א אַחַר שֶׁהֵעִיד הָעֵד בְּבֵית דִּין וְהוּא לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר, (ב"י) אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. כֵּיצַד, אָמַר מֻטְעֶה הָיִיתִי, שׁוֹגֵג הָיִיתִי וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, לְפַחֲדוֹ עָשִׂיתִי; אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו. וְכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף בְּעֵדוּתוֹ תְּנַאי וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיָכוֹל לְהוֹסִיף בִּתְנַאי (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). אֲבָל בְּדָבָר שֶׁמּוֹכִיחוֹ שֶׁטָּעָה, כְּגוֹן שֶׁהִזְקִיקוּהוּ בֵּית דִּין לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאֵינוֹ רַמַּאי, וְהָלַךְ וְהֵבִיאָם, וְאָמְרוּ לָהֶם הַבֵּית דִּין: יוֹדְעִים אַתֶּם בּוֹ שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאָמְרוּ הָעֵדִים: הֵן, וְאָמַר לָהֶן הַבַּעַל דִּין: וְכִי אֲנִי רַמַּאי, וְאָמְרוּ: לֹא אָמַרְנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינְךָ רַמַּאי, שׁוֹמְעִין לְדִבְרֵיהֶם הָאַחֲרוֹנִים, מִשּׁוּם דְּמִסְתָמָא אֵין אָדָם מֵבִיא עֵד לְהָעִיד חוֹבָתוֹ, וּבְוַדַאי טָעוּ. וְכֵן בְּכָל טָעוּת שֶׁהָעֵדִים מְצוּיִים לִטְעוֹת בּוֹ, נֶאֱמָנִים הֵם בְּעַצְמָם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם חוֹזֵר וּמַגִּיד. וְכֵן אִם אֵינוֹ סוֹתֵר עִקָּר דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן שֶׁהַדְּבָרִים סְתוּמִים וְסוֹבְלִים בֵּאוּר אֶחָד מִשְּׁנֵי עִנְיְנֵי מַשְׁמָעוּת, אֶחָד קָרוֹב וְאֶחָד רָחוֹק, כָּל שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לְכַוֵּן דִּבְרֵי הָעֵד כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא עֵדוּתוֹ מֻכְחֶשֶׁת, יֵשׁ לָנוּ לְכַוֵּן דְּבָרָיו, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְתָרֵץ דִּבְרֵי שְׁנֵי עֵדִים הַנִּרְאִים מַכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֵדוּת מְכֻוֶּנֶת. הַגָּה: כְּשֶּׁנּוֹתְנִים חֵרֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַחַר עֵדוּת, שֶׁיָּגִּידוּ (שֶׁיָּעִידוּ) קֹדֶם שֶׁיֵּצְאוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וּלְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ בָּאוּ עֵדִים לְהַגִּיד, וְאוֹמְרִים: לֹא שַׂמְנוּ לִבֵּנוּ אָז לְהָעִיד, וְעַתָּה זוֹכְרִין, יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהָעִיד, הוֹאִיל וְשָׁתְקוּ תְּחִלָּה, וְלֹא אָמְרוּ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת). וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, וְנָתְנוּ אֲמַתְלָא לְדִבְרֵיהֶם לָמָּה אָמְרוּ כָךְ, חוֹזְרִין וּמַגִּידִין, הוֹאִיל וְלֹא אָמְרוּ בְּהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁאוֹמְרִים בָּאַחֲרוֹנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וְטוּר).
ב עֵדִים שֶׁאָמְרוּ: שֶׁקֶר הֵעַדְנוּ, נֶאֱמָנִים לְגַבֵּי עַצְמָם, וְחַיָּבִים לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁגָּרְמוּ לְהַפְסִיד בְּעֵדוּתָן.
ג אַף עַל גַּב דְּלֹא רָאִינוּ אֵינָהּ רְאָיָה, הֵיכָא דְתַרְוַיְהוּ כִּי הֲדָדֵי (נִינְהוּ), כִּי אָמַר הָאֶחָד: לֹא רָאִיתִי, הֲוָה לֵהּ כְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: לֹא רָאִיתָ, וַהֲוָה לֵהּ הַכְחָשָׁה. הַגָּה: אֲבָל אִם אוֹמֵר הָעֵד שֶׁפְּלוֹנִי הָיָה עִמּוֹ, וְאוֹתוֹ הַפְּלוֹנִי אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיָה עִמּוֹ, אֵין זֶה הַכְחָשָׁה, דְּאֵין עֵד מְדַקְדֵּק מִי עִמּוֹ בִּשְׁעַת עֵדוּת (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָּל נ"ט סִימָן א').
א סָעִיף א אחר שהעיד בב"ד. עיין בתשו' מהרי"ט סי' ע"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"ד:
ב סָעִיף א וי"א דיכול להוסיף בתנאי. כ"כ הטור בשם הרא"ש ולא ידעתי מנ"ל להטור הא ומ"ש ב"י דהיינו משום שהרא"ש כתב בסתם דברי הש"ס ולא חילק לפע"ד אין מזה הכרח דלא יפרש כפירש"י והכי אשכחן בדוכתי טובא עצמו מספר דהרא"ש מביא הש"ס בסתם ולא פירש וס"ל כפירש"י וא"כ גם על הר"ב קשה במ"ש וי"א דיכול להוסיף בתנאי ונראה שכוון ג"כ להר"ן בשם רב האי גאון וכ"כ בד"מ בהדיא שהר"ן כתב כהרא"ש וגם בזה י"ל דלא פליג הר"ן רק בשטר ולא בעדות בע"פ וכן מחלקין הסמ"ע לקמן סי' מ"ו ס"ק ק"ג והב"ח להדי' ע"ש ולענין דינא נלע"ד דאע"ג דאינו מוכרח לחלק בין עדות בשטר לבעל פה מ"מ נראה עיקר להלכה כהרמב"ם וכן פירש"י וכן דעת הרמב"ן בתשובה וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ב' סוף ח"ב וז"ל הסכימו הגדולי' כי דוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקו' אחר אבל יוצא אין נאמנין ע"כ וכן כתב הנ"י פ' מי שמת גבי ההוא דהוי כתיב ביה כד קציר ורמי על ערסיה כו' להדיא דהיכ' דכת"י יוצא ממקו' אחר אין נאמנין לומר תנאי היה דברינו ע"ש וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם ר"י ושאר מפרשי' והסכים עמהם ע"ש וכן הביא עוד הב"י לקמן סי' מ"ו מחו' ל"ו תשובת הריטב"א ול"נ דה"ה כשאין כת"י יוצא ממ"א דהא בע"כ איירי כאן לאחר כ"ד וכמ"ש הר"ב וא"כ ה"ה כשאמרו כתב ידינו הוא זה ואחר כ"ד אמרו תנאי אין נאמנין וכן פירש"י להדי' פ"ב דכתובות (סוף דף י"ט) ע"ש וכן הוא להדי' לקמן סי' מ"ו סל"ז דאפ' כשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר אין נאמנין אלא תוך כדי דבור ע"ש ועמ"ש לקמן סי' מ"ו סל"ז וסי' פ"ב סי"ב: שוב נדפס ספר נקרא גדולי תרומה וראיתי שם בשער כ"א ח"ג הביא בשם מהי"ש טייטצק בתשוב' מהרש"ך ח"א סי' י"ב שהקשה על הטור מהיכן למד כן לדעת אביו הרא"ש ז"ל ותירץ שם ואין תירוציו מחוורים כאשר גם הגדולי תרומה בעצמו סתר שם תירוציו ע"ש והג"ת שם תירץ מדהוכיח הרא"ש גבי אמנה דמיירי באין כת"י יוצא ממקו' אחר מדתלי טעמ' דלא ניתן ליכתב ולא הוכיח דאל"כ מאי קמבעי' ליה לש"ס אי תנאי דמי לאמנה הא באמנה גופיה אי כת"י אינו יוצא ממקו"א נאמני' ע"ש ולפע"ד אין זו הוכחה דלא בעי לאוכוחי הכי דדימ' אה"נ בתנאי מיירי אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר לכך לא מצי הרא"ש להכריח אבל אה"נ לבתר שהוכיח הרא"ש דגבי אמנה מיירי בשאין כת"י יוצא ממקו' אחר א"כ גם בתנאי מיירי הכי ועוד דעדיפ' מיניה מוכיח הרא"ש גבי אמנה גופה מיני' וביה סוף דבר לפע"ד אין בדברי הרא"ש הכרח דפליג על הרמב"ם וכן נראה להדי' מדברי רבינו ירוחם שהבאתי לעיל שכתב סתם והסכימו הגדולי' כו' ולא הזכיר דעת הרא"ש רבו כלל משמע כמו שכתבתי:
ג סָעִיף א וכן בכל טעות כו'. ע' בתשו' רמ"א סי' מ"ח וע' לקמן סי' מ"ג סעיף ז' [ח'] מ"ש שם:
ד סָעִיף א וכן אם אינו סותר עיקר דבריו. ע' בתשו' מהרי"ט סי' קמ"א:
ה סָעִיף א כדי שתהא עדות מכוונת ע' בתשו' רמ"א סי' מ"ד:
ו סָעִיף א ולא אמרו אין אנו יודעים כו'. ע' בתשובת רמ"א סי' י"ב דף נ"ט ע"א וע' בתשובת ר' אליה ן' חיים סימן ל"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"ד דף קפ"ט וק"צ וסי' ס"ד:
א סָעִיף א אחר שהעיד בב"ד. בטור ורמב"ם פ"ג דעדות כתב אחר שנחקר' עדותן בב"ד והמחבר דקדק ושינ' לשונם משום דבדיני ממונות ובכל מה שדנין הב"ד בזמן הזה א"צ דרישה וחקירה וכמ"ש בר"ס שאח"ז וסגי להו בהשאלות והבדיקות שנתבארו בסי' שלפני זה בס"ח ששואלין אותו והטור והרמב"ם ל"ד קאמרי וכמ"ש בפריש' ע"ש וע"ל בס"ס מ"ו דעד אחד בשטר יכול לחזור:
ב סָעִיף א והוא לאחר כדי דבור. אבל בתוך כדי דבור יכולין לחזור ואפילו עד הראשון בתוך כדי דבור של השני כגון שבאו שני' לב"ד להעיד והעיד הא' ואח"כ השני יכול הראשון לחזור בו תוך כדי דבור של עדות השני דחד עדות הוא כ"כ ר"ן ועד"ר דכתב עוד אף אם הפסיקוהו בע"ד וחזר ואמר שרוצה להשלי' אלא שהפסיקוהו יכול להשלי' דבריו ונאמן ובלבד שלא יסתור עדותו לגמרי עכ"ל:
ג סָעִיף א לפחדו עשיתי. פי' או שמודה שלא הי' מוטע' ושוגג אלא אומר שהוכרח מכח פחד להעיד שקר במזיד:
ד סָעִיף א אין שומעין לו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו דמשמע דכל שלא הגיד ראשונה נושא עון ולא מהני מה שיבא לחזור בו (הג"ה וכתב בהג"מר דעדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף (אף) מלקין אותן ועדות הראשונה קיימת):
ה סָעִיף א אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי. דגם בזה סותר דבריו הראשוני' שהעיד בראשונה סתם דמשמע דבכל ענין הוה אותו הדבר והיינו דוקא כשמעידין ע"פ לפני הב"ד או בשטר וכתיבת ידם ניכר ויכולין לקיים חתימתן זולת' דאל"כ ה"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועפ"ר וע"ל ס"ס מ"ו וס"ס פ"ב מדין עד א' אומר תנאי הי' בדבר וע"א אומר לא הי' תנאי ע"ש וכתבו הטור כאן דלהרא"ש מעמידין עד נגד עד ונשבע הנתבע היסת:
ו סָעִיף א יש לנו לכוין דבריו. פי' אפילו בביאור ממשמעות הרחוקה וכן כתב ריב"ש סימן תע"ו בע"א שמעיד שהיה תנאי בע"פ בין החזן והקהל ועדים אחרים מעידין שכל התנאי' נכתבו בשטר אבל אמת שכל הדברי' שנדברו בעל פה לא נכתבו בשטר שזה לא מקרי הכחש' למד ההוא שאומר תנאי הי' דיש לומר שמא חשבו שהדברי' שבע"פ אינם חשובים תנאי עכ"ל:
ז סָעִיף א דברי שני עדים המכחישי' זא"ז. כגון א' אומר בשני בחדש נעשה המעשה והשני אומר בשלישי בחדש דאמרי' האי ידע בקביעא דירחא והאי לא ידע וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה. בס"ז ע"ש:
ח סָעִיף א הואיל ושתקו. ה"ה כשאמר תחלה איני זוכר עתה יכול לחזור ולומר נתתי אל לבי וזכרתי. משא"כ כשאמר תחלה סתם איני זוכר דאינו חוזר ומגיד כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ט סימן א' ד"מ א':
ט סָעִיף א ולא אמרו אין אנו יודעים דכשאומרי' בב"ד אין אנו יודעים שוב אינו חוזר ומגיד תוספת פרקהכונס ב"י מחס"ט וע"ל סי' כ"ח:
י סָעִיף א הואיל ולא אמרו בהיפך. ומ"ש המחבר בריש הסימן דאין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו שם דאיירי דאמר היפך דבריו הראשוני':
יא סָעִיף ב נאמנים לגבי עצמן. וכ"כ הטור לקמן סי' מ"ו סל"ד [סל"ז] ועמ"ש מזה בסי' ל"ח ס"ה [ס"א]:
יב סָעִיף ג ה"ג ואמר האחד לא ראיתי ה"ל כאלו אומר לחבירו לא ראית. והב"י הביא הגמ"ר כמ"ש כאן וכתב עלי' ולי נראה דהיינו דאמרי' בכמה דוכתי כשאמרו העדים לא זזה ידינו מתחת ידו עכ"ל והביאו בד"מ בס"ס ל' וכ' עליו ואינו נראה כו' ע"ש והמחבר עצמו סתם דבריו כאן והיינו כדברי מור"ם ודו"ק:
יג סָעִיף ג אבל אם אומר העד שפלוני הי' עמו. בסי' ל' ס"ד כ"כ ג"כ המחבר ע"ש:
א סָעִיף א אין אנו יודעין. ז"ל הסמ"ע ה"ה כשאומר תחלה אינו זוכר עתה יכול לחזור ולהעיד ולומר נתתי אל לבי וזכרתי מה שאין כן כשאמר תחל' סתם איני זוכר דאין חוזר ומגיד הרא"ש בחשובה ועמ"ש בסימן ע"ה סעיף ט' ועיין בר"ן פרק שבועת העדות דכתב דקרוב הדבר דמאין אנו יודעין ליודעין אנו לא הוי חוזר ומגיד ע"ש:
א סָעִיף א אחר שהעיד וכו'. עסמ"ע ס"ק א' שמוכח מדבריו דמידי דבעי דו"ח יכול לחזור בו קודם שנגמרו החקירות ועיין או"ת שהקש' דבפסחים י"א ד"ה זה ידע ובדף י"ב שכתבו וז"ל אפי' לא יכוונו ליום השבת כיון שכבר אמרו יום החודש ה"ז חוזרין ומגידין מוכח מדבריהם דאפי' בדבר דבעי דו"ח א"י לחזור בו וכו' ע"ש. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דודאי מקושיית התוס' מוכח כן אבל אחר שתי' התוס' שם בדף י"ב במה איזה יום וז"ל כיון דז' חקירות ילפי' מקרא צריך שלא יכחישו זא"ז ולא יכחישו עצמן וכו' יפה פסק הרמב"ם דכיון שריב' רחמנא כשמכחיש עצמו בחקירות יכול לבטל עדותו ואין בו משום חו"מ מכ"ש כשמכחיש עצמו בגוף ההלוא' בתוך החקירות דהאיך יעלה על הדעת דאם יחזור ויגיד שלא היה ההלוא' באות יום ויעיד שהיה הלואה ביום אחר שיבטל עדותו מכל וכל ואם יחזור ויגיד שלא היה הלואה כלל לא באותו יום ולא ביום אחר יתקיים עדותו. ועוד דהא נאמן לבטל עדותו במגו דאי בעי היה מבטל עדות על ידי שהי' חו"מ בהכחשת חקירות שהיה אומר שלא היה באותו יום שאמרתי קודם. אמנם להיפך אם כבר נתבטל עדותן מחמת שהכחישו עצמן בחקירות ודאי פשוט שא"י לחזור ולהגיד אחר כ"ד לקיים עדותו ולהוכיח זה היא יגיעת בשר ושפיר כתבו התוס' גם בדף י"א בד"ה זה ידע ודו"ק:
ב סָעִיף א תנאי עמ"ש מזה בסי' מ"ו בכ"ד:
ג סָעִיף א ולא אמרו אין אנו יודעים. ע' ט"ז שהקשה על הסמ"ע שחילק בין אומר איני זוכר ובין אומר איני זוכר עתה מהא דכתובות דרב אשי הוי ידע סהדותא לר' כהנא ואמר מעיקר' לא ידענא והדר איזכיר ואסהיד וכו' עיש דתמה אני על תמיהתו דהא בהדיא מוכח מדברי הב"י דהא דר' אשי דאמר אנא הוא דרמאי אנפשאי הוי אמתל' ע"ש ובאמתלא ונותן טעם למה לא העיד בתחלה ודאי דיכול לחזור ולהגיד כמ"ש הר"ב בהג"ה. ובאו"ת הקשה דא"כ בשבועות דף ל"ב דאמר התם א"כ לאחת דכ' רחמנא לחייב על כל שבועה ושבועה היאך משכחת לה דהא בב"ד אינן חייבין אלא אחת ולפמ"ש הסמ"ע א"כ לוקי בב"ד ואמר איני זוכר עתה שיכול לחזור ולהודות. גם בסק"ה הקשה אהא שכ' בהג"ה דאפי' באמרו אין אנו יודעין יכולין לחזור ולהגיד באמתל' ומשמע אפי' הכריזו בחרם הא במתני' אמר בהשביע עליו ה' פעמים בב"ד דאינן חייבים אלא אחת מטעם דא"י לחזור ולהודות ואי נימא דבאמתלא יכולין לחזור ולהגיד אפי' אחר שבוע' וחרם א"כ אמאי א"י לחזור ולהודות הא יכולין להחזיר ע"י אמתלא ע"ש. וב' קושיות אלו לק"מ לפמ'ש רש"י במתני' דף ל"א זז"ל הואיל ואין יכולין להזור ולהודות אלו כפרו בראשונה וכו' הילכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבוע' היה לבטלה חוץ מן הא' שאם שתקו בראשונה כפירה הוא שוב אין ראויין להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה וע"כ כי כתיב לאחת לחייב על כאו"א אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כתי' דשבועת דחוץ לק"ד שהיה משביען שיבואו לב"ד לא יצאו לבטל' וראויות לחלק שהרי אפי' כפרו בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען עכ"ל רש"י וע"כ צ"ל בכונת דברי רש"י כיון דבשבועות עדות רחמנא חידשה דאפי' במושבע מפי אחרים הוי כמוציא שבועה מפיו משא"כ בשבועות אחרות ועיקר השבוע' היא שתבואו ושתעידוני לא נתחיי' בשבועת העדות כי אם כשכפר ששוב אינו ראוי להגיד עדות אז עבר על שבועת העדות וכל כמה דיכול להעיד עוד חייב להעיד מכח שבועה הא' ואם השבע עליו עוד פעם א' שיבוא ויעיד הוי כשבועה על שבועה אבל חוץ לב"ד אף ששתקו ולא הוי ככפירה מ"מ חייב על כל א' ואחת ולא הוי כשע"ש אף שחיי' להעיד מכח שבועה הא' מ"מ כיון דהשבועות ראויין לחלק אם כפר כיון שהוא חוץ לב"ד יכול לחזור ולהודות מש"ה אף במקום ששתק ולא הוי ככפר ולא עבר כלל על שבועה עדיין והוי שע"ש מ"מ חיי' עכאו"א כיון שראויות ליחלק אם כפר ע"ש ולפ"ז לק"מ דאפי' אם יכול לחזור ולהגיד באתמלא וכן באומר איני זוכר עתה שיכול לחזור ולהגיד בלא אמתל' מ"מ אינו חיי' עכאו"א כיון דיכול להגיד הרי הוא מושבע להגיד עדותו מכח שבועה ראשונה והוי שע"ש כיון דאלו כפר אין השבועות ראויות לחלק ממיל' הוי שע"ש כשיכול לחזור ולהגיד רק חוץ לב"ד דמשכחת לה שיהיו השבועות ראויות לחלק בכפר אף במקום דלא הוי' כפירה כגון בשתיק' או אומר איני זוכר עתה חיי' עכאו"א כיון שראויות לחלק בכפר משא"כ בב"ד שאין ראויות לחלק אם כפר ממילא הוי שע"ש במקום שיכול לחזור ולהגיד ועיקר הטעם דנקט ר"ש שא"י לחזור ולהרמת אכפיר' קאמר דהיינו כיון שהכפירה א"י לחזור ולהודות ואין ראויות לחלק בכפיר' ממילא במקום שיכול לחזור ולהגיד הוי שע"ש כמ"ש רש"י:
א סָעִיף א לאחר. כתב הסמ"ע אבל תכ"ד יכולין לחזור ואפילו באו שנים להעיד והעיד האחד ואח"כ הב' יכול הראשון לחזור בו תכ"ד של השני דחד עדות הוא גם אם הפסיקוהו בע"ד וחזר ואמר שרצ' להשלים אם לא הפסיק אותו הבע"ד נאמן להשלים דבריו ובלבד שלא יסתור עדותו לגמרי כן כתב הר"ן וע' בתשובת מהרי"ט סי' ע"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"ד:
ב סָעִיף א אין. כ' בהגמ"ר דעדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף מלקין אותן ועדותן הראשונ' קיימת. סמ"ע:
ג סָעִיף א להוסיף. כתב הסמ"ע היינו דוקא כשמעידין בע"פ לפני הב"ד או בשטר וכתיבת ידן ניכר ויכולין לקיים חתימתן זולתן דאל"כ ה"ל הפה שאסר כו' וע"ל ס"ס מ"ו וס"ס פ"ב מדין ע"א אומר תנאי הי' בדבר וע"א אומר לא הי' תנאי ע"ש והטור כתב דלהרא"ש מעמידין עד נגד עד ונשבע הנתבע היסת. * והנה דברי הסמ"ע צ"ע שדבריו סותרים זא"ז שבסי' מ"ו ס"ק ק"ד כתב דכאן איירי דוקא בע"פ אבל בשטר נאמנים לומר שהי' תנאי אפי' אם כתיבת ידן ניכר וכאן כתב להיפך ותו קשה במ"ש דאם כתיבת ידם ניכר אינם נאמנים משמע דבלא ניכר נאמנים אמאי הא איירי לאחר כ"ד ובסי' מ"ו פסק דאפילו אין כתיבת ידם ניכר נאמנים אלא דוקא תכ"ד וצ"ע:
ד סָעִיף א וי"א. כתב הש"ך דלענין דינא נרא' עיקר להלכ' כדעת המחבר וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל הסכימו הגדולים שדוקא בשאין כת"י יוצא ממקום אחר אבל יוצא אין נאמנין וכ"כ הנ"י גם הריטב"א כ"כ בשם ר"י ושאר מפרשים והסכים עמהם ולי נרא' דה"ה כשאין כת"י יוצא ממקום אחר דהא בע"כ כאן איירי לאחר כ"ד א"כ כשאמרו כתב ידינו הוא זה ואחר כ"ד אמרו תנאי הי' אין נאמנין ועיין בס' גידולי תרומ' שער כ"א ח"ג ותשובת מהרש"ך ח"א סי' י"ב עכ"ל וכתב הריב"ש בתשוב' סי' תע"ו בע"א שמעיד שהי' תנאי בע"פ ועדים אחרים מעידין שכל הדברים נכתבו בשטר אבל אמת שכל מה שנדברו בע"פ לא נכתב בשטר זה לא מקרי הכחש' די"ל שחשבו שהדברים שבע"פ אינם חשובים תנאי וכיוצא בזה כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א ע"ש:
ה סָעִיף א מכחישים. כגון א' אומר בשני בחדש והשני אומר בג' כמ"ש בסי' שאח"ז ס"ז. סמ"ע:
ו סָעִיף א אמתלא. ומ"ש המחבר בס"א דאין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו מיירי שאמר היפך דבריו הראשונים. סמ"ע:
א סָעִיף א א"י לחזור בו. ע' בס' שער משפט שנסתפק בשני כתי עדים המכחישים זה את זה כגון שנים אומרים לוה או פרע ושני' מכחישים וכת אחת חזרה מדבריה אי אמרינן נמי בזה דאין חוזרין ומגידין והוי תרי ותרי או דילמא כיון דשנים מכחישי' אותם בכה"ג יכולין לחזור מדבריהם הראשוני' כו' והביא דכתב הריב"ש סי' רס"ז מבואר להדיא דאף בשני כתי עדים המכחישין זא"ז לא מהני חזרה כו' ושוב כ' דע"כ לא ס"ל להריב"ש הכי אלא דוקא היכי שהעדים שחזרו בהן אומרים ששקר דברו מתחלה לכך לא מהימנינן להו שאין אדם משים את עצמו רשע אפי' שעה אחת כו' אבל היכא שכת אחת חוזרים בהם ואומרים מוטעים היינו נאמנים לחזור בהן כיון דחזינן דהיכא שמוכח שהעדים טועים כגון שהביא הבע"ד חוב לנפשיה חוזרים ומגידים כמבואר בש"ע כאן א"כ כ"ש הכא כיון שיש שני עדים המכחישים אותם אין לך ראיה גדולה מזו שטעו בתחלה כו' ע"ש:
ב סָעִיף א וי"א דיכול להוסיף בתנאי בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב מ"מ אם כפי עדותם הראשונה לא הי' ממש בעדותן שהיה בלא קנין ואח"כ הוסיפו שהי' בו קנין לכ"ע לא מהני וכעדות אחרת דמיא רשב"א בשו"ת סי' תקס"ג עוד כ' בגליון הנ"ל וז"ל ע' בשו"ת בני משה ס"י דדוקא היכא דעדיין יש פנאי לקיים סהדותא (לכאורה הוא טעות המעתיק וצ"ל לקיים התנאי ע' בתומים לקמן סי' מ"ו סעיף קטן מ"ו) דלא נעקר סהדותייהו לגמרי כ"כ אא"ז הגאון מהר"ע איגר ז"ל בגליון הסמ"ע שלו עכ"ל:
ג סָעִיף א כגון שהזקיקוהו בית דין כו'. עי' בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ סימן שצ"ה:
ד סָעִיף א הואיל ושתקו תחלה. כתב הסמ"ע ה"ה כשאמר תחלה איני זוכר עתה יכול לחזור ולומר נתתי אל לבי נזכרתי משא"כ כשאמר תחלה סתם איני זוכר דאינו חוזר ומגיד כ"כ הרא"ש בתשו' כו' עכ"ל והובא בבאר הגולה אות ט' ובט"ז הקשה עליו מההיא דפ"ב דכתובות כו' ע"ש. וע' בס' בר"י שכ' וז"ל אם אמר איני זוכר אינו יכול לחזור ולהעיד תהר"ר בצלאל בתשו' סי' ה' וכן נראה הסכמת הרב בני אהרן סי' צ"ה אבל הרב פני משה ח"א סי' טו"ב הסכים דאם אמר איני זוכר יכול לומר אח"כ נזכרתי וע' להרב כנה"ג בהגב"י אות נ"ט עכ"ל. וע' בנ"צ מ"ש בענין זה:
ה סָעִיף א ונתנו אמתלא. עי' בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג חאה"ע סי' יו"ד שהאריך הרבה בפי' דברי הב"י בענין זה במ"ש אבל כי אמר איני יודע מפני פחד או מפני טענה אחרת לא משוי נפשיה רשיעא שהרי לא עבר שום עבירה ואע"פ שנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שב ואל תעשה הוא כו' עש"ה:
ו סָעִיף א הואיל ולא אמרו בהפך. עי' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ל"ד בד"ה אחר שסדרתי שכ' דנ"ל אם אמרו העדים מתחלה פלוני חייב לפלוני וחזרו לומר שכחנו שכבר פרעו בודאי כהאי גוונא לא מהימני דהוה ליה חוזר ומגיד שכבר העידו שחייב אבל אי אמרו בתחלה פלוני הלוה לפלוני בודאי מצו לומר אח"כ שכחנו שכבר פרע לו אותה ההלואה כיון שבזה אינם סותרים דבריהם הראשונים ע"ש וצ"ע:
א סָעִיף א אחר. בכמה מקומות בש"ס ועיקרו בתוספתא וירו' פ"ב דכתובות וקתני שם אחר שנחקרה ומפ' הטור דוקא בדיני נפשות שאינו כלום עד דו"ח:
ב סָעִיף א העד. ר"ל אפי' א' שבועות ל"ח ב' ל"ב א' ב' ועתוס' שם ד"ה בתוך וד"ה אבל:
ג סָעִיף א בב"ד. שם ל"א א':
ד סָעִיף א והוא. שם ל"ב א' ב' וע' בכתובות י"ח ע"ב ברש"י ותוס' שם:
ה סָעִיף א מוטעה. ב"ב קס"ח א' וכמ"ש בבה"ת:
ו סָעִיף א שוגג. שם וכמ"ש תוס' ד"ה כיון:
ז סָעִיף א לפחדו. כתובות י"ח ב':
ח סָעִיף א אפי' נתן. סנה' מ"ד ב':
ט סָעִיף א וכן אין. וכ"פ בסי' מ"ו: (ליקוט) וכן א"י להוסיף כו'. כפרש"י שם ד"ה אע"כ כו' וכן הוכיחו תוס' שם ד"ה א"ד כו' וכן הכריח הרמב"ן ממש"ש אלא אמרי' הני למיעקר כו' ואי בכת"י יוצא ממ"א אדרב' היא הנותנת דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל ועוד איך אפשר שיהא נאמן ע"א כלל בכת"י יוצא ממ"א א"כ קם ע"א בממון ואמרי' לא יקום ע"א כו' דאינו קם אלא לשבועה ולא יהא אלא פרוע דאין נאמן ע"א כלל ואף שלא בהכחשה כ"ש בהכחשה (ע"כ):
י סָעִיף א וי"א. וכ"פ ש"ע בסי' פ"ב: (ליקוט) וי"א כו'. וכ"כ הר"ן דאם איתא דבכת"י יוצא ממ"א אין נאמנין א"כ חשבינן לסהדותייהו קמא כאלו כ' בפי' שאין תנאי בה א"כ אפי' אין כת"י יממ"א אין נאמנין דמשוי נפשייהו רשיעי וכמו אמנה אלא דבעיין בכ"ע דאי אין נאמנין אין נאמנין בכ"ע ואי נאמנין נאמנין בכ"ע ע"ש פי' הסוגיא (ע"כ):
יא סָעִיף א וכן בכל. ירו'. וגמ' ב"ב קס"ח א': (ליקוט) וכן בכל טעות כו'. ירושלמי פ"י דשביעית שט"ח המוקדמים פסולין כו' מי מודע שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר רשב"ל עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרי ע"ז חתמנו ולא חתמנו ע"ז וכ' הר"ז מכאן לכל טעות שהעדים מצויין לטעות וע"ל סי' מ"ג ס"ח בהג"ה שהרמב"ן חולק עליו וס"ל ההיא דירושלמי' בשאין כת"י יוצא ממקום אחר דאין נק' חוזר ומגיד כמ"ש בפ"ב דכתובות וקמ"ל דלא הוי כאלו אמר אמנה היה מדברינו וע"ש (ע"כ):
יב סָעִיף א כשם שיש. סנה' מ"א שזה יודע כו':
יג סָעִיף א כשנותנין. ואפ'. כתובות כ"ב:
יד סָעִיף א ונתנו אמתלא. הלא"ה לא. שבועות ל"א ב' וע' בתוס' דב"ק נ"ו א' ד"ה פשיטא:
טו סָעִיף ב עדים שאמרו. דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים כריתות י"ב א':
טז סָעִיף ב (ליקוט) נאמנים לגבי עצמם כו'. ר"ל אע"ג דאין נאמנין לבע"ד וע' מכות ג' א' ותוס' שם (ע"כ):
יז סָעִיף ג דלא ראינו. עדיות פ"ב זבחים פי"ב:
יח סָעִיף ג היכא דתרווייהו. כ"מ בכתובות כ"ג א':
יט סָעִיף ג לא ראית. סוטה מז א':
כ סָעִיף ג אבל. שבועות מ"א ב':
כא סָעִיף ג דאין עד. גטין י"ב רק נקיי הדעת סנה' כ"ה א' דאם היה מדקדק היה הכחשה כמ"ש בשבועות מ"ב א' קצותא דתרעא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.