א הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּשָׂכָר, וְנִשְׁבְּרָה, דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁיְּשַׁלֵּם, שֶׁאֵין זֶה אֹנֶס גָּדוֹל, וַהֲרֵי הַשְּׁבִירָה כִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע בָּהּ, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יְשַׁלֵּם, אֵין לְךָ אָדָם שֶׁיַּעֲבִיר חָבִית לַחֲבֵרוֹ. וּלְפִיכָךְ עָשׂוּ בּוֹ שְׁבִירַת הֶחָבִית כְּמִיתַת הַבְּהֵמָה וּשְׁבִירָתָהּ.
ב וְעוֹד תִּקְּנוּ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם נָשְׂאוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם בְּמוֹט וְנִשְׁבְּרָה מְשַׁלְּמִים חֲצִי דָמֶיה, הוֹאִיל וּמַשּׂאוֹי זֶה גָדוֹל לְגַבֵּי אֶחָד וְקַל לְגַבֵּי שְׁנַיִם, הָוֵי כְּאֹנֶס וְאֵינוֹ אֹנֶס, וּמְשַׁלְּמִים מֶחֱצָה אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁלֹּא פָּשְׁעוּ בָּהּ.
ג נִשְׁבְּרָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִים, נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא שְׁבָרוּהָ בִּפְשִׁיעָה וּמְשַׁלְּמִים חֲצִי דָמֶיהָ. שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה לְכָל אֶחָד לְהַעֲבִיר אֶלָּא מַשּׂוֹי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַעֲבִיר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
ד מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָאֶחָד שֶׁהֶעֱבִיר חָבִית גְּדוֹלָה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל הַסַבָּלִים לְהַעֲבִירָהּ בְּיָחִיד, שֶׁהוּא פּוֹשֵׁעַ, וְאִם נִשְׁבְּרָה בְּיָדוֹ מְשַׁלֵּם הַכֹּל. הַגָּה: כָּל זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם וְדַעְתּוֹ אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁהוּא קַל לִשְׁנַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָבֵד לְאֶחָד, לֹא מִקְרֵי פוֹשֵׁעַ גָּמוּר, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם רַק מֶחֱצָה (טוּר ס"ג וְהַמַּגִּיד פ"ד דִּשְׂכִירוּת).
ה הַסַבָּל שֶׁשָּׁבַר חָבִית שֶׁל יַיִן לְחֶנְוָנִי וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם, וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה בְּיוֹם הַשּׁוּק ד' וּבִשְׁאָר יָמִים ג', אִם הֶחֱזִירוֹ בְּיוֹם הַשּׁוּק חַיָּבִים לְהַחֲזִיר חָבִית שֶׁל יַיִן אוֹ יְשַׁלְּמוּ לוֹ אַרְבָּעָה, וְהוּא שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ יַיִן לִמְכֹּר בְּיוֹם הַשּׁוּק, אֲבָל אִם הָיָה לוֹ יַיִן, מַחֲזִירִין לוֹ שְׁלֹשָׁה. וְאִם הֶחֱזִירוֹ לוֹ בִּשְׁאָר יָמִים, מַחֲזִירִין לוֹ שְׁלֹשָׁה. וּמְנַכִּין לוֹ בְּכָל זְמַן טֹרַח שֶׁהָיָה טוֹרֵחַ בִּמְכִירָתָהּ וּפְגַם הַנֶּקֶב שֶׁהָיָה נוֹקֵב הֶחָבִית, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: גַּם זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם וְדַעְתּוֹ, אֲבָל רֹב הַמְפָרְשִׁים חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ בְּהֵפֶךְ, שֶׁאִם שָׁבַר בִּשְׁאָר הַיָּמִים מְשַׁלֵּם ג', וְאִם שְׁבָרוֹ בְּיוֹם הַשּׁוּק, אִם בָּא לְפָרְעוֹ בִּשְׁאָר הַיָּמִים צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ אַרְבַּע וְאֵינוֹ נִפְטָר אִם רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ חָבִית אַחֵר שֶׁל יַיִן, אֲבָל אִם בָּא לְפָרְעוֹ בְּיוֹם הַשּׁוּק יָכוֹל לְהַחֲזִיר לוֹ חָבִית אַחֵר שֶׁל יַיִן, וְהוּא שֶׁאֵין לוֹ יַיִן אַחֵר לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ יַיִן אַחֵר הֲרֵי הוּא אֶצְלוֹ כִּשְׁאָר יָמִים וְצָרִיךְ לִתֵּן לוֹ דְּמֵי הַיַּיִן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ו שׁוֹמֵר שָׂכָר, כֵּיוָן שֶׁכָּלָה זְמַנּוֹ כָּלְתָה שְׁמִירָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא עֲדַיִן בְּבֵיתוֹ אֵינוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם.
א סָעִיף א בשכר ונשברה. עיין בסמ"ע סק"א עד וכן משמעות הש"ס ס"פ האומנין לחלק בין מקום מדרון למקום שאינו מדרון אבל מדברי הרי"ף כו' לא משמע בש"ס מידי אלא משמעות הש"ס אדרבא כהרמב"ם והמחב' וסייעת' דר' אליעזר מתמה הכי על רבותיו ומיהו רבותיו ות"ק דמתני' סתמא קאמרי דאל"כ מאי קמתמה ר' אלעזר דלמא לא קאמרי אלא במקו' מדרון א"ו כיון דמסתמא קאמרי אלמא דלעולם ישבע ומתמה דמסתבר לי' דבמקום שאינו מדרון דפושע הוי ומיהו רבותיו ות"ק ע"כ ס"ל דלאו פושע הוא וכ"כ בתי"ט סוף פרק האומנין וז"ל ונראה לרי"ף והרא"ש דכל נתקל לאו פושע הוא ואפי' שלא במקום מדרון וזה שתמה ר' אלעזר משלא במקום מדרון לסברא דנפשי' תמה כן ולר"י ליתא ההוא סברא וזה דלא כמ"ש הטור ריש סי' ד"ש דשלא במקום מדרון שלומי בעי עכ"ל אלא שלא כתב הוכחה לזה דר' אליעזר לסברא דנפשיה קאמר ולפי מ"ש מוכח כן דלר"י בכל ענין פטור וכן עיקר:
ב סָעִיף ה הסבל ששבר חבית של יין כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד אבל בחזרת חביות יין נפטר בכה"ג כו' ז"א ומ"ש בל' הרא"ש סכום המעות ל"ד הוא אלא ה"ה חבית יין שאינו שוה עתה רק כמו המעות והכי מוכח בהרא"ש להדיא דאל"כ היה יכול לומר שהגירסא איבעי לך לזבוני אמת הוא ופי' דיכול להחזיר לו החבית יין א"ו ס"ל להרא"ש דיכול לומר ס"ס החבית יין אינו שוה השתא רק ג' ואם היה בידי ביום השוק הייתי מטריח עצמי למוכרו ומה שנשאר בידי עכשיו ידעתי שאמכרנו ביום השוק הב' אבל יותר לא אוכל למכור ודו"ק:
ג סָעִיף ה אבל רוב המפרשים חולקין כו'. ולפי ע"ד הרי"ף והרמב"ם וה' המ' והמחבר מיירי ששברוה דוקא בשאר יומי וא"כ לענין הדין לא פליגי המפרשים ואפי' אם ת"ל דהרא"ש חולק ע"ז מדלא פי' גי' הרי"ף הכי מ"מ ה"ל הרא"ש יחידא' ולא אשכחן תו מאן דפליג לענין דינא ועוד די"ל דגם הרא"ש מודה לדינא אלא דלא ידע לפרש כן משום דהוי משמע ליה לישנא דאהדר ליה חביתא דחמרא שרשות בידו להחזיר לו אם ירצה ואולי גם מור"ם לא בא אלא לו' מה דמשמע מהרמב"ם והמחב' שאין חילוק בין שבר ביום השוק או בשאר ימים שהרי לא חילקו בכך וכן משמע בטור שדעת הרמב"ם דאין חילוק ע"ז חולקים רוב המפרשים דבשבר ביום השוק אין הדין כן אבל אם שבר בשאר הימים הדין כמ"ש המחבר וכן עיקר לדינא כי כבר אפשר לפרש דברי הרי"ף והרמב"ם והמחב' בשכר בשאר ימים כי היכא דלא לפלוג לדינא ואין זה דוחק שהרי הרא"ש ושאר פוסקים מפרשים הש"ס בשבר ביום השוק דוקא א"כ ע"כ דלאו בכל גונא מיירי בש"ס א"כ י"ל שהרמב"ם מפרש להפך ודו"ק:
א סָעִיף א בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם כו'. המחבר העתיק ל' הרמב"ם שכ"כ בפ"ג דשכירות וכמ"ש מור"ם בסמוך בס"ד ולא חילק בנתקל במקום מדרון לאינו מקום מדרון אבל הטור חילק בינייהו וכ' דבנתקל במקום שאינו מדרון הוה פושע וחייב מדינ' אפי' ש"ח ואינו נפטר בשבוע' דלא פשע בה דמחשבינן ליה לודאי פשע דה"ל ליזהר מלהיות נתקל כיון שהלכו במקום הישר אלא שמ"מ מצוה לכנוס עם הפועלים לפנים משורת הדין וכדכתיב למען תלך בדרך טובי' כל שלא ידענו שפש' במזיד ולא עוד אלא מצו' על בע"ה ליתן להם גם שכרם אם הם עניי' ואין להם מה יאכל וכדכתי' סיפא דקרא הנ"ל ואורחות צדיקי' תשמור ודוקא אם נתקל במקו' מדרון לא מחשבי פושעי' ויש לו דין שכ' המחב' וכן משמעו' הגמ' ס"פ האומנין לחלק בין מקום מדרון למקום שאינו מדרון אבל מדברי הרי"ף והרא"ש נר' ג"כ שלא לחלק וכדברי הרמב"ם והמחבר שהם השמיטו משמעות הגמ' ובדרישה כתבתי טעמיהו ע"ש ודו"ק:
ב סָעִיף א והרי השבירה כגניבה ואבידה כו'. ר"ל שאינה פשיעה גמורה ואינו אונס גמור וחייב בו הש"ש ולא ש"ח:
ג סָעִיף א אבל תקנו חכמי' כו' ר"ל חכמים תקנו שלא יצטרך לשלם אלא יהי' פטור בשבועה שלא פשע בה וגם צריך לשלם לפועלים שכירת' וכן הוא בגמ' ולא הוצרך הרמב"ם והטור והמחבר לכתבו בזה כיון דכתבו דעשאוהו כמיתה ואונס מה"ת לו' שיאבדו שכירתן.
ד סָעִיף א שבירת החביו' כמיתת הבהמה כלו' ובמיתה פטור הש"ש דהוא אונס גמור:
ה סָעִיף ב הואיל ומשאוי כו' עד"ר שם הוכחתי ממ"ש המ"מ על דברי הרמב"ם הללו דטעם הרמב"ם וכוונתו הוא כיון דמשא זו אינו ניתן לשאת לאחד מפני כבידתו א"כ יש על משא זו שם פשיעה לאדם אחד הבא לנושאה ואף שנתחבר אחד עמו וסייעו לשאת אותו כיון שאין מדרכן להתחבר בענין זה הוי כאלו נשאו א' דמי מיהו הואיל וקל לשני' אינו חייב אלא החצי כנ"ל ולא כע"ש שכ' טעם דברי הרמב"ם בזה ז"ל כיון שמשאו זה כבד אצל כל אחד מהן אפשר לומר שכל אחד סמך על חבירו להקל מעליו משאו והרי פשע כו' ע"ש וליתא שהרי המ"מ סיים וכ' שהטע' שכ' מבואר בדברי הרמב"ם בבבא השניה והוא מ"ש המחבר בסמוך ס"ד ולפמ"ש א"ש דכ' הרמב"ם שם דא' הנושא משא יותר משעורו נקרא פושע משא"כ טעמו דע"ש אינו נזכר כלל בדברי הרמב"ם לא בבבא שנייה ולא בהראשונה ע"ש ודו"ק:
ו סָעִיף ב אם יש עדי' שלא פשעו בה. זה מבואר בגמ' ופוסקי' דק"ל כאיסי בן יהודא דדריש ממאי דכתיב אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה אינו נפטר בשבועה עד שיביא עדים וכבר נתבאר בטור ומדברי המחבר לעיל סימן רצ"ד ורצ"ו ע"ש:
ז סָעִיף ד מכאן אתה למד כו' פי' ממ"ש לפני זה בס"ב דדוקא כשנשאוהו שנים הוא דאינו משלם אלא מחצה כיון דהוא קל לשני' ואינו פושע גמור הא אלו נשאו א' הוה פושע גמור וחייב לשלם כולו:
ח סָעִיף ד אע"פ שהוא כבד לאדם אחד. מור"ם קיצר ונתן מקום למעיין לטעות בזה והוא דהטור חולק בזה וכ' דהיינו דוקא כשמחלק משא כבד כזה ונשאו במוט בשני ראשיו דהיינו בכל ראש תולה וקושר חצי המשא והמוט כפוף באמצע ומניחו במקום כפיפתו על כתיפו וכל כה"ג רגיל אדם להתחזק לנושאו אף שהוא יותר משיעור אדם א' כיון שאינו מגיע למשא של שני בני אדם מ"ה אינו משלם אלא מחצה אבל אם נושא המשא במוט מונח במקום אחד גם הטור כ' בהדיא דצריך לשלם כולה ע"ש בס"ג ואין לו' שכונת מור"ם במ"ש אבל יש חולקין כו' לדעת רש"י שכתב המ"מ בשמו בפ"ג דשכירות ז"ל ולפי פירש"י ז"ל אתה למד שכ"ז שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו האחד שאינו משלם אלא מחצה כו' כי אף שסתם המ"מ בשם רש"י מ"מ כיון שמל' רש"י ג"כ אינו נלמד אלא דוקא בנושא המשא שכבד לאדם אחד בשני מקומות וע"כ גם דעת המ"מ שכ' בשמו כן הוא שהרי רש"י שם ס"פ האומני' פי' אגרא היינו מוט כפוף בשני בדין כו' כנ"ל ורגלא פי' שעשוי ראש האחד מפוצל כמין גבלא וקושר בכל ראש משא אדם אחד ונושא כל אחד על כתף מיוחד ע"ש וחייב לשלם כו' אף שקשרו בשני מקומות כיון שהוא משא ב' בני אדם ומינה למד המ"מ הא אם לא היה משא ב' בני אדם אלא יותר ממשא אדם א' דאינו משלם כולו כ"א פלגא וי"ל דמינה דדוקא כשנשאו בשני מקומות דדרך אדם א' להתחזק ולישא הוא דאינו משלם אלא פלגא משא"כ כשנשא המשא במוט במקום א' וכמ"ש הרא"ש גלל כן דברי מור"ם צ"ע למה סתם דבריו:
ט סָעִיף ה הסבל ששבר חביות של יין כו'. הרמב"ם והמחבר הנמשך אחריו לא חילקו בין שברו החביות ביומא דשוקא בין נשבר בשאר הימים גם בין אם היה לבעל החביות יין אחר למכור בשעת השבירה בין לא היה לו וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם וכ' בטעמא ז"ל והכונה שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואים כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנין דמי שווים ביום ההוא לפי שאם ישלמו חביות יין ואין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל ד' וכשהם מחזירים בשאר הימים אם היו מחזירין היו נפטרין ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשווים דשאר הימים זו היא סברתו ז"ל עכ"ל המ"מ וכלל דבריו דס"ל שלעולם הולכין אחר זמן החזרה ואע"ג דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה מ"מ לא מיקרי גזלן ואין עליו לשלם אלא מה שקלקל בפשיע' ואין לו להחזיר אלא חביות יין והרי מחזיר הם או דמיהן אבל הרא"ש דחה סברא זו וכ' דהולכין אחר שעת השביר' מ"ה יש לחלק אימתי שברו וכמ"ש מור"ה ז"ל בהג"ה והוא באם שברו ביום השוק דהיה שוה ד' ובא לפרעו בשאר הימים צריך ליתן לו מזומנים ד' ואינו נפטר בחזרת חביות יין ולו' לו המתינו ומכרוהו ביום השוק ל"מ אם לא היה לו יין ביום השבירה דיאמר לו למעות אני צריך ואלו לא שברתו הייתי מוכרו אז והיו מעותי בידי אלא אפי' ידוע שנשאר לו יין באותו יום השוק ששברו זה מ"מ כיון שבאותו היום ששברו היה שוה ד' שם ד' עליו וצריך לשלם לו ד' ואף אם הי' לו יין עד הנה מ"מ לא סגי בשילם לו ג' כיון דשם ד' עליו ויכול למכרו עוד בעד ד' בימי שוק שיבואו אבל בהחזרת חביות יין נפטר בכה"ג וכמ"ש בסמוך (וכן מוכח מל' הרא"ש שהביא הטור ע"ש) ואם משלם לו ביומי דשוקא אע"פ שעברו כמה יומא דשוקא שהיה יכול למוכרה מ"מ אם אין לו עתה יין אחר למכור הרי הוא שוה אצלו ד' ביום השבירה ונפטר בזה:
י סָעִיף ה ונתחייב לשלם. ר"ל כגון ששברו בפשיע' באופן שחייב לשלם כמ"ש בס"א:
יא סָעִיף ה ופגם הנקב. כ"כ ג"כ הרמב"ם שם בפ"ג דשכירות ול' הגמ' הוא ומנכה ליה אגר טירחא ודמי ברזינייתא ופירש"י בל' א' ז"ל דמי ברזינייתא צריכין לשכור אומן לנקוב נקב בחביות מפני שהוא של חרס כו' עכ"ל ועד"ז כ' הטור וכמ"ש בפרישה וי"א דגם כוונת הרמב"ם והמחבר הוא לזה שצריכין הוצאה לנקב החביות ואותו נקב קורין אותו פגם אבל לא נהירא דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה דהרמב"ם פי' בע"א והוא דזה הפושע שמשלם לו היין ודמי חביות מנכה לו מדמי היין כשיעור הטורח שהיה לו במכירתו ומדמי החביות מנכה לו פגם הנקב דהא אלו לא שברה לא היה יכול למכור היין אם לא שהיה צריך לנקוב תחלה החביות וחביות שיש לו נקב אין שוה כ"כ כמו החביו' שלם שחביות שלם ראוי לכל דבר משא"כ זה וק"ל.
יב סָעִיף ה ואינו נפטר אם רוצה ליתן חביות כו'. בפרישה כתבתי דנראה אם נשאר לו יין מיום השוק ששבר בו ה"ז נפטר כשהחזיר לו חביות יין שהרי לא מצי למימר אלו היה בידי הייתי מוכרו אלא שאינו נפטר בנתינת ג' כיון שהי' שוה ד' ביום השבירה:
יג סָעִיף ה אבל אם יש לו יין אחר כו'. בפריש' כתבתי דנראה דהיינו דוקא בדקנה היין זה אחר זמן השביר' ואז אמרי' כיון דהי' החביו' שוה ד' ביום השביר' ועכשיו ביום התשלומין יש לו יין ואינו יכול למכור גם זה מ"ה צריך ליתן ד' דמי היין אבל אם נשאר יין זה שבידו עתה מיום השבירה נפטר בהחזרת חבית יין וכנ"ל ודו"ק: (הגה ובש"ע ישן בדפוס ויניצאה כ' כאן עוד דין ש"ש שכל' זמנו כלת' שמירותו אפי' היה עדיין בביתו אינו עליה אלא ש"ח ובש"ע דפוס קראקא השמיטו משום דכתבו המחב' ל' ס"ס שמ"ג ושם הוא מקום מקורו שנלמד מדין שנלמד שואל וכמ"ש בב"י):
א סָעִיף ה הסבל ששבר פ' השואל דף צ"ט אמר רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה ביומא דשוקא מזדבנ' בחמשא בשאר יומי מזדבנ' בארבע הדרו ליה ביומ' דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמר' בשאר יומי מהדרי ליה חמשא ולא אמרן אלא דלא הוי ליה חמרא לזבוני אבל ה"ל חמרא לזבוני הא איבעי' ליה לזבוני. ושטת רש"י אהדרי ליה ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק שיוכל למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון מהדרי ליה חמשא דאמר להו אי הוי גבאי ביום השוק חמשא הוי שוי ולא אמרן דמהדרי ליה חמשא אלא דלית ליה לחנוני חמרא לזבוני אבל הוי ליה חמרא לזבוני ולא זבין גלי אדעתיה דלא הוי מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמר' וכן משמע שטת תוס' שם ע"ש. ומדבריהם מבואר דהשבירה הוי בשאר יומי אלא דאפי' כי אהדרו בתר יומא דשוקא הראשון מהדרו חמשא משום דאמר חנוואה אלו הוי גבאי ביום השוק מזבנא לי' בחמש'. אמנם קשה טובא כיון דקי"ל דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכל השומרין כשעת הפשיעה ע' סי' רצ"א סק"א וא"כ אמאי משלמי כיוקרא דלקמי'. ונראה לפי מה שאמרו פ' כל שעה (פסחים דף כ"ח) בהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומוקי לה רב יוסף דמפלגו בדבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד מעל סבר כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופי' רש"י מ"ד מעל קסבר אע"ג דהשתא לא חזי כיון דלקמיה חזי גורם לממון הוא וכממון הוא וע"ש. וא"כ ה"נ כיון דלקמיה חזי וביום השוק שוי חמשא אית ליה ביה גורם לממון בחמשה ומשלם חמש והא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה אע"ג דאייקר בשעת התביעה היינו היכא דלא נודע בשעת הגזילה אם יתייקר אח"כ אבל היכ' דידוע היוקר דלקמיה כי הכא דביום השוק שוה חמשה אזלינן בתר יוקרא דלקמיה דה"ל גורם לממון. ואע"ג דאנן קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון ולית לן דר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון היינו משום דינא דגרמי מחייב אפי' לרבנן דפליגי אדר"ש דלא פליגי רבנן אדר"ש אלא בגונב קדשים שחייב באחריותן שיפטר מכפל וכמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי אבל קרן מודו רבנן דחייב משום דינא דגרמי וא"כ ה"נ מחייב משום דינא דגרמי כיון דברי היזקא שהרי שוה לקמיה ביום השוק חמש' ולא מיפטר בארבע אע"ג דיכול לקנות בזה חביות יין כיון דאזלינן בתר יוקרא דלקמיה וה"ל היזק בחמשה מש"ה צריך לחזור לו חביות יין דהוא נמי שוה חמשה ביום השוק: ובס' המלחמות להרמב"ן נראה דס"ל נמי כשטת רש"י ע"ש פ' המפקיד גבי האי דזבין תורא דלית ליה ככי כו' משתבע איהו דלא ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ופרש"י שהו' כעין פשר והרמב"ן כ' ז"ל והטעם הנכון דכיון דלית ליה ככי ושיני לא היה יכול להמתינו עד יומא דשוקא וכל מה שאדם מוכר מקמי יומא דשוקא פחות מכדי דמיו מוכרו כדאמרי' התם האי מאן דגזל חביתא דחמר' כו' ביומא דשוקא שוה חמשא ובשאר יומי שוה ארבעה וכו' אף כאן אלו היה יכול להמתינו עד יום השוק היה משלם לו כשער יום השוק וכיון שלא היה יכול להמתין משלם כשער של עכשיו שהו' שער הזול כך פי' ר"ת ז"ל עכ"ל. וכיון דדעת רש"י והתוס' והרמב"ן בחדא שיטה דאם ביום השוק שוה יותר צריך לשלם כשער יום השוק א"כ אם תפס מחנוני נראה דלא מפקינן מיניה עד דמשלם חמשא ועמ"ש בסימן קמ"ו סק"ג ושטת הרמב"ם הוא דאפי' היה השכירה בשאר יומא אזלינן בתר שעת החזרה ואם הי' חזרה ביום השוק דשוה חמשא כי משלם דמים נמי משלם חמשא ואם החזרה בשאר יומי דשוה ארבע משלם ארבע והוא דעת הש"ע ולדברי הרמב"ם לא ירדנו דהא כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ולא כשעת התביעה ובסמ"ע ז"ל וכת' המ"מ בטעמ' דהרמב"ם שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל המשלמין דמיהם רואין כמה הוא שוה בשעת החזרה כו' ואע"ג דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מ"מ לא מיקרי גזלן ואין עליו לשלם אלא מה שקלקל בפשיעה ואין לו להחזיר אלא חביות יין והרי מחזיר הן או דמיהם עכ"ל ותמוה לי מלתא דהא ס"פ המפקיד תנן במתני' דילקה בחסר וביתר וב"ה אומרים כשעת הוצאה ר' עקיבא אומר כשעת התביעה וקי"ל כב"ה ולא כר"ע ואע"ג דהתם שומר הוא דהוי ול"א כשעת התביעה וצ"ע:
ב סָעִיף ה שהיה טורח במכירתה שם דף צ"ט ומנכה לו אגר טירחא ופירש"י מנכה ליה היינו אגר טירחא כפועל בטל כמה הוא רוצה לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה ויושב בטל ע"ש ומשמע דגם ביום השוק לא שוי חמשא אלא כשמוכרין פרוטה פרוטה אבל כשרוצה למוכרו בבת אחת אינו עולה חמשא וקשה לי דהא שם דף צ"ט אמר שמואל האי מאן דגזיל חביצה דתמרה מחברי' ואית בה נ' תמרי אגב הדדי מזבן בנ' נכי חדא חדא חדא מזדבן בנ' להדיוט משלם נ' נכי חדא ע"ש וכן פסק הרמב"ם פ"ב מגזילה והרי"ף והרא"ש שם ובטור וש"ע סי' שס"ב סי"ג. וכיון דהחביות בבת אחת אינו שוה חמשא למה משלם כדמי שווי' שנמכר א' א' ואפשר דשומר שאני דחיובו על אשר לא שמרו ומשום הכי מחייב על כל חדא וחדא אבל גזלן אינו שומר וצ"ע:
א סָעִיף א המעביר חבית () נלפע"ד דדוקא כשנשא שיעור משאוי כל שיכול לישא תיקנו חז"ל שיפטור מתשלומין משום דנקל ליבשל אבל מי שנשא דבר קל ונתקל ושברו חייב דבקל אפשר ליזהר ובזה א"ש הא דסעיף ב':
ב סָעִיף ה הסבל ששבר חביות של יין בקצה"ח כתב לתרץ שלא יקשה מהא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וכל השומרין כשעת הפשיעה וכתב הטעם דדוקא כשאינו ידוע אם יתייקר אח"כ משלם כשעת הפשיעה אף שנתייקר אח"כ אבל היכא דידוע היוקר דלקמיה משלם כיוקרא דלקמיה משום דהוי גורם לממון ומדמה זה להא דפסחים ך"ט בחמץ של הקדש אף דבפסח לא שוה כלום מ"מ משל' כפי מה ששוה אחר פסח משום דהוי גורם לממון וה"נ דכוותיה ע"ש ולפענ"ד אא"ל כך דא"כ בהך דיומי ניסן יקדו ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא כמבואר בב"ק ה' ה"נ אם יקלקל ויחפור בורות בהקרקע בתשרי יצטרך לשלם כיוקרא דלקמיה וכן בגוזל או מזיק תבואה צריך לשלם כשעת הגורן אלא ודאי דלא דמי כלל דשאני גבי חמץ דא"א לו למכור כלל בפסח ואינו מחזיקו רק על אחר פסח מש"ה חייב לשלם לו כפי השעה שדרך למכרו דדמי קצת לגוזל חבירו במדבר שא"א למוכרו כלל במדבר רק שמוליכו לשוק ודאי דחייב לשלם כשער שבשוק משא"כ הכא שהרבה מוכרים יין קודם יום השוק כשצריכין מעות וכן מוכרין הרבה קרקעות ביומי תשרי מש"ה לכ"ע אינו משלם רק כפי השער שהיה בשעת הגזילה אף שידוע שמתייקר ולא חשיב כלל גורם לממון דאימר היה מוכרו קודם יום השוק ועוד בשלמא חמץ אם היה רוצה שום אדם לקנות החמץ ולעבור על האיסור א"א לו לקנות רק בהסך ששוה אחר פסח חשיב שפיר גורם לממון אבל בדבר שהוא עכשיו בזול אף שידוע שיתייקר אח"כ אינו משלם רק כשער הזול דהא הי' באפשרי לקנות בשער הזול מאחרים מש"ה בודאי א"צ לשלם רק כשער הזול. לכן נלפענ"ד () מדנקט הסבל ששבר חביות יין ולא נקט סתם מי ששבר חביות יין וכן בש"ס נקט הני שקולאי וכו' משמע דלא שייך דין זה רק בסבל והטעם נראה כיון דמיירי ששברו בפשיעה כמ"ש הסמ"ע ס"ק י' ומבואר בסי' קעו סעיף י"ד בהג"ה דשותף שמכר קודם זמנו דהוי פשיעה דחייב לשלם לחבירו מה שנתייקר אח"כ ועמ"ש שם הטעם דדמי לפועל דחייב לשלם מה שהיה יכול להרויח ע"ש ובסי' ש"ו הארכתי בטעם הדבר משום הכי חייב לשלם הכא ג"כ כשפשע בדבר שדרכו להחזיק עד הזמן כפי השער. ולפ"ז י"ל דמיירי ששכר סבל לשאת את החביו' ליום השוק למוכרו לאחרים בד' כי במקומו לא היו יכולים למכרו בד' רק במקום השוק ושברו בהולכה ושוב א"א לקנות אחר שיהיו יכולין להוליכו ליום השוק למוכרו שם מחמת שאין לו מעות לקנות חביות יין אחר ומבואר בשיטה מקובצת בב"מ דף ע"ד בשם הראב"ד דאם נתן לו יין להוליך ליום השוק דחייב לשלם לו מה שהפסיד ביום השוק ע"ש ומכ"ש כששברו בפשיעה דחייב לשלם כל מה שהי' יכול להרויח דהא ע"ז שכרו לעשות מלאכתו לשאת אותו לשם להרויח בו ולכך אם בא לשלם לו ביום השוק הראשון צריך ליתן לו חביות יין או ליתן לו ארבעה מה שהיה יכול להרויח. ומ"ש הרמב"ם כשמחזיר לו בשאר ימים דאינו משלם לו רק ג' היינו כשמחזיר לו קודם יום השוק הראשון אז נפטר בג' כיון דבזמן זה יכולין לקנות חביות יין כיו"ב בג' ואין הפסד לחנווני שהסבל יאמר לו אם תצטרך ליין תוכל לקנות בסך זה אבל כשמחזיר לו אחר יום השוק אין סברא כלל שיפטר בג' כיון שכבר נתחייב ביום השוק להחזיר לו ד' וכי משום שהוסיף פשע ועיכב המעות שנתחייב לו אצלו עד אח"כ יפטור עצמו בפחות כנלע"ד:
א סָעִיף א למקום. המחבר העתיק לשון הרמב"ם דלא חילק בנתקל במקום מדרון לאינו מקום מדרון וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש שלא לחלק בכך אבל הטור חילק דבנתקל במקום שאינו מדרון הוי פושע וחייב מדינא אפילו שומר חנם דה"ל ליזהר כיון שהלך במקום הישר אלא שמצוה לכנוס לפנים משוה"ד עם הפועלים ואם הם עניים מצוה ליתן להם אפילו שכרם כשאין להם מה יאכל כו' וכן משמעות הש"ס ס"פ האומנין לחלק בין מקום מדרון כו' עכ"ל אבל הש"ך כת' דאדרבא משמעות הש"ס כהרמב"ם והמחבר וסייעתם שם:
ב סָעִיף א ואבידה. ר"ל שאינו פשיעה גמורה ואינו אונס גמור וחייב בו השומר שכר ולא ש"ח. סמ"ע:
ג סָעִיף א הבהמה. כלומר דפטור הש"ש דהוי אונס גמור. שם:
ד סָעִיף ד כבד. הסמ"ע מתמיה על הרמ"א שקיצר וסתם דבריו ולא הביא דעת הטור שכת' דמיירי דוקא כשמחלק משא כבד כזה ונשאו במוט בשני ראשיו כו' ע"ש:
ה סָעִיף ה חולקים. והש"ך כת' דנ"ל דהרי"ף והרמב"ם והה"מ והמחבר מיירי ששברוה דוקא בשאר יומי ואם כן לענין הדין לא פליגי המפרשים כו'. ע"ש:
א סָעִיף א המעביר כו'. כסתם מתני' כמ"ש סתם במתני' כו':
ב סָעִיף א דין כו' אבל כו'. גמ' שם:
ג סָעִיף א שלא פשע בה. דמש"ש היכי משתבע כו' היינו לר"מ אבל אנן דקי"ל כרבנן דנתקל לאו פושע משתבע שלא פשע ועבפ"ג דב"ק רי"ף ורא"ש: (ליקוט) שלא פשע דמ"ש רבא שלא בכוונה היינו לר"מ אבל לרבנן מודה ר"י ורבא לר"א דהא רבא שם אורי גופא למעשה דישבע שלא פשע וכגי' הרי"ף ורא"ש שם אייתי סהדי דלא פשעת וכן העיד במלחמות פ"ג וערי"ף ורא"ש ועמ"ש בסי' תיג (ע"כ):
ד סָעִיף ב ועוד כו'. שפי' מש"ש הני כו' שגם עכשיו נשאו בשנים ועבה"ג:
ה סָעִיף ב אם יש כו'. כמש"ש איסי כו' וערי"ף ואף רבנן מודי בזה וערא"ש:
ו סָעִיף ג במקום כו'. דקי"ל כאיסי בן יהודה:
ז סָעִיף ד מכאן כו'. וכמש"ש בדיגלא משלם כולה וכשיטתו דאפי' נשאו בב' ב"א וה"ה כאן: (ליקוט) מכאן אתה כו'. הוא לגי' הרא"ש דל"ג בדיגלא משלם כולה וכן לא הזכיר למעלה הרמב"ם וש"ע לכן הצריכו ללמוד (ע"כ):
ח סָעִיף ה הסבל כו'. גי' כגי' הרי"ף בשאר יומי מהדרא ליה ד' ששמים כמה שוה בשעת החזרה ומפ' מ"ש ולא אמרן כו' קאי איומא דשוקא כפי' הראב"ד ורא"ש ואת שפיר לשיטתו מ"ש בגמ' אבל ה"ל כו' איבעי ליה לזבוני משא"כ לפי' הראב"ד ורא"ש וכמ"ש ברא"ש:
ט סָעִיף ה ופגם כו'. כפי' השני שברש"י:
י סָעִיף ה אבל רוב כו'. כגי' שלנו בגמ' מהדרו ליה ה' וכפי הראב"ד והרא"ש דמ"ש ולא אמרן כו' קאי אמהדר ליה ביום השוק ול"ג הא איבעי כו' ומפרשים ביומא דשוקא ביום השוק ממש אבל קודם יום השוק לא כי יאמר למעות אני צריך והמ"מ כ' טעם אחר ודלא כרש"י ד"ה אהדרו כו' ומפ' הראב"ד דוקא ששברו ביום השוק אבל שברו בשאר ימים לעולם א"צ להחזיר אלא ד' כשעת השבירה כמ"ש כל הגזלנין משלמין כו' וכמ"ש בספ"ג דב"מ ובב"ק ס"ה א' ע"ש וכ' המ"מ וכ"י שלפי' הראב"ד הסכימו כל המפרשים: (ליקוט) הסבל כו' ג"ז לשון כו'. הנה ג' שיטות בזה רש"י ותוס' מפ' דבדמים לעולם משלם אלא דקודם שעבר יום שוק ראשון יכול לשלם לו בחביתא דחמרא ולא אמרן אלא כו' קאי על שאר יומי שמשלם ה' דוקא דלא ה"ל כו' והרא"ש פי' דוקא ששברו ביום השוק דאל"כ משלם כשעת הגזילה ולפירושו א"א לומר כפרש"י על קודם שוק ראשון וכ"כ הטור אפי' עברו כמה ימי השוק כו' בשאר יומי בשאר ימים ממש ולא אמרן כו' קאי איומא דשוק דמיפטר בחביתא דוקא דל"ל באותו יום שמהדר לו יין אחר ורי"ף גרים בשאר יומי מהדר ליה ד' ופי' נ"י ל' הראב"ד דה"ק אם שברו ביום השוק ואהדר ביום השוק משלם חביתא או ה' בשאר יומי כו' ששברו בשאר ימים משלם ד' והוא ג"כ כפי' הרא"ש וכ"כ הרא"ש שכן פי' הראב"ד. וברמב"ם ג"כ גריס כגי' הרי"ף אלא דמפ' אחזרה כפירש"י. ומפ' דבחבית יכול לעולם לסלקו אלא דאם משלם דמים שמין ביום החזרה כמה הוא שוה ודוקא כשאין לו יין אחר ביום השוק נותן ה' מפ' לא אמרן כו' איום השוק כפי' הרא"ש וכ"כ המ"מ אבל הטור מפ' דברי הרמב"ם מ"ש והוא שלא כו' קאי על יום השבירה וכמ"ש הרא"ש ועוד כ' בספרים כו' וה"פ כו' וכ' ול"נ דמ"מ כו' כמו שהקשה הרא"ש ג"כ ע"ז ע"ש (ע"כ):
יא סָעִיף ו ש"ש כו'. כמש"ש פ' ב' פ"א א' ושם מסתברא כו' ודוקא בשואל משא"כ בש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.