א הָאוֹמֵר: זֶה בְּנִי וְזֶה אָחִי, אוֹ: זֶה אֲחִי אָבִי, אוֹ שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה בַּאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מֻחְזָקִים שֶׁהֵם קְרוֹבָיו, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְיִירָשֶׁנּוּ. בֵּין שֶׁאָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא, בֵּין שֶׁאָמַר כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מְרַע. אֲפִלּוּ נִשְׁתַּתֵּק וְכָתַב בִּכְתָב יָדוֹ שֶׁזֶּה יוֹרְשׁוֹ, בּוֹדְקִים אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין. הַגָּה: וְנֶאֱמָן עַל כָּל נְכָסִים, בֵּין אֵלּוּ שֶׁהָיוּ לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר כָּךְ, אֲפִלּוּ נְכָסִים שֶׁיִּפְּלוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא גוֹסֵס (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ב הָיִינוּ מֻחְזָקִין בְּזֶה שֶׁהוּא אָחִיו אוֹ בֶּן דּוֹדוֹ, וְאָמַר: אֵינוֹ אָחִי וְאֵינוֹ בֶּן דּוֹדִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֲבָל נֶאֱמָן הוּא עַל מִי שֶׁהֻחְזַק שֶׁהוּא בְּנוֹ לוֹמַר: אֵינוֹ בְּנִי, וְלֹא יִירָשֶׁנּוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לַבֵּן בָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו לוֹמַר: אֵינוֹ בְּנִי, לְעִנְיַן יִחוּס, וְאֵין מַחֲזִיקִין אוֹתוֹ מַמְזֵר עַל פִּיו, נֶאֱמָן הוּא לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה, וְלֹא יִירָשֶׁנּוּ. הַגָּה: וְאִם מֵת הַבֵּן וְאָמַר עַל בְּנֵי בָנָיו: אֵין אֵלּוּ בְּנֵי בְנִי כִּי לֹא הָיָה אֲבִיהֶן בְּנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל הַיְרֻשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּנוֹ קַיָּם (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד' דִּנְחָלוֹת).
ג הָאוֹמֵר: זֶה בְּנִי, וְחָזַר וְאָמַר: עַבְדִּי הוּא, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר: עַבְדִּי, וְחָזַר וְאָמַר: בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְשַׁמְּשׁוֹ כְּעֶבֶד, נֶאֱמָן, שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר: עַבְדִּי, לוֹמַר שֶׁהוּא לוֹ כְּעֶבֶד. וְאִם הָיוּ קוֹרִים לוֹ עֶבֶד בֶּן אָמָה, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִים אוֹתָם בְּיִחוּד אֶלָּא לַעֲבָדִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ד הָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס וְאָמַר: בְּנִי הוּא זֶה, וְחָזַר אַחַר כָּךְ וְאָמַר: עַבְדִּי הוּא, נֶאֱמָן, שֶׁלֹּא אָמַר: בְּנִי, אֶלָּא לְהַבְרִיחַ מֵהַמֶּכֶס. אֲבָל אִם אָמַר בְּבֵית הַמֶּכֶס: עַבְדִּי הוּא, וְחָזַר וְאָמַר: בְּנִי הוּא, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְהָנֵי מִלֵּי דְּלָא אִתְחַזֵּק אִמֵּהּ בְּבַת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִתְחַזֵּק אִמֵּהּ בְּבַת יִשְׂרָאֵל לַאו כָּל כְּמִינֵהּ לוֹמַר: עַבְדִּי הוּא.
ה הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין לָהֶם אַבָּא פְלוֹנִי וְאִמָּא פְלוֹנִית, שֶׁלֹּא יָבֹא מֵהַדָּבָר תְּקָלָה וְנִמְצָא זֶה הַבֵּן נִפְגָּם. לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת חֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר וְיֵשׁ לָהֶם קוֹל, וְכָל הַקָּהָל מַכִּירִים אוֹתָם וְאֶת בָּנָיו וְעַבְדֵי אֲדוֹנֵיהֶם, כְּגוֹן עַבְדֵי הַנָּשִׂיא, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּר לִקְרוֹת לָהֶם אַבָּא וְאִמָּא.
ו מִי שֶׁהָיָה לוֹ שִׁפְחָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָה בֵּן וְהָיָה נוֹהֵג בּוֹ מִנְהָג בָּנִים, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּנִי הוּא וּמְשֻׁחְרֶרֶת הִיא אִמּוֹ, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אוֹ אָדָם כָּשֵׁר שֶׁהוּא בָּדוּק בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוָה, הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנּוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נוֹשֵׂא בַּת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה, שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה שִׁפְחָה בְּפָנֵינוּ. וְאִם מִשְּׁאָר הֶדְיוֹטוֹת הוּא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מֵהַמַּפְקִירִין עַצְמָם לְכָךְ, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת עֶבֶד לְכָל דָּבָר, וְאֶחָיו מֵאָבִיו מוֹכְרִים אוֹתוֹ. וְאִם אֵין לְאָבִיו בֵּן חוּץ מִמֶּנּוּ, אֵשֶׁת אָבִיו מִתְיַבֶּמֶת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת (טוּר). וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן קנ"ו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְעִנְיָן מָמוֹן, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה (טוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי.
א סָעִיף א האומר זה בני כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ב' דף ק"ד ע"ג וח"ב סי' פ"ז וע' בתשו' רשד"ם סי' ד"ש ש"ה ש"ו:
ב סָעִיף ג ואע"פ שהוא משמשו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד ונראה שגם הרמב"ם והמחבר מודי' בזה והא שסיימו וכתבו בטעמו שהוא לו כעבד כששומע לו כעבד וקרוב לו לכל צרכיו ובקשתו שבקש ממנו עכ"ל והב"ח לא דק בזה ע"ש:
ג סָעִיף ו מי שהי' לו שפחה כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ב ובתשו' ר"מ אלשיך סי' ג' דף ה' ע"א ודף ח' ע"ב:
ד סָעִיף ו וכן נ"ל עיין בתשו' ן' לב מה שהקש' על סברת הגאון בדין ירושה מדין ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנ' ותירוצו הוא נכון ודברי הב"ח בטא"ע סי' קנ"ו אינם נכונים בזה וכמ"ש שם ודוק ולפמ"ש בתשובת ן' לב דהיכא דלא הניח בן אלא א' דחולצת אבל בירוש' ס"ל לגאון דחולקין ומ"ש גאון דאזלינן לקולא כו' ולא ירית היינו כשהניח בן אחר מאשתו כשרה והוי כספק ובני יבם בנכסי יבם א"כ יש לישב דעת מור"ם דבתחל' הביא סברת הגאון דחולצת כו' ולענין ירוש' פעמים יורש ופעמי' אינו יורש וכמ"ש וע"ז כתב דלענין ממון יש לסמוך אגאון והמע"ה אפי' באח ובן שפחה אינו יורש (ולא קאי מור"ם אייבום כלל ודלא כסמ"ע) כלומר ואפי' מוחזק בכשרו' שהי"א שהביא הרמב"ם חולקין אירושלמי וס"ל דלעולם אינו יורש משא"כ לסברת הגאון יורש לפעמי' וכמ"ש א"נ י"ל דה"ק דלסברת הגאון משמע לכאור' דלא ירית לעולם ואפי' עם אחי המת שהוא ספק וספק ולכן כתב מור"ם די"א דלענין ממון הו' המע"ה וא"כ בספק וספק קירית כגון באחי המת ובן שפחה דליכא שום מוציא מחברו ובבן שפחה עם בנו מאשה אחרת ולא [לא] ירית כלל דהמע"ה ואיהו יורש ברי ואידך ספק וספק ודוק כן נ"ל לישב דברי מור"ם ודלא כסמ"ע ס"ק י"ז עד דאין מוכרין אותו כו' כשאביו הוא כשר ע"ש ואשת אביו מתייבמת ופליג ארמב"ם בירוש' ומכירה עיין עוד בסמ"ע ס"ק י"ח עד לא ס"ל כאותו מ"ד כו' היינו בירוש' אף שאינו כשר ואף ביבום אינה מתייבמת אבל להרמב"ם בדין יבום לא נחלק עם סברא זו וכמ"ש ה"ה להדיא ודוק היטב:
א סָעִיף א אע"פ שהודה באנשים שאינם מוחזקי' כו'. לעיל סי' רע"ז סי"ב כ' הטור והמחבר הדין כן לענין בכור שאע"פ שאינו מוחזק כלל בבנו האמינתו התורה לומר שהוא בנו וכאן כתב הדין לענין בנו שאינו בכור ועפ"ר שם כתבתי דלא נלמד מקרא דיכיר אלא כשהוא ידוע שהוא בנו לומר עליו שהוא בכורו ואף שנפסל ממילא מי שהוא גדול ממנו והיה בחזקת בכורו אבל כשלא היינו מוחזקי' בו שהוא בנו לא נלמד מהקרא שנאמן לו' שהוא בנו אלא שמסתבר לחכמים לומר כן וכיון שמהסברא הוא היה נראה לומר דהיינו דוקא במי שלא היו מכירין אותו אם בנו הוא או לא כגון שבאו ממרחקים אבל אם היה בפנינו והיה מרחיק אותו בתכלית הריחוק אין סברא לו' שיהא נאמן אח"כ לומ' עליו שהוא בנו ומיהו י"ל דלא מן הסברא לחוד למדו כן אלא ס"ל לחכמי' דקרא דיכיר שהוא בכור בכל ענין מיירי אפי' אינו ידוע שהוא בנו כלל וא"כ אין לחלק ועיין בע"ש שכ' כשם שהאמינו התור' לאב להכיר את שהוא מוחזק בבנו לומר עליו בכורו אפשר דכוונתו נמי לו' כמ"ש ראשונ' דמקרא דיכיר לא נלמד אלא במי שהוא במוחזק שהוא בנו לומר עליו שהוא בכור אבל באמת אפילו אין מוחזקין בו בבנו כלל נאמן לומר שהוא בכור וכמ"ש וכנ"ל:
ב סָעִיף א אפי' נכסים שיפלו כו' "ל' הטור בין נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס והרבות' הוא דאע"ג דאיכא בו תרתי לריעותא חדא דהוא דבר שלא בא לעולם וקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשני דבשעה שהוא גוסס לאו בר הקנא' הוא אפילו בבדיקה וברמיזה דהרי הוא כמעט מת אפי' הכי בהודא' זו שהודה שהוא בנו או יורשו יורשו מהיום ממילא:
ג סָעִיף ב אינו אחי כו'. אינו נאמן דדוקא בבנו מצינו שהאמינתו התור' במאי דכתיב יכיר וכנ"ל אבל על אחיו ושאר קרוביו לא מצינו שהאמינו ואינו נאמן במיגו דאי בעי הוה יהיב נכסיו לאחר דמיגו זה הוה כמיגו במקום חזקה:
ד סָעִיף ב אע"פ שאינו נאמן לענין יחוס כו' משום דלענין יחוס א"א לומר שבנו יהיה פסול בממזרת ובן בנו יהי' כשר אבל בירושה אין לבן בנו חלק ושייכות להירושה וגם יכול להפקיעו מהן בחייו ולומר יהיה כל נכסי לפלוני:
ה סָעִיף ב מאחר שאין בנו קיים. ואין נאמן לפסול הבני בנים אלא מכח פסלותו לבנו שהאמינו עליו התורה וכנ"ל:
ו סָעִיף ג וחזר ואמר עבדי כו'. ז"ל הטור אינו נאמן במה שאמר עבדי שאם היה עבדו לא היה קוראו מתחל' בנו אפי' אינו משמשו אלא כבנו ומסיק הטור דהיינו דוקא לאחר כדי דיבור אבל אם אמר בני ובתוך כדי דבור אמר עבדי נאמן דבכל התורה תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מלענין גירושין ועכו"ם וקדושין ומגדף ועפ"ר שם כתבתי דהאי בתוך כדי דבור ובסמוך בעברו על בית המכס שנאמן לו' שהוא עבדו היינו דוקא שהוא אומר שהוא בנו ונולד לו מהשפחה והרי הוא עבד דאל"כ כל שאינו בנו אינו נאמן עליו לפסלו בעבד וכנ"ל דלא האמינתו התורה אלא בבנו:
ז סָעִיף ג אע"פ שהוא משמשו כעבד כו'. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ור"ל אפי' משמשו כעבד והל"ל ודאי עבדו הוא ולא בנו אבל בנוסחאות הטור אינו כן אלא ז"ל אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן דמה שקראו עבדו ר"ל שמשמשו כעבד ונאמן אפי' אינו משמשו תשמיש של עבד עכ"ל ונרא' שגם הרמב"ם והמחבר מודים בזה ומה שסיימו וכתבו בטעמו שהוא לו נעבד כששומע לו כעבד וקרוב לכל צרכיו ובקשתו שבקש ממנו:
ח סָעִיף ג ואם היה קורין לו עבד בן אמה. ל' הרמב"ם אינו כן אלא עבדי בן מאה זוז וכן הוא ל' הטור ושם כתוב ג"כ ז"ל אבל אם אמר עבדי כו' ולא כתב שם היו קורין:
ט סָעִיף ד היה עובר על בית המכס ואומר בני הוא זה וחזר ואמר עבדי הוא נאמן כו' אע"פ שלא מצינו (אפי' לר' יודא) שהאמינתו התור' אלא על בנו מדכתיב יכיר לו' על מי שהוחזק שהוא בנו לומר שאינו בנו או לומר על בנו קטן שהוא בכור ובניו הגדולי' נעשו ממילא ממזרים אבל אאינש דעלמא לא מצינו שיהא נאמן לומר עליו שהוא עבד או ממזר וזה שעבר על בית המכס וחזר ממה שאמר בני הוא ואמר אינו בני אלא עבד ה"ל כאלו אמר אאינש דעלמא שהוא עבד וצ"ל דדוק' כשיש לאיש חזקת כשרות לאו כל כמיני' להוציא מכשרותו ולומר עליו שהוא עבד או ממזר משא"כ זה דמיירי שלא היה לו חזקת כשרות ואף שנתגדל בביתו מ"מ כל שאינו ידוע אם הוא בנו או עבדו נאמן לומר עליו שאינו בנו אלא עבדו ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
י סָעִיף ד להבריח מהמכס. שמהעבדים היו נוהגים ליתן מכס ולא מהבנים:
יא סָעִיף ד אינו נאמן. אע"ג דאם לא עבר אבית המכס היה נאמן בזה כמ"ש בסעיף שלפני זה בכאן מוכח דעבדו הוא דאל"כ למה אמר בבית המכס שהוא עבדו שהוא גריעות' לו שצריך ליתן ממנו מכס:
יב סָעִיף ד אבל איתחזק אימיה בבת ישראל כו'. ז"ל הטור בשם הרמ"ה דכי הימניה רחמנא אבריה כגון דאמר בני זה ממזר דאיכא למימר דנולד מחייבי כריתות א"נ דידוע דבר אתתיה הוא ואמר עליה דלאו בריה הוא וה"ל ממזר ממילא אבל אעלמא לא מהימן והאי כיון דאיתחזק אימא בבת ישראל לאו כל כמיני' לאחזוקי בשפח' עכ"ל ור"ל דוקא אבריה האמינתו התור' כמ"ש יכיר והיינו כשלא נודע מי ילדתו יכול לפסלו לומר עליו בני זה ממזר ואע"פ שהי' בחזקת שנולד מאשתו לא אזלינן בתר החזק' בדבר שהאמינו התורה ואמרי' ודאי לאו מאשתו נולד אלא מחייבי כריתות אבל כשידוע שאשתו יולדתו תו אי אפשר לפסלו בלשון זה לומר בני הוא והוא ממזר כיון דידוע דאשתו יולדתו והוא מודה שבנו הוא א"א להיות ממזר אם לא שאמר שאמו אשתי שיולדתו ממזרת היא והולד כמוה וכמ"ש הטור בא"ע בס"ס ח' דהן שהאב ממזר או האם ממזרת הבן הולך אחר הפגום להיות ממזר כא' מהן וע"ז לא האמינתו התור' לשויי' לאמו שהיא בחזקת כשיר' לממזרת כמו שאינו נאמן לשויי' בשפח' דזה וזה פסול לדורות הוא ואין לומר שכוונתו הוא שהוא ממזר מצדו וכמ"ש שממזר הבא על בת ישראל הולד ממזר דכיון דיש לו לאב זה חזקת כשרות אין אדם משים עצמו רשע או להוצי' נפשו מחזקת כשרות שהוא בו ואי אפשר לפוסלו אלא כשאומר זה שאשתי ילדתו אינו בני שלא נתעבר' ממני וממילא הוא ממזר ואע"פ שאשתו אמו זאת היא בחזקת כשרות מ"מ כיון שהאמינתו התור' בבנו היא נעשה חשודה בזה ממילא משא"כ כשאומר שהוא עבד ואמו מוחזקת בבת ישראל דלאו כל כמיני' לפסלה בשפחה ובזה פשיטא דאין לומר שכוונתו היה שאמו היתה בת ישראל אלא שנתעבר' מעבד ויהא נאמן אם אין חזקת כשרות לאביו דהא קי"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכמו שכתבתי בסוף סימן רע"ו ורע"ז ואינו עבד ועל כרחך צ"ל שכוונתו היה שאמו היתה שפחה ובזה לאו כל כמיני' כיון דאמו מוחזקת בבת ישראל וק"ל:
יג סָעִיף ה העבדים והשפחות אין קורין כו'. כך כתב הרמב"ם פ"ד דנחלות והוא מברייתא דברכות פרק היה קורא וכ"כ המ"מ שם עליו:
יד סָעִיף ה שלא יבא מהדבר תקלה ונמצא זה הבן כו'. פי' התקל' הוא שזה הבן נפגם והבן ר"ל זה שקורא לשפח' אמי נמצא שהוא בנה ויאמרו שהוא עבד אבל כשקורא לעבד אבא אינו מוכרח שהוא עבד אם אמו היא מישראלית וכנ"ל מ"מ פגם מיהא איכא דהא אין קדושין תופסין בעבד וה"ל בן קדש וכבן דלפקת ברא:
טו סָעִיף ו והוליד ממנה בן ☜ כ' הרשב"א סי' תר"י בא' שקלקל עם פנוי' והוציא' מביתו ואח"כ החזירה ואמר על בנה שהוא בנו ופסק דנאמן דלא חיישינן דאמר בדדמי ולפי אומד דעתו וכתב בתשובת הרא"ש כלל פ"ז סי"ב דדוקא בכה"ג שהית' משרתת לו ורגיל' עמו לכן שדינן בתר דידיה עכ"ל וד"מ ב' הביאם עיין שם:
טז סָעִיף ו אם ת"ח הוא פי' זה שהוליד בן מהשפח' אזי מוקמינן אותו בחזק' כשרות ואמרי' דלא היה עובר אלאו דלא יהי' קדש ואמרי' דודאי שחררה וקדשה ולא בא עלי' בזנות ומ"ה יורש אותו האי בן ומ"מ לא סמכינן אחזק' זו כולי האי ליתן לו בת ישראל:
יז סָעִיף ו דחולצת ולא מתייבמת. דהולכין באיסורא לחומרא מכח ספק וה"ה דאסור לישא ישראלי' בלא גט שחרר ואם קדש אשה בלא גט שחרור צריכ' גט ממנו. טור:
יח סָעִיף ו דלענין ממון הממע"ה. פי' ואינו יורש דהממון הוא בחזקת שאר יורשי' ומ"מ אין אחיו ומכ"ש שאר יורשין יכולים למכור לזה דהוא החזיק בנפשו והמוציא ממנו למכרו עליו הראיה ומור"ם ז"ל כתב שני י"א בדברים הללו ור"ל דלי"א קמא דוקא באיסור אזלינן לחומרא וחולצת ואינה מתייבמת אבל לענין ממון סבירא ליה לקולא ומחשב כבנו ויורש והי"א בתראי ס"ל דגם לענין ממון אינו כבנו ודאי אבל הטור כתב דמאן דס"ל דחולצת ואינה מתייבמת ס"ל נמי דלענין ממונא נקטינן לחומרא ולא ירית וגם אין מוכרין אותו ודוחק לומר דכ"כ משום דכתב הרמב"ם והביאו הטור (והמחבר) די"א ס"ל דאין מוכרין אותו אבל אינו יורש ואשת אביו מתיבמת וס"ל למור"ם דהני י"א בתראי דכתב ס"ל כותייהו דאינו יורש אבל אשת אביו מתייבמת ולא כדעת י"א קמאי דכתב מור"ם דא"כ לא הוה כתב עליה מור"ם וכן נ"ל דהא הרמב"ם והרא"ש ורב נטרונאי לא ס"ל כאותו מ"ד וצ"ע:
א סָעִיף א האומר זה בני. עיין סמ"ע שכת' דאם אינו ידוע שהוא בנו אינו נאמן לומר בני ובכור הוא אלא בתורת מגו ולא בתורת הכרה והיכא שהוא נגד חזק' כגון שהי' מרחיק אותו בתכלית הריחוק דהוי חזק' שאינו בנו אפי' במגו אינו נאמן לפי שהוא מגו במקום חזק' ואח"כ כת' ומיהו י"ל דלא מן הסברא לחוד אמרו כן אלא ס"ל לחכמים דקרא דיכיר שהוא בכור בכל ענין קאמר אפי' אינו יודע שהוא בנו ועמ"ש בסי' רע"ז סק"ב. ועיין פ' י"נ דף קכ"ז לרבנן יכיר למה לי בצריך היכר למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנ' מי לא יהיב ליה וכ' רשב"ם בשלמא לר' יהוד' טובא אשמעינן דמהימן אב אפי' במקום חזק' כו' דהא קי"ל דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ע"ש וקשה לפמ"ש הר"ן בקידושין גבי אומר יש לי בנים דנאמן אפי' היכ' דמוחזק לן באחי וז"ל ואע"ג דבפ"ק דב"ב וביבמות פ' האשה שלום איבעי' להו אי אמרינן מגו במקום חזק' או לא התם הוא מגו שהי' יכול לטעון טענ' אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא שהי' יכול לומר כתבו ותנו גט לאשתי ע"ש ומבואר דמגו דבידו לעשות מעשה אפי' נגד חזק' מהימן. ועיין בדברי הרב המגיד פ"ג מה' יבום ושם נרא' מדבריו דאפילו במוחזק לן דלית ליה בנים אפ"ה נאמן לומר יש לי בנים וע' ש"ע אה"ע סי' קנ"ו ובדברי ב"ש שם וא"כ מאי פריך לרבנן יכיר למה לי הא לר' יודא נמי תיקשי דאם יש עדים שאינו בנו ודאי אינו נאמן אפי' לר' יהודה ואי נגר חזקה כיון דאית ליה מגו דבידו למיתבי' אפי' נגד חזקה מהימן במגו כי האי דיכול לעשות מעשה: ולכן נראה לולי דברי הרשב"ם דלר' יהודה למיתבי' ליה פי שנים לא צריך קרא כיון דמהימן במגו אלא לר' יהודה דריש מיכיר לומר בני זה ממזר או בן גרושה וא"כ בזה ודאי צריך יכיר דליכא מגו אבל לרבנן דאינו נאמן לפוסלו ואפילו ליכא חזקה וכדתנן פ' עשרה יוחסין נאמנין על העובר וחכמים אומרין אין נאמנין ע"ש בגמ' דאמרו אפי' עובר דלית ליה חזקה דכשרות וע"ש ויכיר לרבנן אינו אלא למיתביה ליה פי שנים ומש"ה פריך למאי הלכתא למית' ליה פי שנים לא יהא אלא אחר: ולפ"ז נראה דמ"ש בש"ע אע"פ שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו הרי זה נאמן ומשמע הא מוחזקים שאינם קרוביו ודאי אינו נאמן בשאר יורשין ולפי מ"ש בשם הרב המגיד והר"ן דאפי' נגד חזק' נאמן במגו דבידו לעשות א"כ אפי' מוחזקי' שאינן קרוביו ה"ל מגו דבידו לעשות מיהו בש"ע אה"ע סי' קנ"ז סעיף ז' היה מוחזק באחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן ואע"ג דכת' הרב המגיד דאפי' הוחזק שאין לו בנים ואמר יש לי בנים דנאמן במיגו התם משום דבנים בדידי' תלי' והוא אומר יש לי בנים ע"ש וא"כ בשאר יורשין אינו נאמן נגד חזק' אלא דאכתי תיקשי גם לדברי הרב המגיד שכת' דיש לי בנים משום דבדידיה תלי' נאמן אפי' נגד חזק' א"כ לר' יוד' נמי תיקשי יכיר למה לי וצ"ל כמ"ש דלרב יוד' יכיר כדי לפוסלו אלא דבטור סי' קנ"ז הבי' שני דיעות גם במוחזק שיש לו אחים ואומר אין לי אחים דנאמן והוא דעת הרמ"א וכן דעת הר"ן וא"כ לשטה זו ע"כ משום מגו דבידו לעשות אפי' לסתור החזקה לגמרי נאמן במגו דבידו לעשות א"כ אפי' בשאר קרובים נמי אפי' מוחזקין שאינן קרוביו והו' אומר שקרובו הוא נאמן במגו דבידו לעשות וע' סי' קנ"ו שם ב"ש סקי"א:
ב סָעִיף א ונאמן על כל נכסים בלחם משנה פ"ד מנחלות הקשה על הטור דכיון דבאומר זה אחי לא האמינו תור' ואינו נאמן אלא במגו אי בעי יהיב ליה וכמ"ש הרב המגיד א"כ היה לו לחלק בין נכסים שיש לו עכשיו ובין נכסים שיבואו אח"כ דודאי אינו נאמן דליכ' טעמ' דמגו וע"ש ונרא' דלפמ"ש בסי' ס' סק"ה במ"ש כסף משנה פ' י"א ממכירה ליישב דברי הרמב"ם דלא מהני קנין בדבר שאין לו קצב' והקשו עליו מהא פריך יכיר למה אלו בעי יהיב ליה כל נכסיו והו' דבר שאין לו קצבה וכת' עלה דאפשר לו להודו' שחייב לו אלף אלפים דינרי זהב ולשעבד לו מטלטלין אג"ק ואין לו' שמא בשעת מיתתו יהיו לו נכסים יותר שא"כ אין לדבר סוף אלא כיון שיכול לשעבד עצמו בממון רב אמרי' מגו ע"ש. והקש' משנה למלך דא"כ מאי משני בנכסים שנפלו אחר מיכן הא בחיוב מהני אפי' לרבנן בדבר שלא בא לעולם. וכתבנו שם משום דמן התורה כשם שאין אדם מקנה דשלבל"ע כך אינו משעבד דלשבל"ע והא דקי"ל דאקני משתעבד כת' הרשב"ם פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) דהו' מדרבנן שלא תנעול דלת בפני לוין וא"כ לרבנן א"ש דיכיר צריך דאפי' יתחייב עצמו באלף אלפים דינרי זהב לא יגבה מן היורשין אלא בתורת שעבוד ודאקני מן התור' לא משתעבד וא"כ שפיר משני בנכסים שנפלו אחר מיכן וע"ש וא"כ האידנ' שכבר תיקנו דדאקני משתעבד א"כ לעולם יש מגו לחייב עצמו באלף אלפים דינרי זהב וכמ"ש בכסף משנה דלשעבד דקנה ושיקנה:
ג סָעִיף ב כי לא הי' אביהן בנו. ונרא' דמיירי שכבר הוחזק אביהן בבנו ומש"ה אינו נאמן אף על הירוש' כיון דבתורת הכרה אינו נאמן כשמת הבן ובתורת מגו נמי אינו נאמן כיון דהוא נגד חזק' אבל היכא דאינו נגד חזק' דהיינו דלא אתחזק בבנו ואינו אלא ספק שקול מהימן לומר שאביהן לא הי' בנו ולהעבירן מנחלתו במגו דאי בעי יהיב כולי נכסי לאחרים. ואפשר ליישב בזה דברי מוהרי"ק סי' קמ"ה בזה דנרא' מדבריו דאפי' מת הבן נאמן לומר שהוא בכור וע"ש ומשום דמיירי שאינו נגד חזק' א"כ נאמן במגו וכמ"ש שם מוהרי"ק וגם הי' מוחזק לבכור על פי כל השכנים ועמ"ש בסי' רפ"ד סק"א:
ד סָעִיף ד איתחזיק אימ' בבת ישראל כ' בסמ"ע דהיינו דוקא בברי כשלא נודע מי ילדתו יכול לפוסלו ולומר בני זה ממזר כו' ואמרינן לאו מאשתו נולד אלא מחייבי כריתות אבל כשידוע שאשתו ילדתו תו אי אפשר לפוסלו כיון דידוע דאשתו ילדתו ובנו הוא א"א להיות ממזר אם לא שאמר שאמו היא אשתו ממזרת כו' וע"ז לא האמינו תור' לשוי לאימיה שהי' בחזקת כשרות לממזרת כמו שאינו נאמן לשוי' שפח' וא"א לפוסלו אלא כשאומר זה שאשתי ילדתו אינו בני שלא נתעבר' ממנו וממילא הוא ממזר ואע"פ שאמו זאת בחזקת כשרות מ"מ כיון שהאמינו התור' בבנו היא נעש' חשודה ממילא עכ"ל. ולא אתברר דא"כ גבי ממזרת ושפח' נמי נימא הכי התור' האמינו וממילא היא ממזרת ושפח' כמו שנעשית חשודה ממילא ובנימוקי יוסף כת' ז"ל וא"ת והאיך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרוש' או חלוצ' והיינו באומר בני זה בן גרוש' וחלוצ' י"ל כגון שאמר שוגג הייתי ובאומר על בנו ממזר אין אשתו נאסרה שיפסלו הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה דאימר שוגגת הוי ואינה נאסרת באשת ישראל ואפי' אומר שהי' מזידה אינו נאמן להפסידה כתובתה ולא על הבנים שיולדו אח"כ לפוסלם מן הכהונ' הריטב"א ז"ל עכ"ל. וא"כ ניח' דבאומר שלא נתעבר' ממנו לא נעשית היא חשודה בכך דאימר שוגגת הית' ואפי' אומר מזידה הית' פלגינן דיבורי' והאמין אותו התור' שאינו בנו ולא נתעבר' ממנו אלא שאינה מזידה אבל באומר ממזרת או שפח' הרי הוא נגד חזקת כשרות בודאי אלא דאכתי קשי' מ"ש בממזרת ושפח' דאינו נאמן ומשום דהו' נגד חזקת כשרות ומ"ש בן גרוש' וחליצ' דנאמן כיון דהיא מוחזקת בכשיר' לכהונ' היכא נאמן לומר שהיא מפסולי כהונ' ומ"ש מפסולי קהל ישראל או מפסולי קהל כהונ' ולפמ"ש בשש"ז פ' י"ג דע"א נאמן לומר גרוש' או זונה אשה זו ואין זה דבר שבערו' וכמ"ש הרמב"ם פ' ט"ז מה' סנהדרין ז"ל א"צ שני עדים אלא בשעת מעש' אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כו' גרוש' או זונה אשה זו ואכל או בעל אחר שהתר' בו הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א עכ"ל ומוכח מזה דע"א נאמן לומר גרוש' וזונ' למשוי אותה איסור לכהונ' כמו שנאמן לומר חלב הוא זה ואין בזה משום דבר שבערוה וא"כ אפשר לומר דממזרת ושפח' דודאי ה"ל מדבר שבערוה וצריך שנים ואינו נאמן לומר שאמו שפחה או ממזרת וכמ"ש שם פי"ג דאפי' לומר זה בן גרוש' וחלוצ' כיון דפוסלו בגופו אין ע"א נאמן וצריך שנים ע"ש אבל לומר גרוש' או זונה דאין פסולה בגופה דהיינו שלא נולד הגוף בפסול ע"א נאמן כמו שנאמן לומר נתנסך יינך וע"ש ומש"ה אינו נאמן לומר בן גרוש' וחלוצ' אלא בתורת יכיר אבל במה שאומר שאמר גרוש' נאמן כמו שנאמן עד א' דעלמ' לומר גרוש' או זונה ואכתי צ"ע:
א סָעִיף א באנשים שאינן מוחזקין משמע אבל במוחזקין שאינן קרובים א"נ לומר שהן קרובין בקצה"ח כתב שלדעת הר"ן שהביא בטור דאפילו במוחזק שיש לו אחים נאמן לומר שאין לו אחים אלמא דנאמן משום מיגו דבידו לעשות אפילו לסתור החזקה א"כ ה"נ נאמן אפילו נגד החזקה וכו' עיין שם והמעיין בר"ן יראה דהעיקר הסברא שלו הוא משום דאינו סותר החזקה לגמרי דאפשר שמתו האחין ע"ש ולדבריו נראה דאם אמר על המוחזק שאינו אחיו שזה אחיו שא"נ רק דעת הרז"ה שנאמן אף בכה"ג והו' דעת יחיד:
ב סָעִיף א ונאמן על כל נכסים בתומים סי' ס' כ' דהא דנאמן באחים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אף דלית ליה מגו דמתנ' מ"מ נאמן במיגו שהיה יכול לחייב עצמו בסך רב וכ"כ בקצה"ח ולפ"ז בנכסים שנפלו לו אחר מית' דהבנים יכולין לומר מכח אביה דאבא קאתינא וא"י לגבות חוב מהן וא"כ ל"ל מגו א"נ:
ג סָעִיף ב כי לא היה אביהן בני בקצה"ח כתב דאם אינו מוחזק בבנו דנאמן לומר שאביהן לא היה בנו במגו שהיה נותן נכסיו לאחרים ע"ש ולפעד"נ דלפמ"ש הרמב"ן בב"ב דף ל"ג וז"ל והא דאמרינן בני וחזר ואמר עבדי א"נ ואמאי נימא מתוך שבידו ליתן מתנה לאחר וכו' אלא כיון דעיקר טענה דעבדו הוא לפוסלו מקהל וא"נ עליו לא אמרינן מגו גרוע לחצי טענה ע"ש ולפ"ז אם אמר על בן הבן שאביהן הבן אף שנולד מאשתו מ"מ אינו בנו שהוא ממזר מאיש אחר וממילא הוי כאומר על בן הבן שהי' ממזר דמי לאומר עליו שהוא עבד דהרי רוצה גם כן לפוסלו מקהל וא"נ במגו גרוע ואם אמר על אחד שלא היה מוחזק בבנו שמת ואשתו מעוברת שהמת היה בנו אפשר דאינו נאמן דלית ליה מגו דאי בעי נתן לו במתנה דהא המזכה לעובר לא קנה אפילו הוא בן בנו וכמבואר בסימן ר"י ע"ש ודוחק לומר שהיה יכול להקנות לאחר בקני ע"מ להקנות:
ד סָעִיף ד אמו בבת ישראל עסמ"ע ס"ק י"ב משום דלאו כל כמיניה לפוסלה בשפחה ובקצה"ח הקשה דא"כ כשאומר בן גרושה הרי פוסל אמו מכהונה ולק"מ דש"ה דממ"נ אם אמו כבר מתה שוב אין דין עליה ואי עדיין היא אשתו בידו לגרשה ולפוסלה לכהונה וכדמוכח בקידושין דף י"ד גבי אמר קדשתי' וגרשתי' דפריך בידו לגורשה וכו' ע"ש משמע דאילו היה בידו לגרשה דהי' נאמן:
א סָעִיף א בני. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ב' דף ק"ד ע"ג וח"ב סי' פ"ז ובתשוב' רשד"ם סי' ש"ד ש"ה ש"ו:
ב סָעִיף א אפילו. הרבותא היא דאע"ג דאיכא תרתי לריעותא חדא דהוא דבר שלב"ל. דקי"ל דאין אדם מקנה אותו והשני דבשעה שהוא גוסס לאו בר הקנאה הוא אפילו בבדיקה וברמיזה דהרי הוא כמעט מת אפ"ה בהודאה זו שהודה שהוא בנו או יורש שלו יורשו מהיום ממילא. סמ"ע (עיין בס' בני אהרן מסי' נ"ה עד סי' ס"ג ובס' פני משה ח"א סי' צ"ב. בני חיי):
ג סָעִיף ב אינו נאמן. ולא אמרינן דיהא נאמן במגו דאי בעי הוה יהיב נכסיו לאחר דהוי כמגו במקום חזקה. סמ"ע:
ד סָעִיף ב יחוס. משום דלענין יחוס א"א שבנו יהיה פסול בממזרות ובן בנו יהיה כשר אבל בירושה אין לבן בנו חלק ושייכות להירושה וגם יכול להפקיעו ממנו בחייו ולומר שיהיו כל נכסיו לפלוני. שם:
ה סָעִיף ג וחזר. היינו דוקא לאחר כדי דיבור אבל תכ"ד נאמן דבכל התורה תכ"ד כדבור דמי חוץ מהעובד כוכבים ומקדש ומגרש ומגדף כ"כ הטור והא דנאמן כאן תכ"ד וגם בסמוך בעברו על בית המכס היינו דוקא באומר שהוא בנו הנולד לו משפחה והרי הוא עבד דאל"כ אינו נאמן עליו לפסלו בעבד דלא האמינתו התורה אלא בבנו וכנ"ל. שם:
ו סָעִיף ג משמשו. כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם ור"ל אפילו משמשו כעבד והל"ל ודאי עבדו הוא ולא בנו אבל הטור כתב ז"ל אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן דמה שקראו עבדו ר"ל שמשמשו כעבד ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד עכ"ל ונרא' דגם הרמב"ם והמחבר מודים לזה ומה שסיימו שהוא לו כעבד ר"ל ששומע וקרוב לכל צרכיו ובקשתו שבקש ממנו. שם:
ז סָעִיף ד נאמן. אע"ג דאמרינן שלא האמינתו התורה אלא על בנו ולא אאינש דעלמא היינו דוקא כשיש לאיש חזקת כשרות לאו כל כמיניה להוציאו מכשרותו לומר עליו שהוא עבד או ממזר משא"כ זה דמיירי שלא היה לו חזקת כשרות ואף שנתגדל בביתו מ"מ כל שאינו ידוע אם הוא בנו או עבדו נאמן לומר עליו שאינו בנו אלא עבדו. שם:
ח סָעִיף ד אינו. אע"ג דאם לא עבר בבית המכס היה נאמן בזה כמ"ש בסעיף הקודם הכא שהוא גריעותא לו שצריך ליתן ממנו מכס מוכח דעבדו הוא. שם:
ט סָעִיף ה תקלה. פירוש התקלה היא שזה הבן נפגם ור"ל זה שקורא לשפחה אמי נמצא שהוא בנה ויאמרו שהוא עבד וכשקורא לעבד אבא אף דאינו מוכרח שהוא עבד אם אמו היא ישראלית מ"מ פגם מיהו איכא דהא אין קדושין תופסין בעבד וה"ל בן קדש וכבן דנפקת ברא. שם:
י סָעִיף ו בן. כתב הרשב"א סי' תר"י באחד שקלקל עם פנויה והוציאה מביתו ואח"כ החזירה ואמר על ולדה שהוא בנו ופסק דנאמן דלא חיישינן דאמר בדדמי ולפי אומד דעתו וכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ז סי' ב' דדוקא בכה"ג שהיתה משרתת לו ורגילה עמו לכן שדינן בתר דידיה עכ"ל ובד"מ הביאם ע"ש ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' צ"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ג' דף ה' ע"א ודף ח' ע"ב (ועיין בא"ע סימן ד' סכ"ו ובב"ש וב"ה שם):
יא סָעִיף ו דחולצת. דהולכין באיסורא לחומרא מכח ספק וה"ה דאסור לישא ישראלי' מה"ט ואם קדש אשה בלא גט שחרור צריכה גט ממנו. טור:
יב סָעִיף ו הראיה. פירש הסמ"ע דר"ל ואינו יורש דהממון הוא בחזקת שאר יורשים ומ"מ אין אחיו ומכ"ש שאר יורשים יכולין למכרו דהוא מוחזק בנפשו והמוציא מחבירו למכרו עליו הראי' כו' ע"ש ועי' בש"ך מה שהביא תשו' ן' לב שהקשה על סברת הגאון בדין ירושה בספק ויבם שבאו לחלוק כו' ע"ש:
א סָעִיף א באנשים שאינם מוחזקים. עסמ"ע סק"א וע' בתשובת חתם סופר אה"ע סי' ס"ז מ"ש בזה:
ב סָעִיף ב שהוחזק שהוא בנו. ע' בת' חות יאיר סי' רל"א במעשה בתולה משרתת בבית עשיר ופתאום הרתה ונחשד בעה"ב וכך אמרה הבתולה והוא כיחש ובא הדבר לפני הדוכס וביקשה ממנו ריצוי כסף וע"י שחדים הרחיבו לו זמן עד שתגיד האמת בעת לידתה וגם אז נשארה במאמרה וע"כ הוקנס סך רב רק שפעל להוציאה מן המקום בגזירה שכל ימיה לא תבא עוד היא או בנה לשם ואח"כ בקשו ג"כ פרנסי הקהלה להכלימו ולקנסו ובא לפניהם בבכיה רבה גם נשבע בנק"ח שאין לו נגיעה בה והקילו עליו והזונה נתנה שם לבנה הנ"ל כשם אבי העשיר והנער הלך וגדול וחתם עצמו ועלה לתורה ונכתב במפה שלו בשם שהוא בן העשיר הנ"ל אח"כ נסע למדינה אחרת ולקחו אחד מן הקצינים לביתו שלא היה לו בן ובת וגדלו והשיאו אשה אח"כ מתה אשת הקצין שאצלו בן הזונה ולקח הזונה הנ"ל לאשה באמרו שהיא גבירתנית וילדה לו ב' בנים וסוף ימיו של הקצין סיגף עצמו בסיגופים גדולים ואיש לא ידע על מה כי היה בחזקת תם וישר ואח"כ מת העשיר שבביתו נתעברה ולא עלה על דעת בנה לירש כי א"א לו לבא לאותה מדינה גם ידע שידחוהו בשתי ידים אח"כ מת הקצין ואמר לפני מותו דרך וידוי כי בן חורגו לפי דעת העולם הוא בנו ממש כי היה באותן הימים שכן אל בית העשיר וממנו נתעברה ונתן לה אז ת"כ לישא אותה רק שתגיד על בעה"ב שלה כדי שיוכרח ליתן לה סך רב רק כאשר העשיר לא נתן לה מאומה עבר הת"כ ולכן עשה סיגופים על ביוש העשיר ועון נדה ועון ת"כ ולכן גידל הנער ונשא אמו וכן אמרה האם כי מעולם לא בא עליה אדם זולתו אח"כ הצליח הנער הספק הזה במשאו ומתנו ונעשה עושר מופלג ומת בלי ז"ק ובאו שני כיתי בנים לירש בני העשיר שכיחש ובני הקצין שהודה ע"כ המעשה ונשאל הדין עם מי. והשיב דודאי יפה עשה הנער שלא ביקש לירש את העשיר דקיי"ל נאמן אדם לומר אפי' על מי שמוחזק שהוא בנו שאינו בנו ואין קריאת שם ועלייתו לתורה וחתימתו ראיה כלל שהכל נעשה ע"פ האם והיא אינה נאמנת עליו כמ"ש הריב"ש הובא בהגה בא"ה סמן כ"ב וודאי דלא עדיף ממוחזק הנזכר בח"מ סימן רע"ט ס"ב ואפילו וודאי בא עליה ונתעברה אינו בדין שיורש אפילו העשיר שותק או אומר איני יודע אם ממנו נתעברה דכשם דאפקרה לדידיה ה"נ לאחריני משא"כ באומר זה בני דנאמן אע"פ די"ל דאי אפשר לדעת כ"א בתפוסים כדקיי"ל גבי חליצה בח"ה סימן קנ"ו ס"ט מ"מ מהימנינן ליה כמבואר בתשובת הרשב"א סימן תר"י וע' תשובת הרא"ש ריש כלל פ"ב (ע' באה"ע סימן ד' סעיף כ"ו) ולכן ודאי השני הוא הקצין הנ"ל נאמן ואם היה בא זה הנער לירש עם שני בני הקצין פשוט שירש עמהם כדקיי"ל האומר זה בני נאמן אע"פ שאינו מוחזק לבנו בח"מ ר"ס רע"ט כו' ובענין ירושת הנער שבאו שני מיני אחים נראה דלבני העשיר משתיקים אותם בנזיפה כי נוסף על מה שלא יזכו בדין עוברים על לאו מקלל אביו וקים להו בארור לבייש אביהם בקבר לעשותו נואף ועובר שבועה ובני הקצין לכאורה נראה דהמה יורשים ע"פ דברי האב ואע"פ שאחר שמת האב כיחשו בו ועמדו בדין וטענו שאביהם גופיה א"א לו לדעת אם ממנו נתעברה או מאחר מ"מ אחר שיצא הדין שהאב נאמן מצי למימר אחר מות האח שהוא אחיהם ורוצים ליורשו ודמי לשמעון אומר איני יודע דבח"מ סימן ר"פ ס"ב כו' מ"מ נראה אם קדם אחר ותפס זכה כתופס בנכסי שתוקי ואסופי דבסימן רע"ו ס"ד בהגה כו' עכ"ד ע"ש וע"ש עוד בסימן ל"ב במעשה נפלא שבע"ב אחד כהן י"א צווה והגיד לפני מותו על בן א' מבניו שאין זה בנו רק בן ישמעאל שנתחלף והעלה דאין האב נאמן בזה לשום דבר הן למילי דאיסורא והן לענין ירושה אחר שמעודו החזיקו לבנו שזנו ופרנסו והשיאו והחזיקו לכהן בקריאת ס"ת ראשון ובנ"כ (עי' בא"ה סימן ד' סכ"ט בהגה) ואף דמצד הסברא הוא זר ותמוה כי מי פתי ימציא ויבדה מלבו להבאיש ריח בנו כ"ש בשעת מותו מ"מ אין לנו לדון ע"פ אומדנא נגד דברי חז"ל אפילו לענין ממון כ"ש לענין איסור והיתר ע"ש באריכות:
ג סָעִיף ו עליו הראיה. עבה"ט שכ' וע' בש"ך מה שהביא תשו' בן לב כו' וע' בתשובת כנסת יחזקאל ס"ס צ"ב מ"ש בזה:
א סָעִיף א וזה אחי כו'. עבה"ג וזה כפי' רשב"ם ותוס' והרי"מ שם דפריך פשיטא דהא איבעי כו' וכמש"ש קכז ב' למאי הלכתא כו' ובנכסים שבאו לאחר מכאן או שהוא גוסס אינו נאמן. אבל הרא"ש השיג עליהם ופ' דנאמן לעולם והא דפריך פשיטא היינו מדתנן פ' האומר יש לי בנים כו' שמביא גמ' למטה דלכל הפחות ליורשו נאמן ואח"כ פריך דאפי' לייבום נמי תנינא שם מדקא' יש לי אחים אינו נאמן ואי ליורשו מ"ש וז"ש הא נמי תנינא ול"ק תנינא. ומ' שסבור ג"כ כדברי הרמב"ם וז"ש הטור והרב ונאמן כו' ומ' אף אאחים ושאר קרובים אבל צ"ע דבשלמא אבנו נאמן משום יכיר אבל בשאר קרוביו למה יהא נאמן ועס"ב היינו כו' והא דדייק מזה אחי משום דתנן סתמא אינו נאמן ומ' בכ"ע ועלח"מ. והר"ן הביא ראיה לפי' הרא"ש ממ"ש קכז ב' האומר זה בני כו' ומדקתני סתמא מ' בכ"ע והוא פי' דפריך פשיטא דהא אף לרבנן נאמן בצריך היכירא ולר"י אף נגד החזקה ה"ה כאן:
ב סָעִיף א אפי' נכסים כו'. זה הרבותא אינו אלא לר"מ כמ"ש קכז ב' וכן רשב"ם כאן והרא"ש לא הזכירו אלא הבאים לאחר מכאן:
ג סָעִיף ב היינו כו'. דאפי' על בני בנים אין נאמן משום יכיר כמ"ש בפ' החולץ:
ד סָעִיף ב אבל נאמן כו'. כמ"ש בקדושין שם ועתוס' קכז ב' ד"ה כך. וי"ל כו':
ה סָעִיף ב ואפי' כו'. דבשלמא לענין יוחסין דשוינהו פסולים משא"כ לענין ירושה דאין להם בעוד אביהם קיים וז"ש בהג"ה ואם כו':
ו סָעִיף ב אע"פ כו'. כנ"ל
ז סָעִיף ד וה"מ כו'. דאז צריך לפסול אמו ג"כ ואינו נאמן ג"כ על הבן כמ"ש בפ' החולץ שם לענין בני בנים:
ח סָעִיף ו מי כו'. עמ"ש בא"ה סי' טו ס"י:
ט סָעִיף ו וי"א כו' וי"א כו'. הרא"ש בפ"ב דיבמות וע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.