א כָּל הַיּוֹרְשִׁים, יוֹרְשִׁין בְּחֶזְקָתָן. כֵּיצַד, עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה מֻחְזָק לָנוּ שֶׁהוּא בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אוֹ אָחִיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם עֵדֵי יִחוּס וְלֹא יָדְעוּ אֲמִתַּת הַיִּחוּסִים, הֲרֵי אֵלּוּ יוֹרְשִׁים בְּעֵדוּת זוֹ.
ב יַעֲקֹב שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וְלֹא הֻחְזַק לוֹ בֵּן אֶלָּא שְׁנֵיהֶם, תָּפַס רְאוּבֵן לֵוִי מֵהַשּׁוּק, וְאָמַר: גַּם זֶה אָחִינוּ הוּא, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, הֲרֵי שִׁמִעוֹן נוֹטֵל חֲצִי הַמָּמוֹן, וּרְאוּבֵן שְׁלִישׁ, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה אַחִים, וְלֵוִי נוֹטֵל שְׁתוּת. מֵת לֵוִי, יַחֲזִיר הַשְּׁתוּת לִרְאוּבֵן. נָפַל לְלֵוִי נְכָסִים אֲחֵרִים, יַחְלְקוּ אוֹתָם רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן מוֹדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֵּוִי זֶה אֲחִיהֶם. הַגָּה: וְכָל זְמַן שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁלֵּוִי לָקַח מֵרְאוּבֵן הֵן בְּעַיִן, אוֹ שְׁאָר נְכָסִים הַבָּאִין מֵחֲמָתָן, נוֹטֵל רְאוּבֵן בְּרֹאשׁ. אֲבָל אִי לֵיתְנַהוּ לְהָנֵי נְכָסִים וְלֹא הַבָּא מֵחֲמָתָן, אֵין רְאוּבֵן נוֹטֵל כְּלוּם בְּרֹאשׁ, אֶלָּא חוֹלֵק עִם שִׁמְעוֹן בְּשָׁוֶה (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
ג הִשְׁבִּיחַ הַשְּׁתוּת מֵאֵלָיו, וְאַחַר כָּךְ מֵת לֵוִי; אִם שֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם הוּא, כְּגוֹן עֲנָבִים שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר, הֲרֵי הַשֶּׁבַח זֶה כִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ מֵאֲחֵרִים, וְיַחֲלֹקוּ בָּהֶם. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר, הֲרֵי הֵם שֶׁל רְאוּבֵן לְבַדּוֹ.
ד אָמַר שִׁמְעוֹן: אֵין לֵוִי זֶה אָחִי, וְנָטַל לֵוִי בְּחֵלֶק רְאוּבֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאַחַר כָּךְ מֵת לֵוִי, לֹא יִירַשׁ שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ כְּלוּם, אֶלָּא רְאוּבֵן לְבַדּוֹ יִירַשׁ הַשְּׁתוּת עִם שְׁאָר נְכָסִים אֲחֵרִים שֶׁהִנִּיחַ לֵוִי.
ה וְהוּא הַדִּין בְּכָל הַיּוֹרְשִׁים שֶׁיּוֹדוּ מִקְצָתָם בְּיוֹרְשִׁים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא יוֹדוּ מִקְצָתָן:
ו הֲרֵי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּנַחֲלָתוֹ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר לוֹ: אָחִיךָ אֲנִי חֲלֹק עִמִּי, וְזֶה אוֹמֵר לוֹ: אֵינִי מַכִּירְךָ, נֶאֱמָן, וַאֲפִלּוּ שֶׁיָּצָא קוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח בִּמְדִינַת הַיָּם.
ז מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בֵּן וְטֻמְטוּם אוֹ אַנְדְרוֹגֵינוֹס, הֲרֵי הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל, שֶׁהַטֻּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס סָפֵק. הַגָּה: וְכֵן כָּל וַדַּאי וְסָפֵק, אֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי (רַמְבַּ"ם רפ"ה וְטוּר). וְלָכֵן רְאוּבֵן שֶׁיָּצָא בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְאֵין יוֹדְעִים אִם הוּא חַי אוֹ לֹא, אֵין אַחֵי רְאוּבֵן יוֹרְדִין לְנַחֲלָה בְּנִכְסֵי רְאוּבֵן, שֶׁמּוֹקְמֵינָן בְּנוֹ עַל חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא חַי. אֲבָל אִם רְאוּבֵן וְאִשְׁתּוֹ יָצְאוּ לִמְדִינַת הַיָּם וְסָפֵק אִם נִתַּן לָהֶם בֵּן, לֹא חַיְשֵׁינָן שֶׁמָּא יָלְדוּ, וַאֲחֵי רְאוּבֵן יוֹרְשִׁין אֶת רְאוּבֵן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שמ"ט).
ח הִנִּיחַ בָּנוֹת וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, יוֹרְשׁוֹת בְּשָׁוֶה וַהֲרֵי הוּא כְּאַחַת מֵהַבָּנוֹת.
ט מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוֹס, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים הַבָּנִים יוֹרְשִׁים וְדוֹחִים הַטֻּמְטוּם אֵצֶל הַבָּנוֹת וְנִזּוֹן כְּמוֹתָן. וּבִזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מוּעָטִים, הַבָּנוֹת דּוֹחוֹת אֶת הַטֻּמְטוּם אֵצֶל הַבָּנִים וְאוֹמְרוֹת לוֹ: זָכָר אַתָּה וְאֵין לְךָ עִמָּנוּ מְזוֹנוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַת וְטֻמְטוּם, אִם הַנְּכָסִים מְרֻבִּים הַטֻּמְטוּם נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְהַבַּת רְבִיעִית; וְאִם הַנְּכָסִים מוּעָטִים, אֵין לַטֻּמְטוּם כְּלוּם. וְאִם יֵשׁ בַּת וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה; וּבִנְכָסִים מוּעָטִים אֵין לְאַנְדְּרוֹגִינוֹס כְּלוּם. הָיוּ נְכָסִים מוּעָטִים וְהִנִּיחַ בֵּן וְטֻמְטוּם, הַטֻּמְטוּם נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְהַבֵּן רְבִיעִית; הָיוּ נְכָסִים מְרֻבִּין הַבֵּן יוֹרֵשׁ הַכֹּל, וְהַטֻּמְטוּם נִזּוֹן כְּבַת; אֲבָל אַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵין לוֹ כְּלוּם בִּמְקוֹם בֵּן, בֵּין בִּנְכָסִים מְרֻבִּים אוֹ מוּעָטִים (טוּר).
י נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, יוֹרְשֵׁי הַבֵּן אוֹמְרִים: הָאֵם מֵתָה תְּחִלָּה, וְיוֹרְשֵׁי הָאֵם אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת תְּחִלָּה, מַעֲמִידִים נִכְסֵי הָאֵם בְּחֶזְקַת יוֹרְשֶׁיהָ, שֶׁהֵם יוֹרְשִׁים וַדָּאִים. וְהוּא הַדִּין לְנָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בִּתּוֹ נְשׂוּאָה, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם מֵת תְּחִלָּה, שֶׁנִּכְסֵי הָאָב בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב, וְאֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ בָּהֶם כְּלוּם.
יא נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בֶּן בִּתּוֹ, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם מֵת תְּחִלָּה, יַחְלְקוּ יוֹרְשֵׁי הָאָב עִם יוֹרְשֵׁי בֶּן הַבַּת. וְכֵן הַדִּין אִם נִשְׁבָּה הָאָב וּמֵת בַּשִּׁבְיָה, וּמֵת בֶּן בִּתּוֹ כָּאן, אוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה בֶּן בִּתּוֹ וּמֵת בַּשִּׁבְיָה וּמֵת אֲבִי אִמּוֹ כָּאן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵת קֹדֶם. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב (טוּר בְּשֵׁם הר"ר יְשַׁעְיָה וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תשכ"ו).
יב נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו אוֹ עַל אֶחָד מִמּוֹרִישָׁיו, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם מֵת תְּחִלָּה, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעֲלֵי חוֹבוֹת, הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁים וְאֵין לָאִשָּׁה וּלְבַעַל חוֹב כְּלוּם. הַגָּה: רְאוּבֵן וְאִשְׁתּוֹ עִם אַרְבַּע בְּנוֹתֵיהֶן שֶׁהָיוּ בְּבַיִת, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַבַּיִת וּמֵתוּ, יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן אוֹמְרִים שֶׁמָּא רְאוּבֵן אוֹ אֶחָד מִבְּנוֹתָיו מֵתוּ בָאַחֲרוֹנָה, וְהֵם יוֹרְשִׁין הַכֹּל, אֲפִלּוּ הָכִי חוֹלְקִין עִם יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה, דְּכָל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי. אֲבָל אִם הַבָּנוֹת נְשׂוּאוֹת וּבָא בַעַל שֶׁל כָּל אֶחָד וּמְבַקֵּשׁ חֶלְקוֹ, חוֹלְקִין הַמָּמוֹן עַל שִׁשָּׁה חֲלָקִים, אַרְבַּע חֲלָקִים לְבַעְלֵי הַבָּנוֹת, וְחֵלֶק אֶחָד לְיוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן, וְחֵלֶק אֶחָד לְיוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת).
א סָעִיף ב ולא הבא מחמתו כו'. בטור כתב ז"ל ולא ממונא דידיעה דאתי מחמתי' דאין ידוע לנו בודאי שזה הממון בא מחמת נכסים של ראובן משא"כ ברישא מיירי בידוע בודאי וכ"כ ג"כ הב"ח והסמ"ע לא כתב כן:
ב סָעִיף ט והבת רביעית. עיין בסמ"ע ס"ק י"ג עד ומ"ה כתב שהבן נוטל ג' חלקים ר"ל דמ"ה כ' ג' חלקים ולא אמרי' שהיא תיטול תחלה מזונות עד שתבגר ואח"כ יטול ג' חלקים אלא כיון שמ"מ מצד ירושה יש לו ג' חלקים וס"ס יהיה לה מזונות א"כ נוטל הוא ג' חלקים לעולם וזה נכון ודוק:
ג סָעִיף יב ואין ידוע כו'. ויורשי האב אומרים הבן מת תחלה ולא ירש כלום ולא יגבו מאלו נכסי' שכיון שמת בנו בחייו אינן משתלמין אלא מהמוחזק ולא מהראוי עכ"ל סמ"ע וכן הוא בטור ואזדא לטעמיה דלעיל ס"ס ק"ד אבל לפי מ"ש שם דיש פוסקי' דב"ח נוטל בראוי א"כ הכא היינו טעמא משום דהיורשים אומרים מאבוהא דאבא קאתינא וכמ"ש שם א"נ יורשים היינו אחיו מורישיו אחי דאבו' וכן הוא בש"ס פ' מ"ש מפי' רשב"ם שאומרים ראובן מת ראשון ואחריו מת יעקב אביו וירשנו כל נכסיו של אבינו ואין לראובן אחיו [אחינו] חלק בהן שהרי הוא מת תחלה ובן אין לו דהכא ודאי לאו מכח ראובן באין לירש שהרי גם הם ראויים לירש יעקב כמוהו מורישיו אחי דאבוה אחי יעקב עשו דוד ראובן ובנפל הבית עליו ועל מורישיו דהיינו עשו אחי יעקב אביו יורשי מורישיו כגון אחי עשו אומרים ראובן מת תחלה ועשו מת אחרון ואנו יורשי' כל נכסיו כי לא יירש ראובן בן יעקב בנכסי עשו דודו תחת יעקב אבינו [אביו] שמת כבר שהרי ראובן מת תחלה ואח"כ מת עשו אבל אי ליכא לא הא ולא הא כגון שנפלו לו נכסים לאח"מ מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולים לירש אם לא מכחו ב"ח גובה מהן למ"ד ב"ח גובה בראוי וכמ"ש שם אבל כתובות אשה בכל ענין אינה גובה דהא קי"ל דאינה ניגבת מן הראוי וכמו שנתבא' בא"ע סי' ק' ס"ב ועמ"ש שם:
א סָעִיף א כל היורשים יורשים בחזקת' כו'. המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם שכתב דינים הללו על זה הסדר והטור כ' דין זה לקמן בר"ס רפ"ד ומור"ם כתבו ג"כ שם בש"ע בהג"ה ולא הוה צריך לכתבו כיון שכתבו המחבר כאן:
ב סָעִיף ב שהרי הורה שהן שלשה. פי' ואלו היה מודה גם שמעון היה מגיע לכל אחד שליש השתא דאינו מודה שמעון נוטל ראובן השליש כפי הודאתו והמותר עד חצי הנכסים דהיינו שתות כולן נוטל לוי ולאיכול ליטול מחצי של שמעון כלום דהמע"ה:
ג סָעִיף ב יחזיר השתות לראובן. אף ע"ג שראובן מודה שלוי הוא ג"כ אחיו של שמעון מ"מ אין שמעון נוטל חלק בהשתות של לוי דיאמר לו ראובן הרי כבר החזקת שתות בנחל' שהיה ראויה ללוי מאבינו אותו טול לך בירושתך:
ד סָעִיף ב אבל אי ליתנהו להני נכסי כו'. בטור מוכח מדברי הרמ"ה דצריך שיהא ידוע שזה הנמצ' לא בא מחמת זה שקבל מהמוד אבל אם יש להסתפק בזה נוטל חלקו בראש ע"ש:
ה סָעִיף ג שבח המגיע לכתפי'. פי' שבשע' שמת הוא גדל כל צורכו ומגיע ע"ד משל עד כתיפו של אדם הרי הוא כד"א ואינו נקרא ע"ש הקרקע ומ"ה חולקין בו כל אחיו ולפ"ז אין חילוק אם השבח בא ממילא או ע"י טורח משא"כ לפירשב"ם שפי' המגיע לכתפים ע"י עמל וטורח שנשא בכתפים עיין בטור שהביאו:
ו סָעִיף ד ה"ג עם שאר נכסים שהניח לוי וכן הוא ברמב"ם:
ז סָעִיף ז מי שמת והניח בן וטומטום כו'. דברי המחבר הללו מכאן ועד סוף סעיף ט' הם דברי הרמב"ם רפ"ה מנחלות אלא שהמחבר קיצר והנה אעתיק לשונו יותר באריכות למען שנעמוד על ביאור דבריו והוא שהתחיל הרמב"ם שם וכ' זה הכלל ביורשים כל שני יורשים שא' מהן יורש ודאי והשני ספק אין לספק כלום ואם היו שניהן ספק חולקין בשוה וכתב עליו שם שני בבות הראשונ' הוא מ"ש המחבר כאן בסעיף ז' לבאר דין הודאי והספק והשנייה היא מ"ש המחבר בס"ח לבאר דין שניהן ספק. והוא דכיון דליכא בן הספק הוא אם הבת הוא היורש או הטומטום או האנדרוגינוס הוא היורש ואחר אלו שני הבבות כתב הרמב"ם שם ז"ל כבר ביארנו בהלכות אישות דין הבנות עם הבנים במזונותיהן דבזמן שהנכסים מרובים אין לבנות אלא מזונותיהן והבנים יורשין הכל ובזמן שהנכסים מועטים אין לבנים כלום אלא הכלל מזון הבנות לפיכך מי שמת והניח בנות וטומטום ואנדרוגינוס בזמן שהנכסים מרובים כו' והוא מ"ש כאן המחבר בס"ט וממ"ש נתבאר לך דמ"ש הרמב"ם ברישא בהניח בן וטומטום כו' הבן יורש הכל איירי דוקא בנכסים מרובים וקצר ברישא משום דלא בא שם אלא לבאר דין ירושה שהודאי הוא יורש ולא הספק ולענין דין מזונות סמך אמ"ש בסיפא והוא מ"ש המחבר בס"ט וגם מ"ש בס"ח בהניח בנות וטומטום כולם יורשים בשוה מיירי דוקא בנכסים מרובי' ומ"ש בסיפא והוא מ"ש המחבר בס"ט מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום ואנדרוגינוס כו' התחיל בטומטום ואנדרוגינוס וסיים בדחיית טומטום לחור ל"ד טומטו' קאמר אלא ה"ה אנדרוגינוס דלהרמב"ם טומטום ואנדרוגינוס דינם שוה אלא לשון המשנה נקט ובמשנה לא נזכר אנדרוגינוס אלא טומטום כמ"ש המ"מ ל' המשנה שם על דברי הרמב"ם הללו אלא שהרמב"ם הוסיף אנדרוגינוס מטעם שכ' המ"מ שם שס"ל להרמב"ם (כמו שמסקינן בהלכות אנדרוגינוס) שהוא בריה בפני עצמו ולא גרע מטומטום אבל דעת הרא"ש והטור אינו כן אלא ס"ל דכיון דהוא בריה בפני עצמו אם הוא עם הבן הוא גרע מטומטום בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים וכמ"ש בהג"ה הנסדרת בס"ט המתחלת ויש אומרים דבת וטומטום כו' ושם כתב מור"ם נמי שאר מעליותא דטומטום ואנדרוגינוס [מאנדרו'] ע"ש גם נתבאר לך ממ"ש דאותה הג"ה המתחלת וי"א כו' צ"ל נסדרת אחר ס"ט דשם מקומה ולא אחר ס"ח דקאי אמ"ש המחבר בס"ח ובס"ט. ומעתה אבאר פרטי דברי המחבר מ"ש הבן יורש את הכל כבר כתבתי דאיירי בנכסים מרובי' ומ"ש יורש הכל ר"ל שמחזיקין הירושה ומפרנסין הטומטום והאנדרוגינוס ממנו וא"צ להניח ביד ב"ד או ביד שליש כדי פרנסתן ועפ"ר:
ח סָעִיף ז לא חיישינן שמא ילדו. פי' ולד של קיימא ומוקמי' להו נמי בחזקתייהו כמו שהיו בשעה שהלכו:
ט סָעִיף ז ואחי ראובן יורשין כו'. פי' כשנתברר לב"ד שמתו ראובן ואשתו ונראה שמיירי נמי שנתברר לב"ד שאשת ראובן מתה תחלה בחיי בעלה ראובן וירשה דאל"כ יורשי' היו יורשין כתובתה וקיצר כאן משום דלא איירי כאן בדינים אלו ולא בא אלא ללמדינו שלא חיישי' שילדו:
י סָעִיף ח והרי הוא כאחת מן הבנות. ולא אמרי' דעדיפא כחו דילמא הוא זכר דהמע"ה אבל דעת הטור אינו כן וכמ"ש מור"ם בהג"ה:
יא סָעִיף ט אם הנכסים מרובים כו'. דין נכסים מרובים ומועטים נתבאר בא"ע סי' קי"ב דנכסים מרובים היינו שיש בעזבון דאביהן בשעה שמת כדי שנזון הבנות עם הבנים עד שיבגרו הבנות ואז הדין שיורשין הבנים הכל ולוקחין הממון בידיהן והם מפרנסים להבנות עד שיבגרו וכל שבשעת מיתת אביהן לא הי' בעזבון כ"כ מקרי נכסים מועטים והדין בו שהבנו' נוטלי' הנכסים כדי צורך פרנסתן ונתפרסו ממנו ואם יחסר להבנים ישאלו על הפתחים:
יב סָעִיף ט הטומטום נוטל ג' חלקים ל' הטור פלגא שקיל ממ"נ ואידך פלגא שמא זכר הוא ויש לו ליטול הכל וה"ל ממון המוטל בספק וחולקין אותו החצי:
יג סָעִיף ט והבת רביעית. והיינו כשיש באותו רביעית כדי פרנסת' עד שתתבגר דאל"כ אף אם הטומטום הוא בן הא צריך ליתן לה פרנסתה עד שתבגר מיהו עכ"פ א"צ ליתן לידה יותר מרביעית ושיכלה אותו רביעית יפרנסה על שלחנו עד שתתבגר כנ"ל. ומ"ה כתב שהבן נוטל ג' חלקים:
יד סָעִיף ט אין לטומטום כלום. דכיון דהבנות ודאי הן בני פרנסה והוא ספק שמא זכר הוא המע"ה:
טו סָעִיף ט חולקין בשוה. כיון דאין להבנו' בה עזבון אלא פרנס' והנכסי' מרובים אין להבנות ליטול יותר מהאנדרוגינוס שהוא ספק בן וגם הוא לא יטול מהבת יותר. כיון שהוא ספק:
טז סָעִיף ט אין להאנדרוגינוס כלום. דהוא ספק ובת ודאי וכדין טומטום הנ"ל:
יז סָעִיף ט הטומטום נוטל שלשה חלקים פלגא ממ"נ ואידך פלגא שמא נקיבה היא ויש לה ליטול הכל וה"ל ממון המוטל בספק וחולקין:
יח סָעִיף ט אין לו כלום במקום בן כו'. דס"ל להטור דבריה בפ"ע הוא ואינו בכלל התקנה שתקנו מזונות להבנות בנכסים מרובים ולא שישאל הבן על הפתחים בנכסים מועטים:
יט סָעִיף י עליו ועל אמו. פי' על הבן עם אמו ומיירי שהנכסים היו לאמו ואין לבן זכות בהן בחייה מכח אביו:
כ סָעִיף י יורשי הבן כו'. פי' אחיו מאביו או שאר קרוביו מאביו כשאין לו אחים מאביו הן יורשי הבן כדכתיב למשפחותם לבית אבותם:
כא סָעִיף י האם מתה תחלה. פי' ויורשה בנה בחייו וכשמת אח"כ אנחנו יורשים אותו:
כב סָעִיף י הבן מת תחלה. פי' וכשמתה אמה אח"כ קי"ל דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לקרוביו מצד אביו אע"ג דיכול להנחיל בקבר ליוצאי חלציו אף שכבר מת:
כג סָעִיף י בחזקת יורשיה. דכיון דהנכסים בחייה היו בחזקתה לא מוציאין מספק מחזקתן ובטור כתב בזה ז"ל ל"ש אם הי' לה עוד בן מאיש אחר ל"ש אין לה בן מאיש אחר ועפ"ר פירושו:
כד סָעִיף יא ואין ידוע איזה מת תחלה ל' הטור אם מת האב תחלה ירשנו בן בתו ומוריש לקרוביו שהן אחיו מאביו ואם בן בתו מת תחלה הנכסים הן של יורשי האב שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו:
כה סָעִיף יא יחלוקו יורשי האב כו' ס"ל דלא אמרינ' גם בהאי דמוקמינן הנכסים בחזקתייהו והיינו בחזקת האב כמו שהי' בראשונה כמו דאמרי' בסעיף שלפני זה בנפל הבית על אם ובנה דשאני בזה דנפל הבית עליו ועל בן בתו דאף אם נאמר דמת בן הבת תחלה מ"מ כשמת אח"כ האב לא באו הנכסים מיד ליורשיו אלא הנחלה ממשמשת ובאה ליד בתה ואף שכבר מתה מ"מ כל נחלה ממשמשת לבא תחלה ליד יוצאי חלציו וכשאותו יוצא חלציו מת ולא הניח זרע אחריו חוזר הנחלה וממשמשת ובאה ממנו למעל' וכיון דעכ"פ יוצא הנחלה מיד אביה ובא ליד בתה וספק אם תרד ממנה ולמטה והיינו כשמת אביה תחלה שאז באה ממנה ליד בנה ומבנה ליורשיו מצד אביו וספק שתחזור ותעלה למעלה לקרובי אביה והיינו כשמת הבן תחל' ומ"ה אמרינן יחלוקו משא"כ כשהספק הוא בין האם והבן דשם לא אמרי' דלכתחלה עכ"פ תבא ליד בנה דהא כשמת הבן תחילה ואח"כ האם אין הנחל' באה ליד בנה בקבר להנחיל לקרוביו מאביו אבל האב ובתו אף שמת' הבת ויוצאי חלציה תחלה ואח"כ האב אין היזק בזה שהנחלה תבא לידה בקבר שהרי תחזור ליורשי אביה דהא אין לה קרובים הראוי' לירש כ"א קרובים יורשי אביה וק"ל ועפ"ר שם כתבתי שכן הוא דעת הרא"ש בתשו' והביאו הב"י אבל ט"ס יש בה ולא ☜ כע"ש שכתב בזה ז"ל ומ"ה ס"ל כאן יחלוקו משום דממ"נ הנחלה ממשמשת בתחלה בקבר לבת כו' אלא שהספק הוא אם מת האב תחילה ונפלה הנחלה לבת בקבר וממנה תחזור וממשמשת למעלה וכו' ולא למטה לבנה דהא אמרינן שאין הבן יורש את אמו להנחיל לאחיו מאביו ע"ש שדבריו תמוהין מאד דהא כשמת האב תחילה והי' בן בתו עדיין חי אין הנחלה חוזרת למעלה אלא מבתו לבנה ולא שייך בזה ג"כ למימר דאין הבן יורש את אמו בקבר דהא בשעה שירש את אמו חי הי' ואף שהב"י הביא ג"כ לשון תשובת הרא"ש בל' הזה שאם מת "האב תחלה כו' ע"כ צ"ל דט"ס הוא וצרורין להגיה "בן במקום "אב והספק הוא אם מת "הבן תחלה כו' והוא ע"ד שכתבתי ודוק:
כו סָעִיף יא וי"א דהנכסים הן בחזקת יורשי האב. ס"ל דדין זה דומה לדין בנפל הבית על האם והבן הנזכר בסעיף שלפני זה ולא מסתבר ליה חילוק זה שכתבתי לחלק ביניהם:
כז סָעִיף יב והיתה עליו כתובת כו'. פי' על הבן היתה כתובת אשתו או ב"ח של עצמו ואין לבן לפרוע להן אלא מאלו הנכסים שראוי לו לירש מאביו ויורשי האב אומרים הבן מת תחלה ולא ירש כלום ולא יגבו מאלו נכסים שכיון שמת בנו בחייו אינן משתלמין אלא מהמוחזק ולא מהראוי לו לבא בירושתו וב"ח או אשתו אומרים האב מת תחלה ובנו יורשו והי' מוחזק בו ונשתלם ממנו:
כח סָעִיף יב בחזקת היורשים. הטעם כנזכר בס"י דמוקמינן הנכסים על חזקתן והרי היו של אביו ועוד שהן יורשים ודאין דאף אם מת האב תחלה ואח"כ הבן הן ג"כ יורשי הבן משא"כ האשה וב"ח דאין להם בה זכות אא"כ מת האב תחלה ואין ספק מוציא מידי ודאי:
כט סָעִיף יב והם יורשים הכל צריכים לומר דבאשה היתה אם של הבנות דאל"כ קשה הא אף אם אחת מבנותיו מתה באחרונה כשאין אשתו מתה בחייו אלא האיש מת בחיי אשתו אזי כתובתה נשארת בחזקת יורשיה ולמה כתב דיורשיו יורשין הכל אלא ודאי דהאשה היתה אמהן ואז הבנות יורשין גם אמהן כשמתו באחרונה ולא נשאר זכות ליורשים כ"א כשמתה היא באחרונה וק"ל:
ל סָעִיף יב אפ"ה חולקין. ולא אמרינן בזה נוקמא הממון בחזקתיה דהא גם לאשה יש חזקה בכתובתה בחיי בעל' משא"כ בירוש' הנ"ל וק"ל:
לא סָעִיף יב דכל קבוע כמחצה על מחצה פי' ולא אמרי ניזול בתר רובא והרי יורשי הבעל באים מכח ה' האיש עם ד' בנותיו ושם במרדכי כ' עוד וז"ל ☜ ואם לא היו קבועות בעת מיתתן אלא מתו ביציאתן לחוץ א"כ אמרינן כל דפריש מרובא קפריש ונהרגו תחלה ד' מצד ראיבן ונשאר אחת (מצדו וא' מצד אשתו) והדר דינא דיחלוקו ואע"ג דלא נשבעה האשה על כתובת' מ"מ לא חיישינן בו היכא דמת פתאום (פי' דאז לא התפיס' צררי) עכ"ל:
לב סָעִיף יב אבל אם הבנות נשואות כו' ל' "דאבל קצת מגומגם דזהו פשיטא כשיש לפנינו שש טוענין שכל אחד מבקש חלקו פשיטא שחולקין אותו לו' חלקים ובמרדכי וד"מ הביאו כתב איפכא וא"ש דכתב שם תחלה הדין אם הבנות נשואות כו' שחולקין לו' חלקים וע"ז כתב אבל אם אינן נשואות כו' יחלוקו והוא חידוש דאע"ג דאיכא ליורשי ראובן ה' צדדים לזכות אפ"ה יחלוקו משום דכל קבוע כו' וק"ל:
א סָעִיף ד אמר שמעון אין לוי זה אחי והוא מדברי הרמב"ם פ"ד מנחלות ומשנ' למלך הקש' דאמאי לא יטול שמעון בנכסי לוי דהא כי היכא דיש הודאת שמעון דאין לו חלק בנכסי לוי כמו כן יש הודאת ראובן שיש לשמעון חלק בנכסי לוי וע"ש. ואחי הרב החכם השלם מוהר"ר יהוד' ש"ן אמר בזה דכיון דהיכא דאיכא הודאת בע"ד שחייב והודאת תובע להיפך שאינו חייב ה"ל כמו תרי ותרי וכמבואר בסי' פ"ח סק"ט ע"ש כמו ספיק' דאינו אלא תרי ותרי דבע"ד נאמן בעדים ומש"ה גבי יורשין דהיכא דא' ודאי והשני ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ה"נ ה"ל ראובן ודאי ושמעון ספק ומוקי הנכסים בחזקת ראובן עכ"ל ודו"ק:
ב סָעִיף ז וספק אם ניתן להם בן לא חיישינן שמא ילדו. ז"ל תה"ד אמנם בפרק בתר' דיבמות מוכח דרוב נשים מתעברות ויולדות וא"כ אמאי לא ניזל בתר רובא ואע"ג דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב כו' הא הוכיחו תוס' פ' לא יחפור בשמעתא דניפול דדוקא היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אבל בנ"ד דאין א' מהם מוחזק שהירוש' מונח ביד ב"ד ניזל בתר רוב' וכו' ונרא' דהא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היכא דאיכא חזקת ממון אע"ג דבשאר דוכתי רוב' וחזק' רוב' עדיף דשאני חזקת ממון דאית ביה טעמ' הממע"ה ורוב' לא מיקרי ראי' וא"כ נרא' דדמי' נדון דידן ממש להאי דפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנ' וכו' גבי נ"ד נמי אשר אחי גד ודאי הוא לפנינו לירש את אחיו ואינו ידוע שום קרוב לירש יותר ממנו וא"כ אי לא משום רוב' דלעיל היו הנכסים בחזקתן ואין כח ברוב להוציא ממון מחזקתו ואשר"י קרי לה כה"ג מוציא נחלה מחזקתו לעיל גבי ספק ויבם עכ"ל: והנה אכתי לא אתברר לענ"ד לומר משום מוצי' נחל' מחזקתו לא מהני רוב' דהא באשר"י שם גבי ספק ויבם ז"ל לימא ליה יבם לספק אני אחיו של מיתנ' ואני יורשו בודאי דהנכסים הם בחזקת השבט ואתה ספק אם אתה יורשו כלל שאם בני אתה ולא בנו אין לך שום ירוש' בחיי ולא תוכל להוציא הנחל' מחזקתה מספק ע"ש. והיינו משום דאין ספק מוציא מידי ודאי וכיון שזה ודאי יורש וזה ספק ה"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וזה הוא דקרי ליה באשר"י מוציא נחלה מספיק' וא"כ כיון דרוב' הוא לו' שודאי ילדו ה"ל ודאי ודאי כמו שאמרו בנדה (דף מ"ו) דפריך ואין ספק מוצי' מידי ודאי והתני' מעשה בשפחתו של מציק כו' וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם כו' כיון דחולדה וברדלס מצויין שם ודאי גררוהו ע"ש וא"כ כיון דלא אתי הרא"ש אלא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ היכ' דאי' רובה כמו בזה דרוב נשים מתעברות ויולדות ה"ל ודאי ולא ספק. וכן נרא' מדברי הרא"ש פ"ב דיבמות שכת' בשם רב נטרונאי גאון בהי' לו שפח' והוליד ממנה בן דאם ת"ח הוא או אדם כשר הרי זה יירשנו ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל ועיין בטור סי' רע"ט וכן פסק בש"ע שם ע"ש ולא אמרי' כיון דהוחזק' הנחל' לאותו שבט ובן השפח' ספק ואין מוציאין הנחל' מחזקתה בספק אע"כ כיון דת"ח הוא או אדם כשר דאית ביה נמי חזק' דאין אדם עושה בב"ז ומסתמ' שחררו וה"ל ראי' שבן יורש הוא והתם דאסור בבת ישראל ולא דסמכי' עלה באיסור' ואפ"ה מהני להחזיקו ביורש נגד שאר היורשין בודאי מכ"ש רוב' דמהני באיסור דמהני להחזיקו ביורש נגד השבט ומשום דה"ל ודאי ולא עדיפ' חזק' דאין אדם עושה בב"ז מהך רוב' דרוב נשים מתעברות. ועמ"ש בש"ש ו' פ"ז בהא דלא אזלי' בממון בתר רוב משום חזקת ממון ובעלמ' רוב' וחזק' רוב' עדיף משום דחזקת ממון עדיפ' מכל החזקות דכל החזקות דעלמ' שנסתפקנו אשה זו אם נתגרש' או לא בהמה זו אם נטרפה או לא ומוקי לה בחזקת קמא אבל השת' ליכ' חזק' דהא נסתפקנו אם כבר יצאה מחזקתה הראשונ' או לא אבל חזקת אמון דהממון תחת ידים דנתבע וא"כ השת' מוחזק בו בודאי ומש"ה רוב' לא מהני. ולפ"ז היכ' דהספק שנסתפקנו בקרקע אם מכרו מרא קמא או לא וכיוצא שפיר מהני רוב' אע"ג דבכולי ספיק' מוקמי' בחזקת מרא קמא ומשום דמרא קמא לא עדיפ' מחזקת אשת איש דמעיקר' כיון דהשת' אין אדם מוחזק בה וע"ש וא"כ ה"נ אע"ג דהוחזק' נחלה באותו שבט כל שאין אדם מוחזק בה מהני רוב'. אלא דבנדון תה"ד בהך רובה דנשים מתעברות ויולדת אית בהו נמי מיעוט' דמפילות וכיון דהך מיעוט דמפילות מן הרוב אתה מסלקו דהיינו מחלק המרוב' שמתעברות יש קצתן דמפילות וחשוב לעמור כנגד הרוב וכמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' האשה שהלכה ע"ש ומשמע דכל שהמיעוט מן הרוב ממש אינו רוב אפי' מן התור' וא"כ ה"נ אין אנו חוששין להך רוב' דנשים מתעברות כיון דמיעוט מתוך הרוב הוא במה שיש נשים שמפילות והנלע"ד כתבתי:
א סָעִיף ב חולק עם שמעון בשוה והא דאין ראובן יכול לומר ממ"נ אם הוא אחינו הרי יש בידך השתות שהוא ממון לוי אחי שהוא בגזל ת"י ומגיע לי חלק מזה נראה דהוא מטעם דאמרינן קם דינא כמבואר ביבמות דף ל"ו גבי ספק ובני יבם ולפ"ז מוכח דאפילו בחד גברא אמרינן קם דינא דלא כמ"ש הש"ך בסוף ספרו תקפו כהן והא דנוטל באם השתות בעין נראה דלא אמרינן קם דינא רק כשבא להוציא מת"י הזוכה אמרי' קם דינא וזוכה בו מתורת הפקר ב"ד משא"כ כשהשתות הוא בעין או דבר דאתי מחמתיה דהוי כאילו הדבר בעין אז אמרינן ממ"נ הדבר הזה הנשאר הוא של ראובן כיון שהכירו נוטל כנגדו ודע דבדינים אלו אין חילוק אם לוי טוען ג"כ ספק או טוען ברי כדמוכח בב"ב דף קל"ה דמוקי לה הש"ס לרב הונא ור"י דמיירי שלוי ג"כ טוען ספק ע"ש וא"ל דבשלמא המוריש כשאמר זה יורש שלי נאמן במגו דיהיב לו במתנה כמבואר בסימן ע"ט אבל האיך נאמן ראובן לומר על לוי שזה אחי לענין שהוא יורש כל נכסים הלא כל יורש צריך עדים כמבואר בס"ק א' ונראה דהא דהיורש צריך עדים היינו דוקא כשיש כאן יורש כגון שיש לו אחים ובא אחד ואמר שהוא בנו ומסלק אחיו מהירושה אז צריך עדים אבל כשמת כאן אחד ולא נודע מי הוא ובא אחד ואמר אני קרובו הראוי לירש אותו נאמן ויורש אותו ואם בא אחר וטוען אני קרובו יותר ומכחישין זה את זה הדין כל דאלי' גבר רק בין שניהם וכמבואר בב"ב דף ל"ג גבי רב אידי בר אבין דאמר אנא קריבנ' לפי גירסת התוספות דלא גרסינן טפי ועיין בנימוקי יוסף שם דהויא דינייהו כל דאלים גבר עיין שם:
ב סָעִיף ג שבח המגיע לכתפים עסמ"ע ס"ק ה' דאין חילוק בין אם השבח בא מאליו ע"י או טורח ומאוד הוא תמוה לפענ"ד דבהדיא כתבו התוספות בב"ב דף מ"ב בד"ה שבח המגיע וז"ל אלא משמע דשבח המגיע לכתפים נמי הוי נכסים ששבחו מאליהן כו' ע"ש וכן בדף קל"ה בעי רבא שבח ששיבחו נכסים מאליהן וכו' כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפי' הרי מוכח בהדיא דלא מיבעיא ליה בשבח שאינו מגיע לכתפים רק בשבח הבא מאליו אבל בשבח שבא ע"י טורח ודאי דחולקין בשוה מטעם שכתבו התוספות דף י"ב דכיון שהמת טרח למה לא יקחו בטורח המת כמוהו ע"ש:
ג סָעִיף ד לא יירש שמעון המשנה למלך פ"ד מנחלות הקשה דמה"ת ניזיל בתר הודאת שמעון שאמר אין לוי זה אחי ניזל בתר הודאת ראובן שאמר זה אחי ומביא ראיה לזה מגיטין מ' שהקשה תוספות קושיא כזו גבי כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי ולפענ"ד לא דמי זה לזה דבשלמא שם גבי שדה שני הודאות מטעם הודאת בע"ד אתינן עלייהו תדע דאילו לא היה רק הודאת א' והיו עדים מכחישין אותו לא היו העדים נאמנין נגד הודאתו דהודאת בע"ד כק' עדים דמי משא"כ כאן דהודאת שמעון שלא ליטלו בנכסי לוי מטעם הודאת בע"ד הוא תדע דאפילו איכא עדים אינו מועיל דהודאתו יותר מק' עדים והודאת ראובן שזה אחיו לאו מטעם הודאת בע"ד הוא דאינו מודה אנכסי עצמו דעל חצי השני הספק הוא אם הוא של שמעון או של יורשים אחרים דאם אינו אחיו הרי יש לו יורשים אחרים ואין זה הודאת בע"ד רק כמעיד נקרא שמגיע לשמעון חלק מנכסי לוי תדע דאם היה עדים שאינו אחיו לא היה מועיל הודאתן דלאו אנכסי עצמו קא מודה דליהוי נחשב כהודאת בע"ד וכן הודאת לוי לא הוי כהודאת בע"ד תדע דאינו נאמן לומר זה אחי להכחיש עדים כמבואר לעיל סימן רע"ט אלמא דלא חשיבא כהודאת בע"ד כיון דהודאתו הוא לאחר מותו ואז רמי נכסי קמי יתמי לאו הודאת בע"ד מיקרי ובקצה"ח תי' דשאני הכא דאפילו אם אמר ראובן לשמעון אתה אחי וטול חלק בנכסי יעקב אבינו ושמעון אמר איני אחיך היינו הולכין בתר הודאת שמעון דשני הודאת דסותרין אהדדי כספיקא משוינן לה לדעת הרשב"א בגיטין דף מ' שכתב הטעם משום דאזלינן בתר חזקת מרא קמא גבי' אלמא מספיקא משוינן ליה וכאן כיון דראובן ודאי ושמעון ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וקיימתי' מסברא דנפשאי אך קשה דלמה לא יירש שמעון הא מבואר בסימן מ"ז ס"ק א' דאם לא היתה כוונתו רק לדחות לוי מירושת יעקב א"כ מה"ת לא יירש שמעון בנכסי לוי ואפשר לומר דש"ה דהיה יכול לומר א"י והיה ג"כ מדחה אותו מירושתו ולכך מחזקינן אותו להודאה גמורה כשאומר ברי:
ד סָעִיף ט והניח בנים ובנות וטומטום לשון הטור אם הנכסים מרובין שדין הבנים לירש והבנות ליזון הבנים דוחין אותו אצל הנקיבות ומיהו אינו ממעט חלק הנקיבות אלא מוציאין תחלה מזונות לבתו עד שתבגר ואח"כ יתנו לטומטום כשיעור הזה כו' והן תמוהין מאוד כמו שתמה בב"י ע"ש ולפי ענד"נ לפרש כוונתו הוא כך כגון שיש בן ובת וטומטום ואם נחזיק הטומטום לבן אז יש בנכסים שיעור שיזונו כולם עד שתבגר הבת כגון שאין לבת עד שתבגר רק חצי שנה והוא ע"פ אומר עשרה זהובים נמצא שצריך שיזונו כולם עד שתבגר הבת שלשים זהו' וכתב הטור דהבנים דוחין אותו אצל נקיבה והיינו שאם הטומטום א"צ רק מזונות מועטין דוחין אותו אצל נקיבה ואינן נותנין להטומטום רק מזונותיו והמותר נוטל הבן ואח"כ כתב ומיהו אינו ממעט והיינו אם הטומטום צריך למזונות יותר מהבת שיש לו זמן רב עד שתבגר וצריך לו על מזונות חמשים זהובים עד שתבגור אין הבן והטומטום יכולין לומר להבת שמא הטומטום גם כן בת נמצא צריכין למזונות הבת והטומטום סך ששים זהובים וכיון שאין בנכסים רק חמשים זהובים וחסר עשרה זהובים ומגיע לנכות על כל עשרה זהובים שני זהובים וא"צ ליתן להבת רק שמונה זהובים והמותר יחלק בין הבן והטומטום קמ"ל דהטומטום אינו ממעט חלק הבנות והבת יכול' לו' להטומטום כיון שאני בע"ח ודאי ואתה ספק אין אתה יכול לגרע כח חובי וכמו ביש בת וטומטום בנכסים מועטין שהבת דוח' להטומטום כמו שכתב הטור והמחבר:
ה סָעִיף ט ואם הנכסים מועטין אין לטומטום כלום דין זה וכן דין המבואר בסמוך בבן וטומטום שהטומטום נוטל ג' חלקים תמוה לי טובא דבשלמא כשיש בנים ובנות וטומטום שהבנים מחוייבים לפרוע החובות של התנאי כתובה דמזונות הבנות אין הטומטום יכול לגרוע חלק הבנות כיון שהבנות חוב שלהן ודאי והטומטום ספק אין ספק מוציא מידי ודאי אבל כשאין כאן רק בת וטומטום באיזה כח יכול' הבת לתבוע להטומטום מספק הא אי הטומטום ג"כ נקיבה היא אין עליו שום חוב נגד הבת דתנאי ב"ד לא הי' רק להבת נגד הבנים ולא נגד בנות ומזונות הבנות לאו בתורת ירושה נוטלת שנאמר שזה יורש ודאי וזה ספק רק בתורת מתנה וחוב כמבואר בב"ב דף קל"א וכל שיש ספק להמקבל מתנה אינו זוכה במתנתו וכן הדין בספק חוב שא"י להוציא מהיורשין כמו בס"ק י"ב ע"ש ולזה נראה דצדקו דברי רמב"ם שהן דברי המחבר דבת וטומטום יורשת בשוה ולא חילק בין מרובין למועטין ועוד קשה לי על הרמ"א דעכ"פ היה לו להטומטום ליטול רביע כמו בבן וטומטום:
ו סָעִיף ט הטומטום נוטל ג' חלקים ואם יש בן ובת וטומטום ויש יותר ממזון הבת עד שתבגר כתב הטור שחולקין בהמותר הבן והטומטום ומשמע שחולקין בשוה ועיין ב"י שדוחק עצמו והעיקר נראה לי כהב"ח דגם בזה נוטל הטומטום ג' חלקים בהמותר רק שהטור לא נקטיה משום דלא פסיק' ליה ע"ש בב"ח:
ז סָעִיף יא יחלוקו יורשי האב עסמ"ע ס"ק כ"ה עד אין היזק בזה וכו' לא ידעתי מה יענה לחלק בין זה לנפל הבית עליו ועל בתו נשואה דג"כ הנחלה באה ליד בתו בקבר דהא אין הבעל יורש בראוי והוי ממש כדין בן בתו הנ"ל ואפשר דס"ל כיון דירושת הבעל דרבנן יורשי האב מיקרי מוחזקין יותר לגבי':
ח סָעִיף י בהג"ה חולקין הממון לו' חלקים תמיה לי דהא מבואר לעיל סי' י' דבנפל עליו ועל בתו נשואה דאין הבעל יורש ודוחק לחלק כיון דאין החזקה ברורה של איזה שבט אם של הבעל או של האשה מש"ה אף הבעלים של הבנות יורשין דזה אין שום סברא דהטעם דדין חלוקה בין יורשי הבעל והאשה הוא משום דהוי כאילו שניהם מוחזקין בנכסי צאן ברזל והכא בנצ"ב מיירי ואם כן הוי ג"כ כאלו שני המורישים ג"כ מוחזקין בו והאיך ירשו בעלי הבנות ויותר נראה שהמרדכי פליג אהא דסעיף י' שהוא מדברי ה"ה וסובר הסברא שכתבתי לעיל והמרדכי דהוא מרא דהך דינא דסעיף י"ב לא ס"ל סברא הנ"ל שכתבתי לעיל בסמ"ע ס"ק כ"ח ע"ש ומ"מ הרמ"א שהביאו צ"ע:
א סָעִיף א עדים. עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' שי"ג:
ב סָעִיף ב מחמתו. בטור בשם הרמ"ה כתב וז"ל ולא ממונא דידוע דאתי מחמתיה כו' ור"ל דאינו ידוע לנו בודאי שזה הממון בא מחמת נכסים של ראובן משא"כ ברישא מיירי דידוע בודאי כ"כ הב"ח ע"ש והסמ"ע לא כ"כ. ש"ך (עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"י):
ג סָעִיף ז יורשין. פי' כשנתברר לב"ד שמתו ראובן ואשתו גם נראה דמיירי שנתברר שאשת ראובן מתה תחלה וירשה בעלה דאל"כ יורשיה יורשין כתובתה וקיצר כאן משום דלא איירי בדינים אלו ולא בא אלא ללמדנו דלא חיישינן שילדה. סמ"ע:
ד סָעִיף ט וניזון. וא"צ להניח ביד ב"ד או ביד שליש כדי פרנסתו ודין נכסים מרובים ומועטים נתבאר בא"ע סי' קי"ב. שם:
ה סָעִיף ט רביעית. היינו כשיש באותו רביעית כדי פרנסתה עד שתבגר מיהו עכ"פ א"צ ליתן בידה יותר רביעית וכשיכל' יפרנס' על שלחנו עד שתבגר ומש"ה כתב שהבן נוטל ג' חלקים ודו"ק. שם:
ו סָעִיף ט כלום. כיון דהבנות ודאי הן בני פרנסה והוא ספק שמא זכר הוא המע"ה וה"ט ג"כ באנדרוגינוס לקמן. שם:
ז סָעִיף ט בשוה. כיון דאין להבנות בהעזבון אלא פרנסה והנכסים מרובים אין להבנות ליטול יותר מהאנדרוגינוס שהוא ספק בן וגם הוא לא יטול יותר מהבת כיון שהוא ספק. שם:
ח סָעִיף ט שלשה. פלגא ממ"נ ואידך פלגא שמא נקבה היא ויש לה ליטול הכל וה"ל ממון המוטל בספק וחולקין. שם:
ט סָעִיף י ודאים. דכיון שהנכסים היו בחזקת' אין מוציאין מספק ובטור כתב בזה ז"ל ל"ש אם היה לה עוד בן מאיש אחר ל"ש אין לה בן מאיש אחר ועפ"ר שם:
י סָעִיף יא תחלה. לשון הטור אם מת האב תחלה ירשנו בן בנו ובתו ומוריש לקרוביו שהן אחיו מאביו ואם בן בתו מת מתחלה הנכסים הן של יורשי האב שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל כו'. שם:
יא סָעִיף יב עליו. פירוש על הבן ויורשי האב אומרים הבן מת תחלה ולא ירש כלום ולא יגבו מאלו נכסים דה"נ ראוי לו לבא בירושתו והן אינן משתלמין אלא מהמוחזק ובע"ח או אשתו אומרים האב מת תחלה ובנו יורשו והיה מוחזק בהן משתלם ממנו עכ"ל הסמ"ע וכן הוא בטור וכתב הש"ך דלטעמי' אזיל כפי שפסק בס"ס ק"ד אבל במ"ש שם דיש פוסקים דבע"ח נוטל בראוי א"כ הכא היינו טעמא משום דהיורשים אומרים מאבוה דאבא קאתינא א"נ יורשים היינו אחי ומורישיו אחי דאבוה וכן הוא בש"ס פ' מ"ש מפירוש רשב"ם שאומרים ראובן מת ראשון ואחריו כו' ע"ש אבל כתובת אשה בכל ענין אינה גובה דהא קי"ל דאינה נגבית מן הראוי וכמ"ש בא"ע סי' ק' ס"ב ע"ש עכ"ל:
יב סָעִיף יב היורשים. דמוקמינן הנכסים על חזקתן והרי היו של אביו ועוד שהן יורשיו ודאין דאף אם מת האב תחלה הן ג"כ יורשי הבן משא"כ האשה ובע"ח דאין להן זכות אא"כ מת האב תחלה ואין ספק מוציא מידי ודאי. סמ"ע:
יג סָעִיף יב חולקין. ולא אמרינן בזה נוקמא הממון אחזקתיה דהא גם לאשה יש חזקה בכתובתה בחיי בעלה משא"כ בירוש' הנ"ל. שם:
יד סָעִיף יב אבל. כתב הסמ"ע דלשון אבל הוא קצת מגומגם דזהו פשיטא כו' ע"ש:
א סָעִיף א או אחיי. ע' במסגרת השלחן ובס' עטרת צבי ובמאמר קדישין שכתבו בשם תשובת עבוה"ג סי' ק"י אחים שידוע שיש להם אח במד"ה ובא אחד ואמר שהוא אחיהם ורוצה לחלוק בנכסי אביהם והם טוענים שאין מכירין אותו והוא מביא עדים שמכירין אותו מחמת קולו שהוא אחיהם אבל לא בפרצוף פנים כי בא בחתימת זקן ופסק דאין בעדותם כלום עכ"ל ושם בתשובה כ' הטעם בזה אע"ג דבפ' גיד הנשה דף ל"ו מבואר שיש לסמוך אט"ע דקלא לענין איסורא כמו ט"ע דפ"פ דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו כו' (ומלשון רש"י בסנהדרין דס"ז בד"ה הן רואין אותו אין סתירה לזה די"ל שאני התם דאיכא הכחשה) מ"מ נראה דדוקא היכא דליכא ריעותא המגרע כח דט"ע דקלא אבל בנ"ד שהם רואים אותו ואין מכירים בט"ע דצורה פשוט הוא שיש לנו לומר שאין לסמוך אט"ע דקלא ע"ש ועמ"ש בזה לעיל סי' פ"א סי"ג סק"ג:
ב סָעִיף ד אלא ראובן לבדו. ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ה ובתשובת נאות דשא ס"ס מ"ו הבאתיו בנ"צ לעיל סי' ע"ה ס"א בד"ה ברר דבריך:
ג סָעִיף יב והיתה עליו עבה"ט ועיין בפנים בש"ך עד אבל אי ליכא לא הא ולא הא כגון שנפלו נכסים לאח"מ מאבי אמו כו' ועיין מה שכתבתי לעיל סי' ק"ד סט"ז ס"ק י"ד:
א סָעִיף א כל כו'. תוספתא פ"ח דב"ב שהיו שנים באין ממ"ה אע"פ שמשאן ומאכלן ומשקן כאחד מת אחד מהן אין חבירו יורשו ואם היה נוהג עמו משום אחוה יורשו ועפ"ד דקדושין פ"א:
ב סָעִיף ב וכ"ז כו'. דאמרינן קם דינא כמ"ש בפ' החולץ וא"כ גם שם צריך לחלק כן:
ג סָעִיף ג השביח כו'. כגי' הרי"ף דל"ג שם כגון דיקלא כו' וע"ל סי' קטו ס"א:
ד סָעִיף ו אפי' כו'. דבלא"ה לא הוצרך להביא מיוסף דהא גדולה מזו שנינו וכמ"ש בס"ב:
ה סָעִיף ז או אנדרוגינוס. כשיטתו דספיקא הוא:
ו סָעִיף ז וכן כו'. בפ' החולץ:
ז סָעִיף ט מי כו'. שם מתבי טומטום כו':
ח סָעִיף ט וי"א דבת כו'. עבה"ג ואע"פ שהטומטום יש לו ודאי בנכסים מ"מ לא נחשב ודאי משום זה כמ"ש הרא"ש בפ' החולץ ס"ט וע' תוס' דב"ב קנח א' ד"ה נפל כו' וכמש"ש ספק כו' וחולקין ואע"ג דלא קי"ל בסומכוס בכה"ג חולקין כיון שאין לא' זכיה ובפרט במקום שמפורש להדיא בגמ' ועתוס' קכו ד"ה ובמלוה כו' וברפ"ד שם:
ט סָעִיף ט ואם הנכסים כו'. גמ' דב"ב שם וכמ"ש בש"ע:
י סָעִיף ט ואם יש בת ואנדרוגינוס כו'. עתוס' דיבמות פ"ג א' ד"ה בריה אר"י כו' ואר"י דהתם כו' וכ"כ תוס' בנדה כח א' וזהו טעמו של הטור דאנדרוגינוס אין לו מזונות כלל וחכמים לא תקנו אלא לבת משא"כ לזה שהוא בריה בפ"ע וזהו שלא שנינו במתני' כאן אנדרוגינוס ובזה מתפרש כל ההג"ה וכמש"ו אבל אנדרוגינוס כו' ועב"ח:
יא סָעִיף יא וי"א כו'. שכ' דההיא ברייתא אתיא כב"ש וב"ה ואנן קי"ל כר"ע וכמ"ש בס"י ולא הובא בגמ' הברייתא אלא למפשט הבעיא. ועבה"ג ס"ק פ':
יב סָעִיף יב דכל קבוע כו'. כמ"ש בט' עכו"ם וא' ישראל ועספ"א דכתובות וש"מ:
יג סָעִיף יב אבל כו'. כיון שיש ששה בע"ד:
יד סָעִיף יב וחלק א' כו. עתוס' קנח א' ד"ה ובה"א כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.