א שׁוֹמֵר שָׂכָר גַּם הוּא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בִּשְׁמִירָתוֹ עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לִמְשֹׁךְ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ" א בְּשׁוֹמֵר חִנָּם. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אָדָם שֶׁשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ שׁוּם דָּבָר לְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אֶחָד, וּבְתוֹךְ כָּךְ שָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן, הָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ, וְעַיֵּן בב"י). רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: יֵשׁ לְךָ חֵפֶץ פְּלוֹנִי לִמְכֹּר אֲשָׁרֶתְךָ וְאֶמְכְּרֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תְּנֵהוּ בְּכָךְ וְכָךְ וְהַמּוֹתָר יְהֵא שֶׁלְּךָ, נַעֲשָׂה רְאוּבֵן שׁוֹמֵר שָׂכָר עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתַק כְּשֶׁקִּבְּלוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קנ"ה).
ב שׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ שָׁמַר כָּרָאוּי וְנָתַן הַכְּסָפִים תַּחַת הַקַּרְקַע בְּעֹמֶק מֵאָה אַמָּה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגָנְבָם מִשָּׁם אִם לֹא עַל יְדֵי מְחִילוֹת, אוֹ גַם בְּעִדָּנָא דְנַיְמֵי אִינְשֵׁי, וְנִגְנְבוּ, אוֹ קָפַץ עָלָיו חֹלִי וְלֹא יָכוֹל לְשׁוֹמְרָהּ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, חַיָּב. וַאֲפִלּוּ הִקִּיפוֹ חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל. וַאֲפִלּוּ אִם אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַצִּיל, חַיָּב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה שָׁם וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהַצִּיל.
ג שׁוֹמֵר שָׂכָר פָּטוּר מֵאֳנָסִים. אֵיזֶהוּ אֹנֶס, בָּא עָלָיו לִסְטִים מְזֻיָּן, אֲפִלּוּ אִם גַּם הָרוֹעֶה מְזֻיָּן, לְפִי שֶׁהַלִּסְטִים מוֹסֵר נַפְשׁוֹ יוֹתֵר. הַגָּה: אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בָּעִיר וְנִשְׁרְפוּ הַחֲפָצִים שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר עֲלֵיהֶם, הָוֵי אֹנֶס, אִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַצִּיל בְּעַצְמוֹ וְלֹא עַל יְדֵי אֲחֵרִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד וּפ' הַשּׁוֹאֵל). וְדַוְקָא שֶׁיּוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁנִּשְׂרְפוּ, אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר, רַק שֶׁהָיוּ בְּבַיִת שֶׁנִּשְׂרַף, אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁנִּשְׂרְפוּ, דְּדִלְמָא גוֹיִים נִכְנְסוּ וְגָנְבוּ אוֹתוֹ, וְלָכֵן חַיָּב לְשַׁלֵּם, אֶלָּא אִם כֵּן הַגּוֹיִים הַנִּכְנָסִים הֵם לִסְטִים מְזֻיָּנִים, דְּאָז יִשָּׁבַע שֶׁנִּשְׂרְפוּ אוֹ נִגְנְבוּ בְּלִסְטִים מְזֻיָּנִים, וּפָטוּר (שם).
ד רוֹעֶה שֶׁבָּאוּ זְאֵבִים וְטָרְפוּ מִמֶּנּוּ, אִם הָיָה זְאֵב אֶחָד, אֵינוֹ אֹנֶס אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים. וְאִם הָיוּ שְׁנֵי זְאֵבִים, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. שְׁנֵי כְלָבִים, אֵינוֹ אֹנֶס אֲפִלּוּ בָּאוּ מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת. הָיוּ יוֹתֵר עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה אֹנֶס.
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּכָל מַה דְאַמְרִינָן דְּלָא הָוֵי אֹנֶס, דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא הִשְׁתַּדֵּל לְהַצִּיל, אֲבָל אִם הִשְׁתַּדֵּל לְהַצִּיל וְלֹא יוּכַל, אֵין לְךָ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה, וְנִשְׁבָּע עַל זֶה, וְנִפְטָר.
ו הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס (פֵּרַשׁ רַשִׁ"י פוטיי"ש בְּלַעַ"ז וּבַעָרוּךְ פֵּרַשׁ מִין בַּעַל חַי שֶׁבְּז' שָׁנִים הוּא זָכָר וְנִקְרָא צָבוֹעַ וְאַחַר כָּךְ יִתְהַפֵּךְ לִנְקֵבָה נִקְרָא לפרוא וְאָז הוּא יוֹתֵר רָע מִקֹדֶם, מְבֹאָר בְּפ"ק דְב"ק דַּף ט"ז ע"א) וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ אֳנָסִים בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶם; אֲבָל אִם הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, אֵין אֵלּוּ אֹנָסִים, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם.
ז רוֹעֶה שֶׁמָּצָא גַּנָּב וְהִתְחִיל לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ וּלְהַרְאוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לֵהּ: הֲרֵי אָנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ רוֹעִים אֲנַחְנוּ כָּךְ וְכָךְ כְּלֵי מִלְחָמָה יֵשׁ לָנוּ, וּבָא אוֹתוֹ הַלִּסְטִים וּנְצָחוֹ וְלָקַח מֵהֶם, הֲרֵי הָרוֹעֶה חַיָּב.
ח רוֹעֶה שֶׁהָיָה לוֹ לְהַצִּיל הַטְּרֵפָה אוֹ הַשְּׁבוּיָה בְּרוֹעִים אֲחֵרִים וּבְמַקְלוֹת, וְלֹא קָרָא רוֹעִים אֲחֵרִים וְלֹא הֵבִיא מַקְלוֹת לְהַצִּיל, הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֶחָד שׁוֹמֵר חִנָּם וְאֶחָד שׁוֹמֵר שָׂכָר, אֶלָּא שֶׁשּׁוֹמֵר חִנָּם קוֹרֵא רוֹעִים וּמֵבִיא מַקְלוֹת בְּחִנָּם, וְאִם לֹא מָצָא, פָּטוּר; אֲבָל שׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּב לִשְׂכֹּר הָרוֹעִים וְהַמַּקְלוֹת עַד כְּדֵי דְּמֵי הַבְּהֵמָה, כְּדֵי לְהַצִּיל, וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ שְׂכָרָן מִבַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן, וְהָיָה לוֹ לִשְׂכֹּר וְלֹא שָׂכַר, הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ, וְחַיָּב.
ט רוֹעֶה שֶׁטָּעַן: הִצַלְתִּי עַל יְדֵי רוֹעִים בְּשָׂכָר, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מַה שֶּׁטָּעַן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן אֶלָּא עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן, וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר: נִטְרְפָה. וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ:
י רוֹעֶה שֶׁהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר, בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ הָרוֹעִים לְהִכָּנֵס בֵּין בְּעֵת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָרוֹעִים לְהִכָּנֵס, וּבָא זְאֵב וְטָרַף, אֲרִי וְדָרַס, אֵין אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה שָׁם הָיָה מַצִּיל, אֶלָּא אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אִם יָכוֹל לְהַצִּיל עַל יְדֵי רוֹעִים וּמַקְלוֹת, חַיָּב; וְאִם לָאו, פָּטוּר. וְאִם אֵין הַדָּבָר יָדוּעַ, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִכְנַס בְּעֵת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִכָּנֵס חַיָּב בְּכָל עִנְיָן, דְּהָוֵי תְּחִלָּתוֹ בִפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְאֹנֶס (טוּר וְהָרַאֲבַ"ד). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רצ"א סָעִיף י"ב.
יא רוֹעֶה שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁהֶעֱבִיר הַבְּהֵמוֹת עַל הַגֶּשֶׁר, וְדָחֲפָה אַחַת מֵהֶן לַחֲבֶרְתָּהּ וְנָפְלָה לְשִׁבֹּלֶת נָהָר (פֵּרוּשׁ, מָקוֹם שֶׁמַּיִם נִגָּרִים בְּכֹחַ), הֲרֵי זֶה חַיָּב, שֶׁהָיָה לוֹ לְהַעֲבִירָם אַחַת אַחַת. שֶׁאֵין הַשּׁוֹמֵר נוֹטֵל שָׂכָר אֶלָּא לִשְׁמֹר שְׁמִירָה מְעֻלָּה, הוֹאִיל וּפָשַׁע בִּשְׁמִירָתָן בַּתְּחִלָּה וְהֶעֱבִירָן כְּאַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱנַס בַּסוֹף בְּעֵת הַנְּפִילָה, הֲרֵי הוּא חַיָּב.
יב מֵתָה כְּדַרְכָּהּ, פָּטוּר. סִגְּפָהּ וּמֵתָה, כְּגוֹן שֶׁהֶעֱמִידָהּ בַּחַמָּה אוֹ בְּצִנָּה, אֲפִלּוּ לֹא מֵתָה מִיָּד, חַיָּב.
יג תְּקַפְתּוֹ וְעָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וּתְקַפְתּוֹ וְנָפְלָה, הֲרֵי זֶה אֹנֶס.
יד הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי הַצּוּקִין, אוֹ שֶׁעָלְתָה מֵאֵלֶיהָ וְהוּא יָכֹל לְמָנְעָהּ וְלֹא מְנָעָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁתְּקַפְתּוֹ וְנָפְלָה וָמֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה, חַיָּב, שֶׁכָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס, חַיָּב.
טו הֶעֱלָהּ לְרֹאשׁ הָהָר וּמֵתָה שָׁם כְּדַרְכָּהּ, אוֹ שֶׁפָּשַׁע בָּהּ וְלֹא שְׁמָרָהּ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה לַאֲגַם וּמֵתָה שָׁם כְּדַרְכָּהּ, פָּטוּר. אֲבָל אִם נִגְנְבָה מֵהָאֲגַם וּמֵתָה בְּבֵית הַגַּנָּב, חַיָּב. שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכָּלָה זְמַנּוֹ, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שמ"ג.
א סָעִיף א ש"ש כו'. נראה דלא הוי ש"ש אא"כ שכרו ש"פ וכ"מ להדיא באשר"י ר"פ השואל ובטור לקמן סי' שמ"ו סי"ב בשם הר"מ ע"ש. גרסי' בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז) השוכר את הפועל לשמור פירש"י השוכר את הפועל שנותן לו שכרו של כל יום אין נותנים לו שכר שבת לפיכך אם אבדו בשבת א"ח באחריותו ואם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו ונתבא' (בא"ח סי' ש"ו ס"ד):
ב סָעִיף א עד שימשוך. ע' בסמ"ע עד בסי' רצ"א כתב דעת שניהן ולא הכריע עכ"ל וכן לקמן סי' ש"ז:
ג סָעִיף א והמותר יהא שלך כו' עיי"ל סי' קפ"ו ס"ב:
ד סָעִיף ב וכל כיוצא בזה חייב. והעיקר כהפוסקים דגניבה באונס גמו' פטור ש"ש וכ"פ רש"ל פרק הכונס סימן י"א וע"ש וע' בספרי באורך ע' בת' מבי"ט ח"ב ס"ס שמ"א ובתשו' רשד"ם סי' תנ"ט:
ה סָעִיף ג פטו' מאונסים. כתב הרב המגיד רפ"ב מה' שכירות מהשמועה האמורה בש"ס גבי הקדש יש ללמוד שש"ש פטור באונסים בכ"מ אם נאנס ה"ז לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו עכ"ל ודבריו נכונים שכן מוכח בש"ס פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ח ע"א) וכן מוכח לעיל סי' ס"ו ס"א ור"ס ש"א ע"ש:
ו סָעִיף ג ליסטים מזויין כו'. אף ע"פ דמיטמר מאינשי ע' בת' רשד"ם סי' ת"ל:
ז סָעִיף ג אם לא היה יכול להציל בעצמו כו'. אף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו (ל"א) כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף חפצים שלו כ"כ הר"ב בת' סי' ק"ו ע"ש שהאריך בראיות נכונות ויש לדקדק מדבריו דאף אם היה ש"ח חייב דמחשב ליה כפשיעה ע"ש ומ"מ צ"ע לדינא ודוק שם:
ח סָעִיף ח אלא ששומר חנם קורא רועים כו'. ומיהו אף ש"ח אם קדם להציל בשכר צריך להחזי' לו מה שהוצי' כן הוא בתוספו' פר' הכונס ד' נ"א ובהרא"ש ומרדכי שם ושאר פוסקי' גבי מבריח ארי וכן הוא בהגה"א פ' הפועלים ובתוס' והרא"ש שם איתא דה"ה באינש דעלמא שאינו שומר והציל בשכר חוזר וגובה מבע"ה ע"ש ע' בתשו' רשד"ם סי' ר"ך:
ט סָעִיף ט רועה שטען כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' שפ"ח:
י סָעִיף י ואם אין הדבר ידוע כו'. דמן הסתם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות שהיה שוכרן להצילו באמת כ"כ הבית יוסף ואחריו נמשך הע"ש וכתב דבש"ח פטור ואחריו נמשך הסמ"ע אבל תימא האיך אנו יכולים לו' דמן הסתם היה יכול להציל וגם מי הגיד לו להרמב"ם זה אלא נ"ל דהטעם כיון דאין הדבר ידוע א"כ הרי השוכר מחויב לישבע ואינו יכול לישבע שהרי אינו יודע וכל שומר מחויב לישבע שיודע בבירור שנאנס' אבל אם ישבע שספק לו ה"ל מחויב שואיל"מ וכדלעיל סי' רצ"א בסמ"ע ס"ק י"ב והבאתיו שם והוא פשוט בכמה דוכתי וא"כ גם בש"ח הדין כן ועל כן לא חלק הרמב"ם בדבר זה נ"ל ברור:
א סָעִיף א עד שימשוך כו'. כן הוא דעת הרמב"ם אבל ר"י והרא"ש חולקין וס"ל דנתחייב השומר בשמירתו מיד שנסתלקו הבעלים וכאן סתם המחבר ובסי' רצ"א כ' דעת שניהן ולא הכריע ובטור כ' פלוגתתם גם כאן ע"ש:
ב סָעִיף ב ונתן הכספי' תחת הקרקע כו'. הטעם דכל גניבה קרובה לאונס הוא וחייבה עליה התורה הלכך אין חילוק בין אונס קטן לגדול והכלל שהשומר צריך שיהיו עיניו פקוחות על הדבר השמור בידו תמיד ושוב אם נאנס מידו מה הי' לו לעשות דה"ל דומיא דשבור' ומתה דפטרי' מיניה רחמנ':
ג סָעִיף ב ואפי' אם אילו הי' שם לא היה יכול להציל כו' אע"ג דבעייל לעיר בעידנא דעייל אינשי ובא ארי וטרף כו' כ' הט"ו ומור"ם ז"ל בסמוך ס"י דאליבא דכ"ע אם גם כשהיה כאן לא היה יכול להציל פטור דשאני התם דשם האונס דטריפת זאב עליה משא"כ הכא דשם גניבה עליו ולכך בעינן שיהא שם דוקא ועפ"ר שכתבתי ע"פ ל' הטור שהוא קצת בענין אחר פי' אחר:
ד סָעִיף ג ליסטי' מזויין. זהו נשבה הכתוב בתורה שפטור עליו הש"ש:
ה סָעִיף ג ולא ע"י אחרי'. פי' ואפי' בשכר וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ח ברועה שצריך להציל ע"י רועים אחרי' ואפי' בשכר וחוזר ונוטל מהמפקיד:
ו סָעִיף ד אפילו באו משתי רוחות בטור כתב דעת החולקת ע"ז ועד"ר שם כתבתי טוב טעם לדבריו:
ז סָעִיף ז והתחיל להתגרו' בו כו'. אפי' הי' כוונת הרועה לטובה כ"כ מהרי"ק שורש קנ"ה:
ח סָעִיף ח עד כדי הבהמה בגמ' יהיב טעמא משום דאכתי ניחא לבעלים שמצילה משום טירחא שיהי' להן לקנות אחרות ומשום שמכיר בהמה זו ולמודה בביתו משא"כ אחרת שיקנ' ומ"מ אם הרועי' לא נתרצו להציל בכדי דמי הבהמ' א"צ השומר להוסיף להן דמי טרחא קניית הבהמה או דמי מה שהיתה רגילה וניכרת בביתו דשמא הבע"ה לא ירצה להחזירו לו והשתא א"ש מ"ש הט"ו בסמוך ס"ט ז"ל רועה שהיה טוען הצלתי כו' "עד שאינו יכול לטעון כו' פי' מ"ה יש לו מיגו דאי בעי הוה טען נטרפ' דקשה הא אין כאן מיגו דאי הוה טען נטרפ' לא היה בידו אלא כדי דמי הבהמה דהיינו דרך משל י' זהובים והשתא טוען הוצאתי עליה כדי דמי הבהמה וגם כדי שכר טירחא דהיינו זהוב ויהיה בידו י"א זהובי' אלא ודאי אין המפקיד צריך להחזיר לו דמי טירחא וממילא גם שומר א"צ להוציא' וק"ל:
ט סָעִיף ט שאינו יכול לטעון [מס"ק ח' בגמ' יהיב טעמא משום דאכתי ניחא לבעלים שמצילה משום טירחא שיהי' להן לקנות אחרות ומשום שמכיר בהמה זו ולמודה בביתו משא"כ אחרת שיקנ' ומ"מ אם הרועי' לא נתרצו להציל בכדי דמי הבהמ' א"צ השומר להוסיף להן דמי טרחא קניית הבהמה או דמי מה שהיתה רגילה וניכרת בביתו דשמא הבע"ה לא ירצה להחזירו לו] והשתא א"ש מ"ש הט"ו בסמוך ס"ט ז"ל רועה שהיה טוען הצלתי כו' "עד שאינו יכול לטעון כו' פי' מ"ה יש לו מיגו דאי בעי הוה טען נטרפ' דקשה הא אין כאן מיגו דאי הוה טען נטרפ' לא היה בידו אלא כדי דמי הבהמה דהיינו דרך משל י' זהובים והשתא טוען הוצאתי עליה כדי דמי הבהמה וגם כדי שכר טירחא דהיינו זהוב ויהיה בידו י"א זהובי' אלא ודאי אין המפקיד צריך להחזיר לו דמי טירחא וממילא גם שומר א"צ להוציא' וק"ל:
י סָעִיף י אין אומרים אילו היה שם הי' מציל פי' אף שרוב בני אדם אין יכולין להציל דלמא נתלבשה לו רוח גבורה כדוד שנא' בו גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך או נתקיים בו מ"ש ומוראכם וחתכם יהיה כו' (וזהו הטעם החולקין שכ' מור"ם אחר זה) אלא אומדין אותו לפי טבע והנהגת שאר בני אדם:
יא סָעִיף י ואם אין הדבר ידוע כו' דמן הסתם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות שהיה שוכרן להצילו ומה"ט נ' דדוקא בש"ש אמרינן כן ולא בש"ח שאין מוטל עליו לשכור רועים כנ"ל דאין לומר מסתמא היו טורחים רועים בחנם להצילו:
יב סָעִיף י דה"ל תחילתו בפשיעה אף שסופו באונס אם יש שום צד בעולם לו' אלו לא פשע היה מציל חייב אבל אם נכנס בשע' שבני אדם נכנסי' אע"ג דג"כ פשע לענין זה דאלו הי' שם הי' יכול להצילו מאונסי' קלים שדרך בני אדם להציל כתבו התוספו' דאין זהו מיקרי פשיעה כיון דעייל בעידנא דעיילי אינשי אלא היה כגניבה ואבידה ועל דבר שהוא כגניבה ואביד' אף שחייבה התור' לש"ש עליה לשלם מ"מ כשלא נגנב אלא נאנס לא מחייבין ליה על האונס מכח שפשע בתחל' כיון דלא הי' פשיע' גמור' משא"כ בעל בעידנ' דלא עיילי אינשי דה"ל פשיע' גמור' ועפ"ר:
יג סָעִיף יב אפי' לא מתה מיד. ל' הטור כיון דסגפ' אמרי' דמאות' שעה התחיל' להתקלקל והוה פשיע':
יד סָעִיף טו ומתה שם כדרכ' כו' דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם:
טו סָעִיף טו ומת' בבית הגנב חייב וא"ת מאי אריא דגנבה מהאגם אפי' גנבה מביתו נמי חייב הש"ש מכח גניבה וי"ל דאיירי אפילו בנגנבה בלסטי' מזויין דאינו חייב כשנגנב' מביתו אבל כשנגנבה מהאגם דה"ל תחלתו בפשיעה אף שסופו באונס חייב דמיד כשנגנב' מהאגם חייב דאלו עמדה בביתו אמרינן דלא בא הליסטין וגזלן וכיון דמתחייב על הגניבה תו לא מיפטרה במה שמתה ביד הגנב ובזה נתיישב ג"כ הא דהוצרך הטור והמחבר לחזור ולכתוב דין זה כאן בש"ש אף שכבר כתבוהו בש"ח בסי' רצ"א:
א סָעִיף ב ואפי' הקיפו חומה של ברזל בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ז א)"ל אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דשומר אבידה כש"ח דמי והא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואי ס"ד ש"ש הוי כו' קרנא בעי שלומי א"ל הבמ"ע כגון שטען טענת ליסטים מזויין כו' כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא וכתבו תוס' ז"ל תימא אמאי מוקי לה בליסטים מזויין ודחיק למימר דגנב הוא לוקמה כגון שטען טענת גניבה באונס גדול כגון ששמר כספים בחפירה בקרקע שאי אפשר אלא במחילות תחת הקרקע דהוי אונס כליסטים מזויין או אם בא עליו חולי של טירוף הדעת או שינה נפלה עליו באונס או אונס אחר שאינו יכול לשמור ולרבה דפטר בסוף הפועלים על בעידנא דעיילי אינשי משכחת כפל שטוען טענת גנב בעידנא דעל או בעידנא דניימי אינשי ולהני אמוראי דפליגי התם מ"מ משכחת כדפרישית כו' ונראה לר"י דכיון שחייב הכתוב ש"ש בגניבה וסתם גניבה קרובה לאונס כדאמרי' בהשואל סברא הוא דבכל ענין שתהיה הגניבה יתחייב מגזירת הכתוב אפילו באונס גמור ואע"ג דבלסטים מזויין דהיינו שבוי' דקרא פטר בו הכתוב אע"פ שאין אונסו גדול יותר וע"ש: ונראה דהיינו דוקא בגניבה הוא דחייב אפי אם היתה ע"י אונס גדול או שבא עליו חולי ואונס אחר שאינו יכול לשמור ומשום דכל גניבה קרובה לאונס ואפ"ה חייבו רחמנא ולסטים מזויין למ"ד גנב הוא נמי ראוי לחייבו כיון דכל גניבה חייב אפי' באונס אלא דגלי קרא לפטור שבוי' וכמ"ש תוס' אבל אבידה ע"י אונס כגון שבא עליה חולי או אונס אחר שאינו יכול לשמור הרי הוא פטור כיון דאבידה קרובה לפשיעה לא חייבו הכתוב ע"י אונס ולפ"ז אפי' לרבה דס"ל פ' הפועלים דף צ"ג בעל בעידנא דעיילי אינשי וגם בעידנא דניימי אינשי ובא זאב וטרף דפטור היינו דוקא משום דבא זאב וטרף אבל על בעידנא דעיילי אינשי או נם כד ניימי אינשי ונגנב גם לרבה חייב כיון דאפי' גניבה שע"י אונס חייבתו התורה כיון דכל גניבה קרובה לאונס וכן להנך אמוראי שם דפליגי אדרבה ומטעמא דאמרו שם דלהכי יהבי לך אגר כי היכא דלינטר נטירותא יתירתא היינו בבא זאב וטרף הוא דהוצרכו להך טעמא אבל בגניבה אפי' נטרי' נטירותא יתירא חייב וכגון שהקיפו חומה של ברזל ונגנב בא זאב וטרף כד נטריה נטירותא יתירותא ובא עליו אונס שינה פטור זה הנראה לענ"ד בשיטת תוס': וראיתי ביש"ש פ' הכונס סי' י"א שדחה כל ראיות התוס' ומ"ש תוס' ראיה מדדחיק לשנויי בלסטים מזויין גנב כו' כתב עלה דאדרבה חידוש קמ"ל דאפ"ה גנב הוא ותדע שהרי רבה מוקי בפרק הזהב גבי הא דשלחו שקליהן כגון שנגנב באונס בלסטים מזויין ולמה לא אוקמה כפשוטו כגון דעל בעידנא דעיילי אינשי או נם כד ניימי דס"ל לרבה דפטור וחשוב כאונס אלא או משום דחידוש אשמעי' דלסטים מזויין גנב או משום דחדא מינייהו נקט וא"כ ה"ה נמי גבי רב יוסף ע"ש ולפמ"ש גם רבה מודה בנגנב כיון דאפי' ע"י אונס גדול חייב ולא פטר אלא בא זאב וטרף. עוד שם ביש"ש וז"ל ועוד קשה לי בהא דמסקינן ס"פ השוכר את הפועלים האי רעיא דהוי קא רעי בהמות והחליקה אחת מהם אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר מאי הוי ליה למיעבד הא נטרי כדנטרי אינשי א"ל אביי אלא מעתה אם עייל השומר לביתו בעידנא דעיילי אינשי ונגנבה או נאבדה ה"נ דפטור ונימא מאי ה"ל למיעבד א"ל אין ה"נ א"ל א"כ הוא ניים בעידנא דניימי אינשי ה"נ דאיפטר א"ל אין ה"נ וא"כ ש"מ להדיא דלא ס"ל לרבה הא דאיתא בירושלמי ובשאלתות עכ"ל והמעיין בגמ' שם דף צ"ג לא אמרו כלל לישנא דנגנבה והכי אמרי שם האי רעיא כו' שריק חדא מיניהו ונפלת למיא אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר מאי ה"ל למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי א"ל אביי אלא מעתה על למתא בעידנא דעיילי אינשי ה"נ דפטור א"ל אין גנא פורתא בעידנא דגנו אינשי ה"נ דפטור א"ל אין ולא הזכירו שם נגנבה וקאי באבידה כי האי דשריק חדא מינייהו דפטור ע"י אונס ורבה חשיב ליה אונס ואביי ס"ל דלא הוי אונס כשומר שכר דהוי ליה לנטרי' נטירותא יתירא אבל בגניבה אפי' לרבה דחשיב לי' אונס חייב כיון דכל גניבה קרובה לאונס וכמ"ש תוס' זה הנראה בשטת תוס' (ועמ"ש בסימן ע"ב ס"ק ה'):
ב סָעִיף ז רועה שמצא גנב והתחיל להתגרות בו. כתב מוהרי"ק שורש קכ"ה ז"ל אפי' היתה כונת הרועה לטובה כדי להפחיד הלסטים אפ"ה חייב דבדיבור בעלמא חייב השומר שכר מיהו דוקא דידעינן דבלא דיבורו לא הוי בא אבל בלא"ה לא עכ"ל. ומשמע מלשונו דוקא ש"ש הוא דחייב אבל ש"ח אם היה כוונתו לטובה כדי להפחיד הלסטים פטור. וראיה לזה נראה ג"כ מדברי הנימוקי יוסף פ' המפקיד גבי האי דאפקידיה גבי' ויהב לי' לאימי' ע"ש שכתב דוקא ש"ח מיפטר בטענה זו דסבר אם לא יאמר לה שהו' פקדון תשמור טפי אבל ש"ש לא והובא בש"ך סי' רצ"א. ומבואר דש"ח שכוונתו לטובה פטור משא"כ ש"ש דה"ל למידק טפי. ומ"ש מוהרי"ק דוקא דידעינן דבלא דיבורו לא הוי בא. ומשמע דמספיקא לא מחייבין אותו. ובסעיף ג' גבי דליקה משמע דמחייבין אותו מספק אם אינו יודע שודאי נשרפו לפי שאינו יכול לישבע ואפשר לחלק ועמ"ש בסי' ש"מ ס"ק ד':
ג סָעִיף ח ברועים אחרים ובמקלות. כתב בתשובת רמ"א סי' ק"ו בש"ש שהניח הפקדון עם שלו ונשרף בתיבה עם שלו והציל דברים אחרים שבחדר זה שהיה שם ואותה תיבה לא הציל אם חייב לשלם ע"ש שהעלה דמקרי פשיעה מאחר שהיה יכול להציל אם רצה אע"ג דהוצרך להציל ממונו הנשרף לו במקום אחר אין זה אונס וראיה מדברי הרשב"א שכ' נימוקי יוסף פ' הפועלים שכתב דש"ש לעולם חייב אפי' באונס המגיע לגופו כגון שאנסתו שינה או אונס אחר עד שמגיע לגופו של פקדון ממש עכ"ל ונדון זה שבא לו האונס ממקום אחר לא מיקרי אונס מאחר שהיה יכול להציל ולכן אינו דומה כלל להא דרועה שנכנס לעיר ובא ארי ודרסה או זאב וטרפה כו' כי התם מיירי שאירע אונס בפקדון עצמו רק שנכנס קודם שידע האונס ואז יש חילוק בין נכנס ברשות או לא אבל בכה"ג שהיה יכול להציל אחר שראה האונס ולא הציל מיקרי פשיעה וכו' והכי אמרו זאב א' אינו אונס אפילו בשעת משלחת זאבים אע"ג דבודאי יוכל להגיע לו נזק מזה בגופו כ"ש בממונו לכן י"ל שזהו מיקרי פשיעה עכ"ל. ומדכתב הרמ"א לשון פשיעה כתב הש"ך דאפי' ש"ח חייב בכה"ג וע"ש ואינו נראה לפענ"ד דודאי בש"ח פטור כל שטרוד להציל את שלו כיון דאפי' נם כד ניימי אינשי ועייל בעידנא דעיילי אינשי ש"ח פטור ה"ה בזה ואע"ג דאם כבר בא זאב אין לו לש"ח להניח מלהציל ולהכנס לעיר אבל בזה שטרוד להציל נכסים שלו כה"ג לאו פשיעה הוא דהא עיקר ראיית הרמ"א מדברי הרשב"א שבנימוקי יוסף פרק הפועלים דאפי' אונס המגיע לגופו של שומר אינו פוטרו וזה אינו אלא בש"ש (בש"ח) ומה דקרי ליה פושע היינו לגבי ש"ש ה"ל פשיע' וכמ"ש בש"ע בש"ש שהי' לו להציל בשכר ולא הציל הרי זה פושע אע"ג דאינו פשיעה לגבי שומר חנם. ולפ"ז נראה דה"ה בזאב א' דאינו אונס היכא דמגיע לו איזה נזק בגופו דש"ח פטור כה"ג כיון דאין דרך להתגרות בזאב א' היכא דמגיע לו היזק בגופו אפילו נזק קצת וא"כ זאב א' דאינו אונס היינו לגבי ש"ש דוקא אבל פשיעה נמי לא הוי:
א סָעִיף ב בעידנא דניימי אינשי תמוה לי למה כתב זה בלשון יש אומרים הא בזה כ"ע מודים דחייב דהא דקיי"ל בב"מ דף צג כר"ח ורבה בר רב הונא דש"ש חייב בזה ולא פליגי רק באונסתו שינה או שאר אונס גדול בגוף משום דס"ל דלא פטרה התורה רק באונס בחפץ ולא באונס בגוף השומר (שכר או) גניבה באונס גמור עיין בטור ובית יוסף:
ב סָעִיף ב אא"כ היה שם ולא היה יכול להציל עסמ"ע ס"ק ג' עד דשם טריפת זאב עליו כו' וה"ה בליסטים מזויין דשם שבויי' עליו ודוקא שלא היה רק גנב דשם גנב עליו וגניבה באונס חייב רחמנא והא שכתב הרא"ש בב"ק נ"ז וז"ל ואי יתיב בהדה מנטרה ואתי ליסטים מזויין דפטור נראה דלאו דוק' אמר אי יתיב בהדה דה"ה אם לא היה יתיב בהדה רק שבא להשמיענו אף דליסטים מזויין גנב הוא מ"מ פטור בש"ש דהוי בכלל שבויה והעיקר תלוי דש"ש אינו פטור רק כשאונס היה בגופו של פקדון ולא בגופו של השומר ואפי' היה אונס בגופו של פקדון אינו פטור כשהיה באונס גניבה דגניבה באונס חייב. וכל שהיה אונס בגופו של פקדון והיה יכול להציל והיה אונס ג"כ בגופו ולא הציל נראה דפטור כדמוכח מהך דאם נפלה דליקה שהיה ירא להציל מפני שלא ישליכהו באש ומ"מ פטור כמבואר במרדכי שם ובהג"ה בסמוך. ובקצה"ח כתב לסתור הוכחת רש"ל וכתב דאפילו רבה דפליג בב"מ צ"ג וס"ל דבעל בעידנא דעיילי אינשי פטור דמ"מ כשנגנב חייב כיון דשם גניבה על החפץ ע"ש. ולפענ"ד א"א לומר כך דא"כ מאי מקשה על רבה בב"מ צג מברייתא דתני אלו הן אונסין כגון ותפול שבא לישני דהברייתא קמ"ל דכל שאין כעין ותפול שבא רק דרך גניבה חייב אפילו היה גם בעידנא דניימי אינשי דבעינן דוקא שהיה שם אונס על החפץ אפילו לרבה אלא ודאי דלרבה דפוטר בשריק ונפל למיא אף דלא הוי רק שם גניבה על החפץ דהא אילו היה שם היה יכול להציל ולתקפה אלמא דלרבה כל ששמר כדרך השומרין פטור ש"ש:
ג סָעִיף ג פטור מאונסין עיי' ש"ך ס"ק ה' דנשבע שנאנס ונוטל שכרו כו' () היינו דוקא שכר שמירה ששמר עד שנאנס אבל משעה שנאנס עד סוף הזמן שקבע פטור דנהי דהוי כאונסא דבעה"ב מ"מ באונס דלא הוי לתרוייהו לאסוקי אדעתא פטור הבעה"ב רק דהכא מיירי משכר שמירה ששמר עד שעת האונס דזה חייב לשלם כמ"ש בסי' של"ד וגם מיירי באונס שהיה על החפץ דהוי כאונס שאירע לבעה"ב אבל באונס שאירע לפועל למאן דס"ל דגניבה באונס גמור פטור כמבואר בש"ך לעיל ס"ק ד' דהיינו כשאירע חולי לשומר אז פטור אפילו משכר ששמר עד שעת אונסין כיון שלא ההנהו לבעה"ב כמבואר בסי' שי סעי' ב' בהג"ה ועיין של"ד שהארכתי בזה ושבועה זו לישבע וליטול הוא שבועת המשנה אף במקום שאינו נשבע בדין השומרי' כגון בהקדשות ושטרות והוא שבועת המשנה כמו בחנוני ע"פ דהחנוני אף על גב דמדינא לא היה נוטל כמ"ש הש"ך בסי' צ"ב דהוי כא"י אם נתחייבתי לך מ"מ חייבוהו חז"ל ליתן ע"פ שבועות החנוני ומה לי הוציא ממון ע"פ ומה לי עשה מלאכה ע"פ וכל יורד ברשות אף שהבעה"ב א"י אם עשה מלאכה כלל חייב ולא דמי למחייב עצמו על תנאי שצריך לברר על קיום תנאי כמבואר בסי' פ"ב בש"ך דשם אינו מגיע לו בעד התנאי ממון ולא עשה ע"פ דבר של ממון אבל כשעשה ע"פ דבר של ממון חייב לשלם לו ע"פ שבועתו כמו בחנוני ועיין לקמן בסמוך סעי' ט' מ"ש שם:
ד סָעִיף ג ליסטים מזויין עיי' ש"ך ס"ק ו' אע"פ דמיטמר מאינשי כו' והיינו אפי' לא היה שם כיון דשם אונס דנשבע עליו כעין מ"ש הסמ"ע ס"ק ג' ע"ש דבהי' שם ולא היה יכול להציל אפילו בגנב שאינו מזויין פטור:
ה סָעִיף ג אם לא היה יכול להציל עיי' ש"ך ס"ק ז' ויש שם ט"ס וכצ"ל נשרף החפץ שהיה שומר כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא אמרינן דהוי אונס מטעם שהיה נשרף כו'. עוד כתב הש"ך דאם ה"ה ש"ח חייב כו'. המעיין בתשובת רמ"א יראה מכל ראיותיו שהביא שם דהטעם הוא דבש"ש כל שלא הגיע האונס לגופו של חפץ רק לגופו של שומר הוי כפשיעה נגד גופו של חפץ וכן בסעי' י"א קרי ליה לגבי ש"ש פשיעה אף דלגבי ש"ח נקרא אונס ובש"ש נראה דאפי' היה אונסין אותו בגופו אונס נפשות שלא יציל חייב דהא מחייבינן ליה אפי' אם הגיע עליו חולי של טירוף הדעת כמבואר בסעי' ב' ובטור ובר"ן וחולי של טירוף הדעת כאונס נפשות דמיא ואפ"ה חייב ואפי' למאן דפוטר בסי' שפ"ח בנשא ונתן ביד באונס מחמת נפשות מ"מ בש"ש חייב דהשתעבד עצמו מעיקרא לשלם כל שלא יגיע האונס לגופו של חפץ אבל בש"ח דפטור באונס אפי' כשלא הגיע האונס רק לגופו של שומר וכיון דקיי"ל בסי' שפ"ח בש"ך ס"ק כ"ב דאונס ממון מיקרי אונס () נראה דאם אנסוהו אונס ממון שלא יציל או בכה"ג דהוי כאנסוהו באונס נפשו' דפטור וכן כל הראיות שהביא שם אין חיוב רק בש"ש ע"ש וכן כתב בקצה"ח:
ו סָעִיף ג ולכן חייב לשלם הרבה הוא תמוה דכיון דמיירי דלא היה יכול להציל אפי' ע"י אחרים הפקירא הוא וכל הדוחק עצמו ומציל זכה בו כדין מציל מן הדליקה ולא גנבים הם וכדין זכו ועוד הא בלאו גנבים היה נשרף ומה"ת יתחייב ונלפענ"ד () דהמעיין בשו"ת מהר"מ במרדכי פרק השואל מיירי דלא היה יכול להציל מטעם שהיה ירא שלא ישליכוהו ליסטים באש ובאמת מהשריפה הוי יכולין להציל רק שאנסוהו כדי לגנוב ואם נשרף היה פטור דשם אונס שריפה על החפץ כמ"ש הסמ"ע ס"ק ג'. אבל אם נגנב אף שהיה על ידי אונס שאנסוהו שלא יציל מהגניבה מ"מ כיון דשם גניבה על החפץ חייב וכמ"ש הסמ"ע שם דמה לי אם אנסו רוח רעה שלא יציל או אנסוהו גוים שלא יציל ומתוך שאי"ל מפסיד ודוקא שלא היה הנפקד שם דבזה מיירי במרדכי שהנפקד הוצרך לברוח תיכף אבל כשהנפקד היה שם ולא הניחוהו הנכרים להציל אפילו נגנב פטור ולפ"ז נראה דלפמ"ש הש"ך בס"ק ד' דגניבה באונס פטור גם כאן פטור והוא פשוט. וא"ל דכאן מיירי שספק אם נגנב קודם בשעה שהיו יכולין להציל דז"א דהא על כרחך מיירי שתיכף בשעת התחלת הדליקה לא היה יכולין להציל כלל:
ז סָעִיף ז והתחיל להתגרות בו עסמ"ע ס"ק ז' שכתב דאפילו כוונת הרועה לטובה ע"ש מדלא כתב דין זה רק גבי ש"ש ולא ש"ח מוכח () דרק ש"ש חייב אף שכוונתו לטובה אבל ש"ח פטור בכה"ג וכן הוא במהרי"ק שורש קכ"ח בהדיא וכ"כ בקצה"ח ומביא ראיה מסי' רצ"א בש"ך ס"ק ל"ג דש"ח פטור שיכול לומר לטובה נתכוונתי משא"כ ש"ש חייב ע"ש ומ"ש בקצה"ח בשם מהרי"ק דדוקא כשידוע שבלאו דיבורו לא היה הליסטים באים אבל מספיק' לא מחייבינן ליה ולפע"ד א"א לומר כן דא"כ לא היה לו להמחבר לסתום וגם נראה דא"א כלל למידע אם בלא"ה לא היו הליסטים באים או לא ולכן נלפענ"ד דהכא ודאי חייב מספיקא ומהרי"ק לא כ' דאין חייב מספק רק בעובדא דידיה שהיה גניבת אונס בודאי רק שיש ספק אי פשע מקודם והרי הוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס ועמש"ל בסי' רל"ד דכ"ע מודו דעיקר שבועה הוא שבשע' גניבה ואונסין לא היה פשיעה והנך דס"ל דשבועה שלא פשע לא הוי רק גלגול שבועה היינו משבועה שלא פשע מקודם והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דכשיש לתלות אפילו באופן רחוק שאפשר שאילו לא היה פשיעה לא היה אונס זה חייב ושבועה על פשיעה כזו לא הוי רק ג"ש. ולפ"ז א"ש דעובדא דמהרי"ק שהיה ידוע שהי' גניבת אונס רק הספק הוא על פשיעה שמקודם וזה לא הוי רק ג"ש דלא אמרינן גביה מתוך שאי"ל משלם משא"כ הכא בהמחבר שיש ספק אולי רק מחמת אמירתו בא הליסטים והוי כהוליכם לגדודי חיות והרי הספק אולי שעת הגניבה גופיה היה בפשיעה וזהו העיקר שבועה ומשאי"ל משלם. כן נ"ל ברור:
ח סָעִיף ח הרי זה פושע וחייב עש"ך ס"ק ה' וכצ"ל וה"ה באינש דעלמא כו' וט"ס במגו בטור כ' דאם היה צריך ליתן לפועליו דמי כל הבהמה צריך להחזיר לבעלים דמי טורח' לקנו' הבהמה ע"ש ופרישה כ' בשם הראב"ד דא"צ ובאמת תמוהין דברי הטור דהא אפילו לסטים מזויין וגזלן אינו חייב לשלם רק דמי שוויו ולא יותר:
ט סָעִיף ט וי"ל נטרפה והנה במ"מ כ' הטעם דהוי כמוציא ברשו' דנשבע ונוטל ונראה () דתרוייהו טעמי צריכי דודאי מטעם מוציא ברשות א"א לחייבו רק כשידוע שהוציא וא"י כמה אכל ודאי דאין אדם נאמן לישבע שעשה עמו טובה והוציא עליו כל כך הוצאות ונוטל ולכך צריך הטעם דמיגו שיכול לומר נאנסו ומיירי בלא ראה דאי בראה ל"ל מגו דנאנסו והא דלא קאמר מגו דהחזרתי דנ"מ במפקיד בשטר וכשאינו נאמן רק מכח מגו אינו חייב להחזיר רק מה ששוה הבהמה עכשיו כשהוזל וטעם דהמ"מ צריך היכי שידוע בעדים שהציל הבהמה והוציא עליה וא"י כמה הוציא דאז אף דל"ל מגו נשבע ונוטל מה שהיה הבהמה שוה בשעה שהציל דהוי כירד ברשות דרשו' ב"ד איכא ושכירו' הרועים להציל נראה דאין לו להשכיר פועלים רק באופן כשיתן להם שיצילו וכשלא יצילו לא יתן להם אבל על ספק אין לו להשכיר דאם לא יצילו לא יחזיר להם בעה"ב ועוד דהא אין לו משכון מבעה"ב רק הבהמה וכשלא תהיה ניצלת הבהמה מאין יגבה מעותיו ואין חייב ליתן מעותיו בלא בטחון מבעה"ב:
י סָעִיף יב אפילו לא מתה מיד ע' במ"מ פ"ג מהל' שכירות דאפילו לא מתה רק אחר שנה חייב כיון דאי אפשר לו לישבע דאימר מחמת הסיגוף מתה ונראה דמ"מ אם ידוע בבירור שבנתיים היתה בריאה כשאר בהמות לא חיישינן לה ואינו חייב רק כשהוא באופן שא"א לידע ואפשר לספק אולי מחמת חולי הראשון מתה דהא אפילו בגט כשהלך בשוק בלא משענת מחזקינן ליה כשאר בריאים ולא חיישינן שמא מחמת חולי הראשון מת ואפשר דהטעם משום דכשעדיין הוא בידו ופשע מקודם דכל שיש לתלות בשום צד אפילו רחוק אמרינן דהוי תחילתו בפשיעה וסומו באונס חייב אם לא שע"פ אומר אא"ל שמחמת סיגוף הראשון מת ונסתפקתי בגזלן שסיגפה ומתה אחר שהחזירה אם יש לחייבו דגזלן אינו שומר כמ"ש התוספת בב"ק דף נ"ו והחיוב שלו הוא רק משום שחייב בהשבה ולמי זה כשהוא ספק אינו חייב רק מטעם דהוה לי' כא"י אם החזרתי והכא גם התובע מסופק ופטור אפילו בא"י אם החזרתי. וגם יש לומר כיון דהסיגוף לאו חיוב הוא אצל אחר דודאי אחר שאינו שומר אינו חייב בסגפה בחמ' ומתה אחר שנה רק דהוי כמו תחילתו בפשיעה כמ"ש התוספות בכ"מ דף ל"ז בד"ה אין רצוני ובאחר ודאי פטור בזה כשיש לספק שמתה שלא מחמת סיגוף וא"כ ה"ה גזלן שאינו שומר ג"כ פטור ולמי זה נראה דה"ה בשומר אם סיגפה בחמה והחזירה ואח"כ מתה פטור דומיא דהבל' דאגמ' כאביי דאמר התם ומודה אביי דאי הדר' לבי מרה ומתה דפטור כיון שכבר כלה התחלתו בפשיעה ולפמ"ש הש"מ דהא דאמר אביי אי הדרה לבי מרא לאו דוקא רק אפי' גבי שומר פטור א"כ אין חילוק ואמילו מתה אחר שהחזירה חייב ומשמע שם דכל תחילתו בפשיעה כשידוע שכלה הפשיעה אינו חייב בסופו באונס א"כ ה"ג כשידוע שהיתה בריאה אחר הסיגוף דפטור באונס שעשה אח"כ דודאי אין סברא שאם היתה הבהמה בריאה אח"כ ואחר כמה שנים מתה שמתחייב השומר ולפענ"ד עיקר דאחר שחזרה לבריאותה ע"מ אומד ב"א אין בו דין תחילתו בפשיעה וא"ל מהא דסי' שט סעיף ג' דחייב כשמתה אפי' אחר חזרה דשם מיירי שכבר היתה חולה כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל צ"ב וז"ל ומן הדין לא היה צריך לקבלה עד שתבריא ולא קיבלה המשכיר רק בתורת פקדון והוי כקודם חזרה ע"ש והא דאינו מחוייב לקבלה הטעם ג' דהא ב' הנ"י פ"ב דב"ק דמשע' פשיעה הגורמ' לאונס מתחייב עליה ולכך חייב השומר לעכבה עד שתבריא ואם כבר החזירה והנפקד לא ידע וטען אח"כ שחלתה תיכף והנפקד טוען שא"י הוי כא"י אם פרעתיך כיון דלא חשיב חזרה כ"ז שהיא חולה מחמת הפשיעה:
יא סָעִיף יד אע"פ שתקפתו ונפלה עמש"ל סי' רצ"א שלכאורה קשה כיון דש"ח אינו חייב בעלתה מאליה ע"כ לאו פשיעה הוא אלא כעין גניבה כמו בעל בעידנא דעיילי אינשי וא"ר אמאי חייב בתקפתו ונפלה הא הוי תחילתו בגניבה וסופו באונס ונ' דדוקא כל שהאונס בא מחמת הגניבה רק שיש לתלות בצד רחוק כעין שכתבו קצת פוסקים דאפשר שיהיה מקויים ומוראכם וחתכם או גם את הארי גם את הדוב וכו' וזהו תליא באומן רחוק ולזה פטו' כשהי' תחילתו בגניבה אכל כשהוא באופן שאם לא עשה מעשה הראשון לא היה נעשה האונס כלל כגון הכא שאילו היה יושב ומשמר שלא לעלו' בודאי לא היתה נפלה חייב דהוה כמו תחילתו וסופו בגניבה ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל בסי' רצ"א ס"ק ך"ג וכ"ה ע"ש דשם ג"כ י"ל דאם לא היה עושה כך בתחלה דהיינו שהיה אומר לאמו שהוא פקדון ודאי שהיתה קוברתו דלא חשידה אמו שלא לשמור הפקדון דהא מה"ט שומר שמסר לשומר פטור ברגיל להפקיד דמחזקי' ליה שישמור כראוי וכן בסעיף כ"ה שם אילו היה אומר לשליח מהאי אל תדמי ודאי דלא נעשה האונס ולכך חייב:
א סָעִיף א שכר. נראה דלא הוי ש״ש אא״כ שכרו ש״פ וכ״מ להדי' בהרא״ש ר״פ השואל ובטור סי' שמ״ו סי״ב בשם (הר״מ) [הרמ״ה] ע״ש. גרסינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ח) ובפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ז) השוכר את הפועל לשמור פרש״י השוכר את הפועל שנותן לו שכרו של כל יום אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אם אבדו בשבת אינו חייב באחריותו ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו ונתבאר באורח חיים סי' ש״ו ס״ד. ש״ך:
ב סָעִיף א שלך. ע"ל סימן קפ"ו ס"ב:
ג סָעִיף ב כיוצ'. והעיקר כהפוסקים דגניב' באונס גמור פטור שומר שכר וכ"פ מהרש"ל פרק הכונס סימן י"א ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב ס"ס שמ"א ובתשו' רשד"ם סימן תנ"ט. ש"ך:
ד סָעִיף ב להציל. ואף ע"ג דבס"י ברועה שהניח עדרו כו' דאליב' דכ"ע אם גם כשהי' שם לא היה יכול להציל פטור שאני התם דשם אונס דטריפת זאב עליה משא"כ הכא דשם גניבה עליו ולכך בעינן שיהא דוק' שם. סמ"ע:
ה סָעִיף ג מאונסים. כת' המ״מ רפ״ב משכירות מהשמועה האמורה בשומר שכר גבי הקדש יש ללמוד ששומר שכר שפטור מאונסי' בכל מקום אם נאנס ה״ז לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו עכ״ל ודבריו נכונים שכן מוכח בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ח ע״א) וכן מוכח לעיל סימן ס״ו ס״ב ור״ס ש״א ע״ש. ש״ך:
ו סָעִיף ג מזויין. אע"פ דמיטמר מאינשי עיין בתשו' רשד"ם סימן ת"ל שם:
ז סָעִיף ג אחרים. פי' ואפילו בשכר וכמ"ש הט"ו בס"ח ברועה שצריך להציל ע"י רועים אחרים ואפילו בשכר וחוזר ונוטל מהמפקיד כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך אף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהי' שומר עליו לא אמרי' כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף חפציו שלו כ"כ הרמ"א בתשו' סימן ק"ו ע"ש שהאריך בראיות נכונות ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש"ח חייב דמחשב ליה כפשיע' ע"ש ומ"מ צ"ע לדינ' ודו"ק שם עכ"ל וע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' כ"ג:
ח סָעִיף ז להתגרות. אפילו היה כונת הרועה לטובה כ"כ מהרי"ק שורש קנ"ה. סמ"ע:
ט סָעִיף ח בחנם. ומיהו אף ש״ח אם קדם להציל בשכר צריך להחזיר לו מה שהוציא כן הוא בתוספות פרק הכונס (בבא קמא דף נ״ח) ובהרא״ש ומרדכי שם ושאר פוסקים גבי מבריח ארי וכן הוא בהג״א פרק הפועלים ובתוס' והרא״ש שם איתא דה״ה באינש דעלמא שאינו שומר והציל בשכר חוזר וגובה מבעה״ב עיין בתשו' רשד״ם סימן ר״ב. ש״ך:
י סָעִיף ח דמי. אבל א"צ להוסיף דמי טירחא קניית הבהמה או דמי רגילותה בבית דשמא המפקיד לא ירצה להחזירו לו דאינו מחויב להחזיר דמים הללו. סמ"ע:
יא סָעִיף ט שטען. עיין בתשו' רשד"ם סי' שפ"ח:
יב סָעִיף י חייב. דמן הסתם היה יכול להציל ע"י רועים ומקלות שהי' שוכרן להצילו כ"כ הב"י ואחריו נמשכו הע"ש והסמ"ע וכתבו דבש"ח פטור אבל תימא האיך אנו יכולים לומר דמן הסתם הי' יכול להציל אלא נ"ל דהטעם כיון דאין הדבר ידוע ע"כ הרי השוכר מחויב לישבע וא"י לישבע שהרי אינו יודע וכל שומר מחויב לישבע שיודע בבירור שנאנסה אבל אם הוא ספק לו ה"ל משואיל"מ וכדלעיל סי' רצ"א (כמ"ש שם ס"ק ט"ז ע"ש) והוא פשוט בכמה דוכתי וא"כ גם בש"ח הדין כן וע"כ לא חילק הרמב"ם בדבר זה נ"ל ברור. ש"ך:
יג סָעִיף י וסופו. אם יש שום צד בעולם לומר אילו לא פשע היה מציל חייב אבל אם נכנס בשעה שבני אדם נכנסין אע"ג דג"כ פשע לענין זה דאילו היה שם הי' יכול להצילו מאונסים קלים שדרך בני אדם להציל כתבו התוספות דאין זה מקרי פשיעה כיון דעל בעידנא דעיילי אינשי והוי כגניבה ואבידה ואף שחייבה התורה עליה לש"ש לשלם מ"מ כשלא נגנב אלא נאנס לא מחייבים לי' על האונס מכח שפשע מתחלה כיון דאינו פשיעה גמורה משא"כ בעל בעידנא דלא עיילי אינשי דה"ל פשיעה גמורה. סמ"ע:
יד סָעִיף יב מיד. לשון הטור כיון דסגפה אמרינן דמאותה שעה התחילה להתקלקל והוי פשיעה. שם:
טו סָעִיף טו הגנב. וא"ת מאי איריא דגנבה מהאגם אפילו גנבה מביתו נמי חייב הש"ש וי"ל דאיירי אפילו נגנבה בלסטים מזויין דאינו חייב כשנגנבה מביתו אבל כשנגנבה מהאגם דמיד כשנגנבה חייב דאמרינן אילו עמדה בביתו לא בא הלסטים וכיון דמתחייב על הגניבה תו לא מיפטר במה שמתה ביד הגנב דה"ל תחלתו בפשיעה כו' ובזה נתיישב הא דהוצרך הט"ו לחזור ולכתוב דין זה כאן בשומר שכר אף שכבר כתבוהו בסי' רצ"א בשומר חנם. שם:
א סָעִיף א שומר שכר. עבה"ט וע' בספר מחנה אפרים הל' שומרים סי' ל"א שכתב דמדברי תשובת מהרש"ך ח"ב סי' פ"ה נראה דמשרתו של בעה"ב שומר חנם חשיב אצל בעה"ב לענין אם מסר בידו לשמור ונגנב מידו ואע"פ דהמשרת עמד אצל בע"ה בשכר מ"מ לא נקיט השכר בשביל שמירה אלא בשביל שירות הבית כו' ע"ש. וע' בקצה"ח לעיל סי' רצא סכ"א נראה שחולק על מהרש"ך בזה ע"ש:
ב סָעִיף ב או גם בעידנא כו'. עיין בנה"מ שכתב תמוה לי למה כתב זה בלשון י"א הא בזה כ"ע מודים דחייב כו' ע"ש וכן מבואר במהרי"ק שורש קל"א דבזה לכ"ע חייב ע"ש ועיין בתשובת גליא מסכת סי' יג:
ג סָעִיף ב וכל כיוצא בזה. עבה"ט שכתב והעיקר כהפוסקים כו' וכ"נ דעת רבינו הגר"א ז"ל בביאורו ע"ש ועיין בקצה"ח ובנה"מ ובתשובת גליא מסכת שם באורך:
ד סָעִיף ג ולא ע"י אחרי'. עבה"ט מ"ש וז"ל הש"ך כו' לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס כו' הנה באמת כן הוא הלשון בתש"ר אבל ט"ס יש בו וכצ"ל ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא אמרינן דהוי אונס מטעם כו'. ומ"ש עוד ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש"ח כו' הוא ג"כ ט"ס וצ"ל דגם אם היה ש"ח כו' ועיין עוד בנה"מ שכתב דהעיקר דש"ח פטור רק ש"ש חייב והביא שכ"כ בקצה"ח ע"ש. גם בתשובת נו"ב סי' ל"ו פסק כן ומסיים שם דגם בשומר שכר אם לדין יש תשובה אלא שאינו כדאי לחלוק על רמ"א אבל בש"ח לדעתי הדבר ברור שהוא פטור בודאי ע"ש גם בתשובת שב יעקב סי' כ"ג השיג על הבנת הש"ך בדברי תשובת רמ"א דאפי' ש"ח חייב דזה אינו ואדרבא מהראיות שהביא הרמ"א שם מבואר איפכא כו' וע"ש עוד אודות ראובן ושמעון שותפים והסחור' שלהם היה מונח של ראובן ונפלה דליקה סמוך לו ולא בא שמעון או א' מאנשי ביתו לסייע להציל חפצי שותפות ולכן מוכרח היה ראובן להוציא מביתו חפצים שלו ע"י אחרים מאן דהו כי הוא ואנשי ביתו היו טרודים להוציא ולהשגיח על חפצי שותפות שהיה סך רב ועצום יותר ויותר מחפצי עצמו ומחמת זה נגנב ונגזל מן החפצים שלו מה שהוציאה אשה אחת ועדיין ביד ראובן של מה ששייך להשותפות בנאמנות ורוצה לעכב בידו החצי שנודע לו שבודאי נגזל מהחפצים שלו בסבת מה שהיה טרוד להציל חפצי שותפות ורוצה לדמות לשטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' ואין חבירו כאן להתנות דצריך לשלם דמי חמורו הנפסד עי"ז (כמ"ש בסי' רסד סג בהגה) . והשיב דיש חלוקי דינים בזה אם היה ביניהם תנאי מתחלה דראובן מחוייב להתעסק בעסק השותפות א"כ ה"ל כדין שומר שכר כדאיתא בסי' קעו סח ומבואר בתשובת רמ"א (הנ"ל) דאף אם מתוך שמציל את שלו נשרף החפץ שהיה שומר עליו חייב דזה לא הוי אונס מה שנפסד את שלו ע"י הצלת דבר המופקד כו' וא"כ כיון שמוטל על השותף שהעסק תחת ידו להציל עסק השותפו' אפי' אם מפסיד את שלו מטעם דהוי ש"ש מהיכי תיתי ישלם לו השותף השני עכשיו את שלו. אמנם אם בנ"ד לא היה תנאי מתחלה והשותף ראובן אינו מחוייב להתעסק לבד רק מנדבת לבו עושה זאת דאז לא הוי רק כש"ח והוא אינו מחוייב להפסיד את שלו ולהציל של חבירו א"כ דמי לשטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' וא"כ צריך השני לשלם לו מה שהפסיד ע"י הצלתו. הגם דלכאור' יש לחלק דהכא הועיל דראובן המשותף באותן עסקים ובשביל חלקו נמי היה צריך להציל ולשמור אותן דברים ע"י אנשי ביתו הנאמנים באשר עדיין לא נחלק השותפות ובכל דבר ודבר מעסק השותפות יש לראובן חלק בו וא"כ דין זה דמי למאי דכתב רמ"א בסי' רסד ס"ד בהגה ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו א"ח ליתן לו כלום כו' עד אבל אם ירד על דעת שניהם חייב ליתן לו מה שנהנה כו' וא"כ גם בנ"ד אינו חייב רק כפי מה שנהנה כיון דהיה צריך לעשו' כל זה בשביל חלקו. אבל אחר העיון ז"א ויש לדמות להא דסי' קפא ס"ב היו שני שותפים והציל א' מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל ה"ז חלק מחבירו והציל לעצמו כל מה שהגיע לחלקו כו' עסמ"ע שם סק"ב וזה הוא ממש בנ"ד דאי הוי בעי ראובן היה מציל רק החצי מן עסק השותפו' והוי אמר לעצמי אני מציל משום דבמקו' פסידא חולק לנפשו כי אין לך פסידא גדול מזה דעי"ז לא יכול להציל את שלו ע"י אנשי ביתו הנאמני' והשתא שלא חלק לנפשו והציל את כולו חזר הדין להא דסי' רסד דלטובת חבירו עשה להציל גם את חבירו ולהפסיד את שלו כיון דחלק חבירו של השותפו' שוה יותר ודאי ניחא לחבירו בזה לשלם את שלו דלא שוה כ"כ כיון שאינו עמו להתנות כו' רק לפ"ז אם לא היה צריך כ"כ שהיות יותר אם הציל כולו ממה שהציל חלקו לבד ודאי א"צ שמעון לשלם שיעור ההפסד בהצלת נכסי ראובן רק לפי ערך השהיה יות' בשביל חלק שמעון ממה שהיה לו אם הציל חלקו לבד עכ"ד ע"ש. וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' טז שכתב ג"כ דכן נרא' נכון מסברא דלא הוי פשיעה אלא גבי נטירותא יתירתא דש"ש אבל לא גבי ש"ח כו' וגדולה מזו כתוב שם דאפי' בש"ש דוקא היכי דמקבל אגרא להדיא משום דא"ל להכי יהיבא לך אגרא כו' כדאיתא בב"מ דף צג ע"ב אבל כל אלו הנידונים כש"ש מאומד הדעת דבההיא הנא' דשביק כ"ע ואגיר ליה לדידיה או משום דנפיק עליה קלא דמהימנא הוא וכדומ' פטור בכה"ג והוא סברת מהרש"ך שבכנה"ג סי' עב כו' (עמ"ש בזה בסי' ע"ב ס"ב ס"ק ד) . ומה"ט כתב שם במעש' שנשרף אצל גבאי דח"ק ג"ח משכנו' של ח"ק שהי' מונח אצלו בכיפת אבני' בצירוף חפצים של עצמו שהיו באותו כיפה בדליקה שנפלה בליל יוה"כ ובעוד שהציל את שלו שהי' לו בבית מקורה בעצים בתוך כך נבקעה הכיפה של אבנים ונשרפו אותן חפצים שלו והמשכנו' הנ"ל ונסתפקו אם חייב הגבאי לשלם ע"פ דברי הש"ך בשם תשובת רמ"א הנ"ל דבכה"ג לא הוי אונס. והשיב הא ודאי דגבאי ח"ק שיש בידו מופקד חפצי החברה בלי ספק הוא כש"ש מטעם שותף דבני ח"ק שותפי' זל"ז ונעשים ש"ש זה לזה ושאילה בבעלים אין כאן ומכ"ש אי ג"כ נפיק ע"י זה קלא דגברא מהימנא הוא אי לית ביה מ"ש הרשב"א המובא בש"ך סי' עב ס"ק לב מכ"ש דהוה ש"ש בההיא הנא'. ובכל זאת נ"ל לפטור את הגבאי מלשלם הפסדם כיון דלא מקבל אגרא להדיא י"ל דלא מיחייב בנטירותא יתירת' כו' ועוד נ"ל דכ"ז היינו צריכים אי היה מציל חפציו שבכיפת אבנים והניח חפצי הפקדון אבל כיון שלא הציל אלא חפציו שתחת תקרת עץ ואותן שבכיפת אבני' היה סבור שהם שמורים מגנבי ונורא כמבוא' במרדכי פרק המפקיד סי' רה שכיפת אבנים בחזקת שימור משניה' א"כ יפה עשה שפנה להציל שלו שמונח במקום סכנה ולא עלה על דעתו שיבקע חומת הכיפה גם יפה כתב השואל בשם רב אחד שמעולם לא נשתעבד לחלל יוה"כ בהוצאה מכיפה למקום האסו' חצר שא"מ ומה שהשיב עליו השואל הנ"ל שהי' לו לומר כל המציל אינו מפסיד ליתא כי טוב להניח הכיפה סגורה ולא להשליט שם ידי זרים כו' גם מ"ש דבמקום מצות הצלת משכון יש להתיר שבות דשבות תמוהים דבריו וכי הוטל עליו יות' מאלו היו הבעלי ממון בעצמם פה לא היו רשאים ולצוות בפירוש להוצי' לחצר שא"מ ואיך יתחייב שומר שלהם משום מצו' להטיל ממון חבירו ומ"מ עיין בזה בא"ח סי' שלד במג"א סק"ג ענ"ד ע"ש:
ה סָעִיף ג דדילמא עובדי כוכבי' נכנסו וגנבו. ע' בתשו' חוט השני סי' פא שכתב המעיין בב"י יראה דהיינו דוקא היכי דשכיחי גנבי שכתב וז"ל דשמא נגנבו ע"י עובדי כוכבי' המחזירים לגנוב כלים שבבתים ושבחנויות קודם שישרפו וחייב לשלם אא"כ אותם עובדי כוכבי' המחזירי' הם לסטים מזויינים עכ"ל הרי שכפל בלשונו עובדי כוכבי' המחזרים ור"ל שכן מצוי בשעת שריפה להיות עובדי כוכבים מחזרים אחר גניבות כיון דטרידי אינשי בדליקה ואין נותנין לב עליה' אבל בלא"ה לא חיישינן לגנבי ולא מחייבינן לשומר על ספק גניבה וכמ"ש לעיל ס"ס רצ"ח בהגה עכ"ד ע"ש עוד. ולכאורה צ"ע ממ"ש התה"ד סי' שנג הובא בסמ"ע לעיל סי' רצא ס"ק יב ע"ש ואפשר דס"ל כמהרח"ש ח"ח סי' פט הביאו בשו"ת זכרון יוסף סי' א אות יב שהשיג על תה"ד הנ"ל וכתב דיכול המוחזק לומר קים לי ע"ש. וע' בנה"מ מ"ש בדברי רמ"א אלו ומסיק דלפי מ"ש הש"ך סק"ד דהעיקר כהפוסקים דבגניבה באונס פטור גם כאן פטור והוא פשוט:
ו סָעִיף ד זאב א' אינו אונס. עיין בתשובת נו"ב ס"ס נ"ו שכ' דשומר חנם אולי גם גבי זאב א' פטור שלא אמרו אלא אינו אונס אבל לא אמרו שהוא פשיעה ע"ש ועיין בקצה"ח סק"ג:
ז סָעִיף ח שהיה לו להציל. ע' בתשובת בית אפרים חח"מ סימן ל"ה שכתב הדבר ברור דהא דקיי"ל ש"ש שהיה יכול לקדם ברועים ומקלות ולא קידם חייב שכן הדין אף אם הודיע לבעלים שהם יקדמו ויקימו עליו רועים אם אין הבעלים רוצים לקבל עליהם טורח זה הש"ש חייב ע"ש:
ח סָעִיף י ובא זאב וטרף. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע ס"ס ב' שהגיה שצ"ל ובאו זאבים וטרפו כו' משום דהא קיי"ל לעיל ס"ד דזאב א' אינו אונס וכן ברמב"ם כתוב בהאי דינא זאבים ע"ש:
א סָעִיף א י"א כו'. כמו טובל בציר פ"ה וע"ל סי' קפ"ה ס"א:
ב סָעִיף א ראובן כו'. אע"ג שמתחלה לא ירד אדעתא דאגרא כיון דלסוף א"ל ראובן שהמותר יהיה שלו ושתק שמעון נעשה ש"ש מידי דהוי אשומר אבידה לרב יוסף ואף רבה ל"פ אלא משום דלא חשיב ההוא הנאה פורתא כמ"ש תוס' ואמרי' במתני' דפ"ב מה יהא בדמיהן כו' ואמרי' בגמ' שם אף שלא נשתמש בההוא הנאה כו' ואף ר"ע ל"פ אלא משום דלא משתמש בהן וכן בספ"ג שם אצל שולחני כו' ואף ששתק שמעון וכמ"ש בב"ב קל"ח א' בשתק ולבסוף צווח כ"ע ל"פ כו'. שם:
ג סָעִיף ב ש"ש כו'. מתני' וגמ' בכמה מקומות:
ד סָעִיף ב וי"א כו'. עתוס' דב"ק נ"ז א' ד"ה כגון כו' והרא"ש שם: (ליקוט) וי"א כו'. תוס' דב"ק נ"ז א' ד"ה כגון כו' הרא"ש שם והביא ראיה מירוש' פ' בתרא דשבועות ר"א בשם ר"י נאמר שמירה כו' ע"ש אבל כל ראיותיהם אינו מוכרחין וגם תוס' מסיים ודוחק גם הג"מ חולק וכ' דכל אונס גמור פטור וכ"פ ביש"ש ע"ש סי"א שהאריך בזה וגם דברי השאלתות צע"ג ומ"ש הטור ב' הירוש' אפי' הקיפוהו חומה של ברזל כו' ליתא בירוש' ועיש"ש שם ודו"פ (ע"כ):
ה סָעִיף ג אם נפלה כו'. דהוה כמו טבעה ספינתו בים שם מ"ג א' וכמש"ש צ"ג ב' רועה כו' אלא אומדין כו' ה"ל לקדם כו' וז"ש אם לא כו':
ו סָעִיף ג ודוקא כו'. ב"י:
ז סָעִיף ה יש מי כו'. כמ"ש אומדין אותו כו' וכנ"ל:
ח סָעִיף י בין כו'. דמש"ש לא דעל כו' לרבה הוא דקאמר ולא קי"ל כרבה דאמרי' שם ר"ח ורבר"ה כו' וכן ר"פ:
ט סָעִיף י בין כו'. אע"ג דאמרי' שם א"ה אמאי כו' ומוקמי' דשמע כו' היינו לאביי כשיטתו שם ל"ו ב' אבל אנן קי"ל כרבא שם וכמש"ל סי' רצ"א ס"ט. רי"ף שם:
י סָעִיף י וי"א כו'. דס"ל דאתיא ככ"ע דאפשר אם היה שם היה בורח וכמש"ש ק"ז א' דהוה מקיים גם את כו'. וכ"פ הרא"ש שם ועי"ל כו' ועתוס' ע"ח א' ד"ה הוחמה כו':
יא סָעִיף יב אפי' כו'. ר"ל בזה קושית תוס' שם ד"ה סיגפה כו':
יב סָעִיף יג תקפתו כו'. כמש"ש ל"ו ב' ואע"ג דהאי אוקימתא דוקא אליבא דאביי דוקא אבל לרבא א"צ כ' הרמב"ן היינו משום דאביי ורבא פליגי אליבא דרבה ורבה קאמר כאן מאי ה"ל למעבד אבל אנן קי"ל כר"פ כמ"ש בסי"א ה"ל שלא להניח לעלות וערא"ש שם: (ליקוט) תקפתו כו'. עבה"ג וערא"ש במתני' שם ב' הראב"ד וכמ"ש בסי' רצא סי"א ע"ש וזהו לס' הראב"ד דגמ' לא איצטריכא אלא לאביי דלרבא וכי יאחזנה כו' לכך פריך לאביי אבל תוס' שם כ' דלרבא פשיטא ליה דמיירי בתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה אבל לאביי ק' א"כ סיפא העלה נמי לפטור כיון דעלייתו אין פשיעה שהעלה למרעה כו' ומשני דשם מיירי דגם הנפילה בלא תקפתו ע"ש בד"ה א"ה כו' וז"ש הרי"ף ואוקימנא כו' דלפי' הרמב"ן ל' ואוקימנא לא אתי שפיר (ע"כ):
יג סָעִיף יד או כו' אע"פ כו'. גמ' שם וכנ"ל:
יד סָעִיף טו העלה כו'. שם וכרבא וכמש"ש מתיב רמי בר חמא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.