א כָּל הָאֻמָּנִים שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵם. וְכֻלָּם שֶׁאָמְרוּ: טֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ הָאֻמָּן: גְּמַרְתִּיו, וְלֹא לָקְחוּ הַבְּעָלִים הַכְּלִי, הֲרֵי הָאֻמָּן שׁוֹמֵר חִנָּם. אֲבָל אִם אָמַר הָאֻמָּן: הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ, עֲדַיִן הוּא שׁוֹמֵר שָׂכָר, כְּמוֹ שֶׁהָיָה. וְאִם אָמַר: טֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְאֵינִי שׁוֹמְרוֹ עוֹד, פָּטוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי הָרַשְׁבָּ"א).
ב נָתַן לָאֻמָּנִים לְתַקֵּן, וְקִלְקְלוּ, חַיָּבִים לְשַׁלֵּם. כֵּיצַד, נָתַן לְחָרָשׁ שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל, לִקְבֹּעַ בָּהֶם מַסְמֵר, וְשָׁבְרוּ, אוֹ נָתַן לוֹ עֵצִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶם שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל, וְנִשְׁבְּרוּ אַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ, מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל, שֶׁאֵין הָאֻמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי (עַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן כ"ח סָעִיף ט"ו). הַגָּה: הַבַּנַאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתֹּר הַכֹּתֶל וְשָׁבַר הָאֲבָנִים אוֹ הִזִּיקָם, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר, פָּטוּר; וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה, חַיָּב (טוּר ס"ה).
ג נָתַן צֶמֶר לְצַבָּע וְהִקְדִּיחָתוֹ יוֹרָה, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. צְבָעוֹ כָּעוּר, אוֹ נְתָנוּ לוֹ לְצָבְעוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם, נָתַן עֵצִים לְחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶם כִּסֵא נָאֶה, וְעָשָׂה כִּסֵא רָע אוֹ סַפְסָל; אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה, נוֹתֵן בַּעַל הַכְּלִי אֶת הַהוֹצָאָה; וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח בִּלְבַד. וּמַה שֶּׁהָיָה רָאוּי לְהַשְׁבִּיחַ אִלּוּ לֹא שִׁנָּה הוּא בִּכְלַל הַקֶּרֶן, וְחָשְׁבִינָן הַשֶּׁבַח (וְהַהוֹצָאָה) בְּלֹא זֶה (טוּר). אָמַר בַּעַל הַכְּלִי: אֵינִי רוֹצֶה בְּתַקָּנָה זוֹ אֶלָּא יִתֵּן לִי דְּמֵי הַצֶּמֶר אוֹ דְּמֵי הָעֵצִים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הָאֻמָּן: הֵא לְךָ דְּמֵי צַמְרְךָ אוֹ דְּמֵי עֵצֶיךָ וָלֵךְ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁאֵין הָאֻמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי שֶׁעָשָׂה.
ד הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לִטְחֹן, וְלֹא לִתְּתָן, וַעֲשָׂאָן סֻבִּין אוֹ מֻרְסָן; נָתַן קֶמַח לַנַּחְתּוֹם וַעֲשָׂאוֹ פַּת נְפוּלִין; בְּהֵמָה לַטַּבָּח, וְנִבְּלָה; בְּשָׂכָר, חַיָּבִים לְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶן. וְאִם שָׁחַט בְּחִנָּם; אִם הָיָה טַבָּח מֻמְחֶה, פָּטוּר; וְאִם אֵינוֹ מֻמְחֶה, חַיָּב. וְהַטַּבָּחִים שֶׁלּוֹקְחִין הַכַּרְכְּשָׁאוֹת מִן הַכְּשֵׁרוֹת, מִקְרֵי שָׂכָר, וְאִם נִבְּלוּ חַיָּבִים לְשַׁלֵּם (טוּר).
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנִּבְּלָה בְּוַדַּאי. אֲבָל אִם עָשָׂה בָּהּ טַרְפוּת הַפּוֹסְלָהּ מִסָפֵק, כְּגוֹן שֶׁשָּׁהָה בְּמִעוּט סִימָנִים, פָּטוּר. וְכֵן אִם מָצָא הַסַכִּין פָּגוּם, וְהוּא בְּדָקוֹ תְּחִלָּה, כֵּיוָן דְּאִכָּא לְמֵימַר בְּעֶצֶם הַמִּפְרֶקֶת נִפְגְּמָה, לְעִנְיַן מָמוֹן לֹא מַפְקִינָן מִסָפֵק. הַגָּה: אַף עַל גַּב דְּאָנוּ נוֹהֲגִין לְאָסְרוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי פָּטוּר מִמָּמוֹן, וְכֵן נִרְאֶה לִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קפ"ו). וּמִכָּל מָקוֹם שְׂכָרוֹ הִפְסִיד, דְּדִלְמָא בְּסַכִּין פָּגוּם שָׁחַט (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהָרֹא"שׁ).
ו הַמַּרְאֶה דִּינָר לַשֻּׁלְחָנִי, וְאָמַר לוֹ: יָפֶה הוּא, וְנִמְצָא רָע, אִם בְּשָׂכָר רָאָהוּ, חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְלַמֵּד. וְאִם בְּחִנָּם רָאָהוּ, פָּטוּר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְלַמֵּד. וְאִם אֵינוֹ בָּקִי, חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּחִנָּם, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לַשֻּׁלְחָנִי: עָלֶיךָ אֲנִי סוֹמֵךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים מַרְאִים שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל רְאִיָּתוֹ וְלֹא יַרְאֶה לַאֲחֵרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ סְתָמָא נַמֵּי חַיָּב (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יִצְחָק וְהָרֹא"שׁ). וּמִכָּל מָקוֹם הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה נִרְאֶה עִקָּר.
ז טַבָּח שֶׁעוֹשֶׂה בְּחִנָּם וְנִבֵּל, וְכֵן שֻׁלְחָנִי שֶׁאָמַר: יָפֶה, וְנִמְצָא רָע, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, עֲלֵיהֶם לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהֵם מֻמְחִים, וְאִם לֹא הֵבִיאוּ רְאָיָה, מְשַׁלְּמִין.
ח הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת לִבְנֵי הַמְּדִינָה, שֶׁהִפְסִיד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לַיָּחִיד (טוּר), וְכֵן טַבָּח שֶׁל בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּבֵּל הַבְּהֵמוֹת, וְהַמַּקִּיז דָּם שֶׁחָבַל, וְהַסוֹפֵר שֶׁטָּעָה בַשְּׁטָרוֹת, וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁפָּשַׁע בַּתִּינוֹקוֹת וְלֹא לִמֵּד אֲפִלּוּ רַק יוֹם אוֹ יוֹמַיִם (מָרְדְּכַי שָׁם), אוֹ לִמֵּד בְּטָעוּת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ וְהָאֻמָּנִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחְזְרוּ הַהֶפְסֵד שֶׁהִפְסִידוּ, מְסַלְּקִין אוֹתָם בְּלֹא הַתְרָאָה, שֶׁהֵם כְּמֻתְרִים וְעוֹמְדִים, עַד שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בִּמְלַאכְתָּם, הוֹאִיל וְהֶעֱמִידוּ אוֹתָם הַצִּבּוּר עֲלֵיהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל פִּי שֶׁאֵין צְרִיכִין הַתְרָאָה, מִכָּל מָקוֹם בְּעִינָן חֲזָקָה, דְּעַד שֶׁיִּהְיוּ מֻחְזָקִין אוֹ שֶׁיַּתְרוּ בָהֶן לֹא מְסַלְּקִינָן לְהוּ (הַמַּגִּיד פ"י דִשְׂכִירוּת ונ"י פֶּרֶק הַמְקַבֵּל). הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וְנִמְצָא בוֹ טָעוּת, וְצָרִיךְ לִשְׂכֹּר אַחֵר שֶׁיַּגִּיהַּ אוֹתוֹ, אִם הֵם טָעֻיּוֹת שֶׁדֶּרֶךְ סוֹפְרִים לִטְעוֹת, אֵין הַסּוֹפֵר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל אִם טָעָה כָּל כָּךְ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִטְעוֹת, חַיָּב. וּמִכָּל מָקוֹם אָזְלֵינָן בָּתַר הַמִּנְהָג, אִם מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁכּוֹתְבֵי סְפָרִים מַגִּיהִים, אַף זֶה צָרִיךְ לְהַגִּיהַּ. וּבִסְתָם מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין עַל הַסּוֹפֵר לְהַגִּיהַּ, אִם עָמַד וְהִגִּיהַּ מֵעַצְמוֹ, חַיָּבִים הַבְּעָלִים לְשַׁלֵּם לוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף נ"ו).
א סָעִיף א כל האומנין שומרי שכר הן. כתב הסמ"ע ובדרישה הוכחתי דדוקא באומן דקבלנות קאמר דהוה ש"ש משא"כ פועל שכיר יום עכ"ל לא ידעתי מנ"ל הא וגם לא מצאתי לשום פוסק שחילק בכך וגם לפי מסקנת הש"ס פרק האומנין (בבא מציעא דף פ' ע"ב) משמע דאין חילוק ומ"ש הטור בקבלנות הוא ל"ד א"נ משום סיפא נקט ליה דאומן קונה בשבח כלי וכמ"ש הב"ח וכתב ג"כ דאפי' היה שכיר יום נמי הוי ש"ש רק שנראה מדבריו דדוקא בשכיר יום שנותנים לו המלאכה בביתו ולפע"ד אפי' עושה המלאכ' אצל הבעל הבית הוי ש"ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו מלאכ' ליטול שכרו אע"ג דבתוס' איתא פ' האומנין סוף דף פ' דהאומן עושה המלאכ' בביתו כו' היינו למ"ד שוכר כש"ח אבל למאי דקי"ל שוכר כש"ש משמע להדיא מדבריהם שם דאפי' עושה מלאכ' בבית בעה"ב הוי ש"ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו מלאכה ליטול שכרו ודוק:
ב סָעִיף א טול את שלך והבא מעות כו' ע' בתוס' פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט ע"א) ד"ה אלא אפילו ש"ח לא הוי מה שהקשו שם מהכא דהוי ש"ח ותירוצם דחוק ולפע"ד לק"מ דהכא א"ל טול את שלך והבא מעות א"כ כיון שעדיין חייב לו מעות הוי ש"ח משא"כ התם שאינו חייב לו כלום. שוב מצאתי בר' ירוחם נ"ל ח"א שכתב בשם הרמ"ה כדפי' ע"ש ודוק:
ג סָעִיף ב שאין אומן קונה בשבח כלי. ולי נראה לפסוק דהוי ספיקא דדינא כי ראיתי בה"ג דף צ' שפסק כרב אסי דאומן קונה בשבח כלי ואינו חייב לשלם אלא דמי עצים וכן דעת ר"י ור"ת כמבואר בהרא"ש פ"ב דקידושין ובסמ"ג סוף עשין פ"ט ונראה מדברי הסמ"ג שם שגם הוא מסכים לדעת ר"י וסייעתו וכן כתב בש"ג שכן דעת הסמ"ג וכן כתב בת"ה סי' ש"ט וז"ל צריך להתיישב בדבר דפלוגתא דרבוות' היא אלפסי פ' הגוזל קאמר דלא קי"ל כרב אסי דאומן קונה בשבח כלי ואשר"י פ"ב דקידושין כתב בשם ר"י ור"ת דקי"ל כרב אסי וכן כתב פ' בתרא דעכו"ם בשם ה"ג וכן במרדכי בשם ר"י פ' הגוזל וא"כ שמעון דמוחזק הוא בחגור מצי למימר קים לי כר"ת וחביריו דאומן קונה בשבח כלי עכ"ל ועיין עוד שם (ועיין לקמן סי' שנ"ו) ס"ז ונלפע"ד דגם הרא"ש ספוקי מספקא ליה שהרי בכל המקומו' הביא דעת הרי"ף ודעת ר"י ולא הכריע ואע"ג דהש"ג שם כתב דדעת הרא"ש כהרי"ף לפע"ד אינו מוכרח ומ"ש מהרש"ל פ' הגוזל שם סי' כ"א דבהמקבל פסק הרא"ש סתמא דאין אומן קונה בשבח כלי לאו מילתא היא דבהמקבל לא העתיק אלא לשון הרי"ף וסמך עצמו אמ"ש בפ' ב' דקידושין מחלוקת הרי"ף ורבינו תם בזה וכה"ג אשכחן בדברי הרא"ש בכמה דוכתי גם ר' ירוחם בס' חוה נתיב ח"א הביא מחלוקת רי"ף ובעל התוס' ולא הכריע ואדרבה הביא דברי התוס' למסקנתו מיהו בס' מישרים נל"א ח"ב כתב בסתם דמשלם דמי תיבה לא דמי עצים שאין אומן קונה בשבח כלי עכ"ל. גם בנכ"ט שם גבי קבלנות עובר בבל תלין כתב שכן עיקר ונראה מדברי ר"י ומדברי הטור כאן וברמזים דדעת הרא"ש דאין אומן קונה בשבח כלי ולפע"ד דאין זה מוכרח וכמ"ש ויותר נראה דספוקי מספקא ליה להרא"ש וכ"כ בס' מעדני מלך פ' הגוזל בפ"ג לקצור פסקי הרא"ש דלא מוכח מהרא"ש מידי ע"ש וגם בש"ג שם משמע דספיקא דדינא הוי (ועיין בא"ע סי' כ"ח ס"ט כ' המחבר גם כן ב' דעות בזה) . ומה שהכריע מהרש"ל שם כיון דחכמים ס"ל דאינו קונה אם כן קי"ל כחכמים ליתא דהא לאוקימתא דרבא דפליגי במקדש במלוה ופרוטה נמי קי"ל כר' מאיר וכן משמע להדי' ברא"ש פ"ב דקידושין דאין להכריע מזה דאין אומן קונה בשבח כלי ואולי גם כוונת הרא"ש בפ' הגוזל כן ויש איזה חסרון בדבריו דאל"כ א"א ליישב מה שכ' בסוף דבריו ומיהו לאו ראיה היא דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות מתחל' ועד סוף ומש"כ בס' מע"מ דר"ל דמיירי בשכיר יום הוא לא נהירא כלל ועוד דא"כ הדרא לדוכתא הוכחת הרי"ף דמדקאמר רבא דכ"ע אין אומן קונה ולא אמר דכ"ע אומן קונ' ושאני התם דמיירי בשכיר יום ש"מ דס"ל לרבא להלכתא הכי אלא נרא' דיש איזה חסרון בהרא"ש דבעי לאסוקי דאע"ג דחכמים פליגי הלכה כרבי מאיר וכמ"ש בפ"ב דקידושין ואולי יש ליישבו בלא טעות דה"ק ומיהו לאו ראיה היא דע"כ מוכח דהלכה כר' מאיר דאל"כ ל"ל לרבא לאוקימת' דמלוה ופרוטה נהי דבעי לאוקמא דלא פליגי תנאי באומן קונה בשבח כלי מ"מ הא איכ' למימר דפליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ הו"ל לרבא לאוקמ' בפשיטות כדקאמר תלמודא מעיקרא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומאי דוחקא לאוקמא בענין אחר א"ו משום דס"ל דקי"ל הלכה כרבי מאיר בהא ואי הוי מוקי לה דפליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לא הוי הילכת' כר' מאיר דהא קי"ל ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף לכך מוקי לה דפליגי במלו' ופרוט' והלכתא כר' מאיר והשתא ניחא דלא דחינן מימרא מפורשת דרב אסי וגם פשטא דסוגי' דפ' הגוזל משמע דקי"ל כר' אסי וגם מפירש"י שם משמע דקי"ל כר' אסי וכמ"ש מהרש"ל גופי' שם גם יתר הראיות שהביא מהרש"ל שם אינן מוכרחות וגם מדברי כל הפוסקים גבי טבילה בנותן כלי לעכו"ם לתקן משמע דס"ל להילכתא אומן קונה בשבח כלי (ע' בב"י בי"ד סי' קכ"א) הילכך נרא' דלענין ממון על כל פנים ספיקא דדינא הוי ואינו משלם אלא דמי עצים בלבד דהממע"ה מיהו מ"ש הטור לקמן סי' של"ט ס"ו דבקבלנות עובר משום בל תלין אמת הוא דהוא ש"ס ערוכה ומיירי בשכרו לביטשי ביטשי במעתא וכמו שפירש בשלטי הגיבורים דברי סמ"ג כן ודלא כמ"ש רש"ל ובסמ"ע כאן סק"ו דהטור לקמן סי' של"ט משום דאין אומן קונה בשבח כלי וגם לקמן סי' של"ט כת' הסמ"ע הטעם משום דאין אומן קונה בשבח כלי ואין זה מוכרח וכת' עוד בש"ג והוא הדין אם נגנב או אבד הכלי ממנו לאחר שעשאו והשביחו דלהרמב"ם וסייעתו יתחייב בדמי הכלי ושבחו דלא קנאו בשבח ולדברי ר"י וסייעתו לא יתחייב רק בדמי עצים וכי היכא דפליגי בהני מלאכו' ה"ה לכל שאר מיני מלאכות ונרא' דפלוגתייהו הוי כשלא קבל עדיין האומן דמי שכירתו דאלו קבל דמי שכירתו ליכא למ"ד שלא יתחייב להחזיר דמי השכירו' כשקלקל עכ"ל ודבריו נכונים רק במ"ש בסוף דמי השכירות נ"ל שהוא ט"ס וצריך לו' דמי השידה וק"ל:
ד סָעִיף ג נתן צמר כו' נותן לו דמי צמרו דוקא שהקדיחתו יורה קודם שנפל בו הצבע אבל לאחר נפיל' שהשביח נותן לו דמי צמרו ושבחו כן פי' בש"ס ב"ק ריש (ד' צ"ט) לשון המשנה למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ובספר תי"ט ובלח"מ פ"י מהלכות שכירות תמהו אמה שלא פירשו הפוסקים כן דהא ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי ואין זה קושיא דל' הפוסקים לשון המשנה:
ה סָעִיף ג אם השבח יתר על הוצא' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד דאל"כ לא היה קשה מידי מהיורד שלא ברשות כו' ואין זה הוכחה דהתם אם הוא עצמו פועל צריך ג"כ ליתן לו שכירות (הג"ה עיין מ"ש בסמ"ע במ"ש ובדריש' כתבתי ישוב לזה דגם בצבעו כעור מצינו לפעמים שהשבח יתר ממה שאמדו להיו' בתחל' כו' וקשה להבין דא"כ אם לא הי' צבעו כ"ש שהי' יותר כיון שנתייקר הצבע) ע"ש בסמ"ע ומ"מ ק' דהל"ל בל' וי"א כו' אין זה קושיא מכיון דאין בדברי הרמב"ם והמחבר הכרח כ"כ לכך כת' מור"ם בסתם וכן דרכו בכמה מקומות מיהו לענין דינא נראה עיקר כמו שפסק הב"י כפירש"י והרמב"ם בפי' המשנ' ומ"ש הד"מ על הב"י וז"ל ואין דבריו נראין דמאחר דהרא"ש והתוספות דחו דברי רש"י מכח הירושלמי אין בנו כח לחלוק על הירושלמי ויש לנו לפ' דברי הש"ס שלנו כדברי הירוש' ולא לעשות מחלוקת במקום שאינו צריך כן נ"ל עכ"ל ולפעד"נ דברי הב"י דהרי אף מהירושלמי לא נדחה פירש"י אלא לפי מה שפי' ר"י דברי הירושלמי והתוס' עצמם הקשו על ר"י שאין ל' הירולשמי משמע כפירושו וכתבו שר' אלחנן פירש בע"א ולא מצאתי כתוב עכ"ל בהגהות אשרי ממהרי"ח מביא פי' הר' אלחנן א"כ העיקר כפירש"י שהוא כפשוטו ונרא' שלזה כוון הב"י במ"ש ועוד שדברי הירושלמי כו' והרב אלחנן פירשו בע"א כו' והתוס' עצמו גמגמו על פי' הירוש' כו' וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל עצים וז"ל ואני מצאתי בפסקי מהרי"ח והעיקר מדבריו שדחק לפרש הירושלמי בע"א שיהא דין זה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ולפי פי' יהי' פי' פשט המשנ' שלנו כפשוטו וכן נר' ותימה על הרא"ש כו' דלא כר"י אלא כמו שפי' רש"י וכן הרי"ף סתמא כתב וכן דעת הרמב"ם כפשוטו וכ"כ נ"י בשם הרא"ה וכן עיקר עכ"ל וכן פירש הברטנורה: ועוד נלפע"ד לפרש את הירושלמי באופן שמסכים לפירש"י ולדעת הרמב"ם והמחבר דהא לפי מה שפי' התוספות והרא"ש הירושל' ק' טובא וכמו שהקשו התו' עצמם ע"ש לכך נ"ל דה"פ מהו אם השבח יתר על ההוצא' נותן לו את ההוצא' אם שכירות האומן דינו כהוצאה או לא ומפ' בר נש כו' כלומר דלא קאי לפרש המתני' אלא ה"ק דדוקא הוצא' קאמר מתני' אבל שכירות לא והלכך בר נש דיהיב לחברי' חמש מנוי צמר וחמש מנוי סממנין ועשר' מנוי אגרא וא"ל זיל צבעי' סומק ואזיל וצבעיה אוכם א"ל אלו צבעתי' סומק הי' שוה עשרים וחמש השתא דצבעת אוכם לית הוא שוה אלא עשרים מנוי את אבדת דידך ואנא לא אבדנא דידי ע"כ והיינו דנקט הירושלמי דבע"ה נתן חמש מנוי סממנין דלפי' התוספו' והרא"ש קשה למה ליה למימר הכי אבל לפי מ"ש א"ש והיינו דקאמר עלה בירוש' אמר ר' יונה ותשמע מיניה בר נש דיהיב לחבריה שמנ' דינרין דלזבין ליה חטין מטבריא וזבין ליה מצפורי אמר ליה אלו זבנת לי מטבריא היה עשרים וחמשה מודיי כדין דזבנת מצפורי ליתנון אלא עשרין מודיי את אבדית דידך אנא לא אובד דידי ע"כ ר"ל כי היכא דהתם מנכה לו מה שהי' ראוי להשביח משכירתו ה"נ מנכה לו הי' מדות משכר טרחתו אבל שינכה לו מה שהי' ראוי להשביח ממה שהוציא האומן יציאו' על הצמר זה לא נזכר בירושלמי כלל וא"כ דעת רש"י והרמב"ם אדרב' ממש כהירושלמי שהרי רש"י כתב בפי' דמתני' פרק הגוזל (בבא קמא דף ק' ע"ב) וז"ל ר' יודא אומר כו' דקניס להאי דשינה להיות ידו על התחתונ' ולא ניתהני משבח' ואגרא נמי כול' לא לשקול אלא יציאה כו' וכ"כ הבטנור' שם וכ"כ עוד רש"י בפרק הבית והעלי' דף קי"ז ע"ב ובפ"ק דע"ז דף ו' ע"א ונרא' שמה שהזקיקו לרש"י לפרש כן דאינו משלם לו שכרו משלם היינו משום דמגופא דמתני' מוכח הכא דהא מסתמ' אומן עם הבע"ה על שכירו' דילי' קטעין וא"כ אמאי שבק מתני' דינא דשכירות וקפריש דינא דיציא' והכי הל"ל אם השבח יותר מהשכירות נותן לו השכירו' ואם השכירו' יותר מהשבח נותן לו השבח אלא ודאי שכירתו לעול' לא קשקיל לכך כת' רש"י דקניס לי' ואגר' נמי כולא לא לשקול כו' ולכך גם הרמב"ם והמחבר שלא כתבו אלא כל' המשנ' משמע ג"כ מדבריה' דלעול' אינו משל' לו אלא יציאה אבל לא שכירתו אף שהשבח יותר מן השכירו' ואדרב' משמע לכאור' מלשון רש"י דשכירו' לעול' לא שקיל אפי' השביח הרבה ובירושלמי משמע דאינו מנכ' לו אלא ה' מה שהי' ראוי להשביח והי' נותן לו שכירו' וכן אלו השביח עכשיו מה שהי' ראוי להשביח צריך לשלם לו שכירותו שפסק לו אף שהוא יותר מן ההוצא' ואפשר לומר דרש"י מיירי כשאין ידוע מה שהי' ראוי להשביח ומודה להירושלמי וכן ראיתי בהגהת אשר"י פ' הגוזל מא"ז כמ"ש וז"ל נתן לו צמר בה' מנין וסממנים בה' מנין ועשרה מנין נדר לו בשכרו וא"ל צבעי' סומק ואזל צבעי' אוכם אם שוה יותר מכ"ה אין נותן לו אלא שכרו ואם פחות מנכ' הפחת לצבע בשכרו משום דאי הוה צבעי' סומק הי' שוה כ"ה מנה נתן לו דינר לקנות חטין בטבריא שהי' מדה גדול' וקנא' בצפורי שהי' מדה קטנ' הפסיד השליח מא"ז ע"כ ונרא' דגם הב"י ומהרש"ל מודים לזה לדינא דלא דחו הירושלמי אלא לפי הבנתם שהבינו דהירושלמי מיירי דמנכ' לו מיציאותיו אבל לפי מ"ש דלא מיירי אלא משכירותו פשיטא דקושטא היא וכדמוכח להדיא מפירש"י ומפשט' דמתני' ושאר פוסקים וכמ"ש ועוד משמע מפירש"י וברטנורא להדיא דשכר טרחו של כל יום צריך ליתן דזהו בכלל ההוצא' מדכתבו נותן לו היציא' ולא שכר שלם כו' וכן מוכח מל' רש"י דלעיל ואגרא נמי כו' לא לשקול משמע דכולו הוא דלא שקיל הא שכר טרחו כשאר שכיר. יום שקיל וכ"כ עוד רש"י להדיא בפ' הבית והעלי' ומביאו ב"י ונרא' שמה שהזקיקו לרש"י לפרש כן היינו משום דקשי' ליה דאף על גב דידו על התחתונ' מ"מ לא יהא אלא לא פסק לו שכר כלל מי לא בעי למיתב ליה מה שנהנ' דהא הי' מוכרח על כל פנים ליתן לפועל כשכיר יום (ולא גרע מיורד שלא ברשות) לכך פירש"י דמתני' לא אתא אלא למימר דאינו נותן לו שכירתו שהתנה עמו אבל מה שהי' מגיע לו אפי' לא הי' מתנה לתת לו פשיטא דבעי למיתב לי' וכך כתב עוד רש"י בפ"ק דף ז' ע"א להדי' וז"ל אם השבח שהשביח הצמר יותר על היציא' נותן לו בעל הצמר את היציא' סמנין ועצים ושכר פעול' כשכיר יום ולא שכר שלם כמו שהתנ' עמו עכ"ל. ובזה נלפע"ד דאין צריך למ"ש התוס' והרא"ש ליישב הירושלמי דאמאי לא יהי' כאן הדין כמו יורד שלא ברשות וכתבו דהכא גרע טפי דה"ל כאלו התנה עמו שיפסיד שכרו אי נמי קנסא הוא כיון ששינ' ולפי מה שכתבתי לק"מ דהירושלמי לא בא אלא לומר דמנכ' לו משכירותו שפסק לו וא"צ ליתן לו כל הי' מנין שהתנ' לתת לו אבל מ"מ שכר טרחו של כל יום הוי בכלל יציא' וא"כ דמי ממש ליורד שלא ברשות דיהיב לי' יציאותיו ושכר טרחו של כל יום כפחות שבשכירים ונרא' דגם הרמב"ם מודה בזה לרש"י והיינו שכתב הרב המגיד פ"י מה' שכירו' על דברי הרמב"ם וז"ל ופי' הוצאה פי' רש"י ז"ל דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום ולא מה שפסק לו בקבלנו' דהוי טפי עכ"ל פרק הבית והעלי' עכ"ל הרב המגיד וגם בנ"י פרק הגוזל כתב נותן לצבע את ההוצא' ולא שכר שלם כן פירש"י ז"ל והרא"ה ז"ל כתב נותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל ונרא' דהרא"ה אינו חולק על רש"י אלא מפרש דבריו כאן כמו שפירש בפ' הבית והעלי' ובפ"ק דע"ז וכן עיקר: העול' מזה נתן לאומן לצבוע אדום וצבעו שחור אם השבח יותר מן ההוצא' נותן לו ההוצא' דהיינו דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום ולא שכרו משלם שפסק עמו בקבלנות ואין מנכה לו מן ההוצא' השבח שהי' ראוי להשביח יותר אך משכירותו שפסק עמו מנכה לו ואם השביח עכשיו כפי מה שהי' ראוי להשביח צריך לשל' לו כל שכירותו שפסק לו אף שהוא יותר מן ההוצא' ואם ההוצא' יתיר' על השבח אינו משלם לו אלא שעור שבח וכן מי ששלח את חבירו ליקח חטין מטברי' ולקח מצפורי מנכ' לו מה שהיו נותני' יותר בטברי' משכירותו שפסק עמו אבל אינו מנכ' לו משכירו' שהי' מגיע לו כשכיר יום אם יש לו ריוח כל כך:
ו סָעִיף ג אמר בעל הכלי כו' אין שומעין לו כתב מהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' כ"ז על זה וז"ל בע"כ איירי היכא דליכא שבחא כלל ואינו שוה דמים הראשונים דאי איירי בדאיכא שבחא אין שייך לומר אין שומעין ימכור והבגד ויקח המותר לעצמו או מאי דעתו של זה אלא מיירי דליכא ריוח כלל ואף [לא] הגיע לדמיו עכ"ל ולא נהירא לי דהא אדלעיל אם השבח יותר על הוצא' או הוצא' יתיר' על השבח קאי אלמא דאיכא שבחא ועוד דהא מסיק עלה שאין האומן קונה בשבח כלי ומשמע דאכול' מלתא דלעיל קאי אלמא דמיירי דאיכא שבחא ועוד דאי אינו שוה דמים הראשונים מאי טעמא אין שומעין לו הרי זה פחתו בידים אלא ודאי מיירי כפשוטו דאיכא שבחא רק שהבע"ה אינו רוצה להטריח ולמכור וחפץ דמי צמרו במעות מזומנים אין שומעין לו גם מ"ש מהרש"ל שם שהעיקר כהשג' הראב"ד ששומעין לו לא נ"ל אלא נ"ל דברי הרמב"ם עיקר דהא אמרי' בש"ס (דף ק"ב ע"ב) דטעמ' דר' יודא דס"ל שינוי אינו קונה וא"כ למה יתחייב לתת לו דמי צמרו הא הצמר של בעה"ב היא בשלמא הא דאם השבח יתר על ההוצא' כו' תקנו רבנן לתועלתו של הבעה"ב דכיון שהצמר הוא של בעל הבית והאומן רוצ' להוציא ממנו תקנו שידו על התחתונ' והבע"ה משל' לו הפחו' שביניהם הואיל ושינה אבל שיוצי' הבהע"ב מעות מן האומן אין לזה טעם כלל שהרי הצמר היא של הבע"ה דשינוי אינו קונ' ואיך יעלה על הדעת שהאומן יתחייב ליתן לו מעות בעד הצמר. ואמת שהמהרש"ל כתב שם אף לר' יודא שמן הדין הי' אומן קונ' מאחר שיש כאן שינוי כמו גבי גזלן דקני בשינוי אלא משום תקנה לא קני אבל פשטא דש"ס (דף ק"ב ע"ב) לא משמע הכי וכ"כ התוספות פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ה ע"ב) ופ' הבית והעלי' דף קי"ז ע"ב ודוקא בגזלן שמתכוין לקנות קני בשינוי ולא אומן וכ"כ עוד להדיא בפ"ק דע"ז דף ז' ע"א וז"ל וא"ת קשיא דר"י אדר' יודא התם אמר רבי יהודה גזלה חוזרת בעינ' אלמא שינוי קונ' והכא קתני ידו על התחתונ' אלמא שינוי לא קני ואומר ר"י דהתם נתכוין הוא לקנות אבל הכא שוגג היה ולא נתכוין לקנות עכ"ל. וא"כ לפי זה פשיטא דדברי הרמב"ם מוכרחי' ודוק. גם מ"ש מהרש"ל שם והמגדל עוז רצה ליישב הרמב"ם בדברי' שאין בהם טעם וריח ראה מה שכתב בסוף דבריו שאם היינו שומעין שיתן לו דמי צמרו א"כ היה הדין כרבי מאיר ואנו קי"ל כרבי יודא כו' ע"כ ראה איך הבין ועיין ר"מ פליג היכא דאיכא שבחא ובהא קי"ל כר' יהודא אבל היכא דאיכ' פחת דלמא אף רבי יודא מודה וכבר כתבתי בפ' החובל סי' י' שכך דרכו ברוב המקומות ואין לסמוך עליו עכ"ל ואני אומר שאף שכך דרכו של המ"ע ברוב המקומות מ"מ בזה אף שקרוב הדבר שלא כוון האמת מ"מ אין השגה עליו כי אולי כוון למה שכתבתי דבע"כ הרמב"ם מיירי היכא דאיכא שבחא וכמ"ש א"כ אם היינו שומעין לו היינו עושין כרבי מאיר דשינוי קונה גבי אומן ואנן קי"ל כר' יודא דשינוי אינו קונה עיין בתשו' מהר"י לבית לוי סי' נ':
ז סָעִיף ד בחנם אם היה טבח מומחה פטור מיקרי מומחה כששוחט ג' פעמים עופות קטנים רש"ל שם: ראיתי באלפסות גדולים עם הש"ג נדפס בגליון המרדכי בריש פ' המוכר פירות וז"ל מצאתי נ"ל דאם שולח איש איזה דבר לשחוט ונתנבל' בידו אין השוחט חייב בהא ואע"ג דריש פ' המוכר פירות תניא המולך בהמ' לטבח חייב לשלם מפני שהוא ש"ש כו' היינו דוקא אומן שאינו עוש' שאר מלאכה שאומנתו בכך ונוטל שכר בכך והוי כש"ש אבל אם אינו עושה אלא בשביל טובות הנאה הוי ש"ח ופטור דפושע לא הוי דאי הוי פושע אמאי קאמר התם בב"ב מפני שהוא כש"ש ליחייב משום פשיעה אכן מספק' ליה אי חשבינן ליה ש"ש משום הברכות שמברך בשעת השחיט' ואותן ברכו' מרויח עכ"ל ונ"ל דאיז' תלמיד טוע' כתב את זה ואשתמיטי' ש"ס ערוכ' דפרק הגוזל עצי' דאוקמינא התם להך ברייתא דפ' המוכר פירו' דהיינו כשנוש' שכר אבל בחנ' פטור אומן והדיוט אפילו בחנם חייב דפושע הוא כדאיתא התם ע"ש:
ח סָעִיף ד שלוקחין הכרכשאות כו' ואע"פ שאין לוקחין כלו' מהטרפ' מ"מ כיון שאם לא הי' נטרפ' הי' נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשאו' שנותני' לו מן הכשירו' הן הן שכרו גם על הטרפו' עד כאן לשון הטור הביאו בסמ"ע ומטעם השני כתב רש"ל דהוי ש"ש גם על התרנגולים וק"ל:
ט סָעִיף ה לענין ממון לא מפקינן מספק. ובזה גם רש"ל שהבאתי לקמן מודה וע"ש ובתשו' רמב"ן בסופו איתא דחייב לשלם והוא תמוה ואולי ט"ס הוא שם וצ"ל פטור מלשלם ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ט"ז מה שדחק ליישב דברי מור"ם לעיל ס"ס רל"ב סי"ב בהג"ה דשאני התם כו' ותירוצו דחוק דס"ס מפקינן מיני' ממון אבל באמת מעיקרא אין התחל' לקושיא זו דהת' כיון דאפי' מספק פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה ויכול לומר אילו הייתי יודע שהוא ספק טרפ' לא הייתי לוקח ונמצ' המקח בטל והדמי' חוזרים וכן מבואר להדי' בדברי הרמב"ן והרשב"א בחדושיו ובהר"ן פ' א"ט גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ובהריב"ש סי' תצ"ט ומביאו ב"י בי"ד סי' קי"ט בקצרה דל"ד לכאן ואשיתמיטתא לסמ"ע דברי פוסקי' אלו:
י סָעִיף ה ואע"פ שיש מי שחולק כו' ר"ל הת"ה סי' קפ"ו ולפע"ד דינו של הת"ה אמת ואין חולק עליו דודאי כל היכא דנהגינן לאוסרו אע"ג דאינו אלא מכח חומר' כיון שהוא מפורש בהדיא בהלכו' שחיט' שביד השוחטי' שלומדי' מהן הלכו' שחיט' השוחטי' שבגבולין חייב לשל' ואין טעם לפוטרו שהרי ידע שאם נעש' קלקול זה תיאסר השחיט' וה"ל ליזהר בכה"ג וכמ"ש בת"ה שם וממ"ש הטור אלא דמחמרינן באיסור וחיישי' שמא בעור נפגמ' לא מפקינן ממון מספק אין ראי' דפטו' דשאני התם דאין שייך לומר כלל דה"ל לאסוקי אדעתי' וכן ממ"ש הגהת אשר"י דהיכא דנעש' ספק נבל' אע"ג דאסו' באכיל' לא מחייבינן לטבח לשל' אין ראי' וכמ"ש בת"ה שם דבהג"א מיירי בספיקו' שאינן מבוארי' בהלכו' שחיט' שביד הטבחי' ולפ"ז גם ממ"ש ה"ה והמחבר בשהה במיעוט סימנים פטור נמי אין ראי' דאפשר דמיירי היכא דאין מבואר בהל' שחיט' דשה' במיעוט סימנים פסול' וכן משמע מדברי המחבר בי"ד סי' כ"ג דאין דין זה דשה' במיעוט סימני' פסולי' פשוט אצל כל השוחטי' שהרי המחבר פסק שם שהה במיעוט קמא או במיעוט בתרא כשר' ואינו מטריף אלא בשהה בשחיט' מיעוט אחרון של סי' ראשון ודבר זה אינו מצוי וי"ל השוחט לא ידע מזה דה"ל לאסוקי אדעתי' ליזהר משא"כ לדידן דמטרפינן שהיי' בכל שהוא בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנ' ובין בושט והוא דבר פשוט ומבואר אצל כל השוחטי' הלומדי' הלכות שחיט' כמבואר בכל הלכות שחיט' פשיט' דהשוחט חייב וכמ"ש הת"ה שם מטעם דה"ל לאסוקי אדעתי' שיאסר השחיט' וה"ל להזהר בכה"ג ודוחק לו' דהרב רמ"א משיג על הת"ה מסברתו בלי טעם וראי' ועוד דהרי דברי הת"ה נכוני' בטעמן וכמו שכתבתי ועוד שבסמ"ע ס"ק י"ז כתב שנרא' גם דעת המחב' כהרב וגם הטור כתב כן בהדי' כו' והא דכתב מור"ם כן נ"ל ר"ל שכן נרא' לו להכריע להלכ' ולאפוקי מדע' החולק כו' ולפע"ד אין מדברי המחבר והטור ראי' דס"ל לאפוקי מדע' החולק וכמ"ש וכן פסק מהרש"ל פ' הגוזל עצים סי' כ"ג בשה' במיעוט סימני' כיון דאנו נוהגים לאוסרו וה"ה כל מ"ש בשחיטו' שלנו ה"ל ליזהר:
יא סָעִיף ו אם בשכר ראהו חייב לשלם. ומהרש"ל פ' הגוזל עצים סי' כ"ד פסק כהרשב"א דאומן גמור כדנכו ואיסור אפי' בשכר פטור (וכן כתב מהרי"ן לב בתשוב' ס"ג סי' ל' כיון דאיכא פלוגת' דרבוותא מספיקא לא מפקינן ממונא) ועיקר ראייתו דאם לא כן ה"ל לר"פ לשנויי הכי ולע"ד אין בזה כדאי להכריע דאה"נ דר"פ משני הכי כי תניא אומן פטור ע"כ בדנכו ואיסור והא דתניא אומן חייב מצי מיירי בכל ענין בין בסתם אומן ואפילו בחנם ובין בדנכו ואיסו' ובשכר והא דלא מפרש רב פפא הכי להדי' משום דע"כ המקש' סליק אדעתי' דיש לחלק בין בחנ' לבשכר וכמ"ש התוספו' והרא"ש שם אלא דהוי ס"ל דתרתי ברייתות מיירי בסתם אומן ובסתם אומן אין חילוק בין בחנם לבשכר וכמ"ש התוס' והרא"ש שם דאפי' בחנם חייב וא"כ לא היה צריך ר"פ לומר אלא כי תניא אומן (פטור) מיירי בדנכו ואיסור דוקא ודו"ק:
יב סָעִיף ו ומ"מ הסבר' הראשונ' עיקר ומהרש"ל פסק שם כהרא"ש וסייעתו ולפענ"ד עיקר כהרי"ף וסייעתו וכמ"ש הר"ב דלא לחנ' נקט בש"ס א"ל חזי דעלך קסמכינא וגם לא לחנם אמר ר"ל כן לר' אליעזר ומה שהוכיח הרא"ש דהא גבי ר' חיי' לא הוי אמר חזי דעלך קסמכינ' נ"ל דלק"מ דלא לחנם נקטו הרי"ף והרמב"ם ואי מוכח' מלתא דעלי' קסמיך לא צריך לאודועי' דל"ל להרי"ף זה א"ו בא לאשמועינן דלא תיקשי מהא דר' חייא שהבי' בסמוך לכן קאמר ואי מוכחא מילתא כו' כלו' והך עובדא דר' חייא מוכחא מילתא הוי שוב ראיתי בספר המאור ובמלחמו' ה' משמע להדיא מדבריה' שדעת הרי"ף כמ"ש ומשמע שם מדבריה' שגם הם סוברים כהרי"ף וסייעתו ע"ש ומ"ש הרא"ש דמסתבר כדברי התוס' דמסתמ' המראה דינר מראהו לידע אם הוא טוב כדי שיפטר אותו שנותן לו ואם כבר קבלו ופטרו ל"ל להראותו הלא כשיוציאנו ידע אם יקבלוהו ממנו עכ"ל אין זה הוכחה לפי מ"ש הגהות אשרי בשם ר' אפרים דהך דמראה דינר מיירי דוקא בכה"ג שאם האומן אומר שהוא טוב אז צריך לקבלו ע"כ וא"י לישמט ולכך חייב אפי' לא אמר חזי דעלך קסמכינא אבל במשכון או מקח אין לו בע"כ ליקח ולקנות עכ"ל וכן כ' במרדכי שם וז"ל הא דמחייב ר' מאיר במראה דינר כו' דוקא בכה"ג דא"א לאישתמוטי ובע"כ יש לו ליקח ע"פ השולחני אבל מראה מקח לתגר ולקרובו כו' פטור והביא שם ראיה נכונה מפ' ח"ה גבי לוקח מגזלן ונתבאר לעיל סי' קמ"ו סי"ז ע"ש וכן פסק מהרש"ל גופא שם כהמרדכי א"כ פשיט' דבסתם יכול לו' השולחני מנין הייתי יודע שאינך יכול להישמט אני הייתי סבור שאתה שואל אם הוא טוב משום איזה מקח או משכון שתוכל להשתמט ואדרבה יש ראיה מזה דצ"ל חזי דעלך קסמכינא או שהוא פרעון או שהוא מקח שצריך לקבלו בע"כ והשולחני יודע מזה שכשיאמ' שהוא טוב שלא יוכל להשמט דבכה"ג אין לך מוכחא מילתא גדול מזה דאל"כ קשה למה יתחייב השולחני מ"ש מהך דפ' ח"ה א"ו העיקר כדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א וה"ה דצ"ל חזי דעלך קסמכינא וכ"פ ר' ירוחם נל"א ח"ב בפשיטות וז"ל ועוד פשוט ודוקא שא"ל להדיוט חזי דעלך קסמכינא או דברים שיראה שסומך עליי אבל לא א"ל כן פטור עכ"ל ולא הביא דעת הרא"ש כלל וגם בתשובות הרא"ש כלל ק"ב סי' ג' הובא בקצרה בטור סי' רכ"ז ס"ל כ' דברי הרי"ף בסתם וגם בפסקי תוס' פ' הגוזל עצים כתבו בסתם דצ"ל חזי דעלך קסמכינא (ועוד נ"ל ראי' לדברי הרי"ף מהירושלמי דכלאים פ"ז דגרסי' התם חד בר נש חזי סלעים לר"א א"ל טבא הוא ונפסל' אתא עובדא קמיה דר"ל וקנסי' מן הדא המראה דינר לשולחני ונמצא רע חייב לשלם מפני שהוא נושא שכר ור"א נושא שכר ומשני ר' יעקב המחזיק בו כנושא שכר ונ"ל דה"פ דפריך וכי ר' אלעזר היה נושא שכר ומשני ר' יעקב המחזיק בו כלו' שסומך עליו דינו כנושא שכר) ומיהו היכא דא"ל חזי דעלך קסמכינא (או דמוכחי מילת' דעליה קסמיך אפי' ביכול להשמט חייב אף לר' אפרים וכ"כ בש"ג פ' הגוזל עצים וה"ה דהמרדכי מודה בזה וכן כ' מהרש"ל שם וכ' עוד בש"ג שם דה"ה בשואל את חברו אם פלוני אמוד ובטוח כדי להלות לו וחברו אומר לו שהוא אמוד ונמצא אח"כ שאינו כן דפטו' לר' אפרים א"ל שא"ל חזי דעלך קסמכינא (ועיין עוד בש"ג פ' ג"פ דף רמ"ד ע"ב) וכ"כ מהרש"ל שם ומ"ה נ"ל היכא שאדם א' מכר בהקפה על חוב כדרך הסוחרי' ובא ראובן ג"כ להקיף ממנו ובא זה ושואל לסוחר אחר אם ראוי זה להקיפו אם עשיר הוא וא"ל זה שהוא עשיר ואח"כ נמצא שזה עני פטור מה"ט ומ"מ היכא שא"ל חזי דעלך קסמכינא חייב בכולהו (ונ"ל ה"ה היכא דמוכחא מילתא דעליה קסמיך וע"ל סי' קכ"ט ס"ב בהג"ה ומ"ש שם) ואף התם גבי לוקח מגזלן דלא שייך לומר דבדבור בעלמ' הוא דאיקרי ואמר דהא אומר לו שהוא סומך עליו וזה הבטיחו וה"ה כשמחליף מטבעות דינו כמקח וע"ש במהרש"ל שהאריך בזה וכ' עוד בש"ג שם דהיכ' דהראהו לשולחני וקבל המטבע על פיו משום הלואה או מקח כיון שמראהו כדי לפטו' את הנותנו לו על פי דברי השולחני וכיון שפוטרו תו לא מצי למיהדר עליה ונסתלק הדין שהיה לו עם הנותנו והוי דינו דוקא עם השולחני וכן מוכרחים עד קצת דברי הרא"ש ז"ל שכ' דאפי' אמר להדיוט חזי דעלך קסמכינא חייב דמסתבר כן משום דסתם מראה דינר מראהו לידע אם הוא טוב כדי שיפטור מי שנותנו לו כו' וה"נ אמרי' גבי מקח וממכר דכל ששהה כדי שיראה לתגר ולקרובו תו לא מצי למטען אונאה משום דכשראו ל"ש אם נפסל הצורה ל"ש אם הוא רע שבמקום כסף הוא נחשת וכיוצא בזה לעולם הוא פטור הנותן כשזה הראהו לשולחני עכ"ל ואין דבריו נראין דלמה יפטר הנותן כיון דלא מחל לו בהדיא ואפי' מוחל לו אין לך מחילה בטעות גדול מזו ודמי לדלעיל סי' קכ"ו ס"ט וי' ומדברי הרא"ש לא מוכח מידי דלא קאמר אלא דמסתמא פוטרו כשיהיה טוב או מניחו עתה לפי שעה לילך למדינת הים וכה"ג ול"ד לשהה כדי שיראה לתגר ולקרובו דהתם אמרי' כיון דשהה ולא אמר ליה כלום מחל אבל הכא הא חזינן דהראהו לשולחני ואמר ליה שהוא טוב ולכך לא אמר כלום להנותן וכשנודע לו שהוא רע חזר על הנותן ועוד דהתם מיירי מדין אונאה משא"כ הכא דנמצא הדינר רע כגון כסף ונמצא נחושת וכה"ג דהוי מום פשיטא דחוזר לעולם וכמו שמוסכם מכל הפוסקים וטור ומחבר לעיל סי' רל"ב וכן מוכח להדיא בתוס' פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק' ע"א) ובפ' א' ד"מ ובמרדכי שם שכתבנו בפשיטות במראה דינר לשולחני דמחייב ר' מאיר את השולחני אע"ג דאלו בעי הדר ומשלם ע"ש וכן מבואר להדיא מדברי מהרש"ל שם שכ' דהך דמראה דינר לשולחני שהשולחני חייב איירי כשזה הלך למדה"י או הוא עכו"ם אלם ואינו רוצה להחליפו עכ"ל משמע להדיא דישראל הנותנו חייב להחליפו וכן משמע לעיל סי' רכ"ז סכ"ח ע"ש בתשו' הרא"ש עצמה שהובאה בטור שמשמע יותר כן ומיהו בנמצא הסלע חסירה ושהה כדי שיראה לשולחני נתבאר דינו בסי' רכ"ז סי"ז ע"ש וכ' עוד בש"ג שם דאם אמר הרואה בפי' אל תסמוך עלי בזה ודאי פטור הרואה דלא ה"ל למסמך על דבורו כיון שאמר בפי' אל תסמוך עלי ופשוט הוא אחר כתבי זה מצאתי בתשובת מהר"מ בר' ברוך (דפוס קרימנה) סי' נ"ו שהבין דדעת הרי"ף דדוקא הדיוט לא מחייב עד דא"ל חזי דעלך קסמכינא אבל אומן חייב בכל ענין שכ' וז"ל ומ"ש דמראה דינר לשולחני חייב אע"ג דלא א"ל חזי דעלך קסמכינא יפה כתבת דגבי אומן חייב אע"ג דלא א"ל חזי דעלך קסמכינא וכן דעת רב אלפס עכ"ל ותמוה הוא בעיני דכולא סוגיא מוכחא דאומן פטור טפי מהדיוט מטעם דגבי אומן הוי אונס ומ"ש הרי"ף דהדיוט לא מחייב עד דא"ל עלך קסמיכנא ר"ל דאומן פטור אפילו א"ל וכמ"ש למעלה וכן עיקר:
א סָעִיף א כל האומנין ש"ש הן. ז"ל הטור כל האומנין שנותן להן לתקן בקבלנות הן כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להן לתקן ליתן שכרן עכ"ל ובדרישה הוכחתי דדוקא באומן דקבלנות קאמר דהוי ש"ש משא"כ פועל שכיר יום ואף דלכאורה ה"ט שייך ג"כ בשכיר יום יש לחלק כיון דהשכירות שנותנין להן אינו בשביל השמירה אלא עבור המלאכה שמתקנין ועוסקין בו אלא שבהנא' שנתנו לו לתקן ולא לאחר באותו הנא' מחשב לש"ש והנאה כזו אינה שייכא כ"א בקבלן שמניח אותה המלאכה בידו עד גמרו ונתנו לו שכרו משא"כ שכיר יום שהיום נותן לזה ומחר לאחר וכל כה"ג אין שייך לומר בו בהנא' שנתנו לו כו' דהא לא נתנו לו אלא עבור שנזדמן לפניו זה והא ראי' שלמחר יתנהו לאח' ועוד יש לחלק דסת' קבלן עוש' המלאכ' בביתו ושייך בו שמיר' הכלי' מגנבים מביתו משא"כ בשכיר יום דמסתמא הוא עושה המלאכה בבית הבעלים ואין השמירה עליו ועמ"ש עוד מזה בדרישה ופרישה:
ב סָעִיף א טול את שלך והבא מעות או שאמר ליה גמרתיו כו' והבא כו' קמ"ל דאפי' בכה"ג הוי ש"ח ובגמרתיו קמ"ל דאפי' בכה"ג לא הוי ש"ש וק"ל:
ג סָעִיף א הבא מעות וטול כו' פי' דבזה גילה דעתו שרוצה לעכב הכלי בידו עד שיתן לו תחלה שכרו:
ד סָעִיף א ואינו שומרו עוד כו'. פי' ואפי' ש"ח לא הוי דהא גילה דעתו שאינו רוצה להיות בשמירתו כלל אבל אם הקדים לומר הבא מעות וטול את שלך ואיני שומרו עוד מזה לא איירי כאן אלא גם בזה אמרינן דלא אמר טול את שלך ואיני שומרו עוד אלא אחר שיבא המעות וכן מוכח בנ"י:
ה סָעִיף ב כיצד נתן לחרש שידה כו'. פי' ל"מ כשהשידה תיבה כבר היה עשוי ונתנו לו לתקן ושברו דחייב לשלם לב"ה אלא אפילו לא נתן לו אלא עץ בעלמא והאומן תקנו לכלי ואח"כ נשבר בידו דאומן אפ"ה חייב לשלם לבע"ה דמיד שעשאו האומן קנאו הבע"ה ואין לאומן עליו אלא חוב בעלמא דמי שכרו דאין אומן קונה בשבח הכלי דהיינו מה שנשבח העץ להיות עשוי ממנו הכלי שידה תיבה כו':
ו סָעִיף ב שאין האומן קונה בשבח כלי כ"כ ג"כ בטור כאן ולקמן בסי' של"ט וע' בטור א"ע דשם כתב הט"ו בסי' כ"ח בשם ר"י והרא"ש דקי"ל אומן קונה בשבח כלי ולפני זה כ' שם שהרמ"ה ס"ל דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי גם בי"ד ס"ס ק"ך כ' הטור דפליגי בזה וכבר נתעוררו ע"ז בעל ש"ג ומור"ש ושם בהגהותיו כמ"ש בדרישה בא"ע ושם כתבתי דלפי דפוס תורגמ' דלשם בא"ע א"ש ודוק:
ז סָעִיף ג והקדיחתו יורה פי' שהרתיחו יותר מדאי ומכח זה נשרף ונתקלקל ולא היה בו שבח מעולם:
ח סָעִיף ג צבעו כעור. פי' שצבעו בשיורי צבע מהפסולת שנשאר בשולי היורה גמ':
ט סָעִיף ג אם השבח יתר על ההוצאה כו'. המחבר העתיק ל' הרמב"ם והוא פי' דברים הללו שהן מהמשנה בפי' המשניות שלו ע"ד שמפרשין במי שיורד לשד' חבירו שלא ברשות דידו על התחתונ' וכן פירשו רש"י והיינו אם בעה"ב נתן להצבע צמר שוה י' דינרים והצבע הוציא בסמנין ובשאר הוצאת י' דינרים אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מכ' היינו שבח יתר על ההוצאה נותן לצבע ההוצא' דהיינו י' דינרים ואם הוא שוה י"ח דינרים אינו נותן להצבע אלא השבח דהיינו ח' דינרין וגם הרא"ש כ' דלכאורה היה נראה לפרש כן אלא שבירוש' פי' להאי שבח יתר על ההוצאה או הוצאה יתר על השבח בע"א והביאו ג"כ התוס' שם וכתבו התוספת והרא"ש והטור ע"פ הירוש' דה"פ אם נתן הבעל הבית להצבע צמר וסמנין שווין עשרה דינרים וקצב לו שכר עשרה ואלו צבעו כמו שא"ל היה שוה כ"ה אין לו לצבע כלום אא"כ שוה יותר מט"ו שאותן ה' דינרים שהיה משביח הן בכלל הקרן לפיכך אם השבח יתר על הוצאה (יציאה קרוי להשכר שהי' עליו להוציא וליתנו להצבע אם הי' צבעו כמו שא"ל) כגון שהשביח בין הכל כ"ו נותן לו י' דהיינו היציאה ואם היציא' יתר על השבח כגון שאינו שוה אלא כ"ד נותן לו את השבח דהיינו ט' ואם אינו שוה אלא ט"ו (וכ"ש פחות) לא יתן לו כלום עכ"ל הטור וא"ת מ"ט לא אמרינן הכי ביורד לשדה חבירו שלא ברשות י"ל דגבי אומן שאני דכיון דנותן לו לצבע כל מה שהוא עתיד להשביח חשובה כאלו כבר השביח ואומן שפשע ושינה חייב לשלם לו הכל כ"כ הרא"ש והתוספת כתבו עוד ישוב אחר ועד"ר שכתבתי לשונם והוכחתי שם מזה דס"ל דאפי' הוציא הצבע הוצאות אפ"ה אינו נוטל האומן אפי' כדי הוצאתו עד שיטול הבע"ה תחלה שיעור שבח הראוי דאל"כ לא היה ק' מידי מהיורד שלא ברשות דהא התם אינו נוטל אלא שיעור הוצאתו משא"כ כאן דלא הוציא הצבע כלום ע"ש והתוס' כתבו שם דפירוש זה לא יתכן לפרש כן אמאי דקתני המשנ' וצבעו כעור דגם עליה קאי מה דקתני במשנה אם השבח יתר על ההוצא' דהיאך יהי' השבח של צבעו כעור יותר משבח צמר גמור כו' ור"ל ומדפי' זה לא יתכן אצבעו כעור וצריכין לפרשו כפי' רש"י א"כ גם בנתן לו לצבע שחור וצבעו אדום ג"כ נפרשנו כפי' רש"י ובדריש' כתבתי ישוב לזה דגם בצבעו כעור מצינו לפעמי' שהשבח יתר ממה שאמדו להיות בתחלה כגון שנתייקר הצבע ביני ביני ע"ש והנה המחבר קצר ולא העתיק כאן אלא ל' הרמב"ם וכוונתו ודאי לפ' שבח יתר על ההוצאה או הוצאה יתר על השבח כמו שמפרשין אותו ביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ובשאר דוכתי דאל"כ לא היה סותם דבריו אלא היה מפרשן גם מדכלל יחד צבעו כעור ונתן לו לצבעו שחור כו' וכת' אשניהן אם השבח יתר כו' גם מוכח כן מדסיים המחבר וכת' ז"ל אמר בעל הכלי יתן לי דמי הצמר כו' ואלו דמי הסמנין לא הזכיר והיינו כפירש"י והרמב"ם הנ"ל דמפרשי דמיירי גם כאן דהאומן מוציא הוצאות הצביע' כמו התם שהוציא הוצאות הנטיע' גם הב"י כ' דהרמב"ם ס"ל כפירש"י ואעפ"כ הוסיף מור"ם וכת' בהג"ה ז"ל ומה שהי' ראוי להשביח כו' והיינו פירוש הירושלמי דס"ל למור"ם פירוש הרא"ש והטור לעיקר וכן כתב בד"מ בהדיא ע"ש ומיהו ק' דהל"ל בל' י"א כיון דיש בינייהו נ"מ לדינא דלהרמב"ם ורש"י משמע בפשיטות דאם הוציא האומן הוצא' משלו נוטל כשיעור הוצאתו או שבחו אף דלא ישאר לבע"ה שיעור שבח הראוי משא"כ להרא"ש והטור וצ"ע:
י סָעִיף ג אין שומעין לו. דעשו תקנה לב"ה ולאומן ואין אחד יכול לחזור בו:
יא סָעִיף ד ולא לתתן. פי' שדרך בעל ריחיים לשרותן במים תחלה ולכתשן במכתש' להסיר קליפ' החיצונ' כדי שיהא הקמח או הסולת יפה:
יב סָעִיף ד פת נפולין פי' נשבר ונופל כשאוחזין בו:
יג סָעִיף ד בחנם אם היה טבח מומח' פטור. דכיון שהוא מומח' ואינו רגיל לבא מכשול זה לידו אמרינן דמזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו אבל שחטו בשכר חייב דה"ל ליזהר טפי:
יד סָעִיף ד שלוקחי' הכרכשאות כו'. ז"ל הטור ואע"פ שאין לוקחי' כלום מן הטריפ' כיון שאם לא היה נטרפ' היה נוטל נמצ' זה שכרו ועוד הכרכשאו' שנותני' לו מן הכשירו' הן הן שכרו גם על הטריפו' עכ"ל:
טו סָעִיף ה בעצם המפרקת כו'. פי' ואז טריפ' מספק והוא באונס משא"כ אם נפגמה בעור הבהמ' קודם שחיט' ופושע הוא דאלו הוה סכינו טוב לא היה נפגם דסכין טוב אינו נפגם מעור הבהמה:
טז סָעִיף ה לענין ממון לא מפקינן מספק. והא דכתב מור"ם בסי' רל"ב ס"ב בהג"ה ז"ל ואפי' טריפ' שאנו אוסרי' מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לו' אייתי ראי' דטריפ' היה י"ל דשאני התם דלא מקרי הפקעת ממון כ"כ מה שמחזיר המוכר להלוקח מעותיו שקיבל ממנו בעד הבהמה וחוזר ולוקח מהלוקח בהמתו משא"כ כאן דהטבח ישלם דמי הבהמה מכיסו וק"ל:
יז סָעִיף ה ואע"ג דאנו נוהגי' לאוסרו כו'. כן נ"ל כו' גם דעת המחבר כן מדכתב לענין ממון לא מפקינן מספק משמע אע"ג דלענין איסור אסרינן ליה מספק גם הטור כ' בהדיא ז"ל אלא דמחמרינן באיסור וחיישינן שמא בעור נפגמה כו' והא דכתב מור"ם כך נ"ל ר"ל שכן נראה לו להכריע להלכ' ולאפוקי מדעת החולק שמסיק מור"ם וכעין זה מצינו בל' מור"ם כמה פעמים:
יח סָעִיף ו דאפי' סתמא נמי חייב. טעמיהו משום דכל המראה דינר לחבירו מסתמא אינו מראהו אלא כשבא לקבלו מהנותנו לו ואינו יודע אם הוא טוב וע"פ זה קבלו ויפטר להנותנו לו:
יט סָעִיף ח וי"א דה"ה ליחיד פלוגתא זו ביניהן גם באינך בטבח ומקיז דם וסופר כו' דמני המחב' וחשיב וכן הוא בטו' ע"ש:
כ סָעִיף ח וכן טבח של בני העיר שניבל כו' עד מסלקינן אותו בדריש' כתבתי דהמ"מ כ' דהראב"ד הק' ממ"נ אי בשכר הוה מאי פסידא הוה הא צריך לשלם ליה ואי בחנם כי מסלקי ליה מאי פסידא אית ליה ותירץ דאפי' בחנם קנסינן ליה דלא יעבד מכאן והלאה לא בחנם ולא בשכר וא"נ בשכר ופסיד' טובא איכ' דאע"פ דמשלם לו דמי בהמה דמי בושתו ודמי בשת אורחים לא משלם עכ"ל ותירוצו א"א לאומרו בשתלה ואפש' דבשתלה ה"ט דהפסיד בגוף האילן שנטע ועוד שאילו נטעו כהוגן כבר הי' מגדל הפירו' ובאותו שבח שהי' ראוי לבא לא שייך תשלומין דלא ידעינן כמה הוה ומ"ה קרי לי' בגמ' פסיד' דלא הדר הן בשתל' הן בטבח ובאינך דקחשיב:
כא סָעִיף ח רק יום או יומים כ"כ ג"כ המרדכי וכן הביאו בד"מ וק"ק למה כ' יומים הא כ"ש היא מיום ואפש' שכונתו לכוונת המקר' דכתיב בפ' משפטים ואם יום או יומים יעמוד לא יוקם ודרשו רז"ל יום שהוא כיומים דהיינו מע"ל ה"נ בעינן שיבטלו דוקא מעת לעת:
כב סָעִיף ח וכל כיוצא באלו האומנים. כצ"ל וכך הוא במיימוני:
א סָעִיף א כל האומנין שומרי שכר. בסמ"ע מחלק בין קבלן לשכיר יום ע"ש ובש"ך כ' כיון דלדידן דקי"ל שוכר כש"ש א"כ הא דאומנין ש"ש היינו מדין שוכר דכש"ש וא"כ אין חילוק בין קבלן לשכיר ע"ש ועמ"ש בסי' ע"ב סק"ד:
ב סָעִיף ב שאין האומן קונה בשבח כלי. כ' הרא"ש בתשובה כלל מ"ב סי' ו' ז"ל ששאלת הנותן טבל' לאומן לצייר בה ציורין ששוחקין עליו באיסקונדרי' ואסרה על בעלי' אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאוסרו תשובה כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף כלום אלא שכר הוא דמחייב עלה בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי ואפי' אם היה האומן קונה בשבח כלי היינו היכא שיש ממשות בשבח כגון שנותן לו עצים ותיקון כלי אבל הכא לא עשה אומן אלא ציירה בסימנין. ואין בזה ממש דאיבעיא לן פרט הגוזל קמא דף ק"א אם יש שבח סימנין ע"ג צמר או לא כגון אם צבע קוף צמרו של ראובן בסימנין של שמעון אם חייב ראובן לשלם השבח שהשביח הצמר ולא איפשטא האיבעיא ואינו חייב לשלם נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום וכי תימא יכול לגרוד אם יגרדנו אין בו ממש כדקאמר התם במאי מעבר ליה בצפון צפון עבורי מעבר ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח כלי אין יכול לגורדו ולקלקל כליו של בעה"ב עכ"ל והוא תמוה מאד שהוא נגד סוגיא דפרק הגוזל (בבא קמא דף צ"ט) שם אמר רב אשי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן אבל נתן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי כו' לימא מסייע ליה הנותן צמד לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא לאו שהקדיחו אחר נפילה דאיכא שבחא וש"מ אומן קונה בשבח כלי אמר שמואל הבמ"ע כגון דצמר וסימנין דבעה"ב וצבע אגר ידי' הוא דשקל א"ה נותן לו דמי צמרו וסימנין מיבעי ליה אלא שמואל דחויי קא מדחי ליה וע"ש ומבואר דאפי' בצבע אמרינן אומן קונה בשבח כלי וכבר התפלא בזה בתשובת מוהר"ש הלוי חח"מ סי' ז' דכתב עלה דתשובת הרא"ש הנז' ז"ל הן אמת כי תשוב' זו כל רואה אותה האיש משתאה וחרד על דברו דהרא"ש שכתב דלמ"ד אומן קונה לא הוי בצביע' וקשה טובא מה שהקשה החכם החשוב יצ"ו דבפרק הגוזל על מתני' דנתן לאומנין לתקן כו' עד אמר לך שמואל דחוי קא מדחי ליה הרי בפירוש דבצביעת צמר ג"כ אומן קונה בשבח כלי זולת אם הסימנין הם של בעה"ב וע"ש מ"ש ואין דבריו עולים בכוונת הרא"ש וכאשר הוא עצמו כתב שם ובדוחק נלע"ד לומר כן ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דודאי למ"ד אומן קונה בשבח כלי קונה נמי בצביעה אלא דאע"ג דצבע דידיה כיון דצבע לאו מלתא לית ביה ולא כלום וכמו שהוכיח הרא"ש מהך דבעי' לה יש שבח סי' ע"ג צמר ע"ש (דף ק"א) רבינא אמר הבמ"ע כגון דצמר דחד וסי' דחד וקאתי קוף וצבע להאי צמר בהנך סי' יש שבח סי' ע"ג צמר דא"ל הב לי סי' דגבך נינהו או דלמא אין שבח סי' ע"ג צמר וא"ל לית לך גבי ולא מידי כו' ת"ש בגד שצבע בקליפי ערלה ידלק אלמ' חזותא מלתא כו' התם גזירת הכתוב משום דכתיב שלש ערלים חד לצביעה וכיון דאפי' בסימנין דחברי' לא מצי אמר סימנא גבך כיון דאין שבח סי' ע"ג צמר וא"כ לא עדיף האומן בשבח' דידיה כיון דאפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי אינו קונה כל הכלי אלא בשבח כלי וכמו שיבואר בס"ק ד' ולא מצבעו קוף ואין לו אלא מה שהנאהו ובצבע קוף אפי' מה שנהנה א"צ לשלם כמ"ש תוס' אבל אין לו בשבח כיון דאינו אלא חזות' וה"ל כליתנהו ומש"ה אין לו מה לאסור דאפי' צבע דאיסור אינו איסור אלא בערלה דכתי' שלש ערלים חד לחזותא ומכ"ש זה שאין לו בה דבר ממש ואין לו לאיסור לחול כלל אבל בצבע קוף בצמר דחד וסי' דחד והלך בעל הסימנין והעביר את הסימנין ע"י צפון ודאי אינו חייב לשלם עבור הסימנין דסימנין דידי' נינהו אלא דבעל הצמר א"צ לשלם עבורן כיון דליתנהו בעיני' ומשום נהנה נמי א"צ לשלם כיון דלא באה לו הנאה ע"י מעשה אדם וכמ"ש תוס' שם אבל עכ"פ סימנא דידיה נינהו שם ויכול להעביר סימן דידיה בצפון. וזהו שכת' הרא"ש וכ"ת יכול לגורדו וכיון דיכול לגורדו הרי אית ליה זכות בו ונימא דיכול לאוסרו מה"ט לזה קאמר אם יגרדנו אין בו ממש כו' ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח כלי חוזר לראשונה במה שהתחיל דלדידן דקי"ל אין אומן קונה אין יכול לגורדו אבל למ"ד אומן קונה ושבחא דידיה אלא שאין בו ממש ואין לו כח לאסרו אבל לגורדו יכול וא"כ בהקדיחו יורה ודאי א"צ לשלם את השבח כיון דשבחא דידיה למ"ד אומן קונה וז"ב ונכון ואכתי יש לדקדק במ"ש הרא"ש וכ"ת יכול לגורדו תיפוק ליה כיון דאין שבח סי' ע"ג צמר א"כ אפי' צבע דאיסור אינו אסור אלא בערלה דרבי קרא ערלים ואפשר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור חזותא בכל האיסורים ועוד דהא הוי בעיא דלא איפשטא ביש שבח סי' ולזה כת' הרא"ש כיון דלא איפשט' אין לו כח לאסור דספק ממונא לקולא ואין לו בממונא כלום ולזה קאמר וכ"ת יכול לגורדו ואכתי אית ליה ביה זכות ממון לזה קאמר אם יגרדנו אין בו ממש וא"כ אין לו שום זכות ממון שיהיה נתפס עליו איסורו: אמנם יש מקום עיון לפמ"ש הרא"ש דלדידן דאין אומן קונה בשבח כלי אין האומן יכול לאסור שבחא בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכתבו תוס' בקידושין פ' האומר [דף ס"ג] וז"ל קונם מה שאני עושה לפיך ולא גרסינן איני עושה כיון דבלאו דמשועבד לבעלה לא מצי למיתסר בקונם ע"ש והיינו משום דקונם שאיני עושה ה"ל דבר שאין בו ממש אע"ג דמפרש לה בפ' אע"פ באומרת יקדשו ידי לעושיהן היינו משום קושיא דמקשי בש"ס דה"ל דשלבל"ע אבל שאיני עושה בלא"ה לא חייל לזה כתבו דגרסי שאני עושה והיינו שהקונם חל על מעשה ידיה לאחר שתעשה דכה"ג הוי נדר שיש בו ממש. וכ"כ הר"ן פרק הנודר (נדרים דף נ"ז) בהא דתנן שם האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וז"ל ולא תיקשי לך מעשה ידי' דבר שאין בו ממש כו' א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא ע"ש וכיון דאומן אינו קונה ולא מצי אסר לשבחא אפי' אחר שנעשה שבח' היכא מצי אסר לשבחא קודם שעשה לומר קונם על מעשה ידיו לאחר שיעשה כיון דלאחר שנעשה לאו דידיה הוא וא"כ אמאי צריך להפר לריב"ן שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ופירש"י שצריכה לטחון ולבשל ולאפות והא כיון דגוף הקמח של הבעל ולית לה בשבח' כלום שתאסר אותו שבחא לאחר שנעשה וכיון דהיא רשאה לכתחלה לבשל ולאפות דהא לא אסרה אלא המעשה ידי' אחר שתעשה ואחר שתעשה ה"ל דבר שאינו שלה. ובחידושי לאה"ע סי' פ"א שם הארכנו בזה וכתבנו משום דדעת ר"י ור"ת דאומן קונה בשבח כלי וכמ"ש הרא"ש פ"ב דקידושין בשמם ע"ש. ומש"ה חייל נמי קונם במעשה ידי' אחר שתעשה דכה"ג ה"ל דבר שיש בו ממש דאוסרת את גוף מעשה ידיה לאחר שתעשה ועיין תוס' נדרים ס"פ קמא בהא דאמרו קונם פי מדבר עמך דהיינו באומר יאסר פי לדיבורו ידי לעושיהן והקשו בתוס' ז"ל ידי לעושיהם וא"ת ותיפוק ליה דמעשה ידיו גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דף נ"ט) דאם אמר קונה מעשה ידי דחייל לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע וי"ל דאין ה"נ וכו' ועוד דאיכ' מעשה ידים שאין בהם ממש כגון שלא אתן תבן לפני בקרך עכ"ל והו' לכאורה תמוה דודאי שלא אתן ה"ל דבר שאין בו ממש וכמו קונם שאיני עושה ביוד אבל קונם שאתן הרי הקונם חל על דבר שיש בו ממש וכמו קונם שאני עושה בלא יוד ועיין ש"ך י"ב סי' רל"ז סקכ"ו ולפמ"ש דהא דחייל נדר על המעשה ידיו אחר שיעשה היינו משום דתוס' סברי דאומן קונה בשבח כלי אבל קונם שאתן לפני בקרך דבזה ל"ש באומן קונה בשבח כלי דה"ל כשליח' דאגרתא דליכ' שבחא כדאמרי' פ' הגוזל קמא (דף ל"ט) מש"ה ה"ל כה"ג דקונם שלא אתן תבן אפי' אומר שאני אתן נמי לא חייל כיון דליכ' שבועה ודוק היטב ושם באה"ע הארכנו:
ג סָעִיף ב האומן קונה בסוגיא שם דף צ"ט ת"ש הנותן טליתו לאומן במדו והודיעו אפי' מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום בל תלין נתנה לו בחצי יום כיון ששקעה עליו חמה עובר עליו משום בל תלין ואי ס"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר אמר רב מרי בר כהנא בגרדא דסרבלא דליכ' שבחא סוף סוף למאי יהבי' ניהלי' לרכוכי כיון דרכוכי היינו שבחא לא צריכ' דאגרא לביטש' ביטש' במעתא דהיינו שכירות ומזה קשי' לן בדברי הרמב"ן שכת' בפ' שבועת הדיינין ולישב דברי הגאונים שכתבו במלוה על המשכון דנשבע בנק"ח דלא תיקשי להו מברייתא דתני כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה בפ' חז"ה [דף מ"ה] ומשמע דברישא דטלית ביד האומן א"צ שבועה וכת' משום דלא דמי שכירות לשאר הטענות ולא מיבעי למ"ד אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי ע"ש בר"ן פ' הנז' וכיון דמוקי לה כמ"ד אומן קונה בשבח כלי א"כ ליכא בל תלין לטעמ' דאחר זמנו הממע"ה אמרו בש"ס משום דחזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין וכיון דליכ' בל תלין אין חילוק בין זמנו לעבר זמנו ואי מיירי היכא דליכ' שבחא וכגון דאגרי' לביטשא במעת' א"כ הרי הוא כמו שאר טענת כיון דלא קנה בשבחו ע' במ"ש בסי' פ"ט בזה סק"ו ונראה לפמ"ש תו' שם בסוגיא בהא דאגרי' לביטש' במעת' פי' רש"י דהיינו כל דריכה במעה דאינו אלא שכירות ואינו אלא שכיר יום והקשו דאכתי היינו קבלנות וכתבו דרש"י פי' פ' המקבל דהיינו ששכרה בעד כל דריכ' במע' בין ישביח בין לא ישביח ע"ש ולפ"ז נראה דארכבי' אתרי ריכשי היכא דהשביח קונה בשבחו כיון דאומן קונה בשבחו כלי ואפ"ה עובר בבל תלין כיון דשכרו בין ישביח בין לא ישביח דדוקא היכי דשכרו להשביח א"כ אינו שכיר כלל אלא מוכר שבחו כיון דקונה בשבח כלי אבל שכרו בין ישביח בין לא ישביח א"כ אם לא השביח ודאי עובר בבל תלין ה"ה כשהשביח לא גרע כחו משאר שכיר ומגרע לו שכרו עבור הביטשא לא עבור השבח ועבור הביטשא עובר בבל תלין ודוק אלא דלפמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"ד דשכירות שיש עליה משכון אינו עובר בבל תלין אפי' כבר החזיר לו משכונו ומשום דכבר קנה משכונו נגד חובו ה"ל כפרעון ומש"ה אפי' החזיר לו משכונו תו ליכא בל תלין ע"ש א"כ ה"ה בזה כיון דאיכ' שבח' וקנה בשבחו נגד שכירותו תו ליכא בל תלין אף ע"ג דמגיע לו שכרו עבור הביטש' אפי' לא ישביח כיון דכבר קנה בשבחו ה"ל כמו פרעון וע"ש בתוס' שכתבו בשם יש מפרשים דאגרי' לביטשא במעה עובר על דריכה קמא דליכ' שבחא ע"ש ולפ"ז שפיר משכחת לה באגרי' לביטשא דאיכ' איסור בל תלין על דריכה קמא דליכ' שבחא ומוחזק חשוב כיון דאח"כ אית ליה שבחא וקונה בשבחו ואע"ג דבתוס' פ' חז"ה (דף מ"ה) כתבו הא דעבר זמנו הממע"ה היינו משום חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין וחזקה אין שכיר משהה שכרו ובסלע שמודה דעובר ושהה אבל בסלע השני דלא חזינן דעבר ושהה סמכינן אחזקתיה דלא עבר ולא שהה ע"ש ולפמ"ש כיון דגבי סלע השני ע"כ איכא שבחא דהא מה"ט ה"ל כטוען על גופו של משכון וא"כ בסלע השני ליכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין ובסלע הראשון אע"ג דליכ' שבחא הרי חזינן דעבר ושהה משום דתוס' סברי דלר' יהודה דבעי מודה במקצת הטענה היינו מודה מקצת הטענה ממש אבל הר"ן כת' דר' יהודה לא בעי אלא כעין מקצת הטענה ואפי' באומר הילך ה"ל שבועה נוטה ע"ש פרק שבועת הדיינין וא"כ שפיר משכחת לה שהאומן אומר שתים קצצת לי ובעה"ב אומר אחת אבל כבר פרעתי האחת ואפ"ה ה"ל כעין מודה במקצת לענין תקנת שכיר וא"כ בעבר זמנו אמרי' חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין דאם היה קוצץ יותר ודאי היה עובר בבל תלין על דריכה קמא דליכ' שבחא דאע"ג דפרע לו מקצת לא נפטר מחובו שהו' עליו בבל תלין וכמ"ש הרשב"א בראובן שהיה חייב לשמעון שני חובות א' בשבועה וא' שלא בשבועה ופרע לו א' דהחוב שבשבועה הוא בתוקפו והובא בב"י סי' נ"ח וה"נ בחוב זה שבמקצת איכא איסור בל תלין ובמקצת ליכא ופרע מקצתו דהחוב שבבל תלין בתוקפו אלא ודאי דלא קצץ לו יותר מסלע ומש"ה בעבר זמנו הממע"ה:
ד סָעִיף ב בשבח כלי בשו"ת מוהר"ש הלוי חלק ח"מ סי' ד' האריך בזה וחקר בהא דאומן קונה בשבח כלי אם אינו אלא בשבחו הוא דקונה אבל לא בגוף הכלי או נימא דע"י השבח זוכה בגוף הכלי להיות כשלו כיון שנתהפך חומר הכלי אל הצורה אשר נתן ולכן קונה בגוף הכלי והעלה דקונה בגוף הכלי וראיה מהא דכתבו תוס' והרא"ש פ' השוכר דהנותן כסף לגוי לתקן לו כלי שא"צ טבילה ואם לא היה לו זכות אלא בשבחו ולא בגוף הכלי ומהיכי תיתי דחייב טבילה אפילו למ"ד אומן קונה כיון דלא קנה גוף הכלי ולמה הוי צריכי תו לפוטרו משום שאין שמו עליו תיפוק ליה משום דהכלי לעולם של ישראל הוא ולעולם לא קנה העכו"ם וכן נראה מלשון רש"י בפ' האיש מקדש ע"ש. ועוד דהלשון הכי מוכח אומן קונה בשבח כלי כלומר קנה הכלי עם השבח ואלו היה קונה השבח היה לו לומר קונה שבח הכלי או אומן בשבח הכלי וע"ש שהאריך והעלה בפשיטות דהשבח והכלי הם מתהפכים איברא דנעלם ממנו דברי תה"ד סי' ש"ט דמבואר להדי' דאומן אינו קונה אלא בשבח ולא בגוף הכלי ע"ש ז"ל אמנם לפ"ז צריך לדקדק אם השביח הצורף החגורה כל כך שיש בשבח כדי ריבית שלו דבמרדכי פ' בתרא דע"ז כת' שהשיב רבינו שמחה לרבינו ברוך דאין אומן קונה אלא כפי השבח ולא בגוף הכלי ואם היה אומן רוצה לעכבו לא היה רשאי וכן משמע לשון רש"י פ' הגוזל אהא דקאמר התם דמקודשת היא כשעשה לה שירים ונזמים ופי' רש"י דכי יהיב לה מקודשת בשבח דאית ליה לאומן בגויה וכ"כ אשר"י בהאי פירקא אהא דאמר רב אסי אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו ומשמע דוקא השבח שלו ולא הגוף ונוכל לומר דאף הגאונים המצריכים טבילה לכלי שתיקנו אומן גוי לישראל מטעם דאומן קונה בשבח כלי מודים דלא קנה אומן רק כנגד השבח ואפ"ה צריך טבילה משום האי שבח ואהא פליגי שאר גאונים וכתבו שאין צריך טבילה שאין שם הגוי עליו משום האי שבח דאי נימא דאומן קונה בשבח כלי לגמרי גופא ושבח' א"כ אמאי אין שם הגוי עליו עכ"ל ומבואר להדי' דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אינו אלא בשבחו ולא בגוף הכלי וראוי להתבונן בהאי קנין דאומן קונה בשבח אם קונה קנין ממש וכשלו הוא מאי אית ליה לבעה"ב בהאי שבח' והיכא דשבח שוה יותר מדמי שכירות היכא מסלק ליה בעה"ב בפחות מדמיו ואי משום דכבר קנה ממנו בעה"ב בפסיק' שפסק לו עבור השבח הא ה"ל דשלבל"ע ואיך חוזר וקונה בעה"ב שבח' דאומן אם האומן אינו רוצה ליתן לו שבחו בדמי שכירות כיון דלא קנה מיד האומן ועוד דה"ל דשלבל"ע ולכן נראה אחר העיון דודאי האי שבח' דבעה"ב הוא והא דאומן קונה בשבח כלי אינו קנין גמור להיות כשלו ממש אלא קצת קנין הוא דאית ליה בגויה לקדושי אשה כמו בע"ח דקונה משכון לקדושי אשה (כמו) והלוה יכול לסלקו בע"כ ותו לית ליה במשכון ולא מידי וה"ה ה"נ בשבח הכלי עד שיסלק לו דמי שכירות אית ליה קנין לקדושי אשה ולנזקין דהיינו אם הזיק אין לו לשלם בעד השבח ובזה עדיף מבע"ח דמלוה שקונה משכון אינו אלא כדי חובו ואם המשכון שוה יותר והזיקו צריך לשלם המותר אבל אומן בשבח כלי קונה לנזקין אפילו עלה שבחו יותר מדמי שכירתו וכן נכרי מישראל אינו קונה משכון ושבח כלי קונה אבל עצם הקנין אינו יותר מבע"ח במשכון ומש"ה יכול לסלקו בע"כ וכן מבואר להדי' מדברי הר"ן פ' כל הנשבעין ז"ל והרמב"ן ז"ל תירץ לדברי הגאונים ז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי דכשטוען על גופו של משכון וכו' וכת' עלה הר"ן וז"ל ולא נתבררו אצלי דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי עדיף ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני לה כדרב יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואה ואדרבה מלוה על המשכון קני לה טפי דהא כל האומנין ש"ש בלבד הם כדתנן פ' כל האומנין ואלו מלוה על המשכון קני לה קנין גמור אפילו להתחייב באונסין לדעת רש"י ז"ל כמ"ש שם עכ"ל הרי דקנין שקונה אומן בשבח' אינו יותר מקנין שקונה בעל חוב במשכון וכן מבואר מדברי ריטב"א פ' האומנין גבי הלוהו על המשכון ז"ל ושמעינן דאפילו לדרב יצחק אינו מתחייב באונסין וטעמ' דמלתא דלא קני ליה לגמרי שיהי' עליו כלוקח להתחייב באונסין שאינו אלא שקונה שלא ישמט וכו' ושיוכל לקדש בו האשה ומשום הא אינו נעשה לוקח ולא שואל להתחייב באונסין ומצינו שהאומן קונה בשבח כלי ואפ"ה אינו אלא ש"ש שאין קנינו עושה אותו לוקח כלל ואע"ג דקנין דהכא עדיף מ"מ כל שלא קנאו לגמרי אינו מתחייב באונסין ע"ש וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות ס"פ שבועת הדיינין בהשגתו על הרמ"ה דסובר מדרב יצחק קונה לאונסין ז"ל ואע"פ שקונה אותו למקצת דברים שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו אפ"ה אינו אלא שומר שכר והם אמרו אומן קונה בשבח כלי ומקדשין בו האשה ואינו אלא שומר שכר עכ"ל ומבואר דאינו כלוקח אלא לקידושי אשה ולבל תלין ולהזיקו אפילו שבחו עולה יותר מדמי שכירותו ובזה הוא דיותר קונה מבעל חוב במשכון שאינו אלא כדי חובו אבל באיכות הקנין אינו יותר מב"ח במשכון שאינו לוקח גמור וכמו שכת': איברא דאיכא למידק בדברי הרמב"ן והריטב"א במ"ש דכל האומנין שומרי שכר ואינו קונה לאונסין ש"מ דאינו קנין גמור דהא לפי מ"ש קנין שקונה אומן בשבח כלי אינו אלא בשבחו ולא בגוף הכלי וכמ"ש בשם תה"ד וא"כ הא דתנן כל האומנין ש"ש לחייבו בגניבה ואבידה ע"כ אינו אלא בגוף הכלי דהא בשבחו אפילו הזיקו בידים פטור וכיון דלא מיירי אלא מגוף הכלי א"כ מאי ראיה מייתי מכל האומנין ש"ש דאומן אינו קונה בשבחו לענין אונסין וצ"ע ואפשר דמפרשי כל האומנין ש"ש דמירי בין בכלי בין בשבחא אלא דבשבח' הוי ש"ש שאם נגנב או נאבד מפסיד שכרו וכהאי דמלוה על המשכון ש"ש למאן דפסק כרבה דלית ליה פרוטה דרב יוסף דהא דתנן ש"ש היינו בכדי חובו להפסיד חובו משום דה"ל כאלו פי' שאם יגגב או יאבד מפסיד חובו וכמבואר בתוס' בסוגי' דקתא דמגל' א"כ ה"ה כל האומנין ש"ש דמיירי בכל הכלי בין בשבחו בין בגוף הכלי ה"ל ש"ש בשבח דמפסיד דמי שכירותו אבל מה ששוה שבחו יותר מדמי שכירתו אין צריך לשלם מביתו אבל כשנאנס הכלי צריך בעה"ב לשלם לו שכרו כיון דלא קני לאונסין ודע דכל מה שקונה אומן בשבחו אינו אלא עד דפרע לו דמי שכירתו אבל מכי פרע דמיו שוב אין לו לאומן בשבחו כלום וממיל' שבחא דבעה"ב וכמו במלוה על המשכון מכי פרע ליה זוזי דהלואה אפילו בע"כ שוב אין למלוה במשכון כלום וא"כ ה"נ וכמ"ש בתה"ד בשם האשר"י וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו וא"כ שוב אין לו לאומן בשבחו וכי מזיק ליה אח"כ צריך שיפרענו כמו הזיקו אחר ונראה דה"ה אם התנדב האומן לתקן לו כלי בחנם וליכ' דמי שכירות א"כ הרי מעולם לא קנה בשבחו כלום כיון דאין לו בשבחו עד שיתן לו דמיו וזה שהתנדב בחנם הרי כאלו כבר נתקבל דמיו ואין לו כח לקדש בו אשה וכן בהזיקו חייב כיון דליכ' דמי שכירות ממיל' לא קנה בשבחו כיון דאינו לוקח גמור אלא מקצת קנין עד שיפרע לו דמיו וזה כבר קיבל דמיו וה"ל כאומר התקבלתי וכן אומן שמתקן בדמי שכירות ובעה"ב פורע לו דמיו אפילו בע"כ ממיל' שבחו דבעה"ב דא"צ קנין חדש מן האומן לבעה"ב כמו בלוה שיוכל לפרוע בע"כ למלוה דמי משכונו וכל זה ברור ובזה יתיישב מה שהקשה בס' פני יושיע פ' כל הגט בהא דתנן הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חדש שוטה וקטן והקשה למ"ד אומן קונה בשבח כלי והני לא ידעי לאקנויי ע"ש ולפי מ"ש דאומן בשבחו אינו קונה קנין גמור אלא מקצת קנין לקידושי אשה ולהזיקו עד שיפרע לו דמיו אבל מכי פרע דמיו אפילו בע"כ תו לית ליה בשבח' כלום וכמו לוה למלוה במשכון דאפילו בע"כ מסלקו א"כ אפילו חש"ו יוכל לסלק דמי שכירות ואין צריך דעתן כיון דהוא אפילו בע"כ וכמו שיוכל לסלק בע"כ אפילו לחש"ו היכא שקנו משכון דנראה כמו שקונין בשבחא כן נמי אית להו דינא דבע"ח קונה משכון ואפ"ה מלתא דפשיט' שיוכל לסלק חובו אפילו בע"כ וכל זה נראה ברור ובש"ך כת' ז"ל ובש"ג כת' וה"ה אם נגנב או נאבד הכלי ממנו לאחר שעשאו והשביחו דלהרמב"ם וסייעתו יתחייב בדמי הכלי ושבחו דלא קנאו בשבח ולדברי ר"י וסייעתו לא יתחייב רק בדמי עצים וכי היכי דפליגי בהני מלאכות ה"ה לכל שאר מיני מלאכות ונראה דפלוגתייהו הוי כשלא קיבל עדיין האומן דמי שכירתו דאלו קבל דמי שכירותו ליכ' למאן דאמר שיתחייב להחזיר דמי השכירות כשקלקל עכ"ל ודבריו נכונים רק במ"ש בסוף דמי השכירות נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל דמי השוה עכ"ל הש"ך ולפ"ש היכא שקיבל דמי שכירות לכ"ע האומן חייב כשהזיקו דאפי' למ"ד אומן קונה בשבחו אבל לאחר שפרע לו שכירתו הך שבחא ממילא דבעה"ב וכמ"ש הרא"ש להדי' פ' הגוזל בהא דאמר רב אסי אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו אלא דש"ג קאי בגניבה ואבידה שכת' וה"ה אם נגנב או נאבד לאחר שעשאו והשביחו דלהרמב"ם וסייעתו יתחייב בדמי הכלי ושבחו ולזה הוא דלאחר שקיבל דמי שכירותו ליכ' למ"ד שיתחייב בדמי השיד' אבל אם הזיק אדרב' בזה שקיבל לכ"ע חייב בדמי כלי ושבחו וכמ"ש: אמנם לפענ"ד נראה דגם בגניבה ואבידה חייב אפילו אחר שקיבל דמי שכירותו דכיון דאומן דהוי ש"ש לאו משום הנאה דתפיס ליה אאגרי' אלא משום דשוכר הוי ש"ש וכמ"ש הש"ך בס"ק א' וא"כ לעולם הוי ש"ש אפילו אחר שקיבל שכירתו כיון דכבר קיבל הנאה מזה החפץ עד שיאמר לו טול את שלך דאז כלתה שמירתו אבל כל זמן שלא אמר לו טול את שלך אפילו קיבל דמי שכירותו עדיין ש"ש הוא עליו וכמו במלוה על המשכון דהוי ש"ש אפילו אחר שפרעו כל זמן שלא החזיר לו משכונו ואמר לו בא למחר וכה"ג נמי באומן דש"ש הוא אפילו אחר שפרעו ועמ"ש בסי' ע"ב סק"ד ולפ"ז למ"ד אומן קונה בשבח היכי דנגנב או נאבד קודם שפרעו פטור מדמי שבחו כיון דאפילו הזיקו פטור אבל אחר שפרעו וקבע לו זמן בכדי שיטול את שלו דעדיין ש"ש הוא עליו וכמ"ש ואם נגנב או נאבד חייב לפרוע דמי כלי ושבחו אלא דאפשר לומר כיון דקודם שפרעו הוי שבחא לאומן א"כ מעולם לא נעשה ש"ש על השבח דהא דחייב בכלי אחר שפרעו היינו משום הנאת פרוטה דהיה לו בתחלה אבל בשבחו דבתחלה לא נעשה שומר כיון דאפילו הזיקו פטור ואחר שפרעו כלתה הנאה זו ומש"ה ראוי שיפטור בגניבה על השבח בין קודם שפרעו בין אחר שפרעו אלא שהיה צריך להחזיר דמי השכירות דלענין זה נעשה שומר גם על השבח שיתחייב בגניבה ואבידה נגד דמי השכירות דהיינו להפסיד השכירות וא"כ אפילו אחר שפרע צריך להחזיר השכירות כשנגנב או נאבד ועדיין צ"ע:
ה סָעִיף ג ומה שהיה ראוי להשביח בירושלמי מהו אם השבח יתר על היציאה בר נש דיהיב לחבריה חמש מנוי צמר וחמש מנוי סימנין ועשר' מנוי אגרא וא"ל זיל צבעי' סומק ואזיל וצבעי' אוכם ואמר ליה אלו צבעתיה סומק הוי שוה עשרים וחמש השתא דצבעת אוכם לית הוא שוה אלא עשרים מנוי את אבדת דידך ואנ' לא אבדנ' דידי אמר ר' יונה ותשמע מיניה בר נש דיהיב לחבריה שמנה דינרין דלזבין ליה חטין מטברי' וזבין ליה מצפורי אמר ליה אלו זבנית לי מטברי' הוי עשרים וחמש מודיי כדין דזבנית מצפורי ליתנין אלא עשרים מודיי את אבדת דידך אנא לא אובד דידי ע"כ ופי' בתוס' והרא"ש דהשבח היתר על היציא' היינו כל מה שהיה ראוי להשביח אם היה צובע אדום בכלל היציאה הוא ומנכה לו אפילו נתן הצבע סימנין דידיה וצבעו שחור והיה לו יציאה מביתו אפ"ה כל שהיה ראוי להשביח בכלל קרן כל בעה"ב הוי ואינו נותן אלא מה שהשביח יותר ועיין סמ"ע: ובש"ך העל' דאין הצבע מפסיד כלום מביתו בשביל השבח שהיה ראוי להשביח ואפילו שכר טרח' כשאר פועלים זה נמי בכלל היציאה מביתו הוא ואינו מפסיד אלא אם הבטיח לצבע יותר משאר פועלין הפסיד זה התנאי נגד השבח שהיה ראוי להשביח ע"ש:
ו סָעִיף ג אמר בעל הכלי. כתב מוהרש"ל פ' הגוזל קמא סי' כ"ז ז"ל בע"כ איירי היכא דליכא שבחא כלל ואינו שוה דמיו הראשונים דאי איירי בדאיכא שבחא אין שייך לומר אין שומעין ימכור הבגד ויקח המותר לעצמו או מאי דעתו של זה אלא מיירי דליכא ריוח כלל ואף לא הגיע לדמיו עכ"ל. ובש"ך כתב עלה ז"ל ולא נהיר' לי דהא אדלעיל קאי אם השבח יתר על היציאה אלמא דאיכא שבח' ועוד דהא מסיק עלה שאין האומן קונה בשבח כלי אלא מיירי דאי' שבחא ועוד דאי אינו שוה דמים הראשונים מ"ט אין שומעין לו הרי זה פחתו בידים אלא ודאי מיירי כפשוטו דאי' שבחא רק שבע"ה אינו רוצה להטריח ולמכור וחפץ דמי צמרו במעות מזומנים אין שומעין לו עכ"ל. ואינו נראה לע"ד דודאי פשיטא דלא מצי למימר בעל הכלי תן לי דמים דהא אפי' מזיק ממש יכול לסלק בסובין מדידיה וכמבואר פ"ק דב"ק ע"ש טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו כו' השת' אי אית ליה לדידיה יהיב ליה ע"ש והיכי ס"ד דבעה"ב לומר תן לי דמי צמרו במזומנים וכן פסק בש"ע סימן תי"ט במזיק אפילו אית ליה כסף יכול לסלקו בסובין ע"ש והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ואפילו לפי דעת תוס' פ"ק דב"ק בגנב וגזלן דצריך לסלק בכסף דוקא אבל אומן אינו גזלן דלא קי"ל כר' מאיר דאמר דמעביר ע"ד בעלים נקרא גזלן וכיון דאין לו אלא דין מזיק א"כ היכי מצי למימר בעה"ב תן לי מזומנים ואפילו מזיק ממש א"צ לסלק במזומנים. אולם דברי הרמב"ם וש"ע נראה דקאי על האי שכתבו אם השבח יתר על היציאה או היציאה יתרה על השבח דצריך בעה"ב לשלם היציאה או השבח ואם אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא טול שבחך ותן לי דמי צמרי ובזה אין שומעין לו וכמ"ש הרמב"ם בפ' המשניות ז"ל וענין שבח והיציאה כו' וכל זה אינו תלוי ברצון בעל הבגד אלא אפילו אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על מאמרי תן לי מה שהיה שוה בגדי בתחלה וטול לך הבגד לא יוכל לומר זה לפי שאמרנו אם השבח יתר על היציאה ואם היציאה יתירה על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם עכ"ל. והיינו דאע"ג דבשאר דוכתי היה יכול לומר כיון שעברת על רצוני לא איכפת לי בשבחך ותן לי דמי כלי לזה קאמר דהוא משום התקנה דנעשה לשניהם מש"ה מוכרח בעל הכלי לשלם או היציאה או השבח והראב"ד הוא דמשיג בזה וכתב עלה דאין לזה טעם והיינו משום דלא מצינו תקנה זו להכריח את בעל הכלי בזה ולא עשו תקנה אלא לטובת בעל הכלי. ועיין ש"ך שכ' בהכרעת מהרש"ל כהראב"ד וכתב עלה הש"ך דא"כ שינוי קונה לאומן ע"ש דס"ל להראב"ד כיון דלא עש' תקנה זו לטובת שניהם א"כ ה"ל כמו בשדה שאינו עשוי ליטע דאומר לו טול עציך ואבניך אע"ג דגבי קרקע לא שייך שינוי קונה והרמב"ם לא אתי עלה אלא משום תקנה ודברי הרמב"ם וש"ע פשוט וברור כמ"ש וכמבואר להדיא מדבריו בפי' המשניות דקאי בעבר על דעת בעל הכלי ואיכא נמי שבחא אלא דבעל הכלי אינו רוצה ליתן לו היציאה או שבח וכמ"ש:
ז סָעִיף ד ואם שחט בחנם. כתב בש"ג פרק הגוזל (דף ל"ז) ז"ל וראיתי בהגהת מרדכי מי שנסתפק אי הברכה חשיבא שכירות אי לא ונראה מדהביא תלמודא דפטור כי הוי אומן בחנם דלא חשיב לה לברכה בענין זה לשכירות ובודאי דידע תלמודא דאיכ' לברכה ערך ודמים כדאי' פרק החובל ופ' כיסוי הדם ואין לומר דמש"ה לא חשיב הברכה שכירות משום דאין כאן מצוה דשחיטה אינו מצוה אלא כיסוי הוא דקרי לה מצוה דזה אינו דאעפ"כ הרי יש לברכה ערך עשרה זהו' אפי' כשאין שם המצוה רק הברכה וכמ"ש תוס' פרק החובל גם אין לומר דאין כאן שייכות לשכירות הברכה כיון שהברכה אזיל לה כיון שנטרפה דגם זה אינו שהרי הטור חשיב שכירות מה שלוקח הכרכשתא אע"פ שמזאת הטריפה אינו לוקח וה"נ היה לנו לחשוב כאן שכירות הברכה אע"פ שנטרפה וצ"ע עכ"ל. ואא"ז במעד"מ כתב בטעמ' דלא חשיב הברכה לשכירות כיון דניבלה אין לו שכר ברכה ואע"ג דקי"ל דהיכא דנוטל שכר רק על הכשירות נמי הוי ש"ש לא דמי דהתם כשנטרפה אין לו שכר אבל הפסד אין לו וכיון כשניבלה הפסד הוא לו שמוציא שם שמים לבטלה ואף דאנוס הוא לגבי שמים חשבינן ליה כפושע עכ"ל ול"נ דאע"ג דברכה הוא מערך עשרה זהובים אפ"ה לא חשיב שכר לגבי ש"ש ותדע דהא בשומר אבידה פליגי רבה ורב יוסף אי ש"ש או ש"ח וטעמא דרב יוסף משום דמרויח פרוטה לעני ותיפוק ליה דמצוה לחודיה בלא ברכה נמי הוי עשרה זהו' וכמבואר פ' כיסוי הדם וכבר נתקיים מצותו כהוגן בשעה שהגביה האבידה ונטלו תוך ביתו והרי הוא עשרה זהו' אלא ודאי דאין זה שכר לש"ש ומשום דמצות לאו ליהנות ניתנו ומה"ט מכסים בעפר איסור הנאה אע"ג דשכר מצוה שוה עשרה זהו' וזה פשוט:
ח סָעִיף ד והטבחים שלוקחי' הכרכשתו' עמ"ש בסי' רכ"ז סקי"ב:
ט סָעִיף ה שניבלה בודאי כ' הרמב"ן בדיני דגרמי וז"ל אי קשיא לך טבח שקלקל אמאי חייב בשלמ' הגרמה ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהיה ודרסה הא לא ידיעא לא קשיא דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף הוי והרי ניכר בין חיה לשחיטה ואם קשיא לך א"כ מפגל נמי לחייב דעיקר שחיטה ליהוי היזק איכא למימר כי אמרי' ה"ל לפסולי שחיטה שכל שעשה לה פסול בשחיטה שלא שחטה אלא נבילה אבל כל ששחיטתו כראוי ואיסור אחר גרם לה אין השחיטה כנחירה או כמתיז ראשה בסייף אלא השחיטה כשירה שהרי הוציאה מידי נבילה ואיסור אחר גרם לה ואינו ניכר בה עכ"ל:
י סָעִיף ה ואע"ג דאנו נוהגין לאוסרו. וע' ש"ך שהעלה כדעת תה"ד סי' קפ"ו שכ' ז"ל טבח אומן שהוא שוחט בשכר וקלקל השחיטה בדבר שאין אנו מחמירין בו רק בשביל חומרא יתירתא כגון שהיה כל דהו בבהמה וכמו שאנו מחמירין כמה וכמה חומרות בה' שחיטה דמדאוריית' היתר גמור היא חייב הטבח לשלם או לא תשובה יראה דכל חומרא כה"ג שהוא מפורש בהדי' בהל' שחיטה שלומדים הטבחים מהם הל' שחיטה אם קלקל בהם חייב לשלם שהרי יודע שאם נעשה קלקול זה תיאסר השחיטה והיה לו לזהר בכה"ג כו'. ואם כי אין תלמיד כמוני מכריע הייתי אומר דאם עשה קלקול בשוגג בשהיה כל דהו דה"ל היזק שאינו ניכר דפטור בשוגג דכל שהוא מצד חומרא יתירא לא הוי כמתיז ראשה בסייף לפמ"ש סק"ט דהיינו טעמא דטבח אומן שנבילה דלא הוי היזק שאינו ניכר ומשום דה"ל כמתיז ראשה בסייף אבל בשהיה כל דהו שאנו מחמירין אינו אלא לאכילה אבל השחיטה כשירה להוציא מידי נבילה וה"ל היזק שאינו ניכר ופטור אבל אם עשה קלקול בחומר' יתירא שאנו מחמירין בהגרמה ועיקר ה"ל היזק ניכר וכמ"ש הרמב"ן א"כ אפי' מצד חומרא יתירה חייב דה"ל ליזהר וכדברי הת"ה ודעת הש"ך בסי' שמ"ג דאפילו שומר פטור בהיזק שאינו ניכר:
יא סָעִיף ו המראה דינר לשולחני כתב המרדכי פרק הגוזל קמא דמראה דינר לשולחני אינו חייב אלא כשהוא נחסר מחמת רעתו והוא אומר שהוא טוב אבל אם נמחה צורתו והוא אומר שהוא טוב פטור דהא אי שף מטבע של חברו בידיה נמי פטור עכ"ל: ומהשמטת הפוסקים לדברי המרדכי הנ"ל דלא ס"ל הך דמרדכי אלא אפי' בנמחק צורתו נמי חייב וכ"מ פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ט) שם כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למגמר כלל אלא במאי טען בסיכתא חדתא דהאי שעתא דנפיק מתוכי סיכתא ופרש"י שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היה בקיאין בה ע"ש והרי משמע דאף ע"ג דלא הוסיפו במשקל רק שהעמידו צורה אחרת ונעשה בה פסול מחמת צורה נמי אית ביה דין מראה דינר כיון דטעמי דנמחק צורה לא הוי היזק משום שיכול הוא להעמיד צורה וא"כ אפי' שף מטבע של חברו והעמיד עליו צורה הפוסל נמי פטור כיון דיכול להעמיד צורה ההולכת במדינה ובודאי אין לחלק בין נמחק צורה לצורה הפוסלת ובעיקר דברי המרדכי שהבי' ראיה משף מטבע לא הבנתי דהתם גבי שף מטבע של חברו כיון שאינו עושה ההיזק בגוף המטבע אלא במחיקת הצורה ויכול עדיין להוסיף עליו צורה אע"ג דצריך הוצאה לכך ה"ל כמו ריפוי דפטור בנזקי ממונו ולא מחייב ריפוי אלא באדם וכמ"ש בסי' שפ"ו סק"י בשם המרדכי ע"ש אבל אם נתחייב לו עבור איזה חוב או נזק ורוצה לסלקו במטבע שנמחק צורתו ודאי אינו יכול לסלקו אלא במטבע היוצא וא"כ ה"ה בזה שלא נעשה ההיזק בזה המטבע שלוקח ע"פ זה שאומר לו ללוקחו אלא ההיזק היה שהיה נושה בחברו מטבע טובה ופטרו ע"פ זה שאומר לו ליקח מטבע זה ופטר את חברו מחובו או שחברו הלך למד"ה וא"כ נעשה לו היזק במטבע שהיה לו אצל חבירו מעתה נתחייב לו זה שייעצו ליקח מטבע זה לשלם המטבע שהיה לו אצל חברו וכיון דכבר נתחייב לו אינו יכול לפטור עצמו במטבע שנמחק צורתו וצ"ע:
יב סָעִיף ח הנוטע אילנות כת' בתשו' הרא"ש כלל ק"ד סי' ה' ז"ל ראובן נתן לשמעון מטוה לארוג בגד וטען עליו החלפת לי טוב ברע ושמעון מודה שנחלף לו ואמר שנעשה בלא דעתו ואמר השבע כמה נחלף וטול וראובן טוען א"י כמה החלפת תשבע אתה כמה ותפרע לי ואמר שמעון שאינו יודע כמה ופסק מורי הרא"ש ששמעון מחויב שבועה וא"י לישבע וישלם שהרי מודה שנתחלף לו ואינו יודע כמה והוי כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הלכך ישלם כפי מה שישומו שנתקלקל הבגד בחילוף המטוה עכ"ל ולא אדע הכוונה דהא חמשין ידענא לא אמרי' אלא היכא שטוען התובע ברי אבל אם התובע טוען שמא ליכא דין מודה במקצת צ"ע:
א סָעִיף א כל האומנין עש"ך ס"ק א' דאפי' עושה בבית בעה"ב וכו' ואף דבעינן משיכה כשומרין מ"מ נראה דבשוכר הוו התחלת השימוש קנין הן לענין חזרה או לענין חיוב אונסין כמ"ש בשאלה בסי' ש"מ ע"ש דמהני התחלת שימוש דהוי כקבלת כסף וה"נ בשוכר כיון שאין המשכיר יכול לחזור בו האי הנאה ה"ל ככסף לגבי השוכר:
ב סָעִיף א טול את שלך עש"ך ס"ק ב' עד משא"כ הני שאין חייב לו וכו' כוונת דבריו בשלמא האומן חייב מטעם דתלינן מה שאמר טול את שלך שלא לסלק עצמו משמירה נתכוין רק שהודיעו שאינו רוצה לעכב החפץ בעד המעות ואם ירצה יכול ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות ואם יניחו אצלו ברצונו ישמרנו מש"ה הוי ש"ח משא"כ התם בב"מ כיון שהודיעו שחזר בו בודאי כשירצה ליטול את שלו יטלנו ולמה היה לו לומר שקול זוזך אלא ודאי לסלק עצמו משמירה נתכוין וכ"כ הבעה"ת שער נ' בהדיא ע"ש ומ"מ ש"ש לא הוי דהוי כש"ש שכלה זמנו דאחר שגמרו והודיעו אינו מחוייב שוב להחזיק אצלו ועסמ"ע ס"ק ד' דהבא מעות וטול את שלך דאמרינן דלא יטול וכו' אלא אחר שיביא מעות. וכן מוכח בנ"י עכ"ל והוא תמוה דבנ"י לא מוכח מידי ובפרישה כתוב להיפך ע"ש וגם מטעמו משמע דאם אמר בפי' דאינו שומרו עוד אפילו קודם שיביא המעות פטור ולפענ"ד נראה דאפילו בכה"ג חייב דדומה לתופס חפץ בשביל חובו דודאי חייב בהאי הנאה דתפיס אזוזי כדמוכח בפ' ש"ש ד' וה' בתפסו לגבות נזקיו דהוי ש"ש:
ג סָעִיף ב שאין האומן קונה בתשובת הרא"ש סי' ו' כתב בא' שנתן טבלא לאומן לצייר עליו ואסרה האומן על הבעה"ב אחר שציירה קודם שפרע לו והשיב הרא"ש כיון דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי אין לו כח לאסור ואפילו למ"ד אומן קונה מ"מ הכא כיון דאין בו רק ציור ואיבעיא דלא איפשטא הוא אם יש שבח סימנים בצבע הקוף צמרו של ראובן בסמנין של שמעון חייב לשלם וממילא אינו חייב ואין להאומן בצבע כלום וכ"ת יכול לגרוד הצבע בצפון צפון עבורי מעבר ועוד כיון דאין אומן קונה א"י לגורדו לקלקל הכלי ותמהו ע"ז האחרונים דבפרק הגוזל מוכיח הש"ס מנותן צמר לצבע דאומן קונה ע"ש ומתרץ בקצה"ח דכוונת הרא"ש הוא כיון דבצבע הקוף אפי' בסמנין דחבריה לא מצי אמר סמנאי גבך לא עדיף האומן דהא אין האומן קונה רק שבח הכלי ולא הכלי ולא עדיף מצבעו קוף ואין לו אלא מה שהנההו אבל אין לו בשבח כיון דאין לו אלא חזיתא כמאן דליתנייהו ואין לו מה לאסור דאפילו צבע דאיסור ערלה אי לאו דגלי קרא לא היה אסור והדר מקשה הרא"ש הא עכ"פ סמנין דידיה נינהו ויכול לגורדן ויכול לאוסרן ולזה תי' דאם יגרדנו אין בו ממש תי' ב' תי' הרא"ש כיון דאינו קונה אינו יכול לגורדו יהא שהקשה הרא"ש דיכול לגורדו הא אפי' צבע דאיסור מותר אם לאו דגלי קרא לזה תי' דמ"מ מדרבנן אסור חזותא ועוד דאיבעיא דלא איפשטא הוא ביש שבח סמנין ע"ג הצמר ולזה כ' הרא"ש דכיון דלא איפשטא ספק ממון הוא ואין לו בהצבע כלום ואין לו כח לאסור וגוף הצבע כשיגרדנו אין בו ממש עכ"ל הקצה"ח. ולפענ"ד תמוהין דבריו דכל שהאומן קונה בש"כ אפילו השבח הוא ע"י דבר שאין בו ממש גמור כגון שנתן לו בגד לרכוכי קונה בהכלי בערך השבח שנשבח כגון שמקודם היא שוה מנה וע"י השבח שוה ק"ן יש לו שליש בהכלי ואין הצבע בלבד שלו רק שקונה שיעור שבח בהכלי דהא בנתן לו כלי לרכוכי אמר בש"ס אומן קונה ושם א"א לקנות הריכוך רק בגוף הכלי קונה שיעור שבחא וכיון שיש לו חלק בגוף הכלי שליש או רביע מה"ת לא יהיה יכול לאסור חלקו כמו בשותפין ועוד דלדבריו אם קילקל מה"ת יתחייב לשלם לו שיעור צמרו ושבחו הא אין שבח סימנין לימא ליה חזותא בעלמא אזקתיך. לכן נראה לפענ"ד בכוונת הרא"ש דס"ל כהרשב"א בחי' לב"ק דף צ"ח דאף למ"ד אומן קונה מ"מ כשלא קילקל שבחא דהבע"ב הוא דהא אדעתא דהבע"ב אשבח ולא אמרו אומן קונה רק לענין אם הזיקו שאין דעתו של האומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב עצמו בתשלומי נזקו ולענין שיש לו קנין על גוף השכירות ע"ש והיינו ע"כ קנין שיעבוד כמו משכנו שלא בשעת הלוואה ע"ש וכמו שאבאר בס"ק שאח"ז ולפ"ז בודאי דא"י האומן לאוסרו על הבעה"ב כשפורע לו דכ"ז שלא קילקל שבחא דהבעה"ב הוא רק שהיה קשה להרא"ש כיון דע"כ מיירי שהסמנין של האומן דבלא"ה לכ"ע אין האומן קונה כדאמר בש"ס בצמר וסמנין דהבע"ה דצבע אגר ידיה שקיל ע"ש וכיון דסמנין דאומן נינהו במה נקנה להבע"ב וכמה יצאו גוף הסמנין מרשותו ועדיין של האומן הן דאפי' מאן דס"ל אין אומן קונה היינו דוקא בשבח שנשבח הכלי של הבעה"ב אבל ודאי אם הוסיף האומן נופך משלו לא נקנה להבעה"ב דהא אין אדם זוכה בשלו לאחר רק במזכה ע"י אחר ואפילו אם מקנה לו במה קנה הא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וע"ז תי' דהצבע דבר שאין בו ממש הוא ויצא מרשותו וזכה בו בעל הכלי דהא בצבעו קוף א"צ לשלם בעד הסממנין דא"ל לית לך גבאי ואין הנדר חל עליו ואף אם יגרדנו אין בו ממש ועוד דא"א לו לגורדו שאין לו לקלקל הכלי וכיון דהצבע דמיא כמאן דלית ליה גבי' א"י לאוסרו דהסמנין כמאן דליתנייהו דמי ודמי לשבח דקיי"ל דאין האומן קונה שבח הכלי ונ"ל דיש חסרון בדברי הרא"ש וכצ"ל ואפילו למ"ד אומן קונה מ"מ א"י לאסור הכא דאין בו רק ציור וכו' פי' לדבריו שכיון לדברי הרשב"א דאפי' אומן קונה כשהוא בעין הוי דבעה"ב ומ"ש הכא כיון דאין בו רק ציור כוונתו עמ"ש לתרץ הא דא"י לאסור גוף הסמנין ומ"ש בקצה"ח אי אין אומן קונה א"כ בקונם שאני עושה לפיך שאוסרת מעשי ידיה אחר שתעשה הא השבח של בעה"ב לא ק"מ דהא דאין אומן קונה הוא מטעם דאומן משביח אדעתא דבעה"ב ומקנה ליה להבע"ה רק אדעתא דהכי לא מקנה ליה שיתחייב לשלם כשהזיק ע"ש ברשב"א וכיון דהיא מקנית ליה להבעל השבח בשעת עשיה ודאי אסורה היא להקנות כשנדרה הנאה ואסרה על עצמה להקנות. עוד הביא בקצה"ח קושית הפני יהושע בחש"ו שכותבין הגט למ"ד אומן קונה בש"כ הא חש"ו לא ידעי לאקנויי ולפענ"ד לק"מ דאם הדין של הבעל ממילא הוי בסימנין והצמר דבעה"ב דלכ"ע אין האומן קונה רק דהצבע אגר ידיו הוא דשקיל ודיו של הכתיבה כסימנין דמי ואם הדיו של הקטן אפי' אין אומן קונה קשה דהיאך יכולין להקנות הדיו אך גם זה לא קשה דאפילו נייר וקלף יכול לקנות מהקטן שהגיע לעונות הפעוטות דכיון דמקחן מקח מדרבנן הפקר ב"ד הפקר ונקנה לו הנייר ובלא הגיע לפעוטות באמת אסור לקנות ממנו שום דבר לצורך הגט לא נייר ולא דיו רק הכתיבה מותר על הנייר בדיו של בעל דאז הכותב רק אגר ידיה קא שקיל:
ד סָעִיף ב בשבח כלי כבר כתבתי לעיל לשון הרשב"א () דודאי אם לא נתקלקל שבחא דבעה"ב כיון שהשביח אדעתיה דהבעה"ב רק לענין אם קילקל אמרינן אומן קונה מטעם דאין דעתו של אומן להקנות להבעה"ב כדי לחייב עצמו וכן לענין שיהיה קונה כנגד דמי השכירות ע"ש והנה כוונת הרשב"א שיהי' קונה נגד דמי השכירות ע"כ קנין שיעבוד כמו במשכנו שלא בשעת הלוואה דאי קונה קנין גמור כנגד דמי השכירות קשה דא"כ אם נאנס הכלי יפטור מליתן דמי שכירותו דשל האומן נאנס ומדברי הר"ן פ' הנשבעין שהקשה על הרמב"ן וכתב דאומן גרע ממשכון דמשכון חייב באונסין לדעת רש"י ואומן הוא רק ש"ש ע"כ אף כנגד השכירות דהא אף במשכון אינו קונה לענין אונסין רק כנגד חובו כמבואר בסי' ע"ב וכיון שכ' דאומן גרע דלא הוי רק ש"ש ע"כ ג"כ אפילו נגד שכירותו קאמר אלא ע"כ דאינו קונה רק לשיעבוד ומ"ש הש"ך דאחר שפרע אין להאומן בשבח כלום נראה דהטעם דבכה"ג מעות קונות כיון דלא שייך כאן החשש דנשרפה חיטיך בעליה דהא אפילו אם אומן קונה בנאנסו חייב בשכירות ומכ"ש כשנתן לו השכירות דא"צ להחזיר ובגניבה ואבידה בלא"ה חייב דהאומנין ש"ש הן ובאומן שעשה בחנם נראה ג"כ דאינו חייב כשקילקל למאן דס"ל דאומן קונה דכמו שכתב הרשב"א בהטעם דאין דעתו של האומן להשביח אדעתיה דבעה"ב לחייב עצמו בהיזק מכ"ש כשעושה בחנם דאין דעתו להשביח אדעתיה דלחייב עצמו ובודאי אינו מקנה לו השבח עד שנותנו לו רק כשעושה בשכר ונותן לו המעות קונה השבח במעות דאפי' אם הי' של האומן לגמרי הי' נקנה במעות במקום דליכא חשש דנשרפו חיטיך כנ"ל ברור דלא בקצה"ח ובש"ך ס"ק ג' יש שם ט"ס וכצ"ל ומה שהכריע מהרש"ל שם כיון דחכמים ס"ל דאינו קונה ודאי קי"ל כחכמים ליתא דהא לאוקימתא דרבא פליגי במקדש במלוה ופרוטה וכו' גם בסופו יש ט"ס וכצ"ל דאילו קיבל דמי שכירותו ליכא למ"ד שלא יתחייב וכ"ה בש"ג בהדיא. ובקצה"ח כתב מה שכתב כי לא ראה בש"נ והבין כמ"ש בטעות והנה בקרקע כה"ג ששכרו לבנות בבית וקילקלו אחר שהשביח ג"כ יש לומר בו אומן קונה בשבח הקרקע דגם בקרקע בעינן שהאומן יקנה לו השבח דהא כתב הסמ"ע סי' שע"ח ס"ק י"ד הטעם דא"י לומר בנייני אני נוטל משום דאדעתא דהכי בנאו וכו' ע"ש ולפ"ז שייך ג"כ הטעם שכתב הרשב"א בהא דאומן קונה בשבח כלי שאין דעתו להקנות לבעלים שיתחייב בנזקין אך קשה מהא דב"ק דף כ' דאמר שצריך ליתן שכר משום דהוי זה נהנה וזה חסר משום שיחרורתא דאישותא ואי נימא דאומן קונה הלא בדידיה קמזיק ונראה ליישב דהא בלא"ה קשה דהא ודאי שם אם נתקלקל הבנין א"צ להחזיר לו דהא מיחה בו מלבנות וע"כ צ"ל כיון דשחררותא דאישותא לא ינוכה מהשומא כלל דאגב ביתא לא חשיב לאינשי להיזק ומ"מ חשיב ליה חסר מעט לפ"ז גם זה ל"ק דכיון דצריך לשלם לו ויהי' שלו ולא ינוכה לו החסרון שחרירות' דאישות' נחשב לזה חסר מעט משלו ולכן מסתבר דגם בקרקע שייך אומן קונה בשבח קרקע:
ה סָעִיף ג נתן צמר לצבע עש"ך ס"ק ד' עד נותן לו דמי צמרו ושבחו וכו' וא"כ לפי מ"ש הש"ך בס"ק ג' הוי ספיקא דדינא ואינו נותן לו רק דמי צמרו אמנם זה דוקא שהסממנין של פועל אבל אם הצמר והסממנין הן של בעה"ב וצבע אגר ידיה הוא דשקיל לכ"ע אין האומן קונה בשבח כלי כמבואר בב"ק צ"ט בהדיא ע"ש:
ו סָעִיף ג אם השבח יתר על היציאה עש"ך בס"ק ה' שהאריך לדחות דברי הסמ"ע ומסיק דאינו מנכה לו החמשה זהובים שראוי הי' להרויח רק מהשכר המגיע לאומן בעד שכר האומנות ולא מהסימנין ושיעור השכר שמגיע לפי שומת שכיר יום שזה בכלל קרן שיש לאומן ע"ש ולפענ"ד דהעיקר כדברי הסמ"ע דהא בב"מ ד' ע"ב אמרי' דהאי מאן דיהיב זוזי לחבריה ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזול שפט ורב אשי מסיק דפטור משום דלאו בידו ופירש"י שמא לא ימכרוהו לו וכתב הש"מ וז"ל קשה למה חייב לשלם לו כלום מ"ש ממבטל כיסו של חבירו ותי' דאעפ"י שלא קיבל עליו בפי' כיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם דבהאי הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י אחרים נשתעבד מדין ערב וזה ענין שכירות פועלי' שחייבין לשלם להבעלי' מה שמפסידין בחזרתן וכן הבעה"ב לפועל דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה וכו' וכ"כ הראב"ד שם דהוא מטעם דהוי כמקבל שדה והובירה דחייב לשלם מטעם דהוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דחייב אפי' וכו' ומסיק שם דאפילו אליבא דהלכתא אם נתן לו יין להוליך חייב לשלם לו מה שהפסיד ביום השוק וכ"כ הרשב"א שם על הא דמקשה הש"ס מ"ש מהא דאם אוביר ולא אעביד ז"ל פי' מ"ט לא תקינו בהא כדתקינו בהא וע"ז משני הש"ס משום דלאו בידו וכו' מכל הלין משמע דבכל דבר שבידו תיקנו דלשלם במיטב ולפ"ז נראה בשכירות פועלים דהדין דבדבר האבוד של ממון דמשלמין כשחזרו בהן כמבואר בסי' של"ג סעי' ו' בהג"ה ע"ש נראה דמחוייבין לשלם בדבר האבוד כל מה שהיה יכול להרויח כמ"ש הראב"ד דפעולת פועל בידו הוא וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחוייב לשלם אף היזק הריוח שהי' יכול להרויח אמנם נראה דזה דוקא בהא דב"מ באפוורתא דזול שפט שהוא פסידא דלא הדר דהשער כבר עבר וכן אם הוביר השדה דהשנה כבר עברה והפסידה זריעה של שנה זו אבל פועלים שחזרו בהן ויש אפשרות לשכור עוד פועלים אחרים יש לו דין אחר ששוכר עליהן רק עד כדי שכרן כמבואר בסי' של"ג ולפ"ז בהך דלצבעו אדום וצבעו שחור מחוייב הפועל לשלם לו מה שהי' יכול להרויח כיון שהיה בידו וסמך עליו ודמי להא דאם אוביר ולא אעביד השדה המבואר בש"ס וכמ"ש הראב"ד הנ"ל דאם נתן לו יין להוליך על יום השוק ולא הוליך דחייב לשלם לו פסידא דשוקא ומכ"ש הכא בצבעו שחור דהוי פסידא דלא הדר השבח שהי' יכול להרויח דהא כבר א"א לו לצבוע אדום ולהרויח אך לפ"ז הי' מחוייב לשלם הפועל החמשה שהי' יכול להרויח אפילו מביתו אף דליכא עכשיו שום שבח בהצמר כשצבעו שחור וכמו בסי' שך"ו לזורעה חיטין וזרעה שומשמין דאם עשתה פחות ממה שראוי לעשות שמשלם לו כפי מה שראוי לעשות ובש"ס ובפוסקי' משמע דאינן נוטלין החמשה שהי' יכול להרויח רק מהשבח של הצמר שחור וע"כ צ"ל דגם כאן משלם מביתו דכיון דא"צ להחזיר ההוצאה ג"כ כמו שמשלם מביתו השיב רק משום דלא שכיח לא נקיט לה א"נ יש לחלק דבשלמ' גבי פרוותא דזול שפט שקבע לו זמן וכן בהא דסי' שכ"ו שיש לו זמן קבוע ואילו הובירו בזמן ההוא הי' חייב לשלם ולכך כשזרעה מין אחר ג"כ חייב לשלם משא"כ הכא כשצבעו אדום שלא קבע לו זמן ואי לא הי' צבעו כלל בזמן ההוא לא הי' חייב לשלם מכיסו כיון דעדיין יכול ליקח צמר ולצבוע אדום ולהרויח בזה לכך גם בצבעו שחור צמר זה אינו משלם מביתו כיון דאפשר להשלים עוד הרויח ע"י צביעת צמר אחר מחדש ול"ד כל כך להא דאם אוביר ומ"מ מנכה לו משכרו ואין הפועל נוטל שבח עד שנוטל מקודם הבעה"ב מה שהי' יכול להרויח בצביעת אדום כיון דמ"מ לא דמי לשאר יורד שלא ברשות דבשאר יורד שלא ברשות יש להבעה"ב שבח מש"ה צריך ליתן להפועל עכ"פ ההוצאה שיעור שבח משא"כ הכא דע"י השבח שהשביח הפועל הצמר בצביעת שחור לא השביח כלל להבעה"ב דהא אדרבה הפסידו דהא כשלא הי' צבוע שחור הי' יכול לצבעו אדום ולהרויח ה' זהובים נמצא דהצביעת שחור אינו שבח להבעה"ב רק הפסד לבעה"ב ולכך הדין נותן שאין הפועל נוטל שבח רק בשיש מותר שבח בהצמר יותר ממה שהי' יכול להרויח הבעה"ב מה' זהובים אז נקרא שבח ונוטל הפועל ולפ"ז אף מהסמנים של צביעת שחור מנכה ה' זהו' שהי' יכול להרויח כמ"ש הסמ"ע דהסמנים של צביעת שחור הוציא הפועל שלא מדעת בעל הבית ואין הפועל נוטל מהוצאה רק שיעור שבח. והשבח החמשה זהובים לא נקרא שבח להבעה"ב כנ"ל ומה שהקשו התוס' מהא דצבעו כעור דשם לא שייך פי' הירושלמי ונראה דהרא"ש לא חש לקושית התוספו' דגם שם יש לפ' כך דכעור פי' רש"י שיורי צבע דהסמנין אינן שווין רק מעט מזעיר וא"צ להוצאת מעות דמי סמנין רק מעט ואלו היה צובע בסמנין טובים הי' הוצאת הסמנים מרובין מאוד ועכשיו כשצבע בשיורים סמנין אין צריך להוציא רק מעט ולפעמים מרויחין בסחורה בזול יותר מבסחורה ביוקר:
ז סָעִיף ג אין שומעין לו עש"ך ס"ק ו' עד אבל שיוציא הבעה"ב מעות מן האומן אין לזה טעם כלל כו'. ולפענ"ד נראה דכוונת הראב"ד דודאי אין הבעה"ב יכול לתבוע כל המעות רק שהבעה"ב יכול לומר לו למה אתן לך השבח בדמים אהיה שותף עמך ויהיה לך חלק בהצמר כפי שיעור שבח' וא"כ יכול לטעון גוד או איגוד מה"ת אקנה ממך שאתן לך חלקך במעות תן לי דמי צמרי וקנה ממני חלקי בצמר ותן לי מעות ואפשר בזה גם הרמב"ם מודה כנ"ל. ומ"ש בקצה"ח דיכול לומר טול צבעך לא נלפענ"ד דדוקא במקום שיכול ליקח השבח לעצמו יכול לומר לו כן כמו עקור אילנך דיכול לנטעו במקום אחר אבל במקום שא"י ליקח השבח שהשביח חייב ליתן לו דאל"כ בצבעו שלא ברשות יפטר מלשלם שיכול לומר טול צבעך ומה בעי בש"ס בצבעו קוף וכן בחרישת שדה ובחפירת בורות ואמר לו אם תקח דבר מועט טוב ובאם לאו סתום בורך או קלקל החרישה לכן נראה כמ"ש:
ח סָעִיף ה בעצם המפרקת עסמ"ע ס"ק טו שכתב דעצם המפרקת הוי אונס וכו' והוא תמוה לכאורה דמה בעי בזה הא אפילו הוי פשיעה פטור מטעם דיכול לומר אולי כשרה היא כמו בשהה במיעוט סימנין וא"ל דבא לומר דאפילו היש מי שחולק בשהה במיעוט סימנין שהביא רמ"א מודה בכאן משום דאונס הוא דז"א דמ"מ יתחייב מטעם מתוך כיון שא"י אם נאנס כמו בסי' ש"מ סעיף ד' בהגה"ה גבי מתה מחמת מלאכה ע"ש. והנה בקצה"ח כתב בשהה במיעוט סימנין פטור מטעם היזק שאינו ניכר לא נלפענ"ד דהא ודאי אם היה מדאוריי' פסול השחיטה שהיתה מקפדת התורה בכך ודאי דהוה כמתיז ראשו בסייף וה"נ כשהוא מדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואפילו הוא מחומרת הגאונים כאיסור דרבנן דמי ועוד דדמי לדיין שאסר את המותר דחייב לשלם מטעם כדי שידקדק היטיב ה"נ כן הוא בשוחט:
ט סָעִיף ה ואעפ"י שיש מי שחולק עש"ך ס"ק יוד שמסיק דחייב. והנה לענין בודק שנתק סירכות כדי להכשיר הבהמה ומחמת זה נטרף נראה דפטור אפילו לדעת הש"ך דהא היזק שאינו ניכר הוא דבשלמא בשחיטה כיון דלא שחט כראוי הוי השחיטה היזק ניכר משא"כ בבדיקה אחר שכבר נשחט הבהמה היזק שאינו ניכר הוא למאן דלא יליף קנסא מקנסא בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך בגיטין אפילו במזיד פטור ואפילו למאן דיליף מ"מ הא אינו חייב אפילו במתכוין להזיק רק מטעם שלא יהיה כ"א וכו' כמבואר בסוגיא שם והכא בניתק סירכות הרי נתכוין להכשיר ולא להזיק:
י סָעִיף ו המראה דינר עיי' קצה"ח שתמה על המרדכי שכתב דאם נמחק צורתו ואמר שהוא טוב דלא גרע משף מטבע של חבירו ותמה על זה דהא כיון שחבירו הי' חייב לשלם לו מטבע טובה והוי כפוטר חובותיו דחייב לשלם ויפה תמה וכן משמע מכל הפוסקים שהשמיטו דין זה (ובש"ך ס"ק יוד יש ט"ס וכצ"ל דשהה במיעוט פסולים אינו פשוט):
יא סָעִיף ו עליך אני סומך ונראה דדין זה הוא רק ברואה בחנם אבל בשכר ודאי חייב אפי' בלא אמר לו וזה פשוט:
יב סָעִיף ו הסברא הראשונה נראה עיקר ונראה דאם שמאים ששמו לבע"ח והוצרכו לקבלו בחובו כפי שומתו דלא דמי למראה דינר לשולחני דדין ב"ד יש להן וכטעו בדבר משנה דמי דפטורין מלשלם כמבואר בסי' ך"ה בש"ך ועש"ך ס"ק י"ב עד דכל הסוגיא מוכחת דאומן פטור טפי מהדיוט וכו' ולפענ"ד נ"ל ליישב דבשלמא בהדיוט כל שלא אמר לו חזי דעלך קא סמכינ' מוכח דלאו עליה קא סמיך דמה"ת היה לו לסמוך על ההדיוט משא"כ באומן אף דלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא ידוע הוא דמסתמא דודאי סמיך עליו כיון שהוא אומן ועל מי יסמוך אם לא עליו:
א סָעִיף א האומנין. ז"ל הטור כל האומנין שנותן להם לתקן בקבלנות הן כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להן לתקן ליטול שכרן ע"כ ונראה דדוקא באומן דקבלנות קאמר דהוי שומר שכר משא"כ פועל שכיר יום ואף דלכאורה ה"ט שייך ג"כ בשכיר יום יש לחלק כיון דהשכירות שנותנין להן אינו בשביל השמירה אלא עבור המלאכה שמתקנין ועוסקין בו רק שבהנאה שנתנו לו לתקן ולא לאחר בהנאה זו מחשב לשומר שכר וזה אינו שייך כי אם בקבלן שמניח הדבר בידו עד גמרו ונתינת שכרו אבל שכיר יום שהיום נותן לזה ומחר לאחר וכל כה"ג לא שייך לומר בהנאה שנתנו לו כו' דהא לא נתנו לו אלא לפי שעה שנזדמן לפניו ולמחר יתנהו לאחר ועוד יש לחלק דסתם קבלן עושה המלאכה בביתו ושייך בו שמירת הכלי מגנבים בביתו משא"כ שכיר יום דמסתמא עושה המלאכה בבית הבעלים ואין השמירה עליו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך לא ידעתי מנ"ל הא וגם למסקנת הש"ס פרק האומנין דף פ' ע"ב משמע דאין חילוק ומ"ש הטור בקבלנות הוא ל"ד א"נ משום סיפא נקט ליה דאומן קונה בשבח כלי וכמ"ש הב"ח רק שנראה מדבריו דדוקא בשכיר יום שנותנין לו המלאכה לביתו ולפע"ד אפילו עושה המלאכה בבית בעה"ב הוי שומר שכר מטעם שזהו שכרו שמשתכר כו' אע"ג דבתוספות שם כתבו דהאומן עושה בביתו כו' היינו למ"ד שוכר כש"ח אבל למאי דקי"ל שוכר כש"ש משמע להדיא מדבריהם שם דאפילו עושה המלאכה בבית בעה"ב הוי ש"ש מטעם הנ"ל עכ"ל:
ב סָעִיף א והבא. עיין בתוספות פרק הזהב (בבא מציעא דף מ״ט ע״א) ד״ה אלא כו' שהקשו מהכא דהוי ש״ח ותירוצם דחוק ולפע״ד לק״מ דהכא אמר ליה טול את שלך והבא מעות א״כ כיון שעדיין חייב לו מעות הוי שומר חנם משא״כ התם שאינו חייב לו כלום שוב מצאתי בר' ירוחם נתיב ל' ח״א שכתב בשם הרמ״ה כדפירשתי ע״ש ודו״ק. ש״ך:
ג סָעִיף א פטור. פירוש ואפילו ש"ח לא הוי דהא גילה דעתו שאינו רוצה להיות בשמירתו כלל אבל אם הקדים לומר הבא מעות כו' ואיני שומרו עוד מזה לא איירי כאן אלא גם בזה אמרינן דלא אמר כן אלא אחר שיביא המעות וכן מוכח בנ"י. סמ"ע:
ד סָעִיף ב קונה. כ"כ הטור כאן ובסי' של"ט ועיין בא"ע סימן כ"ח דכת' בשם ר"י והרא"ש דקי"ל אומן קונה בשבח כלי ולפני זה כת' שם דהרמ"ה ס"ל דקי"ל אין אומן קונה כו' גם ביו"ד ס"ס ק"כ כת' הטור דפליגי בזה וכבר נתעוררו ע"ז בעל ש"ג ומור"ש שם בהגהותיו כמ"ש בדרישה בא"ע ע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דנ"ל לפסוק דהוי ספיקא דדינא ע"ש שהאריך בזה:
ה סָעִיף ג צמרו. ודוקא שהקדימוהו יורה קודם שנפל בו הצבע אבל לאחר נפילה שהשביח נותן לו דמי צמרו ושבחו כן פירש בש"ס ב"ק ריש דף צ"ט לשון המשנה למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי. ובס' תי"ט ובלח"מ פ"י דשכירות תמהו על שלא פירשו הפוסקים כן דהא ס"ל אין אומן קונה כו' ואין זה קושיא דלשון הפוסקים הוא לשון המשנה. ש"ך:
ו סָעִיף ג השבח. הסמ"ע והש"ך האריכו מאד בדין זה ע"ש בש"ך מה שמסיק העלה לדינא בזה:
ז סָעִיף ג אמר. עיין בש"ך שהביא מ"ש מהרש"ל דבע"כ זה איירי דליכא שבחא כלל ואינו שוה דאם הראשונים דאי בדאיכא שבחא לא שייך לומר אין שומעין ימכור הבגד ויקח המותר לעצמו כו' והוא השיג עליו ע"ש באריכות:
ח סָעִיף ד נפולין. פירוש נשבר ונופל כשאוחזין בו. סמ"ע:
ט סָעִיף ד מומחה. וכששחט ג"פ עופות קטנים כ"כ מהרש"ל וראיתי באלפסות עם הש"ג נדפס בגליון המרדכי בר"פ המוכר פירות וז"ל נ"ל דאם שולח איש איזה דבר לשחוט ונתנבלה בידו אין השוחט חייב בהא ואע"ג דבר"פ המוכר פירות תניא המוליך בהמה לטבח חייב לשלם מפני שהוא שומר שכר היינו דוקא אומן שאינו עושה שאר מלאכה שאומנתו בכך ונוטל שכר בכך הוי ש"ש אבל אם אינו עושה אלא בשביל טובת הנאה הוי ש"ח ופטור דפושע לא הוי דאי הוי פושע אמאי קאמר התם בבבא בתרא מפני שהוא כשומר שכר ליחייב משום פשיעה אכן מספקא לי אי חשבינן ליה שומר שכר משום הברכות שמברך בשעת שחיטה ואותן הברכות מרויח עכ"ל ונ"ל דאיזה תלמיד טועה כתב זה ואשתמיטתיה ש"ס ערוכה דפרק הגוזל עצים דאוקימנא התם להך ברייתא דהמוכר פירות דהיינו כשנושא שכר אבל בחנם פטור אומן. והדיוט אפילו בחנם חייב דפושע הוא כדאיתא שם ע"ש. ש"ך:
י סָעִיף ד הכשרות. ואע"פ שאין לוקחין כלום מהטריפה מ"מ כיון שאם לא נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד דהכרכשאות שנותנין לו מהכשרות הן הן שכרו גם על הטריפות כ"כ הטור ומטעם הב' כתב רש"ל דהוי ש"ש גם על התרנגולים. שם:
יא סָעִיף ה בעצם. פירוש ואז טריפה מספק והוא באונס מש"כ אם נפגמה בעור קודם שחיטה פושע הוי דאילו הוה סכינו טוב לא היה נפגם מעור הבהמה. סמ"ע:
יב סָעִיף ה מספק. והא דבסי' רל"ב סי"ב בהג"ה כתב דאפילו טריפה שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אייתי ראיה דטריפה הוה י"ל דשאני התם דלא מקרי הפקעת ממון כ"כ מה שמחזיר המוכר להלוקח מעותיו שקיבל ממנו בעד הבהמה וחוזר ולוקח ממנו בהמתו משא"כ כאן דהטבח ישלם דמי הבהמה מכיסו עכ"ל הסמ"ע ותירוצו דחוק דס"ס מפקינן מיניה ממון אבל באמת מעיקרא לא ק"מ דהתם כיון דאפילו מספק פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה וי"ל אילו הייתי יודע שהוא ספק טריפה לא הייתי לוקחו ונמצא המקח בטל והדמים חוזרין וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן והרשב"א בחדושיו ובהר"ן פרק אלו טריפות גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ובהריב"ש סי' תצ"ט ומביאו הב"י ביו"ד סי' קי"ט בקצרה דל"ד לכאן ואשתמיטיה להסמ"ע דברי פוסקים אלו. ש"ך:
יג סָעִיף ה שחולק. והש"ך כתב דדינו של החולק והוא הת"ה אמת ואין חולק עליו דודאי כל היכא דנהגינן לאוסרו אע"ג דאינו אלא מכח חומרא כיון שהוא מפורש בהדיא בהל' שחיטה שביד השוחטים שלומדים מהן הלכות שחיטה השוחטים שבגבולין חייב לשלם דה"ל ליזהר בכה"ג כו' ע"ש שמביא ראיה לדבריו ומסיק דכן פסק מהרש"ל בשהה במיעוט סימנים כיון דאנו נוהגין לאוסרו וה"ה כל מה שמבואר בשחיטות שלנו ה"ל ליזהר עכ"ל:
יד סָעִיף ו בקי. וכתב הש"ך דבתשו' ן' לב ס"ג סי' ל' כתב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בבקי אפילו הוא בשכר מספיקא לא מפקינן ממונא ומהרש"ל פ' הגוזל עצים סי' כ"ד פסק כהרשב"א דאומן גמור כדנכו ואיסור אפילו בשכר פטור ועיקר ראייתו דאל"כ ה"ל לר"פ לשנויי הכי ולע"ד אין בזה כדאי להכריע דאה"נ דר"פ משני הכי כו' ע"ש:
טו סָעִיף ו סתמא. טעמייהו משום דכל המראה דינר לחבירו מסתמא אינו מראהו אלא כשבא לקבלו מהנותנו לו ואינו יודע אם הוא טוב וע"פ זה קבלו ופטר להנותנו לו. סמ"ע:
טז סָעִיף ו עיקר. כתב הש"ך דמהרש"ל פסק כהרא"ש וסייעתו ולפע"ד נראה עיקר כהרי"ף וסייעתו וכמ"ש הרמ"א וע"ש שהוכיח כן בראיה וכתב עוד בשם ש"ג דה"ה בשואל את חבירו אם פלוני אמוד ובטוח כדי להלות לו וחבירו אומר שהוא אמוד ונמצא אח"כ שאינו כן דפטור לר' אפרים אם לא שא"ל חזי דעלך קסמכינא (ועי' עוד בש"ג פ' ג"פ דף רמ"ד ע"ב) וכ"כ מהרש"ל ומש"ה נ"ל היכא שאדם אחד מכר בהקפה על חוב כדרך הסוחרים ובא ראובן ג"כ להקיף ממנו ובא זה ושאל לסוחר אחר אם ראוי זה להקיפו אם עשיר הוא ואמר ליה זה שהוא עשיר ואח"כ נמצא שהוא עני פטור מה"ט ומ"מ היכא שא"ל חזי דעלך כו' חייב בכולהו ונ"ל דה"ה היכא דמוכחא מלתא דעליה קסמיך וע"ל סי' קכ"ט ס"ב בהג"ה ומ"ש שם עכ"ל וע"ש עוד שהאריך בדין זה:
יז סָעִיף ח ליחיד. פלוגתא זו היא גם באינך בטבח ומקיז דם וסופר כו' דהמחבר מני וחשיב וכן הוא בטור ע"ש. סמ"ע:
יח סָעִיף ח יומים. ר"ל יום שהוא כיומים והיינו מעת לעת דוקא בעינן שיבטלו ודומה לזה דרשו חז"ל בפסוק אך אם יום או יומים יעמוד וגו'. שם:
א סָעִיף א האומנים. עבה"ט עד ולפע"ד אפי' עושה המלאכה בבית בעה"ב הוי ש"ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר כו'. וע' בספר מחנה אפרים ה' שומרים סי' ע"א דמתחלה עלה בדעתו כדברי הש"ך דלמאי דקיי"ל דשוכר כש"ש הואיל ולהנאתו הוא אצלו ה"נ באומן אפי' עושה המלאכה בבית בע"ה חייב כש"ש שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו לעשות מלאכה וליטול שכר ולפ"ז יראה דה"ה בשכיר יום דהוי שומר שכר. ושוב כ' אבל רש"י ז"ל פי' במתניתין כל האומנים קבלנים המקבלים עליהן לעשות מלאכה בבתיהם ע"כ. ולכאורה ק' דאמאי לא פי' בסתמא בין באומן בין בשכיר העוש' אצל בע"ה כו' אשר ע"כ נ"ל דאין האומן נעשה ש"ש אלא בעושה מלאכ' אצלו דהואיל ולהנאתו הוא אצלו גמר נפשיה לשמרו מגו"א דאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו אבל בעושה אצל בע"ה ואינו עומד אצלו ברשותו לא וכן מוכח מפרש"י שכתב ואומן דמי לשוכר של הנאת שכר אומנתו היא אצלו ומשמע דאם עושה מלאכה אצל בע"ה לא חשיב ש"ש דלאו משום הנאתו קאי שם דבלא"ה ברשותיה דבע"ה הוו קאי ועומד ונראה דלא מבעיא דכה"ג לא הוי ש"ש אלא אפי' ש"ח נמי לא הוי וכמ"ש הב"ח דהא לא סילקו הבעלי' שמירתן כיון שאין האומן רשאי להביא הכלי בביתו ולתקנו שם וסתם שמירה הוי כשמסלקים הבעלים החפץ מרשותם לרשות הנפקד והכי איתא במכילתא עכ"ד וזה מכוון לדעת הסמ"ע. וכתב עוד וז"ל ולכאורה הי' נראה דלפי מאי דקיי"ל דשוכר כש"ש תו אין צריכין לחייבו לאומן משום דתפיס ליה אאגריה אלא אפי' בלאו האי טעמא וכגון שהקדים לו שכרו דתו לא שייך לומר דתפיס ליה אאגריה אפ"ה חייב כש"ש כיון שמשתכר במה שהוא עומד אצלו אבל ראיתי להראב"ן בתשו' שכל שהקדים לו שכרו אינו כש"ש וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דטעמו של אומן אינו אלא משום דתפיס ליה אאגריה וכן כתב בשאלתות דר"א גאון ז"ל (פ' ויצא) וכ"כ הנ"י יע"ש אבל כל היכא דלא שייך האי טעמא ה"ז פטור מדין ש"ש ול"ד לשוכר דשוכר שאני שמשתמש בגוף הפרה ולהנאתו הוא אצלו שצריך שיהא הפרה ברשותו כדי להשתמש בה משא"כ באומן שאינו משתמש בגוף החפץ וג"כ לא חשיב שלהנאתו עומד אצלו דאין זה מטי ליה הנאה כשעומד ברשותו יותר משאם היה עומד ברשות בעלים והיה עושה מלאכתו אצלם והא דמדמה לי' תלמודא אומן לשוכר היינו במכ"ש דאי אומן חייב מטעם שמשתכר בה א"כ היכי פוטר ר"מ לשוכר דיותר יש לחייבו לשוכר מה"ט כו' עכ"ל ע"ש וע' בתשובת גליא מסכת ר"ס י"ג בעובדא דבע"ג שקיבל שכירתו מקודם שנסע כ' בפשיטות דגם באומן שקיבל תשלום פעולתו מקודם הוי ש"ש משום דעיקר הטעם גבי אומן כמו גבי שוכר בההיא הנאה דשביק לאחריני ואוגיד לדידי' כו' ע"ש. וכפי הנרא' נעלם ממנו דברי מחנה אפרי' הנ"ל. אמנה אף לפ"ד מח"א הנ"ל נראה לחלק דדוקא גבי אומן אינו כש"ש באם הקדים לו שכרו מטעם שכ' דלא חשיב שלהנאתו עומד אצלו שהרי הי' יכול לעשות המלאכ' בבית בע"ה אבל גבי בעל עגלה שכל אומנתו להוליך הסחורה על עגלה שלו ממקום למקום וע"י זה משתכר בודאי דחשיב שלהנאתו עומד אצלו כמו גבי שוכר ולכן הוי כש"ש גם בהקדים לו שכרו כ"נ פשוט שוב ראיתי בתשובת באר יצחק סי' ו' תשו' ארוכ' בענין זה (ומ"ש שם בריש דבריו יש לדון גבי בע"ג דאף בלא הקדים לו שכרו ג"כ לא הוי כש"ש כו' ע' בנ"צ מ"ש בזה) וכתב שם לדחות דברי מח"א הנ"ל במה שמחלק בין אומן לשוכר ומסיק לדינא דודאי גבי בע"ג חייב לכ"ע בדין ש"ש אף שהקדימו לו שכרו כדמוכח מהא דב"מ דף נ"ח גבי בני העיר ששלחו שקליהן וברש"י שם בד"ה אגרייהו אכן באומן ממש אם הקדימו לו שכרו אחר שמשך החפץ פשוט ג"כ דחייב כדין ש"ש אך אם הקדימו לו שכרו קודם שמשך החפץ יש להסתפק בזה אי הוי כש"ש עש"ה. וע' בתשובת חוט המשולש שבסוף התשב"ץ טור השני סימן ל' שנסתפק השואל בהא דקיי"ל דאומן הוי ש"ש אפשר ואם נתן כלי לאומן כדי לראות צורתו ולעשות לו כלי אחר כמותו לא הוי אלא כמו פקדון דאינו אלא ש"ח. והשיב לו דז"א כי אילו לא היה מראה לאומן הכלי צא היה יודע לעשות אחר כמותו נמצא השכר שקבל בעשיית הכלי היא בשביל הכלי ההוא שנתן לו וא"כ הוה ליה החפץ ההוא כמו החפץ עצמו שנוטל שכר על עשייתו ונמצא זה וזה שוין והוי ש"ש כל זמן שלא הודיע האומן לבעלי הכלי שכבר ציור בדעתו ציור הכלי ההוא ואינו צריך לו עוד אך לאחר שהודיעו שאינו צריך לו עוד לראות בו אם אח"כ הניחו בידו מההיא שעתא לא הוי אלא ש"ח כדקיי"ל בגמרתיו ע"ש.
ב סָעִיף ה שיש מי שחולק. עבה"ט ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' י"ש סק"ו:
ג סָעִיף ו נראה עיקר. עבה"ט בשם ש"ך וע' בתשובת חו"י סי' ס"ד מ"ש בזה:
א סָעִיף א ואם אמר כו'. וכ"מ מרש"י שם ד"ה ש"ח נמי כו' וד"ה קמ"ל כו' ובזה מתורץ קו' תוס' מט א' ד"ה אלא ועש"ך ועמ"ש סי' קכ ס"ב:
ב סָעִיף ב שאין אומן כו'. רי"ף כמסקנא דגמ' שם לא דכ"ע כו' וכ"כ בסי' שלט ס"ו ועברא"ש פ"ב דקדושין דר"י חולק על הרי"ף ופ' כרב אסי ועבא"ע סי' כח סט"ו:
ג סָעִיף ב הבנאי כו'. מתני' שם:
ד סָעִיף ג אם השבע כו'. איפסיק הלכתא שם ובפ"ק דע"ז כר' יהודה:
ה סָעִיף ג ומה כו'. עתוס' שם ד"ה אם כו' וכן הסכים הרא"ש: (ליקוט) ומה שהיה כו'. כ"ה לפי' ר"י אבל לפי' הר' אלחנן והביאו בהג"א שם הוא כפשטיה ואינו נחשב השבח מהקרן וזהו דעת הרמב"ם וש"ע שסתמו ופי' הר' אלחנן מרווח יותר וע"ש (ע"כ):
ו סָעִיף ג אמר בעל כו'. ממש"ש: צ"ט ב' ק' א' אנא הא ר"מ דתנן לצבוע כו' וא"א דאף לר"י יכול בעל הכלי והצמר לומר כן אף ר"י היא
ז סָעִיף ג וכן כו'. ממש"ש ק"ב א' מחלוקת ואח"כ סתם כו' דתנן כל המשנה כו' ואם איתא באיזה ענין ידו על התחתונה לר"י במ"ש שנותן את הפחות יותר מר"מ אם היציאה יתרה הא גם לר"מ שנותן לו דמי צמרו אין לי אלא השבח לאומן ואם בשהשבח יתירה הא אם רוצה מחזיר לו דמי צמרו אלא דלר"מ יכול אף בעל הצמר לומר תן לי דמי צמרי ולר"י אין יכול ומאי על התחתונה ודוחק לומר לצדדין קתני:
ח סָעִיף ג שאין האומן כו'. משא"כ לר"מ דשינוי קונה וזש"ש צ"ה א' ת"ש לצבוע כו' ואי ס"ד כו' ומזה ראיה לדברי הרי"ף דס"ב דמסקנא דגם ר"מ ס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי דלא כמ"ש הרא"ש בפ"ב דקדושין סי"א ונ"ל דאין זו ראיה כו' ר"ל ובאמת קיימא האי תנאי וקי"ל כר"מ וא"א לומר כן דא"כ האיך מוכיח הגמ' דס"ל שינוי קונה כנ"ל. אבל ר"י אע"ג דס"ל שינוי קונה נוטל בעל הצמר בשבח משום דס"ל כל המשנה כו' וזש"ש ק"ב א' מחלוקת כו' כנ"ל דר"מ ל"ל ואע"ג דשם ק"ב ב' אמרינן דלר"י שינוי אינו קונה היינו משום תקנה כל המשנה ור"ל שינוי בכה"ג אינו קונה דלגמרי התקינו כל המשנה כו' ובזה מתורץ קו' תוס' דע"ז ו' א' סד"ה ר"מ. וא"ת כו' ותירוצם צ"ע דא"כ מאי קאמר מחלוקת ואח"כ כו' הא פלוגתייהו בשינוי קונה ולפמ"ש ניחא אלא דק' דל"ל שם דפליגי בשינוי קונה הל"ל הא ר"י דס"ל כל המשנה כו' ומנ"ל דס"ל לר"י שינוי אינו קונה אלא משום דלגמרי ר"י פליג אר"מ ואף אם אומר בעל הצמר תן לי דמי צמרו אין שומעין לו אף שהשבח יתר על היציאה וזש"ש דפליגי בהותירו אם שינוי קונה ולמדו זה ממ"ש ר"י אם היציאה כו' ול"ק אם היציאה יתירה על השבח נותן לו דמי צמרו וז"ש דס"ל לר"י אינו קונה ואין א' י"ל שיטול את הצמר וכן לר"מ להיפך:
ט סָעִיף ד אם היה כו'. כר' יוחנן ואף שמואל ל"ק אלא אליבא דר"מ דס"ל נתקל פושע הוא ולא קי"ל כוותיה:
י סָעִיף ד והטבחים כו'. עסמ"ע בשם הטור:
יא סָעִיף ה כגון ששהא כו'. איבעיא בפ"ב דחולין:
יב סָעִיף ה וכן כו'. בפ"ק שם ואמרו שם כל ספק לאתויי כה"ג לרב הונא ועתוס' דב"ק שם סד"ה מנעך. ור"י מפרש כו':
יג סָעִיף ה ואע"ג כו'. נלמד מהנ"ל:
יד סָעִיף ה שיש כו'. וכדעת ר"ת בתוס' הנ"ל ע"ש:
טו סָעִיף ו אע"פ כו'. עתוס' שם ד"ה ותניא כו':
טז סָעִיף ו והוא כו'. מעובדא דר"א שם: (ליקוט) והוא שיאמר כו'. דאז ה"ל כדן את הדין כו' וראיה ממ"ש בב"ב ל' ב' ההוא כו' אפ"ת רבנן כו' אלמא אע"ג דהכשילו בעצמו ועצתו אפ"ה פטור משום דא"ל לא ה"ל לאסמוכי על דברי כ"ש בכה"ג. מרדכי (ע"כ):
יז סָעִיף ו או שהיו כו'. מעובדא דר"ח שם דמ' דאי היה קבעי למגמר היה חייב:
יח סָעִיף ו וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה אחוי כו':
יט סָעִיף ח הנוטע כו'. ס"ל דמ"ש וספר מתא. מתא קאי אכולהו. מ"מ:
כ סָעִיף ח וי"א כו'. עבה"ג ועפ"מ שישבו דאפשר דרבינא שתלא דכולם הוה ואפסיד לרבינא כו':
כא סָעִיף ח והמקיז דם. רשב"ם וטור דלא כרש"י אלא כמ"ש רש"י בב"ב כ"א א' אבל שני הפירושים אמת דשניהם נק' אומנא ועבפי"ט דשבת ופ"ג דתענית ושניהם פסידא דלא הדר:
כב סָעִיף ח שפשע כו'. וכ"כ תום' שם ד"ה וספר כו' ע"ש:
כג סָעִיף ח וי"א דאע"פ כו'. דל"ק אלא כמותרין דפסידא דידהו הוי כמו התראה דפסידא אחרת צריכה התראה ג"פ כמ"ש בב"ק כ"ג ב' וכמ"ש בסי' שצז ס"ב וענ"י:
כד סָעִיף ח אם הוא כו' אבל כו'. דאותם שדרך לטעות אחולי אחליה בע"ה אבל יותר חייב לשלם בעד כל הטעיות וכמ"ש בב"ב צד א' רובע שכיח כו':
כה סָעִיף ח ומ"מ כו'. כמ"ש בר"פ הפועלים וש"מ:
כו סָעִיף ח אם עמד כו' דס"ל כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות בשדה העשויה ליטע. ב"מ קא א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.