א ג' דִינִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה בְּאַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים, אֵינָם לֹא בְּקַרְקָעוֹת וְלֹא בַּעֲבָדִים וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת וְלֹא בְּנִכְסֵי גּוֹי וְלֹא בְּהֶקְדֵּשׁוֹת הֵן שֶׁל מִזְבֵּחַ אוֹ שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, נוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אוֹ שׁוֹאֵל אֵינָם מְשַׁלְּמִים, וּמִכָּל מָקוֹם שׁוֹמֵר שָׂכָר מַפְסִיד שְׂכָרוֹ עַד שֶׁיִּשָּׁבַע שֶׁשָּׁמַר כָּרָאוּי. וְכֵן פְּטוּרִים אַף מִפְּשִׁיעָה, וְהָכִי קַיְמָא לָן. וְיֵשׁ מְחַיְּבִים בִּפְשִׁיעָה. וְכָל אֵלּוּ, חוּץ מִן הַהֶקְדֵּשׁוֹת, פְּטוּרִים אֲפִלּוּ מִשְּׁבוּעָה שֶׁאֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ו סָעִיף ל"ט. שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ, חַיָּב, דְּגָרַע מִפְּשִׁיעָה (הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ט סִימָן ב'). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ו', וְעַיֵּן בְּר' יְרוּחָם נ"ל ח"ב). הַשּׁוֹאֵל בַּיִת וְנִשְׂרַף, פָּטוּר לְשַׁלֵּם, דְּהָוֵי לֵהּ קַרְקָעוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַדַּיָּנִים וְשָׁם בַּתּוֹסָפוֹת).
ב הָא דְּאֵין נִשְׁבָּעִין עַל אֵלּוּ, הָנֵי מִלֵּי בִּפְנֵי עַצְמָן; אֲבָל עַל יְדֵי גִּלְגּוּל נִשְׁבָּעִים.
ג אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִים עַל אֵלּוּ, הָנֵי מִלֵּי מִדְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם הֶסֵת אִם הָיְתָה שָׁם טַעֲנַת וַדַּאי.
ד כָּל אֵלּוּ, אִם קָנוּ מִיָּדָם לְהִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָם, חַיָּבִים.
ה הַמּוֹסֵר לַחֲבֵרוֹ לִשְׁמֹר דָּבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, דִּינוֹ כְּקַרְקַע, אֲפִלּוּ עֲנָבִים הָעוֹמְדִים לִבָּצֵר.
ו מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ מְעוֹת עֲנִיִּים אוֹ פִדְיוֹן שְׁבוּיִים וּפָשַׁע בָּהֶם וְנִגְנְבוּ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: לִשְׁמֹר, (שְׁמוֹת כב, ט) וְלֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים, וַהֲרֵי הוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאֵין זֶה הַמָּמוֹן מֻפְקָד לַעֲנִיֵּי מָקוֹם זֶה אוֹ לִשְׁבוּיִים יְדוּעִים. אֲבָל אִם הָיָה לַעֲנִיִּים אֵלּוּ אוֹ לִשְׁבוּיִים אֵלּוּ, וַהֲרֵי הוּא קָצוּץ לָהֶם, הֲרֵי זֶה הַמָּמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִים, וִישַׁלֵּם אִם פָּשַׁע, אוֹ יִשָּׁבַע שֶׁלֹּא פָשַׁע, כְּדֶרֶךְ כָּל הַשּׁוֹמְרִים. וְכֵן אִם הַגַּבַּאי אָמַר לַשּׁוֹמֵר: שְׁמֹר לִי, חַיָּב כִּשְׁאָר שׁוֹמֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹבֵל).
ז מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ מָמוֹן פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים וּבָאוּ עָלָיו גַּנָבִים וְקָדַם וְהִצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן שְׁבוּיִים, אִם הוּא פָטוּר, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ"ב סָעִיף ט'.
ח מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים, דִּינוֹ כְּדִין מָעוֹת שְׁאָר כָּל אָדָם וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם.
ט גּוֹי שֶׁהִפְקִיד וְאַחַר כָּךְ נִּתְגַיֵּר, אֵין לוֹ כָּל דִּינֵי הַשּׁוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ יִשְׂרָאֵל. וְכֵן חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן בְּיַד הַשּׁוֹמֵר (טוּר בְּשֵׁם רַמְבַּ"ם פֶּרֶק ב' דִּשְׂכִירוּת).
י אֵין הַשּׁוֹמֵר חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ בְּתוֹרַת שְׁמִירָה. אֲבָל אִם נָתְנוּ לוֹ לְאַבֵּד, פָּטוּר, דְּדַרְשֵׁינָן: לִשְׁמֹר (שְׁמוֹת כב, ט) וְלֹא לִקְרֹעַ וְלֹא לְאַבֵּד. וְהָנֵי מִלֵּי דְאָתָא לְיָדֵהּ מֵעִקָּרָא בְּתוֹרַת קְרִיעָה וְאִבּוּד, אֲבָל אִי אָתוּ לְיָדֵהּ מֵעִקָּרָא בְּתוֹרַת שְׁמִירָה, וַהֲדַר אָמַר לֵהּ: קְרַע, חַיָּב אוֹ לָא אָמַר לֵהּ עַל מְנַת לִפְטֹר:
א סָעִיף א ולא בהקדשות הן של מזבח עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' ל' ובסי' ק"ג וק"ח:
ב סָעִיף א ומ"מ ש"ש כו'. עיין בתשו' רא"ן ששון סי' ע"ג:
ג סָעִיף א והכי קי"ל. ואני הוכחתי לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"ב דהעיקר כהרמב"ם דבפשיע' חייב:
ד סָעִיף א שומר שמסר לשומר בדברים אלו חייב כו'. וכ"כ בד"מ וז"ל כ' הרא"ש בתשו' כלל ל"ט סי' ב' אע"ג דדברים אלו פטורים אפי' מפשיעה אפ"ה בשומר שמסר לשומר חייב דהוי כאלו השליכו לנהר וזה דלא כתשוב' מהרי"ק שורש ו' שפטר בהקדשות שומר שמסר לשומר וע"ש עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהרא"ש בתשובה שם מיירי להדיא שנתנו לשני לגמרי ולא בתורת שמירה ע"ש אבל בשומר שמסר לשומר לא פליג אמהרי"ק ולא מסתבר כלל לומר דגרע מפשיעה וכ"כ הרא"ש גופיה בפרק המפקיד דשומר שמסר לשומר אפילו פשיעה לא הוי וכן מוכח לעיל סי' רצ"א סכ"ו דפסקו כל הפוסקים והט"ו דאם מביא השומר הראשון עדים שנאנס אצל השומר השני או שראה שנאנס אצלו ויכול לישבע על זה פטור וכן מוכח בש"ס פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ו ע"ב) גבי הא דמשני רבא התם לדידי דאמינא אנת מהימנת לי בשבועה ליכא לאותב' כלל ופסקו כל הפוסקים כרבא ואי הוי פשיעה הא ה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב וגם מהרי"ק שם לא כ' דהוי פשיעה אלא למ"ד דיכול לו' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר (ואפ"ה פטר מהרי"ק התם מטעם דכאן פטור אפי' פשע ע"ש) אבל למאי דקי"ל דטעמא הוא משום דא"ל האיך לא מהימן לי בשבועה משמע שם במהרי"ק דאפי' פשיעה לא הוי וכ"כ הרא"ש פ' המפקיד שם דלמ"ד אין רצוני כר הוי פשיעה ולדידן אפי' פשיעה לא הוי ע"ש והוא ברור:
ה סָעִיף ג שאין נשבעין על אלו. ע' בטור [סי' צ"ה סי"ד] בשם רב האי דאין נשבעין על הקדשות ע"ש:
ו סָעִיף ג טענת ודאי כו'. ע' בב"ח סי' צ"ה וצ"ע:
ז סָעִיף ד אם קנו מידם כו' הר"ן כ' בכתובות ר"פ הנושא דלדעת הרמב"ם דלעיל ריש סי' מ' ה"ה באומר אתם עדי או חייב עצמו בשטר ע"ש ולפע"ד דדוקא התם שמתחייב עצמו מיד בלי ספק מה שא"כ הכא שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד דמי לערב שכתב הר"ן גופא שם דדמי לאסמכתא ול"מ אתם עדי רק קנין וכן מדוקדק בלשון הרמב"ם שם שכ' המתחייב עצמו בממון ולא בתנאי כו' כן נ"ל ודוק כ' הסמ"ע אבל בלא קנין אינו מחייב בדבורו אע"פ דמתנה ש"ח להיות כשואל ומתחייב בדבור בעלמא כו' דשאני התם שהוא בכלל השומרים כו' כן כתב המ"מ כו' ליתא כן במ"מ רק בנ"י ע' ב"י וכן כתוב בתוס' פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ח ע"א) ד"ה אמר ר' יוחנן כו' ול"נ הטעם דמתנה להיות כשואל והוי כאלו אמר הריני שואל דומה להריני כאלו התקבלתי משא"כ הכא דשואל גופא פטור דאין כאן דין שומרים כלל ודוק:
ח סָעִיף ו מעות עניים כו'. ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' ע"ג וע"ז:
ט סָעִיף ו ופשע בהם עיין רש"ל פ"ח דב"ק סי' ע"א וע' בתשוב' מהר"מ אלשקר סי' ע' ע"א ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ו ובתשובת רמ"א סי' ל"א ובמהרשד"ם סי' רס"ו:
י סָעִיף ו וכן אם הגבאי אמר כו'. ואם לא אמר שניהם פטורים בחלק הצדקה אבל ביתר המשכון על החוב חייב הגבאי לשלם ללוה וע"ל סי' ע"ב ס"ה מ"ש בשם רש"ל:
א סָעִיף א שלשה דינים האמורים בתורה כו'. ר"ל ש"ח דנשבע על הגניבה וש"ש על האונס ושואל דוקא כשמתה מחמת מלאכה ואי לאו חייבים:
ב סָעִיף א אינם לא בקרקעות כו'. כבר נתבאר בס"ס ס"ו ובר"ס צ"ה דילפי' לה מדכתיב בפרשת שומרין כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ודרשינן לה בכלל ובפרט דבעינן דבר דומה לפרט דהיינו דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות דאינן מטלטלין ועבדים הוקשו לקרקעות (אליבא דכ"ע במילי דאורייתא כנ"ל סי' שס"ג ס"ג) ושטרות אין גופן ממון ונכסי הקדש ושל עכו"ם נתמעטו מדכתיב רעהו ועיין בסמוך ס"ו חילוק במעות עניים ומיעוטים הללו קאי אכל מה שנזכר בהפרשה דהיינו חיוב שבועה ותשלומין:
ג סָעִיף א ויש מחייבין בפשיעה טעמא דה"ל כמפסיד בידים והפוטרים ס"ל דאינו דומה להדדי דהא שמירה בבעלים פטור בכל הד' שומרים אפי' בפשיעה ומפסיד בידים בבעלים חייב בהן אשר"י:
ד סָעִיף א חוץ מן ההקדשות והיינו הקדש גמור ולא בהקדש של העניים כ"כ הב"י ומ"מ:
ה סָעִיף א השואל בית ונשרף פטור כו' ומה"ט אפי' בא האונס מכח השואל פטור וכן פסק בעיר שושן כאן ולא כמ"ש בע"ש גופ' בר"ס ש"מ דאינו פטור אא"כ בא האונס מעלמא ולא מכח השואל ע"ש:
ו סָעִיף ג אם היה שם טענת ודאי דלא תקנו שבועת היסת כ"א אטענת ודאי לאפוקי שבועת השומרין שחייבה התורה אפי' אטענת שמא ואפי' אין טוען כלל:
ז סָעִיף ד אם קנו מידו להתחייב כו' אבל בלא קנין אינו מתחייב בדיבורו אע"פ דמתנה ש"ח להיות כשואל ומתחייב בכך בדבורו בעלמא וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רצ"א סכ"ז שאני התם דעכ"פ הואבכלל השומרים לכך מתחייב בדיבורו ביותר מאשר מתחייב מן הדין בלא דבור משא"כ הללו שאינן בכלל דין השומרין כלל כ"כ המ"מ וב"י וע"ל סי' ש"ה דכתב הטור והמחבר בס"ד דבדבור בעלמא חל התנאי בשומרים בין לחיוב בין לפטור ובפטור א"צ טעם כיון דקי"ל מחילה א"צ קנין כמ"ש הטו' והמחבר בסי' י"ב ובאינך דוכתי:
ח סָעִיף ה אפי' ענבים העומדים ליבצר. ע"ל סי' צ"ה מ"ש בפרישה גם בסי' קצ"ג ושם בסמ"ע הארכתי בישוב דברי המחבר ומור"ם מ"ש שם וסתמו וכתבו כאן ובסי' צ"ה ע"ש:
ט סָעִיף ו מעות עניים כו' פטור פי' אע"פ שאין למעות עניים דין הקדש וכמ"ש הטור והמחבר ס"ס צ"ה ובסי' רי"ב מ"מ פטור מדכתיב לשמור ולא לחלק ר"ל לא חייבה התורה כי אם כשבא לידו בתורת שמירה דהיינו שישמרנו לו בידו לזמן מה ואח"כ יחזירוהו לידו מה שא"כ ממון זה דהנותנו בידו לשמור אינו רוצה שיחזירהו לו לאחר זמן וא"ת א"כ יהיה זה שומר של עניים שיחלק להם הממון ע"ז קאמר שהוא ממון שאין לו תובעים שהרי לא ניתן לידו לחלקו לעניים מיוחדים וכיון שמה"ט הוא פטור מ"ה מסיק דאם היה זה הממון מופקד בידו לחלקו לעניים דבמקום זה זה וגם קצץ כמה יתן לכל אחד מקרי שומר דידהו כיון דאין לממון זה דעניים דין הקדש ישלם כו' ומה"ט נמי הוא שמסיק מור"ם ז"ל וכתב דאם הגבאי א"ל שמור לי חייב דהרי גילה דעתו שיהא שומר לו דהיינו שיחזירהו לידו והוא יתנו למי שירצה:
י סָעִיף ח מעות של יתומים דינו כו' קמ"ל בזה ג"כ דל"ת דאין שם שומר עליו כיון דאין נשבעין על טענת קטן ואי משום ב"ד שמסרו הממון לידו הרי ממון אינו שלהם ואינו מבקש שיחזיר להן קמ"ל כיון דכשיגדלו הקטנים יתבעו ממנו מקרי ממון שיש לו תובעים ודין שומר שלהן הוא עליו:
יא סָעִיף ח ואסור להשתמש בהן. כ"כ ג"כ הטור כאן ואין כאן מקום דין זה גם כבר כתבו הטור והמחבר לעיל ס"ס רס"ז ונראה דחזר וכתבו כאן אגב דכתבו שדינו כדין מעות של כל אדם והיינו דש"ח פטור עליו מגניבה ואבידה וש"ש פטור מאונסין ואי הוה מותר להשתמש בהן הוה חייב עליו אפילו באונסים כמ"ש הטור והמחבר שם ובסי' רצ"ב וה"א דישתמש בהן כדי שיהא חייב באחריותן וכדמי אבידה קמ"ל דלא התירו אלא באבידה דעשה טובה ע"ש סי' רס"ז:
יב סָעִיף ט עד שיהא תחילתו וסופו ישראל ילפינן מדכתיב בנתינה כי יתן איש אל רעהו גם בתשלומין כתיב ישלם שנים לרעהו ומה"ט נמי אם היה הנפקד מתחל' עכו"ם ואח"כ נתגייר והרי הפקדון עדיין בידו דאין לו דין שומר ועפ"ר שכתבתי דנ"ל להגיה כן בדברי הרמב"ם ובטור שהביאו:
יג סָעִיף ט וכן חולין ואח"כ הקדישן. בטור בשם הרמב"ם כתב עוד ז"ל וכן הפקיד של הקדש ואח"כ פדאוהו והרי הוא חולין ביד השומר וכלן חד טעם להן וכנ"ל:
יד סָעִיף י אבל אם נתנו לו לאבד פטור אפי' אם לא א"ל אבדהו ע"מ לפטור ואפי' א"ל אח"כ שמריהו לי כיון דמתחלה לא בא לידו בתורת שמירה פטור:
טו סָעִיף י והדר אמר ליה קרע חייב דאמרי' השטה בו וכוונתו היה שאם יקרענו הרי יהיה חייב כדין מזיק בידים:
א סָעִיף א ומ"מ ש"ש מפסיד שכרו עמ"ש בסי' ש"ה סק"ב:
ב סָעִיף ד כל אלו אם קנו מידם ומשמע דגם בהקדשות נמי צריך קנין דהא כתב כל אלו וקאי על כל אלו הכתוב בסעיף א' וגבי הקדש קשי' לי למה לא ישתעבד באמיד' גריד' כיון דאמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט וכיון שאומר לחייב עצמו אם יגנב או יאבד לשלם להקדש כיון דאפי' אסמכת' קונ' בהקדש כמ"ש במרדכי פ' שור שנגח דהוי כמו קנין המועיל בהדיוט וע"ש ובש"ס ס"פ הזהב דפריך משוכר את הפועל לשמור את הזרעים כו' י"ל דזרעי' הוי דין הדיוט אלא דהוה קרקע ומש"ה צריך שקנו מידו אבל גבי הקדש מהני אמיר' כמו מסיר' בהדיוט ומכ"ש זה דלאו אסמכת' גמור' היא דהא מהני קנין ואמיר' לגבוה לא גרע מקנין וצ"ע ועמ"ש בסי' ס"ו ס"ק מ"ז:
ג סָעִיף ד להתחייב באחריותם מוהר"א ששון סי' ע"ב נסתפק במתנ' ש"ח להיות כשואל וטוען שנאנס' ואומר שלא נתחייב אלא כשיהי' עדים שנגנב או נאבד אבל לא נתחייב על שבועת שומר שכר שהוא על טענת ספק והובא בש"ך רצ"א סי' ס"ק מ"ט ע"ש. אמנם נרא' כיון דמחויב לישבע עכ"פ שבועת ש"ח שאינו ברשותו ושלא פשע א"כ ממיל' נתחייב ע"י גילגול שנאנס' כיון דאפי' היכא דליכא תורת שבוע' נשבע ע"י גילגול אלא נ"מ בידוע בעדים שלא פשע ושלא נודע אם ע"י גניב' או ע"י אונס בזה הוא דראוי לספק אם צריך לישבע שנאנס כיון דבטענת ספק אינו נשבע אלא גבי שבועת שומרין וזה אינו משבועת שומרין אלא דהוא עצמו התחייב עצמו לשלם גניב' ואביד' ואין נשבעין בטענת ספק. ולדעת ש"ע סי' רצ"ד דעיקר שבוע' הוא שאינו ברשותו לית ביה נ"מ דהיכא דליכא עדים שאינו ברשותו נשבע ע"י גלגול וכמ"ש ואם בידוע בעדים שאינו ברשותו א"כ בלא"ה תו ליכא שבועת השומרין כלל. ולדעת הרמ"א בסי' רצ"ד דגם שבוע' לא פשע הוא מעיקר שבוע' הוא דאיכ' לספוקי בהך גוונא שאמרנו שידוע שלא פשע אלא שאינו ידוע אם בגניב' או באונס. ובמרדכי פרק הזהב בהא דפריך שם מהא דתנן בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו נשבעין לגזברין וכו' אמר ר' אליעזר ששבוע' זו תקנת תכמים שלא יזלזלו בהקדשות ובתר הכי פריך בשוכר את הפועל לשמור את הזרעים כו' אמר רב ששת בשקנו מידם וכתב עלה בשם רבינו מאיר דמאי דמשני בשקנו מידם קאי נמי אקושי' קמיית' ופליג אדר' אליעזר ע"ש וכיון דתנן נשבעין לגזברין משמע דאפי' במתנ' ש"ח להיות כש"ש מחויב לשבע שבועת השומרים וע"ש במוהר"א ששון שהבי' ראי' מדברי המרדכי לחייב שבוע' במתנ' ש"ח להיות כש"ש: אמנם לפמ"ש דע"י גלגול ודאי נשבעין והתם גבי שקלים צריך עכ"פ שבוע' שאינו ברשותו מדרבנן וכמ"ש בש"ך סי' ס"ו ולדעת הראב"ד אפי' מן התור' והא דפריך מנשבעין לגזברין היינו מדתנן ונגנבו או שאבדו נשבעין לגזברין דמשמע דחייב בגניב' ואביד' ע"ש בש"ך וא"כ כי קנו מידם להתחייב בגניב' ואביד' צריך שבוע' שנגנב מצד גלגול דאינו ברשותו. ובעיקר ספיקו של מוהרא"ש ירא' דאם אמר הריני מתחייב עצמי להיות כש"ש הרי הוא בתורת ש"ש לכל דיניו וצריך נמי לישבע שבאונס נאבד ואם לאו ישלם ואפי' איכא עדים שלא פשע כיון דאם קנו מידו לישבע או לשלם מהני וכמו שכתב בר"מ סי' ס"ו וכיון דהתנ' להיות כש"ש הרי נשתעבד לגמרי בדין ש"ש לישבע או לשלם כדין ש"ש בכל דינו דהא נתחייב בדברים בהאי הנא' דמהימן ליה כמו בקנו מידו ואם לא אמר להיות כש"ש אלא שהתחייב עצמו בגניב' ואביד' סתם א"כ אין בו אלא חיוב תשלומין כשידוע בעדים אבל אם ידוע בעדים שלא פשע ואינו ידוע אם באונס או בגניב' א"צ לישבע מספק כיון שלא אמר לישבע או לשלם אבל במה שאומר הריני כמו ש"ש בזה הוי דינו כש"ש לגמרי לישבע או לשלם זה נרא' ועמ"ש בסי' ס"ז סקמ"ז:
ד סָעִיף ו מי שהפקידו אצלו מעות עניים. כת' בשלטי גבורים פ' המפקיד וז"ל דהא דאומר דכי לא קייץ דפטור השומר דוקא שהפקידו אצלו עתה ארנקי של צדקה אבל ראובן שהפקיד ביד שמעון מעות ואח"כ בעוד שהן פקדון נדר אותם לעניים אז אם פשע בהם שמעון חייב דהא מתחל' בתורת שמירה אתי לידיה ואין המעש' משתנ' בחילוף הדברים כמ"ש בסמוך לעיל עכ"ל ודבריו תמוהים דהתם ס"פ החובל בקרע כסותי אמרינן דכי אתי לידיה בתורת שמיר' אינו משתנ' בחילוף דברים אף על פי שנרא' מדבריו דאינו חושש אלא אם כן יאמר בפירוש והפטר אבל זה נשתנ' בע"כ כיון שהקדישו לעניים והרי כתב הרמב"ם להדיא חולין ואחר כך הקדש פטור וכן כתב הרמ"א חולין ואח"כ הקדישו ביד שומר דפטור וזה פשוט:
א סָעִיף א ויש מחייבין בפשיעה עש"ך סי' ס"ו שסתר הראיות שהביא להפוסקים לפטור פשיעה ועי' בתומים שם שסתר בטוב טעם הראיה שהביאו מצדקה דפטור אפילו מפשיעה דשאני צדקה כיון דגילה רחמנא דלאו של בעלים הן רק של עניים ממילא פטור אפילו מזיק כמו במתנות כהונה דאפילו אכלן פטור כיון דהוי ממון שאין לו תובעים וכדמוכח מדברי הנימוקי יוסף בפ' הגוזל ומאכיל גבי ארנקי פדיון שבויים שנתן לגנבים שהקשה שהיה לו לפטור מטעם לשמור ולא לחלק אלמא דאפילו נתנן בידים פטור מה"ט ע"ש וקיימתי מסברא דנפשאי ומה שהביאו ראיה דאם פשיעה הוי מזיק אפילו פשיעה בבעלים מתחייב נלפענ"ד דלא קשה דהא ילפינן מקרא לפטור בש"ח פשיעה בבעלים בר"פ השואל מדכתיב וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון ומקר' נדרש לפניו ולפני פניו ועיין פירש"י שם שהוא משום סמיכת הפרשיות וע"כ קרא לא אתיא רק לפוטרו מתשלומין דשבועה שאינה ברשותו חייב אפילו בבעלים כמבואר בב"י סי' ס' הבאתי דבריו בסי' רצ"א ועוד דבהדיא כתיב קרא ואם בעליו עמו לא ישלם ולא בא רק לפטור מתשלומין וא"כ גזירת הכתוב הוא שאפילו בפשיעה יפטור בבעלים אבל בעבדים וקרקעות יש לנו לאוקמא פיטורא דקרא אמסתבר דלא פטרן הכתוב רק משבועה דכתיב בקרא אבל לענין תשלומין בפשיעה יש לחייבו כיון שבפי' התחייב עצמו לשמור ופשע ולא שמר הוי מזיק כמ"ש השיטה בב"מ צ"ד משא"כ בש"ש דחייב אפילו בגניבה ובגניבה בעידנ' דגני אינשי דנאנס הוא ולא עבר אחיוב שמירה רק שחייביה רחמנא בגניבה ואין עליו דין מזיק ולכן בעבדים וקרקעות פטרו הכתוב והנה בשומרים שלא עשה משיכה דלא נעשה שומר להרמב"ם בסי' רצ"א סעיף ה' נראה דאינו חייב אפי' בפשיעה דהא כתב הרמב"ם בפ"ב משכירות הלכה ח' דמחרים על מי שלקח ואינו מחזיר ולא אמר ג"כ שמחרים שלא פשע אלא ודאי דאף בפשיעה פטור ולא חשיב פושע למזיק רק במי שקבל לשמור ופשע ולא שמר אבל במי שאינו שומר כלל לא חשיב מזיק דהא אפי' פורץ גדר לפני בהמת חבירו פטור וגם נראה דאפילו הפטורים בפשיעה היינו דוקא שנתרשל בשמירה אבל אם הניחו ברה"ר שהוא מקום הפקר שחשיב אבידה מדעת הוי מזיק גמור: והנה תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב במטלטלין כשיש לתלות בשום צד שאילו לא פשע אפשר שלא היה אונס ויש להסתפק אם בעבדים וקרקעות ג"כ חייב להרמב"ם כיון דאינו חייב רק מטעם מזיק ומה"ת יחשב זה למזיק הא אפילו גרמ' לא הוי ומ"מ נלפענ"ד דחייב להרמב"ם דהא ע"כ תחילתו בפשיעה מדאורייתא חייב וכיון דס"ל להרמב"ם דלא אפקעיה רחמנא קרקעות רק משבועה דכתב בהדיא אבל התשלומין מה שחייב כשלא נשבע שלא פשע לא מיעטיה רחמנ' וממילא חייב אפילו בקרקעות כשהיה תחלתו בפשיעה כמו במטלטלין כיון דלא מעטיה רחמנא מחיוב תשלומין ואף דלא הוי מזיק בתחילתו בפשיעה ה"נ לא הוי מזיק בפשיעה גמורה דהא אחר שאינו שומר או שלא עשה קנין בשמירה פטור אף מפשיעה רק דחשיב כמזיק כיון שקיבל עליו שמירה ולא עשה מה שקיבל דהיינו שפשע בשמירה ולא שמרו כמ"ש הש"מ בב"מ צ"ד בד"ה אמר שמואל בשקנו מידו ע"ש א"כ ה"ל בתחילתו בפשיעה דחייב:
ב סָעִיף א שומר שמסר לשומר עש"ך ס"ק ד' שכתב דהרא"ש מיירי שנתנו לשני לגמרי כו' והוא תמוה מאוד דבהדיא כתב הרא"ש שם בתשובה דדוקא במסר למי שרגיל להפקיד פטור ע"ש ובנתן לגמרי אפילו למי שרגיל להפקיד חייב וכן תמה בתומים אך גם דברי התומים שכתב שהיה ידוע שאביו משליכו לאיבוד קשה ג"כ ולכן נלפענ"ד שהרא"ש ומהרי"ק לא פליגי דהרא"ש מיירי שיש לספק שעדיין הוא ברשות השני וכופר ובזה חייב הראשון דנראה דאפילו מי שלא קיבל שמירה כלל רק שבא לבית חבירו ולקח ממנו חפץ ונתנו לאחר והאחר טוען שנאבד ממנו דחייב הראשון ושומר שמסר לשומר דחייב נראה דלאו מטעם משואי"ל משלם חייב דהא הרבה פליגי ולא ס"ל משואי"ל משלם ועוד דא"כ במת הראשון יפטרו היורשין כל שלא נתחייב בב"ד שבועה () לכן נראה דהטעם הוא דכל זמן שלא נשבע השומר לא מחזקינן בנפילה וחשדינן אותו שהוא עדיין בידו וממילא הראשון חייב דכשעשה מעשה בגוף החפץ וע"י מעשה זה נאבד נחשב למזיק וכמ"ש המשנה למלך פ"ה מהל' שותפים ה"ב וכן מוכח מסי' קע"ו סעיף י' שכתב דלא יפקיד ביד אחר וכתב ע"ז דאם שינה בא' מכל הדברים דחייב ואי מטעם פשיעה הוא הא פשיעה בבעלים הוא דסתם שותף בבעלים הוא אלא ודאי דכל שא"י לישבע שאינו ברשותו של שני חייב הראשון מטעם מזיק וא"ל דהטעם דחייב בשותפין הוא משום הדין המבואר בסי' רצ"א ס' כ"ו דאע"פ שהראשון שאל או שכר בבעלים דחיוב על רשות השני וע"ש בסמוך ס"ק מ"ח דשם כתבתי דדין זה אינו אלא בשואל ושוכר שנעשה קנין חדש אצל הראשון שזוכה בשכירות של השני והוי שלא בבעלים ואף דשאלה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים פטור כמבואר בסי' שמ"ו מ"מ כיון שהזכיה באה ע"י רשות השני משיכה חדשה הוא וחייב דווקא כשבא הקנין ע"י חצירו של שואל ולא היה משיכה חדשה ורשות חדש הוא דאינו מפקיע השאלה בבעלים הראשון אבל הכא משיכה חדשה ורשות חדש הוא חייב אבל בש"ח שמסר לש"ח אם היה חייב הראשון מטעם פשיעה בשעה שמסר להשני נחשב לפשיעה בבעלים אלא ודאי דנחשב למזיק וגם הכ"מ ברמב"ם פ"א משכירות כתב הטעם דכשמסרו לאחר הוי כמזיק ע"ש משא"כ אם ידוע בעדים או ברגיל להפקיד בשבועה שנאנס ברשות השני ודאי דלא נחשב לפשיעה מה שמסרו לשני דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן והרי מסרה לבן דעת לשמור והשני שמרה כראוי לא חשיב פשיעה לומר דהוי כתחלתו בפשיעה אח"כ מצאתי בפי' בתשובת שב יעקב ח"מ סי' י"א שכתב דכשמסר לשומר שלא היה נאמן אצל הבעלים דחשיב מזיק ע"ש ונהניתי מאוד ולפ"ז ליכא מחלוקת כלל בין מהרי"ק להרא"ש דהרא"ש מיירי שא"י שנאנס אצל השני דחייב הראשון מטעם מזיק דחשדינן להשני שעדיין ברשותו הוא ומהרי"ק מיירי שידוע שנאנס אצל השני דאז ודאי דלא נחשב תחילתו בפשיעה לענין שמירה שיתחייב מחמת תחילתו בפשיעה וסופו באונס דכל כמה דליכא למיחשדיה להשני אחזוקי בגנבי לא מחזקינן והרי מסרו לבן דעת ולא פשע בשמירה וגם ליכא למיחשביה למזיק כיון שלא ע"י מעשה של הראשון נאבד דהא נאנס ממילא דז"ל המהרי"ק דמתחילה כתב הא דמרדכי אינו מחייב השומר שמסר לשומר משום אין רצוני דאין רצוני לא חשיב פשיעה והא דלא מייתי הטעם משום את מהימנית דנ"מ היכא שהגזבר נשבע או שיש עדים וגם בלא"ה לא ידעתי למה טרחינן להביא ראיה לפטור הגבאי מתשלומי העניים במסרו לאחר דפשיט' כיון שהוא פטור פשיטה שאין לחייבו דפטור מטעם אין רצוני דהא הטעם דאין רצוני לא חשיב רק למיהוי פושע וכיון בפשיעה פשיטה שאין לחייבו משום דאין רצוני עכ"ל המהרי"ק וא"כ י"ל הפי' במהרי"ק שמתחלה אמר דמשום טעמא דאת מהימנת לא מהני ביש עדים ולכך הוצרך המרדכי לומר הטעם משום דהלכה כר"י ואח"כ כתב דאפילו לטעם דאין רצוני מ"מ ליכא לחייבו ביש עדים אך בלאו הכי תמוה לי מה שהביא הר"מ המהרי"ק לחלוק על הרא"ש דהא המהרי"ק מיירי בצדקה ובצדקה ודאי דשומר שמסר לשומר פטור אפי' יהיה חשיב למזיק בידים מטעם ממון שאין לו תובעים כמו שכתב הנימוקי יוסף:
ג סָעִיף ב ע"י גילגול נשבעין היינו שאינו ברשותו דשבועה שלא פשע אינו מגלגל רק להרמב"ם דחייב בפשיעה ושבועה שלא ש"י ג"כ אינו מגלגל דהא עבדים וקרקעות אינן נגזלין ואינו מתחייב בהאונס שנעשה אחר הגזילה:
ד סָעִיף ד אם קנו מידם והנה בהקדש ג"כ אמרו בב"מ דבעינן קנו מידם והיא תמיה דל"ל קנין בהקדש הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אח"כ מצאתי בקצה"ח שהקש' זה נפלענ"ד דודאי אם אמר בפי' אם יאבד הנני מחייב עצמי כך וכך דאז באמת חייב מטעם אמירה לגבוה אמנם הש"ס לא רצה לאוקמי בזה דא"כ אין חילוק בין נותנין לו שכר שבת או לא דאזלינן בתר מה שפי' בפה רק דהכ' מיירי שקיבל על עצמו שיהיה לו דין שומרים וכיון שאין הקדש בגדר שמירה כלל לא מהני בלא קנין רק במקום שיכולין לומר דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי כמ"ש הש"ך:
ה סָעִיף ד להתחייב באחריות' בתשובת הר"א ששון הובא בש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ט נסתפק באם התנה ש"ח להיות כש"ש אם מחוייב לישבע שנאנס או שאינו נשבע רק שלא פשע וכו' תמהני דשם בתשובה פשיט ליה דחייב מדברי המרדכי ובקצה"ח סתר הוכחה זו דאם נשבע ע"י גילגול שבועה שא"כ והא דמקשה שם הש"ס כבר תי' הש"ך לעיל סי' ס"ו ע"ש עכ"ל קצה"ח ולא ידעתי דכוונת הר"א ששון הוא דהוכחה הש"ס הוא מדלא קתני ואמר שנגנבה משמע שידוע שנגנבה והשבועה הוא שלא פשע וכיון דהמרדכי כ' דתי' דר' יוחנן בשקנו מידו קאי על הקושי' דנשבעין לגזברין מוכח דנתחייב אף בשבועה וע"ש עוד בהר"א ששון שכתב דש"ש שהתנה שיהיה דינו כש"ח דמ"מ אם נאבד מפסיד שכרו:
ו סָעִיף ו מעות עניים ודוקא שהשומר הוא המחלק אז הוי ממון שאין לו תובעין שכל עני שיבוא יכול לומר לו לא לך אתן כ"א לאחר אבל הציבור שנותנים מעות לגבאים שהן נותנין לכל עני כדינו וכפי אומד דעתם ואם יתרבו עניים צריך הציבור להוסיף ואם יתמעטו עניים וישאר ממון נוטל הקהל המעות לצורכם וגם יש להקהל רשות לשנות המעות ודאי דמעות הציבור הוא והוי כיש לו תובעין דחייב וכן שאר מעות מצוה של ציבור כגון מעות שהכינו לבית העולם או לבית הכנסת מעות ציבור הוא ויש לו תובעים וחייב וכן מבואר בב"י בטור סוף סי' צ"ו דממון הדיוט הוא לענין שבועה וה"ה לזה דשבועה ותשלומין שווין:
ז סָעִיף ו וכן אם הגבאי אמר עש"ך ס"ק י' ויש שם ט"ס וכצ"ל ואם השכין אחד משכון לגבאי בעד מעות והגבאי מסר לשומר אם אמר לו הגבאי שמור לי האחד חייב ואם לא אמר לו וכו':
ח סָעִיף ו אמר לשומר שמור לי לכאורה קשה דהא הגבאי לא קנה מעות הצדקה והמעות עדיין של צדקה הן ועוד קשה דהא במרדכי דהוא מרא דהאי דינ' כתב שאמר שמור לי ואתחייב לשלם ונראה דהרמ"א היה לו הוכחה דאפי' בשמור לי לחוד חייב דאילו אינו חייב בשמור לי לחוד אף כשאמר ואתחייב לך אינו חייב עד שקנו מידו כמו בקרקעות אלא ודאי דנתחייב בשמור לי לחוד והטעם דנתחייב שני יותר מהראשון נראה דלא פטרה רחמנא רק אם נאבד אצל מי שהיה לו רשות לחלק דנגדו הוי ממון שאין לו תובעין דלכל עני שיבוא יכול לומר לאחר אתן אבל הגבאי שיש לו רשות לחלק שנתן לאחר לשמור הוי ממון שיש לו תובעין ולא אמרינן דלא יתחייב השומר להגבאי רק בדמי טובת הנאה כמו בגונב תרומה והטעם נראה דכיון שהגבאי מברר העניים שרוצה לחלק להם אמרינן ברירה שלהם נתרצה תיכף והן הן התובעין דבממון אמרינן ברירה והטעם נראה אף דבגט כה"ג כגון לאיזה שארצה אגרש פסול ולא אמרינן הוברר שלזאת נתרצה מעיקר' מ"מ בממון אמרינן ברירה דשאני גיטין דבעי ברירה חזקה כמ"ש מהר"א ששון סי' קכ"ב:
ט סָעִיף ח ואסור להשתמש יש להסתפק במעות ציבור שביד הגובה או הפרנס אם מותר להשתמש בהמעות דלא דמי למעות מותרין דשם כיון שנתן לו מותרין הוי כנותן לו רשות להשתמש אבל הכא כיון שהמעות נגבה מיחידים והן לא נתנו רשות אך י"ל שאדעתא דציבור נותנין והן נותנין מותרין כדי שיתחייב באחריות אבל אם נשאר תחת יד הפרנסים לא ידענ' אם יש להן רשות להשתמש דבהו ודאי דלא שייך שנתנו לו מותרין אדעתא כדי להשתמש בהן כדי שיתחייב באחריות וגם אין לומר דמסתמ' ניחא להו שיהיה מותר להשתמש כדי שיתחייב באחריות דא"כ במעות אבידה ג"כ נימא הכי:
א סָעִיף א מזבח. עיין בתשובת ראנ"ח סי' ל' וסי' ק"ג וק"ח:
ב סָעִיף א שכרו. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' ע"ג:
ג סָעִיף א קיי"ל. ואני הוכחתי בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו דהעיקר כהרמב"ם דבפשיע' חייב. ש"ך:
ד סָעִיף א ההקדשות. היינו הקדש גמור ולא בהקדש של עניים כ"כ ב"י ומ"מ. סמ"ע:
ה סָעִיף א חייב. והש"ך השיג על הרמ"א בזה וכתב דהרא"ש בתשוב' לא מיירי אלא שנתנו לשני לגמרי ולא בתורת שמירה אבל בשומר שמסר לשומר לא פליג אמהרי"ק וכ"כ הרא"ש גופיה בפרק המפקיד דשומר שמסר לשומר אפי' פשיע' לא הוי וכן מוכח בסי' רצ"א סכ"ו דפסקו כל הפוסקים והט"ו דאם הביא שומר הראשון עדים כו' ע"ש:
ו סָעִיף א קרקעות. ומה"ט אפילו בא האונס מכח השואל פטור וכ"פ בע"ש כאן ודלא כמ"ש בר"ס ש"מ דאינו פטור אא"כ בא האונס מעלמא ולא מכח השואל עכ"ל הסמ"ע:
ז סָעִיף ג ודאי. דלא תקנו שבועת היסת כי אם אטענת ודאי לאפוקי שבועת השומרים שחייב' התור' אפילו אטענת שמא ואפילו אינו טוען כלל. שם:
ח סָעִיף ד מידם. הר"ן כ' בר"פ הנושא דלדעת הרמב"ם פי"א מה' מכיר' ה"ה באומר אתם עדי או חייב עצמו בשטר ע"ש ולפע"ד דדוקא התם שמתחייב עצמו מיד בלי ספק משא"כ [הכא] שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד דומ' לערב שכתב הר"ן גופיה שם דדמי לאסמכתא ולא מהני אתם עדי רק קנין וכן מדוקדק בל' הרמב"ם שם שכתב המתחייב עצמו בממון ולא בתנאי כו' וכתב הסמ"ע אבל בלא קנין אינו מתחייב בדבורו אע"פ דמתנ' ש"ח להיות כשואל ומתחייב בכך בדבור בעלמא וכמ"ש בסי' רצ"א סכ"ז שאני התם דעכ"פ הוא בכלל השומרים לכך מתחייב בדבורו יותר מאשר מתחייב בדין בלא דבור משא"כ הללו דאינן בכלל שומרים כלל כ"כ המגיד משנה כו'. ליתא כן במגיד משנה רק בנ"י עיין בב"י וכ"כ התוספות ב"מ דף נ"ח ע"א ד"ה א"ר יוחנן כו' ול"נ הטעם דמתנ' להיות כשואל והוי כאילו אמר הריני שואל דומ' להריני כאילו התקבלתי משא"כ הכא דשואל גופיה פטור דאין כאן דין שומרים כלל ודו"ק. ש"ך:
ט סָעִיף ו ופשע. עיין רש"ל פ"א דב"ק סי' ע"א ובתשובת מהר"מ אלשקר סי' ע' וע"א ובתשובת מהרי"ט סי' קט"ז ובתשו' רמ"א סי' ל"א ובמהרשד"ם סי' רס"ו ובתשו' מהר"א ששון סי' ע"ג וע"ז:
י סָעִיף ו פטור. פירוש אע"פ שאין למעות עניים דין הקדש וכמ"ש הט"ו ס"ס צ"ה ובסי' רי"ב מ"מ פטור שנאמר כו' ר"ל דלא חייב' התור' כי אם כשבא לידו בתורת שמיר' שישמרנו לזמן מה ואח"כ יחזירנו לידו משא"כ בממון זה דהנותנו בידו לשמור אינו רוצה שיחזירוהו לו אח"ז וא"ת א"כ יהי' זה שומר של העניים שיחלק להם הממון ע"ז קאמר שהוא ממון שאין לו תובעין כו'. סמ"ע וע"ש:
יא סָעִיף ח כל אדם. קמ"ל בזה דל"ת דאין עליו שם שומר כיון דאין נשבעין על טענת קטן ואי משום ב"ד שמסרו הממון לידו הרי הממון אינו שלהן ואינן מבקשין שיחזיר להן אפילו הכי כיון דכשיגדלו הקטנים יתבעו ממנו מקרי ממון שיש לו תובעין ודין שומר שלהן הוא עליו. סמ"ע:
יב סָעִיף ט שהפקיד. וה"ה אם הי' הנפקד מתחל' עובד כוכבים ואח"כ נתגייר והרי הפקדון עדיין בידו אין לו דין שומר. שם:
יג סָעִיף ט הקדישן. בטור בשם הרמב"ם כתב עוד וז"ל וכן הפקיד של הקדש ואח"כ פדאוהו והרי הוא חולין ביד השומר וכולן חד טעם להן. שם:
יד סָעִיף י לאבד. אפילו לא א"ל אבדיהו ע"מ לפטור ואפילו א"ל אח"כ שמרהו לי כיון דמתחל' לא בא לידו בתורת שמיר' פטור. שם:
טו סָעִיף י חייב. דאמרינן השטה בו וכונתו הי' שאם יקרענו הרי יהי' חייב כדין מזיק בידים. שם:
א סָעִיף א ולא בנכסי. ע' בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חא"ח סי' י"א שהביא דברי ס' מקור חיים סי' תמ"ח סק"ט שכתב שם דאף דאין דין שומרים לעובדי כוכבים מ"מ במשכון אפי' בעובדי כוכבים הוי ש"ש כמ"ש התוספות ס"פ האומנין והשיג עליו. עש"ה:
ב סָעִיף א ומכל מקום ש"ש מפסיד שכרו. עיין בתשובת בית דוד חח"מ סי' א' שכתב דאם מסר בידו עשר שטרות והתחייב ליתן לו שכר שמירתן עשרה זהו' ונאבד א' מהם בפשיעת השומר באופן דמפסיד שכרו פשוט דמפסיד שכר כולן וא"צ לשלם לו שכר שמירה כלל אפי' בעד השטרות ששמרן יפה וראיה לזה מהא דאיתא במסכת ע"ג דף ס"ה ע"א רבא אמר ל"ק הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות כו' ופרש"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך אגרא שייך ביה הרי להדיא דהיכא דשכרו בהבלעה על כמה חפצים כל כמה דלא השלים כל מלאכתו לא יהיב ליה שכר כלל וא"כ ה"ה היכא דנאבד א' מהם אבד כל שכרו ע"ש. וכתב עוד אמנם בהבלעת הימים אינו כן שאם שכרו לשמור השטרות עשרה ימים בעד עשרה זהו' ופשע ביום העשירי וע"י כן נאבדו אינו מפסיד שכר הימים שעברו וזה מוכח מסוגיא דפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) גבי השוכר את הפועל לשמור את התינוק ואתה פרה כו' דפריך אי הכי רישא דתני אין אחריות שבת עליו ה"נ דהפסיד את שכרו ומי אית ליה שכר שבת כו' ואי ס"ד דבסיפא בפשיעת שבת מפסיד שכר כל השנה מאי קשיא ליה מרישא דאימא דה"ק אין אחריות שבת עליו ולכך אינו מפסיד שכר כל השנה אבל בסיפא דשכרו בהבלעה אחריות שבת עליו ואם אירע הפסד בשבת מפסיד שכר של כל השנה אלא ע"כ דגם בסיפא אינו מפסיד רק שכר שבת כו' ולא קשה מהא דמוכח במס' ע"ג הנ"ל דהבלעת החפצים כל כמה דלא השלים מלאכתו לא יהיב ליה שכר כלל דבאמת יש לחלק בין הבלעת החפצים ובין הבלעת הימים כו' עכ"ד ע"ש. ותימה שלא זכר דברי התומים בסימן ס"ו ס"ק ס"ח שכתב בהדיא דאם שכרו על כמה מים בהבלעה הפסיד גם שכר הימים שעברו רק אם שכרו לימים נפרדים אין מפסיד של שאר ימים וכתב שם דזה דפריך אלא רישא כו' דל"ל יפסיד השכירות אם נגנב או נאבד בשבת מן כל ימי שבוע הואיל ואינו בשבת ש"ש דהא אף אם היש בשבת ש"ש אין מפסיד של שאר ימים כיון ששכרו לימים נפרדים ע"ש. גם בש"ס ד' ווילנא החדשים בהגהות הגאון מוהר"י שטראשון לסוגיא זו כתב בפשיטות דבסיפא בהיה שכיר שבת שכיר חודש כו' מפסיד שכר כל השבת וכל החודש דזה דומה להעבר לי מאה חביות בק' פרוטות דבעבודת כוכבים דף ס"ה אבל ברישא בשכיר יום אינו מפסיד אלא שכר אותו היום בלבד דדמה להעבר לי חבית חבית בפרוטה דכל חדא שכרה באפי נפשה ולהכי פריך שפיר אי הכי רישא כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סי' ש"ה ס"ג בנ"צ בד"ה היו הבעלים:
ג סָעִיף א בדברים אלו ע' בתשובת מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' ז' מ"ש בזה:
ד סָעִיף א השואל בית כו' דה"ל קרקעות. עבה"ט שכ' ומה"ט אפי' בא האונס מכח השואל פטור כו' וע' בתשובת פני יהושע ח"ב סימן ק"ו מ"ש בזה ומדבריו מבואר דס"ל הלכה למעשה כהרמ"א לעיל דקיי"ל דאף מפשיעה פטורים ודלא כש"ך שהובא בבה"ט סק"ו וכן מבואר בתשובת זכרון יוסף סימן א' שהבאתי לעיל סי' רצ"ו ס"ה סק"ה או דס"ל דהוא ספיקא דדינא ואין להוציא מן המוחזק (וכ"ד העט"צ סק"א וכמ"ש בתשובת ב"ש אחרון סימן ו' הבאתיו בסי' ס"ו ס"מ בד"ה היא עיקר דודאי המוחזק יכול לומר קים לי כרמ"א ורוב גדולי הראשונים דאף בפשיעה פטור ע"ש וכן נראה דעת תשובת שב יעקב חח"מ סי' י"ב ע"ש:
ה סָעִיף ו ונגנבו פטור. עבה"ט וע' בנה"מ שכתב ודוקא שהשומר יהי' המחלק דאז הוי ממון שאין לו תובעין ולכן מסיים בהגה כשאמר לשומר שמור לי דחייב כיון שהמפקיד יכול לחלק למי שירצה הוי ממון שיש לו תובעין וכן מעות צבור שנתנו לגבאים כו' ע"ש אולם בתשובת חו"י סימן קצ"ט דעתו דאפי' ביש גבאי צדקה והוה המחלק מצד זה לא נקרא ממון שיש לו תובעים לולי דקיץ להו כו' (אך כתב ומ"מ נ"ל דאם הצדקה שייך לבני עיר יכולים להעמיד מורשה דלא גרע כחם משאר תובעים רבים בשותפות מן יחיד אפי' לא קיץ להו ואחר שיש לו תובעין חייב לשלם כו') ע"ש וכן מבואר בתשובת שיבת ציון שיובא בקמן סק"ח. ולדינא צ"ע ועי' בנ"צ מ"ש בזה:
ו סָעִיף ו ולא לחלק לעניים. עי' בתשובת חות יאיר סימן קצ"ט שכתב דהא קיי"ל לשמור ולא לחלק לעניים ולכן פטור הנפקד אם פשע היינו מדיני אדם משום דליכא מאן דמצי תבע ליה אבל לצאת ידי שמים חייב וק"ו אם מחייב באמירה שאומר ליתן לעניים כדרז"ל בריש ר"ה דף ו' בפיך זו צדקה דה"ל כאינו נמסר להם עי' תוספות ב"ק דף ל"י. איך יפטר זה שפשע בממון של צדקה הנמסר לו זה אי אפשר להעלות על לב רק ודאי בדיני שמים חייב לפרוע לעניים הן עניי עיר או דעלמא כו' ולכן קיי"ל ביו"ד סי' ס"א סט"ו האוכל מתנות כהונה פטור מדיני אדם וחייב בד"ש כו'. וכתב שם שנשאל במעשה בשמש שהיה דרכו לסבב בקלפי בבה"כ יום יום ובכל ערב שבת הביאה לגבאי הצדקה והג"צ פותחה וסופר ומונה הנמצא וכותבו בפנקסו ומחלקו לעניי עיר ונתוודע אח"כ שהשמש היה גונב בכל שבוע מתוך הכלפי דרך החריץ שלמעלה והורידו להשמש והוקנס בבזיונות ובממון לא קנסוהו כי אמרו הלואי שישיב את הגזילה ומ"מ חקר השמש אצל בעל תורה אחד אם כשתשיג ידו מחוייב להשיג הגזילה וכמה ישיב כי הגיד לו למדן אחד דפטור מהשבה במ"ש רז"ל לשמור ולא לחלק לעניים. והשיב ע"ז באריכות ומסיק שצריך השמש לשלם ולהוציא מתחת ידו הסך מה שגנב לפי אומדנא ואם ירצה לצאת נקי ככסף צרוף ישלם עד שברור לו שגניבתו לא היה יותר כמ"ש במשנה ובטור וש"ע יו"ד סי' רנ"ח ס"ג נדרתי וא"י מה נדרתי כו' ויחזיר מעות השבה ללשכה ההיא שממנה גנב באופן שיבא המעות ג"כ לעניי אותה עיר. וכ' עוד שכבר אירע לפניו מעשה כיוצא בזה בחבורה לומדים שהיו נותנים כ"א דבר קצוב לקלפי בכל שבוע והמעות יהיו ב' שלישים לסעודה שיעשו בכל סיום ספר ושליש לעניי העיר ע"פ גבאי החבורה וחבירו ויהי היום שהוצרך אותו הגבאי שבידו הקלפי ליסע למרחוק נתן הקלפי שבה המעות לערך חמשים ר"ט לחבירו הגבאי ופשע בשמירתה ונגנבה וצעקו בני חבורה על הגבאי והגבאי על חהירו ושאלו אותו להגיד להם ע"פ הדין. והשיב שהגבאי לא פשע באשר חבירו היה ג"כ גבאי פעמים וגם זאת הפעם לא קפדו בני חבורה ביד מי משניה' הפנקס או הלשנה רק חבירו שפשע מחוייב לשלם לפי אומדנא מה שהיה ממון בלשנה שני חלקים לבני החבורה דה"ל ממון שיש לו תובעים כשותפים או ע"י הרשאה וחלק שליש השייך לעניים פטור מדיני אדם ומ"מ לצאת י"ש צריך ג"כ לשלם לעניים הרגילים ליטול מזה ע"ש. והנה משמעות לשון התשובה שם דגם במעשה ראשונה לא הצריך השמש לשלם רק לצאת י"ש אבל לא מדיני אדם (עי' בנ"צ) ובזה מבואר דס"ל בפשיטות לאו דוקא אם פשע ה"ה מזיק בידים וכן מבואר דעת התומים לעיל סי' ס"ו ס"ק ס"ט ובנה"מ בסי' זה סוף סק"ב ע"ש וע' בתוספות ב"ק צ"ג בד"ה ורמינהו ודו"ק:
ז סָעִיף ו וישלם אם פשע. ע' בתשובת נו"ב תניינא חח"מ סי' נ"ד הטעם למה נקט הרמב"ם והש"ע פשיעה דוקא דלכאורה לפ"ד הרמב"ם והמחבר בסי' רס"ז סט"ז שפסקו כרב יוסף דשומר אבידה כשומר שכר א"כ ה"ה הכא הוי ש"ש כמבואר מדברי התוספ' במסכת שבועות דף מ"ב ע"ב בד"ה שומר חנם וא"כ אפי' בגניבה ואבידה ג"כ חייב כו' ע"ש מ"ש בזה:
ח סָעִיף ו הגבאי אמר לשומר. ע' בתשובת שיבת ציון סי' צ"ט בעובדא שאירע בקהלתו בגבאי א' מגבאי בתי כנסיות אסף מעות נדבה מאנשי בהכ"נ שלו לצורך קמחא דפסחא לעניי קהלתם והמעות היו שטרי הקיר"ה (איינלעזינגס שיינע) וכרך אותם בנייר הרשימה מהנדבות והניחם בתוך כיסו ואח"כ נאבד ממנו ועלה בדעת השואל לפטור הגבאי מלשלם מצד שלשה טעמים. הא' דאין זו פשיעה כיון שהניחם במקום שמניח מעותיו כו'. הב' אף אי הוי פשיעה יש לפוטרו משום דלא ליתי לממנע כמו באפטרופס שמינהו אבי יתומים כמבואר בש"ך סי' ר"צ ס"ק כ"ה דהוי ספיקא דדינא כו'. הג' מטעם דנשמור ולא לחלק לעניים כמבואר בש"ע סי' ש"א ס"ו וזה הוי מידי דלא קייץ דאף שהוא מיוחד לעניי קהלתו מ"מ יש ביד הגזברים לחלק וליתן למי שלבם חפץ והרי זה ממין שאין לו תובעים ופטור אפי' בפשיעה. והוא ז"ל השיב דכל השלשה טעמים אין בהם ממש לפטור את הגבאי דהא ודאי דזה הוי פשיעה מה שלא שם השטרות בתוך אמתחת של עור המיוחד לכך ואח"כ להניח בכיסו כו' (עמ"ש לעיל סי' רצ"א סי"ח סק"ה) וגם לא שייך חשש דממנע כיון שגבאי בהכ"נ בוחרים הצבור והוא לו שבח ותפארת. יש לו דין אפטרופס שמינהו ב"ד לאבא שאול כו' (עמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ה סק"י) . וגם טעם הג' דהוי ממון שאין לו תובעים נמי ליתא בודאי אם היה המנהג לחלק לעניים מעות שפיר היה מקום לדברי השואל הנ"ל אבל כיון שמנהג פה שמחלקי' קמח ופרנסי העיר עשו שטר מקח עם טוחן הקמח על מספר כו"כ מדות ועליה' מוטל לפרוע לו ואם וחסר אותו מעות שנאבד מהגבאי דבהכ"נ מחוייבים הפרנסים להשלים החסרון מכיסם לשלם להטוחן עבור הקמח שלקחו ולפ"ז הגבאים דבתי כנסיות הם השומרי' שהעמידו הפרנסים לשמור מעות המקובץ תחת ידם והרי מפורש ברמ"א דאם הגבאי אמר להשומר שמור לי חייב נשאר שומר ואך שדין זה הוא דוקא אם אמר לשומר בפי' אבל אם לא אמר שניה' פטורים כמ"ש הש"ך שם שאני התם דשם גם הגבאי עטור מלשלם אם נפטר השומר ואין להגבאי משום הפסד במה שנפטר השומר אבל בנ"ד אם יפטור השומר שהוא הגבאי דבה"כ לשלם המעות שאבד יבא ההפסד על הפרנסים לשלם להטוחן מכיסם בזה הוא סתמא כפירושו דהגבאי דבה"כ נעשה שומר וחייב לשלם להפרנסים וביותר נראה כיון שהמנהג כן בכל שנה שהפרנסים נכנסו בערבות על סמך המעות שיש ביד גבאים דבתי כנסיות בזה ודאי נעשה הגבאי דב"ה שומר להפרנסים. עיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק ל"ה כו' עכ"פ בנ"ד כיון שהפרנסים חייבים לפרוע בעד הקמח שלקחו לחלק לעניים א"כ המעות שנתקבץ ע"י גבאים דבתי כנסיות אין לו דין מעות עניים כ"א מעות הפרנסים ויש לגבאי דין שומר עליו להיות חייב עכ"פ בפשיעה אם לא שמר כדרך השומרים עכ"ד ע"ש. ומדבריו מבואר דאילו לא נכנסו הפרנסים בערבות לשלם מכיסם היה פטור הגבאי דבה"כ כיון שלא אמר שמור לי וזהו דלא כדעת הנה"מ שהבאתי לעיל סק"ה ועמ"ש שם:
ט סָעִיף ט שהפקיד. עבה"ט שכתב וה"ה אם היה הנפקד כו' וכ' בספר שער משפט שכתב דלכאורה יש ללמוד מכאן דישראל שהפקיד לעובד כוכבים אין העובד כוכבים חייב בדין השומרים בדיננו ויש לתמוה מהא דב"ק כו' לכן נ"ל דודאי אף עובד כוכבים לגבי ישראל חייב בדין השומרים כמו בשורו שנגח וכן גבי אונאה בסימן רכ"ז סכ"ו אלא דהכא הטעם דדוקא לדידיה קנסיה רחמנא כו' ומסיים שם אך לע"ז היה נראה דעובד כוכבים שנתחייב לישראל מחמת נזקין או אונאה או מדין השומרי' נתחייב ג"כ לישראל אחר מחמת הלואה וכיוצא בו ואין לו לשלם לשניהם מגבין תחלה לחוב של הלואה וכמו שמצינו בשומרים כו' והדבר צ"ע לדינא ע"ש:
א סָעִיף א ג' דינים כו'. עבה"ג וער"ס צ"ה:
ב סָעִיף א של מזבח כו'. דסתם הקדש לבד"ה וה"ה למזבח מדפריך בפ' הזהב ממתני' דשקלים ולאפוקי של עניים מדאצטריך למעוטי לשמור ולא לחלק לעניים ועס"ו:
ג סָעִיף א ומ"מ כו'. ב"מ נ"ח א':
ד סָעִיף א ויש כו'. מדל"ק ש"ח אינו משלם דפשיעה כמזיק הוא וחייב בהקדש מדרבנן ועתוס' דב"ק ו' ב' ד"ה שור כו' וה"ה לאינך וס' ראשונה דפשיעה ל"ד למזיק שהרי פשיעה בבעלים פטור משא"כ במזיק ועב"ק ס"ב א' הנותן כו' ובמתני' לא הוזכר אלא במפורש בקרא וכן השואל וכמ"ש בפ' השואל דוכי ישאל מוסיף על ענין ראשון ויליף נמי מכלל ופרט ועמ"ש בסי' ס"ו ובשי' צ"ה: (ליקוט) ויש מחייבים בפשיעה. לבד מהקדש ועתוס' דב"ק ו' ב' ד"ה שור כו' דבכל נזקין פטור בהקדש וכ"כ הרא"ש שם וש"פ (ע"כ):
ה סָעִיף א חוץ מן ההקדשות. ב"מ שם:
ו סָעִיף א פטורים אף כו'. מדלא פרקינן שם ההיא בשבועה שאינה ברשותו. נ"י:
ז סָעִיף א שומר כו'. אין בזה מחלוקת דודאי ס' שניה עיקר דאף פשיעה אינו וכמ"ש תוס' דב"ק י"א ב' ד"ה את כו' וש"מ וכמש"ל סי' רצ"א סכ"ו וכמ"ש בב"מ ל"ו ב' א"ל לדידכו כו' אבל הרא"ש שם מיירי שנתנו לשני לגמרי ולא בתורת שמירה:
ח סָעִיף א השואל כו' עמ"ש בסי' צ"ה:
ט סָעִיף ב הא כו' אע"פ כו'. עמש"ש:
י סָעִיף ה המוסר כו'. עמש"ש:
יא סָעִיף ו אבל כו'. כ' המ"מ נראה דתרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כ"א ידוע וכפרש"י עכ"ל:
יב סָעִיף ו וכן אם כו'. דממון שי"ל תובעים הוא והגבאי יחזיר לצדקה וכר"י במתני' דב"מ ל"ה ב'. שם:
יג סָעִיף ח מי כו'. שם כ"ט ב':
יד סָעִיף י אי לא א"ל כו'. מתני' וגמ' שם וער"ס שפ"ב בש"ע והג"ה שם ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.