א הַמַּשְׂכִּיר לַחֲבֵרוֹ בַּיִת אוֹ חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת לִזְמַן קָצוּב, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וּלְהוֹצִיאוֹ תּוֹךְ זְמַנּוֹ, אֲפִלּוּ נָפַל בֵּיתוֹ שֶׁל מַשְׂכִּיר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לָדוּר בּוֹ, וַאֲפִלּוּ הֶעֱנִי וְצָרִיךְ לְמָכְרוֹ לְאַחֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ, וְהַמִּקָּח קַיָּם, וְלוֹקֵחַ צָרִיךְ לְהַנִּיחוֹ בְּיַד הַשּׂוֹכֵר עַד שֶׁיַּשְׁלִים זְמַנּוֹ. וְאִם הָיָה מֻשְׂכָּר (מְמֻשְׁכָּן) בְּעִנְיַן שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לִפְדּוֹתוֹ לְעוֹלָם אִם לֹא מְכָרוֹ, יָכוֹל לְמָכְרוֹ וּלְהוֹצִיאוֹ מִיָּד (הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל). הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיּוּכַל לְהוֹצִיאוֹ לְצָרְכּוֹ, וּמְכָרוֹ, אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן רנ"ז). וְאִם הִקְדִּים לוֹ הַשָּׂכָר, אֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה זְמַן כָּל הַשְּׂכִירוּת שֶׁהִקְדִּים לוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא קָצַב לוֹ זְמַן, אֲפִלּוּ הָכִי מִסְּתָמָא שָׂכְרוֹ נֶגֶד מָעוֹתָיו (בֵּית יוֹסֵף). הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, וּבְתוֹךְ הַזְּמַן רוֹצֶה לִבְנוֹתוֹ, אֵין יָכוֹל לְכֹפוֹ לָצֵאת אֲפִלּוּ לְבַיִת יָפֶה מִמֶּנּוּ, גַּם לְהַכְנִיס פּוֹעֲלִים לַבַּיִת לִבְנוֹתוֹ. מִיהוּ, מְבַקְשִׁים מִן הַשּׂוֹכֵר לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין (מָרְדְּכַי רב"ב).
ב אִם חָזַר אַחַר שֶׁהִשְׂכִּירוֹ לְזֶה, וְהִשְׂכִּירוֹ אוֹ מְכָרוֹ לְגוֹי אוֹ אַנָּס שֶׁהִפְקִיעַ שְׂכִירוּת הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַשְׂכִּיר לוֹ בַּיִת אַחֵר כְּמוֹתוֹ; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג מִשְׁכְּנוֹ לִשְׁנַיִם יְדוּעִים, בְּכָךְ וְכָךְ לְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִפְדֶּנּוּ, וְחָזַר וּמְכָרוֹ לְאַחֵר, אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְקַחְתּוֹ מִיַּד הַמַּלְוֶה תּוֹךְ הַשָּׁנָה; אֲבָל אַחַר הַשָּׁנָה יָכוֹל לְקַחְתּוֹ.
ד הִשְׂכִּיר לוֹ לְלִינָה, אֵין פָּחוֹת מִיּוֹם אֶחָד; לִשְׁבִיתָה, אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי יָמִים; לְנִשּׂוּאִין, אֵין פָּחוֹת מִל' יוֹם.
ה הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ סְתָם, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ ל' יוֹם מִקֹּדֶם כְּדֵי לְבַקֵּשׁ מָקוֹם, וְלֹא יְהֵא מֻשְׁלָךָ בַּדֶּרֶךְ, וּלְסוֹף הַשְּׁלֹשִׁים יֵצֵא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּימוֹת הַחַמָּה; אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ, מֵהֶחָג וְעַד הַפֶּסַח.
ו קָבַע לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הֶחָג, אִם נִשְׁאַר מֵהַשְּׁלֹשִׁים יוֹם אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד מוֹצָאֵי הַפֶּסַח, וְהוּא שֶׁיּוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִקֹּדֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בָּעֲיָרוֹת; אֲבָל בִּכְרַכִּים, אֶחָד בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִקֹּדֶם. וַחֲנוּת, בֵּין בִּכְרַכִּים בֵּין בָּעֲיָרוֹת, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ י"ב חֹדֶשׁ מִקֹּדֶם. וּבַחֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְצַבָּעִין, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ ג' שָׁנִים מִקֹּדֶם (טוּר).
ז כְּשֵׁם שֶׁהַמַּשְׂכִּיר חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ, כָּךְ הַשּׂוֹכֵר חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּעֲיָרוֹת, אוֹ מִקֹּדֶם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בִּכְרַכִּים, כְּדֵי שֶׁיְּבַקֵּשׁ שָׁכֵן וְלֹא יִשָּׁאֵר בֵּיתוֹ פָּנוּי; וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת, אֶלָּא יִתֵּן הַשָּׂכָר. הַגָּה: אוֹ יַעֲמִיד לוֹ אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם רוֹצֶה לְהַעֲמִיד אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אֵין הַמַּשְׂכִּיר צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ (בֵּית יוֹסֵף). וע"ל סִימָן שט"ז.
ח אִם שָׂכְרוֹ לִזְמַן קָצוּב, כֵּיוָן שֶׁכָּלָה הַזְּמַן יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּד, אֲפִלּוּ כָּלָה הַזְּמַן בְּאֶמְצַע יְמוֹת הַגְּשָׁמִים.
ט מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵין הַמַּשְׂכִּיר יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא הַשּׂוֹכֵר יָכוֹל לָצֵאת עַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ מִקֹּדֶם, אִם הוּקְרוּ הַבָּתִּים יֵשׁ לַמַּשְׂכִּיר לְהוֹסִיף עָלָיו, וְלוֹמַר לַשּׂוֹכֵר: אוֹ שְׂכֹר בְּשָׁוְיָהּ אוֹ תֵּצֵא; וְכֵן אִם הוּזְלוּ הַבָּתִּים יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר לִפְחוֹת הַשָּׂכָר, וְלוֹמַר לַמַּשְׂכִּיר: אוֹ שְׂכֹר לִי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו אוֹ הֲרֵי בֵּיתְךָ לְפָנֶיךָ. מִיהוּ, דַּוְקָא דְּהִתְנוּ הָכִי מִקֹּדֶם הַזְּמַן, וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר זְמַן הוֹדָעָה; אֲבָל אִם עָמְדוּ בִּסְתָם, מִסְתָמָא דַעְתָּם הָיָה עַל הַשָּׂכָר הָרִאשׁוֹן. הַגָּה: וְכֵן אִם שָׂכְרוֹ לִזְמַן קָצוּב, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיַקְּרוּ הַבָּתִּים אוֹ הוּזְלוּ, אֵינָן יְכוֹלִין לְשַׁנּוֹת רַק כְּפִי שֶׁהִתְנוּ (הָרֹא"שׁ כְּלָל א'). מִי שֶׁשָּׂכַר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ וְנַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ, אֵין יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הַבַּיִת. וְאִם אָמַר לֵהּ מִתְּחִלָּה שֶׁאֵינוֹ מַשְׂכִּיר לוֹ רַק מִשּׁוּם שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ, וְנַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ, יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל דף נ"ט ע"א מִדָפֵּי הרי"ף ד"ה כְּאַרְיָא אַרְבָּא).
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהִשְׂכִּירוֹ סְתָם. אֲבָל אִם הִשְׂכִּירוֹ לִזְמַן יָדוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיַקְּרוּ הַבָּתִּים אוֹ הוּזְלוּ, אֵינָם יְכוֹלִים לֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ.
יא נָפַל בֵּית הַמַּשְׂכִּיר שֶׁהָיָה דָר בּוֹ, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהוֹצִיא הַשּׂוֹכֵר מִבֵּיתוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: אֵינוֹ בָּדִּין שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי עַד שֶׁתִּמְצָא מָקוֹם וַאֲנִי מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁאֵין אַתָּה בַּעַל זְכוּת בְּבַיִת זֶה יוֹתֵר מִמֶּנִי. וְדַוְקָא בְּשׂוֹכֵר סְתָם, אֲבָל בְּשׂוֹכֵר לִזְמַן יָדוּעַ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ תּוֹךְ זְמַנּוֹ.
יב נָתַן הַבַּיִת לִבְנוֹ לִשָּׂא בּוֹ אִשָּׁה, אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ נַעֲשֶׂה חָתָן בִּזְמַן פְּלוֹנִי וְהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם וְלֹא הוֹדִיעוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ. וְאִם עַכְשָׁיו נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשָּׁה וַהֲרֵי הוּא נוֹשְׂאָהּ מִיָּד, הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיאוֹ; שֶׁאֵינוֹ בָּדִּין שֶׁיְּהֵא זֶה יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וּבֶן בַּעַל הַבַּיִת יִשְׂכֹּר בַּיִת שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ חֲתוּנָה.
יג מָכַר הַבַּיִת, אוֹ נְתָנוֹ אוֹ הוֹרִישׁוֹ, אֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם ל' יוֹם, אוֹ מִקֹּדֶם י"ב חֹדֶשׁ. שֶׁהֲרֵי הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר לוֹ: אֵין כֹּחֲךָ יוֹתֵר מִכֹּחַ זֶה שֶׁזָּכִיתָ בְּבַיִת זֶה.
יד מָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁיֵּשׁ לָהֶם רֹאשׁ שָׁנָה קָבוּעַ לִשְׂכִירוּת הַבָּתִּים, וּרְאוּבֵן שָׂכַר בַּיִת מִשִּׁמְעוֹן לְשָׁנָה אַחַת, וְאַחַר שֶׁכָּלְתָה הַשָּׁנָה נִשְׁאַר בַּבַּיִת חֹדֶשׁ אֶחָד וְלֹא דִבְּרוּ זֶה עִם זֶה כְּלוּם בִּשְׂכִירוּת שָׁנָה הַבָּאָה, וְרָצָה רְאוּבֵן לָצֵאת מֵהַבַּיִת וְשִׁמְעוֹן מְעַכֵּב עַל יָדוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת עַד תַּשְׁלוּם שָׁנָה שְׁנִיָּה, הַדִּין עִם שִׁמְעוֹן. הַגָּה: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ דָרִים בְּבַיִת וְהָיוּ חוֹלְקִים עַל הַבַּיִת, וְאַחַר כָּךְ נִתְחַיֵּב אֶחָד בַּדִּין, צָרִיךְ לָצֵאת אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַחֹרֶף, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ חֲבֵרוֹ מִקֹּדֶם (עַיֵּן בְּבֵית יוֹסֵף).
טו הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לְשָׁנָה בִּסְכוּם יָדוּעַ וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לְחֳדָשִׁים, נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. הִזְכִּיר לוֹ חֳדָשִׁים וְשָׁנָה, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: דִּינָר לַחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר בְּשָׁנָה, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר לְשָׁנָה דִּינָר בְּכָל חֹדֶשׁ, הֲרֵי חֹדֶשׁ הָעִבּוּר שֶׁל מַשְׂכִּיר, שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ. הַגָּה: אֲבָל מִי שֶׁשָּׂכַר מְלַמֵּד לִבְנוֹ וְאָמַר לֵהּ שְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת כָּאֵלּוּ, וְהַמְלַמֵּד לָמַד עִמּוֹ חֹדֶשׁ הָעִבּוּר, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ חֹדֶשׁ הָעִבּוּר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תרמ"ה).
טז בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר: לִזְמַן הִשְׂכַּרְתִּיךָ, וְהַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר: לֹא שָׂכַרְתִּי אֶלָּא סְתָם אוֹ לִזְמַן אָרֹךְ, עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה; וְאִם לֹא הֵבִיא, בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵת וּמוֹצִיאוֹ מִן הַבַּיִת. הַגָּה: וְכֵן בְּכָל סָפֵק שֶׁנּוֹפֵל בֵּין הַדָּר בְּבֵית חֲבֵרוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ (הַמַּגִּיד פ"ז דִּשְׂכִירוּת) ; אִם לֹא שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, דְּאָז נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ דְּלָקַחְתִּי (רַשְׁבָּ"א). וע"ל סִימָן שט"ו סָעִיף ג' (וּבְסִימָן שט"ז).
יז הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לִזְמַן, וְרוֹצֶה לְסָתְרוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, הַשּׂוֹכֵר יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו. וְאִם עָבַר וּסְתָרוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת אַחֵר אוֹ יַשְׂכִּיר לוֹ כְּמוֹתוֹ. וְאִם מֵעַצְמוֹ נָפַל, אִם אָמַר לוֹ: בַּיִת זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, אֵינוֹ חַיָּב לִבְנוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּנָאוֹ הַמַּשְׂכִּיר יָכוֹל לוֹמַר שֶׁלֹּא יָדוּר בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף מִדִּבְרֵי הָרַשְׁבָּ"א), אֶלָּא מְחַשֵּׁב עַל מַה שֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמַחֲזִיר לוֹ שְׁאָר הַשְּׂכִירוּת. וַאֲפִלּוּ הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר: אֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (בֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא בְּשֶׁנָּפַל כֻּלּוֹ, אֲבָל אִם הוּא קַיָּם, אֶלָּא שֶׁהוּא מְסֻכָּן לָדוּר בּוֹ, חַיָּב הַמַּשְׂכִּיר לְתַקְּנוֹ אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ שְׂכִירוּת מֻקְדָּם. וְאִם אָמַר לוֹ: בַּיִת סְתָם, וְנָפַל, חַיָּב לִבְנוֹתוֹ אוֹ יִתֵּן לוֹ בַּיִת אַחֵר. וְאִם הָיָה קָטָן מֵהַבַּיִת שֶׁנָּפַל, אֵין הַשּׂוֹכֵר יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוּי בַּיִת, שֶׁלֹּא הִשְׂכִּיר אֶלָּא בַּיִת סְתָם. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָפַל הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ וְלִתֵּן לוֹ בַּיִת קָטָן כַּזֶּה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף סוֹף פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל). אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: בַּיִת כַּזֶּה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת כְּמִדַּת אָרְכּוֹ וּמִדַּת רָחְבּוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה שֶׁהֶרְאָהוּ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לֹא הָיָה עִנְיַן דְּבָרַי אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לַנָּהָר אוֹ לַשּׁוּק אוֹ לַמֶּרְחָץ כַּזֶּה, אֶלָּא חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת כְּמִדָּתוֹ וּכְצוּרָתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נָאֶה בְּבִנְיָנוֹ וּבְקִשּׁוּטוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הַנַּ"ל). לְפִיכָךְ, אִם הָיָה קָטָן לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָּדוֹל; גָּדוֹל, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ קָטָן; אֶחָד, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם; שְׁנַיִם, לֹא יַעֲשֶׂנוּ אֶחָד. וְלֹא יִפְחֹת מֵהַחַלּוֹנוֹת שֶׁהָיוּ בּוֹ וְלֹא יוֹסִיף עֲלֵיהֶם, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. הַגָּה: נִשְׂרַף הַבַּיִת, דִּינוֹ כְּנָפַל (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי דְּמִשְׁפָּטִים סִימָן מ"ז). נִשְׂרַף כָּל הָעִיר, הָוֵי מִכַּת מְדִינָה וּמְנַכֶּה לוֹ מִן שְׂכִירוּתוֹ מַה שֶּׁלֹּא דָּר בּוֹ, בֵּין הִקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ אוֹ לֹא (שָׁם בַּמָּרְדְּכָי וְשָׁם בִּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי דְמִשְׁפָּטִים). הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְהוּא נָפִיל, אַדַּעְתָּא דְּלִבְנוֹתוֹ הוּא מוֹגִיר לֵהּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף סוֹף פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל).
יח הַמַּשְׂכִּיר עֲלִיָּה סְתָם, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עֲלִיָּה. אָמַר לוֹ: עֲלִיָּה זוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי בַיִת זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, הֲרֵי שִׁעְבֵּד בַּיִת לַעֲלִיָּה. לְפִיכָךְ, אִם נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה בְּאַרְבַּע טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר, חַיָּב הַמַּשְׂכִּיר לְתַקֵּן, וְאִם לֹא תִּקֵּן, הֲרֵי הַשּׂוֹכֵר יוֹרֵד וְדָר בַּבַּיִת עִם בַּעַל הַבַּיִת, וְנִכְנַס וְיוֹצֵא דֶרֶךְ פֶּתַח הַבַּיִת עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה. אֲבָל אִם נָפַל הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה, אֵין צָרִיךְ לִבְנוֹת לוֹ אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: בַּיִת זֶה. הַגָּה: אֲבָל אִם נָפְלָה הָעֲלִיָּה צָרִיךְ לִבְנוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהַבַּיִת קַיָּם (טוּר).
יט הָיוּ שְׁתֵּי עֲלִיּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, וְנִפְחֲתָה הָעֶלְיוֹנָה, דָּר בַּתַּחְתּוֹנָה. נִפְחֲתָה הַתַּחְתּוֹנָה, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יָדוּר בָּעֶלְיוֹנָה אוֹ בַּבַּיִת, לְפִיכָךְ, לֹא יָדוּר, וְאִם דָּר מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם.
כ מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: דָּלִית (פֵּרוּשׁ, גֶּפֶן מֻדְלֵית עַל אִילָן שֶׁפֵּירוֹתָיו אֲפַרְסְקִין) זוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי אֲפַרְסֵק הַזֶּה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, וְנֶעֱקַר אִילָן הָאֲפַרְסֵק מִמְּקוֹמוֹ; וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ לוֹ: חַיָּב אַתָּה לְהַעֲמִיד הָאֲפַרְסֵק כָּל זְמַן שֶׁהַדָּלִית קַיֶּמֶת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּכִי הַאי גַוְנָא שֶׁהָאֲפַרְסֵק עֲדַיִן בָּעוֹלָם, רַק שֶׁנֶּעֱקַר מִמְּקוֹמוֹ; אֲבָל אִי נִקְצַץ, לֹא מְחֻיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ אַחֵר. וְכֵן אִם נָפַל הַבַּיִת שֶׁתַּחַת עֲלִיָּה, וְאָמַר לוֹ: עֲלִיָּה שֶׁעַל גַּב בַּיִת זוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַעֲמִיד בַּיִת אַחֵר (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
א סָעִיף א המשכיר לחבירו בית כו'. עיין בתשובות רמ"א סי' י"ט ובתשו' רשד"ם סי' רפ"ב ורפ"ח ורצ"ב ורצ"ה וש':
ב סָעִיף א מקום לדור כו'. וה"ה אם חלה השוכר או אשתו אחרי גמר השכירו' אף דלא נכנס עדיין השוכר א"י המשכיר לעכב עליו שלא יכנוס כ"כ הר"ב מהרמא"י בתשובה סי' י"ט והאריך ע"ש:
ג סָעִיף א עד שישלים זמנו כו'. אבל יכול להשכירו לאחר תוך זמנו לכשיגיע הזמן תשובות מבי"ט ח"ב סי' שמ"ו וע"ש:
ד סָעִיף א ואפי' לא קצב לו זמן. עיין בסמ"ע ס"ק ב' עד ובדרישה כתבתי על ב"י דאי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קבוע קאי דומיא דרישא כו' והב"ח נמשך ג"כ אחר הב"י ונ"ל עיקר כהסמ"ע דאם לא כן מאי ראי' מייתי מהר"מ מהירושלמי (ועיין בהרא"ש בנדרים פ' השותפין ובספרי ש"ך סי' רכ"א ס"ק מ"ד) וכ"כ בס' מע"מ פ' השואל ומ"ש הסמ"ע שם ומיהו הדין י"ל נכון מצד עצמו ולפע"ד אינו נכון דהא אמרי' בריש פ"ק דר"ה (דף ז' ע"ב) המשכי' בית לחברו לשנ' מונה י"ב חדשים מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בא' באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה וכתבו התוספו' שם וז"ל ולא אמרינן הדמים מודיעים והרי הוא המעות מתנ' עכ"ל ואע"פ שיש לחלק דשאני התם כיון שא"ל לשנה זו שלשונו משמע שסותר ערך הדמים משא"כ הכא דאפשר כוונת לשונו היה כמו ערך הדמים מ"מ אין נ"ל לחלק דהא גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר קי"ל כחכמים דפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא ד' ע"ז ע"ב) דאין הדמים ראי' אפי' פלגא קורין לבקר צמד וכמו שנתבא' לעיל סי' ר"ך ס"ט בהג"ה והוא מדברי הרמ"ה בטור שם אלא אע"ג דאפש' כוונת לשונו הי' על הבקר אין הדמים ראי' ומכ"ש למ"ש ב"י בשם רשב"ם דאפי' רוב קורין לבקר צמד אין הדמים ראי' ע"ש ודוק:
ה סָעִיף א אפי' בית יפה ממנו היינו בבית זה אבל בבית סתם משמע לקמן בהג"ה ס"ז דיכול להוציאו לבית כמוהו:
ו סָעִיף ב או אנס שהפקיע שכירות. עיין בתשובת רשד"ם סי' ש':
ז סָעִיף ה המשכי' בית לחברו סתם א"י להוציאו בו'. כ' הסמ"ע נראה דהאי סתם ל"ד דא"כ אחר יום א' או פחות יכול להוציאו כו' וראי' לזה ממ"ש מור"ם בהג"ה לעיל סי' רי"ב דהאומ' ידור פלוני בבית זה ולא קצב לו זמן אפי' שעה א' במשמע כו' עכ"ל אין משם ראי' דהתם נתן לו מעצמו אבל בשוכ' מחברו סתם לדירה מסתמא אינו שוכר פחות מל' יום ואין לדמות הענינים זה לזה דהא קי"ל סתם הלוא' ל' יום וסתם שאלה מיד כדלקמן ר"ס שמ"א והכי אמרי' ברפ"ק דר"ה (דף ז' ע"ב) המשכי' בית לחברו ואמר לשנה זו אינו פחות מל' יום ואפי' למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה שאני הכא דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין וכן משמע מפירש"י בפ' השואל דף ק"א ע"ב וז"ל ובשוכר סתם קאמר ואשמועינן דהשוכר סתם ולא פי' זמן הוי שכירות ל' יום כו' ואע"ג דרש"י פי' כך בס"ד דש"ס מ"מ משמע בש"ס דלא הדר בה מהך דסתם שכירות ל' יום וכן משמע מדברי הרמב"ם פ' שביעי מה' שכירות והמחב' לקמן ר"ס שי"ז וכמ"ש ע"ש (הג"ה וע"ל סי' רי"ב שהניח מחז"ל דברי הר"ב מור"ם בצ"ע וכ' שמדברי המרדכי מוכח שקנהו לגמרי לעולם לדירה) וממ"ש המ"מ בביאור דברי הרמב"ם הללו פ"ח דשכירות וז"ל ופי' סתם כגון ששכרו בכך וכך לחדש ולא פי' לו כמה חדשים כו' ג"כ אין ראיה דלא אתא אלא לאפוקי אם פי' לו לכמה חדשים דאז מוציאו מיד בלא הודעת ל' וכמ"ש הרמב"ם והמ"מ אח"כ וכדלקמן ס"ח ועכ"פ הוכרח להזכי' זמן דהיינו בכך וכך לחדש דאל"כ אין שייך שכירות דא"א להזכי' שכירות בלא זמן אבל אה"נ אלו שכרו בכך וכך לשבוע אע"פ שהודיעו ל' יום מקודם שנכנס לדור בו צריך לדור בו ל' יום ודוק ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' קי"ז ובתשובו' רשד"ם סי' רפ"ו:
ח סָעִיף ח אם שכרו לזמן קצוב כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' כ"ח:
ט סָעִיף ט מה שאמרנו כו'. עיין בתשו' ן' לב ס"ד דף ע"ד:
י סָעִיף ט וכן אם שכרו לזמן קצוב כו'. גם המחב' בעצמו כ' דין זה מיד אח"ז בס"י ע"ש ואגב שיטפא לא ראהו מור"ם ז"ל עכ"ל סמ"ע ולפע"ד ראהו וחדש כאן דקאי אדברי המחבר שכתב ואע"פ שעבר זמן כו' ר"ל שאע"פ ששכרו לזמן ודר בו אחר הזמן בסתם אע"פ שנתייקר או הוזל א"י לשנות ליתן בעד מה שדר יותר מהזמן כפי היוקר וכ"כ הריב"ש סי' תע"ה בשם תשובת רשב"א ודוק:
יא סָעִיף י ולא לגרוע. ואם מת השוכ' ורוצים היורשים לחזור ע"ל סי' של"ד:
יב סָעִיף יד מקום שנוהגין כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רצ"ו:
יג סָעִיף טו המשכי' בית לשנה בסכום ידוע כו'. והתחלת השנה לענין שכירות הבתים משמע מל' רשב"א שהביא הטו' והרב המגיד ור"ן וסמ"ע ס"ק כ"ב שהוא מר"ה דהיינו בא' בתשרי ואע"ג דאמרי בר"ה (ד' ז' ע"א) באחד בניסן ר"ה לחדשי' ולעבורי' ולתרומת שקלי' וי"א אף לשכירות בתים הא משמע התם דת"ק ס"ל דא' בתשרי הוא ר"ה לשכירו' בתים ואמרי' נמי התם (בעמוד ב') ות"ק דבריי' ות"ק דידן בניסן נמי מישכח שכיחי קיטרי אלמ' דלת"ק דבריי' ולתנ' דמתני' הוי א' בתשרי ר"ה לשכירות בתים כדמשמע בש"ס התם ופשיטא דקי"ל כת"ק וכתנא דמתני' ואין הלכה כי"א וכן מוכח דעת הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים שלא הביאו רק המשנה כצורתה ולא הזכירו שאחד בניסן הוא ר"ה לשכירו' בתים וכן משמע דעת כל הפוסקי' וא"כ המשכי' בית לחברו לשנ' מונה י"ב חודש מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בא' באלול עלתה לו שנה אבל אם עמד בב' באלול או יותר לא עלתה לו שנה ודר בו שנה שלימה דליכא למימר אדעת' דההי' שתא אגרי' דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין כן מוכח בש"ס ופירש"י שם ע"ש ועיין בתשובת ר"ד ן' לב ס"ב דף נ"א ובתשובת מהר"י ן' ל"ב ס"ב סי' כ"א דף ל"ג ועיין עוד בסמ"ע ס"ק כ"ב ועיין מ"ש בספרי ש"ך בי"ד סי' ר"ך ס"ק ט"ו:
יד סָעִיף טו הרי חדש העיבור של משכיר כו' בהרא"ש פ"ק דמציעא גבי תקפו כהן כו' ופ"ב דכתובות גבי תרי ותרי כו' משמע להדיא דדוקא משום דאין לשוכר טענת ברי אבל אי היה טוען ברי לי שאמרת לי בפי' בי"ב דינרים לשנה אע"פ שהשנה יהא מעוברת לא מפקינן מהשוכר ע"ש ואע"ג דמוכח בש"ס פ' המקבל ונתבאר לקמן סי' שי"ז ס"ג דאע"ג דהמלו' טוען ברי מפקינן מיני' מטעם קרקע בחזקת בעלי' קיימת שאני התם שידוע הפירות שאכל המלו' כמה הם רק שבא לזכות מכח שטוען ברי שהשכינו לג' שנים א"כ אמרי' קרקע בחזקת בעליה קיימת וה"ל כאילו הפירו' עדיין ברשו' הלוה כיון שהפירו' באים מגוף הקרקע וידוע כמה היו ולא מהני טענת ברי של המלוה משא"כ הכא דכשטוען השוכר ברי א"כ מעולם לא הי' בקרקע זו פירות י"ג דינרי' ול"ש כאן כלל לו' קרקע בחזקת בעליה קיימת דנהי דקרקע הוא של המשכי' מ"מ אפש' דמתחל' לא הי' בה פירו' רק י"ב דינרין וא"כ השוכר שטוען ברי הוא מוחזק וא"כ שפיר מוכיח הרא"ש פ"ק דמציעא מהך דרב נחמן דל"מ תפיס' מספיק' אלא דפריך בש"ס פ' המקבל מרב נחמן דאמר בספיק' קרקע בחזקת בעליה קיימת א"כ ה"ל הפירו' כאלו הן ברשות המשכי' וא"כ ה"ה במלו' אף דטוען ברי כיון שהפירות ידועי' ה"ל הפירות כאלו הן ברשות הלוה כן נ"ל ברור ודוק היטיב (הג"ה וכ"כ בספרו תקפו כהן ע"ש) ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ה וכ' רש"י כו' וכ"כ הרא"ש שם והיינו דוק' במקרקעי אבל במטלטלי כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' השואל ואע"ג דכ' הרא"ש בפ"ק דמציע' ובפ"ב דכתובו' דאף במטלטלי ל"מ תפיס' בספיק' רק כשטוען ברי נ"ל דהיינו דוק' שלא ברשו' אבל תפס ברשות מהני תפיסה אף בספיק' וכמ"ש הרא"ש ספ"ק דבכורות בשם הרמב"ן וכ"כ בעה"ת שער ס"ח בשם הרמב"ן שפי' דברי הרי"ף דלעיל פ' השואל דמהני תפיס' במטלטלי' בתפס ברשו' ע"ש ובהכי ניחא הא דכ' הרא"ש בס"פ השואל גבי אושלן מרא למרפק פרדיסי דמהני תפיס' למרפק כל פרדיסי דאית ליה כיון שהשואל מוחזק דהא התם אינו טוען ברי א"ו שאני התם כיון שתפס ברשות כן נ"ל ודוק:
טו סָעִיף טו שהקרקע בחזקת בעליה. כ' בהגהות אשרי ס"פ השואל המשכי' בית לחברו עד אדר זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני או השכי' עד סוף אדר זה אומר עד סוף אדר ראשון וזה אומר עד סוף אדר שני חולקי' ביניה' מא"ז עכ"ל ונ"ל שיצא לו להא"ז כן מהתוספת' אבל לפע"ד לא קי"ל כתוספתא וז"ל התוספתא פ"ח דבבא מציעא המשכי' בית לחברו לשנה בי"ב זהובים ה"ז מחלקן כל ימות השנה עד אדר נתעבר' שנה זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני חולקין ביניהם עד סוף אדר זה אומר עד סוף אדר ראשון וזה אומר עד סוף אדר שני חולקים ביניהם עכ"ל התוספתא ונראה דהך תוספתא אתיא כרשב"ג ור' יוסי דס"ל בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש יחלקו חדש העיבור ולא ס"ל קרקע בחזקת בעליה קיימת ולכך קתני בתוספת' גם בריש' די"ב זהובים לשנה חולקים אבל למאי דקי"ל כר"נ די"ב זהובים לשנה כולו למשכיר אלמא דהיכא דאיכא ספיקא כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעליה קיימת וכדאי' בש"ס פ' המקבל להדיא דהלכה כר"נ וכ"פ כל הפוסקים א"כ בזה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני כולו למשכיר ויש לתמוה על הא"ז היאך פסק דלא כר"נ ונראה דא"ז לטעמי' אזיל דכתבו בהגהות אשר"י פרק אלו מציאות משמו דדוקא היכא דאין הדבר ידוע כו' אבל היכא דאין הדיין יכול לידע מחמת שעלתה ההלכה בתיקו פי' ר"ח דהוי ספק וחולקין כו' עכ"ל א"כ דוקא בי"ב דינרים לשנה דינר לחדש דה"ל בעצמו מסופק ואין שום אדם יכול לידע כוונתו הוא דאמר ר"נ קרקע בחזקת בעליה עומדת אבל בהשכירו עד אדר דאין הלשון מסופק אלא דאנן לא ידעינן אי אדר ראשון עיקר או אדר שני וכן פליגי באמת ר' מאיר ור' יהודה בנדרי' ס"פ קונם יין בנדר עד אדר אי אסו' עד אדר ראשון או אדר שני אי אדר א' עיקר אי אדר ב' ויש פוסקים כר"מ ויש פוסקים כר' יהודה וכמו שנתבא' בי"ד סי' ר"ך (ועיין מש"ש ס"ק י"ז) הילכך כיון דהוי פלוגת' דרבוותא חולקין ולפ"ז לדידן דקי"ל בפלוגתא דרבוותא המוציא מחבירו עליו הראיה וכדלעיל סי' כ"ה וקל"ט ודלא כר"ח א"כ הכא המשכיר הוא מוחזק דקרקע בחזקת בעליה קיימת והשוכ' ה"ל המע"ה ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכי':
טז סָעִיף טז בעה"ב נשבע היסת ואע"פ שהוא מודה מקצת מ"מ כיון דחולקים על הדיר' דינו כקרקע דאין נשבעין רק היסת דשכירות קרקע כקרקע לענין אונא' כדלעיל סי' רכ"ז סל"ב וכן לענין קניה לעיל ר"ס ק"ן בהג"ה וסי' קצ"ה ס"ט וכן לענין שאר דברים וכן מוכח בה' המגיד פ"ה מה' טוען דין ה' שטעם דברי הרמב"ם אלו הוא שאינו נשבע [אלא] היסת אע"ג שמ"מ מפני שדינו כקרקע שכ' שם על דברי הרמב"ם והמחב' דלעיל סי' צ"ה ס"ג וז"ל זה נראה פשוט דשכירות קרקע אחר הזמן חוב גמור הוא כיון שמחלוקתן בדמים הוא שאם הי' מחלוקתן שזה אומר יש לדור בו עדיין והלה כופר ה"ז תביעת קרקע ואין כאן אלא היסת וכן מבואר פ' שביעי מה' שכירות לפי ששכירו' קרקע ה"ה כקרקע כו' עכ"ל ולא תמצא בפ' שביעי מה' שכירות שיהא מוכח ממנו ששכירות קרקע ה"ה כקרקע לענין מ"מ רק דברי הרמב"ם אלו שהעתיק המחב' כאן ודוק:
יז סָעִיף טז ומוציאו מן הבית ל' ה"ה ג"ז מהטעם האמו' למעלה קרקע בחזקת בעלי' קיימ' וכן הדין בכל מלת' דלא עביד' לאגלויי כמו שיתבא' בפ' זה עכ"ל (ור"ל שם בפ' הזכי' הך דלקמן סי' שי"ז ס"ג) ולכאור' נרא' מדבריו דאם הי' כאן מלתא דעבידא לאגלויי כגון שהיו עדים יודעים לאיזה זמן השכירו לא הי' מוציאו מן הבית אבל באמת ז"א דלא אמרי' לקמן דבעי מילתא דלא עבידא לאגלויי אלא לענין להוציא ממנו מה שכבר אכל אבל לענין להניחו מכאן ולהבא אפי' במילתא דעבידא לאגלויי לא שבקינן ליה מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכדמוכח לקמן סי' שי"ז ס"ב ג' ד' וכמ"ש בסמ"ע ס"ק י"ב שם להדיא וכן משמע להדיא מדברי חדושי הריטב"א פ"ק דמציע' והילכך אפי' יש כאן עדים מוציאו מן הבית וצ"ל דגם הרב המגיד אלעלמא קאי היכא שכבר דר בו כה"ג ודוק:
יח סָעִיף יז ואם אמר ליה בית סתם ע' בתשובת ר"א ן' חיים סי' מ' דף ע':
יט סָעִיף יז וליתן לו בית קטן כו' ובבית זה א"י להוציאו ואפי' ליפה ממנו כדלעיל סעיף א' בהג"ה ע' בתשו' רשד"ם סי' רצ"ב:
כ סָעִיף יח אין צריך לבנות לו כו' ע' בתשו' רמ"א סי' ע"ז ובתשו' רשד"ם סי' רס"ח:
כא סָעִיף כ ודוקא בכה"ג שהאפרסק כו' עיין בתשובות ר"א ן' חיים סי' ל"ח:
א סָעִיף א המשכיר לחבירו בית כו' שכירות קרקע נקנה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה בין בק"ס כדין מכר כמ"ש הטור והמחבר בס"ס קצ"ב ובסי' קצ"ה ובר"ס שט"ו בטור ולאחר שנעשה לו אחד מהקנינים ה"ל כמכר דשכירו' ליומא ממכר הוא מ"ה אינו יכול להוציאו בשום צד עד שיכלה לו הזמן שהשכיר לו בקנין:
ב סָעִיף א ואפי' לא קצב לו זמן כו' כ"כ הב"י מדיוק דברי הטור שכ' כדברי המחב' והוא דהקשה למה ליה למיכתב ואם הקדים לו השכר כו' הא עדיפא מיניה אשמועינן בריש' דאפי' בלא הקדים לו שכר כלל אינו יכול להוציאו עד שיכל' זמנו וניח' ליה בזה דמ"ש ואם הקדים לו שכר כו' מיירי אפי' לא קצב לו זמן ובדריש' כתבתי על הב"י דאי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קצוב קאי דומיא דרישא וקאי גם כן אמכרו לאחר ואף דברישא כבר אשמועינן דאין המשכי' יכול להוציאו כלל וגם הלוקח מ"מ צריך השוכ' ליתן להלוקח השכירו' ולא להמשכיר ובסיפ' אשמועינן דאם כבר הקדים השוכ' השכר להמשכי' אין הלוקח יכול להוציאו עד שיכלה זמנו אף שאין נותן שכירות להלוקח כלל והן הן דברי הרא"ש ע"פ הירושלמי ע"ש ומ"ה נראה דקיצר המחבר כאן ולא כ' בפי' דאיירי אפי' בלא קצב לו זמן כיון דאינו מוכרע לו' כן מיהו הדין יכול להיות נכון מצד עצמו בלא הוכחה מהטור ועמ"ש בסמוך בס"ס:
ג סָעִיף א אינו יכול לכופו לצאת כו'. כעין זה כתב הטור והמחבר בסי' זה סי"ז ע"ש וכאן קמ"ל מור"ם דאפי' אם המשכי' רוצה לחזור ולבנות זה הבית בעצמו וליתן לו לדור בו אחר התקנה אפ"ה יכול השוכר לעכבו ועדיפא מיניה אשמועינן הט"ו בר"ס קס"ד בשנים דהיה לאחד בית ולהשני עליה וירד קרקעות העלייה למטה דכל שלא הגיע הירידה תוך י' טפחים דאז התחתון עדיין יכול לדור בביתו ע"י הדחק אין יכול לכפות לבעל העלי' לצאת אפי' לבית הטוב מזה עד שיתקן דירת ביתו דמצי למימ' לא בעינ' למטרח ביציא' וכניס' ומה לי שנים שיש לכל אחד חלק בו ומה לי זה ששכר והא ג"כ שכירו' ליומא ממכר הוא:
ד סָעִיף ב לעכו"ם או לאנס כו'. חייב להעמיד לו אחר בפרישה כתבתי דדוקא בעכו"ם ואנס שמוציאין להשוכר בעקיפין הוא דסגי להמשכי' כששוכר לו בית אחר לדור בו משא"כ כששכרו או מכרו לישראל אחר וכמ"ש הט"ו לפני זה בס"א:
ה סָעִיף ד לנשואין אין פחות מל' יום. כן הוא הגירסא הנכונה בהרמב"ם ובטו' לאפוקי מהספרי' שגורסין בטור בזה ז' ימים ועפ"ר:
ו סָעִיף ה המשכי' בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו כו'. נ' דהאי סתם ל"ד קאמ' דאל"כ אחר יום א' או או פחו' יכול להוציאו כשיאמ' המשכי' שאין דעתו הי' על יות' דקרקע בחזקת בעליה עומדת וראי' לזה ממ"ש מור"ם בהג"ה ר"ס רי"ב דאומ' ידור פלוני בבית זה ולא קצב לו זמן אפי' שעה אחת במשמע משמע דה"ה בשכירו' יד השוכ' על התחתונ' וכמ"ש בשם ת' הרא"ש אלא ר"ל שהשכי' לו וא"ל אתה תתן לי בעד שכירו' ביתי כל חדש כך וכך דאז השוכ' סומך ע"ז דיקח שכירתו כל חדש ולא יוציאנו מ"ה צריך להודיע ל' יום מקודם וכ"כ המ"מ בביאו' דברי הרמב"ם הללו שם בפ"ו דשכירו' ע"ש ודוקא בסתם משא"כ כשהוא לזמן ידוע יכול להוציאו אף בו ביום בלא הודעה רמב"ם שם:
ז סָעִיף ה בד"א בימות החמה כו' נ' דה"ק בימות החמ' מיום שבא וא"ל צא מביתי הב"ד א"ל צריך שתניחהו לדור בו עוד ל' יום שבתוך זה הזמן יבקש לו מקום אחר לדור בו והיינו דוקא כשבא להוציאו בימות החמה אז אין נותנין לו זמן יות' מל' יום ואח"כ יצא אבל כשבא להוציאו בימות הגשמי' אז אין אומרי' שיניחו לדור בו עוד ל' יום אלא א"ל שצריך שיניחו לדור בו עד הפסח וימות הגשמי' מתחילין מתחלת חג הסוכות ואין יכול להוציאו מביתו אא"כ הודיעו ל' יום קודם חג הסוכות שיצא שבהודע' ל' יום קודם התחל' ימי הגשמים ודאי סגי וע"ז מסיק וכ' שאם לא הודיעו ל' יום קודם התחלת חג הסכות אפי' אינו חסר אלא יום א' הוי דינו כאילו לא הודיעו קודם לכן כלל וצריך להניחו לדור בביתו עד הפסח והטע' דבימי הגשמי' קשה על האדם לטלטל נפשו מבית לבית ודרך בני אדם לשכור דירה א' לכל ימי הגשמים ומ"ה אין דירה מצויה לשכו' באמצע ימי הגשמי':
ח סָעִיף ו והוא שיודיעו שלשים יום מקודם. עפ"ר שם כתבתי דנ"ל הטעם כיון דלא הודיעו שלשים יום שלימים קודם החג ה"ל כאלו לא הודיעו כלל ומ"ה צריך להודעה חדשה שלשים יום קודם זמן יציאתו בתחלת ימות החמה ועמ"ש בדריש' מזה יות':
ט סָעִיף ו אבל בכרכי' כו'. דבכרכי' שכיחים בני אדם יות' וצר להם המקו' וקשה למצו' דירה לעת שירצו:
י סָעִיף ו ובחנות כו'. הטעם שהחנונים יושבי חנות דרכם להקיף להקונים מהן זמן רב וכשיבאו לשלם באים על פתח החנות לשלם לו וכשיצא משם לדור במקום אחר לא ידעי אנה ימצאוהו ומ"ה נותנין לו זמן י"ב חדש ובתוך זה הזמן יגבה חובו שהקיף לעבר ומה שימכור בהקפה מכאן ולהבא יודיע להקוני' שיבאו לשלם לו לאחר זמן זה במקו' פלוני ואי לא יעשה כן איהו אפסדא אנפשיה ובחנות נחתומין ושל צבעין שמקיפין לזמן ארוך יות' נותנים לו זמן לגבות הקפותיהן ג' שנים מקודם:
יא סָעִיף ז כך השוכר חייב להודיעו כו'. הב"י מסיק וכ' דהחנוני היושב בחנו' אינו יכול לצאת אא"כ יודיעו לבעל החנו' י"ב חודש מקודם כדי שבעל החנות יבקש לו חנוני אחר שישכו' ממנו חנותו דאותו חנוני לא יצא מהחנו' שהי' יושב בה עד שיגב' תחלה הקפותיו וזמן לזה הוא י"ב חודש וכנ"ל:
יב סָעִיף ז ה"ג ל' יום בעיירו' או מקודם כו'. וכן הוא שם ברמב"ם:
יג סָעִיף ח יכול להוציאו מיד והוא הדין דהשוכר יצא מיד בלי הודעה להמשכי' והטע' דהרי ידעו שיכל' הזמן והוי להו לדבר זה עם זה או עם אחרים באופן שידעו מקום דירתם מסוף הזמן והלא':
יד סָעִיף ט דהתנו הכי קודם הזמן כו'. פי' שהבע"ה יאמר להשוכר מכאן והלא' אם תרצ' לדור בביתי צריך אתה ליתן לי כך וכך לחדש כפי מה שנתיקרו הבתי' ואם לא תרצה ליתן לי כ"כ צא מיד וא"צ ליתן לו זמן ל' יום וז"ש אע"פ שעבר זמן ההודע' פי' שעברו הל' יום שצריכין להודיע המשכיר להשוכר שיצא יכול זה לו' לו צא מיד או תן שכירו' כפי שער היוקר שהוא לע"ע אבל אם כבר דר בו אין יכול להוציאו מידו כפי היוקר דלמפרע וז"ש אבל עמדו בסתם כו':
טו סָעִיף ט וכן אם שכרו לזמן קצוב כו'. גם המחבר בעצמו כ' דין זה מיד אחר זה בס"י ע"ש ואגב שיטפ' לא ראהו מור"ם ז"ל:
טז סָעִיף יא יכול להוציא השוכר מביתו כו'. נראה דהיינו דוקא כשכבר דר בו ל' יום אבל בתוך ל' הראשונים לשכירתו כיון דאין שכירות פחות מל' יום ה"ל כהשכירו לזמן דכ' המחב' אחר זה מיד דאינו יכול להוציאו בתוך זמנו:
יז סָעִיף יא עד שתמצא מקום כלו' שאמתין לך ל' יום בימו' החמה או עד חג הפסח בימות הגשמים עד שתמצא ותשתדל לך בזמן הזה מקום ואני אהי' מושלך בדרך בכל אלו הימים שתבקש לך דירה:
יח סָעִיף יב נתן הבית לבנו לישא בו אשה כו'. בטור כ' עוד ז"ל או שנתן ביתו לבנו וצריך אבי הבן את הבית לדור בו ושאם היה ידוע כו':
יט סָעִיף יג או מקודם י"ב חדש. פי' בכרכים כמ"ש לעיל ס"ו:
כ סָעִיף יד נשאר בבית חדש א' כו'. נראה דל"ד חדש א' אלא אפי' יום א' שכל שנכנס בשנ' השניה קצת זמן מה חייב לשלם לו השוכר בעד כל השנה אלא שהמעשה כך היה והיא תשובת הרא"ש כתב' הטו' סי"ג ע"ש:
כא סָעִיף יד הדין עם שמעון. ז"ל הטו' דכיון דרגילין לשכו' הבתים לשנה כבר שכרו כל השוכרי' ולא ימצא להשכיר' והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך כ"א חדש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בבית כמנהג העיר ששוכרים הבתי' לשנ' ונתחיי' בשכירו' שנה א' עכ"ל:
כב סָעִיף יד אע"פ שלא הודיעו חבירו מקודם. הטעם דה"ל למידע מעצמו דכשיתחיי' בדין לא יהיה ניחא לכשנגדו להחזיקו דדמיא עליה כארי' ארבא ועד כאן ג"כ לא החזיקו אלא עד שיצא זכותו לאור:
כג סָעִיף טו נתעברה לשוכר. בטור כ' ע"ז ז"ל וכ' הרשב"א ז"ל במה דברים אמורים דכשעמד בר"ה וא"ל שנה זו א"נ השנה דקי"ל דהוי כאומר שנה זו אבל אם אומר לו שנה אחת אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינן מעוברות עכ"ל והמחב' השמיטו וגם מור"ם לא הזכירו והוא מטעם שהב"י תמה על הטור שכתבו וכ' דהרשב"א גופא לא כ"כ אלא להלכה אבל למעשה כ' הרשב"א עצמו לנהוג כשאר גאונים קדמונים שלא חילקו בזה ועוד הביא הב"י והד"מ כמה דעות שלא חילקו בין שנה זו לסתם ואני הוספתי תמיה נוסף על תמיהת הב"י והוא דדברי רבינו בעצמו מ"ש כאן למ"ש בי"ד סי' ר"ך לענין נדרים סותרין זא"ז שכ' ז"ל היה עומד תוך השנה ואמר שנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר"ה כו' עד אמר שנה א' או שנה סתם אסור מעת לעת ואם שנה מעוברת אסור י"ג חדש מיום אל יום (והבאתי ל' הרשב"א דלמד מאיסור לממון ואיפכא וס"ל דשוין הן) וישבתי את הכל בסייעתא דשמיא בישוב נאה ומקובל ומוכח מיניה וביה והיא שכאן התחיל וכ' ז"ל בד"א שעמד בר"ה ואמר כו' ס"ל דכשעמד בר"ה ואמר שנה א' או שנה סתם יהי' זה מושכ' לך או אסור אז ודאי דעתו הי' דלא יהי' חדש העיבו' בכלל דאי הוה דעתי' ג"כ עליו הל"ל שנה זו אלא ודאי להכי דקדק לו' שנה סתם או שנה אחת לגלות דעתו שכונתו על סתם שנה דאינו רגיל להיות מעובר אבל בי"ד התחיל בעומד בתוך השנה כו' ועלה מסיק וכתב דאם אמר שנה אחת או שנה סתם כוונתו י"ג חדשים דבעומד באמצע השנה לא הוי מצי למימר שנה זו יהיה זה מושכר לך או אסור לך דא"כ הוה משמע דאין כוונתו רק עד כלות שנה זה דהיינו עד ר"ה והוא רוצה להשכי' או לאסו' שנה תמימה מ"ה הוצרך לו' שנה א' או שנה סתם ואף שבר"ן משמע שאינו מחלק בהכי דעת הטור הוא לפרש דברי הרשב"א כן כדי שלא יסתרו דבריו זא"ז ובזה מיושב כל התמיהות שהקשה הב"י וד"מ ואשר עוררתי וכנ"ל ועיין עוד בדרישה מ"ש עוד מזה וכן נראה לע"ד נכון לדינא ודוק:
כד סָעִיף טו השכי' לחדשי' נתעברה להמשכי' זהו פשיטא אלא משום סיפא נקטה א"נ ללמדינו בא דל"ת מאחר שחדש העיבו' אינו אלא למלאות חדשי הלבנה ה"ה כשישלם לו בעד כל י"ב חדש מהשנה ה"א גם חדש העיבור הבא למלאותן ולהשוותן יהיה בכללו קמ"ל:
כה סָעִיף טו הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר כו'. האי שנה דקאמ' מיירי דעמד בר"ה ואמר השנ' או שנה זו וכנ"ל להרשב"א דאז אם אמר שנה לחוד ולא חדש היה חודש העיבור בכלל וע"ד שכתבתי ובנ"י פרק השואל כ' הא דמספקא לן דוקא דכל הלשונות סמוכין הן זה לזה אבל אם אינן סמוכין זה לזה לכ"ע האחרון עיקר וכדאמרי' גבי שט"ח:
כו סָעִיף טו הרי חדש העיבו' של המשכי' כו'. ז"ל הטור דמספקא לן אי תפוס ל' ראשון או ל' אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת אפי' לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן השכירות עכ"ל וכ' רש"י דהטעם הוא משום שהספק לא עכשיו אחר שדר בו נולד אלא מתחלת החדש נולד והעמיד הקרקע מל חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר עכ"ל והיינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלים כל היכא דמספק' לן אי תפוס ל' ראשון או האחרון מי שתפס לא מפקינן מיניה (וע"ל סי' ר' ה"ז כאומר כור בל' סאה בסלע) והיינו דוקא במילתא דלא עבידא לגלויי. וכ"כ הטור והמחב' לעיל סי' שי"א בסס"ג ע"ש ובהגד"מ בסי' זה סט"ו:
כז סָעִיף טו שהקרקע בחזקת בעליה עומדת. עפ"ר שם כתבתי הטעם למה כ' כאן הכל מודים בזה ולעיל בסי' רי"ח באומר מדה בחבל הן חסר הן יתיר אני מוכר פליגי הגאונים ויש דס"ל דלעולם אין לו אלא כדין חסר ויתיר ע"ש:
כח סָעִיף טז לא שכרתי אלא סתם פי' והוי לך להודיעני ל' יום קודם בימי הקיץ כנ"ל בס"ה:
כט סָעִיף טז על השוכר להבי' ראיה. דהקרקע בחזקת בעליה עומדת:
ל סָעִיף יז אינו חייב לבנותו. ל' הטור וכ' הרמ"ה דאם יש בעציו ואבניו כדי ליקח או כד לשכור אחר יקח או ישכור וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאינו צריך כו' וטעמו דהרא"ש הוא דדוקא גבי משכיר לו חמור וא"ל חמור זה ומת הוא דאמרינן כן כמש"ר בסי' ש"י משום דבחמו' שמת אין לו תיקון להחיותו אלא למוכרו מ"ה כשאומ' חמור זה משועבד לו משא"כ בית שנפל דאין עומד למוכרו אלא להוסיף עליו ולבנותו מחדש והרי זה א"ל בית זה ור"ל כמות שהוא לא להוסיף עליו ולא ליתן לו בית אחר ע"ש באשר"י ובפריש' כתבתי דל"ת מחמו' שהתליע רגליו ושכרו לרכוב דג"כ באומר לו חמור זה שכר או לקח בדמיו ע"ש:
לא סָעִיף יז אלא מחשב על מה שנשתמש כו' וה"ה איפכא אם עדיין לא נתן לו כלום משלם לו כפי הזמן שדר בו וכ"כ בטור:
לב סָעִיף יז אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל כו'. ל' הטור דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד לתקן שעדיין נקרא בית אלא שמסוכן לדור בו הלכך חייב המשכיר לתקנה עכ"ל. ומ"ש המחבר אם יש בידו שכירות מוקדם אין זה כתוב שם בטור וגם ברמב"ם בספ"ה דשכירות לא מצאתיה ונראה דמ"ש אם יש בידו כו' ל"ד שהוא עדיין בעין בידו אלא ר"ל אם כבר קיבל שכירות יותר מלפי ערך הזמן שדר בו חייב המשכיר לתקנו מדמי אותו שכירות משא"כ אם לא קיבל יותר דהיה יכול המשכיר לחזור בו ולו' צא ושכור לך דירה אחרת מיהו אין לו טעם כ"כ דלכאורה כיון דשיעבד נפשו להשכיר לו בית זה ועדיין שמו עליו לתקנה:
לג סָעִיף יז אלא חייב להעמיד לו בית. כמדת ארכו ורחבו אבל א"צ להעמיד לו סמוך לנהר למרחץ ולשוק כזה כ"כ נ"י וכ' עוד דאפי' בית סתם או כבר נחית והתחיל לדור בבית גדול צריך לחזור וליתן לו בית גדול כאותו בית:
לד סָעִיף יז נשרף הבית כו'. בריש סעיף זה נתבאר דדין נפל הוא דמחשב לו מה שנשתמש כו' וא"כ ק' מאי זה שמסיק מור"ם וכ' ז"ל נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו הלא בלא נשרף כל העיר ג"כ מנכה לו משכירתו ויש לפ' בדוחק דמתחל' איירי בשכר לחבירו בית סתם ונשרף וקאמר דדינו כנפל ובנפל יתבאר בסמוך בסעיף זה דצריך להעמיד לו בית אחר וקאמר דה"ה בנשרף הבית כשהשכיר לו בית סתם ומטעם דא"ל מזלו גרם וע"ז כתב דבנשרף כל העיר א"צ להעמיד לו אחר דה"ל מכת מדינה כו' אלא דא"כ לא ה"ל למור"ם לסתום אלא לפ' ויותר נראה להגיה בהג"ה זו וכצ"ל נשרף הבית דינו כנפל וי"א דצריך ליתן לו כל שכרו מיהו אם נשרף כל העיר כו' ועד"ז כתוב בד"מ סי"ז וז"ל במרדכי כתוב בפ' האומנין (דף קמ"ב ע"א) דאם נשרף הבית דינו כנפל ע"ש וכן הוא בתשובת מהר"ם במיימוני ספר משפטי' סי' מ"ז אבל בסי' כ"ז כתוב בתשובת מיימוני בשם ריב"א דצריך ליתן לו כל שכרו מיהו אם נשרף כל העיר הוה מכת מדינה עכ"ל ועמ"ש בסי' שכ"א מדינים אלו (ולדעת מור"ם צ"ל דבכיון השמיט דעת י"א זו וכמ"ש שם):
לה סָעִיף יח המשכיר עליי' סתם כו'. לשון הטור מי שיש לו בית ועלייה על גבו והשכיר לחבירו את העלייה וא"ל עלייה זו אני משכיר לך ונפלה א"צ ליתן לו אחרת ונותן לו השכירות כפי הזמן שדר בו א"ל עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה מיהו אם ירצה יתן לו אחרת (פי' וא"צ לבנות לו דוקא זו) אבל אם א"ל עלייה זו שע"ז בית זה אני משכיר לך הרי שיעבד כו' ור"ל דאל"כ שע"ג בית זה למה לי' למימר אלא לשעבד הבית להעליי':
לו סָעִיף יח אם נפחת' העליי' בד' טפחים פי' ואז חסרה מקום תשמיש כלי א':
לז סָעִיף יח יורד ודר בבית ולא ידור למעלה ובתשמיש אותו כלי לבד שיחסר לו ידור למטה דאין אדם דר לחצאין בשני מקומות וגם דקדק לו' ודר בבית עם הבע"ה וכ"כ הטור ללמדינו דאין הבע"ה צריך לצאת מביתו וידור בו השוכר לחוד עד שיתקן לו עלייתו והוא איבעי' בגמ' ועפ"ר:
לח סָעִיף יח ונכנס ויוצא כו' פי' ולא אמרי' שיעלה בכניסתו ע"ג סולם לעלייתו כבראשונ' ומשם ירד למטה בבית:
לט סָעִיף יח עד שיתקן לו העליי'. בטור כ' בשם הרמ"ה דאין המשכיר חייב ליטפל בזה ולהוצי' עליו הוצאות אלא יתן להשוכר דירה למט' בביתו ואם צר להשוכר המקום יתקננו לעצמו אבל הטור חולק עליו ע"ש:
מ סָעִיף יח אבל אם נפל העליי' כו'. פי' ואפי' כולו ולא כב"י דפסק כהרמ"ה הביאו הטור דס"ל דא"צ המשכיר לבנותו אלא אם יפחת קרקעות העלייה שהוא תקרת הבית שעליו לתקנו ע"ש:
מא סָעִיף יט היו שם שתי עליות זו ע"ג זו פי' וא"ל המשכיר עלייה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך דכיון שא"ל ע"ג בית זה לא מצי למימר אם נפלה אזדא אלא הבית משועבד לה ואם השכיר לו העליונ' ודאי ירד לדור בעלייה תחתונה ולא למטה בבית דעליי' ג"כ בכלל בית הוא והמע"ה אבל אם השכיר לו התחתונה ונפלה מבעיא בגמ' אי אמרינן חד עלייה קיבל עליו לעלות ולדור בה ולא שנים או דלמא שם עלייה חד הוא:
מב סָעִיף יט ואם דר בו אין מוציאין אותו משם. משמע דה"ק מיד שהתחיל לדור למטה אין מוציאין אותו מהבית ועפ"ר:
מג סָעִיף כ דלית זו שע"ג אפרסק פי' דלית גפן המודלה ע"ג אילן של אפרסק:
מד סָעִיף כ חייב אתה להעמיד לו האפרסק הטעם דכיון שא"ל שע"ג פרסק זה שיעבד הפרסק להגפן המודלה ע"ג דומה לבית המשועבד' להעלייה שע"ג כשא"ל עלייה זו שע"ג בית זה וכנ"ל:
מה סָעִיף כ אבל אם נקצץ אין חייב להעמיד לו אחר. הטעם דכיון דא"ל שע"ג פרסק זה והרי אזדא דאין שם אפרסק עליו כיון דנקצץ ואין ראוי הוא לחזור ולנוטעה ומסיק מור"ם ז"ל וכתב דכן הדין בעלייה אם א"ל שע"ג בית זה כו' ונפל הבית והעלייה קיימת כגון שעומדת ע"ג קונדסין א"צ להעמיד לו בית אחר וכ"כ בטור בשם הרמ"ה דדימה אותן יחד ועפ"ר ודריש' מ"ש בביאור פלוגת' הטור עם הרמ"ה ודלא כב"י ודו"ק:
א סָעִיף א אפי' נפל ביתו של משכיר. והא דאמרו נפל ביתו של משכיר מצי אמר לא עדיפת מינא' היינו לענין זמן דהודעה אבל תוך זמן השכירות אפי' נפל ביתו אינו יכול להוציא עד הזמן ועב"י. ובתוס' פ"ק דב"ב דף ה' ע"ש שכתבו דגבי שוכר אמר פרעתי תוך זמנו ומשכיר אומר לא נטלתי דלכ"ע לא עביד אינש דפרע גו זימניה משום דשמא יפול ביתו של משכיר דא"ל לא עדיפת מינאי ע"ש ומשמע מזה דאפי' תוך זמן השכירות נמי אומר לא עדיפת מינאי. מיהו לפמ"ש הרב המגיד פ"ו משכירות דהא דבעי בפ' השואל דף ק"ב בשוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי דהיינו בשוכר סתם ותוך זמנו היינו תוך ל' יום של הודעה דזה הוי תוך זמנו ע"ש ועש"ך סי' שי"ז א"כ אפשר דתו' נמי הכי מפרשי לה מש"ה לא עביד דפרע דשמא יפול ביתו של משכיר:
ב סָעִיף א ואפי' לא קצב לו זמן. עסמ"ע שכתב מדיוק דברי הטור אינו נשמע כו' מיהו הדין יכול להיות נכון מצד עצמו בלא הוכחה ע"ש ובש"ך כתב ז"ל ונפענ"ד אינו נכון דהא אמרי' בפ"ק דר"ה דף ז' המשכיר בית לחבירו כו' ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא באחד באדר כיון שהגיע א' בניסן עלתה לו שנה וכתבו תוס' ז"ל ולא אמרינן הדמי' מודיעים והרי הוא המעות מתנה עכ"ל ואע"פ שיש לחלק דשאני התם כיון שאמר לשנה זו כו' מ"מ אינו נראה לחלק דהא גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר וקי"ל כחכמים דפ' הספינה דף ע"ז דאין הדמים ראיה אפי' פלגא קורין לבקר צמד כמו שנתבאר לעיל סי' רי"ו והוא מדשרי הרמ"ה בטור שם אלא אע"ג דאפשר כוונת לשונו היה על הבקר אין הדמים ראיה ומכ"ש למ"ש הב"י בשם הרשב"ם דאפי' רוב קורין לבקר צמד אין הדמים ראיה עכ"ל. ולפענ"ד דברי הרמ"א ברורים וכמו שיבואר לפנינו. הנה ר"פ המוכר פירות בפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצ' נגחן פריך וליחזי אי דמי רדיא לרדי' ומשני לא צריכא דאייקר בשרא וכתב הרשב"ם ז"ל לימא הדמים מודיעין ואפי' לרבנן דאמרי פרק המוכר את הספינה דאין הדמים ראיה ה"מ גבי מוכר את הצמד לא מכר את הבקר וכאוקימנ' בדוכת' דקרי לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרי לבקר צמר דכיון דלאו כ"ע קרי לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוא מהני דקרי לבקר בקר והלכך קאמר ליה מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר שהממע"ה והלכך על הלוקח להביא ראי' שהוא מאותן הרגילי' לקרא לבקר צמד אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודי רבנן דהדמים מודיעים כיון דידענין בודאי בהאי לוקח דרגיל לקרות וגם הדמי' מודיעים דכה"ג נמי אמרינן התם ה"ד אי דקרי ליה לצמד צמד כו' אלא דקרו לה נמי לבקר צמד כולה זבין אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שקורין לפעמים בקר אמרינן דכולה זבין כיון דידעינן בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמד כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעין דבקר עם צמד זבין וה"נ כיון דהאי גברא זבין לרדי' ולשחיטה והדמים מודיעין דלרדיא זבין ודאי כיון דאיכא מלת' דמוכחא הדמים ראיה עכ"ל ה"נ כיון דאין הלשון סותר מסתמ' שכרו נגד מעותיו ומ"ש הש"ך ממכר צמד אע"ג דפלגא קורין לבקר צמד וכמבואר ברמ"א סי' רי"ו סעיף ח' התם משום דהמוכר אומר ללוקח אנא לא קרינ' לבקר צמד וא"כ הלשון סותר והיכ' דהלשון סותר אין הדמים ראי' וכמ"ש הרשב"ם אכל היכא דאין הלשון סותר ודאי הדמים ראי' וכמ"ש הרשב"ם וכדמוכח להדי' בש"ס פ' הספינה דף ע"ז ואלא דקרו לה נמי לבקר צמדא כולה זבין וכן מבואר מדברי תוס' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"א) ד"ה אלא דקרו לבירה נמי בירה ע"ש: ומ"ש הש"ך ומכ"ש למ"ש הב"י בשם הרשב"א דאפילו הרוב קורין לבקר צמד אין הדמים ראי' התם משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואומר אני מן המיעוט והלשון סותר אבל הכא בלא קצב זמן דאין הלשון סותר הרי מבואר מדברי רשב"ם הנז' דכה"ג הדמים מודיעין וזה ברור. וכן מבואר להדי' מדברי הרמב"ן בחידושיו פ' המוכר הבית דף ס"ג גבי אומר תנו חלק לפ' בכור וז"ל ובספר המקח ראיתי לרבינו האי גאון ז"ל שהוא סובר דליתי' אלא במתנה אבל במכר לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא נוטל אבל שמעתת' דרבה פ' במכר נראה שהו' סובר דהתם כיון שהזכיר פלגא או מיצר ארעא דמינה פליג' אין מחשבין לפי חשבון הדמים בדקדוק אבל האומר חלק בקרקע שלי אני מוכר לך בנך וכך הכי קאמר חלק ששוה הדמים סך הללו אני מוכר לך ולפיכך אומר שאין הולכין בזה בכדי שאין הדעת טועה אלא לפי דמים נוטל בדקדוק ובחקירה וע"ש בסי' רצ"ג סעיף כ"ה כתב הרמ"א הך דרבינו האי גאון ע"ש וא"כ מה לי חלק מהקרקע מ"ל חלק מהזמן כיון דלא קצב לו זמן א"כ לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא שוכר ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הקשה בהא דכתב הרמ"א בלא קצב זמן דהדמים מודיעין מהא דכתב הרשב"ם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"א) ז"ל והדמים מודיעים ליכא למימר לר' יהוד' דאין אונא' לקרקעות ע"ש וה"נ בשכירות קרקע אין אונא' והיכי אמרינן הדמים מודיעין ע"כ מיהו נראה למ"ש תוס' שם להקשות על פי' רשב"ם דהא מה שאין אונא' לקרקעות אינו אלא מצד גזירת הכתוב ופירשו משום הכי אין הדמים ראי' לר' יהוד' דלפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר מה שהוא שוה כדאמרינן פ' מי שהי' נשוי כו' ע"ש וא"כ בשכירות קרקע אין דרך להרבות כל כך יותר ממה ששוה משום הכי הדמים ראיה ואע"ג דאין אונאה לשכירות קרקע זה אינו אלא מצד גזירת הכתוב ועוד נראה דהתם נמי דוקא משום דהלשון סותר אלא (דר' יהוד' סובר אפילו היכ' דהלשון סותר) דאפ"ה סובר ר' יהודה הדמים מודיעים אבל בקרקע כיון דאין אונא' לפי' רשב"ם או כפי' תוס' משום דעבידי לקנות קרקע הרב' ביותר מש"ה לא אמר ר"י בזה הדמים מודיעים אבל היכ' דאין לשון סותר ודאי על דרך הדמים הוא קונה ומוכר וכן מוכרח ממ"ש הרמב"ן בשם רבינו האי גאון גבי חלק לפ' דבמכר אמרינן הדמים מודיעים ומשמע דאפי' בקרקע כיון דקשי' ליה מהך שמעת' דרב' וכתב משום דהזכיר פלג' כו' ומשמע דבחלק אפי' בקרקע אמרי' הדמים מודיעים דאי נימ' דבקרקע לא אמרינן הדמים מודיעין א"כ מאי קשי' ליה מהך דרבה כיון דרבה בקרקע מיירי וע"ש בחידושי הרמב"ן במ"ש בשם ר"ח דבקרקע נמי יכול לו' סבור הייתי שתקנה כך וכך והרי הדמים ראיה ע"ש ואעפ"י שחולק שם על דברי ר"ח היינו בדין אחר שם בשם ר"ח אבל בחלק בקרקע מבואר שם דהדמים ראיה ומוכח דאפילו בקרקע כל שאין הלשון סותר אמרי' הדמים ראיה והנה בתה"ד סי' שכ"ג ראובן שכר את שמעון עבור עשרה זהו' שילך לו למדינה פ' כו' וחזר ועשה שליחותו ותובע מראובן ההוצאות השיב ראובן על ההוצאות לא הי' דעתו ובשביל כך קצבתי לך י' זהו' לשכרך אלמלא כך לא הי' ראוי לתת לך אלא ז' זהו' ושמעון טוען מנהג כל השוכרים כה"ג שיתנו לעולם הוצאות לבד השכירות תשובה ירא' דהדין עם ראובן מאותה טעם שהוא טוען דהדמים מודיעין שהרי שמעון מודה שאין ראוי לתת לו שכר גדול כ"כ בשליחות כזאת ואף על פי שגם ראובן מודה שמנהג סתם השוכרים שיתנו הוצאות מכל מקום יש לומר דהדמים מודיעין כו' קיימ' לן כרבנן כו' דאין הדמים ראיה הא מחלק באשר"י פרק המוכר פירות וכן בהגהת אשר"י פרק המניח בשם ר"ת דאפילו רבנן מודי דהדמים מודיעין היכא דאין מכחישין עיקר הלשון ונדון דידן נמי אין עיקר הלשון מוכחש כלל כו' וא"ת תיפוק ליה דהדין עם ראובן דהא גם לדברי שמעון יש כאן אונאה שהרי מודה הוא לראובן שאם הי' נותן לו הוצאות לא הי' ראוי לתת לו רק ז' זהו' בשכרו והוא שכרו ביו"ד וקי"ל דיש אונאה בשכירות הא ליתי' דהרמב"ם כת' להדי' דשכירות האדם אין בו אונאה אלא א"כ קבלן ונדון דידן שכירות דמים הוא ומהני דברי הרמב"ם יש נמי להוכיח דלא אמרינן דלא שייכי הדמים מודיעים לגבי שכירות פועלים או שלוחים משום דלפעמים הפועל צריכי ליה זוזי ומתרצ' בכל דהו והכי כת' בהגהת אשר"י דלעיל דגבי שכירות בתים וקרקעות לא אמרינן הדמים מודיעין לפי שדרך הוא לקנות ביוקר וא"כ גם אונאה לא הוי שייכי' ביה מה"ט ולא הוי צריך לרמב"ם לפרש הטעם משום דהשוכר את האדם כאלו קונה אותו לזמן ואין אונאה בעבדים כו' ע"ש ומבואר מדברי תה"ד נמי דהיכ' דאין הלשון סותר אמרינן הדמים מודיעין זולת מ"ש תה"ד להוכיח מדברי הדמב"ם דס"ל דגבי שכירות אדם לא אמרינן דלא קפיד בעה"ב ביותר או שכיר בפחות דא"כ לא הוי צריך לומר טעמ' דאין לו אונאה משום דה"ל כקרקע תיפוק ליה דלפעמים הפועל בכ"ד ניח' דלפעמים בעה"ב לא קפיד אלא מוכר דאמרינן בדמים מקפיד בעה"ב גם השוכר וקשי' לי דהא גבי קרקע כבר כתבו תו' דלפעמים אדם קונה ביוקר ואפ"ה צריך קרא דאין אונאה לקרקעות ואפשר דצריך קרא דאין אונאה לקרקעות אם נתאנה מוכר וכן מה שכתוב בשם הגהת אשר"י שכת' דלגבי שכירות בתים וקרקעות לא אמרינן הדמים מודיעין אינו מוזכר בהגהת אשר"י רק קניות בתים והוא מדברי תוס' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"א) שזכרנו ובתוס' לא כתבו אלא במכירת קרקע ומשום שדרך לקנותן ביוקר וכמו שהוכיחו מהאי דפרק מי שהיה נשוי בהאי גבר' דהוי מסקי ביה אלפי זוזי כו' ואי לא שקול אלפי זוזי כו' ומסתלק ע"ש התם במכירת קרקע מיירי אבל שכירות קרקע אינו מוכרח לומר ששוכרין ביוקר ועוד דלפי מה שכתבנו מדברי הרמב"ן דגבי קרקע נמי הדמים מודיעים היכא שאין הלשון סותר וא"כ בהאי דתה"ד דשם אין הלשון סותר א"כ אפילו נימ' דגבי פועל נמי עביד בעה"ב לשכור ביוקר נמי אמרינן הדמים מודיעים דהא בקרקע ודאי עבידי אינשי לקנות ביוקר ואפ"ה אמרינן הדמים מודיעין היכא דאין הלשון סותר ודו"ק:
ג סָעִיף ט שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו עמ"ש בזה בסי' שי"ט סק"א ושם הנחנו דין זה בצ"ע ואם השוכר כבר בבית קשה להוציאו וע"ש:
ד סָעִיף טו המשכיר בית לשנה כת' הרי"ף בתשובת שאלה ז"ל וששאלת ראובן השכיר ביתו לשמעון בחשבו שהשנה היתה מי"ב חדש ונמצאת השנה מעובר' ולא ידע מזה ראובן יורנו אם יש לו לתבוע שכירות החדש הנוסף אם לאו תשובה היודע והבלתי יודע שוין בזה הלא תראה מה שאמרה המשנה המשכיר בית לחבירו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר והנה שהעיבור לא נתחדש אלא אחר שנעשה שטר השכירות ואמרו נתעברה לשוכר וכך הדין עכ"ל הובא בשטה מקובצת:
ה סָעִיף טו אבל מי ששכר מלמד. כת' בד"מ ז"ל כת' הרשב"א בתשו' סי' תרמ"ה השוכר מלמד בשני דינרין לשנה כל חדש בג' פשיטין ונתעברה השנה אין האב חייב לשלם לו חדש העיבור ולא דמי לקרקע שבחזקת בעליה קיימת ועוד דמלמד שלמד עמו מדעתו אע"פ דגלי דעתיה דמחמת שכירות השנה לומד עמו א"צ לשלם לו ועוד שהמלמד בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו כלום עכ"ל. והנה מ"ש דלא דמי לקרקע שבחזקת בעלי' קיימ' לא הבנתי דודאי הפועל או המלמד הוא עצמו בחזקתו קאים וצ"ע ומ"ש שהמלמד בן חבירו שלא מדעת כו' זה הוא דעת הרשב"א דפוטר אבל דעת המרדכי פרק האומנין דמחייב משום דהוי כדין יורד לתוך שדה חבירו ועיין רמ"א סי' של"ה סעיף א'. ועיקר' דמלתא שסמך עליה רמ"א נראה דהוא מהך טעמ' שכ' הרשב"א לפי שלמד עמו מדעתו והיינו משום דגבי משכיר בית הרי השוכר דר בו שלא מדעת בעלים ומש"ה חייב לשלם השכירות אע"ג דמוחזק בשכירות כיון דבדיר' לא הוי מוחזק ה"ל תפס שלא ברשות אבל מלמד שלומד עמו מדעת אע"ג דדעת המלמד אדעת' דאגר' ה"ל תפס ברשות בגוף הפעול' ופטור מלשלם בעד חדש העיבור וה"ה כה"ג בשוכר משרת לשנה וא"ל שני לשונות והמשרת שרתו בחדש העיבור דפטור מלשלם בעד חדש העיבור כיון שמשרתו מדעתו. ור"פ האומנין בעי לה בש"ס היכא דבעה"ב אמר בארבע ושליח אומר בשלש' ופועלים אמרו כמו שאמר בעה"ב מאי אדיבודי' דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב או דלמ' אדיבוריה דבעה"ב קא סמכי ולא איפשט' ופסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וטור וש"ע סי' של"ג קול' לבעה"ב ואין צריך ליתן אלא שלש' ע"ש ולא אמרינן פועלים בחזקתן קיימ' וכמו בקרקע אלא דהיינו מטעמ' דאמרן כיון דפועלים עבדי מדעתן ה"ל תפס ברשות ועש"ך סי' שי"ז מיהו נראה דאם אין המלמד רוצה ללמוד בחדש העיבור צריך בעה"ב לשלם לו בעד י"ב חדש ואין בעה"ב יכול לו' עדיין צריך אתה ללמוד עם בני בחדש העיבור עד שישלם לו בעד חדש העיבור כיון דהמלמד הוי מוחזק בעצמו וה"ל דין קרקע בחזקת בעליה וא"כ כמו דאמרי' במשכיר בית לשנה דצריך השוכר לשלם בעד חדש העיבור ואפילו לשמואל דלית ליה קרקע בחזקת בעלי' אפ"ה בבא בתחלת החדש צריך לשלם שכרו דינר לחדש ולא הוי מוחזק בשכרו וכמ"ש בשטה מקובצת טעם הדבר בשם הר"ן ע"ש וביחוד הדברים עיין בקו' הספיקות כלל ז' וא"כ ה"ה הכא במלמד אם בא בתחלת החדש צריך בעה"ב לשלם בעד חדש העיבור ואם בסוף החדש כיון שלמד עמו מדעתו לא הוי דינו כדין קרקע וכמ"ש:
ו סָעִיף יז אבל כל זמן שלא נפל הראשון. כ' בנ"י פ' השואל לדעת הרמב"ם נראה דאפילו קודם שנפל יכול להוצי' וליתן לו אחרת שהו' ארבע אמות ולא נראה לריטב"א אלא מאחר שהוריד לתוכו לא יכול לשנות לו אא"כ נפל עכ"ל ולא מצאנו ברמב"ם פ"ה משכירות מוזכר מזה ונראה דגם הרמב"ם הכי ס"ל ועמ"ש בסקי"א (בסק"ט) ואפשר דהיינו הרמב"ן:
ז סָעִיף יז וליתן לו בית קטן. כת' הש"ך דהיינו בבית סתם אבל בבית זה אינו יכול להוציאו אפילו ליפה ע"ש ונראה דבבית זה אפילו אם עדיין לא הורידו בתוכו כיון דקנה בקניני השכירות הוי כממכר ושוב אינו יכול להחליף לו באחרת אפילו מקטן לגדול ועמ"ש בסי' שי"א סק"א:
ח סָעִיף יז נשרף הבית דינו כנפל. עסמ"ע שתיקן לשון הרמ"א ע"פ מ"ש בד"מ נשרף הבית דינו כנפל וכן הוא בתשו' מיימוני בס' משפטים סי' ל"ז אבל בסי' כ"ז כת' בשם ריב"א שצריך ליתן כל שכרו מיהו אם נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ע"ש:
ט סָעִיף יז ואם דר אין מוציאין אותו מידו והוא בעיא דלא איפשט בש"ס וכת' הב"י על מ"ש הרמב"ם ואם דר אין מוציאין אותו מידו ז"ל והוא פשוט ע"ש והוא תמוה דהא בקרקע אפילו בספיק' דדינא אמרינן אוקי קרקע בחזקת בעליה שוב ראיתי קושי' זו במשנה למלך פ"ז משכירות ע"ש. ונראה כיון דדר עם בעה"ב ברשות בעה"ב כבר זכה בה ולא גרע מבית סתם דאין יכול להוציאו וליתן לו בית קטן וכמ"ש הרמ"א סי"ז וה"ה בזה אע"ג דיכול ליתן לו העליה כיון דכבר נתן לו הבית זכה בה כיון דעליה גרוע מבית ועמ"ש בסק"ז. ומיהו דוקא שדר בו בידיעת בעה"ב אבל שלא בידיעת בעה"ב יכול להוציאו לעליה כיון דקרקע בחזקת בעלים זה נראה לי:
א סָעִיף א עד שישלים זמנו עש"ך שיכול להשכירו ת"ז ועסי' רי"ב שהארכתי בדין זה וכאן אקצר שדבר המחוסר רק זמן וזמן ממילא קאתי לא הוי דשלב"ל דל"מ לר"ת בסי' רי"א דבשדה זו שאירש מאבא לא הוי דשלב"ל דירושה ממילא קאתי ומכ"ש זמן ואפי' הנך דפליגי בירושה מודים בזמן דירושה שאני דמ"מ מחוסר מעשה וראיה מכתובות בשדה זו שמשכנתי לעשר שנים דלא חשיב ליה דבר שא"ב רק משום שממושכן ולא משום הזמן ומ"מ בעינן שיברר מקחו היינו שמשכיר לו שדה זו אחר שנה שמושכר לאחר כמו שדה זו מה שאירש מאבא אבל כשמשכיר לו סתם שדה ואין לו רק כל שדותיו הן מושכרים לאחרים לא מהני כמו דלא מהני לר"ת בשדה סתם מה שאירש מאבא וכדמוכח מהטור בסי' שי"ב במשכיר בית סתם ונפל ולא היה לו בית אחר רק מה שהיה מושכר ביד אחרים דלא מהני דהוי דשלב"ל וגם כתבתי שם דאפי' אם השכיר לו סתם דהוי כאומר מעכשיו דדוקא בדבר שא"א לחול תיכף או אפי' אפשר לחול מ"מ כשתלה הקנין כגון שאמר אל תקנה אלא לאחר שלשים או קנה לאחר ל' אבל אם השכיר לו סתם או שא"ל אני צריך עוד לישב בו עוד זמן או שמושכר כעת הוי כאומר מעכשיו דסתם כאומר מעכשיו דמי דבכדי לא הוי עביד כמבואר בסי' קצ"ה ואפי' הקנין הוא בכסף דמועיל אחר ל' מ"מ אמרי' דבכדי לא הוי עביד כיון ששניהם יכולין לחזור בו בלא מעכשיו א"כ ע"כ מעכשיו אמר דבלא"ה הוה בכדי:
ב סָעִיף א מקום לדור עש"ך ס"ק ב' דה"ה אם חלה השוכר ועי' תשו' רמ"א שם דאפי' בחולי המתדבק דינא הכא ע"ש ונראה דאם הי"ל חולי המתדבק והמשכיר לא ידע דהוי מקח טעות:
ג סָעִיף א אם היה מושכר בענין שלא היה יכול לפדותו לו לעולם דין זה לכאורה אין לו ביאור והנה במרדכי פ' השואל שממנו מקור הדין מבואר שהמעשה היה שהבית של המשכיר היה ממושכן ת"י עכו"ם א' ואם לא יהיה לו מעות לפדותו יוחלט ביד העכו"ם ולכך פסק שרשאי למכור בית המושכר שהשוכר יצא מיד בכדי לפדות הבית שלא יוחלט בית שלו וכך צריך לפרש דברי הרא"ש וגם דברי רמ"א (וט"ס ברמ"א וצ"ל ממושכן) אך קשה דהמרדכי שם מדמה ליה לנפל הבית דא"ל לא עדיפת מינאי ע"ש ואנן קי"ל דבזמן קביע אפי' נפל הבית א"י להוציא השוכר מהבית דלא כרש"י ואפשר דהמרדכי ס"ל כדעת רש"י שם וא"כ מה"ת לן למיפסק בדין זה שיהיה יכול להוציאו כיון דהמרדכי מדמה לנפל ובנפל קי"ל להיפך ועוד דמ"ש מאילו נתקלקל הבית וא"י לכוף השוכר לצאת מהבית ומשמע דאפי' אם מחמת זה יהיה קילקול רב להבית ואפ"ה א"י להוציאו ואפשר דהרא"ש והמרדכי מחלקין בין נפל הבית שאין להמשכיר דירה רק משך זמן השכירות ובין כשא"י לפדות שהי"ל הפסד רב וגם אין לו בית דירה לעולם וצ"ע מנין לו זה:
ד סָעִיף א ואפי' לא קצב לו זמן עש"ך ס"ק ד' שפסק דאין הדמים מודיעין ועקצה"ח שכתב בכה"ג שאין הלשון סותר להדמים ודאי דהדמים מודיעין ולפעד"נ דאם אמר השכר לי ביתך בעד מנה ולא פי' לו זמן כיון דסתם שכירות ל' יום הוי כסותר הלשון ואין הדמים מודיעין אם לא שהמנהג בעיר שאין שוכרין בית לפחות משנה שאז הסתם הוא שנה:
ה סָעִיף ב חייב להשכיר לו בית אחר. ואפי' א"ל בית זה אני משכיר לך כמבואר ברמב"ם ואף דאם אזקיה אחר להבית אינו חייב להעמיד להשוכר בית דכל המזיקין אינן משלמין רק שווין מ"מ אם המשכיר עצמו מכרו כיון דהדין בכ"מ כשאמר זה כגון בחמור זה הדמים משועבדין להעמיד לו חמור אפי' במת כמבואר בסי' ש"י רק בבית באמר זה ונפל אין הדמים משועבדין כיון דאינו עומד למכור למ"ש התוס' בב"מ דף ע"ט אבל אם מכרו המשכיר בעצמו ודאי הדמים שקיבל משועבדין אבל הרמב"ם כתב האי דינא ג"כ בסתרו המשכיר והוא תמוה דלא יהא אלא היזיקו מזיק אחר דא"צ להעמיד לו כו' ועוד קשה אגוף הדין דמכרו לעכו"ם הא אם בא אחר וסגר הדלת ולא הניחו ליכנס בתוכו פטור אפי' מלשלם לו השכירות כמבואר בסי' שסג סעיף ו' ע"ש ומ"ש המשכיר בית זה דהוי כמכירה לו עד הזמן ומן הדין מכירת העכו"ם בטלה רק דהעכו"ם אינו מניחו והוי כמו ארבעיה לו ארי' אפתחו שלא יניחו ליכנס או סגר הדלת דאינו חייב לשלם לו כלום ונראה דכל משכיר יש עליו שיעבוד הגוף להעמיד לו לדבר המושכר לדבר שצריך לו ותדע דבמשכיר לו חמור זה ומת החמור משועבדין דמי הנבילה לשכור לו חמור אחר רק במקום שאמר זה כוונתו דכל שיאניס חמור זה ולא יהיה עומד לקנות אחר כבר אזל ממנו התחייבות של זה אבל כ"ז שהדבר עומד בעין ואינו רוצה ליתן כל נכסיו משועבדין להעמיד לו חמור ויורדין לנכסיו לשכור לו חמור אחר ואפי' בלא קנין נשתעבדו נכסיו כדקיי"ל בסי' ש"י בסמ"ע סעיף ו' כמו פועל דנשתעבדו נכסיו להעמיד לו פועל אחר כשהוא דבר האבד וכ"ש שוכר איזה דבר שצריך לו כדבר האבוד דמיא ומש"ה ה"נ כל שבפשיעה תו אינו נותן לו דבר שהשכיר לו כל נכסיו משועבדין להעמיד בית אחר וכ"כ השט"מ בב"מ ע"ח בד"ה א"ל הרי שלך לפניך חמור זה הוי כאפותיקי מפורש וחמור סתם הוי כאפותיקי סתם אלמא דאף באמר זה יש עליו שיעבוד הגוף רק דהוי כאפותקי מפורש שאם נשרף א"י לגבות מדבר אחר ואם אינו רוצה ליתן הגוף האפותקי או שהלוה קילקל בעצמו ודאי דגם שאר נכסיו משועבדין וה"נ הוי כשעבוד עצמו להעמיד לו בית ועשה בית זה לאפותיקי ומש"ה אם היורשין השכירו או מכרו הבית להאנס או סתרו כל שהניח נכסים חייבין להעמיד לו בית אחר אבל אם לא הניח נכסים הדין כך אם סתרו להבית פטורין לשלם מנכסי עצמן כל שאין בדמי' מה שנשאר לשכור אבל אם מכרו תליא בפלוגתא המבואר בסי' ק"י סעיף ד' ע"ש:
ו סָעִיף ז או יעמיד לו אחר עש"ך ס"ק ט' שרימז לעיין בשו"ת מהר"א ששון סי' ר"ח [וט"ס סי' ך"ח] ונראה שהציון ג"כ ט"ס כי הציון שייך כאן דשם כתב הר"א ששון שאם השוכר כבר הקדים השכר שא"י להעמיד אחר במקומו:
ז סָעִיף ט רק משום שהוא אוהבו עקצה"ח לפעד"נ דכאן ג"כ מיידי דוקא שהבית לא הי' עומד אצלו להשכיר רק לזה השכיר משום שהוא אוהבו גם גלה דעתו שמשכיר לו רק משום שהוא אוהבו אז יכול להוציאו דדמיא להא דסי' ר"ז סעי' ג' דאיכא אומדנא דמוכח וכן בשורש הדין גבי האשה פרק השואל דף קא גבי האי איתתא שלא רצתה להשכיר' עד שיקדשנה תחל' אבל בסתם משכיר בית שעומד להשכירה אפי' אם אומר בפי' מחמת שהוא אוהבו ואפי' אמר תנאי בפי' לא מהני עד שכופל לתנאי כמבוא' בסי' רמ"א סעי' ט וכן שם אם האשה משכירה לו קודם שקידשה אפי' אם היתה אומרת הריני משכיר' לך אם תקדישני התנאי בטל והמעשה קודם כל שלא הי' כדינו וליכא אומדנא דמוכח כגון שהדבר עומד להשכיר:
ח סָעִיף יא יכול להוציא השוכר מביתו עסמ"ע ס"ק טז עד כיון דאין שכירות פחות מל' יום וזה סותר למ"ש בס"ק ו:
ט סָעִיף יג או מקודם י"ב חודש עסמ"ע ס"ק יט ויש שם ט"ס וצ"ל הי' בכרכים וט"ס בבתים ועיין לקמן:
י סָעִיף טו הרי חודש העיבור עש"ך ס"ק י"ד ועיין לקמן סי' שיז שם נתבאר זה:
יא סָעִיף יז אם יש בידו שכירות מוקדם עסמ"ע ס"ק ל"נ ולפענד"נ שכוונתו דאינו מחוייב להוסיף מביתו דהא רק בית זה שיעבד לו רק מ"מ השכירות מבית זה משועבד לו דבכלל בית זה הוא דמבית זה אתי ולזה כתב דאם כבר הקדים השכר על המשכיר לתקן מדמי שכירותו שקיבל וממילא מוכח דמכ"ש אם דמי השכירות ביד השוכר שיכול השוכר לתקן מדמי שכירתו אבל להוסיף מביתו אינו חייב לתקן אם לא בבית סתם וראיה לזה דמשועבדים דמי השכירות לתיקון הבית אפי' בבית זה מב"מ דף קכ בתוס' ד"ה בחזקת שלא נפדה שכתבו דשוכר ירא להקדים פן יפול הבית וכו' ולכאורה קשה דא"כ בבית זה דאם נפל צריך לשלם ליה מה שדר א"כ יהיה נאמן לומר שפרע מה שכבר דר בו אפי' בתוך זמן אלא ודאי דירא שמא יצטרך לתיקון הבית ולעכב השכירות לצורך התיקון:
יב סָעִיף יז כ"ז שלא נפל הראשון עש"ך ס"ק יט דבבית זה א"י להוציאו אפילו מרעה ליפה מוכח מלשונו דבבית סתם יכול להוציאו וכ"כ בס"ק ה' דיכול להוציאו () או אפילו מבית כמוהו ע"ש והוא תמוה מאוד בעיני דא"כ בכל יום יהיה יכול להוציאו מדירה לדירה והיא נגד הסברא דודאי יכול לומר לא בעינא למיטרח בכניסה ויציא' בכל יום ואדעתא שאדור מתחלת שנה עד סופה שכרתי בית והנה בנ"י שלפנינו כתוב בזה הלשון ואם לא עמד בו קודם שנפל וכו' ומלשון זה משמע שכוונתו דמלשון הרמב"ם משמע דאפילו כבר נתן לו בית גדול ודר בו קודם שנפל מכל מקום כשנפל יכול ליתן לו בית קטן וכן משמע באמת מדברי הרמב"ם וע"ז כתב דהריטב"א חולק וס"ל דאם כבר עמד בית גדול דא"י לשנותו לבית קטן אפי' אחר שנפל כנ"ל ברור בכוונתו אך מה אעשה שמדברי הרמ"א והש"ך לא משמע כן ומ"מ נראה דלא מיסתבר כלל לומר שיהיה יכול לשנותו בכל פעם ואפשר שדעת הרמ"א הוא רק פעם אחת יכול לומר שבטעות או מחמת אונס נתן לו בית גדול או בית זה וגם מתחילה לא היה דעתו ליתן לו רק בית השני אבל לשנותו בכל פעם לא מיסתבר כלל:
יג סָעִיף יז נשרף הבית עסמ"ע ס"ק ל"ד שתמה מאוד ושלא יהיה דברי הרמ"א תמוהין כ"כ נראה לישב קצת דבסי' של"ד סעיף א' בהג"ה הביא מחלוקת הפוסקים באם שכר בית לדור ומת די"א דא"צ לשלם רק מה שדר בו דבעה"ב הוי כפועל דה"ל להתנות ויש חולקין דצריך לשלם השכר כולו אף למה שלא דר בו מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא ע"ש ונראה דהמחלוקת שהביא הסמ"ע כאן בס"ק ל"ד די"א דצריך ליתן לו כל שכרו והוא מתשובת מיימוני סי' מ"ז היא הדיעה עצמו שבסי' של"ד דשני הדיעות הוא הרשב"א והוא מטעם דס"ל שכירות ליומא ממכר הוא והוי כקונה לזמן דכל האונסין חל על הקונה וע"ש בהנמי"י שכתב שיש לחלק בין בית לחמור ופועל ולא פי' ולפענ"ד נראה לחלק דבחמור ל"ש לומר כשאמר זה דבשכירות ממכר הוא דבחמור זה משועבד הנבילה אם מת החמור לשכור חמור אחר וע' בש"מ פ' האומנין דחמור זה כאפותיקי מפורש דמי וכיון דעל שיעבוד ואפותיקי מפורש עמו ל"ש לומר ממכר הוא רק כפועל שיש עליו חיוב הגוף דמי דלכך פטור הבעה"ב באונסין משא"כ בבית זה דאם נפל אזדא ואין על הבעה"ב שום שיעבוד אמרינן שפיר דממכר הוא וכל האונסין חל על הלוקח וע"כ הך דיעה שהביא המחבר כאן הוא הדיעה הא' דסי' של"ד וס"ל להמחבר כדעה זו ומבואר בס' מחנה אפרים דבהקדי' לו שכר דהיינו שפי' בשעת השכירות שהוא באופן שיקדים לו השכר לכ"ע שכירות ליומא ממכר הוא ולפ"ז אפי' באונס שאירע להבית פטור מלהחזיר השכירות וכדעת הגמ"י והא שכתב המחבר דמחשב על מה שנשתמש בו ומחזיר לו את השאר לא מיירי שפי' על הקדמת השכר רק שתפס או שנתן לו מעצמו בתחלת הזמן דמי השכירות אבל בהקדים לו השכר דהיינו שפי' על הקדמת השכירות הוא לכ"ע א"צ להחזיר ולפ"ז מ"ש בהג"ה סי' של"ד וכן אם קיבל השכר כולו דא"צ להחזיר אינו מדברי ת"ה דהא סיים כו' דמשמע שאומר כן מדעת עצמו והוא מטעם זה כיון דכשהקדים השכר ממכר הוא א"צ להחזיר כלל אפי' כפועל בטל והרמ"א בכאן סמך עצמו עמ"ש בסי' של"ד דבשוכר בית איכא מחלוקת הפוס' אי ממכר הוא ובהקדים לכ"ע ממכר הוא ופטור מלהחזיר ולזה כתב שפיר דנשרף דינו כנפל ובמכת מדינ' מנכה לו כן נראה לי ליישב:
א סָעִיף א בית. שכירות קרקע נקנה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה בין בק"ס כדין מכר כמ"ש הט"ו בס"ס קצ"ב ובסי' קצ"ה ובטור ר"ס שט"ו ולאחר שנעשה לו אחד מהקנינים ה"ל כמכר דשכירו' ליומא ממכר הוא מש"ה א"י להוציאו בשום צד עד שיכלה הזמן שהשכיר לו בקנין עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' רפ"ב רפ"ח רצ"ב רצ"ה וש' (מתשובת רשד"ם ס"ס רפ"ז יש ללמוד שאם בתוך זמן הקצוב אמר המשכיר לשוכר שיפנה לו הבית לזמן פלוני והשוכר אמר הן שאינו מועיל בלא קנין ע"ש ומהרי"ט צהלון סי' פ"ט כתב דכשאמר המשכיר להשוכר כך מהני בלא קנין אבל אם אמר שוכר למשכיר כך לא מהני בלא קנין ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"ג ודמהרי"ט סי' קי"ח. בני חיי):
ב סָעִיף א מקום. וה"ה אם חלה השוכר או אשתו אחרי גמר השכירות אף דלא נכנס עדיין השוכר אין המשכיר יכול לעכב עליו שלא יכנס כ"כ הרמ"א בתשובה סי' י"ט והאריך ע"ש. ש"ך:
ג סָעִיף א שישלים. אבל יכול להשכירו לאחר תוך זמנו לכשיגיע הזמן. תשובת מבי"ט ח"ב סי' שמ"ו ע"ש. שם:
ד סָעִיף א ואפילו. כ"ב הב"י מדיוק שהקשה על דברי הטור ל"ל למכתב ואם הקדים לו השכר כו' הא עדיפא מינה אשמעינן דאפילו בלא הקדים א"י להוציאו עד שיכלה זמנו וניחא ליה בזה דמ"ש בהקדים לו כו' מיירי אפילו לא קצב לו זמן מיהו אי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קצוב קאי דומי' דרישא וקאי אמכרו לאחר ואף דכבר אשמעינן דא"י המשכיר וגם הלוקח להוציאו כלל מ"מ צריך השוכר ליתן להלוקח השכירות ולא להמשכיר והכא אשמעינן דאם כבר הקדים כו' נמצ' דאינו נותן שכירות ללוקח כלל אפ"ה א"י להוציאו עד שיכלה זמנו והן הן דברי הרא"ש ע"פ הירושלמי ע"ש ומש"ה נראה קיצר המחבר כאן ולא כתב בפירוש דאיירי אפילו בלא קצב לו זמן כיון דאינו מוכרע לומר כן עכ"ל הסמ"ע וגם הש"ך הסכים לדבריו ודלא כהב"ח ע"ש שהוכיח כן בראיה (מי שהשכיר בית בי"ב דינרין לשנה לפרוע דינר בכל חודש והוא עני שאין ספוק בידו כדי לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא נראה דבר פשוט דמצי מסלק ליה שלא השכיר לו אלא ע"מ שישלם לו חדש בחדש. מהרי"ט ח"א סי' קי"ג דף קמ"ג ע"א. בני חיי):
ה סָעִיף א יפה. כתב הש"ך דהיינו בבית זה אבל בבית סתם משמע לקמן סי"ז בהג"ה ג' דיכול להוציאו לבית כמוהו ועמ"ש הסמ"ע בזה:
ו סָעִיף ה סתם. נראה דהאי סתם ל"ד קאמר דא"כ אחר יום אחד או פחות יכול להוציאו כשיאמר המשכיר שלא היה דעתו ליותר דקרקע בחזקת בעליה עומדת וראיה לזה ממ"ש הרמ"א בהג"ה ר"ס רי"ב דהאומר ידור פלוני בבית זה ולא קצב לו זמן במשמע אפילו שעה אחד ומשמע דה"ה בשכירות יד השוכר על התחתונה אלא ר"ל כמ"ש הה"מ בביאור דברי הרמב"ם הללו כגון שהשכיר לו בכך וכך כל חדש מש"ה צריך להודיע שלשים יום מקודם ע"ש ודוק' בסתם משא"כ כשהוא לזמן ידוע יכול להוציאו אף בו ביום בלא הודעה ש"כ הרמב"ם שם עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דמסימן די"ב אין ראיה דהתם נתן לו מעצמו אבל בשוכר מחבירו סתם לדיר' מסתמא אינו שוכר בפחות מל' יום ואין לדמות הענינים זה לזה דהא קיי"ל סתם הלואה ל' יום וסתם שאלה מיד כדלקמן ר"ס שמ"א והכי אמרינן בפ"ק דר"ה המשכיר בית לחבירו ואמר לשנה זה כו' ע"ש ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ז ובתשובת רשד"ם סי' רפ"ו:
ז סָעִיף ו שיודיעו. הטעם כיון דלא הודיעו ל' יום שלמים קודם החג ה"ל כאילו לא הודיעו כלל ומש"ה צריך להודעה חדש' ל' יום קודם זמן יציאתו בתחלת ימות החמה סמ"ע:
ח סָעִיף ח מיד. וה"ה דהשוכר יצא מיד בלי הודע' להמשכיר והטעם דהרי ידעו שיכלה הזמן וה"ל לדבר זה עם זה או עם אחרים באופן שידעו מקום דירתם מסוף הזמן והלאה ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' כ"ח:
ט סָעִיף ט וכן. חידש הרמ"א בזה לומר דאע"פ ששכרו לזמן ודר בו אחר הזמן בסתם אע"פ שנתייקר או הוזל א"י לשנות ליתן בעד מה שדר יותר מהזמן כפי היוקר וכ"כ הריב"ש סי' תע"ה בשם תשובת רשב"א וקאי הרמ"א אדברי המחבר שכת' ואע"פ שעבר זמן כו' ודוק. עיין בתשובת ן' לב ס"ד דף ע"ד. ש"ך:
י סָעִיף י להוסיף. ואם מת השוכר ורוצים היורשים לחזור ע"ל סי' של"ד. שם:
יא סָעִיף יא להוציא. נראה דהיינו דוק' כשכבר דר בו ל' יום אבל בתוך ל' יום הראשונים לשכירתו כיון דאין שכירות פחות מל' יום ה"ל כהשכירו לזמן דא"י להוציאו תוך זמנו. סמ"ע:
יב סָעִיף יב הבית. בטור כת' עוד ז"ל או שנתן ביתו לבנו וצריך אבי הבן את הבית לדור בו כו'. שם:
יג סָעִיף יד שמעון. ז"ל הטור דכיון דרגילין לשכור הבתים לשנה כבר שכרו כל השוכרים ולא ימצא להשכירו והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך כי אם חדש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בבית כמנהג העיר ששוכרים הבתים לשנה ונתחייב בשכירות שנה אחת עכ"ל ועיין בתשו' רשד"ם סי' רצ"ו:
יד סָעִיף טו לשנה. והתחלת השנה לענין שכירות הבתים אימת עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בזה די באר ועיין בתשו' ר"ד ן' לב ס"ב דף נ"א ובתשו' מהר"י ן' לב ס"ב סי' כ"א ועיין ביו"ד סי' ר"כ ס"ז ובש"ך שם מה שיישב דל"ת משם לכאן בענין נתעברה השנה כו' ועמ"ש הסמ"ע ליישב בזה:
טו סָעִיף טו ושנה. ומיירי דעמד בר"ה ואמר השנה או שנה זו דאז אם לא הזכיר חדש אלא שנה לחוד היה העיבור בכלל ובנ"י פרק השואל כתוב הא דמספקא לן דוקא בב' לשונות הסמוכין זה לזה אבל אם אינן סמוכין זה לזה לכ"ע האחרון עיקר וכדאמרינן גבי שט"ח. סמ"ע:
טז סָעִיף טו משכיר. ז"ל הטור דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת כו' אפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן השכירות ע"כ. וכת' רש"י הטעם משום דהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד והעמד הקרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר ע"כ. והיינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלי כל היכ' דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון כו' מי שתפס לא מפקינן מיניה וע"ל סי' ר' ס"ז באומר כור בל' סאה בסלע עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דבהרא"ש פ"ק דב"מ גבי תקפו כהן כו' ופ"ב דכתובות גבי תרי ותרי כו' משמע להדי' דדוקא משום דאין לשוכר טענת ברי אבל אי טען ברי לי שאמרת לי בפירוש בי"ב דינרים לשנה אף שהשנה תהא מעוברת לא מפקינן מהשוכר ע"ש ואע"ג דנתבאר בסי' שי"ז ס"ג דאף דהמלוה טוען ברי מפקינן מיניה מטעם קרקע בחזקת כו' שאני התם דידוע הפירות שאכל המלוה כמה הן רק שבא לזכות בטענת ברי וכיון שהפירות באים מגוף הקרקע ה"ל כאילו הן עדיין ברשות הלוה ולא מהני טענת ברי דמלוה משא"כ הכא דלא שייך כלל לומר קרקע בחזקת בעליה דנהי דהקרקע היא של המשכיר מ"מ אפשר דמתחלה לא היה בה פירות רק י"ב דינרין דא"כ השוכר שטוען ברי הוא מוחזק כו' ע"ש במה שמפרש דברי הש"ס בסברא זו:
יז סָעִיף טו בעליה. כת' הש"ך דבהג"א פרק השואל איתא המשכיר בית לחבירו עד אדר או עד סוף אדר זה אומר אדר ראשון וזה אומר אדר שני חולקין ביניהן מא"ז ע"כ ונ"ל שיצא לו כן מהתוספתא פ"א דב"מ אבל לפע"ד לא קי"ל כהך תוספתא דאתיא כרשב"ג ורבי יוסי דס"ל בי"ב דינרין לשנה מדינר לחודש דיחלוקו חודש העיבור אבל למאי דקי"ל כר"נ וכדאיתא להדיא בפרק המקבל דהלכה כר"נ דכולו למשכיר משום דקרקע בחזקת כו' וכ"פ כל הפוסקים א"כ גם בזה אומר עד אדר ראשון כו' כולו למשכיר ונראה דא"ז לטעמיה אזיל כו' ע"ש דמסיק ז"ל לדידן דקי"ל בפלוגת' דרבוותא המע"ה כמ"ש בסי' כ"ה ובס"ס קנ"ט א"כ הכא המשכיר הוא מוחזק והשוכר ה"ל המע"ה ואפילו בא בסוף חדש כולו למשכיר עכ"ל:
יח סָעִיף טז סתם. פירוש והיה לך להודיעני ל' יום קודם בימי הקיץ כמ"ש בס"ה. סמ"ע:
יט סָעִיף טז היסת. ואע"פ שהוא מודה מקצת מכל מקום כיון דחלוקין על הדירה דינו כקרקע דאין נשבעין רק היסת דשכירות קרקע כקרקע לענין אונאה כמ"ש בסי' רכ"ז סנ"ב וכן לענין קניה בר"ס ק"צ בהג"ה וסי' קנ"ה ע"ש וכך לענין שאר דברים וכן מוכח בהה"מ פ"ה מהלכות טוע' דין ה' שמסיים שם בדבריו ז"ל וכן מבואר בפ"ז משכירות לפי ששכירות קרקע הרי הוא לקרקע כו' עכ"ל ולא תמצא בפ"ז שיהא מוכח מיניה כך לענין מודה מקצת רק דברי הרמב"ם אלו שהעתיק המחבר כאן ודוק. ש"ך:
כ סָעִיף יז מוקדם. אין זה כתוב בטור וגם ברמב"ם לא מצאתיו ונראה דל"ד שהוא עדיין בעין בידו קאמר אלא ר"ל אם כבר קיבל שכירות יותר מערך הזמן שדר בו חייב המשכיר לתקנו מדמי אותו שכירות משא"כ אם לא קיבל יותר דהיה יכול המשכיר לחזור בו ולומר צא ושכור לך דירה אחרת. מיהו אין לו טעם כ"כ דלכאורה כיון דשעבד נפשו להשכיר לו בית זה ועדיין שמו עליו מחויב לתקנו. סמ"ע:
כא סָעִיף יז קטן. ובבית זה א"י להוציאו לו אפילו ליפה ממנו כמ"ש בס"א בהג"ה עיין בתשובת רשד"ם סי' רצ"ב ובתשובת ראנ"ח סי' מ"ם ש"ך:
כב סָעִיף יז וכצורתו. אבל א"צ להעמיד לו סמוך לנהר ולמרחץ ולשוק כזה כ"כ נ"י וכת' עוד דאפילו בבית סתם אי כבר נחית והתחיל לדור בבית גדול צריך לחזור וליתן לו בית גדול כאותו בית. סמ"ע:
כג סָעִיף יז נשרף. עיין בסמ"ע שכת' דנראה להגיה בדברי הרמ"א וכצ"ל נשרף הבית דינו כנפל וי"א דצריך ליתן לו כל שכרו מיהו אם נשרף כל העיר כו' ע"ש:
כד סָעִיף יח טפחים. פירוש ואז חסרה מקום תשמיש כלי אחד. סמ"ע:
כה סָעִיף יח בבית. ולא ידור למעלה ובתשמיש אותו כלי לבד שיחסר לו ידור למטה דאין אדם דר לחצאין בב' מקומות וגם דקדק לומר עם בעה"ב ללמדנו דבעה"ב א"צ לצאת מביתו שידור בו השוכר לחוד עד שיתקן לו עלייתו והיא איבעיא בש"ס. שם:
כו סָעִיף יח פתח. פירוש ולא אמרינן שיעלה בכניסתו ע"ג סולם לעלייתו כבראשונה ומשם ירד למטה בבית. שם:
כז סָעִיף יח שיתקן. בטור כת' בשם הרמ"ה דאין המשכיר חייב ליטפל בזה ולהוציא עליו הוצאות אלא יתן להשוכר דירה למטה בביתו ואם צר המקום להשוכר יתקננו לעצמו אבל הטור חולק עליו ע"ש. שם:
כח סָעִיף יח אחר. עיין בתשו' רמ"א סי' ע"ז ובתשו' רשד"ם סי' רע"ח:
כט סָעִיף יט בתחתונה. היינו כשא"ל המשכיר עלייה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך. סמ"ע:
ל סָעִיף יט דר. ר"ל מיד שהתחיל לדור למטה אין מוציאין אותו משם. שם:
לא סָעִיף כ בעולם. עיין בתשובת ראנ"ח סי' ל"ח:
א סָעִיף א עד שישלים זמנו. עבה"ט מ"ש אבל יכול להשכירו לאחר כו' ועמ"ש בזה לקמן סי' שטו ס"א סק"א:
ב סָעִיף א ואם הי' מושכר בענין כו'. עי' בנה"מ שכתב דין זה לכאורה אין לו ביאור כו' עד ואפשר דהרא"ש והמרדכי מחלקין בין נפל הבית שאין להמשכיר דירה רק משך זמן השכירות ובין כשא"י לפדות שיהיה לו הפסד רב וגם אין לו בית דירה לעולם וצ"ע מנין לו זה עכ"ל. ולפי דבריו אין חילוק בין אם זה הבית עצמו שדר בו השוכר הוא ממושכן ת"י נכרי או בית אחר של המשכיר. אולם בביאור הגר"א ז"ל סק"ה משמע דדוקא אם זה הבית שדר בו השוכר ממושכן ע"ש וע' עוד בט"ז ובס' פלפולא חריפתא על הרא"ש פ' השואל סי' כ"ה אות ש' מ"ש בזה (ומ"ש בנה"מ דט"ס ברמ"א וצ"ל ואם היה ממושכן כו' כן הועתק בפ"ח שם) . ועי' בס' עמודי אור סי' קט שכתב דדין זה תלוי בפלוגתא דתנאי בב"ק קיד ע"ב אם מחוייב לשפוך יינו כדי להציל דובשו של חבירו ויטול דמי יינו מחבירו שנחלקו בזה הרי"ף והרא"ש והובאו שני הדעות לעיל סי' רסד ס"ה ברמ"א ודין זה ממש דכוותה שזה צריך לזכות דירתו של השוכר בשביל להציל ביתו ואין כאן הפסד ממון להשוכר כו' ודין זה אינו אלא אם ממושכן ביד נכרי שהיה מוחלט בידו שלא כדין אבל אם משכן לישראל חבירו כדין שאם לא יפדנו עד זמן פלו' יוחלט לו לא שייך לדון שיפסיד זה זכות דירתו בשביל הצלת בית למשכיר דלא עדיף פסידא דמשכיר מזכותו של מי שמשכן בידו עכ"ד ע"ש וצ"ע בזה:
ג סָעִיף א ואפי' לא קצב כו'. עבה"ט עד וגם הש"ך הסכים לדבריו והנה המעיין בפנים יראה דהסמ"ע לא כתב רק לדחות הוכחת הב"י מהטור אבל לא לדחות עיקר דין זה ואדרבה מסיים מיהו הדין יכול להיות נכון מצד עצמו בלא הוכחה מהטור. אך הש"ך דוחה לגמרי דין זה וכתב וז"ל ולפע"ד הדין אינו נכון דהא אמרי' ברפ"ק דר"ה המשכיר בית לחבירו לשנה כו' ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בא' באדר כיון שהגיע א' בניסן עלתה לו שנה וכתבו התוס' ולא אמרינן הדמים מודיעים כו' ואע"פ שיש לחלק כו' מ"מ אין נ"ל לחלק דהא גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר קי"ל כחכמים כו' עכ"ל. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קעה שכתב דנראה פשוט להלכה כהרמ"א ודלא כהש"ך שביקש לדחות דין זה וקו' הש"ך לק"מ דודאי היכא שנתן לו שכירות ולא קצב לו זמן זה הוא נגד הסברא דלא שדי אינש זוזי בכדי איך לא יפרש השוכר או המשכיר איזה זמן קצוב אלא ודאי סמכו אשכירות כנגד מעותיו משא"כ היכא ששכר לזמן שאמר לשנה זו רק שאנו מסתפקין איך הי' כוונתם וכן במכר את הצמד אף דאיכא דקרי לצמד בקר ולבקר צמד מ"מ אין הדמים ראיה ואמרינן ששכר או מכר לו הפחות והדמים מתנה ע"ש ועיין בקצה"ח ובנה"מ מזה:
ד סָעִיף ז א"י לצאת אלא יתן השכר. כ' בספר שער משפט וז"ל מפשטא דלישנא משמע דאף שיצא מהבית חייב ליתן השכר ומוציאין מידו בב"ד וקשה טובא מהא דכתב הרב בסי' שסג ס"ו בהגה מיהו אם לא הי' דר בו אלא שגזלו ממנו פטור לשלם השכירות והוא מדברי הרא"ש פ' כיצד הרגל כו' ובע"כ צ"ל דמ"ש הט"ו א"י לצאת אלא יתן השכר היינו דאינו יוצא ידי שמים עד שישלם ומשמתין אותו על כך דכל הגרמות משמתין אותו עד דמסלק הזיקא כמבואר בסי' נה ס"א בהגה ובסי' קעה ס"מ אבל אם יצא מהבית ולא הודיעו אין מוציאין ממנו בב"ד דאינו אלא גרמא דפטור ולפ"ז נראה דה"ה בההיא דסעיף י"ד מקום שנוהגין כו' עד הדין עם שמעון היינו נמי דשמעון יכול לעכב עליו שלא לצאת מהבית וחייב לשלם דגרמא בניזקין אסור ומשמתין ליה עד דמסלק הזיקא אבל מ"מ היכא שעבר ויצא מהבית לאחר חודש א' אין מוציאין מידו בב"ד כו' וכמדומה שהאידנא אין דנין כן ומ"ש נ"ל עיקר עכ"ל ע"ש. ולע"ד לא נראה כן עיין בנ"צ מ"ש בזה:
ה סָעִיף ז או יעמיד לו אחר במקומו. עי' בנה"מ שכתב דכאן שייך ציון של הש"ך סק"ח מה שרמז לעיין בתשובת מהרא"ן ששון פי' רח דשם כתב המהר"א ששון שאם השוכר כבר הקדים השכר שא"י להעמיד אחר במקומו ע"ש. הנה דברי מהר"א ששון אלו הביאם המל"מ פכ"ג מה' מכירה דין ח' ופ"ה מה' שכירות דין ה' ע"ש אבל אין דין זה מוסכם כמש"ל סי' ריב ס"ו סק"ו ולקמן סימן שטז ס"א סק"ב וע"ש:
ו סָעִיף ט ונעשה שונאו יכול להוציאו עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קעט באחד שהוצרך מאד למעות להתפרנס מהם והשכיר את ביתו לאחר ועשה עמו תנאי שיתן לו מיד סך מה על שכירותו על כמה שנים כדי שיוכל לישא וליתן עם המעות והוא עצמו ידור בבי עקתא ואח"כ נודע הדבר לגוי בע"ח של המשכיר ועיקל המעות של השכירות והמשכיר אינו רוצה לצאת מהבית וטוען כיון שאינו יכול ליטול המעות אינו רוצה להשכיר גם אומר כי השוכר עצמו גילה הדבר להבע"ח והשוכר כופר שלא גילה הדבר ושאל השואל מה דינו והשיב נ"ל פשוט דהדין עם המשכיר פשיטא אם יש לברר שהשוכר גילה הדבר להבע"ח שהשכירות בטל אף דמבואר בסימן שפח סי"ב בהגה דכל כה"ג לא מקרי מסור מ"מ רעה גדולה עשה ובודאי אדעתא דהכי לא השכיר לו שיעשה לו רעה גדולה כזו ויותר מזה מצינו בסי' שיב ס"ט בהגה דאם השכיר לו בשביל שהוא אוהבו ונעשה שונאו השכירות בטל וכ"ש בזה דדמי ליה כארי אורב לגלות מסתורין אלא אפילו אם נעשה העיקול שלא בידיעת השוכר ג"כ השכירות בטל אף שהוא נאנס ואונס רחמנא פטריה מ"מ המשכיר ג"כ פטור דאין לחייבו לאחר בשביל אונסו וכ"כ הש"ך בס"ס כ"א וכ"פ בתשובת צ"צ סימן לט וע' בח"מ סי' רז ס"ג דבמוכר קרקעותיו מהני גילוי דעתו י"ל דה"ה במשכיר קרקעותיו מהני ג"ד וכנ"ל עכ"ל:
ז סָעִיף י אע"פ שנתיקרו הבתים. עיין בנ"צ במעשה בא' שהשכיר דירה לחבירו בביתו על עצים של בעה"ב ובאמצע השנה נתייקרו העצים יותר מכפל ורצה בעה"ב לחזור מהמקח כו' ע"ש מ"ש בזה:
ח סָעִיף יד נשאר בבית חודש א' כו'. עסמ"ע דל"ד חודש א' אלא אפי' יום א' כו' ובט"ז כתב דדוקא אם דרך אנשי העיר לצאת מבתי השכירות לבתים אחרים ששכרו להם באותו היום כו' ע"ש:
ט סָעִיף יד הדין עם שמעון. עמ"ש לעיל ס"ז ס"ק ד':
י סָעִיף יד בית לשנה. עש"ך ס"ק י"ג שכתב והתחלת השנה לענין שכירות הבתים משמע מל' רשב"א שהביא הטור והה"מ ור"ן שהוא מר"ה דהיינו בא' בתשרי כו' וכן משמע דעת כל הפוסקים וא"כ המשכיר בית לחבירו לשנה מונה י"ב חודש מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בא' באלול עלתה לו שנה כו' עכ"ל. וכן פסק בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קע"ה הלכה למעשה וע' שם עוד אודות שטען שמעון שהדמים ראיה לדבריו שאין דרך ליתן כל כך עבור זמן מועט כזה אין בדבריו ממש כי כבר כתבו התוספות בר"ה דף ז' ד"ה עלתה לו שנה ולא אמרינן הדמים מודיעים והרי המעות מתנה או פקדון יע"ש והגם שהתוספו' לא הכריעו בענין המעות אי צריך להחזיר גם בדברי הפוסקים סי' שי"ב אינו מבואר זה מ"מ יש ללמוד מסי' ר"כ ס"ח במכר את הצמד לא מכר את הבקר דאין הדמים ראיה שאם טעה כו' עד שזה מתנה נתן לו ובנ"ד אין לחלק דאפי' בפחות מכדי שהדעת טועה לא הוי דין אונאה לשכירות קרקע כמבואר בסי' רכ"ז סל"ב כו' ומסיים וזכינו לדין שצריך שמעון לילך מהבית אם לא שיש מנהג בענין שכירות הבתים כמבואר בסימן שי"ב סעיף י"ד עכ"ד ע"ש:
יא סָעִיף יז נשרף הבית כו'. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קס"א מענין זה וע"ש עוד בסי' קע"ט והובא קצת לעיל סי' קע"א ס"א ס"ק ח':
א סָעִיף א המשכיר כו'. מתני' וגמ' ק"א ב' דאפי' במשכיר סתה כו' ועס"ד השכיר כו' וע' קט"ז ב' במתני' וגמ' וכמ"ש בסי"ח וס"כ ועק"ג א' שואל אדם כו' האי מאן כו' וש"מ:
ב סָעִיף א אפי' כפל כו'. דכה"ג במשכיר סתם יכול להוציאו כמש"ש משא"כ כאן וע"ס י"א דבל הסוגיא שם במשכיר סתם איירי כמש"ש מ"ש ימות הגשמים דכי כו' וערש"י שם ושם וה"ק המשכיר לחבירו בית סתם כו' וכ"כ הרי"ף בשם ירושלמי תנו ללינה כו' ואם הזכירו לזמן כו' וכ"כ הרא"ש וכולה שמעתין איירי בסתם כו' והכי איתא בירושלמי תני ללינה כו' ואם כו' וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א וכ"כ הרא"ש כלל א' וכ' כמ"ש בפ' הזהב ?א) דשכירות ליומיה ממכר הוא וז"ש בפסקיו שם וכן נמי אם כפל כו':
ג סָעִיף א ואפי' העני כו'. ערא"ש שם אבל אם אין לו כו'. וט"ס הוא וצ"ל ואפי' אם אין לו מה יאכל אבל יכול למכרו אפילו כו' ור"ל שאינו כמוכרו דבר שאינו ברשותו שלא יהא המכר כלום אלא שא"י להוציא קודם זמנו וכמ"ש בירושלמי כמש"ו. ב"ח. ור"ז ור' לא ל"פ עם ר' אמי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ודלא כמ"ש בפרישה דפליגי והגי' אבל כו' הטעתו כנ"ל וכ"מ בירושלמי שאמר שאמר מה פליג ומה קשה לו שהרי גם ר' אמי פליג עליהם אלא ודאי לא ס"ד ששום אדם יחלוק ע"ז כנ"ל דשכירות ליומא ממכר ולכן תמה ומ"ש הרא"ש שם וסבר כר' אמי דיצא כו' ט"ס וצ"ל דר' אמי יצא לאלתר קאמר דאל"כ אין לו שחר מהו בתמיה וז"ש הרא"ש שם ומבאן ואילך יתן לך השכר ר"ל אם ירצה הלוקח להניחו בו. ואף שלישנא דרא"ש מ' לכאורה דפליגי מ"מ לענין פי' הירושלמי יותר נכון כמ"ש:
ד סָעִיף א והמקח קיים. כמ"ש הרא"ש אבל יכול למכרו כו' כנ"ל ומירושלמי הנ"ל:
ה סָעִיף א ואם היה כו'. בירושלמי שם לא אמרי ביתיה הוה ממושכניה גבי חד רומי כו' ופי' המרדכי שם דביתיה דמשכיר מושכנת לרומי גוי או באכפרות ואם לא היה פודהו היתה נחלטת לו ולא היתה חוזרת למשכיר לעולם והוצרך למכור הבית שהשוכר דר ולפדות הבית השני ולא מצא שיקנה אם לא שיצא השוכר מיד וכל כה"ג מודים שצריך לצאת דה"ל כמו נפל ביתיה דמשכיר דאמר בגמ' לא עדיפת מנאי דוקא משום מזון אין לו למכור לצאת מיד ע"ש והנה אף שאין הלכה כן דאף בנפל א"י לכופו לצאת כנ"ל ועתוס' ק"ב ב' סד"ה בחזקת דס"ל כדעת המרדכי מ"מ למד הרב משם אם היה ביתו שדר השוכר מושכר כה"ג דודאי אין לו להפסיד ביתו. אבל הרא"ש פי' שהיה הבית שמכר ממושכן ליהודי ובזה הורה כר' אמי לצאת מיד דאין דין המשכון כדין השוכר כיון שיכול לפדותה בכל עת שירצה יכול למכור ולפדות וז"ש הטוש"ע בס"ג משכנו כו' וכ"כ הב"ח וט"ס שם ברא"ש שכ' אבל משכיר בית לשנה וצ"ל לזמן וכמש"ו וצריך כו' עד שישלם זמנו אבל לשנה אף במשכון כן וכמ"ש בטוש"ע שם ועמש"ש:
ו סָעִיף א התנה כו'. כיון דתנאי היה בדבר שאין מסויים אין היורש זוכה בו כמ"ש בסי' ר"י ס"ז ע"ש כ"ש הלוקח. שם:
ז סָעִיף א ואם הקדים כו'. עבה"ג והקשה ב"י מאי אתא לחדש הא ברישא אמר אפילו לא הקדים כיון ששכרו לזמן קצוב ותי' דכאן קמ"ל דכה"ג אפי' שכרו סתם ולא לזמן וז"ש ואפי' לא כו' ועתוס' דערכין כ"א א' ד"ה ה"ק כו' מיהו תימא דהכא כו' ובתוספתא כו' וי"ל כו' וה"נ איתא כו' והיינו ג"כ בכה"ג וגמ' דשם דאסור לדור בשלא הקדים ממ"ש מעלה שכר להקדש והכל בסתם ומתוספתא הנ"ל ג"כ מוכח שא"י להוציאו בכה"ג ממש"ש עמד בע"ה ומכרה מחשבין עם בע"ה ר"ל הלוקח נוטל השכירות מן המוכר עד שישלם זמנו:
ח סָעִיף א המשכיר בית כו'. כמ"ש בסי"ג וכנ"ל. דשכירות ליומיה ממכר הוא ואמרינן בב"ב ז' א' א"ל איסתרייה כו' אינגירנא כו'. מרדכי שם:
ט סָעִיף א גם כו'. כמש"ש במתני' כ' ב' יכול למחות כו':
י סָעִיף א מיהו כו'. שם וזהו דלא כמ"ש בפ"ג דבמ"ג וכמש"ל סי' י"ב ס"ב בהג"ה ודין לפנים מש"ה בפט"ז דשבת ובפ"ט דב"ק ופ"ב דב"מ וש"מ:
יא סָעִיף ב אם חזר כו'. עסי"ז ואם עבר כו' וכן כאן וכ"ה לשון הרמב"ם אבל אם סתרו כו' וכן אם חזר אחר שהשכירו כו':
יב סָעִיף ג משכנו כו'. ירושלמי לפי' הרא"ש כנ"ל ואע"ג דהרא"ש כ' ולא ה"ל מעות לפדותה וכ"כ הרשב"א והג"מ בשם הירושלמי ולא ה"ל למפרקה ולכאורה הי"ל דזה שכ' בהג"ה בס"א ואם היה מושכר אבל מדכ' מושכר וכן כ' בדיני שכירות ולא כ' כאן והרא"ש מחלק בין שכירות למשכון כמש"ש אבל הטור ס"ל דל"ד שלא ה"ל לפדות אלא אורחא דמילתא נקט:
יג סָעִיף ג אין הלוקח כו'. עבה"ג וכ"כ ב"י ודלא כב"ח דל"ד לשכירות ועסי"ד:
יד סָעִיף ה עד שיודיעו ל' יום כו' וכ"ד רש"י וע"ש ד"ה להודיע כו' דלא כראב"ד. וכ"ה פי' דמתני' מן החג כו'. ר"ל בין מחג כו' בין בימות החמה צריך להודיע שלשים יום מעיקרא דאל"כ בימות החמה ל"ל מדקתני בימות הגשמים א"י מן החג דמיותר הוא וע"כ צ"ל דא"י להוציאו מן החג עד הפסח כלל והדר קאמר ל' יום וע"כ צ"ל קודם החג. וע"כ בימות החמה כפשטיה. וז"ש בסיפא ובכרכים אחד ימות כו' דמ' דרישא איירי נמי מימות החמה:
טו סָעִיף ו קבע כו'. קבע זו איני יודע מהו וקשה להולמו וגם מ"ש בתחלה קבע למ"ד יום ואח"כ כ' אם נשאר כו' ועוד שכ' והוא שיודיעו כו' ל"ל הא הודיעו מעיקרא וע' דרישה ועוד בס"ה שכ' אבל בימות כו' לא כ' ל' יום קודם החג ולא כ' שיודיעו ל' יום קודם פסח והנה הטור נמשך ג"כ אחר הרמב"ם אבל נ"ל ברור כי ט"ס ברמב"ם וכצ"ל המשכיר בית כו' אבל כו' ועד הפסח אא"כ הודיע לו שלשים כו' ואם נשאר כו' ר"ל שלא הודיעו בט"ו אלול אז אין להוציאו והוא שיודיעו כו' ר"ל אם לא הודיעו מתחלה כלל והכלל שבקום תיבת קבע צ"ל אא"כ הודיעו:
טז סָעִיף ו ובחנות כו'. עבד"ה מיהו כו' ואפשר כו':
יז סָעִיף ז שלשים כו' או כו'. כמו במשכיר וז"ש כשם ועבה"ג:
יח סָעִיף ז או כו'. כמו בספינה ע"ט ב' וער"ס שי"ו:
יט סָעִיף ט מיהו דוקא כו'. כמ"ש הרי"ף והרא"ש בפ"ק דקדושין בשם התוספתא וכמש"ל סי' רכ"א וכ"ש בכה"ג וכמ"ש בספ"ט דכתובות שע"מ כן קיימה ועתוס' שם:
כ סָעִיף ט ואם אמר כו'. גמ' שם ההוא גברא כו' דדמית כו' ודוקא כה"ג משא"כ ברישא וז"ש שם כאשר עשה כן כו' ול"ל הא בלא"ה משום דדמית כו' אלא דוקא כה"ג שהטעה אותה:
כא סָעִיף י בד"א כו'. כמש"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא:
כב סָעִיף יא ודוקא כו'. כנ"ל בס"א אף שהתוס' ומרדכי חולקים כנ"ל:
כג סָעִיף יד מקום כו'. דמסתמא ע"ד ראשונה נשאר שם וכנ"ל ס"ט מיהו כו' ובסי' קס"ג ס"ה בהג"ה מיהו כו' וסי' רכ"א בהג"ה:
כד סָעִיף יד שנים כו'. עבה"ג וכמ"ש בס"ו דבהודעה ראשונה שקודם החג סגי דמה שלא הוציאו מחמת שאינו יכול ה"ה כאן:
כה סָעִיף טו (ליקוט) המשכיר ב' לשנה כו'. ורשב"א חולק ע"ז וע' בחידושיו בפ' קונם ובתה"א סי' רצ"ד ועי"ד סי' ר"כ (ע"כ):
כו סָעִיף טו הזכיר כו'. דקי"ל כר"נ כמש"ש ק"י א':
כז סָעִיף טו אבל מי כו'. דל"פ ר"נ עליה דשמואל אלא משום דקרקע כו' ונמצא שוכר עומד בחצר חבירו החדש הי"ג כמוציא מן הבעלים אבל מלמדו שמלמדו חדש י"ג גלי אדעתיה שמחמת השכירות הוא מלמדו כיון שמלמדו שלא מדעת האב ועוד שאין האב חייב לשלם אם מלמד שלא מדעת כמ"ש בנדרים אבל מלמד את בניו מקרא וע"ש:
כח סָעִיף טז ב"ה כו' וכן כו'. עבה"ג וכמש"ש ק"י א' מלוה אמר כו' והא קי"ל כו' דוקא משום אטרוחי שכבר אכל:
כט סָעִיף טז אם לא כו'. גמ' שם ועסי' שי"ו ס"ד:
ל סָעִיף יז המשכיר כו'. כנ"ל ס"א בהג"ה:
לא סָעִיף יז ואם עבר וסתרו כו'. עבה"ג וערש"י בערכין כ' ב' ד"ה נתנו כו' וכ"ש כה"ג ועתוס' שם ד"ה אע"פ כו' והא דאמר הכא כו':
לב סָעִיף יז ואפילו בנאו כו'. כמ"ש כיון דנפל אזדא ליה ואחרת היא וע"ל סי' קנ"ג ס"ב:
לג סָעִיף יז ואפי' השוכר כו'. כמ"ש בכתובות ק"ג א':
לד סָעִיף יז ויש כו'. כמ"ש ע"ט א' בחמור זה ועתוס' שם ד"ה ואם כו' וכי נפל אזדא משא"כ כאן שעדיין בית הוא ועומד לתקן כמו החמור למכור. שם:
לה סָעִיף יז אם יש כו'. עסמ"ע:
לו סָעִיף יז והוא כו'. רי"ף וכמש"ש ק"ד א' והוא דמתקרי כו':
לז סָעִיף יז אבל כו'. כנ"ל ס"א בהג"ה המשכיר בית כו':
לח סָעִיף יז ואע"פ כו'. דלא אמר במתני' אלא קטן כו' וכמש"ו לפיכך כו':
לט סָעִיף יז נשרף כו'. ור"ל שמנכה וכמש"ל אלא מחשב כו' וכמ"ש ע"ט במתה חמור בחצי הדרך ועתוס' קט"ז ב' ד"ה אי כו' ובסי' כ"ז כ' שהשוכר צריך לשלם כל השכירות שברשותו ובמזלו נשרף כמ"ש רש"י בנפל ודמיא לספינה סתם ויין זה וע"ז כ' אם נשרף כל העיר כו' וכמש"ש ק"ה במתני' ואכלה חגב כו' וקפסיק ותני בין הקדים לו חכירו בין לא הקדים ע"ש ודברי הרב צ"ע ועסמ"ע שהגיה וי"א דנותן לו כל שכרו מיהו אם נשרף כל כו' וכ"כ בד"מ ע"ש:
מ סָעִיף יז המשכיר כו'. כמש"ש ק"א ב' המשכיר חייב בדלת כו' וגמ' שם להעמיד לו דלתות כו' וכ"ש כה"ג. שם:
מא סָעִיף יח אבל כו'. כמש"ז כ"ז שהדלית קיימת וכמש"ש אי דאמר עליה זו אזדא וה"ה בשעבד בית ועלייה ונפלו שניהם:
מב סָעִיף יח אבל כו'. כמש"ש בנפחתה ומביא ראיה מנעקר הפרסק:
מג סָעִיף כ ודוקא כו'. דהא אמר זה וכנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.