א שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אוֹמֵר: אֲנִי הוּא שֶׁהִפְקַדְתִּי הַמָּאתַיִם, וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, יִשָּׁבַע כָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁהִפְקִיד מָאתַיִם, וְיִתֵּן מָאתַיִם לְזֶה וּמָאתַיִם לְזֶה, וְנִמְצָא מַפְסִיד מָנֶה מִבֵּיתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁפָּשַׁע, שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב שֵׁם כָּל אֶחָד עַל כִּיס שֶׁלּוֹ. וְאִי אִנְהוּ לֹא תָּבְעֵי לֵהּ כָּל חַד בְּבָרִי; אִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, חַיָּב; אֲבָל בְּדִינֵי אָדָם, פָּטוּר. לְפִיכָךְ, אִם הֵבִיאוּ לוֹ הַשְּׁנַיִם כְּאֶחָד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּכֶרֶךְ אֶחָד, וּבָאוּ וְתָבְעוּ וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: הַמָּאתַיִם שֶׁלִּי, נוֹתֵן מֵאָה לְזֶה וּמֵאָה לְזֶה וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח אֶצְלוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּיהֵא מֻנָּח בְּיַד בֵּית דִּין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד וְעַיֵּן בב"י) עַד לְעוֹלָם, אוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לָהֶם: כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִי שֶׁאֵינְכֶם מַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה וַהֲבֵאתֶם בְּכֶרֶךְ אֶחָד לֹא הִטְרַחְתִּי עַצְמִי לֵדַע וְלִזְכֹּר תָּמִיד מִי בַּעַל הַמֵּאָה וּמִי בַּעַל הַמָּאתַיִם. וַאֲפִלּוּ בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם פָּטוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם תָּבְעוּ לֵהּ חַיָּב, בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, אֲפִלּוּ בְּכִי הַאי גַוְנָא (טוּר).
ב וְכֵן אִם הִפְקִידוּ אֶצְלוֹ שְׁנֵי כֵּלִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: אֲנִי בַּעַל הַגָּדוֹל, יִשָּׁבְעוּ שְׁנֵיהֶם, וְיִתֵּן הַגָּדוֹל לְאֶחָד מֵהֶם וּדְמֵי הַגָּדוֹל לַשֵּׁנִי, וְיִשָּׁאֵר לוֹ הַקָּטָן. וְאִם הֱבִיאוּם בְּכֶרֶךְ אֶחָד כְּאֶחָד, נוֹתֵן הַקָּטָן לְאֶחָד וּדְמֵי הַקָּטָן לַשֵּׁנִי, וְהַשְּׁאָר יִהְיֶה מֻנָּח עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ אוֹ עַד לְעוֹלָם.
ג וְכֵן מִי שֶׁתְּבָעוּהוּ שְׁנַיִם, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי הוּא בַּעַל הַפִּקָּדוֹן, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי הוּא, וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: אֶחָד מִכֶּם הוּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא, יְשַׁלֵּם לִשְׁנֵיהֶם. וְאִי אִנְהוּ לָא תָּבְעֵי לֵהּ, פָּטוּר אֲפִלּוּ בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. אֲבָל אִם אָמַר: אֲבִיכֶם שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד אֶצְלִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם, חַיָּב בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם (טוּר).
ד וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ שְׁתֵּי בְהֵמוֹת אֵצֶל רוֹעֶה, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵע שֶׁל מִי הָיְתָה, יְשַׁלֵּם לִשְׁנֵיהֶם. וְאִם הִפְקִידוּ בְּעֶדְרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, מַנִּיחַ הַבְּהֵמָה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק, וְתִהְיֶה מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּרְצוּ לְחַלֵּק אוֹתָהּ:
א סָעִיף א שנים שהפקידו כו'. ע' לעיל סי' ע"ו וסי' רכ"ב ס"ב ובא"ע סי' מ"ט ס"א:
ב סָעִיף א ישבע כל א' כו'. לשון רמב"ם כדין כל נשבע ונוטל ומזה משמע בנק"ח וכמ"ש לקמן בסמ"ע סי' שס"ה:
ג סָעִיף א ואי אינהו לא תבעי ליה. כ"כ ה"ה וטור והרא"ש ונ"י ועיין בסמ"ע ס"ק א' וכדבריו הוא בה"ה ונ"י ושאר פוסקים:
ד סָעִיף א חייב כו' ליתן לכל אחד ר':
ה סָעִיף א אבל בדיני אדם פטור כו' אלא נותן לזה ק' ולזה ק' וק' יהא מונח עד שיבא אליהו כיון דחד תבע ליה במקצת ואי לא תבעי ליה כלל אמרי' דהמאה חולקים ולא אמרינן יהא מונח כיון דלא תבעי ליה א"כ ליכח רמאי וכדלקמן סי' שס"ה ס"כ ע"ש ודו"ק:
ו סָעִיף א בכרך אחד. כן הוא גירסת הרי"ף והרמב"ם ולדידהו כל שלא הפקידו בכרך אחד אע"פ שהפקידו זה בפני זה ה"ל כאלו הפקידו זה שלא בפני זה וה"ל למידק אבל גירסת רש"י ותוס' והרא"ש והטור הוא אם הפקידו זה בפני זה כו' עכ"ל סמ"ע וכן הוא בב"י ונ"י פרק המפקיד לדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם ע"ש וכ"כ ר"י נ"ל ח"א שרי"ף ורש"י מחולקים בזה וכ"כ בהגהות מיימוני פ"ה מהלכות שאלה שהרמב"ם ור"ש מחולקים בזה ודלא כמ"ש בסמ"ע לעיל סימן ע"ו ס"ק א' לדעת המחבר ע"ש:
ז סָעִיף א ובאו ותבעו כו'. אפי' תבעו וכ"ש לא תבעו ליה אם הי' בכרך א' נותן לזה ק' ולזה ק' ומנה שלישית חולקים ודו"ק:
ח סָעִיף א דיהא מונח כו'. ולא אמרינן חולקין כיון דתבע ליה ואיכא ודאי רמאי:
ט סָעִיף א ביד ב"ד. וכ"כ התו' פרק הגוזל (בבא קמא דף ק"ג ע"א):
י סָעִיף א ב"ד כו'. עמש"ל ס"ב דעת הרבה גדולי הפוסקים שיהא מונח אצלו ולשון המרדכי שם כתב בספר א"ז בשם המיימוני דהא דתנן במתני' יהא מונח עד שיבא אליהו פי' לא לידו אלא ליד ב"ד דא"כ לעולם יערים אדם בפקדון ויאמר איני יודע עכ"ל ותימא שהרי המיימוני לא כ"כ ולענין מ"ש לעולם יערים כו' י"ל דאינהו דאפסידו אנפשייהו דהפקידו אצלו בכרך אחד מתחלה ואדרבה הם מערימים שכל א' תובע ר' וכיון שממ"נ חד מנייהו רמאי לא חיישי' תו להערמת הנפקד וממ"נ צריך לישבע היסת שא"י שהרי כל אחד תבעו ברי בר' ומ"מ מודה מקצת לא הוי דנימא מתוך שאיל"מ מטעם שכתבו הפוסקי' הובא בסמ"ע ס"ק א' ואפי' רוצה להניח המעות השלישית בב"ד צריך לישבע שא"י ודו"ק:
יא סָעִיף א ואפי' בבא לצי"ש כו'. ה' המ' (וכ"כ נ"י) וכ"כ הסמ"י עשין פ"ח דף קע"א ע"א וכ"כ התוס' פ' המפקיד דל"ז ע"א ועמש"ל סי' רנ"ב ס"ב שגם דעת הרמב"ם והרשב"א כן ודברי המחבר שם צ"ע:
יב סָעִיף א וי"א כו'. כ"כ הטור והרא"ש לדעת התוס' וסמ"ג ורוב הפוסקים אינו כן:
יג סָעִיף א דאם תבעו ליה חייב כו'. אבל לא תבעו ליה פטור אף לצי"ש:
יד סָעִיף ב והשאר יהא מונח כו' ברמב"ם איתא גם כאן אצלו:
טו סָעִיף ג וכן מי שתבעוהו כו'. ישלם לשניהן פי' אחר שישבעו שניהן עכ"ל סמ"ע וכן הוא בטור ר"ס זה ובאשר"י:
טז סָעִיף ג פטור אפי' בבא לצי"ש וכ"כ הרא"ש וע"ל סי' ע"ו ס"ג דכתב המחבר ב' דעות בזה ועמ"ש שם:
יז סָעִיף ג חייב בבא לצי"ש. ליתן לכל אחד:
יח סָעִיף ד וכן שנים שהפקידו כו' עיין בספר א"א דף ק"ד ע"ג:
א סָעִיף א ישבע כל א' כו'. פי' שבועה חמורה כדין נשבע ונוטל שכ' הטור והמחבר בסי' פ"ב ואע"פ שהוא מודה לכל א' שיש לו בידו מאה ועל המותר אומר איני יודע אין לדמותו לתובע לחבירו מנה והנתבע משיבו חמשים ידענא וחמשי' לא ידענא דאמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם דשאני הכא דטוען בודאי אין בידי יותר מג' מאות וא' מהן ודאי רמאי מ"ה הטילו חכמים שבועה על כל א' מהן ועד"ר:
ב סָעִיף א שה"ל לכתוב שם כל א' על כיס שלו. ולא סגי שיכתוב בעל המאתים לחוד על כיס שלו דאכתי יש פשיעה שמא יבא השלישי לתבוע הכיס שיש בו מנה וכדין דהפקיד לו אחד מהן מנה ובאו שנים לתבוע כל אחד מנה דצריך ליתן לכל א' מנה מטעם זה וכמ"ש אחר זה בס"ג:
ג סָעִיף א אבל בדיני אדם פטור. דיכול לומר דקדקתי מי בעל המאתים ושכחתי והא ראיה שהן ג"כ שכחוהו מדלא תבעו אותי:
ד סָעִיף א לפיכך אם הביאו לו פי' כיון דהטעם דיתן לכל א' מאתים הוא משום שפשע דה"ל לכתוב כו' לפיכך בכה"ג דהפקידו בכרך א' לא מיקרי פשיעה כדמסיק מ"ה א"צ ליתן אלא לכל א' מנה:
ה סָעִיף א בכרך אחד. כן היא גירסת הרי"ף והרמב"ם ולדידהו כל שלא הפקידו בכרך א' אע"פ שהפקידו זה בפני זה ה"ל כאלו הפקידו זה שלא בפני זה וה"ל למידק אבל גי' רש"י והתוס' והרא"ש והטור הוא לפיכך אם הפקידו זה בפני זה אינו חייב אלא מאה לכל א' שאמר לא חששתי לדקדק מאחר שראיתי שלא היית' חושדים זה את זה.
ו סָעִיף א דיהא מונח ביד ב"ד. וסיים שם בטעמו דאל"כ כל אחד יערים ויאמר איני יודע כדי שישאר בידו עכ"ל ד"מ שם:
ז סָעִיף א עד לעולם. בדרישה כתבתי דר"ל עד שיבא אליהו ומשום דבעי למכתב עליה או עד שיודה א' לחברו מ"ה הקדים לכתוב שהדין הוא שיהא מונח לעולם ר"ל לזמן ארוך ומכח זה ודאי יודה הרמאי תו לא יבא מתחלה ברמאות:
ח סָעִיף א או עד שיודה הא' וה"ה עד שירצו לחלק המנה השלישית וכמ"ש המחבר בס"ס זה גבי בהמות.
ט סָעִיף א וי"א דאם תבעו ליה כו'. הטור כ"כ ע"פ גירסתו שהפקידו זה בפני זה וס"ל למור"ם ז"ל דהדין כן גם להרמב"ם ז"ל דגרס בכרך אחד וכנ"ל:
י סָעִיף ב וכן אם הפקידו אצלו שני כלים כו' במשנה פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ו) תני ג"כ שני הבבות הא' הפקידו זה מנה וזה מאתים כו' והשני הפקידו שני כלים א' גדול וא' קטן כו' ובגמ' שם (סוף דף ל"ז) קאמר דהתנא תנא בבא השנייה משום דיש בו רבותא בהפקידו בכרך א' דנותן לזה הקטן ולשני ג"כ כדי דמי הקטן דהיינו דשובר הכלי גדול ונותן לו מקצתו ממנו דה"א משום כדי שלא יפסיד כלי הגדול יהא מונח הכל קמ"ל והרמב"ם והמחבר כתבוהו בל' המשנה אבל הטור השמיטוהו מכח פשיטתו ועד"ר:
יא סָעִיף ג וכן מי שתבעוהו כו' ישלם לשניהם פי' אחר שישבעו שניהן וא"ת מ"ש מאם לקח מאחד מחמש' ואינו יודע ממי לקח ובאו כל חמשה ותובעין אותו דק"ל מניח המעות של המקח בב"ד ומסתלק עד שיודו להאחד כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' רכ"ב וי"ל דשאני התם דסתם מקח עומד להתפרע מיד ולא הו"ל למידק משא"כ בפקדון שהוא לאחר זמן דמיקרי פשיע' מה שלא כתב שם המפקיד על כיסו כ"כ בנ"י:
יב סָעִיף ג פטור אפי' בבא לצאת י"ש הטע' דדוקא כששניהן הפקידו זה מנה וזה מאתים עליה דנפקד רמיא טובא למידק ולכתוב שמו דבעל המאתים על פקדונו דהרי ידע דשניהן הפקידו בידו ויחזרו ויבואו ויתבעו מידו ושמא יחליף של זה בזה משא"כ בזה דלא הפקידו בידו אלא הא' דיש לו להתנצל ולומר סברתי מי שהפקיד בידי היא שיבא ולא אחר מן השוק שלא הפקיד בידי כלל ומה"ט נמי באומר אביכם של א' מהן הפקיד אצלי כו' פשיעה הוה וחייב בבא לצי"ש:
יג סָעִיף ד ומתה אחת מהן וה"ה אם שניהן בחיים והא' גדולה או טובה מהשנייה או שהאחד הפקיד א' והשני הפקיד שנים אלא משום דרבא בעל דין זה מיירי שם בכתובות במתה מ"ה נקיט הטור והמחבר ג"כ לשונו ועפ"ר:
יד סָעִיף ד ישלם לשניהם פי' אחר שישבעו כנ"ל ובהאי אין חילוק אפי' הפקידו יחד ומקושרין זה בזה דבהא אין לו להתנצל ולומר ראיתי שאתם אינכם מקפידים זע"ז כו' כנ"ל דיכול כל אחד מהמפקידין לומר מה היה לנו לעשות דלא היה בידינו לשמור נפשינו מרמאות דאפי' אם היינו מפקידין זה שלא בפני זה יראה השני הבהמה השנייה כשהיא בשדה במרעה ויבא אח"כ ויאמר שלי הית' תוס':
טו סָעִיף ד שלא מדעתו בפרישה כתבתי בשם התוס' ול"ד שלא מדעתו קאמר אלא שלא בראייתו של רועה דהשתא לא ה"ל למידק:
א סָעִיף א ואפילו בבא לצי"ש פטור. ונרא' הא דס"ל ליה להמחבר בסי' רכ"ב גבי מקח בלקח מחמש' בני אדם דחייב לצי"ש ואלו הכא ס"ל דבכרך אחד אפי' תבעי ליה פטור ואפי' לצי"ש משום דפקדון כל היכא דאיתיה ברשות' דמארי' אית' ואין הנפקד חייב להשיב ליד הבעלים דלא כתיב והשיב אלא בגזיל' וכן בהלוא' משום דמלו' להוצא' ניתנה אלא היכא דפשע ומחויב לשלם דמי הפקדון מחויב להחזיר הדמים ליד בעלים אבל כל היכא דפקדון איתיה בעינא אינו מחויב בהשב' אלא הבעלים נוטלין את שלהם מיד הנפקד וכמ"ש בסי' פ"ו סק"ד ובסי' קצ"ח סק"ג וע"ש. ומש"ה כאן בפקדון ס"ל לש"ע כיון דבכרך א' לא פשע מידי א"כ אין לו לנפקד להחזיר לבעלים אלא אומר הרי שלך לפניך כל היכא דאיתיה ואינו מחויב אפי' לצי"ש ואפי' תבעו אבל במקח סי' רכ"ב בלקח מחמש' בני אדם דהתם ה"ל חוב וצריך להחזיר חובו ליד בעליו וכיון שאינו יודע מי הוא בעליו צריך להחזיר לשניהם כשתבעו ליה לצי"ש אבל בפקדון ליכא דין חזרה כלל וכמ"ש אלא על הבעלים להחזיר על שלהם ומש"ה אפי' חיוב לצי"ש אין בו ודוק:
ב סָעִיף ג ואי אינהו לא תבעי ליה ז"ל הרא"ש פרק המפקיד ומה"ט ניחא לי הא דקתני אביו של א' מכם הפקיד אצלי מנה ולא קתני א' מכם הפקיד אצלי כדקתני גבי גזל דבכה"ג אפי' לצי"ש לא מחייב דהמפקיד עצמו ה"ל למידק עכ"ל אבל בתוס' שם ד"ה התם דקא תבעי ליה ז"ל ולר' טרפון נקט ברישא אביו של א' מכם ולא נקט א' מכם לרבותא דאפי' שמא ושמא נותן לכל א' וא' לצי"ש ולר' עקיבא נקט אביו דמשמע שמא ושמא כו' ונקט אביו דאם הם עצמו הפקידו א"כ מסתמא תבעי ליה וה"ל ברי ושמא אפי' מדינא חייבין עכ"ל ומדבריהם נרא' דאפילו שמא ושמא מדכתבו דאם הם עצמן הפקידו מסתמ' תבעי ליה הא ע"כ אינו אלא בתבעי דאי לא תבעי אפילו לצי"ש פטור אלא משמע דס"ל דשמא ושמא נמי חייב בבא לצי"ש ועמ"ש בסי' שס"ה סק"ב:
א סָעִיף א שהפקידו. ע"ל סי' ע"ו וסי' רכ"ב ס"ב ובא"ע סי' מ"ט ס"א:
ב סָעִיף א ישבע. לשון הרמב"ם כדין כל נשבע ונוטל ומזה משמע בנק"ח וכמ"ש בסמ"ע בסי' שס"ה. ש"ך:
ג סָעִיף א שלו. ולא סגי שיכתוב בעל המאתים לחוד על כיס שלו דאכתי יש פשיעה שמא יבא שלישי לתבוע הכיס שיש בו מנה וכדין דהפקיד לו אחד מנה ובאו ב' לתבוע כל אחד מנה דצריך ליתן לכל אחד מנה מה"ט וכמ"ש בס"ג. סמ"ע:
ד סָעִיף א פטור. דיכול לומר דקדקתי מי בעל הר' ושכחתי והא ראי' שהן ג"כ שכחוהו מדלא תבעו אותי כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך אלא נותן לזה ק' ולזה ק' וק' יהא מונח עד שיבא אליהו כיון דחד תבע ליה במקצת ואי לא תבעי ליה כלל אמרינן דהק' חולקין ולא אמרינן דיהא מונח כיון דלא תבעי ליה ליכא רמאי וכדלקמן סי' שס"ה ס"ב ע"ש עכ"ל:
ה סָעִיף א בכרך. כן הוא גי' הרי"ף והרמב"ם ולדידהו כל שלא הפקידו בכרך אחד אע"פ שהפקידו זה בפני זה ה"ל כאילו הפקידו זה שלא בפני זה וה"ל למידק אבל גי' רש"י ותוס' והרא"ש והטור הוא אם הפקידו זה בפני זה כו' עכ"ל הסמ"ע וכ"ה בב"י ונ"י פ' המפקיד ע"ש וכ"כ ר' ירוחם נ"ל ח"א שרי"ף ורש"י מחולקים בזה וכ"כ בהגמי"י פ"ה משאלה שרש"י והרמב"ם מחולקים בזה ודלא כמ"ש בסמ"ע לעיל סי' ע"ו ס"ק א' לדעת המחבר ע"ש. ש"ך:
ו סָעִיף א ותבעו. אפילו תבעו וכ"ש לא תבעו לו אם הי' בכרך אחד נותן לזה ק' ולזה ק' ומנה הג' חולקין. שם:
ז סָעִיף א מונח. ולא אמרינן חולקין כיון דתבע ליה ואיכא ודאי רמאי. שם:
ח סָעִיף א ב״ד. וכ״כ התוספות פרק הגוזל (בבא קמא דף ק״ג ע״א) ועמ״ש בסי' רכ״ב ס״ב דעת הרב' גדולי הפוסקים שיהא מונח אצלו ולשון המרדכי שם כתב בס' א״ז בשם המיי' דהא דתנן במתניתין יהא מונח עד שיבא אליהו פירוש לא לידו אלא ליד ב״ד דאל״כ לעולם יערים אדם בפקדון ויאמר איני יודע עכ״ל ותימ' שהרי המיי' לא כ״כ ולענין מ״ש לעולם יערים כו' י״ל דאינהו אפסידו אנפשייהו דהפקידו אצלו בכרך אחד מתחל' ואדרבא הם מערימים שכל אחד תובע ר' וכיון דממ״נ חד מינייהו רמאי לא חיישינן תו להערמת הנפקד ומ״מ צריך לישבע היסת שאינו יודע שהרי כל אחד תבעו ברי בר' אבל מוד' מקצת לא הוי דנימא מתוך שאיל״מ מטעם שכתבו הפוסקים הביאו הסמ״ע בר״ס זה ואפילו רוצ' להניח מנה הג' בב״ד צריך לישבע שאינו יודע. שם:
ט סָעִיף א לעולם. ר"ל עד שיבא אליהו וה"ה עד שירצו לחלוק המנ' הג' וכמ"ש בס"ס זה גבי בהמות. סמ"ע:
י סָעִיף א פטור. הה"מ וכ"כ נ"י וסמ"ג והתוספות ועמש"ל סי' רכ"ב ס"ב שגם דעת הרמב"ם והרשב"א כן ודברי המחבר שם צ"ע. ש"ך:
יא סָעִיף א וי"א. כ"כ הטור והרא"ש ודעת התוספות וסמ"ג ורוב הפוסקים אינו כן. שם:
יב סָעִיף א שמים. אבל לא תבעו ליה פטור אף לצי"ש. שם:
יג סָעִיף ג לשניהם. פירוש אחר שישבעו שניהם וא"ת מאי שנא ממ"ש הט"ו בסי' רכ"ב ס"ב דאם לקח אצל אחד מחמש' ואינו יודע ממי לקח ובאו כל החמש' ותבעו אותו דמניח מעות המקח בב"ד ומסתלק עד שיודו להאחד וי"ל דשאני התם דסתם מקח עומד להתפרע מיד ולא ה"ל למידק משא"כ בפקדון שהוא לאחר זמן דמקרי פשיע' מה שלא כתב שם המפקיד על כיסו כ"כ בנ"י. סמ"ע:
יד סָעִיף ג לצאת. הטעם דדוקא כששניהן הפקידו זה ק' וזה ר' עליה דנפקד רמיא טובא למידק ולכתוב שם בעל הר' על פקדונו דהרי ידע דשניהן הפקידו בידו ויחזרו ויתבעו ממנו ושמא יחליף של זה בזה משא"כ הכא דרק אחד הפקיד בידו יש לו להתנצל ולומר סברתי מי שהפקיד בידי הוא שיבא ולא אחר מהשוק שלא הפקיד כלל ומה"ט נמי באומר אביכם של אחד מכם כו' הוי פשיע' וחייב בבא לצי"ש וע"ל ס"ס ע"ו. שם:
טו סָעִיף ד לשניהם. אחר שישבעו ובהא אין חילוק אפילו הפקידו יחד ומקושרין זה בזה דהרי אין לו להתנצל ולומר ראיתי שאינכם מקפידין כו' דיכול כל אחד מהן לומר מה הי' לי לעשות דלא הי' בידי לשמור נפשי מרמאות דאפילו אם היינו מפקידין זה שלא בפני זה ירא' השני את הבהמ' במרע' בשדה ויבא ויאמר זו שלו הית' כ"כ התוספות ועיין בס' א"א דף ק"ד ע"ג:
טז סָעִיף ד שלא מדעתו. וכתבו התוספות דל"ד שלא מדעתו קאמר אלא שלא בראייתו של רועה דהשתא לא ה"ל למידק. שם:
א סָעִיף א ישבע כו'. כמו חנוני ופועלים ושני מלוים בפ' הנשבעין אף שכ"א לבדו ח"צ לישבע כמ"ש בסי' צא:
ב סָעִיף א שהל"ל כו'. רי"ף ורמב"ם:
ג סָעִיף א ואי אינהו כו'. וכ"כ תוס' ורא"ש מדל"ק שם אלא התם דקתבעי כו' ש"מ דלא הדר מתי הראשון ועוד דקאמר שם ב' ומי א"ר כל בשתי כו' כ' הרא"ש אלא ש"מ דבכרך אחד אף לצאת י"ש א"צ ובשתי כריכות חייב אף בדיני אדם אי תבעי ליה ואוקימתא דסיפא בכרך א' הא בשתי כריכות חייב וז"ש לעיל ישבע ואי לא תבעי כו' כמ"ש הכא בבא כו' דיקא כו' וה"ה בסיפא בכה"ג בשתי כריכות:
ד סָעִיף א לפיכך אם כו'. גי' בגמ' סיפא שהפקידו לו בכרך א' דלא ה"ל למידק דא"ל אכתי כו':
ה סָעִיף א מונח אצלו. רמב"ם וערש"י שם ב' ד"ה אם נטל כו' ודברי המ"מ וש"ע בסי' רכ"ב ס"ב צ"ע שכ' מונחים בב"ד:
ו סָעִיף א וי"א כו'. וכ"כ תוס' ק"ג א' ד"ה אבל כו' ע"ש:
ז סָעִיף א ואפי' בבא כו'. מ"מ וכפי' תוס' שם ד"ה התם כו':
ח סָעִיף א וי"א כו'. הרא"ש דס"ל דמתני' בדיני אדם דרישא לחוד בדיני שמים אבל בדיני שמים חייב אף בסיפא כיון שהוא טוען שמא וכמ"ש במנה לי בידך והלה אומר א"י בב"ק קי"ח א':
ט סָעִיף ב ודמי הגדול כו'. רמב"ם דלא כרש"י ומש"ש וצריכא כו' היינו פסידא וכמש"ש דאדם רוצה בשלו ואמרו חיישינן שמא עיניו נתן בה אע"ג שמשלם לו:
י סָעִיף ג וכן מי כו'. מתני' שם וכס"ד בתבעוהו דלא אוקמי בהודה ולצאת י"ש אלא לר"ט ואנן קי"ל כר"ע:
יא סָעִיף ג ואי אינהו כו' אבל כו'. שם למסקנא הכא כו' וכ' הרא"ש דוקא אביו מדל"ק אחד מכם ועבה"ג ועס"ס ע"ז די"ח וכ"מ בתוס' הנ"ל ד"ה התם כו':
יב סָעִיף ד וכן כו'. כשיטתו דוקא בכרך א' ובזה א"נ לכל הדחוקים של תוס' ד"ה והאמר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.