א שׁוֹמֵר שָׂכָר דִּינוֹ כְּשׁוֹמֵר חִנָּם לְעִנְיַן אִם כָּפַר אוֹ טְעָנוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן אִם אָמַר לוֹ: נִשְׁתַּמַּשְׁתָּ בַּחֵפֶץ וְקִלְקַלְתּוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, נִשְׁבָּע הֶסֵת וְנִפְטָר. וְאִם הַשּׁוֹמֵר טוֹעֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה, אִם בְּמָקוֹם שֶׁעֵדִים מְצוּיִים, יָבִיא עֵדִים וְיִפָּטֵר, אוֹ יְשַׁלֵּם; וְאִם אֵין מְצוּיִים, יִשָּׁבַע שֶׁהִיא כִּדְבָרָיו, וְיִכְלֹל בִּשְׁבֻעָתוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח בָּהּ יָד וְשֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְאִם טוֹעֵן: נִגְנְבָה, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁאוֹמֵר: פָּשַׁעְתִּי בָּהּ וַהֲרֵינִי מְשַׁלֵּם, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ.
ב נִגְנְבָה בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְהֻכַּר הַגַּנָּב, צָרִיךְ לִפְרֹעַ לְבַעַל הַבַּיִת, וְהוּא יַעֲמִיד הַגַּנָּב בְּדִין. וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁבָּע כְּבָר וְנִפְטָר קֹדֶם וְהֻכַּר הַגַּנָּב, כֵּיוָן שֶׁנִּמְצָא הַגַּנָּב צָרִיךְ לְהַעֲמִידוֹ בְּדִין וְהוּא יִפְרַע לְבַעַל הַבַּיִת.
ג הָיוּ הַבְּעָלִים עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמָּשַׁךְ הַחֵפֶץ לִשְׁמֹר, פָּטוּר אַף מִפְּשִׁיעָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּדִינֵי שׁוֹמֵר חִנָּם.
ד קִבֵּל עָלָיו שׁוֹמֵר שָׂכָר לְהִתְחַיֵּב אַף בָּאֳנָסִים, אוֹ שֶׁהִתְנָה לִפָּטֵר מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה וּמִשְּׁבוּעָה, הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ. אָמַר סְתָם: עַל מְנַת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, פָּטוּר אֲפִלּוּ מִפְּשִׁיעָה (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הָאֻמָּנִים).
ה שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר אַחֵר, נִתְבָּאֵר מִשְׁפָּטוֹ בְּסִימָן רצ" א.
ו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין הַשְׁאִילֵנִי וְאַשְׁאִילְךָ (טוּר ס"ז בְּשֵׁם הרמ"ה וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ע"ז), הֲרֵי זֶה שְׁמִירָה בִּבְעָלִים. אָמַר לֵהּ: שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר, הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וַאֲנִי אַשְׁאִילְךָ לְמָחָר, שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאַשְׁאִילְךָ לְמָחָר, הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר, כֻּלָּם נַעֲשׂוּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (דְּהַשְׁאִילֵנִי וְאַשְׁאִילְךָ) וּשְׁמֹר לִי וְאַשְׁאִילְךָ אוֹ הַשְׁאִילֵנִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ, אֲפִלּוּ בְּחַד יוֹמָא, הָוֵי הַשּׁוֹמֵר שׁוֹמֵר שָׂכָר וְלֹא מִקְרֵי שְׁמִירָה בִבְעָלִים (טוּר ס"ז בְּשֵׁם רַשִׁ"י ונ"י פֶרֶק הָאֻמָּנִין וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד).
ז אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי גְּלִימָא שֶׁלְּךָ שֶׁהִיא קַלָּה וְטֹל שֶׁלִּי שֶׁהִיא כְּבֵדָה, וּבָאוּ לִסְטִים וְנָטְלוּ הָאַחַת, הַנִּשְׁאֶרֶת הִיא שֶׁל בַּעַל רִאשׁוֹן. הַגָּה: דְּהָוֵי לֵהּ הַשְׁאִילֵנִי וְאַשְׁאִילְךָ דְּהָוֵי שְׁאִילָה בִבְעָלִים. מִיהוּ, אִם אֵין הַדְּבָרִים הַשְּׁאוּלִים בְּיַד הַשּׁוֹאֲלִים, אֶלָּא בְּיַד אֲחֵרִים, כְּגוֹן שֶׁרְאוּבֵן הִנִּיחַ הַמַּשְׁכּוֹן בְּיַד לֵוִי בְּעַד שִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן הִשְׁאִיל דָּבָר לִרְאוּבֵן, לֹא מִקְרֵי שְׁאִילָה בִבְעָלִים, דְּהָא אֵין שִׁמְעוֹן שׁוֹמֵר לִרְאוּבֵן, וְהָווּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קכ"ה).
א סָעִיף ד קיבל עליו שומר שכר כו'. ע"ל סי' ס"ו ס"מ וצ"ה ס"א בהג"ה ורצ"א סכ"ז וש"א ס"ד ודו"ק ורצ"ה ס"ה ורצ"ו ס"ה עיין בתשו' ר"י לבית לוי סימן ס"ח סוף ד' קמ"ט ובתשוב' ן' לב ס"א דף קנ"ה:
ב סָעִיף ד ומשבוע' כו'. ומ"מ מפסיד שכרו המגיע לו כ"כ בתשו' ר"א ן' ששון והביא ראיה ממאי דאמרי' לעיל סימן ס"ו ס"מ ור"ס ש"א והאריך עיין שם:
ג סָעִיף ד אמר סתם כו'. כ"כ בתשובת מהר"ם ובתשובת מיימוני לספר משפטים סי' י"א ואגודה ס"פ האומנים כת' הסמ"ע ס"ק ו' וז"ל תשובת מיימוני ש"ש או שואל שאמרו מעיקרא איני מקבל אחריות עלי פטור מכולם אפילו ש"ח לא הוי עכ"ל צ"ל דוקא בדאמר מעיקרא כן מהני בלא על מנת משא"כ אם קיבל השמירה מעיקרא צ"ל אח"כ ע"מ עכ"ל ואיני מבין דבריו דאי אתא לאפוקי בשעת קבלת השמירה הא ליתא דהא בהדיא איתא במרדכי והגהת מיימוני שם דאם אומר בשעת הקבלה איני מקבל אחריותו לא הוי אפי' ש"ח וכ"כ המחבר לעיל סי' ע"ב ס"ז ואי אתא לאפוקי כשנסתלקו זה מזה אחר שכבר קבל השמירה פשיטא דע"מ נמי לא מהני וכן משמע במרדכי והגהת מיי' שם דאין חלוק בין אמר לשון ע"מ או סתם איני מקבל עלי אחריות וגם הר"ב סירכא דלישנא דהמרדכי והגה' מיי' נקט ע"ש ומאי דאמרי' בעלמא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אין ענינו לכאן וק"ל ע"כ עיין בתשו' רשד"ם סי' קמ"א:
ד סָעִיף ו וי"א דהוא הדין השאילני כו'. כ"כ גם כן המרדכי ר"פ השואל ותשובת הרא"ש בטור בשם ראב"ן והוא בראב"ן ד' צ"ח ע"ד וכ"פ הב"ח וקשה למה כתב בשם י"א שהרי גם המחבר סובר כן ממ"ש אח"כ השאילני היום ואני אשאילך למחר נעשה ש"ש אלמא דבבת אחת הוי שמירה בבעלים. וכן מוכח ממ"ש המחבר בסעיף ז' וצ"ע:
ה סָעִיף ו ואשמור לך למחר כו'. וה"ה ביום א' ושעות מחולקות וק"ל:
ו סָעִיף ו שמור לי היום כו'. הטור ושאר אחרונים נבוכו בדברי הרמב"ם והרמ"ה ולפע"ד נראה עיקר כדבריהם בש"ס (דף פ"א ע"א) דאל"כ ל"ל לתלמודא למימר הכי אבריית' הא כבר קאמר הכי אמתני' ותרתי זימני ל"ל ע"ש ולענין קושית הטור וסייעתו נ"ל דהשאילני ואשאילך ודאי אתי כפשוטו בבת אחת דומיא דשמור לי ואשמור לך וא"כ בשעה שזה מחויב לשמור לו כלי השואל גם חברו מחויב לשמור כלי משאיל והוה שאלה בבעלים ושמור לי ואשאילך נמי א"ש שהרי מיד שזה מקבל הכלי לשמור זה מחוייב להשאיל לו הכלי נמצא שזה הכלי של משאיל הרי הוא כאלו הוא של השומר וכל היכא דאיתיה ברשותא דהשומר איתיה ובעל הכלי צריך לשומרו לו כדי להשאילו נמצא נעש' בעל הכלי שהוא המשאיל שומר וכן בהשאילני ואשמור לך ומיירי שמשאילו אח"כ דאלו היה מוסר לו כלי השואל מיד א"כ אינו שוב עמו במלאכתו וזה בכלל היום ולמחר מיהו בשמור לי היום ואשאילך למחר כיון דאינו חייב להעמיד לו כלי השואל עד למחר לא חל על המשאיל תורת שמירה עד למחר שהרי הכלי הוא שלו ולא הוי שמירה בבעלים ואפשר שגם רש"י ושאר מפרשים שפירשו דלא קאי בש"ס רק אשמור לי ואשמור לך מודים בזה לדינא רק שלא רצו לפרש הש"ס כן משום דס"ל דא"כ לא היה צריך לשנויי דמיירי בהיום ולמחר רק שא"ל שמור לי ואשאילך מיד וכן עשה באופן שלא היה מחויב המשאיל לשמור הכלי שלו בשעה שהשומר משמר (ועיין בסמ"ע ובב"ח מ"ש בזה ואין דבריהם נכונים ודוק) ודוק היטב:
ז סָעִיף ו השאילני היום כו'. ואם א"ל השאילני ואניח לך משכון הוי שואל וחייב באונסים ר"ן בתשובה סי' י"ט:
ח סָעִיף ו ויש אומרים דשמור לי כו'. עיין בספר א"א דף ק"ד ועיין בתשוב' רשד"ם סי' ל"ד:
ט סָעִיף ז כגון שראובן הניח משכון. עיין בתשו' הר"ן סי' י"ט וע"ל סי' ע"ב ודוק כתב הסמ"ע אם עשה כן מעצמו כו' ופשט לשון מור"ם לא משמע כן וכן במהרי"ק שם משמע דאין חילוק בכך אלא אפי' תלה זה בזה כיון דאין המשכון בידו א"כ אינו שומר עליו גם הרמ"ה מודה וק"ל:
א סָעִיף א שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו. אע"ג דכבר נשבע שהוא כדבריו והיינו שנאנס' מידו או מת מ"מ צריך לישבע שאינה ברשותו משום דאם שלח בה יד כבר נתבא' בסי' רצ"ב ורצ"ד שמאז עומדת ברשותו אפי' לענין אונסין וה"ק ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ואז אינו ברשותו הא שלח בה יד היתה ברשותו אע"פ שנאנסה וק"ל ועמ"ש לעיל בסי' רצ"ה בס"ב בסמ"ע עוד מזה:
ב סָעִיף א ואם טוען נגנבה או אפילו שאמר פשעתי והריני משלם כו'. האי הריני משלם קאי גם אטען נגנבה דהא ש"ש דינו שחייב לשלם בגניבה ואבידה והאי או אפי' שאמר פשעתי בה כו' אינו מיושב בדברי המחבר דמאי אפי' דקאמר אלא שהעתיק ל' הטור בקיצור ובטור א"ש שסיים וכ' ע"ז ז"ל נמצא הגנב הכפל שלו כו' והוא מטעם שנתבאר לעיל בסי' רצ"ה דחכמים ז"ל עמדו על דעת הבריות דניחא להו בשומר שירצה לשלם לבעלים קרנם אם יגנב מעצמו מבלי שיצטרכו להעמידו בדין ושבאם יהיה השומר נאמן בזה הם מקנים לו הכפל באם ימצא הגנב ובזה טענת פשעתי בה והריני משלם הוא רבותא דאף ע"ג דאינו נאמן כ"כ שהרי פשע בהפקדון מ"מ כיון שרוצה לשלם בלי העמדה בדין קנה הכפל ועמ"ש בסי' רצ"ה.
ג סָעִיף ב נגנבה בלסטים מזויין כו'. גם בש"ח נקט הטור והמחבר האי דינא בס"ס רצ"ד ס"ו בלסטיס מזויין וכמ"ש בסמ"ע שם בטעמו:
ד סָעִיף ב צריך לפרוע לבע"ה כו' "עד והוא יפרע לבע"ה המחבר העתיק כאן ל' הטור שכ"כ גם בסי' זה ולעיל ס"ס רצ"ד העתיק המחבר ל' הרמב"ם דסוף הלכות שאלה ומ"ה לא הזכיר הטור שם דין פרעון דשומר לבע"ה משום דהרמב"ם ג"כ לא כתבו ושם כתבתי דלרש"י והטור צריך השומר לשלם לב"ה והוא חוזר ומוציאו מהגנב ושהמ"מ כ' שהרמב"ם ס"ל דאין על (הגנב) השומר אלא הטירחא ושהב"י כ' שי"ל שגם דעת הרמב"ם הוא שהשומר צריך לשלם להבע"ה עכ"פ ומה"ט נמי כ' המחבר כאן ל' הטור דצריך לפרוע לב"ה כו' דס"ל דגם הרמב"ם ס"ל הכי אבל הרמב"ם לא כ' זה ולפי מה שהוכחתי לעיל בס"ס רצ"ד שהרמב"ם לא ס"ל כרש"י אלא כמ"ש המ"מ בשמו א"כ גם מ"ש כאן המחבר אינו מכוון שהוא ע"פ שיטת רש" ובס"ס רצ"ד העתיק ל' הרמב"ם שאינו כדעת רש"י ודוק.
ה סָעִיף ג בשעה שמשך כו'. כבר נתבאר בס"ס רצ"א דבשעה שמשך דהיינו מתחלת ענין מלאכת השמירה והדומה לו בעינן שיהא עמו ואז לא איכפת לן אף אם אח"כ בשעת אבידה לא יהיה עמו ופטור מה שא"כ איפכא:
ו סָעִיף ד אמר סתם ע"מ כו'. וז"ל תשובת מיימוני דספר משפטים סי' י"א ש"ש או שואל שאמרו מעיקרא איני מקבל אחריות עלי פטור מכולם אפי' ש"ח לא הוה עכ"ל צ"ל דוקא בדאמר מעיקרא כן מהני בלא ע"מ משא"כ אם קיבל השמירה מעיקרא צ"ל אח"כ ע"מ ודו"ק:
ז סָעִיף ה נתבאר משפטו בס"ס רצ"א ע"ש מסכ"א ואילך גם בטור בסי' זה כ' מדינים אלו ע"ש:
ח סָעִיף ו וי"א דה"ה השאילני ואשאילך הטעם דהמשאיל הוא במלאכת השואל לשמור לו כלי המושאל לו:
ט סָעִיף ו ואשמור כו'. הטעם דכבר נתבאר דבעינן שיהא עמו בתחלת השמיר' של זה שאבד:
י סָעִיף ו שמור לי היום ואשאילך למחר כו'. משמע הא א"ל שמור לי היום ואשאילך מיד או השאילני ואשמור לך מיד הוה שמירה בבעלים וכ"כ הטור בשם הרמ"ה בהדיא ותמה עליו הטור בזה (והוא דעת הי"א שמביא מור"ם ע"ז) וגם הב"י תמה על השאילני ואשמור לך מיד ע"ש ובפריש' כתבתי דנ"ל טעמו דהרמ"ה בזה דס"ל דהא דכתיב בעליו אין עמו כו' ל"ד עמו במלאכה קאמר דא"כ לא ה"ל לקרא לסתום אלא ר"ל בעל המשאיל אינו עם ענין השאלה דלא תלה עסקו וענין אחר בשאלה זו אז חייב לאפוקי כשא"ל השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך שכולם מקרי בעליו עמו שהרי תלה השמירה או השאלה בענין אחר שאמר אשאילך בתנאי שתשמור לי או השאילני בתנאי שאשמור לך כנגדו מיהו באומר לו השאילני היום ואשמור לך למחר לאו עמו מקרי דעמו משמע מיד בשעת התחלת שאלה ועמ"ש עוד מזה בפרישה:
יא סָעִיף ז שהיא כבידה. פי' והוא היה חזק יותר לנושאה עליו או שהי' רוכב גמל וכן היה מעשה בגמ' וע' בטור שהביאו ומ"ש עוד מזה:
יב סָעִיף ז הנשארת היא של בעל הראשון כו'. ואינו יכול זה שהי' בידו לעכבו בשביל מה שאבד לו השני דהרי פטור מאבידתו אף שהו' שואל כיון דהשני הי' עמו במלאכתו שהיה ג"כ שואל ממנו וכמ"ש ע"ז מור"ם ז"ל דה"ל השאילני כו':
יג סָעִיף ז כגון שראובן הניח משכון כו'. אם עשה כן מעצמו ולא תלה זה בזה אפי' הרמ"ה דחולק לעיל מודה בזה לפי הטעם שכתבתי ודו"ק:
א סָעִיף ד שלא אתחייב באחריותו. עמ"ש בסי' ע"ב סקי"ד:
ב סָעִיף ו ה"ז שמירה בבעלי' כתב בחלק חוט המשולש בכרך שו"ת הרשב"ץ סי' כ"ד וז"ל ראובן הביא לו שמעון עשרה משקלי זהב שיעשה לו מהם אצעדה אחת וכו' ושמעון מסייע בהתכתו כו' ובבואו ליקח האצעדה לא נמצאת ולא נודע מה היה לו כו' ע"ש שהאריך וז"ל סוף התשובה אמנם מצד מה שנתעסק עמו במלאכה נראה פשוט דהוי שמירה בבעלים וכו' א"כ דבר פשוט הוא דהוי פשיעה בבעלים לפטור דהכי איפסק' הילכתא וכן פסקו כל הפוסקים נמצא ראובן אפי' חשבינן ליה לשוכר גמור והיה פושע בשמירת חפץ הי' פטור וכו' ומאחר שהוכחנו שהוא פטור נראה פשוט שחייב שמעון לשלם לו דמי פעולתו בדיני ודיינא עכ"ל. ונראה דאע"ג דשמירה בבעלים פטור אפי' מפשיעה אבל שכרו מיהא מפסיד דלא גרע מעבדי' ושטרות והקדשות דנשבעין ליטול שכרן כמבואר בפ' הזהב והוא בטור וש"ע סי' ש"א סעיף א'. וכל שלא שמר כראוי מפסיד שכרו ואפי' בשמירה בבעלים אלא דנראה דהיינו דוקא היכא דנתן לו שכר לשמור א"כ כל שלא שמר כראוי אפי' שאין בו דין שמירה אבל שכרו מיהא מפסיד כיון שלא עשה מלאכתו ששכרו לכך לשומרו כתורת ש"ש אבל אומן שנוטל שכר עבור מלאכתו אלא דהוא ממיל' ש"ש כמו שוכר כיון דנהנה וכמ"ש בסי' ש"ו סק"א וא"כ כיון דעשה מלאכתו מלאכת אומן ונאבד בענין שהוא פטור כגון שהיו בעלים עמו א"כ ה"ל כמו חזרה ליד בעלים וכאלו נאנס דה"ל כמו חזרה ליד בעלים וצריכים לשלם שכרן והתם ס"פ הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) דאמרו אגרייהו מיהא לפסידנהו פי' רש"י ז"ל אגרייהו מיהא ליפסדי שהרי נשתעבדו לשומרין מגניבה ואבידה וע"מ כן היו נוטלים שכר והרי לא השלימו מלאכתן עכ"ל אבל הכא כבר השלים המלאכה אלא שאח"כ נאבד וכיון דהוא פטור צריך לשלם השכירות. ואכתי צ"ע כיון דקי"ל אין לשכירות אלא לבסוף והיינו לאחר חזרה כמבואר בתוס' פרק הגוזל (בבא קמא דף צ"ח) ונהי דאונסין הוי חזרה אבל פשיעה דלא הוי חזרה נהי דפטור כיון דהשלמת המלאכה הוא עד לאחר חזרה היה לו לשומרו:
ג סָעִיף ו אפי' בחד יומא הוי השומר ש"ש בשו"ת חות יאיר סי' רכ"ג האריך בענין זה וע"ש שכ' וז"ל שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאול לך שמור לי ואשאילך השאילנו ואשמור לך כולן נעשו ש"ש זה לזה ומקשי אמאי שמירה בבעלים נראה דמ"ש ש"ש זה לזה שלא ר"ל שאם שמעון אמר ללוי שמור לי פרתי ואשמור לך פרתך או השאילני וכו' דכל אחד משניהם נעשה ש"ש לחבירו על פרתו דהא תינח בבבא א' ב' אבל בבא ג' ד' דשני הפרות ביד אחד אי אפשר לפרש כן וגם אי אפשר לפרש בבבא ג' ד' דאין חילוק בין פרה לפרה דאיזה פרה שנגנבה חייב דאי אפשר לומר דעל השמירה יהי' שכיר למשמר רק קאי על אבידה וגניבה פרה של שמירה אע"ג דלפ"ז לא דמי' בבא ג' דאמר המלאכה תחלה ואח"כ השכר ובבא ד' בהיפך מ"מ האמת כמו שכתבתי וברור ומקשי אמאי שמירה בבעלים ופירש"י דלא מקשי רק על שמור לי ואשמור לך כו' ולהרמב"ם והרמ"ה ס"ל דהמקשן אכולהו בבי מקשי דכולם אי הוי בחד יומא הוי שמירה בבעלים וכו' ועל בבא ג' ד' תמה הב"י וכתב דעל בבא ג' שמור לי ואשאילך דמתה פרה דשאולה אפשר לו' דס"ל כל שכליו של אדם במלאכת חבירו הוי כאלו הוא עצמו במלאכתו כו' ונשאר אצלו בתימא בבא ד' השאילני ואשמור לך ואני תמה על תימא הנשארת אצלו כי סבור היה דכולהו בבי מיירי שמתה או נגגבה פרה שזכה שמעון בדיבורו תחלה בציוי או בבקשה ולכן גבי השאילני ואשמור לך ג"כ מיירי במתה זו דשאל' לכן תמה למה יפטור שמעון שאי אפשר לומר שמה שמוטל לשמור פרה השניה של לוי שבזה יהיה לוי במלאכתו וכבר כתבתי שע"כ בבא ג' הזו מיירי בשמתה זו דשמירה דאי ס"ד זו דשאלה איך ס"ד דהוי שמעון חייב בגניבה ואבידה כש"ש ואיזה שכר יש לו ונפלאתי על הב"י שלא הרגיש בזה שעל כרחין עלינו לפרש מ"ש כולן ש"ש בברייתא כמו שפירשנו עכ"ל. ונראה דלא דק בכל הנך בבי כולן ש"ש זה לזה בין על הפרה השאולה בין על הפרה השמירה דבפרה השאולה הוי ש"ש בשכר שמשאיל לו הפרה ונהנה בפרה אלא לפי שאין כל הנאה שלו דהא עבור זה שומר לו פרה לזה הוי שוכר ממש וא"כ בפרה השאולה הוי שוכר דקי"ל כש"ש ובפרה השמירה נמי הוי שומר שכר דזהו שכרו שמשאיל לו בשכרו פרה וזה פשוט וברור ע"ש עוד שכתב ז"ל ונ"ל לחדש דבר הלכה בדינים אלו וכו' נ"ל לדברי הכל בשמור לי בשכר היום ואשמור לך בחנם למחר ונגנבה או נאבדה פרה בחנם דלא מיקרי שכר מה שחבירו ישמור לו בשכר וזה פשוט עכ"ל ע"ש. וגם בזה נראה דהוי ש"ש כיון שלא נתרצה לשמור בשכר שקצץ עד שיוסיף לו בשכרו דהיינו שמיר' פרתו למחר בחנם וא"כ זה ששומר למחר בחנם עבור שכרו של זה שקיבל עליו היום לשמור בשכר זה וכיון שהיה שמירה פרתו בחנם בתנאי השכירות ה"ל ש"ש על פרה דחנם וגם זה פשוט:
א סָעִיף ו ה"ז שמירה בבעלים בקצה"ח נסתפק באומן בבעלים ונגנב אי יכול לתבוע דמי שכירותו דהא בקרקע אף דפטור משומרים מ"מ מפסיד שכרו וא"כ ה"ה הכא או דילמא כיון דהשכירות לאו דמי שמירה הוא רק שכר אומנתו אינו מפסיד כשנגנב ע"ש ולא ידענא שום ספק בזה דהא בב"מ דף נ"ח גבי בני העיר ששלחו שקליהן דאמר להפסיד שכרן אף דשם הוי שכר שליחות ולא שכר שמירה ואפ"ה מפסיד כשנגנב א"כ ה"נ מפסיד שכר אומנות כיון דקיי"ל דשכירות אינה משתלמת רק לבסוף כשנתנו לו כמ"ש התוס' בב"ק דף צ"ח ע"ש והרי לא גמר מלאכתו כשלא החזירו מחמת שלא שמרו מגניבה ופשוט:
ב סָעִיף ו וי"א דהשאילני ואשאילך והטעם כיון דמה ששמרו הוא רק לעצמו דהרי כל הנאה שלו:
ג סָעִיף ו ושמור לי עש"ך ס"ק ו' שכתב הטעם דהוי שאילה בבעלים ומשום דבעל הכלי צריך לשומרו לו כדי להשאילו וכו' לא הבינותי מה הפרש בין מיד בין למחר דלמחר ג"כ מחוייב המשאיל לשמור לו עד למחר כדי להשאילו. לכן נראה דהיינו טעמא דואשאילך מיד הכין עצמו למלאכה להושיט לו דבר הנשאל כמו בהשקיני מים משא"כ בואשאילך למחר שלא הכין עצמו למלאכה עד למחר והנה לכל הטעמים הן להב"י והן להסמ"ע והן להש"ך והן לטעמא דידי לא נפטר מטעם בבעלים רק השומר אבל השואל ודאי דחייב כשאמר השאילני ואשמור לך דנגדו לא הוי השומר בעליו עמו דהא הבעלים אינן עושין להשומר מאומה. והנה בהדין שהביא הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ב' ש"ש שמסר להבעלים דהש"ש עדיין חייב בגניבה והבעל בפשיעה אין לומר דחשיב כשמירה בבעלים כיון דהש"ש עדיין חייב על חפץ זה לשומרו להבעלים מגניבה כיון דמ"מ אין הש"ש עמו במלאכתו שהרי אינו שומרו רק שחיוב הגוף מוטל עליו לענין גניבה וזה פשוט. ועוד דהא השומר אינו בעלים של החפץ ודמי להא דסימן שמ"ו סעיף י"ז בהג"ה ע"ש. ומ"ש הש"ך בס"ק ז' בשם תשובת הר"ן קשה לכאורה דהא שמירה בבעלים הוא וע"כ צ"ל דמיירי ששאל ואח"כ הניח לו המשכון דלא נשתעבד בשמירה בשעת מעשה וכ"כ בתומי' סימן ע"ב ס"ק י"ח ע"ש:
א סָעִיף א ברשותו. ואע"ג דכבר נשבע שנאנסה או מתה מ"מ צריך לישבע שאינה ברשותו משום דאם שלח בה יד מאז עומדת ברשותו אפילו לענין אונסין וה"ק ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד דאז אינה ברשותו וע"ל סימן רצ"ה (עמ"ש שם ס"ק ה'). סמ"ע:
ב סָעִיף ג קבל. וע"ל סימן ס"ו ס"מ וסי' צ"ה ס"א בהג"ה וסימן רצ"א סכ"ז וסימן רצ"ד ס"ה ורצ"ו ס"ה וסי' ש"א ס"ד ועיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' פ"ח בתשובת ן' לב ס"א סי' צ"ה וצ"ו:
ג סָעִיף ד תנאו. ומ"מ מפסיד שכרו המגיע לו כ"כ בתשובת מהר"א ששון סי' ע"ג והביא ראיה מלעיל סימן ס"ו ס"מ ור"ס ש"א והאריך ע"ש. ש"ך:
ד סָעִיף ד סתם. וז"ל תשובת מיי' שומר שכר או שואל שאמרו מעיקרא איני מקבל אחריות עלי פטור מכולם ואפילו שומר חנם לא הוי ע"כ וצ"ל דוקא כדאמר מעיקרא כן מהני בלא ע"מ משא"כ אם קבל השמירה מעיקרא צ"ל אח"כ ע"מ עכ"ל הסמ"ע ואיני מבין דבריו דאי אתא לאפוקי כשנסתלקו זה מזה אחר שקבל השמירה פשיטא דע"מ נמי לא מהני וכן משמע במרדכי והגמיי' שם דאין חלוק בין אמר לשון ע"מ או סתם איני מקבל אחריות ואי אתא לאפוקי בשעת קבלת השמירה הא ליתא דהא בהדיא איתא שם דאם בשעת הקבלה אומר איני מקבל כו' לא הוי אפי' שומר חנם וכ"כ המחבר בסי' ע"ב ס"ז ומאי דאמרינן בעלמא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אין ענינו לכאן עיין בתשובת רשד"ם סי' קמ"א. שם:
ה סָעִיף ו למחר. וה"ה ביום אחד ושעות מחולקות. שם:
ו סָעִיף ו שמור. עיין בש"ך שכתב דהטור ושאר אחרונים נבוכו בדברי הרמב"ם והרמ"ה בזה ולפע"ד נראה עיקר כדבריהם בש"ס ע"ש באורך:
ז סָעִיף ו ואשמור. ואם אמר ליה השאילני ואניח לך משכון הוי שואל וחייב באונסין. ר"ן בתשובת סי' י"ט. שם:
ח סָעִיף ו וי"א. עיין בס' א"א דף ק"ד ובתשובת רשד"ם סי' נ"ד:
ט סָעִיף ז שראובן. עיין בתשובת הר"ן שם וע"ל סי' ע"ב ודו"ק וכתב הסמ"ע אם עשה כן מעצמו ולא תלה זה בזה אפי' הרמ"ה דחולק לעיל מודה בזה ע"כ ופשט לשון הרמ"א לא משמע כן וכן במהרי"ק שם משמע דאין חילוק בכך אלא אפילו תלה זה בזה כיון דאין המשכון בידו אם כן אינו שומר עליו ש"ך:
א סָעִיף ג היו הבעלים עמו במלאכתו. ע' בשו"ת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ בטור השני סי' כד. אי' שם שאלה ראובן הביא לו שמעון עשרה שקלי זהב וא"ל שיעשה לו מהם אצעדה כו' ושמעון מסייע בהתכתו כו' ובבואו ליקח האצעדה לא נמצאת ולא נודע מה היה לה כו' מה יהיה משפט ראובן עם שמעון אם חייב לפרוע לו דמי הזהב או לא. ואם הוא פטור אם חייב שמעון ליתן לראובן שכר פעולתו. והשיב ע"ז באריכות ובסוף דבריו כתב וז"ל אמנם מצד מה שנתעסק עמו במלאכ' נראה פשוט דהוי שמירה בבעלים שהרי קודם שקבל ממנו הזהב ונתחייב בשמירתו כבר היה שמעון שאול לו שקבל ממנו הבדולח וישב אצלו והתחיל לסייעו ואז קבל מידו הזהב והנה עשיית החפץ הוא כולו לתועלת ראובן א"כ דבר פשוט הוא דהוי פשיעה בבעלים לפטור כו' ומאחר שהוכחנו שהוא פטור נראה פשוט שחייב שמעון לתת לו דמי פעולתו בדינא ובדייני עכ"ל וע' בקצה"ח ובנה"מ ובתשו' בית דוד חח"מ סי' א' מ"ש בדין זה והעתקתי לשונם בנ"צ ושם נשאתי ונתתי בדבריהם באריכות ע"ש המסקנא לדינא בזה:
ב סָעִיף ד להתחייב אף באונסים. ע' בתשובת בית אפרים חח"מ סי' כ"א הבאתיו לעיל סי' קכ"ט ס"א בד"ה בעד יום. מבואר מדבריו דאם הוצרך הש"ש ליתן משכון לא מהני תנאו בלא קנין דהא דמתחייב אף בדברים. הטעם הוא משום דבההוא הנאה דנפיק עליה קלא דמהימן הוא גמר ומשעבד נפשיה והכא לא שייך טעם זה דהא קמן דלא הימניה ע"ש. ואני בענ"ד עמדתי על זה מדברי הג"א ס"פ הפועלי' ע"ש:
ג סָעִיף ו האומר לחבירו שמור לי. ע' בתשובת חות יאיר סי' רכ"ג האריך בענין זה ובקצה"ח השיג עליו עש"ה:
א סָעִיף ד אמר סתם כו'. כמ"ש במנחות קט א' יצא הא כו' נעשה כו' אע"ג דכי אמר הרי עלי עולה חייב אף באונסין כי אמר הכי פטור אף מפשיעה ואף שי"ל דנעשה כאלו אמר ע"מ שאהרגנה מ"מ כיון שאמרו נעשה כאומר כו' אלמא דה"נ כה"ג:
ב סָעִיף ו וי"א כו'. טור בשם הרמ"ה שמפרש מה שפריך שם ואמאי שמירה כו' קאי אכולהו בבי וכ"ד הרמב"ם כמש"ו בש"ע א"ל שמור כו' וכ"ד הרא"ש בתשובה כמ"ש בס"ז וכ"מ בגמ' שם ב' הנהו בי תרי כו' א"ל רבנן כו':
ג סָעִיף ו וי"א דהשאילני כו'. רש"י שם ד"ה שמירה כו' וכ"ד הטור ועובדא דשם ב' נזהר רש"י שכ' שם ד"ה שאלה כו' ונושא כו' ועב"י:
ד סָעִיף ז א"ל כו'. הוא עובדא הנ"ל דהנהו בי תרי. הרא"ש שם:
ה סָעִיף ז מיהו כו'. ר"ל אפי' לדעת הרמ"ה והרא"ש מודה בכה"ג. שם וז"ש דהוי כו' כס' רמ"ה ומיהו כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.