א עֵדֵי דִּינֵי מָמוֹנוֹת, חוּץ מֵעֵדֵי חַבָּלוֹת, אֵינָם צְרִיכִים דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה. כֵּיצַד, אָמְרוּ הָעֵדִים: בְּפָנֵינוּ הִלְוָה זֶה אֶת זֶה מָנֶה בְּשָׁנָה פְלוֹנִית, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִוְּנוּ הַחֹדֶשׁ וְלֹא הַמָּקוֹם שֶׁהִלְוָה בּוֹ וְלֹא הַמָּנֶה אִם הָיָה מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִית אוֹ מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִית, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. וְאִם נִרְאֶה לַדַּיָּן שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה, צָרִיךְ דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. הַגָּה: עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ט"ו. וְעֵדִים הַמְעִידִים עַל דְּבַר אִסּוּר, עַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן י"ז סָעִיף כ"א וְסִימָן מ"ב סָעִיף ד' אִם בָּעֵינָן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה: וְסִימָן י"א ס"ד
ב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדֵי דִּינֵי מָמוֹנוֹת צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה, אִם הִכְחִישׁוּ זֶה אֶת זֶה בִּדְרִישׁוֹת אוֹ בַּחֲקִירוֹת, עֵדוּתָן בְּטֵלָה; וְאִם הִכְחִישׁוּ זֶה אֶת זֶה בִּבְדִיקוֹת, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. כֵּיצַד, אֶחָד אוֹמֵר: בְּנִיסָן לָוָה מִמֶּנּוּ, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: לֹא כִי אֶלָּא בְּאִיָּר, אוֹ שֶׁאָמַר הָאֶחָד: בִּירוּשָׁלַיִם, וְהַשֵּׁנִי אָמַר: לֹא כִי אֶלָּא בְּלֹד, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד: חָבִית שֶׁל יַיִן הִלְוָהוּ, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: שֶׁל שֶׁמֶן הָיְתָה, עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שֶׁהֲרֵי הִכְחִישׁוּ בִּדְרִישָׁה. אֲבָל אִם אָמַר הָאֶחָד: מָנֶה שָׁחוֹר, שֶׁהַמָּעוֹת הֻשְׁחְרוּ מֵחֲמַת יָשְׁנָן, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: מָנֶה לָבָן הָיָה, וְזֶה תּוֹבְעוֹ שְׁנֵיהֶם (טוּר), (אוֹ) זֶה אוֹמֵר: בִּדְיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה הָיוּ כְּשֶׁהִלְוָהוּ, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: בִּדְיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה הָיוּ; עֵדוּתָן קַיֶּמֶת אִם הַמְּקוֹמוֹת קְרוֹבִים שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת מִזֶּה לָזֶה (טוּר). אֲפִלּוּ אָמַר הָאֶחָד: מָנֶה הִלְוָהוּ, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: ר', חַיָּב לְשַׁלֵּם מָנֶה, שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל ר' מָנֶה. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד: דְּמֵי חָבִית שֶׁל יַיִן יֵשׁ לוֹ בְּיָדוֹ, וְזֶה אוֹמֵר: דְּמֵי חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן, וְהוּא תְּבָעוֹ שְׁנֵיהֶם (טוּר), מְשַׁלֵּם כְּפָחוֹת שֶׁבְּדָמִים (ר"ן בתשובה סימן ל"ד). וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל מָקוֹם שֶׁנּוּכַל לְיַשֵּׁב דִּבְרֵי הָעֵדִים, שֶׁאֵין מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה, מְיַשְּׁבִין דִּבְרֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן כ"ט (סָעִיף א').
ג רְאוּבֵן תָּבַע מִשִּׁמְעוֹן אֶלֶף וְת"ק זְהוּבִים, וּמֵבִיא ה' עֵדִים; אֶחָד אוֹמֵר: רָאִיתִי שֶׁהִלְוָהוּ ק', וְאֶחָד מֵעִיד עַל ר', וְאֶחָד מֵעִיד עַל ש', וְאֶחָד עַל ת', וְאֶחָד עַל ת"ק, אִם הֵעִידוּ כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעֵדוּת מְיֻחֶדֶת, כְּגוֹן שֶׁאָמַר הָרִאשׁוֹן: בְּאֶחָד בְּנִיסָן בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בִּזְמַן אַחֵר, וְכֵן כֻּלָּם, מְשַׁלֵּם ת"ש, וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל מֵאָה, וִיגַלְגֵּל עָלָיו הַת"ש שֶׁנִּשְׁאֲרוּ. אֲבָל אִם הֵעִידוּ כֻלָּם בְּיוֹם אֶחָד, בְּהַכְחָשָׁה, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא ר'. וְכֵן אִם הֵעִידוּ סְתָם, דָּנִין הַדָּבָר כְּמַכְחִישִׁין, לְהָקֵל, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
ד עֵד שֶׁמֵּעִיד: רָאִיתִי דָּבָר זֶה וּפְלוֹנִי הָיָה עִמִּי, וְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אוֹמֵר: לֹא רָאִיתִי וְלֹא הָיִיתִי עִמְּךָ, אֵין זוֹ הַכְחָשָׁה ע"ל סוֹף סִימָן כ"ט.
ה מִי שֶׁתָּבַע אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ מָאתַיִם זְהוּבִים בְּפִקָּדוֹן לְהַשְׁבִּיחָם לוֹ, וְהַלָּה כּוֹפֵר בַּכֹּל, וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו (דְּהַנִּפְקָד) שֶׁהָיוּ חֲמִשִּׁים, וְעֵד אַחֵר מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע שֶׁהָיוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים, הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן, וּמְשַׁלֵּם ר'.
ו בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאוּ שְׁנֵי הָעֵדִים הַמַּעֲשֶׂה כְּאֶחָד, עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת. כֵּיצַד, אָמַר הָאֶחָד: בְּפָנַי הִלְוָהוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, אוֹ: בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ, וְאָמַר הָעֵד הָאַחֵר: בְּפָנַי הִלְוָהוּ בְּיוֹם אַחֵר, אוֹ: הוֹדָה לוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד: בְּפָנַי הִלְוָהוּ, וְהַשֵּׁנִי אָמַר: בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ, אוֹ שֶׁאוֹמֵר הָרִאשׁוֹן: בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: אַחַר זְמַן הִלְוָהוּ בְּפָנַי, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. וְכֵן דִּינֵי עֵדוּת דְּבַר אִסּוּר (מָרְדְּכַי פ"ב דִּיבָמוֹת). וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן י"א וְסִימָן קמ"ג סָעִיף י'.
ז הָא דְּהַלְוָאָה אַחַר הַלְוָאָה מִצְטָרְפִין, כְּשֶׁתָּבַע מִמֶּנּוּ ב' מָנִין, אֶחָד שֶׁהִלְוָה לוֹ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְהַמָּנֶה הַשֵּׁנִי בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת; אֲבָל אִם הַמַּלְוֶה מוֹדֶה שֶׁלֹּא הִלְוָה לוֹ אֶלָּא מָנֶה אֶחָד, חֲזֵינָן, אִי אִכָּא לְמֵימַר דְּטָעִי חַד מִנַּיְהוּ בְּזִמְנָא דְהַלְוָאָה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר הָאֶחָד: בְּב' בַּחֹדֶשׁ, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּג' בַּחֹדֶשׁ, דְּאִכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְהוּ אַחַד יוֹמָא מְסַהֲדֵי וְטָעוּ בְּעִבּוּרָא דְיַרְחָא, מִצְטָרְפֵי, דְּאֵימוּר אַחַד מָנֶה מְסַהֲדֵי. וְאִי הֻבְרַר הַדָּבָר דְּבִתְרֵי מָנֶה מְסַהֲדֵי, הָא וַדַּאי חַד מִנַּיְהוּ שַׁקְרָן, הִלְכָּךְ מִשְׁתָּבַע לֵהּ שְׁבוּעָה דְאוֹרַיְתָא וּמִפְטַר. הַגָּה: עֵד אֶחָד הֵעִיד שֶׁרְאוּבֵן נָתַן לְשִׁמְעוֹן קַרְקַע בְּקִנְיָן, וְעֵד אֶחָד הֵעִיד שֶׁשִּׁמְעוֹן הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע כָּרָאוּי, מִצְטָרְפִין, דְּהָוֵי כְּהוֹדָאָה אַחַר הַלְוָאָה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל נ"ט סִימָן א').
ח תְּבָעוֹ ר' בִּשְׁטָר, וְאָמַר לוֹ: פְּרַעְתִּיךָ; וּמֵבִיא שְׁנֵי עֵדִים, אֶחָד אוֹמֵר: בְּנִיסָן פְּרָעוֹ ק', וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: בְּתִשְׁרִי; מִצְטָרְפִין. וְאִם נַעֲשָׂה הַשְּׁטָר קֹדֶם נִיסָן מַחֲזִיקִים בְּפָרוּעַ מִמָּנֶה. וְכֵן אִם הוֹדָה בִּפְנֵי אֶחָד שֶׁפְּרָעוֹ מָנֶה בְּנִיסָן וְהוֹדָה בִּפְנֵי הַשֵּׁנִי שֶׁפְּרָעוֹ מָנֶה בְּתִשְׁרִי, אוֹ אֶחָד מֵעִיד שֶׁפְּרָעוֹ מָנֶה וְהַשֵּׁנִי מֵעִיד לְפָנַי הוֹדָה שֶׁפְּרָעוֹ מָנֶה, מִצְטָרְפִין, וְלֹא יוּכַל הַמַּלְוֶה לוֹמַר: סִטְרָאֵי נִינְהוּ (פֵּי', מִצַד אַחֵר הוּא חַיָּב אוֹתָם).
ט בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת א"צ לְהָעִיד שְׁנֵי הָעֵדִים כְּאֶחָד, אֶלָּא יָבוֹא אֶחָד בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו הַיּוֹם, וּכְשֶׁיָּבוֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי לְאַחַר זְמַן, שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו, וּמִצְטָרְפִים זֶה לָזֶה וּמוֹצִיאִים בָּהֶם הַמָּמוֹן.
י וְכֵן אִם הָיָה עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְעֵד אֶחָד בְּעַל פֶּה, מִצְטָרְפִין. וְאִם אָמַר זֶה שֶׁלֹּא כָתַב עֵדוּתוֹ: אֲנִי קָנִיתִי מִיָּדוֹ עַל דָּבָר זֶה וְלֹא בָּא הַמַּלְוֶה הַזֶּה וְלֹא שָׁאַל מִמֶּנִי לִכְתֹּב, שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִים לַעֲשׂוֹת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: פָּרַעְתִּי. וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן נ"א.
יא הֵעִיד הָאֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה, וְהֵעִיד הַשֵּׁנִי בְּבֵית דִּין אַחֵר, יָבֹא בֵּית דִּין אֵצֶל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ עֵדוּתָן. הַגָּה: אֲבָל אֲחֵרִים שֶׁשָּׁמְעוּ הָעִנְיָן, אֵינָן יְכוֹלִין לְהִצְטָרֵף, דְּהָוֵי עֵד מִפִּי עֵד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי יָשָׁן פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט).
יב וְכֵן אִם הֵעִידוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּבֵית דִּין זֶה, וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין אַחֵר, וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין שְׁלִישִׁי, יָבֹא אֶחָד מִכָּל בֵּית דִּין, וְיִצְטָרְפוּ לַעֲשׂוֹת בֵּית דִּין חָדָשׁ לָדוּן עַל מַה שֶּׁשָּׁמְעוּ. אֲבָל דַּיָּן שֶׁהֵעִידוּ שְׁנַיִם לְפָנָיו, אֵינוֹ מִצְטָרֵף עִם עֵד אֶחָד מֵהָעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ לְפָנָיו.
יג צָרִיךְ שֶׁיָּעִיד כָּל אֶחָד עַל דָּבָר שָׁלֵם, אֲבָל אִם הֵעִידוּ עַל חֲצִי דָבָר, אֵינוֹ כְּלוּם. כֵּיצַד, בָּאוּ לְהָעִיד עַל אֶחָד שֶׁהוּא גָדוֹל, וְהֵעִיד אֶחָד שֶׁרָאָה לוֹ שֵׂעָר אֶחָד בִּימִינוֹ, וְהַשֵּׁנִי בִּשְׂמֹאלוֹ, אֵינוֹ כְּלוּם, שֶׁכָּל אֶחָד לֹא הֵעִיד אֶלָּא עַל קְצָת הַסִימָנִים. אֲפִלּוּ הֵעִידוּ שְׁנַיִם בְּשֵׂעָר אֶחָד, וּשְׁנַיִם בַּשֵּׁנִי, אֵינוֹ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי כָּל כַּת לֹא הֵעִידָה אֶלָּא עַל חֲצִי דָבָר. אֲבָל אִם הֵעִיד עֵד אֶחָד שֶׁרָאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בִּימִינוֹ, וְעֵד אֶחָד הֵעִיד שֶׁרָאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בִּשְׂמֹאלוֹ, מִצְטָרְפִין, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה.
יד עֵדוּת בִּידִיעָה שֶׁלֹּא בִרְאִיָּה, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן צ' (ס"ו וט"ז) שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָוֵי עֵדוּת. אֵין חִלּוּק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין מִלְּתָא דַעֲבִידָא לִגְלוּיֵי אוֹ לֹא (רַבֵּנוּ יִצְחָק בַּר שֵׁשֶׁת סִימָן קפ"א).
א סָעִיף א אינם צריכים דרישה וחקירה. עמ"ש לקמן סימן ל"ג סט"ז ס"ק י"ו דאף אם הדיין ירצה להחמיר לדרוש ולחקור בהשבע חקירות שהזמה תלויה בהן לא יעשה כן וע' בתשובות ן' ל"ב ס"ג סימן כ"ה וריש ס' ד':
ב סָעִיף א ועדים המעידי' על דבר אסור. ע' בתשובת מהרי"ט סימן קל"ט:
ג סָעִיף א וסי' י"א כו'. ב' כתי עדים מכחישים זה את זה אע"פ שכת א' הוזמן לקנין וכת אחרת היה אצל הקנין אין אלו נאמנין יותר מאלו כן דייק הב"ח לעיל ס"ס כ"ג מדברי תשובת הרא"ש ע"ש:
ד סָעִיף ב אע"פ שאין עדי ד"מ צריכין דרישה וחקירה. ע' בתשו' מהר"ן ששון סי' י"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' מ':
ה סָעִיף ב אם הכחישו זא"ז. עמ"ש לקמן סימן ל"ג סט"ז דה"ה אם אירע שחקר הדיין או בקנסות או בדין מרומה ואמר אחד מהן איני יודע עדותן בטלה דה"ל כעדות שאי אתה יכול להזימ' ודלא כהריב"ש סי' רס"ו וע"ש והב"י והב"ח הביאו דברי הריב"ש בסתם ולפעד"נ כמ"ש וצ"ע:
ו סָעִיף ב עדותן בטלה ורמב"ן כתב בסימן מ"ג בתשו' שהשיב לרבני רעגנשפור"ג דאפי' בחקירות כשרה דלא קי"ל כר' יודא מדאמר בר"פ אחד ד"מ דד"מ לא בעינן דרישה וחקירה ולקמן סי' ל"ג סעיף ט"ו הבאתי דברי הרמב"ם וסמ"ג וריב"ש ונ"י דס"ל כהטור וכתבתי שם דהא דדיני ממונות לא
ז סָעִיף ב ואם הכחישו בבדיקות ע' בכסף משנה פ"ב מה' עדות:
ח סָעִיף ב וזה תובעו שניהן דאלו לא תבע לשניהן אז העד האח' מוכחש מפיו עכ"ל סמ"ע וע' ב"ח מ"ש בזה וצ"ע:
ט סָעִיף ב מיישבין דבריהם. ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ג:
י סָעִיף ג וישבע ש"ד על מאה כו'. והא דלא משתבע על הכל מכח דר' חייא כדלקמן סי' ע"ה סעיף ד' צ"ל דהכא כיון דאין כאן עדים אלא ע"י צירוף לא אמרי' הכי וכן משמע מדברי הסמ"ע ולקמן ס"ק י"ט ודו"ק והב"ח תירץ דשאני הכא כיון דיש צירוף כתות הרבה ובתשו' הרא"ש לא הי' שם אלא צירוף כת א' ב' עדי' ודבריו תמוהין דדל מהכא צירוף כתות השני' מ"מ יחייב מצירוף כת הא' וכי בשביל שיש עוד עדי' יגרע ולענין עיקר הדין באמת המעיין בבעה"ת יראה שלא הוזכר שם בתשובת הרמב"ן שבועה על ק' ואפשר דלענין שבועה ס"ל להרמב"ן דבאמת נשבע על הכל מדר' חייא רק בלשון השאלה הוזכר שבועה דעד אחד אגב שיטפא וא"כ צ"ע לדינא בזה דלא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות ע"י צירוף וגם מה שנראה מדברי הטור דהיכא דכבר נצטרף ע"א לממון לא מחייבינן שבועה על פיו בהנשאר לא הוזכר שם בבעל התרומה דבר מזה וג"כ צ"ע לדינא ונפקא מינה אפילו תימא דחייב בלא ע"א מדרבי חייא מ"מ נ"מ אי התובע אינו טוען ברי כמה הלוה לו רק שטוען ברי ע"פ העדים כגון שאומר שכחתי כמה הלויתי לו רק אני תבעו מה שיעידו העדי' וכדלקמן סי' ע"ה סעיף כ"ג בטוענו ספק ע"פ העד דאז לא מצי משבעינן ליה מדר' חייא ומכח ע"א משבעינן ליה אפילו נצטרף כבר לממון כגון א' מעיד שהלוהו ר' ואחד מעיד שהלוהו ש' והתובע שכח כמה הלוהו משלם ר' ונשבע על ק' הנשארים מכח שבועה דע"א ואלו להטור לא היה צריך לישבע בכה"ג ודוק היטב בכל זה:
יא סָעִיף ה הוחזק כפרן לאותו ממון כו'. כאן לא מיירי אלא מדין צירוף והלכך הוחזק כפרן בנ' אבל מדין שבוע' לא איירי כאן וסמך עצמו אמ"ש לקמן סעי' ע"ה דהתובע צריך לישבע וכ"כ לקמן סי' ס"ה ע"ש וק"ל:
יב סָעִיף ו וע' בא"ע כו'. ולענין עידי קדושין עיין בא"ע סימן מ"ב ס"ב וע' בתשובת משאת בנימין סי' נ"א וע' בתשו' מהר"ן ששון סי' י"ז.
יג סָעִיף ז אחד שהלוה לו באחד בשבת. עיין בסמ"ע שכתב וז"ל הג"ה וכתב ב"י מחו' ס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן עכ"ל ולא נהירא דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אני אברר את דברי והשני אינו רוצה לברר וכן הוא להדיא בקידושין דף ס"ו גבי שלח ואחויי ומהרי"ק שם מייתי ראיה דכיון דיכול להתברר והשני אינו מברר הראשון נאמן ולא השני ע"ש ודו"ק. ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהעתיק הב"י בסימן כ"ח כן בשם מהרי"ק ותו' בקדושין פ' האומר וכ"כ הד"מ והסמ"ע כאן בסי' זה בשם מהרי"ק שהרי לא נאמר דין זה בקידושין שם רק גבי איסורין משום דע"א נאמן באיסורין אלא היכא דאחר מכחישו אינו נאמן והלכך בדבר דיכול להתברר אומרים דנאמן להחמיר בדבר איסור אבל בממון לא שמענו דין זה מעולם ולא אשתמיט חד מהפוסקי' דלכתוב כן וגם מהרי"ק שם לא כתב כן לדינא לענין ממון רק מייתי שם דוגמא דמצינו בדבר שיכול להתברר לא סמכינן על הדחוי ע"ש והנראה כדברי וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ והסמ"ע בזה צל"ע:
יד סָעִיף ז וטעו בעבורא דירחא. ע' בגמרא ר"פ בן סורר ומורה ובתשו' הרא"ש כלל מ"ה סימן כ"ה גבי ובד"נ לא אזלינן בתר רובא ודוק היטב:
טו סָעִיף ז ואי הוברר הדבר כו'. כתב סמ"ע כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחודש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחודש וכו' עד א"נ אינן מחולקין אלא ביום אחד והוא אחר חצי חודש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחודש כר עכ"ל כן הוא בב"י וד"מ וכן הוא בעיר שושן ודלא כאגודת אזוב דף ע"ז ע"ד וכן הוא להדיא ברמב"ם ספ"ט מהל' עדות דאחר חצי החדש לא אמרי' דטעו ע"ש וכן הוא בהגהות אשר"י ס"פ גט פשוט פר"י ממהרי"ח וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה כן ובריב"ש סימן שפ"ב:
טז סָעִיף ח ואם נעשה השטר קודם ניסן כו'. ובפרישה כתבתי דנראה דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והוא הביא עדים שפרעו ביום שני דניסן דאמרינן דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון היה ביום שאחריו דיד בעל השטר על התחתונ' עכ"ל סמ"ע וכן נראה עיקר ודלא כהב"ח שהשיג עליו:
יז סָעִיף י ואם אמר זה שלא כתב עדותו כו' לעשות המלוה בשטר כו' היינו שיכול לגבות ממשעבדי וע"ל ר"ס נ"א שהארכתי בזה עכ"ל סמ"ע ועמ"ש לקמן ר"ס נ"א שהארכתי להשיג עליו בזה:
א סָעִיף א אינם צריכי' דרישה וחקירה. אע"ג דכתיב משפט א' יהי' לכם לדיני ממונות ולדיני נפשות ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת היטב מ"מ חכמי תקנו משום שלא תנעול דלת בפני לווין שלא ילוו דיאמרו שמא יכפרו ועידי הלואה יתכחשו ע"י דרישה וחקירה וגם כדי לנעול דלת בפני עושי עולה שלא יסמכו עושי עולה לומר נעשה עול ולא יתעבד בנו דינא כי העדים יתכחשו ע"י דרישה וחקירה או יאמרו על קצת דרישה שאינן יודעין שגם בזה עדותן בטל בדיני נפשות מ"ה תקנו דלא יצטרכו דרישה בדיני ממונות השכיחין ובכלל דיני ממונות הוא ג"כ ירושות ומתנות וכל הני דקחשיב הטור. והמחבר בר"ס א' דדנין אותן בזמן הזה דליכא מומחין משום נעילת דלת כיון דהן שכיחין ואית בהו חסרון כיס מה"ט נמי תקנו דלא בעינן דרישה וחקירה אפי' לדיינים מומחי' ובזמן המקדש אבל בעידי חבלות והדומה לו הנזכרי' בסי' א' דלא שכיחין ולית בהו חסרון כיס הניחוהו על דין תורה לדרוש ולחקור העדים. והטור והמחבר שכתבו חוץ מעידי חבלות חדא מינייהו נקט וה"ה כל דכוותיה וכמ"ש דזיל בתר טעמא ודו"ק ועפ"ר:
ב סָעִיף א אע"פ שלא כיוונו החודש. פי' בין אם אמר עד אחד בניסן הי' הלואה והשני אומר באייר והתובע תבע שני מנין בין אם אמר הא' בניסן והשני אומר איני יודע אימת היתה דאז מצטרפין עדותן אע"ג דהתובע אינו תובע אלא מנה ונראה דמזה דאומר השני איני יודע מיירי הטור והמחבר כאן מדסתמו בטענו' התובע וגם דומיא מ"ש ולא המנ' אם הי' ממטבע פ' כו' דפירש דאומר איני יודע וכך היא ביאור דמ"ש ולא המקום וק"ל עפ"ר:
ג סָעִיף א ע"ל סי' ט"ו. ושם ס"ג נמי נתבאר בהג"ה דריש' וחקיר' בדין מרומה אינה כדרישה בדיני נפשות ע"ש:
ד סָעִיף א ה"ג וסי' י"א ס"ד. אם בעינן דרישה וחקירה:
ה סָעִיף ב ואם הכחישו זא"ז בבדיקות כו'. עד"ר שם כתבתי לשון הגמ' שדרישות וחקירות הן ז' דברי' שיכול לבא בהן לידי הזמנה ואלו הן. באיזה שמיטה הי'. באיזה שנה הי' באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום דימי השבוע באיזה שעה ביום באיזה מקום נעשה הענין. ושאר שאלות ששאלו להעדים בדיקות מיקרי אלא שהרמב"ם כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דרישה הוא בדיני נפשות כגון במה הרגו בסייף או בארירן ובדיני ממונות מה נתחייב לו אם חביות יין או חביות שמן ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
ו סָעִיף ב כיצד א' אומר בניסן כו'. או שאמר הא' בירושלי' כו' טעמו נתבאר ממ"ש דזמן ומקום הן הכחשה בחקיר' שתלוי בהן הזמה מ"ה עדותן בטלה ואפי' תבע את שניהן:
ז סָעִיף ב ומ"ש וכן אם אמר הא' חביות של יין כו' עד שהרי הכחישו בדריש'. כן הוא לשון הרמב"ם דס"ל שכל שהכחישו בגוף הענין דרישה מיקרי וכתבתי לשונו בדרישה ע"ש:
ח סָעִיף ב והשני אומר של שמן היתה. בדרישה ובפרישה הוכחתי שס"ל דאפי' לא אמר השני לא כי מיקרי הכחשה דכל שמעידין סתמא דאמרינן דאזמן א' העידו וכאלו אמר השני אותו הלואה שאתה אומר דיין היתה אני אומר שמן היתה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ג כה"ג ז"ל וכן אם העידו סתם כו' עד שהמע"ה. ואם הא' העיד על חבית יין בניסן והשני על חבית שמן באייר והוא תבע את שניהן ולא אמר לא כי חייב ליתן לוהפחות ובאומר לא כי פשיטא דעדותן בטלה ק"ו מא' אומר מנה בניסן והשני אמר לא כי אלא מנה באייר דמה התם דעדות שניהן בשו' אמנה עדותן בטל' מכח לא כי ק"ו בא' אמר חבית יין וא' אמר שמן דאין תביעתן שוה ועפ"ר:
ט סָעִיף ב ומ"ש עדותן בטל'. ר"ל ואפי' שבוע' נגד העד א"צ ואע"ג דתובעו התובע שניהן חבית של יין ושל שמן מ"מ כיון דמחשב הכחשה בדרישה עדותן בטל לגמרי ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
י סָעִיף ב והשני אומר מנה לבן הי' כו'. כל הני דקחשיב מכאן והלא' בדיקו' מיקרי שאין הזמה תלוי בהן וגם אינן מחולקין בגוף הענין שהרי שניהן אשם מטבע מסהדי וגם בדיוט' עליונה ותחתונה כל שיכולין לראות מזה לזה אינו מיקרי הכחשה דחקירות תלויו' במקום:
יא סָעִיף ב וזה תובעו שניהן. דאלו לא תבע לשניהן אז עד האחד מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י בצירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים נפשם זא"ז כיון דאין הכחשתן אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דבכלל מאתים מנה וה"נ כאלו שניה' העידו אמנה ועד"ר שם הארכתי בראיות מוכרחות ע"ז וגם כתבתי שם דעת נ"י דס"ל דבא' אומר מנה שחור וא' מנה לבן א"צ לתבוע שניהן (וכן כתב רי"ו נ"ב ח"ב ד"מ ג') ולפ"ד נראה פשוט דה"ה באומר א' ק' והשני ר' דא"צ לתבוע שניהן אם לא שמעידי' בפי' על זמני' מתחלפי' ולא כמ"ש בע"ש דמחלק ביניהון דבמנה שחור ולבן ודיוטא עליונה ותחתונה כ' דא"צ לתבוע שניהן ובמנה ובמאתי' כ' דצריך לתבוע שניהן דזהו דלא כמאן ואף שמדברי ב"י בסי' זה בסעיף ז' נראה שדעתו ג"כ לחלק ביניהן כבר כתבתי ודקדקתי שם עליו והוכחתי שאין חילוק ביניהן ע"ש ודו"ק:
יב סָעִיף ב בדיוטא העליונ'. היא עלייה הבולטת מהבית לצד ר"ה ובני ר"ה הולכין אחריה:
יג סָעִיף ג ה"ג ומביא חמשה עדי' כו':
יד סָעִיף ג אם העידו כל א' בעדות מיוחדת כגון כו'. משמע הא אם העידו סתמא ולא הזכירו שום זמן דנין אותם כמוכחשי' ואומרי' דכוונתן הי' לזמן א' וזהו שמסיק המחבר וכ' ז"ל וכן אם העידו סתם כו' וכמו שכתבתי לעיל בסמ"ע ס"ק י"א ופשוט הוא בעיני ולא כתבתיה אלא לאפוקי ממ"ש בע"ש בפי' דהעידו סתם דהיינו שלא אמרו אחד לחבירו בהדיא לא כי אבל מכל מקום מיירי דמעידין שניהן על יום א' ע"ש וז"א אלא כמ"ש וע' מ"ש עוד שם:
טו סָעִיף ג משלם ת"ש וישבע כו'. המחבר קיצר דבריו ובטו' מפרש מילתא בטעמא והיא כיון דקי"ל דבדיני ממונות א"צ שיראו המעשה כא' אלא אפי' אם מעידין העדי' בהדיא כל אחד אהלואה בפני עצמה אם התובע תבע לשניהן. מצטרפין העדי' אע"פ שיש בזה חומרא לנתבע מ"מ כיון דאין לפנינו שום צד הכחשה לא מהתובע ולא מהעדי' מצטרפין וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ו דמה"ט מצטרפין ה"נ עדותן שהעידו כל א' אהלוא' מיוחדת והוא תבע כל הסך שמעידין עליו כל העדי' מצטרפין ויהי' לפנינו ע"י הצירוף כאלו יש ב' עדי' על שהלו' ת"ש וישאר עוד עד א' לחייבהו שבועה וכ' הטור ז"ל כיצד נצרף עד של הת' עם עד של הת"ק ויתחייב ע"פ ת' ואח"כ נצרף הק' שנשאר מהת"ק עם הק' של עד הש' ויתחייב בק' הרי ת"ק ואח"כ נצרף הר' של עד השני עם ר' שנשאר מעד של ש' ויהי' בין הכל ת"ש ועד של הק' אין לו צירוף וזוקק לשבועת התורה על הק' וכשבא לישבע על הק' צריך לישבע ג"כ על הת"ש הנשארי' כדין גלגול שבועה אבל אי לא נשאר עד לא הוה מחייבי' שבועה על המאה הנשאר' שאין לה צירוף דעד המביאו לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו עוד גם לידי שבועה ועד"ר מ"ש עוד מזה ועמ"ש בסמוך בס"ק י"ז:
טז סָעִיף ג ביום א' בהכחשה הא דכ' בהכחש' כאן ולא בבבא שאחר זו בהעידו סתם י"ל דקמ"ל כאן דאפי' אמרא' להשני לא כי ויש לפנינו הכחשה גדולה מפורסמת אפ"ה משלם ר' וכמ"ש [ובמ"ש] אחר זה ז"ל וכן אם העידו סתם כו'. וג"כ קמ"ל רבותא דאע"ג דלא העידו בפי' על יום א' וג"כ אינן אומרים לא כי בהכחשה אפ"ה אינו משלם יותר מר' ועפ"ר:
יז סָעִיף ג אינו משלם אלא ר'. שהרי יש כאן ב' עדי' שאומרים שאין הלואה זו יותר מר' וכן העד המעיד ק' ועד הר' שלדברי שניהן עכ"פ יותר מר' לא הוה וקרי כמאה ומ"ה אף שלדברי שלשה הנשארים הוה לפחות ג' מאות אין מוציאין יותר ממה שאמרי השני' וכן מפו' בטור ע"ש:
יח סָעִיף ה הוחזק כפרן לאותו ממון כו'. ז"ל הרא"ש שם דלדברי שניהן יש בידו נ' זהובים ומחויב שבועה על השאר דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדאת עדים והוא אינו יכול לישבע שהרי הוא הוחזק כפרן במה שכפר הכל הלכך משלם לו כל תביעתו והא דאמר ר' חייא (בכופר הכל ועדים מעידים על מקצת) דישבע על השאר היינו דוקא במלוה דלהוצאה נתנה ואימא דמשתמיט לכפור עד שיהיה לו זוזי ומ"ה לא הוחזק כפרן ואע"פ דהכופר בפקדון נמי אינו נעשה חשוד אם לא דהעדי' מעידים שהיה בידו הפקדון בשעה שכפרו דאל"כ יכול להשתמיט ולומר משום דלא ידע היכן הניחו כפרו עד שימצאנו (וכמ"ש הטור לקמן סימן צ"ב) שאני הכא דלא הופקד בידו דבר מבורר שיאמר לא ידעתי היכן הוא אלא מעות הפקידו עכ"ל ואע"ג דלהשביחם נתנו לו ונתנו ג"כ להוציא' מ"מ הל"ל הוצאתי' להשביחם דהא נתנם להוציאם לטובת המפקיד לא ה"ל לכפור משא"כ במלוה שאלו הודה היו כופין אותו לשלם מיד ואין לו במה לשלם שהוציאם לטובתו וק"ל וע"ל סי' ע"ה:
יט סָעִיף ה ומשלם ק"ק. בכאן אין שייך לומר איך העדי' שע"י צירוף יחייבו ממון ושבועה כמ"ש לפני זה בס"ק ט"ו דשאני התם דכל אחד העיד על הלואה מיוחדת לאחד לוה בניסן ולאחד לוה באייר משא"כ בפקדון זה דכל אחד העיד ששמע מהנפקד שהופקד בידו זה שמע נ' וזה שמע ק"נ אף ששמעו ממנו בזמני' מתחלפי' מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הודה לפניהן בזמני' מתחלפים מ"ה לא מקרי זה עדות ע"י צירוף וק"ל:
כ סָעִיף ו בדיני ממונות אע"פ שלא ראו שני העדי' המעשה כאחד. פי' אלא כל א' ראה המעשה או שמע הודאה מפי הנתבע מה שלא ראה או שמע השני מ"מ כיון דלעדות דכל א' חייב לו מנה מצטרפי. ואם מעידין על מעשה א' ולא היו יחד בראייתן אותו אלא זה ראה מבית שלו וזה מבית שלו גם כן איתא בגמרא דמצטרפין. ונקרא בלשון הגמרא עדות מיוחדת והטור והמחבר לא כתבוהו דכ"ש הוא מדין זה דהעידו כל אחד על מעשה בפני עצמו:
כא סָעִיף ז הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו כו'. דוקא כשמעידין שניהן על הלואה בעינן שיתבע שניהן ומטעם דמסיק אבל אם שניהן מעידין על ההודאה או אפי' אם אחד מעיד שראה שהלוה לו מנה והשני מעיד שהוד' לו בפניו מנה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דאמאי דכבר הלוה לו הודה לו אח"כ בפני עד השני. ואפי' אם העיד הראשון בפני הודה לו בניסן והשני מעיד בפני הלוה לו באייר ג"כ א"צ לתבוע לשניהן ואין זה מיקרי הכחשה דאיכא למימר דאמה דרצה להלות לו הודה לו קודם ההלואה ולא נזדמן שילוה לו באותו יום עד זמן שאמר עד השני וכ"מ מהרא"ש פ' ז"ב ובנ"י שם ב"י:
כב סָעִיף ז א' שהלוה לו בא' בשבת כו'. נראה דה"ה אם תבעו סתם בשני מנין ואו' ששכח אימת הלוהו אם הלוהו יחד או בזה אחר זה ג"כ אין הכחשה שהרי סיימו הטור והמחבר בזה וכתבו ז"ל אבל אם המלוה מודה שלא הלוהו אלא חד מנה כו' משמע דוקא בכה"ג הא אם תבעו ב' מנים אף שלא תבעו בפירוש לאותן הזמני' שאמרו העדי' ג"כ מצטרפין לשלם לו מנה ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה: (הג"ה וכתב ב"י מחס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן וע"ל סימן ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו:
כג סָעִיף ז וטעו בעיבורא דירחא. פי' כגון שר"ח זה היה שני ימי' ביום א' וביום ב' וההלואה נעשה ביום ג' ולעולם אנו מונים מספר ימי החדש מיום ר"ח השני דיום ר"ח הראשון עול' למספר ימי החודש שעבר ונתעבר ממנו אותו החדש שעבר ותלינן לומר שזה שאמר בג' בחדש הי' המעשה לא ידע שהחדש שעבר נתעבר והתחיל למנות ימי החדש הזה מיום ראשון דר"ח נמצא דהלואה נעשה שלשה ימים בחדש ושער האומר שנעשה ב' ימים בחודש ידע שנתעבר החדש העבר ומתחילין למנות מיום השני נמצא דנעשה בשני לחדש והוא שלא הכחישו נפשם בהזכרת ימי השבוע וכ"כ בד"מ:
כד סָעִיף ז ואי הוברר הדבר כו'. כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחדש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחדש דכל שמחולקים בב' ימים וכ"ש יותר ליכא למיתלי בטעות זה א"נ אינן מחולקי' אלא ביום א' והוא אחר חצי החדש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחדש והשני אומר י"ז לחדש שכל שאחר חצי חודש כבר ידעו הבריות שנתעבר החודש ולא טעו בהכי (גמ') וכן אם עד אחד אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה אחת הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה ב"י וד"מ ב' ועמ"ש בדרישה עוד מזה:
כה סָעִיף ז משתבע ליה ש"ד. ולא אמרינן שאלו עדי' יחשבו במוכחשין ויהיה עדותן בטילה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה דלא מחשבינן למוכחשין אלא כשזה או' לוה וזה אומר לא לוה אבל כאן דכל א' מעיד שלוה ממנו בזמני' מתחלפים מצד העדים יכול להיות דשניהן אומרים אמת (משא"כ לעיל ס"ב דמכחישין זא"ז בלא כי או כיוצא בו) אלא שמצד התובע שאינו תובע אלא ימנה אחד נתברר שחד מנייהו משקר מ"מ א' מהן אומר אמת גם לפי דברי התובע וצריך לישבע שבועה דאוריית' נגד אותו העד אשר"י:
כו סָעִיף ז החזיק בקרקע כראוי מצטרפין כו'. אבל אם עד אחר או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בניסן ואחד או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בתשרי דהוה כשני שטרי מתנות על ענין א' (כמ"ש לקמן בסי' ר"מ) דאז בטיל שני לראשון ואף אשני ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה רי"ו נתיב ט"ו חלק ב' ד"מ ז' הביאו וכ' דכך הוא אמת לדינא כיון דגם אותו העד הוא מוכחש מעד הראשון ולאפוקי ב"י ע"ש:
כז סָעִיף ח והשני אומר בתשרי מצטרפין פירוש ופטור ממנו ממנה כדמסיק דאע"ג דאמנה דמסהיד האי שראה שפרעו אינו מסהיד האי שהרי על שני זמנים מתחלפי' מעידין מ"מ שניהם מעידין שראו שפרעו מנה והוא טוען שפרעו ק"ק כדברי שני העדי' וכמו שכתב בסעיף ו' בעידי הלואה המעידין על שני זמנים ומינה דאם הלוה בעצמו אינו אומר שפרעו שני מנים אלא מנה אחד דאין מצטרפין יכול המלוה לישבע ש"ד נגד העד אחד וגובה בשטרו כל הק"ק וק"ל:
כח סָעִיף ח ואם נעשה השטר קודם ניסן כו'. כ"כ ג"כ בטור ובפריש' כתבתי דנראה דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והוא הביא עדים שפרעו ביום שני דניסן דאמרי' דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון היה ביום שאחריו דיד בעל השטר על התחתונה אלא שמילתא פסיק' נקט הטור והמחבר ולא בא אלא לאפוקי אם זמן עשיית השטר הוא אחר היום שאמר העד שראה שפרעו הלוה וק"ל:
כט סָעִיף ח או אחד מעיד שפרעו מנה כו'. וכ"כ ג"כ הטור ושם בפרישה כתבתי ודקדקתי מדלא כתב רבותא דאפי' אם זמן העד האומר שהודה לפניו הוא לפני זמן העד שאומר שראה שפרעו דמצטרפין וכמ"ש הטור והמחבר הדין לפני זה בצירוף עדי הודאה והלוא' ש"מ דס"ל דבכה"ג אינן מצטרפין לענין פרעון דדוקא בעידי הלואה מצטרפין משום דעבד לוה לאיש מלוה ואמרי' דשמא המלוה בקש שיודה לו בפני עדי' אותו הלואה שילוה לו אחר כן מחשש שלא יזדמנו לפניו עדי' בזמן ההלואה משא"כ בהודאות פרעון דאין מדרך המלוה להודות ללוה שנפרע ממנו כל זמן שלא פרעו אלא כשיפרענו יחזור לו שטרו וק"ל:
ל סָעִיף ח ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו. כ"כ ג"כ הטור סתם וע"ל הימן נ"ח דכתב הטור דהמוציא על חבירו שטר והלוה טוען פרעתי ומביא עדים שנתן לו בפניהן מעות שאתרע שטרא וכ' שם פלוגתא בזה במאי אתרע דיש גאונים שאמרו דבטל השטר לגמרי (וכוותייהו פסק המחבר) ושהרא"ש פסק שאתרע לענין זה דלא מגבין ביה אבל ג"כ לא קרעינן ליה ואי תפס המלוה לא מפקינן מידיה וכ"פ מור"ם שם בהג"ה וכאן לא כ' הטור ומור"ם כלום ונראה דגם כאן ס"ל הדין כן במכ"ש דהא לא עדיף מאלו שני העדים מעידין יחד ולא בא הטור כאן אלא ללמדינו דמצטרפין לענין דלא יוכל לו' סטראי נינהו ולגבו' ממנו בשטרו בלא תפיסה ומ"ש לפני זה דהשטר פרוע ממנה היינו כשאינו טוען טענת סטראי א"נ ל"ד קאמר פרוע אלא לענין זה קאמר שאינו יכול לגבות כאן וקיצר כאן וסמך אמ"ש דין זה במקומו בדין טענות סטראי שם בסי' נ"ח א"נ שאני הכא דמיידי שמעידים שפרעו ע"ז השטר עצמו מנה וקמ"ל דמצטרפין אבל הראשון נראה עיקר:
לא סָעִיף ח סטראי נינהו פי' בין שאו' קבלתי אלו המעות על חוב שנתחייב לי ע"פ או קבלתי על חוב אחר שהיה לי עליך בשטר והחזרתיו לך השטר וכ"כ הטור בהדיא והטעם כיון דיש עדים שפרעו וטענות סטראי אינו אלא על טענות ע"פ וכ"כ הב"י וצ"ע אם ידוע הוא בעדי' שהיה חייב לו חוב אחר בע"פ או בשטר והחזיר לו השטר אי גם בכה"ג אינו נאמן לו' שעל אותו חוב קבלתי ובפרישה כתבתי דנראה דאפי' בכה"ג אינו נאמן ע"ש:
לב סָעִיף י עד א' בכתב כו' מצטרפים. פי' ואינו יכול לישבע נגד כל עד בפני עצמו ולומר להד"ם דהרי יש שני עדים נגדו יחד ע"י הצירוף ולענין טענת פרעתי תלוי בפלוגת' כמ"ש בסי' נ"א ס"ב:
לג סָעִיף י ואם אמר זה שלא כתב עדותו כו'. לעשות המלוה בשטר היינו שיכול לגבות בו ממשעבדי וע"ל ר"ס נ"א שהארכתי בזה ודו"ק:
לד סָעִיף יא יבא ב"ד כו'. דוק' כל שני הב"ד מצטרפין אבל מקצת מב"ד הא' ומקצת מב"ד השני אינן יכולין להצטרף ולהעשות ב"ד מחדש ולדון על עדותן כיון דלא העיד אלא אחר מהעדים בכל ב"ד וה"ל ג"כ כעד מפי עד משא"כ בסעיף שאחר זה דמיירי שהעידו שני העדים בכל הב"ד וק"ל:
לה סָעִיף יא אבל אחרים ששמעו כו'. פי' אפי' ששמעו ששני העדים העידו בב"ד הא' ושנחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון ע"פ עדותן וכה"ג בב"ד שקבלו עדות של שנים יכולין להעיד לפני ב"ד אחר על עדותם שקבלו ועד"מ:
לו סָעִיף יב יבא אחד מכל ב"ד כו' כגון שהלכו שנים מכל ב"ד למד"ה:
לז סָעִיף יב אבל דיין שהעידו שנים לפניו פי' כשהדין היה במותב תלתא וקבלו כדת עדות של שני העדים והלכו להן שני הדיינים אין יכול להצטרף דיין הנשאר עם א' מהעדי' להעיד לפני ב"ד אחר ושאותו ב"ד אחר ידונו ע"פ עדותן ואע"פ דאין זה בכלל עד מפי עד דהרי הדיין כדין קבלו ושם דיין עליו ולא עד מ"מ על מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי הדיין מעיד שנתקבל' עדות זה במותב תלתא לפניו ועד מעיד שראה המעשה ועפ"ר מ"ש עוד מזה והוכחתי דגם הטור איירי מזה שבאין להצטרף להעיד לפני ב"ד אחר ולא כמ"ש עיר שושן דמיירי שיצטרפו לענין לדון הן עצמן דז"א כמו שהוכחתי ע"ש:
לח סָעִיף יב עם עד א' מהעדים כו'. ל"ד קאמר דה"ה דאינו מצטרף עם עד אחד שראה המעשה ולא העיד לפניו ולא לפני ב"ד אחר דזיל בתר טעמ' הנ"ל אלא אורחא דמלתא נקט:
לט סָעִיף יג אפי' העידו שנים בשער א' כו'. ול"ד לעידי חזקה שאם שני עדים העידו על שנה א' ושנים על שנה שנייה ושני' על שנה שלישית דמצטרפין כמ"ש הט"ו לקמן בס"ס ל"ח ובס"ס קמ"ה דשם העידו כל כת וכת כל מאי דאפשר להם להעיד באותו שנה ועמ"ש עוד ישוב בזה בפרישה:
מ סָעִיף יד עדות בידיעה כו' יתבאר בסימן צ'. ע"ש בסוף הסימן דכתב הטור שם וגם המחבר אם נגנב ממנו החפץ וידוע בעדים שהיה לו כלי בבית ולא היה שם איש אחר אלא זה דדנין אותו כאלו ראוהו שהוא גנבו וכן אם ראו עדים שנכנס אצלו חבירו שלם ויוצא משם חבול ולא היה שם איש אחר לומר שהוא חבלוהו תלינן הדבר דבודאי זה הנמצא בבית חבלוהו:
מא סָעִיף יד בין מלתא דעביד' לגלויי כו' צ"ל דאין עד אחד נאמן משום דעבידא לגלויי דדוק' בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן עד א' משום דעבידי לגלויי וע' בא"ה סימן י"ז:
א סָעִיף א שהדין מרומה. עיין בריב"ש שכתב דנהי דבעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות בדין מרומה מכל מקום אינו כדיני נפשו' ממש שנפסול עדותן כשיאמרא"י על הדרישה וחקירה וכ"כ רמ"א בסעי' ט"ו אבל בתשובת מוהר"ר בצלאל סימן ה' כתב דדין מרומה בדיני ממונות הוי כד"נ ממש וכל שלא נעשה בדרישה וחקירה היטב עדותן בטילה הובא בכנסת הגדולה וניחא בזה ליישב דברי רש"י בפ"ד אחין דף ל"א מפני מה לא תיקנו זמן בקידישין דהיכי נעבד נינחה גבי דידה מחקה לה אי הכי גירושין נמי נימא הכי ומשני התם להצלה דידה קא אחי וכתב רש"י ואי מחק' קטלינין לה דמוקמינן לה בחזקת אשת איש והקשו בתוספות מסוגיא דפ"ב דגיטין דף י"ז גזיי' לזמן ויהיב נהלי' מאי הועילו חכמים בתקנתן ומשני לרמאי לא חיישינן אלמא כי ליכא. זמן קטלינין לה: ונראה דרש"י כתב שם ז"ל לרמאי לא חיישינן לרמאות כזה ניכר ונגלה לא עבידי אינשי דעבדי ולא חשו רבנן להכי עיין שם ויש לנו לומר דכיון דהוא רמאו' קטלינן לה דהא כתב בנימוקי פ' אד"מ וז"ל אבל היכא דליכא ספק רמאו' לא בעי דרישה וחקירה כדאמרינן הכא כאן בדין שאינו מרומה ואף על גב דמדאורייתא בעינן כד"נ דכתיב משפט א' רבנן הוא דתיקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכן גט דמכשרין אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי דו"ח משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ולהכי א"ש דלרמאי ל"ח דהא בדין מרומה הדרא לד"ת אם כן ממילא קטלינין לה דהא גט שאין בו זמן ליכא דו"ח וכמ"ש בנימוקי בדין מרומה אפילו בד"מ דו"ח ואם כן ממילא קטלינין לה כיון שהיא רמאות והיינו דקאמר בש"ס לרמאי לא חיישינן כיון דודאי רמאות הוא ממילא איפסל אין בו זמן ודו"ק:
ב סָעִיף א דבר איסור. הנה בעדות גיטין וקידושין מבואר בשלחן ערוך אבן העזר סימן י"ז וסימן מ"ב דא"צ דו"ח אבל מהורש"ל כתב בשם אגודה בתשובה סימן ל"ג דעדי גיטין וקידושין צריך דו"ח ועוד דעת כמה פוסקים דס"ל הכי והובא בכנסת הגדולה וקשה לשטתם הא דאמרינן בפ"ב דגיטין מפני מה תיקנו זמן בגיטין דהא ודאי צריך זמן דאם אין זמן אין דו"ח דהוא באיזה יום ועוד אפילו בגיטין כשר אם כתב בו שבוע ואף על גב דאין בו זמן של חודש ושל יום השבוע דהוא משבע חקירות ועוד דבקידושין ליכא זמן כלל וכדאי' בפ"ד אחין ואמאי הא בעינן דרישה וחקירה ועמ"ש בסק"א בשם הנימוקי וכבר הקשה הפני יהושע בהאי דפ"ב דגיטין בחידושיו שם: ונראה לפי מ"ש הר"ן בחידושיו פרק היו בודקין דהיכא דבאו עדים לפני בית דין והעידו היום לוה פ' מנה מפ' תו לא צריך למיבדק באיזה שבוע ובאיזו שנה ובאיזו חודש כיון שאומרים היום ועיין שם ואם כן כיון דקיימא לן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכאלו העידו אז בפני בית דין בשעה זו גירש פ' את אשתו ואם כן הרי נחקרה כל החקירות כיון דאמרו בשעה זו ואף על גב דהשתא כשבא לפנינו הגט לא ידעינן באיזו יום ובאיזו שנה מכל מקום כיון דאלו היה ידוע שאלו העדים כבר נחקרה עדותן בבית דין באיזו שעה אף על גב דהשתא לא ידעינן כיון דכבר נחקרה עדותן בהכשר עדותן קיימח ואם כן הוא הדין בעדות שבשטר כבר נחקר' עדותן באיזו שעה ובאיזה שנה כיון דאמרו בשעה זו בשעה שחתמו תו לא צריך והנימוקי דהוכיח מגט שאין בו זמן דאין צריך דרישה וחקירה נראה דס"ל כשיטה שהביא שם בר"ן בחידושיו דאפילו אומר היום צ"ל כל החקירות באיזו שנה ובאיזו שבוע ואם כן שפיר מוכח דא"צ דרישה וחקירה ועיין במאור פ' היו בודקין אבל לפי מ"ש הר"ן דאם אומר היום אין צריך דרישה וחקירה ואם כן עדות שבשטר נעשה כאומר בשעה זו וכמ"ש אבל עדות בע"פ צריך דרישה וחקירה ודו"ק ☜והא דפריך בפ' אד"מ ואי ס"ד דלא בעי דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין נראה דרש"י כתב שם מאוחרין שהלואה היה בניסן והם איחרו לכותבו עד אייר ועיין שם ואם כן כיון בשעה שחתמו ה"ל כמעידין ראובן לוה משמעון זה ימים רבים ולא העידו באיזו שעה ובאיזו יום והוא ודאי בלא דרישה וחקירה כיון דמעידין על מעשה אשר כבר נעשה אבל גיטין וקידושין העדות שלהם על המעש' אשר נעש' בשעה שחתמו דהא באותו שעה הוא הזמן ואם כן היינו חקירתן דאמרי בשעה זו וכמ"ש ובנימוקי יוסף ר"פ אד"מ נטה מדרך רש"י ופי' מאוחרין אמאי כשרין היינו בכתיבתן אחרו את הזמן ועיין שם ולפי מ"ש דברי רש"י בדקדוק הוא דשטר שנחתם בו ביום אפילו בלא זמן היינו חקירת באותו שעה וכן באיחרו זמן על אחר כמה ימים מכל מקום כיון דהעידו על שעת חתימתן מה בכך שאחרו הזמן הא חקירתן והגדתן על שעה שחתמו ולכן כתב רש"י מאוחרין שאחר הלואה והוי עדותן בהלואה הקודמת ולא אמרו באיזו יום ובאיזו שעה בזה לא הוי דרישה וחקירה כיון דמעידין על הלואה הקודמת לראי' ודו"ק:
ג סָעִיף ב תובעו שניהם. דאלו לא תבע שניהם היו ע"א מוכחש מפיו ולא תלינן דטעו בבדיקות אלא אם העדים מכחישים זה את זה אבל העד עם בעל דין כשהוכחשו אפילו בבדיקות לא תלינו דטעו. וכתב הסמ"ע ודעת נ"י בא' אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן א"צ לתבוע שניהן ולפי דעתו נראה פשוט דה"ה בא' אומר מנה וא' אומר מאתים דא"צ לתבוע שניהן לא כמ"ש בע"ש לחלק ביניהם במנה שחור ולבן דא"צ לתבוע שניהם ובמנה ומאתים כתב דצריך לתבוע דזהו דלא כמאן וכו' ע"ש: אמנם נראה ראי' מכרחת דבמנה ומאתים ודאי לא תלינן בטעות כשהוכחשו העד עם בעל דין מהא דאמרינן פ' י"נ דף קכ"ח שלח לי' ר' אבא לרב יוסף ב"ח המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדי' מעידי' שפרע כולו הרי זה נשבע וגובה מחצה מבני חורין וכן הוא בטור וש"ע סימן פ"ב ואי נימא דתלינן הטעות בבדיקות דמנה מאתים אם כן הרי יש ללוה עדים דפרע מחצה ולמה נשבע אע"כ דבמנה ומאתים ודאי לא תלינן טעותא בין עדים לבעל דין והוכחשו עדים עם הלוה וז"ב: ☜אחר כתבי מצאתי בחידושי הר"ן פ' ז"ב הביא שם ראי' זו לענין מנה ומאתים וכתב זו הוא שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב הר' דוד משמו וז"ל שם והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שהכחשת העדים עצמן והכחשת התובע עם העדי' כולן שוין הם שבכולן אם הוכחשו בבדיקות שהוא דבר שאינו בקיום הממון ליכא הכחשה וכן כשזה אומר מנה וז"א מאתים בכולן יש בכלל מאתים מנה ע"כ והר"ן כתב עליו ז"ל ודאי א"צ הכחשות התובע והעדי' בבדיקות כגון שתובע מנה שחור והעדים אומרים מנה לבן שאינה הכחשה לענין העדים עצמן לא חלקנו בהכחשת התובע והעדים אלא בדין יש בכלל מאתים מנה מפני שהוא הכחשה שהוא בקיום הממון אלא שהכשירו בעדים מטעם יש בכלל מאתים מנה אבל בהכחשת התובע אין לומר כן מפני שיכול לפסול העדות שהוא לזכותו וכדכתיבנא לעיל מה שאין כן בעד שאינו יכול לפסול דברי חבירו עד כאן לשונו ומבואר כדברי הע"ש לבד הראב"ד דס"ל אפילו במנה ומאתים לא הוי הכחשה אבל כבר הכריע הר"ן דבמנה ומאתים הוי הכחשה וכדמוכח. לה מהאי דפ' י"נ וידוע דרוב דברי נימוקי יוסף הוא בשיטת הר"ן: ועיין בטורי זהב שהקשה בדברי הטור דמצריך תובע שניהן ובסימן קמ"ה גבי שני חזקה כתב הטור באחד אומר אכל' חטין א' אומר אכלה שעורין דהוי חזקה דהוי בדיקות ולא התנה דיצטרך המחזיק לומר כדברי שניהן ועמ"ש ישוב לקושי' זו בסימן פ"ב סעיף י"ג:
ד סָעִיף ג שבועת התורה. והא דלא משתבע מדר' חייא דהכא כיון דליכא עדי' אלא ע"י צירוף לא שייך הא דר' חייא ועיין סמ"ע וש"ך חולק בזה עיין שם ובט"ז ראיתי שכתב בזה טעם מחודד הא דלא שייך דר' חייא בעדות ע"י צירוף משום דהא דהעדאת עדים מחייב שבועה ילפינן לה בק"ו מפיו וע"א ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין שבועה ועדות ע"י צירוף וכן עדות מיוחד' לא מהני בקנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתר' שחרי' וא' אומר נסתרה ערבית לענין איסור אישות וכמ"ש בית יוסף וכן קנס אין מחייבין אותו אלא בעדים שראו כאחד כנ"ל ברור ומוכרח עד כאן לשונו הטורי זהב ועיין שם ול"נ דאין ענין קנס לאיסור אישות דבאיסור אישות הטעם דהוא נוגע לד"נ והוי דינו כד"נ ובעינן ראו כאחד ושיגידו כאחד אבל קנס דינו שוה בזה לדיני ממונות וראי' לזה בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ד) עפ"י ע"א פשיטא אמרי הא קא משמע לן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי מחייב עפ"י עצמו נמי כי אתי עדים מחייב ולאפוקי כו' וכתב רש"י ד"ה כי אתי ע"א דהלכה כר"י ב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ע"כ ובד"נ ודאי בעינן שיגידו שניהם כאחד וכדאי' בסנהדרין דף ו' דמקשינן הגדה לראי' וכיון דבעינן ראי' כאחת ה"נ הגדה כאחת ואי נימא דקנס דינו שלו שוה כדיני נפשות היאך שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והא מקשינן הגדה לראי' וגם בלאו הכי אין לומר דקנס דינו כד"נ לענין ראי' כאחת ולענין הגדה דינו כד"מ דלא בעי הגדה כאחד זה ודאי ליתי' אע"כ דקנס שוה בזה לד"מ ואין קנס חלוק מד"מ כלל לזה ואם כן ממילא קאי הק"ו גם לעדות מיוחדת וזה ברור וגם בתומים ראיתי שכתב כדברי הטורי זהב וליתי' וכמ"ש גם מתוספות מרובה שם משמע דלריב"ק שומעין דבריו היום ושל חבירו למחר וכמ"ש רש"י ע"ש: ועיין בתוספות פרק קמא דמציעא ר"ח כר"מ ס"ל דאמר אם הביאו שנים לידי מיתה תמורה כו' והקשו תוספות אם כן יאמר ר"ח ק"ו דר"מ לענין שבועה אם הביאו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי שבועה הקלה מ"ש בש"ך דעדים שע"י צירוף נמי מחייבי שבועה אם כן טפי עדיף ק"ו מקנס דכל העדאת עדים מחייב שבועה וזה פי' שאינו מחייבו קנס עדים שמחייבין אותו קנס אפילו ע"י צירוף וכמ"ש אבל שנים שמביאין לידי מיתה ודאי אינו ע"י צירוף ואם כן עדיף האי ק"ו דר"ח:
ה סָעִיף ז פ' החזיק בקרקע. וכתב במשרים דאם ע"א אומר בפני ובפני עד שמת נתן לפ' בניסן ועד אחד אומר בפני ובפני עד שמת נתן לפ' בתשרי דהוי כשני שטרי מתנות על ענין א' דאז ביטל שני לראשון ומשני ליכא אלא חד סהדא ועיין בית יוסף שכתב ע"ז ז"ל ודברים תמוהים המה ע"כ ובד"מ כתב ז"ל ואיני יודע למה כי לפי הנראה דינא הכי דהא המקבל מתנה מודה דע"א שקר דא"א להיות ב' העדיות אמת ואם כן אין במתנה אתרונה רק ע"א ודמיא להא דכתב הר"מ דאם המלוה תובעו רק מנה א' כו' עיין שם וראיתי בב"ח שכתב על דבריהם ז"ל ולפע"ד פשוט דהב"י הבין דשני העדיות מעידין שנתן המתנה לראובן והיינו הלואה אחר הלואה דמצטרף אבל אם עדות הראשונה היא שנתן המתנה לראובן והאחרונה היא שנתן המתנה לשמעון זה ודאי דמי לשני שטרי מתנה וכו' והפסיד מקבל מתנה וזה דעת הרב בד"מ ולענין הלכה זה וזה אמת עכ"ל: ושותא דמרן הב"ח לא ידענא דודאי גם בד"מ הבין שהעידו על מתנה שנתן לאיש א' ז"א בניסן וז"א בתשרי אלא כיון דביטל שני את הראשון ליכא אלא מתנ' בע"א וכמבואר בטור וש"ע חו"מ סימן ר"מ דביטל שני את הראשון וכדאי' בפ' נערה דאמרינן אודי לי' שהראשון מזויף ונתרצה לקנות מזמן שני ואם כן ליכא אלא ע"א במתנה השנית וזה פשוט: ובדעת הבית יוסף יראה משום דלא אשכחן בש"ס אלא שני שטרות היוצאין על שדה אחת ביטל שני את הראשון וכרפרם שם דאודויי אודי לי" ובשטרות דוקא שייך אודי לי' דאפשר הוא מזויף וכמ"ש רש"י שם ואף על גב דכת"י יוצא ממ"א אימר ציורי צייר לי' אבל היכא שהעדים קיימים ואמרין עדותן בע"פ ל"ש אודי לי' כיון דלאו. שקר בודאי הוא ול"א אודי לי' שהראשון הוא עד פסו.ל דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן ועיין שם בש"ס פ' נערה דאמרו שם נ"מ לארועי סהדי ופירש"י החתומים בשטר הראשון וכתבו תוספות שם ז"ל תימא גדול הוא מה שפי' בקונטרס לפסול העדים דאין לפסול העדים בענין זה ונראה לר"י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעידו העדים שחתומין בראשון מרעין לשטרא הואיל והוא מודה שהן פסולין א"נ לפסול חתימתן קאמר דאימר זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הזה מזויף ועיין שם ואם כן לפי תירוץ השני י"ל דל"א ביטל שני את הראשון אלא בעדות שבשטר ומשום דאימור זייף אבל היכא דהעדים קיימים לא פסלו לראשון והרמ"א אפשר דס"ל. כתי' הראשון שבתוספות ונ"מ לארועי סהדי אפילו אומרים בע"פ ומשום דאודי שהס פסולין:
ו סָעִיף ח פרעו מנה. ואם אח"א ק' ואת"א ר' והעידו על זמן א' והלוה אינו אומר שניהן הנה לכאורה יראה דלא מצטרפו וכמו גבי מלוה שתובע ללוה בעינן תובע שניהם ואם אינו תובעו שניהן הוי מוכחש מפיו וכמ"ש בסעי' ב' אבל אחר העיון דע דכיון דהוא אינו אלא בדיקות ואמרינן דטעי כשהיה הכתשה בין העדים ואפילו הכי בין הבעל דין לעד ל"א דטעי ודיינין ליה בהכחשה אמנם אינו הכחשה ודאית אלא הכחשה ולאו הכתשה וראיה מהא דאמרינן פ' י"נ דף קכ"ד גבי לוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרע כולו דנשבע וגובה מחצה וא"נ דהוי ודאי הכחשה אם כן הרי השטר בחזקתו ואיך נאמן לומר על שטר פרוע הוא והעדים שמעידים על הפרעון הרי הוכחשו מבע"ד שהוא הלו' אע"כ כיון דאינו הכחשה אלא בבדיקות הוי הכחשה ולאו הכחשה ומספיקא לא מפקינן ממונא ומשום הכי נפטר הלוה ממחצה וכמ"ש בנימוקי יוסף שם ועמ"ש בסימן פ"ב שם. ואם כן השתא התם דהלוה מכחיש שני העדי' במנה ומאתיים אפילו הכי איבטל שטרא ולא מפקינין ממונא מכיש כשעד אחד אומר מנה והשני אומר מאתיי' ואין הלוה אומר כשניהם דאינו מוכחש אלא מע"א דהוי פרעון מספק ולא מפקינן ממונא מן הלוה וז"ב. ומ"ש בסמ"ע סעיף קטן כ"ז דבעינן שיאמר כדברי שניהם היינו בנדון דידי' דאח"א בניסן וא' אומר בתשרי והוא על זמנים מתחלפים ואם הלוה אינו אומר שפרעו אלא מנה הרי הוא מכחיש בודאי את האומר בתשרי אבל היכא דמעידים על זמן א' אלא שא' אומר מנה וא' אומר מאתים והלוה אומר כאחד מהם לא הוי הכחשה ופרוע ממנה ועמ"ש בסימן פ"ב בסעיף י"ג שם:
ז סָעִיף ח קודם ניסן. אין לו ביאור דהא אם כתוב בשטר שפרע בניסן סתם נמי דינא הכי וכמ"ש הסמ"ע. ואפ"ל לפמ"ש במ"ל בהל' מלוה דתוך זמנו מצי למטען סטראי כיון דלא עביד אינש דפרע גו זימניה אם כן ודאי על מלוה אחרת נתנו ולהכי כתב דאם נעשה קודם ניסן דאלו נעשה בניסן הוי מצי למטען סטראי לדעת הסוברין דתוך ל' הוי כמו חוך זמנו ואף על גב דקיימא לן דעביד אינש דפרע תוך ל' וכמבואר בסימן ע"ח מכל מקום אשכחן בשלחן ערוך הביא לפעמים דיעה זו דתוך ל' הוי כתוך זמנו וכמ"ש בשלחן ערוך סימן נ"ט סעיף ג' ועיין שם בש"ך:
ח סָעִיף ט א"צ העדים. אבל בד"נ צריכין להעיד כאחד אליב' דכ"ע ובעדות גיטין וקידושין למאן דאמר דבעינן שיראו כאחד ה"נ בעינן שיגידו כאחד ומאן דלא בעי' ראי' כאחד ה"נ לא בעינן הגדה כאחד כנה"ג עיין שם והוא פשוט מפ"ק דסנהדרין דמקשינן הגדה לראי':
ט סָעִיף י פרעתי. וה"ה דמצטרפין ע"א בשטר עם העד שאומר קניתי מידו לגבות ממשעבדי ומי יתננו לדעת ולהבין דין זה דבשלמא עדי צירוף דהיינו א' אומר מנה בניסן וא' אומר בתשרי אם כן כיון דאיכא שני עדים והתורה האמין לשנים דלא משקרי אבל הכא לענין משעבדי נימא דע"א שבשטר הוא אומר אמת והשני משקר ואם כן ע"א בשטר אפילו אמת הוא אינו גובה ממשעבדי ולפמ"ש בסמ"ע בסימן נ"א דקנה גם כן בפני עד החתום ניחא אבל בכסף משנה משמע דאפילו לא קנה בפני עד החתום נמי מצטרפין וכ"כ הש"ך בסימן נ"א אם כן ק' היכי מצטרפין דלמא השני משקר ועוד אפילו בעדות בשטר דא"י לטעון פרעתי וגובה ממשעבדי נמי קשה כיון דחותמין זה שלא בפני זה דהא דוקא בגיטין אמרו דאין חותמין אלא זה בפני זה ואם כן ניחוש דלמא לא חתם בתחלה אלא א' ובע"א יכול לטעון פרעתי ואינו גובה ממשעבדי ואח"כ בא עד השני וחתם שלא מידיעת הלוה ושקר הוא העד השני ☜ונראה לפמ"ש בתשובה המיוחסת להרמב"ן בסימן צ"ד דגם בע"א לא חששו לזיוף ונאמן לשבועה ולפעמים למלתא דממון ולכך נאמן לקיים המחק ול"ח דמשקר ועיי' בשלחן ערוך סימן מ"ד סעי' י"א ואם כן ניחא כיון דע"א נמי אינו חשוד למשקר אלא דהתור' פסלו אפילו קושטא קאמר וכמו שאמרו גבי קרובים דל"מ אפילו קושטא קאמרי כמשה ואהרן ואם כן כיון דלפנינו שני עדים סמכינן עלייהו ומזה ראי' ברורה אל מ"ש הרמב"ן דע"א נאמן לקיים מחקים:
י סָעִיף יא אבל אחרים. כתב הסמ"ע ז"ל פי' אפילו ששמעו שני העדים והעידו בבית דין הא' ושנחקרה עדותן בבית דין מכל מקום לא יעידו בפני בית דין אחר לדון עפ"י עדותן עיין שם אבל לענד"נ ברור דכה"ג לא הוי עד מפי עד כיון דכבר נחקרה עדותן בבית דין וכן מבואר בתוספות להדיא פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ח) ז"ל שם ל"ש הכא מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאלו אמרי עדים ראינו שנחקרה עדותן בבית דין וכ"כ תוספות בפ"ב דכתובות דף י"ח עיין שם וכ"כ הנימוקי בפ' ג"פ בשם הריטב"א גבי נמחק שטר חוב וז"ל ולא הוי עד מפי עד דלא על מנה שבשטר הן מעידין אלא על כת"י והוי כאלו אמרו ראינו לו שטר מתנה או מכר עיין שם ואם כן מבואר דעדים ששמעו חקירת עדות בבית דין רשאין להעיד דאם לא כן היאך מעמיד עליו עדים בשטר שנמחק הא הוי עד מפי עד. וכ"מ בפרק קמא דמכות ד"ז שם כל מקום שיבואו שנים ויעידו שנגמר דינו של פ' ופ' ופ' עדיו ה"ז יהרג וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהל' סנהדרין ואם כן כיון דאפילו בד"נ לא הוי עד מפ"ע מכ"ש בד"מ ואולי אפ"ל לדעת הסמ"ע דפס"ד עדיפא ומשום הכי יהרג אבל בחקירת עדים לבד הוי עד מפ"ע ואם כן בשטר שנשרף או שנמחק דעדים אחרים מעידים עליו משום דשטר עדיף והוא לכמה דברים כגבוי והוי כאלו אמר ראינו לו שטר מתנה או מכר דהוא כבר נתחייב קצת כמו בפס"ד אבל חקירת עדים בע"פ אין לנו ואפשר דהוי עד מפ"ע: אמנם מצאתי הדבר מפורש בחידושי הרא"ה בכתובות דף כ"ח ז"ל ראוי לספק בעדים שהעידו בבית דין ונחקרה עדותן אם נאמנין קרובים להעיד עליה' כך וכך העידו פ' ופ' בבית דין פ' ע"כ והניח בספק ומבואר להדיא דכשרים ודאי רשאין להעיד ולא הוי עד מפי עד וז"ב ומדברי הרמ"ה נמי נשמע דשטר עדיף מחקיר' עדים בע"פ וכמ"ש דהא בעדות שבשטר ונאבד או נשרף ודאי אפילו קרובים מעידים על השטר וכדתנן זה כת"י של אבא אף על גב דקרוב אינו נאמן בקיום אך מדברי הרא"ש מבואר דכשרים יכולין להעיד אפילו בעדי' שנחקרה עדותן בפה לפני בית דין וכן בטורי זהב חולק בזה על הסמ"ע אלא שלא הביא ראי' ועיין שם ז"ל ועיין בנימוקי יוסף בפשט מחאה תבין דעתי' וזה נלענ"ד ברו' כשמש עד כאן לשונו ורמיזותיו אינו מכיר:
א סָעִיף ב בחקירות עדותן בטילה. נסתפקתי בעדים שהעידו בניסן לפני ב"ד שפ' לוה מפ' מנה ואח"כ בתשרי חקרו אותן הב"ד באיזה זמן היה הלואה שהעדתם והכחישו עצמן בחקירות אם נתבטל העדות של ההלואה למפרע אם נאמר כיון דבד"מ לא בעי דו"ח א"כ תיכף כשאמרו פלוני לוה נגמר עדותן וא"י לחזור בהן א"י ג"כ לבטל עדותן ע"י הכחשת חקירות אכן נראה דודאי נתבטל עדותן למפרע דאלת"ה לא משכחת לה להכחשת חקירות רק כשהגידו החקירות תכ"ד לעדותן וכן הזמה לא היה מועיל רק באם הגידו החקירות תכ"ד לעדותן וזה לא שמענו מעולם וראיה לזה מהא דסי' ל"ד סעיף ט' דאם אמרו בזמנו כתבנו (") והוזמו דנפסלו למפרע' אף דהגדה היה בשעת חתימה ואמירת בזמנו כתבנו הוא אחר זמן רב וטעם לזה נראה כיון דבדיני נפשות ודאי אף אם אמרו החקירות אחר כ"ד לעדותן והוזמו נפסלין למפרע דהא החקירות מגוף העדו' הוא והוה כאלו הפסיקו באמצע עדותן כדי דיבור דודאי נפסלו מהתחלת זמן עדותן וכיון דמדאוריית' דיני ממונות שוה לדיני נפשות רק שחכמים הקילו דלכתחלה לא יהי' צריכין דו"ח אבל בדיעבד כשהיה דו"ח ד"מ שוה ממש לד"נ ונפסלו למפרע. ולפ"ז מיושב הא שתמה הט"ז בסי' מ"ג אדין המבואר בסי' ל"ד הנ"ל וז"ל קשה טובא א"כ אמאי פסלינן להאי שטרא נימא דמאוחר הוא והא דאמרו בזמנו וכו' שיקרא הוא אלא השתא הן אומרין כן. ולפמ"ש מיושב כיון דאם הגידו עדותן בניסן והזמן הגידו בתשרי נפסלין כשהוזמו אח"כ משעת הגדת עדותן דהיינו מניסן ובודאי אם מסופקין אימת היה ההגדה של גוף העדות אם בר"ח ניסן או בר"ח אייר ודאי דאין יכולין לפסול העדים רק מר"ח אייר כמבואר לקמן סי' ל"ד סעיף כ"ג בהג"ה ומש"ה בשטר אף שכתו' בו זמן לא הוי כנחקרה עדותן רק על גוף ההלואה ולא על הזמן דעל הזמן אין ראי' מהשטר דאימר מאוחר הוא ולא הוי הגדתם שבשטר רק כהגדה בב"ד פ' לוה' מפ' וכשאומרין אחר כך בזמנו כתבנו הוי כמו שהגידו שזה שהעדנו אז בהשטר שפלוני לוה מפ' היה בזמן פ' וכשהוזמו על יום פ' נפסלו משעה שראו השטר בחתימתן שאז בודאי היה ההגדה לפני ב"ד ונפסלין מאז אבל קודס לכן אין יכולין לפוסלן דילמא לא חתמו עדיין בזמן ההוא הוי ממש כמסופקין בזמן ההגדה הנ"ל. ולפ"ז בשטר שלא נזכר בו כלל הזמן ואין כתוב בו רק סתם פ' לוה מפ' מנה ואחר זמן כשבא השטר לפני ב"ד קראוהו להעדים ושאלו אותן על הזמן ואמרו שהיה בזמן פ' והוזמו על זמן זה נפסלו ג"כ משעה שראו השטר בחתימתן ובט"ז שם תי' תי' אחר ועיין תומים שפי' דבריו וז"ל דלהכי נפסלין דמה"ת ישקרו ויאמרו בזמנו כתבנו אם באמת אחרוהו למה להן לשקר ולומר זמן אחר וימנעו האמת אלא ודאי שישקרו בגוף ההלואה. ואף לפי פירושו נראה דבנ"ד דהיינו שהגידו הזמן אחר זמן שהגידו גוף העדות ג"כ יש לומר כך דודאי שיקרו בגוף ההלואה דאם באמת ראו ההלואה בזמן אחר למה היה להן לשקר בזמן ולמנוע האמת. וע' ס' קצה"ח במה שכ' לתרץ קושיית הפ"י שהקשה אהא דאמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין הא בעינן זמן משום דו"ח. ותי' הוא דכיון דחתמו סתם ועדים שחתמו על השטר הוי כנחקרה עדותן אז והוי כאומר היום דלא בעי דו"ח כמ"ש הר"ן וכו'. ואין לדבריו שחר דהא אפי' אם אמרו בב"ד סתם פ' לוה מפ' לא הוי כאומר היום. ואף בגיטין וקידושין עיקר מה שמעידין בחתימתן לא על גוף הגירושין שהן מוסרין הגט לבעל וא"י מהגירושין רק שעדותן הוא שהבעל צוה להן לחתום כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"ל ס"ק י"ט ע"ש ואם היה צריך לגט דו"ח היה צריך לכתוב בגט הזמן שאמר להן הבעל למען יהיו יכולין להזים אותן ועוד קשה דא"כ גט מאוחר לפסול מהאי טעמא ומה שכתב הוא תשובה לזה אין לו שחר כלל וכן גט מוקדם לפסול מדאורייתא ובישו' קושיית הפ"י כתבתי במקום אחר בס"ד [ועש"ך סק"ו ויש שם ט"ס וצ"ל וראב"ן כ' בסי' ס"ג ותיבת ורמב"ן ט"ס עוד צ"ל שם ולקמן סי' ל"ג סעיף ט"ו וכו']:
ב סָעִיף ב לא כי אלא באייר וכו'. עסמ"ע סק"ט דאפי' שבועה נגד העד א"צ וכו' ואפי' תובעו שניהם. ולפ"ז אם היה הרבה עדים ושנים הכחישו לשנים או בשלשה וא' הכחיש לשנים בדרישות כה"ג והמלוה תובע שניהן עדותן בטילה כמבואר בש"ס וברמב"ם הלכות עדות. והנה הרבה תמוה לי בכאן. א. להרמב"ם דס"ל שהכחשה בגוף העדים כגון ביין ושמן דהוי הכחשת דרישות דהא בב"ק דף ע"ד בכת א' אומר שינו והדר עינו ונתחיי' להעבד דמי עין וכת אחד אומרת עינו והדר שינו דחייב בדמי שן אף דדמי ממש ליין ושמן וכן במנה ומאתים בסנהדרין פ' ז"ב גבי מנה ומאתים לב"ש דס"ל דהכחשת בדיקות גם כן פוסל קאמר התם דנחלקה עדותן ומשמע דעכ"פ נשאר ע"א וכן מסתבר לכאורה דהא הוי כתובעו מנה והוה ב' כתי עדים מכחישות זא"ז שכת א' אומרת לוה לכת אחת אומרת לא לוה ואח"כ תובעו בהלואה אחרת מזמן אחר ובאו ג"כ אלו ב' עדים ואותו הכת שאמרו קודם על ההלואה ראשונ' לא לוה אמרו השתא לוה והכת שאמרו מקודם לוה אמרו עכשיו לא' לוה הלואה זו דנראה דחייב לו הלואה א' ממ"נ דהא ממ"נ כת אחת כשרין הן וא"כ הכא בתבעו שניהם בשני זמנים וב' כיתי עדים מכחישין זא"ז בלא כי ממש להא דמי. ב. דאי הפירוש במאי דאמר לא כי דהיינו שהראשון אמר שראה עם השני הלוא' בניסן והשני מכחישו ואמר לא כי שלא ראה עמו רק שראה הלואה של אייר עם הראשון והראשון מכחישו ג"כ ואמר שלא ראה עמו הלואת אייר והמלוה תובע שניהם קשה הא מבואר בפ' כ"ט סעיף ג' בהג"ה דאם אומר העד פ' היה עמי ופ' אמר שלא היה עמו דאין זה הכחשה וכיון דלא הוי הכחשה א"כ בשנים נגד שנים ממילא איכא שני עדים על כל הלואה וחייב בשני המנים ובעד נגד עד חייב שבועה ואפי' אם התובע אינו תובע רק הלואה אחת של ניסן חיי' לשלם המנה שמעידין העדים כשיש ב' נגד ב' שמכחישין זא"ז בחקירות דהא לא איתכחשו להו מבתראי דמה שמעידין השנים שלא ראו עמם לא הוי הכחשה ואי הפי' דלא כי שמכחישין גוף ההלוא' שהראשון אומר באחד בניסן הלוה לי והשני אמר לא כי שהמלו' היה עמו בניסן רק בתשרי ראיתי שהלו' קשה דא"כ צ"ל שגם הראשון אומר לא כי על ההלוא' שמעיד השני באייר דא"כ ישאר הלוא' שמעיד עליו השני כיון שתובע שניהם וליכא מאן דמכחיש להו וא"כ היה לו להזכיר בש"ע שגם הראשון אומר לא כי ג. קשה דהא דיני ממונות שוה לד"נ בהכחשת חקירות בדיעבד כמבואר בש"ך סי' ל"ג א"כ במתני' דתנן א' אומר בשלש' וא' אומר בחמשה עדותן בטל' וכ"ה ברמב"ם ואפי' איכא הרבה עדים ולא קתני לא כי ואף שיש הרב' עדים ומעידין שבא על הערו' דהוי כתובעו שניהם כיון שאפשר להיות שניהם אמת שבא עלי' בניסן ובתשרי. ד. קשה על דעת הרמב"ן בסי' ל"ג שהביא הש"ך דאפי' בדרישות כשר בד"מ ואפילו בלא כי דהיינו שמכחיש הלוא' שמעיד עליה הראשון ואומרים שהמלו' היה עמהן כמבואר בבע"ת שער כ"ט ח"ד. וקשה מהא דסי' קמ"ה סעיף ב' בהעיד א' שאכלה אג"ה וא' העיד שאכל' בד"ו ומכחישין זא"ז אין מצטרפין ודמי ממש להא כיון דכל א' מעיד שהוחזק ג' שנים רק שמכחישין עצמן בחקירות דהיינו בזמן החזק' שכל אחד מעיד חזקה בשנים אחרים ומכחיש הענין שמעיד האחר. לכן נראה לפענ"ד דמיירי כאן שהעידו ביחד או בתכ"ד שפלוני לוה מפלוני שראינו ביחד והואיל ונצטרפו ביחד בראי' והגדה הרי הן עדות אחת וכיון שהכחישו עצמן בחקירות כל העדות בטל בין אם הכחישו עצמן בסתם כגון כשחוקרין אותן באיזה זמן היו ואמר הא' בשלש' בחודש היה ההלוא' שראינו ביחד והשני אומר בחמשה בחודש העדות בטל אפי' בהרב' עדים ורק אחד מכחיש ולא דמי להא דסי' כ"ט סעיף ג' באומר פלוני היה עמי ואותו פלוני מכחישו דלא הוי הכחשה דשם לא נצטרפו יחד להעיד משא"כ כאן שנצטרפו יחד גזירת הכתו' הוא כשמכחישין עצמן בחקירות שיתבטל עדותן כמ"ש התוס' לענין חוזר ומגיד בפסחים דף י"ב בד"ה באיז' יום וכן אפי' בהרב' עדים ונצטרפו ביחד ובחקירות אמרו שנים בניסן והשנים אחרים מכחישין או מזימין שאמרו עמנו הייתם בניסן רק מה שראינו ביחד היה באייר כיון שנצטרפו ביחד והכחישו עצמן בחקירות נתבטל עדותן של כולם והזמתן ג"כ נתבטל והוא והן פטורין אבל אם לא נצטרפו ביחד להעיד בתוך כדי דיבור מעיקרא והשנים אחרים באו ואמרו עמנו הייתם בניסן רק באייר ראינו שלו' העדים חייבין לשלם מכאשר זמם והלו' חיי' לשלם ההלואה שנית כשתובע שניהם כמבואר במכות דף ה' ע"א וכן כשמכחישין עצמן וכל א' אומר על הזמן שהעיד השני עמו היה המלו' או בשנים נגד שנים חיי' לשלם הלואה אחת ממ"נ וכן באחד נגד שנים אחד במקום שנים לאו כלום הוא. ולא קשה שוב מהא דב"ק דף ע"ד דשם לא נצטרפו יחד לא בראי' ולא בהגדה. וגם מסנהדרין לא קשה דהכחשת בדיקות אינו מבטל כל העדות בד"מ כמבואר בש"ס וברמב"ם הל' עדות רק מטעם קא"פ יכולין להקשות לב"ש וזה כבר הקשו התוס' בסנהדרין ותירצו שפיר. והא דקאמר הכא לא כי ובמתני' אמר סתם זה אומר בשלש' וזה אומר בחמשה עדותן בטיל' אף בלא אמירת לא כי היינו טעמא דבד"מ עדות מיוחדת כשר ואם לא אמרו ל"כ י"ל שכוונתם בהא שבאו יחד להצטרף שרוצין להעיד כל אחד על הלואה מיוחדת זה בניסן וזה באייר ומתוך כך יצטרפו ועל דעת זה באו להצטרף ולא להכחיש עצמן כלל לכך בעינן שיאמר ל"כ ופירושו של ל"כ היינו שאומר שאותה הלוא' שנצטרפנו ביחד להעיד עליה לא על הלואת ניסן באנו רק על הלואת אייר משא"כ בדיני נפשות דעדות מיוחדת אין מצטרפין ע"כ על מעשה אחד מעידין מש"ה אפי' בלא אמירת ל"כ הוי הכחשה וכן אפי' אם לא אמרו קודם החקירות כלל רק שאמרו העדות והחקירות ביחד דהיינו שאחד אומר בפנינו הלוה פ' לפ' והב' אומר ל"כ אלא אותו ההלוא' שראינו ביחד ונצטרפו בראי' והגידו בתוכ"ד על חיוב הלוה רק מכחישין עצמן בחקירות שכל העדות בטל אבל אם לא הגידו אחד בתכ"ד של חבירו או אפי' הגידו ביחד רק שאמרו שלא ראו ביחד הרי הן כשתי כתי עדים ואם מכחישין עצמן ה"ה כב' כתי עדים המכחישי' זא"ז. והראב"ן שהביא הש"ך דמכשיר בהכחשת חקירות ע"כ צ"ל ג"כ בכה"ג שבאו להצטרף ביחד וכ"א מסייע לחבירו כגון שאמר אותו ההלוא' שראינו ביחד היה באייר וכיון שמודה לו בגוף ההלוא' אין פוסל הכחשת חקירות אפי' אם מכחיש הזמן של ניסן בהזמה כגון שאומר עמנו הייתם בניסן רק שראינו ביחד באייר ומכ"ש כשמכחיש הזמן של ניסן בהכחשה שאומר עמי היה המלוה אבל אם מזימין הזמן של ניסן ועל הלואת אייר אומרים שראו בעצמן ולא נצטרפו עם הראשונים משלמין מתורת הזמה והלוה חייב לשלם הלואת אייר כשתבעו שניהם כדמוכח במכות דף ח' ע"א ובהכחשה חייב הלוה לשלם הלואה אחת ממ"נ דאטו מי לית ליה לראב"ן הכחשה והזמה בד"מ אלא ודאי כדכתיבנא דהיא מטעם כיון דגם עד השני מודה לראשון בגוף הלואה שראה עמו ביחד ובע"א נגד ע"א לא נשאר רק ע"א וחייב שבועה דעל כל הלוא' איכא עד אחד בהכחשה. וא"ש הא דסי' קמ"ה כיון שאחד מכחיש החזק' שאומר חבירו ועל החזק' שמעיד הוא לא בא להצטרף עם השני רק אומר אני ראיתי לבדי ובאמת אלו באו והעידו שראו ביחד איך שאכל ג' שנים בדילוג רק שהכחישו עצמן זה אמר אג"ה וזה אמר בד"ו או שני' אחרו' היו מצטרפין לדעת הראב"ן ואין לתרץ הא דסי' קפ"ה דהוא מטעם כיון דאם נקח דברי שני העדים לאמת הוי אכל רצופין באתרא דמוברי וליכא חזקה. דז"א דהא לדעת הראב"ן אפי' באין תובעו שניהם שא"א ליקח דברי שניהם לאמת ואפ"ה מצטרפין ועוד דא"כ קשה למאן דס"ל דאכלה רצופין באתרי דמוברי דהוי חזקה הא ש"ס מפורשת הוא הא דאחד אמר אג"ה וא' אמר בד"ו דלא הוי חזקה. ובתומים הקשה משבועות דף ס"ח באחד אומר ג' ואחד אומר ה' שמצטרפין דהיינו כשיבוא עוד א' ויאמר ה' ע"ש ואמאי והא כבר נתבטל עדותן ע"ש בתומים ויש לומר דשם מיירי שלא נצטרפו בראיי' דהיינו שא' ראה מחלון זה וא' מחלון זה דהוי כשני עדיות כמ"ש הש"ך סי' ל"ו ס"ק ו' ע"ש. דאין להקשות מהרמב"ם שפסק בסי' י"ב מהל' גירושין גבי שנים שאמרו כ"א זו אשתי דלא הוי עדות הואיל וכל אחד לעצמו העיד ע"ש הא בלא"ה איכא הכחשת חקירות שכל א' מעיד שנתקדשה לאחר ואינו אומר כלל שנצטרף עם האחר דזה אינו דהרמב"ם כ' טעם זה דכ"א לעצמו העיד משום שפסק בפרק ט' מהלכות אישות בעד נגד עד אף שהיא אומרת גם כן לא נתקדשה דלא תנשא לכתחתל' והוא משום דיש לה עד מסייע מעיז' וה"נ מעיז' בפני כל א' דהא יש לה עד מסייע נגד כ"א להכי הוצרך הרמב"ם לטעם דכל א' לעצמו העיד. והנה אף שכתבתי דבד"מ כשלא הגידו ביחד ומכחישין כל א' את חבירו שאומר המלוה היה עמו בזמן שאומר השני דבב' נגד ב' חייב לשלם ממ"נ הלואה אחת בד"נ נראה דאם ב' אומרים פ' הרג נפש בניסן ובאו ב' אחרים אחר כ"ד והכחישום ואמרו ההורג היה עמנו בניסן רק באייר ראינו בעצמינו שפ' הרג הנפש והראשונים מכחישין השנים שאין הב"ד יכולין להרוג הרוצח מכח ממ"נ כיון שאין הב"ד יודעין ע"י איזה כת גומרין הוי עדות שאאי"ל דהא אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ע"פ וכאן אין ידוע ע"י איזה כת שנגמר הדין שנהרוג אותן כמו אם היו ד' עדים מעידים שפלוני הרג נפש והב"ד יודעין שכת א' פסולין וא"י איזהו מהכת שהן פסולין רק שלא היה להם צירוף כגון שלא ראו מחלון א' דאין הורגין הרוצח מכח ממ"נ דהוי עדות שאאי"ל. ולפי"ז מוכח דבממון לא בעינן עדות שאי"ל דהא גבי מנה ומאתים בסנהדרין פרק ז"ב ס"ל לב"ש נחלקה עדותן וס"ל דבב' אומרים מנה וב' מאתים דחייב לשלם מנה אף שכת אחת פסולין הן לב"ש כמ"ש התוס' שם ואפ"ה מחייבין הלוה אף שא"י ע"'י איזה כת הן גומרין את הדין והוי עדית שאאי"ל א"ו דלא בעינן בממון עדות שאי"ל: מעשה בעדים שהעידו על קדושין שא' העיד שביום ב' בשבוע קידש פלוני לפלונית והשני העיד ג"כ כן רק שאמרו שניהם שהיה ג"כ ביום השוק וידוע לכל שיום השוק לא היה ביום ב' ולפענ"ד דלא מבעי' אם העידו קודם על איזה יום ואח"כ העידו שהיה ביום השוק ודאי לא נתבטל עדותן דהא התוס' בפסחים י"ב ד"ה באיזה יום הקשו וז"ל תימה כיון דכבר כיונו יום אחד לחדש למה למשיילינהו באיזה יום והלא אפילו לא כיונו איזה יום ה"ל חוזרין ומגידין וא"י לחזור אחכ"ד ותירצו כיון דז' חקירות ילפינן מקר' צריך שלא יכחישו זא"ז ולא את עצמן עכ"ל ולפ"ז הכא כיון שכיוונו היום ואח"כ אמרו שהיה ביום השוק הרי הן כחוזרין ומגידין דכאן לא שייך תי' התו' דהא יום השוק אינו מהז' חקירות. ואפילו אמרו קודם שהיה ביום השוק לא נפסלה עדותן דיום השוק אף שתלוי בזמן לאו מחקירות הן דודאי אף אם יאמרו העדים שבאותו היום שהיה זה המעשה היה ג"כ דבר המפורסם לרבים כגון ביאת המלך לעיר או גשם שוטף וידוע שלא היה באותו יום בשבוע שאמר שאין זה מבטל העדות דאפשר שיודע באיזה יום בשבוע היה המעשה שמעיד עליו רק שאינו זוכר באיזה יום היה הדבר המפורסם דמילת' דלא רמיא עליה דאינש היא וסובר שהדבר המפורסם היה ג"כ ביום ההוא שהרי עינינו רואות שאינו זוכר אימת היה יום השוק שהרי אומר ביום ב' ובאמת היה ביום ד'. וגדולה מזו נ"ל דאפילו זה אומר על רגל שלנו כגון שאמר שהיה בעצרת וביום ב' וידוע שעצרת היה ביום ד' דלא נתבטל העדות דמחמת שטועה וסובר שעצרת היה ביום ב' אומר שהיה בעצרת דעיקר חקירות אינן רק מה שדרשו בש"ס מקרא דהיינו בכמה בחודש. תדע דהא הר"ן בחי' כתב דאפילו באומר אמש צריך לחקירות מדאוריית' אלמא דעיקר חקירות הן אותן הז' דוקא וכל שאר דברים בדיקות מיקרי:
ג סָעִיף ב וזה תובעו שניהם. הפוסקים חתרו למצוא טעם מה"ת יהיה עדיף הכחשת התובע מהכחשת עדים וע' ט"ז. ובתומים תי' דכשהתובע אינו תובע רק מנה שחור אפילו אם מודה שחייב לו מנה לבן פטור דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין כיון דב' מינים הן ע"ש. ומ"מ לא נתיישב לדבריו הא דמנה ומאתים וכן דמי חבית יין דמי חבית שמן דהא בדמי חטין ושעורין חייב כמבואר בסי' פ"ח. (") ולפעד"נ הטעם פשוט דהא דמצטרפי בהכחשת עדים בבדיקות הוא מטעם דלא דייקי כמבואר בחי' הר"ן ובכל המפרשים דעדים עבידי דטעי בבדיקות ואף דבכל עדים המעידין שחייב לו סך מעות כך וכך מחייבינן לי' כל הסך שאומרים העדים ולא אמרינן שמא לא דייקו בסך המעות ובא' אומר מנה וא' אומר מאתים אמרינן דלא דייקי עכצ"ל דבמקום דאיכא הכחשה מיישבין דברי העדים אפי' בדוחק כדי שלא לפוסלן ואמרי' דלא דייקי וטעי. אך קשה כיון דעכצ"ל גבי מנה ומאתים דלא דייק וטעה בסך המעות ולא ידע כמה הסך שהלוה היאך אנו מקבלין אותו לעד כלל דכמו שיכולין לומר שהיה מנה וסבור מאתים כן י"ל שהיה רק חמשים וסבור ר' והיאך מקבלין עד שיודע שטעה בסך המעות לעד ואי משום שהעד הב' אומר ג"כ מנה הרי כל העדות יוצא מפי ע"א. ועכצ"ל דתלינן הטעות בעד האומר מנה דאותו העד הוי כאלו מעיד שני עדויות עדות אחת מעיד לחייב הלוה שלא הי' פחות ממנה ומעיד לחייבו מנה ועדות הב' מעיד לסייע להלוה שמעיד שלא היה יותר ממנה ובא להכחיש העד האומר מאתים ולפטור את הלוה ממנה הב' ותלינן הטעות בהעדות שמעיד על המנה במה שאמר שלא היה יותר ממנה כיון שהעד השני מעיד שהי' יותר ממנה שהיה מאתים דבמקום הכחשת עדים תלינן בטעות אבל במה שמעיד עד המנה שלא הי' פחות ממנה דליכ' מאן דמכחיש ליה דהא גם עד המעיד מאתים מעיד שלא היה פחות ממנה א"כ באותו העדות שמעידין שני העדים דהיינו שלא היה פחות ממנה מקבלין עדותן דהא איכא ב' עדים שלא הי' פחות ממנה דבאותו עדות דליכא מכחיש נגדו לא תלינן בטעות דיותר יש לתלות הטעות במה שאמר שלא הי' יותר דאיכ' מכחיש כנגדו מלתלות הטעות במה שאמר שלא היה פחות דליכא מכחיש נגדו ואדרב' גם עד הב' מסייע לו בזה ועוד דאין לתלות הטעות בבעל הר' ולו' שלא דקדק בהסך דא"כ לא הי' לו להעיד משא"כ כשתלינן הטעות בבעל המנה אמרינן דדקדק שפיר שהי' מנה בודאי ולכך העיד במנה ועל המותר לא דיקדק ולכך לא העיד על יותר ממנה רק על מנה משא"כ כשהתובע אינו תובע רק מנה ומוד' באצבע שהעד האומר ר' טעה היינו שהי' הסך פחות שלא הי' רק מנה וסבור ר' אין אנו יכולין לקבל אותו לעד כלל דכמו שהי' יכול לטעות בין מנה למאתים כמו כן הי' יכול לטעות בין חמשים למאתים ועד שידוע שטע' וסבור על סך מועט שהוא יותר אין אנו יכולין לידע מעדותו כמה הי' בו. ולפ"ז במנה ור' כשתובעו שניהם א"צ לתבוע רק ר' משא"כ בדמי חבית יין ודמי חבית שמן כשאין מעידין על הסך צריך לתבוע שניהם היינו יין ושמן דכשתובע רק א' דהיינו דמי חבית יין לחוד ועכצ"ל שהעד שמעיד חבית יין וטעה וסבר שמן אין אנו יכולין לקבל אותו לעד כלל דדילמ' הי' שכר וטעה שראה יין וסבר שמן אמרינן דילמא הי' שכר וסבר שמן אבל כשתובע שניהם מישבין דבריהם ואמרינן שהי' באמת שני חביות יין ושמן וזה דיקדק על החבית יין ולא דיקדק על החביות השני ולכך אינו אומר רק מהיין והב' לא דיקדק רק על השמן ולכך אינו אומר רק שמן. ולפ"ז בא' אומר בפני הודה מנה וב' אומר שהוד' מאתים בעינן שיתבע ב' ההודאות דאז אמרינן דזה דיקדק על המנה וזה דיקדק על המאתים אבל כשאינו תובע רק ההודאות המאתים אז ע"כ העד שאומר ששמע ההודאות מנה טעה בשמיעתו א"נ אפשר ששמע פחות ממנה וטעה דהא מעיד על מה שלא שמע משא"כ בראיית הלוא' אף שהי' מאתים מ"מ ראו ג"כ מנה דכמו שיכול לטעות בין יין לשמן כמו כן יכול לטעות בין שכר לשמן. והשת' א"ש ג"כ הא דסי' פ"ב גבי לוה אמר מחצה פרוע והעדים אומרים כולו פרוע דנשבע וגוב' מחצה דקש' דהא הוי כעין תובעו שניהם דאין מקבלין אותו לעד כלל דמ"ש הלוא' כשהמלו' אומר פחות ממה שאומרים העדים דאין מקבלין אותו לעדות ומ"ש פרעון כשהלו' אומר פחות ממה שאומרים העדים ראוי ג"כ שלא לקבל את העדים כיון שהלו' פוסלן והי' ראוי להיות שהמלו' יגבה שטרו משלם ומשום מגו לא מהימן הלוה דמיירי התם באופן דליכ' מיגו כמ"ש הסמ"ע שם ע"ש. וגם (") בלא"ה קשה להבין הדין כמ"ש הסמ"ע והש"ך דממ"נ אם מחזיקין אותן לעדים מוכחשין מכח הודאת הלוה המלו' נאמן על שטרו ואם לא נחזיק אותן למוכחשין אמאי צריך הלוה לישבע הא יש לו שני עדים. ולפמ"ש ל"ק כיון דע"פ הודאת הלוה טעו בסך המעות שהי' פחות והיו סבורים שהי' יותר אין אנו מחזיקין אותן לעדים אפילו על מנה דאימר הי' פחות אפילו ממנה וטעו לכך מחויב הלוה לישבע אבל שטרא איתרע דהא פרעון ודאי הי' דאין לחוש רק שטעו בהסך והוי כפוגם שטרו ע"פ עדים דמחויב לישבע עכ"פ וכיון שהוא אומר לא נפרעתי כלום אינו יכול לישבע דהא איכא עדים שבודאי פרע. ועוד דהא העדים אינן פסולין דהב"ד מחזיקין אותן לכשרים רק נגד הלוה נפסלין אבל ודאי דאין מניחין המלו' לישבע בב"ד נגד העדים הכשרין בב"ד והוי דינו כפוגם שטר והוא חשוד דמפסיד שטרו כמבואר בסי' צ"ב סק"ט ואפילו לדעת הי"א שם דהמלו' גובה שטרו כמ"ש הסמ"ע סי' פ"ב ס"ק נ"א מ"מ כיון שידוע ע"פ עדים שהי' פרעון וא"י לב"ד כמה הי' פרעון אין לך דרר' דממונ' גדולה מזה ומועיל גביה תפיס' ברשות ושובר פרעון הוי כתפיס' ברשות כמבואר סי' מ"ב בש"ך סקי"ח ובס' תקפו כהן. ואין זה דומה למ"ש בכללי ד"ת דכל ספק שהיה לעדים מחמת שלא ראו הדבר בשלימות דלא הוי ספק דשא"ח שאין ספק רק להב"ד אי טעו העדים ודאי דמועיל ביה תפיס' ברשות. ועוד כיון דמ"מ איתרע שטר' אף הי"א שבסי' פ"ב סעיף ט' מודים דאינו גובה כשא"י לישבע. ולפ"ז בתבעו מנה ועדים מעידין מאתים דאין מקבלין עדותן לחייבו על פיהן במנה מ"מ חייב שבוע' מדין העדאת עדים דר' חייא. ועט"ז שהקשה מהא דסי' קמ"א בא' אומר אכלה חטין וא' אומר אכלה שעורין דא"צ המחזיק שיאמר שאכלה שתיהן. ובס' קצה"ח חי' דהכחשת התובע עם הבע"ד הוי הכחש' וכיון דשם מוחזק בקרקע א"מ מידו ע"ש ואין בדבריו ממש דבקרקע אינו מועיל תפיס'. ומ"ש הוא דלפעמים מועיל תפיסה בקרקע כגון במילתא דעביד' לגלויי לאו כלום קאמר ועוד דא"כ הכא נמי יהיה מועיל תפיס'. וכן בסי' פ"ג גבי מחצה פרוע מועיל תפיסה לפי דעתו ועוד יש להשיבו אך להשיב זה הוא יגיעת בשר. ולפעד"נ דלא קשה מידי דל"צ שיהי' תובע שניהם רק במקום שהכחשת התובע הוא נוגע בסך הממון בפחות ויותר שאם הן משקרין לפני ב"ד בכונה הן פסולין לעדות כגון במנה ור' או ביין ושמן שפירש"י שם שהשמן הוא יקר מהיין וכן צ"ל במנה שחור ומנה לבן שמטבע ישנה חשובה מן החדשה ואף אם נתלה בטעות שטעה שהיה פחות והי' סבור שהי' יותר אין כאן עדות כלל וכן אם הוא טוע' וא"י מה הי' אם יין או שמן נוכל לומר ג"כ שהי' מין אחר כגון שכר וכן אם טוע' במנה שחור דהיינו מטבע ישנה אמרי' כיון שטעה בנוגע לסך הממון בגוף צורת המטבע אמרינן אימר הי' מטבע אחרת שאינו עולה לסך מנה אין עדותן עדות אבל כשמכחישין עצמן בבדיקות שאינו בגוף הממון כגון מארנקי שחורה ומארנקי לבנה דאפי' מאן דפוסל בהכחשת בדיקות מכשיר בהא א"צ שיהיה תובעו שניהם דהא אפי' אם משקרין בכונה לפני ב"ד מאיזה ארנקי נתן לו לא נפסל בכך וכן אם טעה ולא דקדק בזה אמרי' דמ"מ בסך הממון שלא לגרום היזק לחבירו ודאי דמדקדק רק מאיזה ארנקי שאינו עושה היזק לא דיקדק מש"ה בזה אומר אכלה חטין וזה שעורין כיון שאין נוגע לגוף הממון דאף אם לא דיקדקו מאיזה מין אכל ואף אם נאמר שטעה ואכל מין שאינו לא חטין ולא שעורין ג"כ הוי חזקה א"צ התובע לתבוע שניהם וראיה לזה מדיוטא עליונה ותחתונה שיכולין לראות מזה לזה שכת' הנ"י דהוי הכחשת בדיקות ולא מצריך שיהיה המלוה תובע שניהם אלא ודאי דהוא מטעם שכתבתי. והנה הא דצריכין שיתבע שניהם היינו דוקא בע"א המכחיש לע"א אבל כשב' מכחישין לב' בבדיקות אפי' אינו תובע אלא א' חייב לשלם כמ"ש הסמ"ע סי' ל"א סק"א. ובזה נ"ל ליישב תמיהת התוס' בב"ק דף ע"ד בד"ה עבד כ"ד ניחא שכתבו וז"ל הרבה יש לתמוה אמאי קאמר כל דהוא דלגמרי באין לסיועי' . ולפי הנ"ל יש ליישב דהנה לכאורה קשה במאי דאמר התם גבי כת א' אומרת הפיל שינו וסימא עינו וכת א' אומרת עינו והדר שנו דדינא כוותייהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה ע"ש. הא בעינן שהתובע יתבע שניהם והכא העבד מכחיש להעדים. אך באמת לא קשה דבשני כתי עדים אין מזיק הכחשת התובע כנ"ל. ולפ"ז בסיפא דמוקי לה במיפך והזמה וכיון דעדים הראשונים אמרו שינו והדר עינו ע"כ גם העבד אמר כן דהא קתני שהרי עבד אומר כן דאם לא היה אומר כן היו העדים נפסלין בהכחשת פיו ובפרט שהכחישה הוא בחקירות דהיינו בזמן השן ובזמן העין ואחר כך כשבאו עדים אחרים ואפכינהו ואזמינהו הרי העדים הראשונים נפסלים על ידי הזמה ועדים האחרונים נפסלים בהכחשת התובע דהא העבד מכחיש להו בחקירות של זמן העין והשן ונפטר האדון מתשלומין ומאי ניחא ליה לעבד במאי דקאמרי הני ובתוס' כתבו כמה טעמים דמיירי שיודעין היו שיבואו עדים ובודאי היה ניחא ליה לעבד אלו היו אומרים האמת כמו שהוא דאז היה נוטל דמי שן מה שאין כן השתא שאומרים שינו והדר עינו לבסוף כשיבואו עדי הזמה ויאמרו האמת יפסיד הכל ולא יטול אפילו דמי שן לזה אמר דעבד כל דהו ניחא ליה דניפוק לחירות. וא"כ י"ל דמיירי שאין מכחישין עצמן בזמן השן כגון שאמרו שהפיל שינו ביום ב' ועין ביום ג' והאחרונים אמרו שהעין הי' ביום א' א"כ ודאי דנפיק לחירות וא"ל כיון שהוא פוסל העדים אף נגד השן [לא יצא] שבועה לחירות דזה אינו כמבואר בתומים סי' כ' סק"ב דעדים שהוכחשו מפי הבעל דבר אין נפסלין לעדות אחרת אפי' נגד הבעל דבר ומכ"ש כשהן רק מוכחשין מפיו בחקירות ובדיקות כנ"ל ברור:
ד סָעִיף ג וישבע ש"ד על מאה. עט"ז שכתב הטעם הא דלא מחייבינן שבועה מטעם דר"ח קמיית' כיון דהעדאת עדים לא ילפינן רק מק"ו מפיו שאינו מחייבו קנס עדים שמחייבין אותו קנס א"י שמחייבו שבועה. ועדים ע"י צירוף אינו מחייבו קנס דאין חיוב קנס אלא על מעשה שראו שניהם כאחת כמו דלא מהני בא' אומר נסתר' שחרית וא' אומר נסתרה ערבית ובסעיף ה' מיירי ששמעו הודאה מפיו בשעה אחת וכו' ע"ש ובתומים תמה עליו חדא דגם הודאה אחר הודא' לא שייך בד"נ. קושי' ב' דא"כ עדים שא"י בחקירות דא"י לחייבו קנס לא יחייבו שבועת ר"ח קמיית'. ובקצה"ח תמה על הט"ז והתומים דבקנס ודאי מועיל עדות מיוחדת כמו בממון דהא לא בעינן הגד' ביחד בקנס כמבואר בב"ק דף ע"ד והגדה מקשינן לראיה וא"כ לא בעינן נמי ראי' כאחד. ולפענ"ד טעה בזה דודאי עדות מיוחדת כשר בד"מ כגון שא' ראה מחלון זה וא' ראה מחלון זה שהיה אצל המעשה שני עדות אבל לצרף שני עדות שכל א' ראה מעשה אחר כגון שאחד ראה היום שנגח שורו ונתחייב קנס ואחד ראה ביום שני שפיתה בתו או נגיחת שור אחר זה לא יאמר בר בי רב דחד יומא שמצטרפין לחייבו ממ"נ דא"כ אפילו אחד מעיד שראה שנתחייב קנס ע"י נגיחת שור וא' ראה שהלוה מעות ונתחייב יצטרפו ג"כ והא ודאי ליתא דקנס כשלא הי' עדים בדבר אין בו שום חיוב. דאשר ירשיעון אלהים כתיב בקנס ובעינן שהב"ד יהיו יכולין לחייבו מכח מעשה זה וזה פשוט דברור ולזה מביא הט"ז ראי' שפיר מעדי יחוד לענין קידושין שא' ראה שחרית וא' ערבית דלא מצטרפי (") והטעם כתבו כיון דקידושין לא נגמר בלא עדים לא מהני ראיית אחד כלל וה"נ קנס אין בו שום חיוב כשלא הי' עדים בדבר על מעשה זה שמעיד דבעינן אשר ירשיעון אלקים שיהיה הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה וכיון שאין הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה שאין בו רק ע"א מה מועיל אח"כ מה שראה ע"א בפ"א אח"כ שהלוה לו מעות בשלמ' להפוסקים דמהני תפיסה בקנס כשיש מגו הרי הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה וקרינן בי' אשר ירשיעון אלקים וכן כשמעידין ששור בין שוריו נגח יכולין לחייבו על מעשה זה. גם מה שהקשה בתומים מעדים שא"י בחקירות ל"ק כלל דהא מדאורייתא גם בממון בעי' חקירות וגוף הק"ו לחייב שבוע' הוא מדאורייתא ובודאי מדאורייתא עדים שא"י חקירות אינם מחייבים שבוע' דלא ממון רק שחכמים הקילו דאף דליכא חקירות הוי כנחקרו והוי כנחקרו גם לענין שבועה גם מה שהקשה מהודאה אחר הודא' דליתא בד"מ לק"מ דבקנס אלו לא הי' הודאה פוטרת בקנס הי' הודאה אחר הודאה מצטרף דבקנס כשר עדות מיוחדת רק בקנס לא משכחת הודא' המחייבת ולמאן דס"ל דהודאה חוץ לב"ד מחייב כמבואר בסי' א' מחייב גם בכה"ג ובממון ודאי מחייב הודאה וכיון דזה הוי במנה א' יכולין ללמוד מקנס דב' עדים שראו מעשה א' המחייבת קנס בזה אחר זה כגון שזה ראה תחילת ביא' והלך וזה ראה הגמר ביא' מחייבין קנס כיון שראו מעשה א' המחייבת וה"נ כיון דהודא' מחייבת בממון הוי כראו מעשה א' המחייבת בקנס ויכולין ללמוד זה מזה. ועוד דהתומים בעצמו כתב דעדות מיוחדת בממון אינו רק מדרבנן וע"כ צ"ל דעדות מיוחדת היינו היכא שכ"א ראה מעש' אחר דעדות מיוחדת היכא שאחד ראה מחלון זה מקר' ילפינן לה במכות דף ו' וכיון דעדות מיוחדת כזה הוא רק מדרבנן והבו דלא להוסיף ואין מחייב שבועת מש"ה בהודא' אחר הודא' דהוי כעדות מיוחדת על מעש' אחת מחייב שבועה. אך לפמ"ש לעיל בישוב דחקירות לא אתי שפיר תי' זה:
ה סָעִיף ג דנין הדבר כמכחישין להקל. עיין ט"ז שהקשה מסי' כ"ט דמיישבין דברי העד שלא יהיה מוכחש. ומחלק הט"ז דכשהכחשה הוא בחקירות שאז יפסלו העדים מיישבין דבריהם וכאן מיירי בהכחשת בדיקות דלא נפסלו העדים דנין כמכחישין. ומזה תמה על הסמ"ע גבי חבית יין ושמן שכתב דמסתמא דנין אותן כמוכחשין. והט"ז פליג דכיון דהוי הכחשת דרישות אין דנין אותן כמוכחשין רק התם הטעם כיון דאמר של שמן היתה מוכח דאזמן אחד מעידין דהיתה משמע מה שאתה אומר של יין היתה אני אומר של שמן היתה אבל בסתם כשאומר ראיתי חבית שמן וזה אומר ראיתי יין אין דנין אותן כמוכחשין כיון שהוא הכחשת דרישות. ובתומים תמה מהש"ס מהא דמקשה בפסחים י"ב אלו דייקינן בהנן סהדי וכו' נימא איפכא מ"ד שלש תחלת שלש ומ"ד ד' בסוף ד' והוי עדות מוכחשת וכו'. וכן הקשו התוס' שם גבי א' אומר בשנים וכן בסנהדרין ס"ט הוכיח מזה דאזלינן בתר רובא ומהט"ז קשה דהא הכחשת דרישות הוא ולעולם מיישבין דברי העדים כדי שלא יפסלו וא"ל דשאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה דהא כל הראיות שמביא הר"ן שמיישבין דברי העדים יליף מהא דא' אומר בג' וא' בד' וזה בד"נ. ועוד דא"כ בד"מ אם א' אומר בג' וא' אומר בה' יהיה עדותן קיימת דנימא הך דאמר בשלשה סוף ג' ומ"ד בה' תחלת ה' ובשיעור זה אדם טועה עכ"ל בקיצור ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראה דכך הוא האמת הברור דרק בדיני נפשות אמרי' אלו דייקינן דהא בהדיא מסיק הש"ס בקושיא דאלו דייקינן ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העד' בפסחים ובסנהדרין שם וקרא זה לא שייך רק בד"נ ובד"מ דלא שייך קרא דושפטו ודאי דלא דייקינן בא' אומר בג' וא' אומר בה' לפסול עדותן ומסתמא כשרין וכהט"ז. תדע דהא התוספות בפסחים שם בד"ה אלא אמר רבא הקשו גבי א' אומר בג' וא' אומר בה' מהא אלו דייקינן ומתרצין דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו עכ"ל. ולפי דברי התומים דמתניתין מיירי אפי' בד"מ והועלה על הדעת דבד"מ בשביל הוצאת ממון לא דייקינן לקיים עדותן והוצאת ממון יהיה נקרא להחמיר הא כל ממון הוי חומרא לזה וקולא לזה. ועוד א"כ אם יעידו עדים לפטור ממון וא' יאמר בג' וא' בה' יהיה עדותן קיימת ובתומים מדייק לה מדקתני סתמא משמע דאפי' בממון הדין כן ע"ש א"כ מוכח ג"כ מזה דאפי' אם מעידין על פטור ממון ג"כ הדין כן והא ודאי לא נקרא להחמיר. ועוד היאך יעלה על הדעת דמשום הוצאת ממון יהי' נקרא להחמיר ולפסול העדים יהיה נקרא קול' וכדי שלא להוציא ממון נפסל עדים ואדרב' איפכא מצינו בשני כיתי העדים המכחישה זא"ז דמשום חזקת כשרות דעדים מוציאין ממון אלא ודאי דרק בד"נ הדין כן דלא מחמרינן לקטול נפש ולקיים עדותן אבל בד"מ ודאי דדייקינן בסהדי שלא לפוסלן וא"כ ע"כ מתניתין דא' אמר בג' וכן כל סוגית הש"ס דפסחים ובסנהדרין בד"נ מיירי וא"כ יש לומר ג"כ דאפי' בסתמא כשר בד"מ כל שאפשר ליישב דבריהן כשמכחישין עצמן בחקירות משום חזקת כשרות וכדעת הט"ז ומה שהקשה בתומים על הא דדייק הר"ן דמיישבין דברי העדים מהא דא' אומר בג' וא' בד' ושם בד"נ מיירי לק"מ דהא הר"ן בדבר המצוי לטעות מיירי כמ"ש הר"ן בתשוב' והתומים ואפי' בבדיקות ומק"ו יליף לה הר"ן דאם בד"נ ואף להחמיר תולין בטעות מכ"ש בד"מ וכן מוכח מסי' כ"ט שכתב דמיישבין דברי העדים ואפי' בדרך דחוק ויליף לה משטר שהוזמו עדיו דאמרינן דמאוחר הוא אף דהוא דרך דחוק אלמא דבד"מ אמרינן אף דרך דחוק כדי שלא לפסול העדים משא"כ בד"נ אפי' דרך מורווח לא אמרינן להחמיר ולקיים עדותן כמו שכתבו התוס'. ומה שהקשה דהא בסי' כ"ט מיישבין דברי העד שלא יהיה חוזר ומגיד אף דשם העד לא מיפסל רק שאין מקבלין עדותו משום חוזר ומגיד ואפי' הכי מיישבין דברי העדים. יש לומר דמ"מ אם לא ניישב דבריו ונחזיקינהו לחוזר ומגיד והוי כאומר שקר העדתי ויהי' נאמן לגבי עצמו לחייב עצמו ולפסול נפשו במה שהוא לזכותו כמבואר בסי' צ"ג סעיף ה' מש"ה מיישבין דבריו שלא נחזקינהו לפסול לגבי נפשיה ועוד דשם מיירי כשנוכל ליישב באופן דדמי לדבר שהעדים מצויין לטעות כגון שהרוב מצויין לדבר בל' זה על פי' זה:
ו סָעִיף ז החזיק בקרקע. ואם א' מעיד שנתן לפלוני בפניו ובפני עד א' שמת בניסן והשני מעיד שבפניו ובפני עד שמת נתן בתשרי כתב בב"י בשם המשרי' דהוי שני שטרי מתנות על ענין א' דאמרי' ביטל שני את הראשון ובשני ליכא אלא חד סהדי ותמה הב"י ולא כתב טעם לתמיהתו ובס' קצה"ח כתב דסברת הב"י הוא דוקא בשטרות שייך לומר שזייף אבל בעדים שהן קיימים לא שייך למפסל סהדי. ולא דבר נכונה דודאי מצי למפסל סהדי במה שמעידין על זכותו כמבואר לעיל גבי הכחשת בדיקות בעינן שיתבע שניהם מהאי טעמא. ואף שכתב (הש"ך)[קצות החושן] שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ד בד"ה א"כ אורועי סהדי והיינו רק לפסול חתימתן דאימר זיופו זייף ע"ש ודאי דהתוס' מודים דיכול לפסול עדים לגבי נפשיה ע"פ הודאתו רק שדעת התוס' בתי' הב' הוא דכל כמה דנוכל לתלות הודאתו שאינו פוסל העדים תלינן ולכך תלינן הכא יותר שהודאתו היה שהשטר מזוייף ולא תלינן שפוסל העדים אבל היכא דלא אפשר דלא למיתלי ההודאה רק בפיסול העדים ודאי דנאמנין ונפסלין לגבי נפשייהו. ונלפענ"ד נראה דיפה תמה הב"י דודאי לא דמי שני שטרות לשני עדים דבשלמא בשני שטרות איכא הוכח' דעדים הראשונים פסולין הן לדברי התובע דאי אמת הוא שהי' הקנין בזמן הראשון דהיינו בניסן למה היה לו לחזור וליקח שטר אחר מתשרי ולגרע ולקלקל לעצמו כיון שכבר שטרו בידו מניסן. ואין לומר דילמא בשעה שקיבל השטר שני מתשרי נאבד שטרו מניסן והוכרח ליקח שטר מתנ' מזמן שני כמבואר לקמן בסי' מ"א דזה אינו דא"כ עכ"פ עכשיו בב"ד שיש השטר מזמן ראשון בידו למה לו להוצי' השטר מזמן שני ועכשיו כשמוציא השטר מזמן שני הוי כאלו מודה שנעש' מזמן שני דאם לא לא היה מוציאו בדבר שמקלקלו ומגרע כחו וכשמוציאו ע"כ מודה הוא שלא נעשה קודם והוי כמעיד שאלו הראשונים פסולין הם שמעידין בשקר משא"כ כאן שמביא ע"א על הקנין שמזמן ראשון וע"א על הקנין שמזמן שני אין בזה ראיה שהראשון שקר ענה דשמא מחמת שלא היו מצויין עדים הראשונים בתשרי שיתנו לו שטר מזמן ראשון שמתו או שהלכו למדינת הים או שלא רצו ליתן לו שטר ובקש ממנו שיקנו ממנו עדים אחרים מחדש ושיצוה לכתוב לו שטר מזמן שני וגם עתה לא נחשב להודא' במה שמביא העד שמזמן שני דהא ע"כ צריך להביאו דהא אין לו שני עדים מבלעדו ולפ"ז אפי' העד האחד אינו מעיד רק שבפניו בלבד היה קנין בזמן ראשון והעד השני מעיד שבפניו בלבד היה קנין בזמן הב' ג"כ סגי כיון דעל ידי צירוף יש שני עדים שקרקע זו שלו ואין לדמות כלל עדים לשטר שיש לו ראיה תחת אפונדתו מ"מ מוציא השני משא"כ עדים וגם אפי' במכר יש לומר מחמת שלא היו העדים מצוין והוא כפר הוצרך שיקח מחדש דעביד אינש דזבין דינ' כמבואר בב"ב דף ל' ע"ב משא"כ בשטר דנחשב הודא' במה שמוציא עכשיו בב"ד השטר מזמן שני:
ז סָעִיף ח שפרעו מנה בניסן. עסמ"ע ס"ק כ"ז שכתב דבעינן שהלוה לטעון שפרעו שני מנים ובתומים כתב דאף אם אינו טוען רק מנה א' נאמן במגו שהי' טוען שנים כמו בסי' פ"ב אם לא שטען מנה א' קודם שהעידו העדים ע"ש. ונרא' דהש"ע אזיל בשיטת רש"ל שהביא הש"ך בסימן ל"ב סק"ד דאם מודה שהעדים הן פסולין דלא מהני מגו והכא ג"כ הרי מודה שהעד שמעיד המנה בתשרי הוא פסול דהא מכחישו בהמנ' שבתשרי ואינו טוען רק על מנה שבניסן וע"כ מודה הוא שהעד פסול ולא מהני מגו משא"כ בסימן פ"ב דאינו מכחיש רק במנה ומאתים שהן הכחשת בדיקות והעדים לא נפסלו מהני מגו:
ח סָעִיף יא יבא בית דין אצל ב"ד וכו'. עסמ"ע סקל"ד שכתב אבל מקצת מב"ד הא' ומקצת מב"ד השני אינן יכולין להצטרף ולהעשות ב"ד חדש. נראה דדוקא אחד מכל ב"ד א"י להצטרף אבל שנים מכל ב"ד מצטרפין דכל שנשאר שנים עדיין תורת ב"ד עליהן תדע דהא יכולין לכתוב קבלת עדותן בתורת ב"ד ולכתוב בו וחד ליתוהי וב"ד השני דנין ע"פ כתבם כמו ע"פ מעש' ב"ד וכמ"ש בסי' כ"ט סעיף ה' משא"כ א' מכל ב"ד. ובסיפא דקיבלו כל ב"ד שני עדים אפילו בא' מכל ב"ד סגי הטעם דהא כל א' יכול לדון ע"פ שמיעתו מהעדים לב"ד ואין צריך כלל לשמוע מהשני משא"כ כשקיבלו כל אחד מעד א' לבד דאז כשבא כל א' לא סגי במה ששמע הוא מפי העדים לבד כיון שעדיין לא נתחייב על ידו דהא לא שמע רק מע"א לבד וצריך הוא לשמוע מהשני שקיבל ג"כ עד השני ואחד אינו נאמן שנתקבל עדות של עד השני בפני ב"ד והוא פשוט:
א סָעִיף א וחקירה. אפילו אם הדיין רוצה להחמיר לדרוש ולחקור לא יעשה כן אבל בדיעבד אם חקרו הב"ד את העדים ואמרו איני יודע בדרישות וחקירות עדותן בטלה ועיין בתשובת ן' ל"ב ב"ג סי' כ"ה. ש"ך:
ב סָעִיף א כיוונו. פי' בין אם א' אומר בניסן הי' ההלוא' והב' אומר באייר והתובע תבע ב' מנין בין אמר א' בניסן והב' אמר איני יודע מצטרפין עדותן אע"פ שהתובע לא תבע רק מנה א' ונרא' דמזאת החלוק' שא' אומר איני יודע מיירי המחבר מדסתם בטענת התובע וגם הוא דומיא להמטבע והמקום דמיירי ג"כ בכה"ג. סמ"ע:
ג סָעִיף ב כיצד. בגמרא אמרו שדרישות וחקירות הן ז' דברים ואלו הן באיזה שמטה. באיזה שנה. באיזה חדש. בכמה בחדש. באיזה יום דימי השבוע. באיזה שעה. באיזו מקום. ושאר שאלות בדיקות מיקרי והרמב"ם כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דריש' הוא עכ"ל הסמ"ע:
ד סָעִיף ב שמן. אפי' לא אמר השני לא כי מקרי הכחש' דכל שמעידין סתמא אמרינן דעל זמן אחד העידו וכאילו אמר הב' אותה הלוא' שאתה אומר דיין הית' אני אומר דשמן. ואם אחד העיד על חבית יין בניסן והב' על שמן באייר והוא תבע שניהן חייב ליתן הפחות כשלא אמר לא כי ובאומר לא כי פשיטא דעדותן בטלה ק"ו מן א' אומר מנה בניסן והב' אמר לא כי אלא באייר דעדותן בשוה אמנה אפ"ה עדותן בטלה כ"ש בא' אומר יין וא' שמן דאין עדותן שוה. סמ"ע:
ה סָעִיף ב בטלה. ואפילו שבועה נגד העד א"צ ואע"ג דזה תובעו שניהם מ"מ כיון דמיחשב הכחש' בדריש' עדותן בטלה לגמרי. סמ"ע:
ו סָעִיף ב שניהם. דאלו לא תבע שניהן אז עד הא' מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י צירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים זא"ז כיון דאינו אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דיש בכלל מאתים מנה ודעת הנ"י דבאחד אמר מנה שחור ואחד מנה לבן א"צ לתבוע שניהן ולפי דעתו נרא' פשוט דה"ה בא' אומר מנה וא' מאתים ג"כ א"צ לתבוע שניהן אם לא שמעידין בפירוש על זמני' מתחלפים ודלא כע"ש דמחלק בזה עכ"ל הסמ"ע ועיין ב"ח מ"ש בזה וצ"ע. ש"ך:
ז סָעִיף ג וישבע. בטור מפרש מילתא בטעמא כיון דקי"ל דבד"מ א"צ שיראו המעשה כאחד אלא אפילו מעידין בהדיא כ"א על הלוא' בפ"ע אם זה תובע לשניהן מצטרפין העדים ה"נ שהעידו כ"א אהלוא' מיוחדת והוא תבע כל הסך כל העדים מצטרפין והוי כאילו יש ב' עדים על ת"ש וישאר עוד אחד לחייבו שבועה אבל אי לא הי' נשאר עד לא הוה חייב שבועה דעד המביאו לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו עוד לידי שבועה סמ"ע:
ח סָעִיף ג בהכחשה. הא דכתב כאן בהכחש' ולא בבבא שאח"ז בהעידו סתם י"ל דקמ"ל רבותא דאפילו אמר השני לא כי ויש לפנינו הכחש' מפורסמת אפ"ה משלם ר' ומ"ש אח"ז וכן אם העידו סתם כו' ג"כ רבותא קמ"ל דאע"ג דלא העידו בפי' על יום א' וגם לא אמרו לא כי מ"מ אינו משלם יותר מר' עכ"ל הסמ"ע אבל ק"ק במ"ש דאפילו אמר לא כי אפ"ה משלם ר' וע"כ דס"ל דזה מקרי הכחשה בבדיקות דאל"כ הי' פטור מכולם ואפי' שבועה לא הי' צריך כמש"ל ס"ק ה' וא"כ קשה דהא כ' המחבר בס"ב אם א' אומר בניסן והב' אומר לא כי דעדותן בטלה דהוי הכחש' בחקירות ואפשר דס"ל לחלק דהתם מאחר שמעידין כולם על סך א' ומוכחשים בזמן לכך בטלה עדותן משא"כ כאן דכל א' מעיד על סך אחר אפשר ששניהם אמת וק"ל:
ט סָעִיף ה כפרן. ז"ל הרא"ש דלדברי שניהם יש בידו נ' זהו' ומחויב שבועה על השאר דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים והוא אינו יכול לישבע שהרי הוחזק כפרן במה שכפר הכל הלכך משלם כל התביע' ואע"ג דגם הכופר בפקדון אינו נעשה חשוד עד שיעידו עדים שראו אותו בידו בשעה שכפר דאל"כ יכול להשתמט ולומר דלא ידע אז היכן הניח וכו' שאני הכא שהפקידו בידו מעות ואף דניתנו לו להוציאם ולהשביחם מ"מ ה"ל לטעון כן שהוציאם לטובת המפקיד ולא לכפור עכ"ל הסמ"ע:
י סָעִיף ה ומשלם. בכאן אין שייך לומר איך העדים שע"י צירוף יחייבו ממון ושבוע' כמ"ש בס"ג דשאני התם דכ"א מעיד על הלוא' מיוחדת א' בניסן וא' באייר משא"כ בפקדון אף ששמעו ממנו בזמני' מתחלפים זה נ' וזה ק"נ מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הוא שהודה לפניהם מש"ה לא מקרי עדות ע"י צירוף עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך דבאמת לא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות ע"י צירוף ע"כ צ"ע לדינא דנ"מ אם התובע אינו טוען ברי כמה הלוה לו רק שאומר אני תובעו מה שיעידו העדים כמש"ל סי' ע"ה סכ"ג דאז לא מצי להשביעו מדר' חייא ומכח ע"א משבעינן ליה אפילו אם כבר נצטרף לממון ואילו להטור לא הי' צריך לישבע בכה"ג ודוק היטב (ולענ"ד נראה דמעיקרא לק"מ דבשלמ' לעיל גבי הלואה אמרינן ממ"נ אם משביעין אותו בשביל שמכחיש את העד תו לא שייך לצרף העד לחייבו לשלם אבל כאן לא שייך זה דהא מחויב לשלם מחמת שהוחזק כפרן ואינו נשבע להכחיש העד (וכעין זה מתרץ הט"ז ע"ש) וכתב הש"ך דמדין שבועה לא איירי כאן וסמך על מ"ש סי' ע"ה דהתובע צריך לישבע וע"ש):
יא סָעִיף ו כאחד. פירוש אלא כ"א ראה המעשה או שמע ההודא' מה שלא ראה או לא שמע השני מ"מ כיון דלכ"א חייב לו מנה מצטרפי ואם מעידין על מעשה א' ולא היו יחד בראייתן אלא זה ראה מבית שלו כו' נקרא בל' הש"ס עדות מיוחדת וכ"ש דמצטרפין. סמ"ע:
יב סָעִיף ו ועיין. עיין בתשובת מ"ב סי' נ"א ובתשובת ר"א ששון סי' י"ז:
יג סָעִיף ז כשתבע. דוקא כשמעידין שניהם על הלואה בעינן שיתבע שניהם אבל אם מעידין על הודאה או אפילו א' מעיד על הלואה וא' על הודאה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דהודה לו בפני עד הב' על מה שכבר הלוה לו ואפילו אם זמן הודאה הוא קודם לזמן הלואה אמרינן דלא נזדמן לו להלוות באותו יום והודה על שהבטיחו להלוות לו אח"כ. סמ"ע:
יד סָעִיף ז בשני בשבת. נרא' דה"ה אם תבעו סתם בשני מנים ואומר ששכח אימת הלוהו אם ביחד או זא"ז ג"כ אינו הכחשה וכ' הב"י ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן ע"כ ור"ל עד הב' אומר אברר דברי כל זמן שאינו מברר הראשון נאמן וע"ל סי' ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ול"נ דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אברר דברי והב' אינו רוצה ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהרי לא נאמר דין זה אלא באיסורין משום דע"א נאמן רק אם אחר מכחישו אינו נאמן לכך בדבר שיכול להתברר אמרינן דנאמן להחמיר אבל בממון לא שמענו זה מעולם וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ בזה צ"ע עכ"ל:
טו סָעִיף ז הוברר. כגון שמחולקים בשני ימים או שהוא אחר חצי החודש וכן אם א' אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה א' הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה. סמ"ע:
טז סָעִיף ח מצטרפין. אבל אם עד א' אומר בפני ובפני פלו' שמת נתן לפלוני בניסן וא' אומר בפני ובפני עד שמת נתן בתשרי הוי כשני שטרות על ענין א' כמש"ל בסי' ר"מ ואז ביטל שני לראשון ואף על הב' ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה וכך הוא אמת לדינא ודלא כהב"י סמ"ע:
יז סָעִיף ח קודם. כתב הסמ"ע נרא' דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והלה הביא עדים שפרעו ביום ב' דניסן אמרינן דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון ביום שאחריו דיד בעה"ש על התחתונ':
יח סָעִיף ח הודה. ואם זמן העד האומר שהודה הוא לפני הזמן שאומר עד הב' שראה שפרעו אין מצטרפין דדוקא בעידי הלוא' מצטרפין משום דעבד לוה כו' ואמרי' שמא המלוה ביקש שיודה לו קודם שילוה מחשש שלא יזדמנו לו עדים אח"כ משא"כ בהודאת פרעון אין דרך המלוה להודות שנפרע כ"ז שלא פרעו רק כשיפרענו יחזיר לו שטרו. סמ"ע:
יט סָעִיף ח סיטראי. פירוש בין שאומר שקיבל המעות על חוב אחר שנתחייב לו בעל פה או חוב בשטר והחזיר השטר וצ"ע אם ידוע בעדים שהיה חייב לו חוב אחר בע"פ או בשטר והחזיר לו השטר אי גם בכה"ג אינו נאמן לומר שעל אותו חוב קבל ובפרישה כתבתי דנרא' דאפילו בכה"ג אינו נאמן וע"ש עכ"ל הסמ"ע:
כ סָעִיף י מצטרפין. ואינו יכול לישבע נגד כל עד בפ"ע ולומר להד"ם דהרי יש ב' עדים נגדו ע"י הצירוף ולענין טענת פרעתי תלוי בפלוגתא כמ"ש בסי' נ"א ס"ב. סמ"ע:
כא סָעִיף יא ב"ד. דוקא כל הב"ד אבל מקצת מב"ד זה ומקצת מהשני אין מצטרפין להעשות ב"ד חדש ולדון על עדותן כיון דלא העיד אלא א' מהעדים בכל ב"ד ה"ל כעד מפי עד. סמ"ע:
כב סָעִיף יא ששמעו. פי' אפי' שמעו לב' עדים שהעידו בב"ד א' ונחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון ע"פ עדותן וכה"ג בב"ד שקבלו עדות שנים יכולין להעיד לפני ב"ד אחר על עדותן שקבלו עכ"ל הסמ"ע:
כג סָעִיף יב לפניו. וה"ה דאינו מצטרף עם עד א' שראה המעש' ולא העיד לפניו ולא לפני ב"ד אחר ואורחא דמילתא נקט. סמ"ע:
כד סָעִיף יג חצי. ולא דמי לעידי חזקה שאם ב' עדים העידו על שנה א' וב' על השניה וב' על השלישית דמצטרפין כמש"ל ס"ס ל"ח וס"ס קמ"ה דשם העידו כל כת כל מה דאפשר להם להעיד באותה שנה ועמ"ש עוד ישוב בזה בפרישה עכ"ל הסמ"ע:
כה סָעִיף יד לגלויי. נ"ל דאין ע"א נאמן משום דעבידא לגלויי דדוקא בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן עד אחד משום כך ועיין באה"ע סי' י"ז סמ"ע:
א סָעִיף א שהדין מרומה צריך דו"ח. כ' בס' בר"י וז"ל אם הוא לעיכובא הוי פלוגתא דרבוותא ובס' סדר אליהו בקונ' עיגונא דף קי"ו האריך בזה ע"ש וע' בכנה"ג ובתומים סק"א:
ב סָעִיף ב כיצד אחד בניסן. עי' בנ"צ בענין אם שני כתי עדים המכחישים זא"ז בכה"ג ע"ש:
ג סָעִיף ב של שמן היתה. עבה"ט שכ' אפי' לא אמר השני לא כי כו' ובגליון הסמ"ע דהגאון מהר"מ בעל תפל"מ כ' דנ"ל דלא כהסמ"ע אלא איירי הכא באומר לא כי וכמו שכ' בפרישה בשם מהרש"ל עי' שם:
ד סָעִיף ב עדותן בטלה. עבה"ט מ"ש ואפי' שבועה נגד העד א"צ כו' וע' באה"ע סי' י"ז ס"ט בב"ש ס"ק כ"ה וע' בתשו' נו"ב חלק אה"ע סי' ע"א וסי' מ"ז מ"ש בזה:
ה סָעִיף ב וזה תובעו שניהם. עבה"ט ובגש"ע דהגאון מהר"מ נ"ב וז"ל עמ"ש בגליון ב"י דה"ה אם תבעו מנה סתם וא"י אם שחור אם לבן דמצטרפין וכן במנה מאתים אם אמר המלוה שא"י אם מנה או מאתים או בדמי חבית א"י אם דמי חביית יין או שמן דמצטרפין ובהכי איירי הנ"י עם הרי"ו ול"פ עם הטור עכ"ל וע' סמ"ע לקמן סעיף קטן כ"ב ודו"ק ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הרמ"א וזה תובעו שניהם נ"ב עי' בקצות החושן סי' ע"א סק"ה:
ו סָעִיף ב והוא תבעו שניהם. בגליון ש"ע דהגאון מהר"מ נ"ב וז"ל נ"ל דבמנה ומאתים בתבעו מאתים סגי ומצטרפים לכ"ע ובתבעו מנה י"ל דאין מצטרפין לכולי עלמא דהעד שאומר מאתים מוכחש מפיו דאין בכלל מנה מאתים וכמ"ש בגליון ב"י מיהו בההיא דפ' י"נ דאם הלוה טוען על שט"ח שפרע מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו דנשבע הלוה וגובה מחצה ע"ל ס"ס פ"ב סי"ג הרי דמאמינים לעדים במה שמעידים כדבריו וי"ל דהתם ע"י העדים נתבטל השטר והוי תביעה ע"פ ולכן צריך לישבע שבועה דאוריית' אף שהעדים מסייעים אותו במה שאומר שפרע עסמ"ע שם ודו"ק עכ"ל ועי' בנה"מ:
ז סָעִיף ג וישבע. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש אבל אי לא היה נשאר כו' דעד המביאו לידי חיוב ממון כו' ועי' בש"ך סק"י שכ' דזה צ"ע לדינא כו' ע"ש ועי' בת' נו"ב חלק אה"ע סי' מ"ז מ"ש בזה:
ח סָעִיף ו עדותן מצטרפת כ' בס' שער משפט יש לי מקום עיון בשני עידי צירוף כגון לענין פרעון שטר המבואר בס"ח או בשני עידי צירוף המעידין לפסול איש אחד שאחד העיד שגנב והשני העיד שהלוה ברבית דמצטרפין לפסלו כמבואר בסי' ל"ד סכ"ח בהגה ויש שני עדים המכחישים שני המעשים ואומרים להד"מ אי דיינינן להו כתרי ותרי וא"כ לענין פרעון שטר לא מפקינן מיד המוחזק ולענין לפסול הוי זה האיש ספק פסול כדאיתא בסי' ל"ד סכ"ח או דלמא כיון ששניהם האחרונים מסייעים זה לזה ומכחישים את שני המעשים הוי כחד לגבי תרי כיון שכל א' מעיד על מעשה מיוחדת ואין השני מסייעו ושני עדים אומרי' שכל אחד מהמעשים הוא שקר אין דבריו של א' במקום שנים והאחרונים מהימני כו' עש"ב:
ט סָעִיף ו הרי אלו מצטרפין עי' בתשו' זכרון יוסף חאה"ע ס"ס ז' שכ' דנ"ל דבהלואה אחר הלואה לא מצטרף עד השני להראשון אלא כשעדיין לא נשבע הנתבע על פיו להכחישו אבל אם כבר נשבע להכחיש העד הא' ונפטר ממנו שוב אין העד הבא אחריו ומעיד על הלואה אחרת מצטרף עמו לחייב את הנתבע מנה אלא נשבע גם נגדו ונפטר וכן נ"ל להורות כו' וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ן שהובא בהגהת רמ"א סי' ל"ד סכ"ז וסמ"ע שם סעיף קטן ס"ז ואף שדעת מהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק סי' מ"ו (והביאו הש"ך שם) שאפי' אחר שנשבע כגדי שני עדים של שני בעלי דינים מצטרפין לפוסלו מ"מ הרי דעת הרשב"א שהביא שם והרמב"ן הנ"ל שאין מצטרפין עוד לפוסלו ומידי ספיקא לא יצאנו כו' עש"ב והבאתיו בקצרה בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו ס"ק ל"ג. וכעת ראיתי בס' שער משפט סק"ה שמביאו והשיג עליו ומסיק דברור לדינא בעידי צירוף בין לענין איסור היכא שהכחישו הבעל דבר או בד"מ לאחר שנשבע להכחיש העד מ"מ כשאח"כ בא העד השני חוזר וניעור העדות של הראשון ומצטרפינן להו בין לענין איסור בין להוציא ממון עש"ה:
י סָעִיף ו וסי' קמ"ג ס"י. עב"ש שם ס"ק כ"ו שתמה על הרמ"א כאן דמה ענין הך דהתם להכא דשם כל תנאי תנאי אחר הוא כו' ע"ש וע' בס' בר"י שמיישב קצת ע"ש וע' בס' שער משפט סק"ה:
יא סָעִיף ז ואי הוברר הדבר כו'. עבה"ט שכ' כגון כו' או שהוא אחר חצי החודש כו' ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל ואם אחר חצי החודש מעידים על מה שנעשה בתחלת חודש שזה אומר בב' וזה אומר בג' אמרי' דטעו בעיבורא דירחא כיון דכבר נקט בליבא זכרון שהוא סבור שהוא ג' בחודש ועי' בתשו' שב יעקב חאה"ע ס"ס ט"ו עכ"ל:
יב סָעִיף ח מחזיקים בפרוע ממנה. עסמ"ע ס"ק כ"ז שכ' דמיירי שהוא טוען שפרעו ק"ק כדברי שני העדים וכמ"ש בס"ו כו' אבל אם הלוה בעצמו אינו אומר שפרעו שני מנים אלא מנה א' אין מצטרפין ויכול המלוה לישבע שד"א נגד העד אחד וגובה בשטרו כל הק"ק ע"ש ובתומי' ס"ק ט"ו כתב עליו דצ"ל דמיירי באם מתחלה קודם שידע שעדותן של עדים הודה דלא פרעו רק מנה דאי לאחר עדותן הא יש לו מגו דפרעתיך ק"ק והא סהדי וא"כ במודה נאמן על מנה בשלמא בתובעו (לעיל ס"ז) דבעינן תבעו שנים משום דהוה מגו ליה להוציא אבל כאן הלוה מוחזק כו' ע"ש ובנתיבות המשפט מפקפק בזה ע"ש. ועי' בס' שער משפט שכ' דבכה"ג שטוען הלוה שפרעו ק"ק כמשמעות לשון הטור וש"ע. נראה לכאורה דהתובע צריך לישבע על המותר מדין פוגם שטרו דחייב שבועה אף בפוגם שטרו בעדים כדאיתא בסי' פ"ד ס"א כו' אך די"ל כיון דהוחזק כפרן במה שתבע כל השטר א"כ נעשה חשוד על השבועה כמו כופר בפקדון דכאן לא שייך אשתמוטי כו' אך לפי זה לשיטת הרמב"ם והובא בסי' פ"ב דאם היה המלוה חשוד נשבע הלוה היסת ונפטר א"כ ה"נ כיון דצריך המלוה שבועה מדין פוגם שטרו והוא חשוד כל השטר בטל וא"כ קשה למה סתמו הבעה"ת והט"ו בזה כיון דתליא בפלוגתא דרבוותא כו' וצ"ע ע"ש. ולכאורה אין זו קושיא כ"כ דהא באמת הבעה"ת והט"ו בסי' פ"ב ס"ח הכריעו דלא כהרמב"ם אלא כדעת הרמ"ה דהמלוה נוטל בלא שבועה דלא תקנו חז"ל שיפסיד ממון בשביל כן ובש"ך שם סקי"ט מבואר דאין חילוק בין אם חיוב השבועה על המלוה משום דטוען אשתבע לי ובין שבועת פוגם ודכוותיה ע"ש ולפי זה שפיר סתמו הבעה"ת והט"ו כאן דמחזיקים השטר בפרוע מנה אבל מנה השניה כיון דנעשה חשוד באמת נוטל בלא שבועה. מיהו אכתי יקשה לפ"ז הט"ז שם והסכים עמו בתומים שם דהכריעו הט"ו דנוטל בל"ש דוקא בזה דטוען השבע לי אבל בפוגם ודכוותיה שבועות הנאמרים להדיא במשנה אם הוא חשוד מפסיד שטרו וביותר קשה לפי מה שהוכיח בס' בית מאיר באה"ע סי' צ"ו ס"ב דגם הש"ע בח"מ סי' פ"ב הנ"ל לא הכריע בהחלט כהרמ"ה אלא שכתב דהכי מסתבר אבל למעשה חושש להוציא ע"ש אם כן ודאי קשה למה סתם כאן וצ"ע לדינא ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו סק"ג:
יג סָעִיף יב ובא א' מכל ב"ד. בגש"ע דהגאון מהר"ם ז"ל בעל תפל"מ נ"ב וז"ל וה"ה אם באו ב' דיינים משני ב"ד מכל ב"ד א' ומעידים שבפני כ"א כשהיה יושב בב"ד של ג' העידו לפניו ב' עדים שפלוני חייב מנה לפלוני דמהני ודנין ע"פ ולא הוי עד מפ"ע כיון שהם בעצמם הדיינים ובפניהם העידו ל"ד לאחרים ששמעו הענין וכ"מ מדאמר אבל עד ודיין אין מצטרפין דאמאי דמסהיד כו' משמע דב' דיינים מצטרפין ולא גרע מקיום שטרות דכתבינן במותב תלתא וחד ליתוהי ע' סי' מ"ו ס"ל עכ"ל וע' בנה"מ:
יד סָעִיף יג אלא על חצי דבר. עבה"ט ועיין באה"ע סי' קס"ב סעי' י"ב ובט"ז וב"ש שם וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קמ"ח ויובא דבריו לקמן סי' רע"ז סי"ג סק"ו:
א סָעִיף א חוץ מחבלות. ערא"ש ריש סנה': (ליקוט) חוץ מעידי חבלות ע' ריש סנה' ב' ב' ובדין הוא כו' ומשמע דגזילות וחבלות דבעינן מומחין בעינן דרישה וחקירה וכ"כ בתוס' שם ד"ה שלא ועי"ל כו' וא"ת והא כו' ותי' הרא"ש שם דסמכינן אמסקנא דפ' החובל דמילתא דשכיחא כו' וא"כ ה"ה לגזילות רק חבלות ע"ש וכ"כ לעיל סי' א' ס"ג ע"ש (ע"כ): (ליקוט) חוץ מעידי כו' אבל גזילות לא כמסקנא דב"ק פ' החובל שלא הזכיר רק חבלות וערא"ש (ע"כ): (ליקוט) חוץ מחבלות ואף גזילות כמסקנא דרפ"ח דב"ק. הרא"ש ריש סנה' וכ"כ רש"י י"ג ב' ד"ה למודן כו' וה"ה לענין דו"ח כמ"ש תוס' ג' א' ד"ה שלא יועיל כו': (ע"כ)
ב סָעִיף א אע"פ. ר"ל שאין יודעין:
ג סָעִיף א החדש. כולל כל ששה החקירות התלויין בזמן:
ד סָעִיף א ולא המקום. החקירה הז':
ה סָעִיף א ולא המנה. זהו דרישה כמ"ש בס"ב והוא מ"ש במתנ' דסנה' מ"א מכירין אתם כו' וכמ"ש הרמב"ם בפי"ב דלא כרש"י שם:
ו סָעִיף ב כיצד אחד. כולל כל החקירות ודרישות באלו ג' כנ"ל:
ז סָעִיף ב לא כי. דוקא הלא"ה לא. שם ל"ב: (ליקוט) לא כי אלא כו'. דוקא לא כי אבל בסתמא כשרין דקי"ל כריב"ק כמש"ל וה"ה במקום דמסתמא על זמנים מיוחדים מעידין משא"כ במוכחשין בגוף הדבר דסתמא כמכחישין וראיה ממש"ש נהרדעי כו' כמאן כריב"ק אימור כו' וכי האיך ס"ד לומר דריב"ק אף במכחיש א"כ אמאי א"ר יהודה בבדיקות אף בחקירות נמי אלא בסתם איירי רב יהודה וכיון דבגוף הדבר סתם הוי כמכחיש ואמר כמאן כריב"ק דהתם נמי בסתם כשר אימור דאריב"ק כו' דהתם הוי סתם כאין מכחישין והשתא ניחא לס"ד דמש"ה קא' בבדיקות דאף דכאן הוי כמכחיש אפ"ה כשר (ע"כ):
ח סָעִיף ב הא' בירושלים. כ"מ שם ל"א א':
ט סָעִיף ב וכן אם אמר. בכ"ז אפי' תובעו שניהם כיון שהוכחשו בדו"ח:
י סָעִיף ב של שמן. אפי' לא אמר לא כי ועסמ"ע וכ"מ שם בגמ': (ליקוט) וכן אם אמר הא' חבית כו'. אע"ג דלא אמר לא כי דסתמא בזמן א' מסהדי וכמ"ש בס"ג וכן אם העידי סתם כו' משא"כ בזמן דסתמא לא מכחשי אהדדי וכמ"ש שם נהרדעי אמרי אפי' הלואות כו' ושם אימור דאריב"ק היכא דלא מכחשי כו' ומשמע אפי' בסתמא ושם חבית של שמן מ' אפי' בסתמא הוי הכחשה וכן מקום סתמא הוי כמו זמן סתמא (ע"כ):
יא סָעִיף ב שהמעו' הושחרו. כן מ' שם מרש"י ועב"י. ור"ל דאל"כ ה"ל הכחשה בדרישה:
יב סָעִיף ב וזה תובעו. דאל"כ אין כאן אלא ע"א וכמ"ש בס"ז: (ליקוט) וזה תובעו שניהם. טור ולמד מדברי רמ"ה וכמ"ש בס"ז אבל צ"ע דהא כאן אמנה אחד קא מסהדי וכאן הטעם משום דטעי אינשי וכמ"ש בפ"ג דב"ב בין חטי כו' ועבה"ג (ע"כ): (ליקוט) וזה תובעו שניהם. וכ"מ ברש"י שם ד"ה וצירף כו' כריב"ק כו' כדר"י וריב"ק ל"פ עם ת"ק אלא במקום שתובעו שניהם כמ"ש בס"ז אבל אם אומר טעמו של רב יהודה משום דטעי בין מנה שחור ללבן ל"ש בדריב"ק דאפשר שאף ת"ק מודה וכפי' שם בדיוטא ג"כ לאו משום טעותא אלא משום הזמה כמו בא"י בד"נ כמש"ש מ"א ב' וה"ה בהכחשה בד"מ וז"ש הטור והג"ה אם המקומות כו' אבל ריב"ש מפ' שם ג"כ משום דבין דיוטא כו' לא דכירי אינשי והכל משום טעות ולכן א"צ תבע שניהם וכמ"ש בס"ז חזינן כו' וזה דעת ש"ע שהשמיט אלו ב' הגהות (ע"כ): (ליקוט) וזה תובעו כו'. ורי"ו חולק ע"ז וכ"ד המחבר ועב"י ובה"ג (ע"כ):
יג סָעִיף ב אם המקומות. כנ"ל:
יד סָעִיף ב (ליקוט) והוא תבעו כו'. וכן בדיוטא כו' לפי שיטתו כנ"ל (ע"כ):
טו סָעִיף ג ראובן. שם ל"ב:
טז סָעִיף ג ויגלגל. הלא"ה אינו נשבע כיון שנצטרפו עד לעד. כתובות פ"ח היכי סמיך כו' ומתו' קו' תוס' דשם ד"ה היכי. דאם נצרף לא תשבע: (ליקוט) ויגלגל כו'. צ"ע הלא"ה משתבע משום דר' חייא קמייתא וכמ"ש בס"ה ועש"ך (ע"כ):
יז סָעִיף ג (ליקוט) אבל אם העידו כו' שם ל"א א' לא נחלקו ב"ש וב"ה כו' (ע"כ): (ליקוט) אבל אם כו'. כמש"ש אימור דאריב"ק כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ג אינו משלם אלא. שבועות מ"ב א' וע"א בהכחשה אינו כלום. שבועות מ"ח א'. יבמות פט"ז סוטה פ"ו ופ"ט:
יט סָעִיף ג וכן אם. סנה' ל"ב הודאה אחר הודאה נמי אמנה כו' ושם ל"א א' חבית כו': (ליקוט) וכן אם כו'. י"ל דהא בס"א בהגה כ' כ"מ שנוכל כו' ובס"ז חזינן כו' וכן הקשה ט"ז ונ"ל דאין תולין ומיישבין אלא בדבר המצוי וכמ"ש בס"א דבהכחישו בזמן צ"ל לא כי אבל בסתם אמרי' דאין מכחישין זא"ז ובחבית יין ושמן אפי' בסתם דנין כמכחישין וכמו שמוכח מגמ' שם דאמר אימור כו' והטעם דכל בשני זמנים הדבר מצוי ששני הלואות נינהו אבל בחבית כו' הדבר שקול ולכן דנין להקל וז"ש שם מ"ש הלואה אחר כו' הודאה אחר הודאה נמי כו' וערש"י שם ד"ה הודאה אחר כו' דשמא כו' וז"ש בפסחים י"ב א' ומה אלו דייקינן כו' אלא כו' ואפ"ה תלינן דטעו ולא אמרי' דלא טעו אלא שמכחישין והטעם דהטעות מצויה משא"כ בפי' דבריהם בתחלת שעה או בסופה הדבר שקול והס' שכ' דברוב תלינן אבל בשקול לא גמ' ערוכה היא בסנה' ס"ט א' א"ל ובד"נ לא אזלי' כו' נימא הני דוקא כו' ורובא דאינשי כו' הא שקול לא ובזה מתי' קו' תוס' שם מ"א ב' ד"ה שזה כו' ובלא"ה דברי תוס' שם צ"ע דאכתי א' אומר בשתי שעות וא' אומר בשלשה מא"ל וצ"ל דתוס' ס"ל לטעות בעיבורו של חדש רחוק אם לא דכוונו באיזה יום ע"ש (ע"כ):
כ סָעִיף ה הוחזק כפרן. ר"ל חשוד מדין כופר בפקדון. ב"מ ה' ח' וא"צ כאן למ"ש שם ע"ב כגון דאתי סהדי כו' כיון שאין כאן חפץ מבורר רק שוה כסף. תשו' הרח"ש:
כא סָעִיף ה לאותו ממון. ל"ד:
כב סָעִיף ה ומשלם. ע"י שבועות תובע: (ליקוט) הוחזק כפרן כו' ומשלם ק"ק ע"י שבועת שכנגדו כמ"ש בריש ב"מ גבי ההוא רעיא (ע"כ):
כג סָעִיף ו וכן דיני עדות. ירו' ריש פ"א דסוטה: (ליקוט) וכן כו'. ירו' ריש סוטה נסתרה בעד אחד בשחרית ובע"א בין הערביים זה היה מעשה ושאל ר"א בן תדאי לחכמים אם זה ייחוד ואמרו אין מקבלין עדות אא"כ ראו שניהם כאחד ריב"ק אומר אפי' ראו שניהם זא"ז וקי"ל כריב"ק כנ"ל (ע"כ): (ליקוט) וכן דיני כו'. עמ"ש בא"ע סי"א סס"א בהג"ה (ע"כ):
כד סָעִיף ז (ליקוט) הא כו' כנ"ל אימור דאריב"ק כו' וכ"ש שהבע"ד מכחישו דהודאת בע"ד כמאה עדים ועב"ב קכ"ח ב' (ע"כ): (ליקוט) הא דהלואה כו'. כן ל' הרא"ש בשם הרמ"ה שם וכ"כ בנ"י שם דוקא בהלואה אחר הלואה והודאה דלא כהטור שלא חילק (ע"כ):
כה סָעִיף ז (ליקוט) הא ודאי חד כו'. עפ"ג דב"ב ל"ב תוס' ד"ה עביד כו' (ע"כ):
כו סָעִיף ז (ליקוט) דהוי כהודאה כו' משום שאינו תובעו אלא אחד ועסמ"ע ס"ק כ"א וכמ"ש בגמ' לרב הודאה כו' (ע"כ):
כז סָעִיף ח (ליקוט) ולא יוכל המלוה. כתובות פ"ה א' שבועות מ"ב א' (ע"כ): (ליקוט) ולא יוכל כו'. ע"ל סי' כ"ח סס"ב בהג"ה (ע"כ):
כח סָעִיף ט (ליקוט) בד"מ כו'. שם לזה הוצרכתי כו' וכיון דקי"ל כריב"ק כ"ש כה"ג (ע"כ):
כט סָעִיף י (ליקוט) ואם אמר כו'. ער"ס כ"א (ע"כ):
ל סָעִיף יא אבל אחרים. ב"ב מ"ם א' קיום שטרות כו' וע"ש רשב"ם ותוס' ד"ה קיום: (ליקוט) אבל אחרים כו'. שלכן קיום שטרות בג' כמ"ש רשב"ם בב"ב מ"ם א' ותוס' בכתובות כ"א ב' ד"ה וש"מ כו' (ע"כ):
לא סָעִיף יג (ליקוט) כיצד באו כו'. ב"ק ע' ב' ב"ב כ"ו ב' סנהדרין ל' ב' (ע"כ):
לב סָעִיף יג (ליקוט) אפילו העידו שנים כו'. ב"ק שם ב"ב שם (ע"כ):
לג סָעִיף יג (ליקוט) אבל אם העיד כו'. שהוא דבר שלם וכריב"ק כנ"ל (ע"כ): (ליקוט) אבל אם כו'. סנהדרין שם (ע"כ):
לד סָעִיף יד עדות בידיעה שבועות ל"ג ב':
לה סָעִיף יד בסי' צ'. ס"ו ע"ש:
לו סָעִיף יד אין חילוק. דע"א נאמן באשה דהקילו בה משום דעבידא לגלויי כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מ"ה גרושין סל"ג וכמ"ש ביבמות קי"ו ב' ואע"ג דשם איבעיא להו פי' בשם תוס' דאיבעיא להו איזה טעם עיקר ומ"מ ודאי עביד לאיגלויי. ואמרו שם קיז א' שאין האחין כו' ובכתובות ק"ז א' כששמעה בו שמת בע"א כו' בניו כו' וא"ל דמיירי בקול בעלמא דא"כ אפי' בב' עדים ועריב"ש: (ליקוט) אין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דבדבר איסור ע"א נאמן במילתא דעבידא לגלויי כמ"ש בפ"ב דר"ה כ"ב ב' כאן אין חילוק מדאיבעיא להו ביבמות קט"ז ב' ולא פשיט ממתני' שאין האחים נכנסין על פיה (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.