א שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁבָּא עֵד אֶחָד מִכַּת זוֹ וְעֵד אֶחָד מִכַּת זוֹ וְהֵעִידוּ בְּעֵדוּת אַחֶרֶת, אֵין כָּאן עֵדוּת, שֶׁהֲרֵי בְּוַדַּאי אֶחָד מֵהֶם שִׁקֵּר. בָּאָה כַּת זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהֵעִידָה עֵדוּת, וּבָאָה כַּת זוֹ וְהֵעִידָה עֵדוּת אַחֶרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, מְקַבְּלִים כָּל אַחַת מֵהֶן בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
ב מַלְוֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל לֹוֶה אֶחָד שְׁנֵי שְׁטָרוֹת, אֶחָד בְּמָנָה וְאֶחָד בְּר', וְכָפַר הַלּוֶֹה בִּשְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת, וְכַת אַחַת מֵאֵלּוּ חֲתוּמָה בִּשְׁטָר זֶה, וְכַת שְׁנִיָּה חֲתוּמָה בִּשְׁטָר זֶה, אִם הוֹצִיאָן כְּאֶחָד לֹא יְשַׁלֵּם אֶלָּא מָנֶה וְיִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וּמוֹצִיאִין שְׁטָר שֶׁל ר' מִיָּדוֹ וְקוֹרְעִין אוֹתוֹ. וְאִם הוֹצִיא שְׁטָר אֶחָד בִּלְבַד, גּוֹבֶה אוֹתוֹ, וְאִם אַחַר כָּךְ הוֹצִיא הַשְּׁטָר הַשֵּׁנִי גּוֹבֶה אוֹתוֹ גַּם כֵּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּטוֹב לוֹ שֶׁיִּשְׂרֹף הַקָּטָן, שֶׁלֹּא יַשְׁבִּיעֵהוּ הַלּוֶֹה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁאֵלּוּ הָעֵדִים חֲתוּמִים. שְׁנֵי מַלְוִים שֶׁהוֹצִיאוּ כָּל אֶחָד שְׁטָר עַל לֹוֶה שֶׁאֵלּוּ הַכִּתּוֹת חֲתוּמִים בּוֹ, כָּל כַּת בִּשְׁטָר אֶחָד, וְהַלּוֶֹה כּוֹפֵר בִּשְׁנֵיהֶם, זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְזֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וַאֲפִלּוּ כָּתוּב נֶאֱמָנוּת בַּשְּׁטָרוֹת, צְרִיכִין לִשָּׁבַע.
ג מַלְוֶה אֶחָד שֶׁהוֹצִיאָם עַל שְׁנֵי לוֹוִים, אִם הוֹצִיאָם כְּאֶחָד יִשָּׁבַע כָּל אֶחָד הֶסֵת וְיִפָּטֵר. וְאִי מוֹדֶה חַד מִנַּיְהוּ, יִגְבֶּה מִמֶּנּוּ מִבְּנֵי חָרֵי. וְאִם הוֹצִיא שְׁטָר אֶחָד, גּוֹבֶה בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַשְּׁטָר הַשֵּׁנִי וְגוֹבֶה בּוֹ.
ד מִי שֶׁהֵבִיא עֵדִים וְהֻכְחֲשׁוּ מִתּוֹךְ עֵדוּתָן, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים עַל אוֹתָהּ תְּבִיעָה, וְהֻכְחֲשׁוּ, וְכֵן עַד מֵאָה כַּת, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים וְנִמְצֵאת עֵדוּתָן מְכֻוֶּנֶת, דָּנִין עַל פִּיהֶם. אֲבָל שְׁטָר שֶׁבָּאוּ שְׁנָיִם וְאָמְרוּ: מִמֶּנּוּ שָׁאַל לְזַיֵּף שְׁטָר זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו, אֵין גּוֹבִין בּוֹ לְעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר וְהֵעִידוּ הֵם בְּעַצְמָם עַל כְּתַב יָדָם:
א סָעִיף א שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שבא אחד מכת זו ואחד מכת זו. כך הוא בכל הפוסקי' וצל"ע איך הדין בשני עדים שמכחישין זא"ז דג"כ חד מנייהו משקר אי נאמר ג"כ דפסולין לעדות אחד ביחד או לא הלא בסי' ל' בטור ובכל פוסקים כתבו שני עדים המכחישין זא"ז איך הדין לאותו עדות אבל לעדות אחרת מזה לא הזכירו רק בב' כיתי עדים כתבו דינא לערות אחרת דמשמע דבשני עדים המכחישין זא"ז לא פסולין לעדות אחרת כיון שכל א' אינו מוכחש משנים וצ"ע עכ"ל חכם אחד ואמר שדבר זה נפל בו מחלוקת גדול בק"ק בריסק במעשה שאירע שם כן ונחלקו הלומדי' מאד בדבר והניחו בצ"ע ול"נ מדברי הר"ן פרק האשה שנתארמלה דשני עדים נמי פסולי' לעדות אחרת דאמרי' התם ע"א אומר נתגרשה ועד א' אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקו' שנים וכתב הר"ן וז"ל מדקאמר האי לישנא ש"מ דלא קיימא בחזקת אשת איש אלא אפומא דהני סהדי ואם תאמר והיכי מיתוקמ' באשת איש אפומייהו והא כיון שמכחישין זא"ז על כרחך חד מנייהו פסול הוא דמה"ט אמר בפ' כל הנבשעין דשני כיתי עדים המכחישין זא"ז זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת זו לאו קושיא היא דמיתוקמ' כגון דתרווייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו וקרוב לה וכה"ג עבידי דטעי עכ"ל אלמא דכי היכא דב' כיתי עדים פסולי' לעדות אחרת ה"ה שני עדים וכן מוכח מדברי הריטב"א והרמב"ן שהבאתי לקמן סי' מ"ו סל"ז ס"ק ק"ז ע"ש וע' בתוס' דר"ה דף כ"ד ע"א:
ב סָעִיף ב וישבע על השאר בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו דה"ל כמוד' במקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדול ההודאת פיו מהעדאת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו ודאי כשר וה"ל כתביעה והודאה דע"פ עכ"ל סמ"ע. ר"ל כיון דאין כאן שטר כשר בודאי לא הוי שעבוד קרקעות וכך הקשה הראב"ד וכן תירץ בכסף משנה ואינני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דאינו גובה הקטן רק מבני חרי ולא ממשעבדי וכמו שכתב בעה"ת שער כ"ט ח"ג ע"ש הרי"ן מגא"ש אבל לפע"ד זה אינו דודאי גובה המנה ממ"נ אפי' ממשעבדי ובעה"ת לא מיירי התם אלא במלוה אחד וב' לוין כדלקמן סעיף ג' מטעם שאם היה כופר לא היה יכול לגבות א"נ בהך דינא דהכא בגדול אבל בקטן דחייב עכ"פ משמע בבעה"ת שם דגובה אפי' ממשעבדי וכן בב' מלוין וב' לוין כ' שם דגובה ממשעבדי אבל לי נראה לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא מש"ק ולא בא אלא לומר דדין זה דומה לדרבי חייא וכמודה מקצת ובמודה מקצת גופי' וכן בדר' חייא גופיה קשיא למ"ד שעבוד' דאוריית' אפי' במלוה ע"פ היכ' משכחת לה ש"ד וצריך לתרץ בדלית ליה קרקע וכמ"ש התוס' בריש בבא מציע' והר"ן ריש פ' שבועות הדיינים וכ"כ הרא"ש והטור והמחבר באמת לקמן ס"ס פ"ח וכן מפרש דברי הרמב"ם בדלית ליה קרקע ונראה פשוט שגם הר"ן שכ' כאן דנשבע היסת אינו חולק על הרמב"ם לענין דינא שהרי לא הביא דברי הרמב"ם אלא מיירי בדאית ליה קרקע ולא כב"י וסמ"ע שכתבו דחולק עוד הקש' הכ"מ שם דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כ' בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוק' במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ בשאינו מודה על מה שבשטר וכמו שחלקתי בסי' ע"ה סעיף ו' בהגהות ע"ש:
ג סָעִיף ב שלא ישביעוהו כו'. אבל נששרפו אין שייך לומר שישבעוהו וכ' עד לאפוקי ב"י עכ"ל סמ"ע וכן השיג עליו הב"ח:
ד סָעִיף ד אא"כ באו עידי השטר והעידו בב"י לקמן סי' ס"ג פי' דהיינו שנת"י יוצא ממקום אחר דאל"כ כיון שאין זוכרין ההלואה אין עדותן עדות כמ"ש הרמב"ם פ"ט מהל' עדות ונתברר לקמן סי' מ"ו סעיף י' עכ"ל ולא נהירא דמה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר כיון דאם לא מקיימי שטר זה משום שטר אחר עוד כ' הב"י בכסף משנה פירוש אחר דמיירי שזוכרין ההלואה אלא דאשמעי' דסד"א כיון שאינם מעידין שחתמו אלא שזכרו ההלואה הוי חיישינן דלמא העדי' טועי' בענמם וסוברי' שהוא רתימתן ולא ליהוי אלא מלוה ע"פ המ"ל כל שזוכרין ההלואה רגלי' לדבר דקושטא היא והוי מלוה בשטר וכה"ג פי' בב"י לקמן סי' ס"ג דברי הרמ"ה וגם זה לא נהירא דאם איתא שיש חשש שהם טועי' מאי מהני כשזוכרין ההנואה לעשותו מלוה בשטר אלא נראה דהרמב"ם ס"ל כשהעדי' עצמם מכירי' חת"י לא חיישי' שהם טועי' וכן משמע בר"ן פ' אלו נערות לדעת הרמב"ם מיהו בעינן שזוכרין ההלואה דאל"כ לא עדיף שטר זה מכל שטר דעלמא ובסתם אמרי' שזוכרין ההלואה והרמ"ה חולק וס"ל כהר"ן ויתבאר דעתו לקמן סי' ס"ג ודוק ועמ"ש עוד בזה לקמן סי' ס"ג שהשגתי על תשובת מהר"ן ששון סי' רע"ט:
א סָעִיף א המכחישות זו את זו הטור הוסיף וכתב ז"ל פי' כגון א' אומרת פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני וא' אומרת לא לוה דברי שניהן בטלין ואם בא א' מכת זו כו' ע"ש והא דרברי שניהן בטלין מיירי שאמרה כת השנייה לא לוה כי עמנו היה המלוה או הלוה כל אותו היום וראינו שלא לוה או לא הלוה לו לאפוקי אם אמרה כת השנייה עמנו הייתם אתם העדים זהו הזמה ולאותו כת האחרונה שומעין ולא להראשונים כמ"ש בסי' ל"ח ואם מכחישות בזה שאלו אומרים לוה פלוני מפלוני מנה וכת השנייה אומרת הלוה לו מאתיים או במנה שחור ולבן אף על פי שמעידים על יום א' דה"ל כהכחש' וכנ"ל והתובע אינו תובע אלא מנה א' מ"מ כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות ובבדיקות עבדי דטעי והם שני כתות וא"צ הא' לצירופו דהשניי' וגובה מנה וכדברי הפחות שבהן דדוק' בכת אחת שא' מהן אומר מנה והשני מאתיים דאין עדות הא' בלא השני כלום צריכין שיתבע התובע כדברי שניהן וכמ"ש בהגד"מ בסי' לפני זה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ב סָעִיף א אין כאן עדות ואע"ג דאית בהו חד דכשר א"צ לישבע נגדו ש"ד וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה ב"י וד"מ סימן ל"ו וכתבתיה כאן בפרי' ע"ש ומ"מ צריך הנתבע לישבע לו היסת על תביעתו כאלו תבעו בע"פ ועפ"ר:
ג סָעִיף א באה כת זו בפ"ע והעידה. פי' לאחר שכבר הכחישו זא"ז וכת אחד מהן ודאי היא פסולה ואין אנו יודעין איזו מהן היא ודאי פסולה אפ"ה אם כל אחת באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת מקבלין כל אחת מהן והיינו טעמ' דמעמידין כל אחת בחזקת כשרות מיהו בזה יש חלוקי דיני' כמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה:
ד סָעִיף ב לא ישלם אלא מנה. דכיון שהב"ד אינן יודעין איזהו פסול יד בעל השטר על התחתונה ואמרי' הגדול של ק"ק הוא הפסול לכך מוציאין אותו מידו ושורפין אותו שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בו בב"ד אחר אבל כשמוצי' השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפי' באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה כן נרא' שהוא דעת המחבר וע"פ מ"ש הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
ה סָעִיף ב וישבע על השאר בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה דע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקין וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ועד"ר:
ו סָעִיף ב וי"א דטוב לו שישרוף הקטן וכו'. צ"ע למה כתב מור"ם וי"א בל' פלוגת' אדבר שהוא עצה טובה להתובע ואפשר לומר דהכל מודים בעצה טובה כזו ונראה דמ"ש וי"א כו' ה"ל כאלו כתב וי"א שיכול הלוה להשביע אם יש לו ב' שטרות והשת' א"ש דקאי אל' המחבר דכ' ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו ג"כ ומדסתם דבריו משמע דס"ל הכי אפי' כשהוציאן בב"ד א' ואע"פ שהב"ד יודעין שכבר גבה בהא' תחל' דה"ל בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה וכמש"ל ולפ"ז מסתבר לומר כשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאינו יכול הנתבע אפי' להשביעו אם אין בידו שטר אחד מאלו והוא ג"כ בכלל זו באה בפני עצמו ומעידה כו' דאי ס"ל להרמב"ם דהנתבע יכול להשביע מתחל' א"כ איך יגבהו הב"ד אפי' בלא טעות הנתבע מאחר שהן יודעין שכבר גבה בהראשון והלוה עכ"פ טוען שאינו ח"ל כלום ואף שכבר נגבה הראשון ואינו מ"מ כל שהוא בב"ד אחד והמלוה אחד והלוה אחד ה"ל כאלו הוציאן יחד וע"ז כתב מור"ם דיש חולקין ואומרי' דיכול הלוה להשביעו כו' ומ"ה טוב לו שישרוף תחלה הקטן ועפ"ר מ"ש עוד מזה ולא כמ"ש בע"ש דערבוב הדברים כאלו לית פלוגת' בינייהו וכתב דגם בב"ד אחד מגבין שניהן מלוה אחד למלוה אחד כשהוציאן זה אל זה מדינ' אלא שעצה טובה הוא למלוה שיוציאו בזא"ז ע"ש שהאריך ואין דבריו ברורין בעיני וכמ"ש בפריש' ודריש' ע"ש וגם בע"ש בעצמו נראה שחזר מזה שהרי כתב בסוף סעיף זה ז"ל או בב"ד זה ואינן זוכרין ממנה כו' הרי דהוצרך דוקא שלא יהיו זוכרין ממנה וגם אח"כ בס"ג נראה כאלו חזר בו שהרי כתב שם ז"ל י"א שאין שייך לחלק בין לוה אחד כו' משמע דס"ל שם דפליגי בזה ודו"ק:
ז סָעִיף ב שלא ישביעוהו כו'. פי' שבועות היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל כשאין הלוה נתן לב להשביע אין הב"ד משביעין אותו גם לסברת הי"א הללו והני מילי כשבא לגבות בהראשון אבל כשבא לגבות בהשני באותו הב"ד מאותו הלוה כבר כתבתי דלבעל סברא זו אין הב"ד מגבין אותו מאחר שהן יודעין שכבר גבה ממנו בא' ועפ"ר:
ח סָעִיף ב ישביעהו כו'. אבל כששרפו אין שייך לומר שישביעוהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מודה שהי' לו שטר אחר ושרפו יכול לגבות השני שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לידי גביות ב' השטרות והוי כאלו לא הי' רק א' והוא כשר כן כתב בד"מ לאפוקי ב"י ע"ש:
ט סָעִיף ב זה נשבע ונוטל וזה כו'. פי' כל אחד נשבע שבועה בנק"ח שחייב לו ונוטל ואע"פ שהאחד מוציא ממנו בשטר פסול מ"מ דינייהו של אלו הב' מלוי' כדין חנוני ופועלי' שיתבאר לקמן בטור ובדברי המחבר בסי' צ"א דשניהן נשבעין ונוטלין אע"פ שגם שם הא' ודאי משקר:
י סָעִיף ב ואפי' כתוב נאמנות בשטרות ה"ט דכיון דכת א' מהן פסול שטר שחותמין עליו שיש בו נאמנות ג"כ פסול אלא שקי"ל שבב' מלווין כל א' יכול להוציא בשטרו מ"מ אין הולכין אחר הנאמנות:
יא סָעִיף ג ישבע כל א' היסת ויפטר. טעמי' כיון דהב"ד רואין ביד מלוה אחד ביחד אלו שני השטרות שרד מינייהו פסול וכל א' טוען ברי שאינו חייב ושטר שהוציאו עליו הוא פסול:
יב סָעִיף ג יגבה ממנו מבני חרי. פי' ולא ממשעבדי וה"ט כיון דאין תורת שטר עליו שהרי אם כפר לא הי' יכול לגבות ממנו אין נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דחיישינן לקנוני' כמ"ש לקמן בסי' עא:
יג סָעִיף ג ואח"כ מוציא השטר השני וגובה בו. נראה דאפילו להי"א דכתב מור"ם לעיל ס"ב בהג"ה מודה בהא דאפי' בב"ד א' יכול לגבות שניהן בזא"ז כיון שהן שני לוין משא"כ לעיל דמיירי בלוה א' ומה"נ כתב לשון ואח"כ מוציא השטר דמשמע דהדין נותן דיעשה כן לכתחלה וק"ל:
יד סָעִיף ד והוכחשו מתוך עדותן כן הוא ג"כ לשון הטור והוכרשו ושינה מל' הרמב"ם דכתב והוזמו משום דהזמה אינה שכיחא כ"כ ועפ"ר:
טו סָעִיף ד דנין ע"פ. דאף א"ת דזה התובע הוחזק לחזור אחר עדים שקרני' כל ישראל מי הוחזקו להעיד שקר לכן דנים ע"פ אחרוני' דלא חזינן בהו טעות' גמרא:
טז סָעִיף ד והעידו כו'. כ"כ הרמב"ם סוף הל"ע ע"ש והטור כתבו לקמן סי' ס"ג וכ' שהרמ"ה חולק ע"ז וס"ל דאין סומכין על העדי' עצמן שאומרי' זהו חתימת ידינו דדלמא טרח וזייף כ"כ אא"כ שאומרי' שזוכרי' שחתמו שט"ז בחתימת ידם זו ומור"ם כתב שם דיעה זו החולקת וכאן לא כ' כלום משום דסמך אמ"ש שם במקומו:
א סָעִיף א המכחישות. עש"ך סק"א דחכמי בריסק נסתפקו בעד אחד אומר ליה והשני מכחישו אם מצטרפין יחד לעדות אחרת כיון שכל אחד אינו מוכחש משנים. והכריע הש"ך דאין מצטרפין מדברי הר"ן בכתובות בע"א אומר נתגרש' דאמרינן תרוייהו בא"א קמסהדי והקש' הר"ן היאך מצטרפין ביחד לעדות של ע"א. אלמא דאפי' באחד מוכחש מאחד אין מצטרפין. ובתומים מקשה מהא דשבועות דפריך הש"ס מא' אומר גבוה ב' מרדעות וא' אומר ג' דמצטרפין לעדות אחרת והתם א' מוכחש מא' הוא. ולשיטת חכמים הנ"ל אין כאן קושי'. ולפענ"ד נראה ליישב דבריהם דהנ' לכאור' קשה מה סברא הוא זה לו' דמצטרפין כיון שאינו מוכחש רק מא' מ"מ הא אנן ב"ד סהדי שעד אחד מהן שקר העיד ונפסל ועכצ"ל בטעם הדבר דהנה בסי' רכ"ב גבי נאמן בעל המקח מוכח דבמקום דמידק דייק נאמן ע"א כשנים. וע"כ הא דע"א אינו נאמן בעלמא הוא משום דלא דייק ואומר בדדמי ובמקום דקים להו לחז"ל דדייק בשעת מעשה כגון בבעל המקח דסי' רכ"ב לא חשדוהו שמשקר במזיד. ולכאור' קשה א"כ אם א' מוכחש משנים אמאי נפסל נימי' דאמר כן בדדמי ולאו רשע הוא. וע"כ צריך לחלק כמו שמחלק הסמ"ע בסי' צ"ב ס"ק י' דבדלא נחשד בעדים מכשירין אותו מחשש דשמא ספק מלוה ישנה אבל כשנחשד בעדים לא מכשרינן לי' מספק מלוה ישנה ע"כ. וה"נ בע"א כשבאו עדים עליו שהעיד שקר לא מכשרינן ליה מספק שאמר כן בדדמי: ועוד צ"ל להכריע חילוק זה מסנהדרין ט' בפ' דבעני לרצוני דהוא ואחר מצטרפין להורגו מטעם פלגינן דיבורא והיינו דאמרי' שהי' לאונסו ולרצונו שאמר הוא שקר דעל עצמו אינו בגדר עד עיין בתוספות שם וברא"ש במכות דף ו'. וא"כ קשה מ"מ עד השני נהי שאמר סתם פ' רבע פ' דאלו מיירי שהעד השני אמר בפי' לאונסו קשה למה הוצרך רב יוסף לומר בטעם דאין מצטרפין משום דרשע הוא הא בלא"ה עדות המכחישין זא"ז בבדיקות פסול בד"נ וע"כ מיירי באמר סתם א"כ קשה דהא עד השני הוא עד על הרובע והנרבע ומבואר בסי' ל"ד דאם שני עדים מעידין על אחד שעבר עבירה שא"נ לומר שוגג או אונס. וא"כ הך עד השני היאך מצטרף עם הנרבע ממ"נ אם העיד בשקר על הנרבע רשע הוא שהעיד שקר לפני ב"ד על הנרבע דע"א נמי נפסל כשהעיד שקר כדמוכח מקושיית הר"ן גבי ע"א או' נתגרשה הנ"ל ואי אמת אומר שנרבע א"כ מן הסתם תלינן שהי' ברצון והוא רשע היאך מצטרף עמו. וע"כ צריך לחלק בחילוק הנ"ל דדוקא כששני עדים העירו שראוהו נרבע נעשה רשע ונפסל לעדות אבל כשעד אחד מעיד על חבירו יכול אפי' להצטרף עמו לעדות אחרת ולא אמרי' דממ"נ נפסלו לצירוף עדות דעביר' שעשה עפ"י עד א' תלינן באונס משא"כ ע"פ ב' עדים ולפ"ז ודאי הדין כן בע"א המוכחש מפי ע"א שיכול להצטרף עמו דמה לי שהעיד ע"א על חבירו שהעיד שקר או שעבר שאר עבירה כמו דלא פסלינן לצרף בהעיד עליו שעבר שאר עביר' משום ממ"נ דתלינן העביר' שעשה באונס וכיוצא בע"א שלא הוכחש רק מפי ע"א תלינן עדותו שהעיד בדדמי ואמרי' דלאו רשע הוא מכ"ש בע"א שהעיד שקר שלא רצו לחייב רק שבוע' שתולין שאומר בדדמי כדי להכשירו משא"כ במוכחש מפי ב' אין תולין בשום דבר להכשירו. אמנם נראה דא"א לתלות בשום דבר להכשיר עדות שקר כ"א שאמר כן בדדמי. ולפ"ז אין להכשיר עד א' המוכחש מפי ע"א כי אם כשאומר כן בתורת ע"א אבל בב' שבאו להעיד אין תולין בשום א' מהן שאמר כן בדדמי כיון שבאו להעיד ולהצטרף שיהיו שני עדים מש"ה שני עדים המכחישין זא"ז בחקירות נפסלו כיון שנצטרפו בראי' והגד' להיות שני עדים ודאי מידק דייקי מעיקרא ולא חיישינן כלל שאמרו בדדמי מש"ה אפילו אחד מוכחש מפי א' פסולין לצירוף ולא נחלקו חכמי בריסק רק בעד אחד אומר לוה שבא להעיד רק בתורת ע"א. ול"ק שוב מהא דמקש' בשבועות מא' אומר גבוה ב' מרדעות דשם באו בתורת שנים. (") וגם קושית הש"ך לא קשה דשם העד האומר נתגרש' אינו מעיד שראה הקידושין רק כשמעיד שראה שנתגרש' ע"כ היתה א"א וכיון שעל הגירושין מחזיקין אותו למשקר או לאומר בדרמי ממילא ליכא כאן רק ע"א שהית' א"א ושפיר הקש' הר"ן ואין מדבריו סתיר' לשיטת חכמי בריסק:
ב סָעִיף א שהרי בודאי א' מהן שקר. בב"י הביא בשם רי"ו דאם אין מכחישין זה את זה אלא במקצת עדות נתקיים אותו מקצת וכו' והיינו כגון שכת א' אומר אבהתי' ואכילתי' וכת אחת מכחיש באכילתי' בב"ב דף ל"א ולקמן סי' קמ"ו. ואם כל הב' כתות אומרין דאבהתי' ומכחישין עצמן באכילתי' מסיים בתומים בצ"ע כיון דע"כ כת א' פסולין הן והויין בעדות אבהתי' כנמצא א' מהן קא"פ דעדותן בטיל' כמו שהקשו התוס' בסנהדרין דף ל"א גבי מנה ומאתים. ולפענד"נ דל"ד דבשלמא גבי מנה ומאתים כיון שהכת של ר' או של מנה פסולין הן באותו עדות הרי כת הב' נצטרפו לפסולין משא"כ בעדות של אבהתי' ואכילתי' דאף שנתכחשו באכילתי' לא מבעיא כשלא ראו ביחד דודאי כשר כמ"ש הש"ך בסי' ל"ו סק"ו אלא אפי' ראו ביחד וכיוונו להעיד מ"מ בשעה שהעידו עדות אבהתי' מקודם כשרים היו דעדיין לא העידו שקר והעדים נחשבים לכשרים כדמוכח ברש"י ותוס' בב"ק דף ע"ג בד"ה שהעידו בבת אחת ע"ש ואפי' לאביי דאמר למפרע הוא נפסל רק שנתבטל העדות שהעידו תכ"ד מחמת עדות שביטל' מקצת' בטלה כולה כמבואר שם בש"ס וא"כ בעדות אבהתיה לא נצטרפו לפוסלן ולא שייך לו' נמצא א' קא"פ בשעה שהעידו עדות אבהתי' ובמקום שנתבטל קצת עדות מהעדים דלא אמרי' דנתבטלו ג"כ שאר העדים. תדע דהא הרמב"ם פסק בפ"ב דבהרב' עדים בד"נ ואמר א' בחקירות א"י דלא נתבטלו שאר העדים ע"ש:
ג סָעִיף ב וישבע על השאר. בתומים נסתפק אם באו העדים והכחישו אי נפסל לשבוע'. ולפעד"נ דכמו שאין עדותן שמעידין אח"כ מועיל להוציא ממון כמו כן אינו מועיל עדותן שמעידין אח"כ להוציאו מחזקת כשרות גם מה שנסתפק אם יכול כת אחד לבוא בפני עצמו להעיד על אחר שהוא פסול להוציאו מחזקת כשרות. ולפענ"ד דאין כאן ספק דהא חזקת ממון אלים מחזקת כשרות וכיון דאפי' ממון מוציאין על ידו כ"ש חזקת כשרות וטעם כיון שקודם שמעידין על נידון זה מחזקינן אותן הב"ד בכשרים נאמנים אח"כ על כל עדות שיעידו אח"כ:
ד סָעִיף ב ואם אח"כ הוציא השטר השני. נסתפקתי אם הוציאם בזא"ז ופסקו הב"ד על כל אחד שהוא כשר ואח"כ בא לב"ד שהב"ד יגבו לו סך ב' השטרות אם מגבין לו הב"ד ב' השטרות אם בעינן שם הגוביינא מהשטר הראשון יהיה קודם להשני או דלא בעינן רק שיהיה הפס"ד של הראשון קודם לשני וכן בסעיף ג' יש לספק כן:
ה סָעִיף ד אלא א"כ באו עדי השטר. עש"ך ס"ק ד' שיש שם ט"ס וכצ"ל דמיירי שזוכרין ההלואה אלא דאשמעינן דה"א כיון שאין מעידין שחתמו רק שזוכרין הלואה חיישינן דילמא העדים טועין וסוברין שזה חתימתן ולא ליהוי רק מלוה על פה קמ"ל דכל שזוכרין ההלואה וכו':
א סָעִיף א שקר. הא דדברי שניהם בטלין מיירי שכת הב' אמרה לא לוה כי עמנו הי' המלוה או הלוה כל אותו היום אבל אם אמרו עמנו הייתם אתם העדים זהו הזמה ולכת האחרונה שומעין ולא להראשונים כמ"ש בסי' ל"ח ואם ההכחש' היא שאלו אומרים שלוה ממנו מנה ואלו אומרים ר' או במנה שחור ולבן אע"פ שמעידין על יום א' דה"ל הכחש' כנ"ל והתובע לא תבעו אלא מנה א' מ"מ כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות דעבדי דטעי אינשי והם ב' כתות דא"צ הא' לצירופו דהב' גובה מנה כדברי הפחות שבשניהם דדוקא בכת א' שא' מהן אומר מנה והב' ר' דאין עדות הא' בלא השני כלום צריך שיתבע התובע כדברי שניהם ובמקו' דהעדות בטל א"צ לישבע נגדו ש"ד ומ"מ צריך הנתבע לישבע היסת כאילו תבעו ע"פ עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דה"ה בשני עדים המכחישין זא"ז ג"כ פסולים לעדות אחרת והביא ראיה מדברי הר"ן והריטב"א והרמב"ן ע"ש:
ב סָעִיף א עצמה. הטעם דמעמידין כל אחד בחזקת כשרות. סמ"ע:
ג סָעִיף ב וקורעים. כדי שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בב"ד אחר אבל כשמוציא השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפילו באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחד באה בפ"ע ומעידה כ"נ דעת המחבר עכ"ל הסמ"ע וכתב עוד דהטעם דנשבע על השאר בנק"ח משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' ואע"ג דאין כפירה והודא' שבשטר מביאה לידי ש"ד כמ"ש בסי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה בע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקים וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ע"כ. וז"ל הש"ך ואיני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דגם הקטן אינו גובה רק מבני חרי ולא ממשעבדי אבל לענ"ד זה אינו דודאי מנה גובה ממ"נ ממשעבדי ולי נרא' לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא משעבוד קרקעות ומיירי בדלית ליה קרקע עוד הקש' הכ"מ דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כתב בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוקא במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ באינו מודה על מה שבשטר כמ"ש בסי' ע"ה ס"ה בהג"ה עכ"ל:
ד סָעִיף ב ישביעהו. פי' שבועת היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל אין הב"ד משביעין אותו כשלא נתן הלוה לבו לכך וה"מ כשבא לגבות בראשון אבל כשבא בהשני עוד לאותו ב"ד אין מגבין אותו מאחר שיודעין שכבר גבה ממנו בהראשון וכששרפו לא שייך לומר שישביעהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מוד' ששרף א' מ"מ יכול לגבות בזה שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לגבות שניהם אך צ"ע מ"ש הרמ"א וי"א דטוב לו שישרוף כו' בלשון פלוגתא בדבר שהוא עצה טובה ואפשר לומר דהכל מודים בזה ונרא' דכ"כ משום דמשמע מדעת המחבר דכשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאין הנתבע יכול להשביעו אם אין בידו שטר אחר ע"ז כתב מור"ם די"ח וס"ל דיכול הלוה להשביעו כו' ומש"ה טוב לו שישרוף הקטן עכ"ל הסמ"ע (ומה שנתנו חכמים עצה בזה מ"ש מסי' רמ"ח שהמשיא עצה למכור בנכסים הוי רשע י"ל דשם יש איסור גם לדעת המוכר דאסור למכור לכתחל' אבל כאן לדעת המלוה שיודע האמת שחייב לו אין איסור. ט"ז):
ה סָעִיף ג מוציא. נרא' דאפי' להי"א ס"ב בהג"ה מודה בהא דאפי' בב"ד אחד יכול לגבות שניהם בזא"ז כיון שהם ב' לווין משא"כ לעיל דמיירי בלוה א' ומש"ה כתב לשון מוציא השטר דמשמע דהדין נותן דיעשה כן לכתחל'. סמ"ע:
ו סָעִיף ד בעצמם. לקמן סי' ס"ג ס"א כתב הרמ"א בהג"ה דיש חולקין ע"ז וכאן לא כתב כלום משום דסמך על מ"ש שם במקומו. סמ"ע:
א סָעִיף א המכחישות זא"ז כו'. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אם הכת הב' המכחישים הם קרובים לכת ראשונה ע' במהריב"ל ס"ג סי' כ"ה עכ"ל:
ב סָעִיף א אין כאן עדות. ע' בב"י שכתב בשם רי"ו במישרים דאם אינם מכחישים זא"ז אלא בקצת העדות ובקצת אינם מכחישים נתקיים אותו מקצת ע"ש ועיין בתשובת בית יעקב סי' צ"ח שכתב שדעת הר"ן פ"ב דכתובות להיפך כו' ומסתברא יותר סברת רי"ו כו' ע"ש ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו בס' שער משפט שדברי הר"ן אלו אינם ענין לדברי רי"ו הנ"ל ע"ש וכן תמה בספר דברי אמת בקונטרס ח' ס"ס ג' ע"ש עוד. ועיין בכנה"ג בהגב"י אות א' שכ' ע"ד הב"י הנ"ל גמ' ערוכה היא בפ' חזקת הבתים לר"נ דהלכתא כוותיה למאי דאתכחוש אתכחוש כו' ע"ש וכ"כ מהרש"ק בהגהות הט"ז וע' בתומים סק"ב מ"ש בזה:
ג סָעִיף א א' מהם שקר. עבה"ט בשם סמ"ע שכ' ובמקום דהעדות בטל א"צ לישבע נגדו ש"ד כו' ובסמ"ע מסיים בזה כמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה ב"י וד"מ בסי' ל"ו ע"ב וע' בספר מראות הצובאות על אה"ע סי' י"ז סעיף ע' בהגה שהקשה ע"ז מדברי התוספות פרק ז"ב דף ל"א דכל שאין הפסול ידוע אין פוסל כל העדות בצירופו עיין שם ומדברי הרשב"א שם אין ראיה דהוא מיירי שם בפסול ידוע והניח בצ"ע עיין שם. ומה שכתב הבה"ט וכתב הש"ך דה"ה בשני עדים כו' עיין בדגמ"ר שכתב בזה עיין באה"ע סי' קט"ו בב"ש ס"ק כ"ח וצ"ע אמנם אחר העיון הדק היטב יש לחלק עכ"ל. וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' ע"ט ובתשובת שמן רוקח ח"א סי' ע"ב ובספר דברי אמת בקונטרס תרי ותרי סי' ג' מ"ש בזה:
ד סָעִיף ב שלא ישביעו הלוה. עבה"ט וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' מ"ו שכ' דאם בא לטרוף מהלוקח ע"י הקטן לא מצי הלוקח לומר לו שום דבר כו' ע"ש ויובא לקמן סי' רכ"ו ס"א ס"ק א':
א סָעִיף א (ליקוט) שתי כו'. עש"ך וא"י ספיקם הא גמ' ערוכה שם מתיב ר"ה כו' ע"כ:
ב סָעִיף א (ליקוט) שבא עד כו'. כמו מלוה ולוה ושני שטרות דפסלתן לא' מהן כמ"ש בס"ב וערש"י שם ד"ה מלוה ולוה כו' (ע"כ): (ליקוט) שבא ע"א כו'. שלכן אמרו באה זו כו'. רש"י (ע"כ):
ג סָעִיף א (ליקוט) באה כת כו'. עתו' שם ד"ה בהדי כו' (ע"כ):
ד סָעִיף ב וישבע על. הולך בשיטות רבו הר"י מיגש דאינו גובה אלא מב"ח והוי כמלוה ע"פ לענין שבועה כמ"ש בב"ב קכ"ח ב' המוציא שט"ח כו' וכמש"ל בסי' פ"ח סכ"ט ועבסה"ת שך"ט ח"ג ויש לנו לברר כו' כ' הר"י מיגש כו' וקאי אשניהם: (ליקוט) וישבע כו'. שאינו גובה ממשעבדי כ"מ בסה"ת אבל צ"ע דהרמב"ם וש"ע לא כ' אלא בס"ג וע"כ דר"י מיגש לא כ' אלא אס"ג ועש"ך. והילך ג"כ אינו לי"א דסי' ע"ה ס"ד וכ"ש לפי מש"ל דאינו גובה ממשעבדי אינו הולך כמ"ש רש"י בריש ב"מ והריטב"א שם וגם ל"ד למ"ש בסי' פ"ז ס"ב וע"ש (ע"כ):
ה סָעִיף ב ואם הוציא. כתובות מ"ד א' וע"ש תוס' ד"ה משום:
ו סָעִיף ב (ליקוט) ואם אח"כ הוציא כו'. מ' אפי' בב"ד זה וע"ז כ' הרב וי"א כו' וטעמו של הרמב"ם דקי"ל כמ"ד בפ"ד דיבמות קם דינא (ע"כ):
ז סָעִיף ב ואפי' כתוב. סה"ת כמו בחנוני ופועלים דכ"א בלבד נוטלין בלא שבועה וע"ל סי' צ"א ס"ב:
ח סָעִיף ג (ליקוט) מב"ח. משום קנוניא וכמ"ש בב"ב קכ"ח ב' (ע"כ):
ט סָעִיף ג (ליקוט) ואח"כ כו'. בזה אף הרב מודה. סמ"ע (ע"כ):
י סָעִיף ד (ליקוט) שטר זה. כ"ה גי' הרי"ף ועס"י ס"ג (ע"כ):
יא סָעִיף ד (ליקוט) אא"כ כו'. ע"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.