א הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בְּבִירָה גְדוֹלָה, מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזִיזִים וּבְכוֹתָלִים עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבְתַרְבֵּץ שֶׁל חָצֵר וּבָרְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים, וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּעֳבִי הַכְּתָלִים. וּבְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הוֹלְכִים אַחַר מִנְהַג הַמְּדִינָה וְהַשֵּׁמוֹת הַיְדוּעִים לָהֶם:
ב הַמַּשְׂכִּיר חֲצֵרוֹ סְתָם, לֹא הִשְׂכִּיר הָרֶפֶת שֶׁבָּהּ.
ג הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר, הֲרֵי הוּא שֶׁל שׂוֹכֵר; לְפִיכָךְ הוּא מְטַפֵּל בּוֹ לְהוֹצִיאוֹ. וְאִם יֵשׁ שָׁם מִנְהָג הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ הַבְּהֵמוֹת שֶׁעָשׂוּ הַזֶּבֶל שֶׁל שׂוֹכֵר, אֲבָל אִם הַבְּהֵמוֹת שֶׁל אֲחֵרִים, הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר, שֶׁחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שְׂכוּרָה בְּיַד אֲחֵרִים. הַגָּה: מִיהוּ, אִם קָלְטוֹ הַשּׂוֹכֵר בִּכְלִי מִן הָאֲוִיר, וְלֹא נָח בֶּחָצֵר, הֲרֵי שֶׁלּוֹ (טוּר ס"ו).
ד וְהָאֵפֶר הַיּוֹצֵא מֵהַתַּנוּר וְכִירָה, שֶׁל שׂוֹכֵר. אֲפִלּוּ אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
א סָעִיף ג אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים וכן נראה להדיא דעת התוס' פ"ק דמציעא דף י"א סוף ע"ב וז"ל וא"ת שלהי השואל גבי הזבל של בעה"ב מוקי לה בש"ס בתורי דאתא מעלמא ובחצר דמשכיר וכר"י ב"ח והשתא הלא השוכר משתמש בחצר וא"כ הזבל משתמ' לדעת' שוכר בחצר ואיך יזכ' המשכיר בזבל תורי דאתי מעלמ' וי"ל שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומיקרי עומד בצד שדהו עכ"ל וכ"כ האגוד' פ' השואל ומיהו מדברי הרמב"ם והסמ"ג והמחבר ושאר פוסקי' לא משמע דמיירי שגם משכי' ביתו פתוח לאותו חצר ונרא' דמ"מ מיקרי חצר המשתמרת לדעת המשכיר כיון שהוא משומר והוא חצרו ודוק ועיין בסמ"ע עד ויש לתמוה על המחב' שסתם שם בס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כרמב"ם עכ"ל ולפי מ"ש בספר ת"ח ס"פ השואל לישב קושית ב"י שתמה על הרמב"ם דהא שכירו' ליומי' ממכר הוא דשאני הכא כיון דחצר לא קיימא לאוקמי תורא לעשו' שם זבל ולאו להכי אגריה כו' יש לישב דברי המחבר דלא סתרי אהדדי אבל אין דברי הת"ח נראין ומ"מ לענין דינ' נראה עיקר כהרמב"ם וכמו שפסק בת"ח שם וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ט דף קע"ג ע"א וכ"נ דעת הר' המגיד ודקדק כן מל' הש"ס ע"ש וכן נרא' מדברי נ"י ס"פ השואל וכן דעת בעל תי"ט והכי מוכח להדיא מדברי התוס' דלעיל ועוד נ"ל ראי' ממאי דאמרי' בש"ס פ"ק דע"א (דף ט"ו ע"א) דשכירות לא קניא ומה שתמה הב"י דהא שכירו' ליומ' ממכר הוא לק"מ ואשתמיטתי' תוס' דפ' הזהב (בבא מציעא ד' נ"ו ע"ב) ותוס' דע"ז שם ות"ה ר"ס שי"ח שכתבו להדי' דלא אמרי' שכירו' ליומא ממכר רק באונא' ולא בשאר דוכתי ע"ש ומדברי הב"ח ס"ס שי"ב וסי' זה משמע דמ"מ שכירו' קניא מדרבנן בשאר דוכתי ולא ידעתי מנ"ל הא גם בתוס' שם לא משמע כן וגם להנ"י והריב"ש סי' שנ"ה שכתבו שכירות ממכר הוא לענין ההנאה של השכירות ולא לענין גוף הדבר ה"נ כיון שאין גוף החצר קנוי לשוכר אין החצר זוכה לו (שוב מצאתי בס' ל"ח ריש פ' זו מה' שכירות שתירץ דעת הרמב"ם כמ"ש ע"ש) ומה שמקשה הראב"ד משוכר את מקומו (דלעיל סי' קצ"ח ס"ה וסי' ר' ס"ב) י"ל דדעת אחרת מקנה אותו שאני משא"כ במציא' והפקר א"נ שאני התם שהונח בו הדבר לדעת השוכר וכיון ששכר המקום מסתמא לכך שכרו שכל מה שיונח בו לדעתו יהא כאלו מונח ברשותו הקנוי לו משא"כ במציאה והפקר ודוק מיהו לעיל סי' קצ"ח ס"ה כתבתי בשם הריטב"א דהיכא דאין החצר רק לדריסת הרגל אין החצר קונה לשואל או לשוכר ומ"מ אין לתרץ דברי הרמב"ם בכך דמשמע דהרמב"ם מיירי שהיא שכורה לכל דבר ודוק:
א סָעִיף א המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה כו'. כן הוא ל' הגמ' ופרש"י בירה הוא בית ארוך וחלוק בתוכה להרבה חדרים וקיטוניות והשכיר לזה אחד מהן ה"ז משתמש בחורי הכותל ע"פ ארכה מבחוץ עד ד"א אף שלא כנגד ביתו ובזיזין היוצאין מכותלי' ובעובי הכותל בראשה כגון אם השכיר לו עליי' בהבית עכ"ל וכ"כ הנ"י שהאי שימוש בעובי הכותל מיירי כששכר העליי' והוסיף לבאר על מה שאמרו בגמ' במקום שנהגו לשמש בשלו דהיינו שאין הן מקפידין מלהשתמש שם גם זה השוכר ישתמש שם ול"ד בכותל בירה שהוא לפני פתחי החדרי' אלא אף בכותל גן עדנו (והוא תרבץ אפדנו הנזכר בגמ' וברמב"ם ובדברי המחבר) יכול להשתמש וברחבה שאחורי הבתים כיון שביתו פתוח נמי שם עכ"ל וגם רש"י כתב בכותל גינתו ע"ש ומשמע מפירושם שלא התירו שימוש בגינה עצמו כ"א בכותליו (אבל ברחבה לא הזכיר כותל ומשמע דס"ל דגם ברחב' עצמ' מותר להשתמש) וצ"ע א"כ למה סתמו הפוסקי' ולא כ"כ ובפרישה כתבתי ליישב דברי הטור שהוא סמך אמ"ש אחר זה שמשכי' לו בית בחצר דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל ולא שימוש בגוף החצר וכמ"ש בטור אחר דין זה וכ"ש שאין לו שימוש בגינ' עצמו שהוא מקום מוצנע ומיוחד טפי מהחצר אבל דברי הרמב"ם והמחבר אי אפשר ליישב בזה שהן לא כתבו כאן דין זה שכשמשכיר לו בית בחצירו דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל ונר' דהרמב"ם ס"ל דהגמ' התיר לשמש באויר החצר כמו ברחבה וכנ"ל ואפשר שכן גם כן דעת הטור שסתם ולא כתב כותל בגינה ודו"ק:
ב סָעִיף ג הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו. כ"כ ג"כ הרמב"ם ותרתי קאמר האחד שאם שניהם רוצים בהזבל בזה קאמר שהוא של שוכר ומזה נמשך דין השני באם שניהם אינם חפצים בו דעל השוכר מוטל לטפל בו להוציאו וק"ל:
ג סָעִיף ג כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר. וה"ה הזבל שמוציא מביתו לחצר וכ"כ בטור:
ד סָעִיף ג הזבל של בעל החצר. דסתם זבל של בהמות ההולכים למקום אחר אפקורי מפקר להו הבעלים וקניא ליה חצירו לבעל החצר שלא מדעתו:
ה סָעִיף ג אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים. כן היא דעת הרמב"ם אבל רש"י לא ס"ל הכי וגם ל' הטור לא משמע כן שהרי כתב דין זה אמי ששכר בית בחצר ולא אבשוכר גם החצר והמ"מ כתב ג"כ דיש חולקין על הרמב"ם והוא דקדק מלשון הגמ' קצת כוותי' ע"ש ומהט"נ פסק הרא"ש והטור הביאו לעיל סי' ר"ס ס"ג בהמציאה כגון צבי שבור שנכנס בחצר שדר בו השוכ' עם המשכיר דשניהן זכו בו כל שכן כאן שדר בו השוכר לחוד ויש לתמו' על המחבר שסתם שם בס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כרמב"ם:
ו סָעִיף ג אם קלטו השוכר בכלי כו'. בפרישה הוכחתי דהיינו דוקא כשהקדים הכלי תחת הבהמה קודם שמוציא הריעי מגופן באופן שלא היה עומד מעולם לנוח בחצר כלל ע"ש. ומיהו נראה דהיינו דוקא לדע' הטור וסייעתו דפירשו דין זה דמיירי בחצר דהמשכיר וכנ"ל אבל המחבר שכ' האי דינא לשיטת הרמב"ם דמיירי אפי' בחצר שהשכירו להשוכר וכנ"ל יכול להיות דמוד' דאם קלטוהו השוכר בכלי שלו אף אם לא קדם הכלי להוצאת הזבל קנהו השוכר ואפש' עוד דאפי' אם הכלי דהשוכר מונח ע"ג קרקעות חצירו זה דהמשכיר מ"מ כיון שהשוכר שכר החצר ויש לו רשות להעמיד שם כליו קנהו הכל ומור"ם כתב לשון הטור אדברי המחבר ויתפרשו לכל חד לפי שטתו:
ז סָעִיף ד היוצא מהתנור וכירה כו' בטור מפורש דהיינו שעומדין בחצר ושכורי' להשוכר לבשל בהן ואשמועי' דאפי' אם גם אחרים אופין ומבשלין שם כיון ששכורי' לו האפר של השוכר וזה שמסיק מור"ם ז"ל וכתב אפי' אחרים כו' וא"ת מ"ש מזבל של בהמו' אחרי' הנמצא בחצר דס"ל להרמב"ם דאפי' אם החצר מושכר להשוכר הזבל הוא של המשכיר וכנ"ל וי"ל דשאני אפר ותנור וכירה שהם מתערבים באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם ומ"ה אין דעתו של המשכיר עליו:
א סָעִיף ג אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. והקשו בזה מהאי עובד' דר"ג וזקנים ומקומו מושכר לו שהוא מתורת חצר כדאמרינן פ"ק דמציע' (דף י"א) וכן מהא דתני' פ' הספינה שוכר את מקומו. ובש"ך תירץ דהתם שאני שהונח על דעת כן שיקנה מקומו ע"ש. וקשי' לן כיון דמדינ' הוי חצירו של משכיר א"כ היכי מצי קונה שוכר מן המשכיר כמו בהאי עובד' דרבן גמליאל וזקנים דהא באומר יזכה חצירי לפלוני לא מהני אלא באחר ועיין סי' ר' ס"ב אבל שיאמר הנותן יזכה חצירי למקבל ודאי לא מהני עד שיקנה המקבל את מקומו וכיון דחצר שכורה אינו זוכה לשוכר אלא למשכיר אם כן היכי מצי מקנה משכיר לשוכר ע"י חצר השכורה אע"ג דניח' ליה שיקנה כיון דחצר דידיה וא"כ אכתי תיקשי מהאי עובד' דר"ג וזקנים. ובתשו' מוהרי"ט חלק ח"מ סי' פ"ב כ' על דברי הרמב"ם ז"ל מ"מ סבר' זו מלתא דתמיה' הוא מאחר שהשכיר המקום כבר נסתלק ממנו דשכירות מכירה ליומא איבר' מדחזינן באגב דלא קני אלא ע"י קרקע שקנה קנין גמור לא בשכירות כדמשמע בעובדא דעירוני פ"ק דקידושין דא"ל אין לך תקנה עד שיקנה אגב קרקע והלך וקנה סלע כו' וכי לא היה מקום בשכירות או בשאלה עכ"ל ותמהני במ"ש בפשיטות דאגב בשכירות ל"מ ואדרבה שם פ"ק דקידושין (דף כ"ו) פשיט לה דאגב בשכירות מהני וע' דמ"א סי' ר"ב ס"א. ובלחם משנה פ"ז משכירות כ' בשם הרב מוהר"ר מרדכי מטאלין דלפי מה דמשמע מפי' הרמ"ה בסוגיות הגמ' הוי כאלו פי' ואמר שלא השכיר החצר כי אם לתשמישים הצריכים לו אבל בזכות שהיה לו מדברים אחרים כגון שיהיה חצירו זוכה לו לא זכה לו ולפיכך הוא שלו עכ"ל. ומשמע מדבריו דמה"ט חצר השכורה אינו זוכה אלא למשכיר ומשום דאינו מקנה לו אלא לתשמישים אבל לדברים אחרים כגון להיות זוכה לו אינו מקנה לו אלא משייר אותו כח לנפשיה ובזה ניחא עובדא דר"ג וזקנים כיון דמדינא חצר שכורה זוכה לשוכר אלא דהמשכיר משייר בעלמ' כח זה לנפשיה אבל אם רוצה להיות זוכה לשוכר זוכה לו חצירו אלא דבש"ע סי' ר"ס סעיף ג' משמע להדיא דמציאה זוכה בו השוכר ולא המשכיר וא"כ אין דבריו סותרים למ"ש כאן. ולכן נראה דהכא שאני ומשום דגבי זבל משייר כח לנפשיה שלא יזכה בו השוכר דכיון דהמשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה וכמבואר בגמ' שם ומשום הכי דעתיה על זבל שלא יזכה בה השוכר אפילו אם יהיה הזבל בחצר כיון דשבח רפת דידיה ומשייר לנפשיה כח בחצר לזכות בזבל אבל במציאות דעלמ' זוכה השוכר. ובזה ניחא לישב מה שהקשה בלחם משנה בהא דאמר בגמ' (דף ק"ב) ורפת שבחצר כו' זאת אומרת המשכיר חצר לא השכיר הרפת שבה והקשה דהא אפילו השכיר לו נמי הרפת אינו זוכה השוכר אלא המשכיר שגוף החצר שלו ועמ"ש בזה מוהרי"ט תשובה הנז' ולפמ"ש ניחא דאי הוי אמרינן דהשכיר גם הרפת לא הוי זבל אלא כמו מציאות דעלמ' דזוכה בהם השוכר לא המשכיר אלא משום דלא השכיר את רפת ודעת בעה"ב על כל שבח הרפת מתורי דאתי מעלמ' ואע"ג דגם בחצר המה א"כ משייר לנפשי' כח בחצר לזכות בזבל ודוק. וכן מוכח מדברי הרמב"ם דבעלמ' הוי כח החצר לשוכר שכ' בפ"ה מגירושין הזורק גט לאשתו בתוך חצירה בין שהוא קנוי לה בין שאול בין שכור קונה ע"ש ועב"י באה"ע סי' קל"ט שכ' עלה משום דשכירות ליומא ממכר ע"ש וכן מוכח בגמ' ר"פ הזורק דפריך חציר' מה שקנה אשה קנה בעלה ופירש"י קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידה דבעל ע"ש. ומבואר דעיקר חצר למי שיש לו רשות השתמשות שם בגמ' רבא אמר אטו ידה מי לא קניא לבעל אלא גיט' וידה באין כאחד ה"נ גיטה וחצירה באין כאחד א"ל רבינ' לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא לי' נהי דקנו ליה למעשה ידיה ידה גופה מי קנו לי' א"ל רבא יד דעבד קא קשיא ליה ולפמ"ש דאזלינן בחצר בתר רשות השתמשות א"כ יד דאשה נמי נהי דידה גופ' לא קני ליה הא למעשה ידי' מיהא קני ליה דלא גרע משכורה דהוי לשוכר דליתיה דודאי ונתן בידה כתיב בתורה א"כ נהי דקני ליה למעשה ידיה כיון דגוף היד הוא לאשה הוי לה ידה אבל בחצר דלא כתיב בתורה חצירה אלא דמרבינן חצירה מריבוי דקרא וא"כ כי מרבינן לא מרבינן אלא רשות דקונה ומש"ה קונה למי שהרשות שלו וכל מי שיש לו עתה רשות הוי רשותו. ובזה ניחא לישב קושיות תוס' שם ד"ה ידה גופי' מי קניא ליה ז"ל וא"ת חצירה נמי לא קניא ליה לגופי' אלא לפירי ע"ש. ולפמ"ש ניחא דודאי חצר לא כתיב בפירוש וחצר דמרבי היינו רשות אבל חצר בעצם לאו קנין הוא אלא רשות הוא דהוי קנין ומש"ה מי שיש לו עתה הרשות הוא דקני ליה דזהו רשותו מש"ה בחצירה כיון דקני ליה לבעל פירות ה"ל רשות הבעל אבל ידה דכתיב בתורה לאו משום רשות הוא דקני לה לידה אלא דכן גזירת הכתוב דיד קונה א"כ כל שגוף היד דידה הרי קונה לה ידה כיון דידה הוי וקונה יד אפי' ברשות מוכר וזה נכון וברור:
ב סָעִיף ד אפילו אחרים אופין. וכת' הסמ"ע וא"ת מ"ש מזבל של בהמות אחרים הנמצא בחצר דס"ל להרמב"ם דאפילו החצר מושכר לשוכר הזבל הוא של המשכיר ע"ש ולפי מ"ש בסק"א דהרמב"ם דוקא בזבל הוא דכתב כן ומשום דלא השכיר הרפת משייר לנפשיה כח בחצר לשבח הרפת שבחצר אבל בשאר מציאות מודה הרמב"ם דהשוכר זוכה אם כן בתנור וכירים כיון דהשכיר לשוכר ולא שייר לנפשיה בזה ה"ל כמו שאר מציאות דשוכר הוא שזוכה בהם. ועמ"ש בזה אא"ז בתי"ט פ' השואל שם והנלע"ד כתבתי:
א סָעִיף ג אע"פ שהיא שכורה. עש"ך ס"ק א' ועסי' ר' מה שהארכתי בזה ומ"ש כיון שהוא משומר והוא חצירו וכו' לכאורה קשה דהא בסי' ר' מבואר דאפי' כשאין הפסק מחיצה בין בעל הבית לפירותיו דהוי חצר שאינה משומרת וצריך לחלק דדוקא לשוכר הוי חצר שאינה משומרת נגד בעה"ב אבל לבעה"ב נגד השוכר נקרא משומרת דהשוכר הוי כאכסנאי נגד בעה"ב כמ"ש הש"מ בב"מ דף יא אמנם באמת הש"מ לא כ"כ רק באם שהשוכר אין לו רק דריסת רגל ובשוכר גמור הוא דחוק ונידון הכלי עמ"ש בספרי תורת גיטין:
א סָעִיף ג החצר. דסתם זבל של בהמות ההולכים למקום אחר אפקורי מפקרי להו הבעלים וקניא ליה חצירו לבעל החצר שלא מדעתו. סמ"ע:
ב סָעִיף ג אחרים. כן הוא דעת הרמב"ם אבל רש"י לא סבירא ליה הכי וגם לשון הטור לא משמע כן שהרי כת' דין זה אמי ששכר בית בחצר ולא בשוכר גם החצר והמ"מ כת' ג"כ די"ח על הרמב"ם ומה"ט נמי פסק הרא"ש הביאו הטור בסי' ר"ס במציאה כגון צבי שבור שנכנס בחצר שדר בו השוכר עם המשכיר דשניהן זכו בו כ"ש כאן שדר בו השוכר לחוד ויש לתמוה על המחבר שסתם שם ס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כהרמב"ם עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך בזה וכת' דלענין דינא נראה עיקר כהרמב"ם ע"ש:
ג סָעִיף ב וכירה. בטור מפורש דהיינו שעומדין בחצר ושכורים להשוכר לבשל בהן ואשמעינן דאפילו אם גם אחרים אופין ומבשלין שם כיון ששוכרים לו האפר של השוכר הוי וא"ת מ"ש מזבל של בהמות אחרים שבס"ב וי"ל דשאני אפר מהתנור וכירה שהוא מתערב באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם ומש"ה אין דעת המשכיר עליו. סמ"ע:
א סָעִיף ג שכורה ביד אחרים. עבה"ט עד וכ' דלענין דינא נראה עיקר כהרמב"ם. וע' עוד בש"ך שכ' דאף שכתבו התוס' פ"ק דמציעא דבעינן דוקא שיהא המשכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו מ"מ מדברי הרמב"ם וסמ"ג והמחבר ושאר פוסקים לא משמע דמיירי שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר כו' ע"ש. וע' בתשובת רע"ק איגר ז"ל סי' קל"ג שכ' דראיית הש"ך מדסתם הרמב"ם דבריו אין זה די הוכחה דידוע שכך דרכו של הרמב"ם לסתום כסתימת דברי הש"ס אך באמת זה תלי בשני פירושים שיש בדברי הרמב"ם פ"ו מה' מכירה במ"ש לפיכך אם הי' ביתו של לוקח מושכר למוכר לא תיקנו בו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח (עש"ך לעיל סי' קצ"ח סק"ה ותבין) באופן דאין הכרעה בדעת הרמב"ם בזה. וכ' עוד דלפ"ד התוס' הנ"ל דוקא לענין דבר המונח בחצר מהני מה דהמשכיר ביתו פתוח לחצר דכיון דהמשכיר יוצא ונכנס בו ויכול לשום שמירתו עליו מקרי עומד בצד שדהו אבל לענין דבר המונח בחדר המושכר לא מהני מה דהמשכיר דר ג"כ באותו בית בחדר נגד חדר המוזכר כיון דרשות ביד השוכר לסוגרו ולמחות להמשכיר דריסת הרגל בו א"כ בודאי לא הוה משתמר לגבי המשכיר. וע"ש עוד שהביא דהגאון בעל בית מאיר פקפק על עיקר דינו של הש"ך בזה שהכריע כהרמב"ם דהוי חצרו דהמשכיר ודעתו דיש לפסוק כהרא"ש והטור ע"ש ועמ"ש בפ"ת לא"ה סי' ק"ב סק"ד וע' בתשו' ושב הכהן סי' מ"ז עש"ב:
א סָעִיף א ומקום כו'. לא קאי אלא אעובי הכותל דאל"כ ל"ל כ"ז ה"ל דמשתמש הכל לפי המנהג וכמש"ו ובכל אלו כו' אלא דבכל הנ"ל משתמשין בסתם אף בלא מנהג ידוע:
ב סָעִיף א ובכל אלו כו'. דכל דינים של גמ' בכיוצא בזה הוא לפי מקומם ושמותם וערשב"ם שם פ"ג ב' במתני' ד"ה לא כו':
ג סָעִיף ג ואם יש כו'. כנ"ל
ד סָעִיף ג בד"א כו'. שם אילימא כו':
ה סָעִיף ג אבל כו' שחצירו כו'. וערש"י שם ד"ה בחצר דמשכיר כו' וכן השיג עליו הראב"ד דהא תנן שוכר את מקומו ומקומו מושכר לו וכמ"ש בסי' קצ"ח ס"ה ובכמה מקומות דשכירות קונה ואמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא וכ"כ הרא"ש ריש כלל א' ע"ש ועוד דא"כ הל"ל ל"צ בחצר דלא אגיר לשוכר כמש"ש בקושיא אילימא כו' אלא כו' ועוד א"כ האיך א"ר אשי זאת אומרת המשכיר כו' ועלח"מ ודבריו דחוקים מאד ועמש"ל בסי' ר"ס ס"ג ששם סתם כד' רש"י והרא"ש: (ליקוט) שחצירו כו'. ואין דעת רש"י וש"פ כן וכ"מ שם מ"ט ב' וערש"י שם ד"ה מושכרת כו' וכ"כ הרא"ש שם וע"ל סי' קצ"ח ס"ה וש"מ (ע"כ): (ליקוט) שחצירו כו'. אבל רש"י וש"פ חולקים כמש"ש וערש"י מ"ט ב' ד"ה מושכרת כו' וע"ל סי' ר"ס ס"ד ועמש"ל סי' קל"ח ס"א (ע"כ):
ו סָעִיף ג מיהו כו'. ואפי' בחצר דלא אגיר לשוכר:
ז סָעִיף ד אפי' אחרים כו'. טור בשם הרמ"ה וס"ל כדעת רש"י דשכירות קניא ליה וכמש"ש כיון ששכורים לו ועומדים בחצר וכ"כ ב"ח ודברי הרב צ"ע שס"ל כהרמב"ם וכאן סתם כרש"י והטור אזיל לשיטתו שכ' ואין לשוכר בחצר כלום אלא דריסת הרגל לעבור עליו לביתו כל הזבל כו' והוא כשיטת רש"י והרא"ש שכ' בסי' ר"ס ואע"פ שיש לו עליו דריסת הרגל מ"מ לא קניא ליה וכמ"ש הריטב"א בפ"ק מש"ש כי זכיא ליה רחמנא להלוכי בה כו' מכאן דחצר דאין לאדם רק דריסת הרגל אינה כחצירו לקנות לו ועש"ך סי' קצ"ח ס"ק ואו ונראה כו' אבל מדברי תוס' כאן ד"ה תרתי כו' לא מ' כן ואשתמיטתיה לש"ך שם דברי תוס' הנ"ל וביותר ק' מ"ש כאן דתוס' ס"ל לדעת הרמב"ם וליתא דמ"ש תוס' י"א ב' בד"ה וכו'. וא"ת כו' והלא כו' ר"ל אף שלא השכירו מ"מ אינו מוחה בו מסתמא להשתמש בו. ומ"מ י"ל דברי הרב ע"פ תוס' הנ"ל שכ' שם וא"ת והלא כו' וי"ל דלגבי כו' שלא כו' וכ"כ סמ"ע ס"ק ז' וי"ל דשאני כו' וכמ"ש בסי' ר' ס"א בהג"ה מיהו אם כו': (ליקוט) אפי' כו'. כנ"ל בהג"ה ודומיא דזבל דמתני' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.