל:
ד סָעִיף ד משנים. בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ומשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאינן שותפין [או] שהם מודים בכך וכל א' אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו כ"כ ר' ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב' פרוטות שלימות. ש"ך:
ה סָעִיף ד אפי'. דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתי מצאוהו והן ידעו שממנו נפל. סמ"ע:
ו סָעִיף ד בידו. אע"ג דבסי' ר"ס ס"ט כתבתי דס"ל להמחבר ביאוש של"מ זכה בו וא"צ להחזירו כ"ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרינן יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב' או מג' י"ל דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלן ויחזירו לו. ש"ך:
ז סָעִיף ד ששוה. ושראה אותן מבקשים אבל אם אין בו ב' פרוטות או שראה שלא בקשו אחריו ונטלה אחר ששהה כדי שיוכל למשמש בכיסו ה"ז שלו עכ"ל ר"י נ"ד ח"ב. והטור והשאר אחרונים שלא חלקו בכך נראה דלא ס"ל הכי וכן נ"ל עיקר ונרא' שיצאה לו לר"י כן מרש"י ותוס' דף כ"ד ע"ב ונרא' דרש"י לא כ"כ אלא לר"נ דלא ס"ל אימר שותפי נינהו וכן התו' לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש אבל לדידן דקי"ל דלא הוי יאוש אע"פ שלא ראה אותן מבקשים ונטלה אחר ששהה כדי משמוש בכיסו לא מייאש דאימר שותפי נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו"ק. שם:
ח סָעִיף ה שנאבד. דקדק לו' שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור די"ל דדרך הינוח או מטמון בא לשם וכמ"ש בסי' ר"ס ע"ש. סמ"ע:
ט סָעִיף ו נחתום. לאפוקי של בעה"ב שאין א' אופה כמו חבירו ויש לכל בעה"ב סי' בלחם אפייתו. שם:
י סָעִיף ז נפילה. המחבר סתם כדעת הרמב"ם וטעמו דהני נמי מידי דמיכל נינהו וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומיא דעיגולי דבילה אבל הטור השיג עליו ע"ש בס"ט וטעמיה דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה ולישה ואפייה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו וכן דעת התוספת והרא"ש ומהתימא על הרמ"א שלא כתב דעתם לפחות בשם י"א. שם:
יא סָעִיף ט בר"ה. לאו דוקא ר"ה אלא כל שמצאן במקום הליכת בני אדם ר"ה מקרי וכן מוכח בסי' ר"ס ס"י. שם:
יב סָעִיף ט נפילה. כגון שמצאן מפוזרים ובאמצע השדה ודרך הנחה הוא שמונחין יחד ומן הצד. שם:
יג סָעִיף י פירות. דאין דרך לדרוס אפירות ומקומן הוי סי'. שם:
יד סָעִיף יא מעות. דידע בנפילתן מיד כמ"ש בס"ו. שם:
טו סָעִיף יא צבור. דודאי הונחהו שם ויש סי' במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן. שם:
טז סָעִיף יב האמצעי. הטור מסיק וכת' ז"ל אבל מצא ב' אפי' עשויין כמגדל או אפי' ג' ואין עשויין כמגדל אלא כולן מונחין זה על גב זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחופי פי' מקצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג הקרקע הרי הן שלו ע"כ. שם:
יז סָעִיף יג סימן. וסיים הרמב"ן וז"ל ואף על גב דטעמא הוא משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה הכי קאמר שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי הוא כדבר שאין בו סי' הא לא"ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל ור"ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סי' שינוי א' מחבירו יש לחשוש משא"כ כשיש סי' מיוחד לא' מה שאין לאחרים. שם:
יח סָעִיף טז שנים. ר"ל אפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה א' א' הוי דרך נפילה ואין בו סי' והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחין זוגות ב' ב' הוי מנינם סי' דיאמר ד' מצאת והיו מונחין זוגות זוגות וה"ה אם מצא ג' מונחין יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכ' סי' במנין. שם:
יט סָעִיף יב שמנין. וכתב בד"מ הטעם דדברים אלו אינן מצויין אצל בני אדם מש"ה כל שנושא אצלו מאלו הדברים יודע מנינם משא"כ מטבע בסי"ב ע"ש ועיין בס' א"א דף ק"א ע"א:
כ סָעִיף יז שהקשר. פירוש כשהוא קשור בקשר משונה וה"ה מנין המעות הוי סי' אפי' אינו קשור בקשר משונה כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דכן משמע ברש"י ודלא כמסקנת ב"י:
כא סָעִיף יז עצמו. והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע"פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שהייה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבעה"ב אפי' שהה הרבה צריך להחזיר כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבחנם דחק דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דהש"ס ובש"ס נקט מלתא פסיקא דבקנאו מתגר לעולם שלו כמ"ש התוס' ע"ש עכ"ל:
כב סָעִיף יז שהו. פירוש ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו' דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדן דאם מצאן קודם ששהו בידו כ"כ אזי הוי יאוש של"מ וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי' אפי' אחר זמן מרובה ומש"ה צריך להכריז עליהן או להחזירן מעצמו אם יודע של מי הם עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך וה"ה אם התגר עצמו מצאן אחר ששהה כדי למכור לאחרים דמתייאש בעה"ב דסבר שכבר מכר התגר והקונה אינו יודע למי יחזיר כ"כ התוספות ריש דף כ"ז וכן נרא' מדברי הה"מ פט"ו דגזילה דין ז' בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"נ מדברי הנ"י ע"ש עכ"ל:
כג סָעִיף יט נשאר. בש"ס מחלק בין ציני ופירי לכובא וכיתנא הביאו הטור וכתב חילוף פי' דרש"י ור"י וכ"פ הרא"ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם דס"ל דר"פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימא על הרמ"א דהשמיט מלכתוב דעתם בלשון י"א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאוריית'. סמ"ע:
כד סָעִיף כא חדש. דאז לא שייך בו טביעת עין אפילו לת"ח כיון שעדיין אינו רגיל בו. שם:
כה סָעִיף כא ת"ח. צ"ע אם יש בזה"ז ג"כ לת"ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגין בזה"ז דין ת"ח לענין לטרא דדהבא בי"ד סי' רמ"ג ושל"ד ולענין היתר נדרים ביחיד שם ר"ס רכ"ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקיבלוהו עלייהו דכה"ג אפי' אינו מומחה כמ"ש לעיל סי' ג' וסי' כ"ב וע"ל סי' רפ"ז ס"ב שם:
א סָעִיף ב של שותפים הרבה. עיין בלבוש שכתב הטעם בזה משום דאע"ג דומצאתה איכא. אשר תאבד לכל א' ליכא ע"ש וע' בס' בר"י סי' ו' אות ו' שכתב עליו וז"ל לא ראיתי טעם זה לא בש"ס ולא בפוסקים ולפום רהיטא קשה על זה מסוגיית הש"ס דף כ"ז דשקיל וטרי טובא מאי איכא בין ת"ק דמפיק ש"פ מאשר תאבד ובין ר' יהודה דנפקא ליה מדכתיב ומצאת לא קאמר דאיכא בינייהו ש"פ של שותפין ויש ליישב וק"ל עכ"ל ע"ש ועמ"ש לעיל סי' צ"ג ס"א סק"ד:
ב סָעִיף כא וכל ת"ח כו'. עבה"ט שכ' צ"ע אם יש בזה"ז כו' ועי' בתשוב' שבו"י ח"א סימן קס"ז שכ' דאין ספיקו של הסמ"ע מוציא מידי ודאי של רמ"א דכל ת"ח הוא בחזקת כו' והטעם נ"ל כיון שבודאי אינו של המוצאו למה נפסיד ת"ח בחנם אף מספק כו' (עי' בס' בר"י לעיל סימן ט"ו אות ג' שפקפק קצת עליו ומ"מ לדינא משמע דמסכים עמו בזה עמ"ש בסימן ט"ו ס"א ס"ק א' והיכי דתפס בעל האבידה ואית ליה מגו ודאי לא מפקינן מיניה אפי' בעם הארץ (באם מצאו זה קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם) וכ"ש בת"ח דאפי' לכתחלה מותר לתפוס כה"ג עש"ה ועמ"ש לעיל סי' ד' ס"ק ה':
א סָעִיף א וכן אפילו. רמב"ם וגמ' שם נ"ה א':
ב סָעִיף ב ואם אח"כ כו'. שלא אמרי שם ך"א ב' אלא דכי אתא כו' אבל לא נודע לו שנתייאשו עד אח"כ ל"ל בה וכמו בעובדא דכופרא דהאי גברא לא ידע דאייאיש דקא מחסם וכי ס"ד דלא ידע דייאוש מותר:
ג סָעִיף ב ואם היה כו'. מדקאמר שתי פרוטות ועוד דמילתיה דר"נ במאי מיתוקם אבל הרמב"ם ס"ל אף בכה"ג חייב וכגי' הרי"ף א"ד אע"ג דלית ביה שוה פרוטה לכל חד כו' וכ' הרי"ף ורבא פליג עליה דר"נ וז"ש הרמב"ם וש"ע בסי' ר"ס ס"ג לשלשה עכו"ם וכמ"ש שם ועמ"ש בס"ס צ':
ד סָעִיף ג במקומו. כרבא דסתמא דגמ' ך"ה ב' פריך וליהוי כו':
ה סָעִיף ג בקשריו. שם ועבה"ג:
ו סָעִיף ג כגון שניכר כו'. ך"ג א' הלכתא כו' ברה"י אי כו':
ז סָעִיף ג (ליקוט) מחמת כובדו או כו'. שם במתני' מעות ופירות מחמת חשיבותו כמש"ש בגמ' כדרב יצחק כו' וכן בלשונות ארגמן כמש"ש התם נמי כו' וכן עיגולי דבילה וככרות של נחתום גירסת הרא"ש ג"כ אגב דחשיבי כו' וכ' משום דמידי דמיכל הוא וכ' דהוא הטעם ג"כ למחרוזות של דגים וחתיכית של בשר אבל גיזי צמר ואניצי פשתן הטעם משום יקירי וצ"ל שכן היה גי' בגמ' ת"ש גיזי כו' והכלל לגי' כל מתני' משום חשיבי לבד מגיזי ואניצי אבל כריכות ברה"ר טעמא אחרינא להו כמש"ש ך"ב ך"ג בפלוגתא דרבה ורבא והטעם משום דכריכות מסתמא דרך הינוח ועתוס' ך"א א' ד"ה אלו כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ד אפי' אין כו'. תוס' שם ד"ה שנפל כו' דהא סתם מטבע לית בה סימן:
ט סָעִיף ד ואם אין כו'. כיון דבא לידו באיסורא וכמ"ש רש"י לז ב' וכנ"ל:
י סָעִיף ד (ליקוט) ודוקא כו'. כמש"ל ס"ב ועמש"ש דרי"ף ורמב"ם חולקים ע"ז לכן סתם כאן ועמ"ש בס"ס צ' (ע"כ):
יא סָעִיף ה אפי' יש כו'. כמ"ש כ"ד ב' בא ישראל כו' וכל הסוגיא שם ושם ך"ג ב' וכמש"ו וכן כו': (ליקוט) מצא כו' אפי' כו'. כמ"ש במתני' ך"ז אף השמלה כו' ובכמה מקומות (ע"כ):
יב סָעִיף ה (ליקוט) וכן כו'. עתוס' ך"ו א' ד"ה בכותל כו' וז"ש בגופה ואמר או במקומה כמש"ש ך"ג ב' ועהג"א שם (ע"כ):
יג סָעִיף ו שאינם צבועים. טור:
יד סָעִיף ז מצא כו'. ך"א א' ועבה"ג ואין דעת התוס' כן וע"ש ד"ה וכמה כו':
טו סָעִיף ט המוצא כו'. שם וכפי' תוס' ד"ה ברשום וד"ה אביי:
טז סָעִיף ט ודוקא כו'. שם ד"ה חביות כו':
יז סָעִיף יא ציבור. ר"ל אפי' א' דקי"ל מקום הוי סי' ועגמ' שם וכן בפירות:
יח סָעִיף יב (ליקוט) מצא כו'. דוקא שלשה וטבעא מכריז ויתן סי' במנין. גמ' וערא"ש שם. וצ"ע למה השמיטו הרמב"ם וש"ע (ע"כ):
יט סָעִיף יב (ליקוט) והם כו' דהיינו כו'. כר"ח דהלכה כמותו נגד ר' יוחנן ור"י מגדלאה ס"ל כוותיה ואין הלכה כיחיד נגד שנים. ומכריז טבעא כמש"ש בגמ' מאי מכריז כו' דזהו אף לר"ח ור"י מגדלאה (ע"כ):
כ סָעִיף יב או שהיו כו'. גמ' שם:
כא סָעִיף יב כדי שאם כו'. צ"ל אחר סולם וכ"ה בגמ' וברמב"ם: (ליקוט) או שהיו א' מכאן וא' מכאן וא' על גביהן או זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהם ינטלו בבת א' חייב להכריז. היו עשויים כשיר או כשירה או כחצובם או כסולם ה"ז ספק ולא יטול. דל"ג בגמ' פשוט מיהא חדא כו' אלא אמר רב נחמן כל כו' והוא מילתא בפ"ע אבל סולם לא איפשטא ודברי ש"ע תמוהים וע"ל בהג"ה שכ' כפירש"י והרא"ש וכגי' שלנו (ע"כ):
כב סָעִיף יב (ליקוט) ולא יטול. והרא"ש כ' וחייב להכריז דספק איסורא לחומרא אבל להרמב"ם א"צ דאין מוציאין ממון מספק וכמו בספק בכורות וכיוצא וע"ל סי' ר"ס ס"י בש"ע והג"ה (ע"כ):
כג סָעִיף טז (ליקוט) המוצא כו'. ל' הרמב"ם וצ"ע דהא בשנים לא הוי מנין סימן כמש"ש ך' ב' ושם כ"ה א' מאי מכריז מנין כו' והרא"ש תי' בס"ה דשאני כאן דמכריז מחטין מצאתי והלה אומר בדין הי' ושנים הי' ור"ל דכאן אפי' בבד א' הרבה מחטין אבל הבד לא הוי סימן שכן דרכו בכך ולכן בבד א' שלו הרא"ש שם ע"ש אבל להרמב"ם בלא בדין ק' וב"ח תי' דאמת הרבה בדין מצא אלא שהן מונחין שנים שנים ע"ש ומ"מ צ"ע למה שינה דברי הגמ' ואפשר דגי' אחרת ה"ל בגמ' (ע"כ):
כד סָעִיף יז ואפי' יודע כו'. בתוס' שם ומתייאש בע"ה כו' וכן לתי' הראשון וז"ש שם קודם ששהא כו':
כה סָעִיף יט כיצד כו'. כתי' אחרון וכשיטתו לפסוק בכ"מ לפסוק כתי' אחרון ומדקא' הא והא כו' מכלל דבלא אהדריה לעולם שלי: (ליקוט) מצא כו'. כלישנא בתרא. רמב"ם. וכ"פ הרא"ש ואף שכ' דנקטינן ככל הלשונות לחומרא נ"ל דט"ס וצ"ל להלכה ככל כו'. כמש"ו דהלשונות ל"פ אהדדי דלישנא מציעא פי' לא אישתיר דלישנא קמא וליש' בתרא פי' מהדר אפיה דלישנא מציעא ולישנא בתרא קולא הוא וכ"ה ג"כ להרמב"ם אע"ג שדרכו לפ' כלישנא בתרא מ"מ דברי לישנא קמא מפורש בברייתא וכמ"ש היו מקצת הפירות כו' ואין נ"מ ביניהם אלא דלהרמב"ם ללישנא בתרא ליתא לדרב זביד אבל הרא"ש כ' דל"פ כלל ארב זביד וכמש"ש הא והא בצנא ופירי מ' דוקא בצנא ופירי וז"ל הטור וכ"ז בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש"י ז"ל בכ"ע הם של מוצאן ולר"י בכ"ע הן של הנותן סי' בכלי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ועבתוס' ורא"ש והאי בכ"ע שכ' הטור ל"ד (ע"כ):
כו סָעִיף כ ואם מראים כו'. שם וכנ"ל:
כז סָעִיף כא (ליקוט) אם כלי חדש כו'. אע"ג דרבנן פליגי עליה כמ"ש תוס' שם ד"ה ומודה כו' מ"מ הלכתא כוותיה דמסתבר טעמיה ועוד דשקלו וטרו אליביה. הרא"ש (ע"כ):
כח סָעִיף כא אלא בדברי כו'. בתוס' שם סד"ה באושפיזא והרי"ף תי' בע"א: (ליקוט) אלא בדברי שלום. ל' הרי"ף גרסינן בפ' הבע"י כו' מותר לשנות מפני השלום כו' ומסתברא לן דהאי דלא חשיב לה כאן דלא איצטרכא ליה דמצוה הוא כו' (ע"כ):
כט סָעִיף כא (ליקוט) בענין שלא יראו כו'. רש"י שם (ע"כ):
ל סָעִיף כא ודוקא כו'. כמ"ש לענין ישראלים ועכו"ם: (ליקוט) ודוקא כו'. תוס' שם סד"ה ומודה והרא"ש שם (ע"כ):
לא סָעִיף כא וכל ת"ח כו'. דלהכי קאמר בכל מקום צורבא מרבנן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.