א הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לִזְמַן קָצוּב וְרָצָה הַשּׂוֹכֵר לְהַשְׂכִּיר הַבַּיִת לְאַחֵר, מַשְׂכִּיר עַד סוֹף זְמַנּוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְיַן בְּנֵי בַּיִת הָאַחֵר יוֹתֵר מִבְּנֵי בֵיתוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ הַמַּשְׂכִּיר: לָמָּה תִּטְרַח וְתַשְׂכִּיר בֵּיתִי לַאֲחֵרִים, אִם לֹא תִּרְצֶה לַעֲמֹד בּוֹ, צֵא וְהַנִּיחֵהוֹ וַאֲנִי פּוֹטֵר אוֹתְךָ מִשְּׂכִירוּתוֹ, שׁוֹמְעִין לוֹ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שי"ב סְעִיף ז'. וְאִם הַשּׂוֹכֵר רוֹצֶה לָצֵאת מִן הַבַּיִת וּלְהַנִּיחוֹ כָּךְ בְּלֹא דִּיוֹרִין, וְרוֹצֶה לְשַׁלֵּם לַמַּשְׂכִּיר, יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיר לְהַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, דְּבֵיתָא מֵיָתְבָא יָתִיב וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר, (יְשַׁעְיָה כד, יב) (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת). מִי שֶׁנָּתַן בֵּיתוֹ לְאַחֵר אוֹ הִשְׂכִּירוֹ, וְשִׁיֵּר כֹּחַ לְעַצְמוֹ שֶׁכְּשֶׁיִּרְצֶה יָכוֹל לָדוּר עִם הַמְקַבֵּל מַתָּנָה אוֹ הַשּׂוֹכֵר בַּבַּיִת, יָכוֹל לִמְכֹּר כֹּחוֹ לְאַחֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ מְרֻבִּים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף קמ"ה). וְיֵשׁ מְחַלְּקִים בֵּין אִם שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ חֵלֶק מְסֻיָּם כְּגוֹן חֲצִי הַבַּיִת, אָז יוּכַל לְמָכְרוֹ לְאַחֵר, אֲבָל אִם שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ חֵלֶק שֶׁאֵינוֹ מְסֻיָּם, כְּגוֹן דְּיוּכַל לְסַלְּקוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרוֹ אוֹ לְהַשְׂכִּיר זְכוּתוֹ לְאַחֵר (רִיבָ"שׁ סִימָן רנ"ז). מִי שֶׁנּוֹתֵן לְאַחֵר דִּירָה בְּבֵיתוֹ וְאֵין הַמְקַבֵּל צָרִיךְ לְאוֹתָהּ דִּירָה, נִרְאֶה לִי דְיוּכַל לְהַשְׂכִּירוֹ אוֹ לְמָכְרוֹ לְאַחֵר שֶׁבְּנֵי בֵּיתוֹ אֵין מְרֻבִּים מִמֶּנּוּ, דְּלָא גָּרַע כֹּחַ הַמְקַבֵּל מַתָּנָה מִכֹּחַ הַמְשַׁיֵּר לְעַצְמוֹ, דְּנוֹתֵן בְּעַיִן יָפָה נוֹתֵן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנ"ד סָעִיף כ"ח.
ב שְׁנַיִם שֶׁשָּׂכְרוּ בַיִת בְּשֻׁתָּפוּת לָדוּר בּוֹ יַחַד, אֵין אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין יָכוֹל לְהוֹשִׁיב אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ דִּיּוּרִין פְּחוּתִים מִמֶּנּוּ, כִּי יָכוֹל לוֹמַר: אוֹתְךָ אֲנִי יָכוֹל לְקַבֵּל אֲבָל אַחֵר אֵינִי יָכוֹל לְקַבֵּל; וְאֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפוֹ לַחֲלֹק, שֶׁהַבַּיִת אֵינוֹ שֶׁלָּהֶם, אֶלָּא שָׂכוּר לָהֶם לִזְמַן. וְע"ל סִימָן קע"א סָעִיף ט' דְּיֵשׁ חוֹלְקִין.
ג רְאוּבֵן מִשְׁכֵּן בֵּיתוֹ לִזְמַן, וְהִתְנָה שֶׁאַחַר הַזְּמַן יִהְיֶה רְשׁוּת לַשּׂוֹכֵר (בְּיָדוֹ) לָדוּר בּוֹ הוּא וְסִיעָתוֹ, אוֹ לְמַשְׁכֵּן אוֹ לְהַשְׂכִּיר לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ בְּלֹא תְנַאי רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְמַשְׁכֵּן לְמִי שֶׁבְּנֵי בֵיתוֹ אֵינָן מְרֻבִּין, וּמִפְּנֵי הַתְּנַאי רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר וּלְמַשְׁכֵּן אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁיֵּשׁ סִיעָה גְדוֹלָה מִסִיעָתוֹ:
א סָעִיף א המשכיר בית לחבירו. עיין בתשו' רשד"ם סי' תט"ו:
ב סָעִיף א והוא שלא יהיו מנין בני בית כו' עיין בס' החנוך להרא"ה מצוה נ"ה:
ג סָעִיף א ואם אמר לו המשכי' כו'. ע"ל סי' ס"ו סכ"ג מ"ש שם בשם תשוב' המבי"ט ומ"ש עליו:
ד סָעִיף א מי שנותן לאחר דירה בביתו כו'. עיין בתשובת מהרש"ל סי' י"ז שחולק וכ"פ בסוף ספר משאת בנימן ועיין ע"ש מ"ש בשם מהרש"ל כת"י וע' בסמ"ע ס"ק ה':
ה סָעִיף ב ואינו יכול לכופו לחלוק החצר כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ו' עד ומ"ה כת' לשון בה ולא לשון בו כי בה לשון נקבה נופל שפיר על השדה ובו לשון זכר שייך בחצר כו' משום הא לא איריא דהא מקרא מלא הוא השדה והמערה אשר בו ובחצר איתא במשנה וש"ס אין מחלקין את החצר עד שיהי' בה דין חלוק' כו' חצר שרבים נכנסים לה בזו כו' ובתוס' פ' הכונס דל"ח ע"ב כתבו דאי אבית סאה קאי הל"ל ל' זכר ופירשו דקאי אשדה וכוונתם דשדה אשכחן נמי לשון נקבה וכדכתיב זרע רב תוציא השדה וכן חצר נמי אשכחן ביחזקאל כמה פעמים ל' זכר וכמה פעמים בל' נקבה ונראה דשדה וחצר הוי כמו מחנה והדומה שמשמשים זכר ונקבה וק"ל:
א סָעִיף א ורצה השוכר להשכי' כו' משכיר. הרמב"ם למד דין זה מדין ספינה שאמרו בגמ' וכתבו הטור והמחב' בס"ס שי"א שאם שכר ספינה לילך בה עם סחורתו למקום פלוני ובחצי דרך מכר סחורתו דיכול להעמיד אחר במקומו מאותו מקום והלאה עד מקום ששכרו לילך עמו שם ואע"ג דשם אמרו דיש להספן עליו תרעומות היינו משום דהספן דר עם השוכר בספינה יחד ויכול לומ' דעתי היה נוחה בך יותר מבזה משא"כ במשכיר ביתו דאיירי דהמשכיר אינו דר עם השוכר בביתו ויש בו משום אל תמנע טוב מבעליו ולא אמרו דאין השוכר רשאי להשכיר כ"א במטלטלי שמא יבריחם שומר השני ויאבדם וגם בשדה משום שמא יכחישנו וכמ"ש בסי' רי"ב ולעיל בסמוך סי' שט"ו משא"כ במשכיר ביתו דיכול להראות לו כל פרטי עניני ביתו ויתנה עמו שיחזירנו כן בשלימותו כל זה נתבאר בפרישה בשם הרמב"ם והמ"מ ע"ש:
ב סָעִיף א ואם א"ל המשכי' למה תטריח כו' ג"ז כ' הרמב"ם שם וכ' ג"כ הטעם משום אל תמנע טוב מבעליו עפ"ר:
ג סָעִיף א יכול המשכיר להשכירו לאחרי' כו'. שם במרדכי מפרש דאם כבר קיבל המשכי' המעות דא"צ להחזיר להשוכ' המעות אף אם השוכר אומר א"כ יעמיד הבית בלי דיורין אין צריך לשמוע לו ע"ש אבל אם עדיין לא קיבל המעות מהשוכ' והמשכי' משכירו לאחרים מנכה להשוכ' מדמי שכירתו מה שמקבל מאחרים אף אם אמר השוכר אני אשלם כולו ולא ידורו בו אחרים והדין נותן שאין צריך לשמוע לו מ"מ י"ל אדרבה הרי גילה השוכר דעתו שלא יתן לו כל השכירות אלא אם לא ידורו בו אחרים והני דרי בו ואיך נוציא ממנו ממון וק"ל:
ד סָעִיף א יכול למכור כחו לאחר כו' צ"ע לפי מ"ש הטו' והמחב' בסמוך ס"ב בשנים ששכרו בית יחד בשותפות דאין הא' יכול להושיב אחר במקומי כו' ה"כ בכה"ג ואע"פ שבספינה הנ"ל גמ' ערוכה היא דרשות בידו להעמיד אחר במקומו ואין לבעל הספינה עליו אלא תרעומות י"ל דשאני התם דדרך הספינ' בכך שיצא זה ולהכניס אחר במקומו כשמכר סחורתו ומתחלת השכירות אסיק הספן זה אדעתו דפעמים יבא לידי כך ומ"מ תרעומות יש לו עליו משום שינוי הדעת וצריכין לחלק ולו' שכל משייר לנפשו כח בו ייאש השוכר נפשו מתחלה לקבל גם אחר במקומו כשירצ' המשכי' מאחר שכל אדם שליט בביתו לעשות בו מה שירצה והרי שייר לנפשו כח לדור בו וה"ה אחר במקומו ודו"ק ועמ"ש בד"מ בזה:
ה סָעִיף א ואין המקבל צריך כו'. עד דלא גרע כח מקבל מתנה מכח המשייר לעצמו כו' בד"מ ג"כ כ"כ ז"ל דהא לענין אם הנותן בעין יפה נותן אמרי' דיפה כח המקבל מכח הנותן כו' (ור"ל אם מכר ביתו ושייר בור ודות לפניו דלא שייר לנפשו הדרך ובמכר או נתן לאחר הבור ודות והבית נשאר בידו צריך המוכר או הנותן ליתן להן דרך להבור ודות (וכמ"ש בסמוך) וכן משמע מתשו' הרשב"א סי' א' י"ג כו' ואני אומר דאי משום הא לא אריא דהא גם מצינו איפכא דיפה כח המשייר לנפשו מהמוכר או נותן לאחר דהמוכר שני אילנות לאחר בתוך שדהו קיי"ל דאין לו בקרקע כלום ואפי' כשיתיבשו אין בכחו ליטע אחרים במקומן. וכשמכר שדהו ושייר אילנות לפניו אמרי' דיש לו בקרקע כח ליטע אחרים במקומן לכ"ע ולענין לזרוע ביניהן לבד יש פלוגתא בין הגאונים וכדאית' פ' ח"ה (דף ל"ז) ובפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א) וכתבו הטור והמחבר בס"ס רי"ו ע"ש וכן המוכר דקל ושייר פירות לפניו אמרי' דשייר לנפשו בעין יפה ושייר לו ג"כ מקום באילנות לקנות על ידו הפירו' שיגדלו וכן אם מכר ביתו ושייר לנפשו דירת ביתו דאמרי' דשייר לנפשו הבית לדירתו משא"כ במכר או הקנה לאחר פירות דקלו או דירת ביתו דאמרי' בגמ' וכתבו הטו' והמחבר לעיל סי' ר"ט ורי"ב דלא קנאו' האחרים לא הדירה משום דאין בה ממש ולא הפירו' משום דהוה דשלב"ל ומ"ש מור"ם ז"ל ראיה ממכר בית ושייר לפניו בור ודות דלא קנה דרך ובמכר בור ודות קנה הלוקח ג"כ הדרך מטעם דהמוכר והנותן בעין יפה מוכרין ונותנין ☜אין ראי' לע"ד דכבר חלקו התו' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א ע"ב) בד"ה לימא לי' עקור אילנותך כו' ע"ש וכלל דבריהן הוא דודאי היכא דלא נחית הנותן או המוכר לשיורא אמרי' דבעין יפה מכר או נתן והיינו כמו התם דמכר הבית ואין בכלל מכירת הבית והדות כדאי' בפ' המוכר את הבית וכתבו הטור והמחבר בסי' רי"ד וכיון דממילא נשתיירו להמוכר צריך לקנות נפשו דרך לילך שם וה"ה איפכ' במכר לאחרים הבור והדות והבית נשאר ממילא לפניו דא"צ לקנות להם הדרך ולשניהן טעם א' דכיון דלא נחית המוכר או הנותן לשייר בהדיא לנפשו שום דבר אלא שברישא משוייר ממילא הבור והדות ובסיפא הבית לנפשו אמרי' דבמאי דמכר או נתן בעין מכר או נתן (מיהו דוקא כל דבר הנצטרך לאותו מתנה או מכירה כגון הדרך לבור ודות דבלי דרך אין המתנה והמכירה נחשבת לכלום אבל אם לקח שני אילנות בתוך שדה חבירו אסור לחזור לנוטעם לכשיתיבשו דאינו נכלל בשם המכיר' ונוכל לו' שלא מכר לו האילנות אלא בלחלחותן) משא"כ במכר האילן דבכללו ג"כ הוא הפירות שיגדלו עליו וכן המוכר הבית בכללו הוא הדירה והוצרך המוכר או הנותן לאמר הפירות והדיר' ישארו לי בזה אמרי' כל דפי' השיור בעין יפה שייר וכן במכר השד' בכלל המכיר' הי' ג"כ האילנות שבו והוצרך לשייר ולומ' שישארו מ"ה אמרי' מדנחית לשיור בעין יפה שייר לנפשו וכתבתי כל זה ג"כ בפריש' סי' רי"ד וט"ו ובס"ס רס"ו (רט"ז) ע"ש. וא"כ ה"נ אין ראי' ממה שיש כח למשייר לנפשו להשכירו לאחרים דכאן הוצרך לשייר בפירוש ואמרי' כיון דנחת לשיור בעין יפה שייר לנפשו דומיא דהתם בשייר לפניו ב' אילנות דכתבו התו' שם דהוצרך לשייר לנפשו כדי שלא יאמר לו הלוקח עקור אילנך לאלתר וזיל מיהו בנתן לחבירו דירה בפ"ע ודאי יכול להשכיר לאחרים זכותו וראי' לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' א' ?"ג הביאו שם בד"מ וכבר האריך מור"ם בתשוב' ע"ז הביאו מור"ש ז"ל בתשובותיו סי' י"ז ☜ ומוכח שם מתשובת מור"ם ז"ל דפסק דאפי' האב שנתן לבתו וחתנו דירה שידורו עמו יחד בחדרו בבית החורף אחד אפי' הכי פסק דיכולים בתו וחתנו לתת הדירה שנתן להם לאחר בשאינן צריכים לו (שהוי פסק שם באות' תשובה דא"צ הבת ליתן שום דבר לצורך עצים לחמם בית החורף שדרין בו יחד מוכח מזה שמיירי שם בדרין עמו) וראייתו הוא מהמשייר כח לנפשו לדור עם השוכר ממנו דיכול להשכיר אותו כח לאחר והביא ג"כ בד"מ ויפה כח המקבל מכח הנותן וכמ"ש כאן בהג"ה. אבל בזה אני אומר אין ראיות מור"ם ז"ל ראי' מכח זה שחלקתי כמ"ש התוס' הנ"ל דדוק' במשייר לנפשו אמרי' דשייר לנפשו כח לדור בו אפי' עם השוכר בחדר אחד אבל לא בנתן דיר' לאחר דיכול היורש לומר אין דעתי נוחה לדור עם אחר כ"א עמך וכמ"ש הרא"ש והטו' והמחב' בסמוך ס"ב גם מור"ש ז"ל חלק עליו בתשובתו סי' י"ז ע"ש אבל לא נחית לסתור דברי ראייתו שהביא דלא גרע כח המקבל מתנה מכח המשייר לנפשו אלא חלק עליו מכח אומדנות דהנותן גם מ"ש מור"ם כאן דלא גרע כח המקבל מתנ' מכח המשייר לעצמו כו' ובמשייר לעצמו כ' לפני זה דאם שייר לעצמו לדור עם השוכ' יחד יכול להשכי' אותו זכות לאחר משמע דס"ל דכן הדין נמי בנותן דירה לאחר לדור עמו יכול להשכירו לאחר מה"ט דלא גרע כח המקבל וכבר כתבתי דנר' לחלק ביניהן ול"מ כשבאו לדור עמו בחדר א' אלא אפי' בבית א' כשאי לכל א' פתח בפ"ע לכנוס ולצאת בתוכו מר"ה לחדרו ומחדרו לר"ה איכא קפידא ובע"ש כ' דברי מור"ם ז"ל והנרא' בעיני לע"ד כתבתי:
ו סָעִיף ב ואינו יכול לכופו לחלוק כו' קשה דכאן סתם המחב' כדברי הרא"ש בתשו' שכ' הטו' בשמו כן כאן ובסי' קע"א ס"ט סתם המחב' כדברי הרמב"ם שכ' הטור בשמו בסוף הסי' ז"ל אחד השוכר מחבירו קצת שדה או חצר שאין בו דין חלוק' או שנים ששכרו מקום א' בשותפות כל א' מהם יכול לכוף לחבירו ולומר לו או שכור ממנו חלקי או השכר לי חלקך ואם יש בו דין חלוק' חולקין עכ"ל ויש לישב ולו' דמ"ש כאן דאינו יכול לכופו לחלוק היינו דוק' בבית שתשמישו מרובה ויש בו משום היזק ראי' ואם ידורו יחד צריכין לחלוק במחיצ' כיון דיש בו דין חלוק' כדי לסלק היזק ראייתן זה מזה בזה דוק' קאמר דאין בידם לחלק הבית במחיצ' כיון דאין הבית הוא שלה' ובסי' קע"א לא הזכיר שם בית אלא שדה וחצר והקדים המחב' שם שדה לחצר וי"ל דמ"ה הקדימו ללמדינו דחצר דנקט היינו חצר דומי' דשד' דמיירי בחצר שאין בו תשמיש קבוע דאין בו משום היזק ראיי' וכמו בשד' שכ' הטו' והמחבר לעיל בסי' קנ"ח דאין בו משום היזק ראיי' ובאלו סגי להן בחילוק באיז' סי' שעושין באמצע השד' או החצר שיורה להן עד כאן גבול פלוני וע"כ גבול פלוני וזה יכולין לעשות אף שהחצר או השד' אינו שלהן והטור שכ' על דברי הרמב"ם שכ' בס"ס קע"א ז"ל ותימא היאך יחלוקו במחיצ' דבר שאינו שלהן אלא בשכירו' עכ"ל לא כ"כ אלא לפי פשיטות משמעו' ל' הרמב"ם שהקדים לכתוב בפ"א דשכנים דין ג' חצר קודם שדה ואז אין במשמעות דחצר דומיא דשדה נקט אלא משמע דאף בסתם חצר דיש בו משום היזק ראי' איירי מ"ה שפיר השיגו. וזה שדקדק הטור שם וכ' היאך יחלוקו במחיצ' כו' דתמיהתו אינו אלא כשצריך לחלקו במחיצ' גמור' אבל המחבר כשהעתיק ל' הרמב"ם בש"ע הקדים שדה לחצר ובודאי לא בחנם שינה לשונו אלא כדי לרמז שכוונת הרמב"ם הוא דלא איירי אלא בחצר דומיא דשדה וכמ"ש ועוד יש קצת לדקדק בלשון הרמב"ם והמחבר הרומז למ"ש והוא שהתחילו בתרתי בשכרו חצר ושדה וסיים בחדא וכ' דאם יש בה דין חלוק' חולקין דק' דהל"ל ואם יש בהן דין חלוק' אלא בודאי לרמז שלא אדין סתם חצר כ"כ אלא דוק' אשדה וכיוצא בה דלית בה היזק ראיה ומ"ה כ' ל' "בה לא ל' "בו כי "בה ל' נקבה נופל שפיר על השדה "ובו ל' זכר שייך בחצר ולפ"ז לא יתכן מ"ש מור"ם וגם ע"ש נמשך אחריו וכתבו באן וגם לעיל בסי' קע"א ס"ט אדברי המחבר שיש חולקין כו' ודוק:
ז סָעִיף ג והתנ' שאחר הזמן יהי' רשות לשוכר. האי לשוכר ל' שאינו מדוקדק הוא דהל"ל זה שהשכינו בידו אלא משום דסתם משכונא הוא בנכייתא דאל"כ ה"ל אבק ריבית וכל נכייתא בכל שנה כך וכך בעד הפירות ה"ל כשכירות וק"ל:
ח סָעִיף ג שאפי' בלא תנאי רשאי להשכיר כו'. מקור דין זה הוא מתשובת רשב"א והביאו ב"י בסי' שט"ז במחס"א בל' זה כ' הרשב"א ראובן משכן עליית אוצרו לשמעון לזמן בנכיית' והתנה שלאחר זמן יהיה רשות בידו דשמעון לתבוע חובו או לדור בו סיעתו או למשכנו או להשכינה למי שירצה ואחר מזן המשכונה נפטר ראובן ונשארו לו בנים קטנים ואין בידו לתבוע אותן עד שיגדלו ובא למשכנה או להשכיר' לאחרים כו' עד הדין עם שמעון לפי ששורת הדין דאפי' בלא תנאי הי' יכול להשכיר' ולמשכנו אפי' תוך הזמן כו' א"כ מאי תנאי הזה עושה כו' "עד אלא ודאי כוונתו הי' להשכיר' אפי' לסייעה גדולה ולא אמרינן דלשופר' דשטר' כתבה אלא היכא דנוכל לו' דלטפויי' אתא מטפינן ליה עכ"ל מתשוב' זו נלמד דאפי' עת הממשכן והניח בנים קטנים דאף דאין יכול לתובען בקטנותן מ"מ אין מפקיעין מיד זה שהשכינו בידו זכותו כיון שמשע' שהשכינו היתה בידו להשכירו מיד אפי' בתוך הזמן וגם ה"ל כאלו הבטיחו הממשכן בפירוש שכשיכלה הזמן יהא רשות בידו להשכירו אפי' למי שבני ביתו מרובין הרי הוא בידו כאלו קנוי לו לכל זה בחיי הממשכן ואין מפקיעין זכותו והמחב' קיצר בהעתק' ולא כ' הא דאפי' בתוך הזמן כו' ולא הא דאפי' מת הממשכן והניח בנים קטנים משום דגם הרשב"א אף שהתחיל בו במת והניח בנים קטנים לא סיים בו לכתוב עליו דינו ונרא' שהי' פשוט בעיניו ומשום דגם בתוך הזמן הי' בידו להשכירו ומה"נ לא כ' המחב' שניהן מחמת פשיטותו ודוק:
א סָעִיף א ואם השוכר רוצה לצאת מן הבית. נראה דאם אין המשכיר יכול להשכירו לאחרים צריך השוכר לשלם כל השכירות ואינו מנכה לו כפועל בטל דהא אפי' בבית מנכה לו כמ"ש במרדכי פ' האומנין בשוכר שמת תוך שנה דאם כבר הקדים לו שכרו ואין היורשים מוצאים אחר להשכירו אין בעה"ב צריך להחזיר שכרו אלא כפועל בטל מחזיר לו מה שהבית פנוי לו לעשות כל מה שירצה ע"ש דהיינו דוקא היכא שהשוכר אנוס כמו התם שהשוכר מת וכמו האי דר"פ האומנין דהלכו פועלים ומצאו שדה לחה דאי אפשר לבעה"ב לקיים השכירות אבל היכא דאפשר לו לשוכר לקיים השכירות אינו מנכה כפועל בטל וכן בפועלים אם בעה"ב רוצה לחזור היכא דאפשר לו לקיים השכירות ורוצה לנכות להם כפועל בטל לאו כל כמיני' כיון שהפועלים רוצים בפועלת' וה"ה בשוכ' כה"ג היכא דאפשר לו לדור בתוכו ואינו רוצה צריך לשלם לו כלן השכירות והא דגבי פרקה בחצי הדרך בספינה משלם לו כפועל בטל עש"ך בסי' שי"א סק"ד התם כיון שפרקה בחצי הדרך ה"ל כמו אנוס אבל גבי שוכר נראה דאפי' מתרמי ליה ביתא כגון שקנה או בנה לא ה"ל אונס כל כך משא"כ בספינה שדרך בעלי הספינה שמוכרין לפעמים באמצע הדרך ואדעתיה דהכי אגרי' מש"ה מנכה כפועל בטל וכן משמע בש"ע סי' שי"ב ס"ז ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר ע"ש ומשמע כל השכר והיינו מטעמא שכתבנו כיון דאינו אונס. ובפסק הגאון החסיד מוהר"ם טיקטין היא בדפוס ריש סדר נשים ע"ש שכת' בנדון שהיו מוכרחין לברוח מחמת דבר ר"ל ע"ש שכ' דאינו מנכה לו כלום כיון שהבית קמן וע"ש עוד דמחלק דאינו מנכה לו במה שהי' הבית פנוי דאין חילוק בבית בין אם יש בו דיורין או לא ואדרבה ביתא מיתב' יתיב ע"ש והא דמשמע מדברי המרדכי הנז' דגם בבית מנכה לו כפ"ב היינו משום דיכול המשכיר בעצמו להשתמש בו ובזה מרויח קצת ונהנה אבל התם דהוכרחו כולם לברוח אין לו הנאה כלום במה שהבית פנוי:
ב סָעִיף א יכול המשכיר להשכירו לאחרים. ז"ל סמ"ע במרדכי מפרש דאם כבר קיבל המשכיר המעות דא"צ להחזיר לשוכר המעות אף אם השוכר אומר א"כ אם יעמוד הבית בלי דיורין א"כ לשמוע לו וכו' אבל אם עדיין לא קיבל המעות מהשוכר והמשכיר משכירו לאחרים מנכה לשוכר מדמי שכירתו מה שמקבל מאחרים אף אם אמר השוכר אני אשלם כולו ולא ידורו בו אחרים והדין נותן שאין צריך לשמוע לו מ"מ י"ל אדרבה הרי גילה דעתו השוכר שלא יתן לו כל השכירות אלא אם לא ידורו בו אחרים והני דרו בו ואיך נוציא ממנו ממון עכ"ל ומשמע מדבריו דאם כבר הקדים שכרו אע"ג דמשכירו לאחרים אין המשכיר מנכה מה שקיבל מאחרים ובעיני יפלא דאיך עושה סחורה בפרתו של חבירו כיון שגוף הבית לשכירות קנוי לשוכר ונהי דס"ל למרדכי בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחרים וצריך לשלם כל השכירות וביד המשכיר הברירה שלא להשכירו לאחרים אבל אם הלך המשכיר והשכירו לאחרים למה ירויח בכפל השכירות וראוי להחזיר השכירות דשני לראשון והמעיין בדברי המרדכי אין זה במשמע כלל וע"ש פ' חז"ה ז"ל מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי על עשר שנים ונתן לו לוי השכירות של עשר שנים והי' באותו בית שתי שנים וקנה לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר לו לשמעון ועכשיו תובע ראובן לשמעון מה אתה עושה בבית ושמעון משיבו מלוי שכרתי ששכרו ממך וראובן השיב אין זה רצוני שתהי' בביתי כו' אבל הכא שראובן נקט שכירות בידו וכבר זכה בו קנאו ודאי אין יכול לוי לומר תחזירנו לי ותשכיר ביתך לאחר שהרי זכה ראובן במה שבידו וכשיצא מן הבית עומד הבית בחזקת המשכיר כו' ולמי שישכירנו ראובן תהא מושכרת ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בדוד' שלא ע"מ כן השכיר שתהא שאיה אלא ע"מ ביתא מיתבא יתיב עכ"ל: ונראה דהמרדכי לא אמר אלא דבהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר וגם אינו יכול לומר תהא בדוד' כיון שנתתי שכירות ומשום דביתא מיתבא יתיב ולזה הוא בחזקת המשכיר שלא יהא יכול לומר תהא בדוד' אבל הברירה ביד המשכיר אם רוצה שתהא בדוד' ואם רוצה להניח לאיש א' לדור בחנם נמי יכול ומשום דשאי' יוכת שער אבל אם משכירו לאחר בשכר מוד' המרדכי דהשכר לראשון כיון דקניי' ליה להשכירות ועוד דבעיקר הדין שכ' המרדכי בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר נראה דמוהר"ם פליג בזה כמבואר במרדכי פ' האומנין ז"ל ונשאל לרבינו מאיר בלאה ששכר' בית ומתה ועתה היורשים אין רוצים לפרוע אלא כפי מה שדרה וכו' וז"ל בקצרה אשיבכם מה שנראה בעיני אם לא נתנה כל השכירות היורשים פטורים מכל מה שלא דרה בו כיון שנאנס' כו' ואם נתנה כל השכירות יש כח ביד היורשים להושיב בתוכ' דכוות' אבל לא לדקש' הימנ' וכו' ושלום מאיר בר' ברוך עכ"ל וכן משמע מדברי מוהר"מ במרדכי פ' האומנין הי' שכ"ו ע"ש כגון דפסקה לטוענ' בגוה כו' מכאן מוכיח ר' מאיר ראובן שהשכיר בית לשמעון דשמעון יכול להכניס לוי תחתיו וכו' ועוד ראי' מדתנן בערכין מכר' ראשון במנה ומכרה ראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכרה לו מכר לראשון במאתים ולשני במנה אינו מחשב אלא עם השני שנא' לאיש כו' וכל שמוכר שדה בשע' שיובל נוהג אינו אלא כשכירות בעלמא הואיל וסופו לחזור ביובל ואפ"ה חזינא שיש לו רשות לראשון למוכרו לשני בלא רשות בעלי' עכ"ל וגבי יובל ודאי משמע אפי' כבר פרע ראשון למוכר אפ"ה יכול למוכרו לשני אע"ג דזמן שיובל נוהג אינו אלא שכירות ולדעת המרדכי דמחלק בהקדים שכרו אינו יכול להשכירו לאחר נראה הא דיובל שאני משום דכבר כ' הרמב"ם פ"ג ממכירה וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיו ובין השוכר שדה מחבירו כו' ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה ע"ש ומוכר שדה בזמן שיובל נוהג ה"ל דין קונה שדה לפירות ושקנה לאחרים כל מה שקנה ועדיפא מינה דבשדה יובל בונה והורס וכמ"ש במגיד משנה שם וא"כ ודאי אפי' קיבל מוכר הראשון את מעותיו יכול למוכרו לשני: אמנם לדינא כיון דדעת מוהר"ם בר' ברוך אפי' בהקדים שכרו יכול להשכירו לאחר א"כ כוותי' נקטינן וכן ראיתי בב"י סי' שי"ב וז"ל כ' המרדכי פ' חז"ה מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי וכו' ורוב אותם הדברים הם דחויים למתבונן בהם זולת מ"ש בסוף הדברים וז"ל ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בדוד' שלא ע"מ כן השכירה שתהי' שאי' דביתא מיתבי' יתיב עכ"ל וגם בד"מ הסכים לדברי הב"ן ע"ש ז"ל וכת' ב"י בס"ס שי"ב על התשוב' זו וכל דבריהם הם דחויין כו' וטעמו דס"ל דנקטינן דיוכל להשכירו למי שירצה כדברי הרמב"ם ומוהר"ם עכ"ל וכן נראה מהשמטת הרמ"א את דברי המרדכי במ"ש לחלק בין הקדים שכרו זולת סוף דבריו הביא במ"ש דיוכל המשכיר להשכירו לאחרים ומשום שאי' וסובר הרמ"א כדעת הב"י: ולזאת תמה אני על מ"ש הסמ"ע דברי המרדכי לחלק בהקדים שכרו כיון דכבר הכריעו הב"י והד"מ דאין לחלק בזה וכדברי מהר"ם בר' ברוך שזכרנו ובתשו' מוהר"א ששון סי' ס"ח כתב ז"ל כת' הרמב"ם פ"ה משכירות מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר כו' הוי יודע שכ' המרדכי פ' חזקת בתשוב' המתחלת מצאתי ראובן וכו' דאפי' לדעת הרמב"ם הני מילי בשלא קיבל המשכיר מעות אבל אם קיבלם יכול לומר לו הא ביתא קמך קום ודור בה אבל איני רוצה שתכניס בה אחרים כו' ואפשר שהרמב"ם סובר ג"כ כן עכ"ל ואנו אין לנו אלא דברי הב"י והרמ"א בד"מ שכתבו דלא כמרדכי:
ג סָעִיף א או השכירו ושייר כח לעצמו במוהרי"ט חלק ח"מ סי' קי"ח כ' בראובן שהשכיר בית לשמעון לזמן י"ב חודש ובתוך הזמן נפלה מריבה ביניהם והקפיד המשכיר כנגדו ואמר לו תריק לי הבית עתה רוצה שמעון להריק הבית באומרו שכבר מחל לו במה שאמר שיריק לו הבית והמשכיר אומר שעדיין חיובו קיים כי מה שאמר לו דברים בעלמא ופטומי מילי ע"ש שהעל' דאין השוכר נפטר בזה דלשון תריק לי הבית אינו לשון פטור דאפשר לומר תריק ושלם לי בעד כל השנה וכהאי דקרע כסיתי כי אתא לידיה בתורת שמירה דצ"ל והפטר ועוד דאפילו תימא דתריק לי והפטר קאמר דאין סברא שיפרע לו השכירות והוא אינו דר בו מ"מ מסתמא לא סילק מעכשיו זכותו ופטרו לגמרי דאדרב' זיל לאידך גיסא דאין סברא שיפטור אותו לגמרי שנמצא יד השוכר על העליונה אם רוצה יריק ואם ירצה יחזיק בבית אלא מסתמא הכי קאמר כשתריק לי ואקבלנ' ממך תפטר אבל כל זמן שבידך להחזיקו כשלך ומצית למיהדר גם אני מחזיק כשלי וכל שעדיין לא הריק הבית יכול לחזור בו ולומר איני חפץ שתריק כמו באומר קרע כסותי והפטר דיכול לו' קודם שקרע אי אפשי שתקרע ועוד דמתכוין הי' לדחותו וכמו האי בשלהי מציעא במי שהיה כותלו סמוך לגינה ונפלו אבנים לגינה וא"ל הגיעוך עכ"ל ועיין משנה למלך פרק ב' משכירות אם א"ל בעה"ב לשוכר צא והניחו ואתה פטור משכירותו אם חזר בו המשכי' ואינו פוטרו כת' הרב בעל דרכי נועם סי' ד' דחייב השוכ' לדור או להשכיר לאחר ולפמ"ש מוהראנ"ח ח"א סי' א' נפטר השוכר בדבו' בעלמא עכ"ל ומסתב' טעמי' דמוהרי"ט לחייב השוכר: ועוד נראה לענ"ד שאין השוכר נפטר בדבור בעלמא לפמ"ש הריב"ש סי' תק"י דאם השוכר מוחל למשכיר אחר שנקנה לו בקנין הראוי לשכירות לא מהני אלא אם כן היה קנין מחדש משוכר למשכיר וע"ש ואם כן אפילו נתרצו שניהם השוכר והמשכיר שיריק הבית ויפטור מן השכירות עדיין לא נקנה הדירה משוכ' למשכיר כיון דמלוה לא קנה וכמבוא' בסי' ר"ד ואם קנה קרקע במלוה לא קנה ושניהם חוזרים והלוקח נמי חוזר ואע"ג דמחל לו המלוה דלא עדיף מכסף במטלטלין שניהם אע"ג דכבר נתן לו הכסף אדעתא דמקח אלא כל שלא נקנה החפץ לא קנה בכספו ובחובו אע"ג דפטרו אדעתא דזביני אם כן ה"ה בזה אע"ג דפטרו לשוכר כיון שלא זכה המשכיר בבית השכורה דהא חוב לא קנה שניהם חוזרים אלא אם כן אומר לו הריני פוטר אותך משכירות ובהנאת מחילת מלוה תריק לי הבית דכה"ג מהני קנין מלוה וקנה הבית השכורה ושוב אין חוזרים לא זה ולא זה ואפילו תוך זמנו מהני מחילת מלוה וכמו שכ' בחידושי לאה"ע סי' כ"ח ובפרט דהכא חשיב כמו הגיע זמנו כיון שרוצים להקנות זה לזה הוה ליה שכירות שעבר כאלו הגיע זמנו:
א סָעִיף א למה תטרח. עס"ע ס"ק ב' ועפ"ד רימז למ"ש שם דאם השוכר השני רוצה ליתן לשוכר הא' יותר מהסך ששכרו המשכיר צריך ליתן לו כך כיון דאין שומעין לו רק משום דאל תמנע טוב והביא ראיה מסי' שסג סעיף יב בהג"ה ע"ש ופשוט:
ב סָעִיף א יכול המשכיר. עסמ"ע ס"ק ג' דאם כבר קיבל המשכיר את המעות וכו' הנה שם במרדכי מוכח דא"י אפי' להשכירו לאחרים ע"ש בס' א"א וכן בחידושי אנשי שם הנדפסין למטה במרדכי מקשה אהמרדכי מדברי עצמו ומביא תי' בשם מהרי"ק דכאן מיירי בדר עמו והוא לא ניחא ליה בתי' זה שסובר דבמשכיר אפי' דר עמו יכול להשכירו לאחרים ומתרץ תי' אחר דאם כבר קיבל המעות שוב א"י להשכירו לאחרים ע"ש ובהיות כן תמוה לי דשם במרדכי ניחא מה שאינו מחזיר לו השכירות שמקבל מאחרים כיון דהשוכר לא היה יכול להשכירו לאחרים מה לו להשכירות שמקבל המשכיר ודמי להא דסי' שיג סעיף י' בהג"ה דאם אין לו רשות להשכירו שהמותר הוא של בעה"ב אבל להסמ"ע דלא הביא האי דינא דבקיבל מעות שוב א"י להשביע משמע דס"ל כתי' הא' וכ"כ בסמ"ע דשם במשכון שכבר נתן המעות וכיון דיכול להשכירו לאחרים ויכול לומר אני אשכירנו לאחרים ודאי דהשכירות דידיה הוא וצריך להחזיר לו מה שמקבל מאחרים וכ"ה במרדכי פ' האומנין סי' שמ"ה דאפי' נתנה כל השכירות דיש כח להושיב אחרים תחתיהם וע"כ צ"ל כתי' הא' ובדר עמו דא"י להשכיר לאחרים השכירות של המשכיר ואח"כ מצאתי בקצה"ח שכ' ג"כ כן רק שלא חילק בין דר עמו או לא ולפעד"נ כמ"ש ולא ידענא אמאי לא שם עין לדברי המרדכי שהבאתי. עוד מבואר שם דאם לא ימצאו שוכרים אחרים דצריך להחזיר כפי חשבון כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא היתה דרה בו כדאשכחן בכמ' דוכתי בפועל בטל הוא היוצא לנו דבמקום שלא היה השוכר יכול להשכיר לאחרים כגון בדר עמו השכירות שמקבל המשכיר מאחרים הוא של המשכיר אפי' לא נתן המעות כיון דאין להשוכר שייכות בגווי' ובמקום שיוכל להשכיר לאחרים השכירות להשוכר ואפי' נתן לה המעות דמנין לנו להמציא חילוקים שלא נזכרו בש"ע ובפוס' קדמונים ואפי' רק שכיח להשכיר אינו משלם לו השכירות דלהבא כדמוכח גבי ספינה וכן משמע במרדכי פ' חזקת ואפי' במקום שא"י להשכיר לאחרים מנכה לו מהשכירות למה אדם רוצה ליקח פחות כשלא דר בו דומיא דפועל בטל וכמבואר במרדכי שהבאתי לעיל כנ"ל:
ג סָעִיף א ואין המקבל צריך. עסמ"ע ס"ק ה' וע"ש באורך ולולי דברי הסמ"ע נ"ל עיקר כדעת הרב דהא ודאי יש חילוק בין שוכר דבר שהוא שלו דהא חזינן דדוקא בשנים ששכרו מסיק דאין א' יכול להושיב אחר במקומו משמע דב' שהן שותפין לגמרי יכול כ"א להושיב אחר במקומו או למכרו והטעם נ"ל דבשלו יכול כל אדם לעשות מה שירצה אף שע"י גורם היזק לחבירו כל שאינו מזיק ממש בגירי דיליה כמבואר בה' נזקי שכנים אבל בשוכר אין השוכר רשאי להשכיר אם לא שאין בו שום דבר המזיק דבשל חבירו לאו כל כמיניה להזיק דבשכירות לא קניא ומש"ה השוכר א"י להשכיר כשהמשכיר דר עמו דע"כ לא קאמרי דיכול השוכר להשכיר רק במקרקעי משום דמקרקעי אינו מזיק לו וכמו במטלטלין ובשדה דמזיק לו דעת הסמ"ע בסי' רי"ב דא"י להשכיר ואפילו בבית פליג הראב"ד וא"כ כשדר עמו דמזיק לו כ"ע מודים וא"י להשכיר וכן בב' שוכרים כ"א א"י להזיק לחבירו כמו שא"י להזיק למשכיר דלכל שוכר כל זכות המשכיר ובמקום המשכיר קאי משא"כ בדבר שהוא שלו יכול לעשות מה שירצה ומש"ה במשייר לנפשו כיון דמה שמשייר שדה לפירותיה ובית לדירה כמבואר בסי' רי"ב דידיה לגמרי הוא ויכול למכרו ולעשות כל מה שירצה יכול ג"כ להשכירו ואע"פ שמזיק קצת דבדידיה קעביד ומשה"נ כשנותן לא' דירה ע"כ בנותן בית לדירה מיירי דבלא"ה א"י להקנות כמבואר בסי' רי"ב וכיון דיש לו קנין הגוף יכול לעשות כל מה שירצה אף שמזיק כמו במשייר ועדיף מיניה דיותר יש לו קנין הגוף בנותן מבשייר וזה דעת הרמ"א ונסתלק קו' הסמ"ע וכ"כ הסמ"ע בסי' רי"ב ס"ק ט"ז בשם הטור דאף במקום דאין השוכר רשאי להשכיר הקונה שדה לפירותיה יכול למכור ולהשכיר וכל נותן דירה ע"כ נותן בית לדירה דבענין אחר א"א להקנות משא"כ בשוכר א"צ לשכור בית לדירה תדע דהא בבית סתם מחוייב לקנות לו בית אף דלא היה לו מה להקנות כנל"ב:
א סָעִיף א קצוב. עיין בתשובת רשד"ם סי' תע"ו ובספר החנוך להרא"ה מצוה נ"ט וע"ל סי' ס"ו ר"ס כ"ג מ"ש בשם תשובת המבי"ט ומ"ש עליו ע"ש. ש"ך:
ב סָעִיף א להשכירו. שם במרדכי מפורש דאם כבר קיבל המשכיר המעות א"י להחזירו להשוכר אף אם השוכר או' א"כ יעמיד הבית בלי דיורין א"צ לשמוע לו ע"ש אבל אם עדיין לא קיבל המעות מהשוכר והמשכיר משכירן לאחרים מנכה להשוכר מדמי שכירותו מה שמקבל מאחרים אף אם אמר השוכר אני אשלם כולו ולא ידורו בו אחרים והדין נותן שא"צ לשמוע לו מ"מ י"ל אדרבה הרי גילה השוכר דעתו שלא יתן לו כל השכירות אלא אם לא ידורו בו אחרים והני דרו בו ואיך נוציא ממנו ממון. סמ"ע:
ג סָעִיף א למכור. צ"ע לפי מ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ב בשנים ששכרו בית בשותפות כו' ה"נ בכה"ג ואע"פ שבספינה ש"ס ערוך הוא דיכול להעמיד אחר במקומו ואין לבעל הספינה עליו אלא תרעומת י"ל דשאני התם דדרך הוא בכך שיצא זה כשמכר סחורתו ונכנס לוקח הסחורה במקומו ומתחילת השכירות אסיק הספן אדעתו דפעמים יבא לידי כך ומ"מ יש לו תרעומת עליו מפני שינוי הדעת וצריכין לחלק דייאש השוכר נפשו מתחלה לקבל גם אחר במקומו כשירצה המשכיר מאחר שכל אדם שליט בביתו לעשות בו מה שירצ' והרי שייר לנפשו כח לדור בו וה"ה אחר במקומו ודו"ק. שם:
ד סָעִיף א דיוכל. עיין בתשובת מהרש"ל סימן י"ז שחולק ע"ז וכ"פ בס"ס משאת בנימין וע"ש עוד מ"ש בשם מהרש"ל כתב יד ועמ"ש הסמ"ע בזה ע"ש שהאריך. ש"ך:
ה סָעִיף ב חולקין. עיין בסמ"ע שהקשה דברי המחבר אהדדי מכאן לסי' קע"א ס"ט דשם סתם המחבר כדברי הרמב"ם דשנים שקנו שדה או שכרו בשותפות אם אין בו דין חלוקה יכול כל אחד לומר לחבירו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך ואם יש בו דין חלוקה חולקין וכתב דיש ליישב דהכא דוקא בבית שתשמישו מרובה ויש בו משום היזק ראיה ואם ידורו יחד צריכין לחלק במחיצה כיון דיש בו דין חלוקה בזה קאמר דאין בידם לחלק הבית במחיצה כיון דאינו שלהם אבל בסי' קע"א לא הזכיר בית אלא שדה או חצר דומיא דשדה שאין בו תשמיש קבוע ואין בהן משום היזק ראיה ובזה סגי בחילוק איזה סימן שעושין להכיר גבול כל אחד וזה יכולין לעשות אף בחצר ושדה שאינו שלהן כו' ע"ש (ועמ"ש בזה בסי' קע"א ס"ק ט"ז ע"ש):
ו סָעִיף ג רשאי. כ' הסמ"ע דמתשובת הרשב"א זה נלמד דאפי' מת הממשכן והניח בנים קטנים דאף דאינו יכול לתובען בקטנותן מ"מ אין מפקיעין זכותו של זה שהשכינו בידו כיון שמשעה שהשכינו היה בידו להשכירו מיד אפילו בתוך הזמן וגם ה"ל כאילו הבטיחו הממשכן בפירוש שכשיכלה הזמן יהא רשות בידו להשכירו אפי' למי שבני ביתו מרובין הרי הוא בידו כאילו קנוי לו לכל זה בחיי הממשכן ואין מפקיעין זכותו עכ"ל:
א סָעִיף א ואם א"ל המשכיר כו'. עסמ"ע סק"ב שסיים עפ"ר. רומז למ"ש בפרישה דאם האחר רוצה ליתן לו תוספת בשכירות ממה ששכרו הוא שא"י המשכיר לומר לו צא והניחו כו' אם לא שגם הוא יתן לו ג"כ אותו הריוח וכן מבואר מדברי הרמ"א סי' שסג ס"י בהגה ב' ע"ש. וכ"כ בתשו' רדב"ז ח"א סי' קלט וכתב עוד שם דכל זה בשא"ל המשכיר כן קודם שהשכירה לאחר אבל אם השכירה כבר לאחר ונכנס לדור בה או אפי' לא נכנס לדור בה רק שקנהו מדין שכירות קרקע ואין מצוי לו לשכור בית אחר לא מפקינן זכותו של שני כיון דטעמא דשימעון להמשכיר הוא משום אל תמנע טוב מבעליו לא אמרי' הכי אלא היכא דליכא פסידא ורעה לאחריני אמנם אם השוכר השני לא נכנס עדיין לדור בהבית ומצוי לו לשכור בית אחר אע"פ שכ' לו שטר שכירות וכה"ג שומעין למשכיר הראשון דהא לשוכר שני נמי אמרי' ליה אל תמנע טוב ע"ש והועתקו דבריו ג"כ בס' שער משפט והסכים עמו ע"ש:
ב סָעִיף א להשכירו לאחרים עבה"ט בשם סמ"ע שכתב שם במרדכי (פ' ח"ה סי' תקנט) מפורש דאם כבר קיבל המשכיר המעות א"צ להחזירו לשוכר כו' וע' בקצה"ח שתמה ע"ד סמ"ע אלו וכתב וז"ל ובעיני יפלא דאיך עושה סחורה בפרתו של חבירו כיון שגוף הבית לשכירות קנוי לשוכר ונהי דס"ל למרדכי בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחרים וביד המשכיר הברירה שלא להשכירו לאחרים (רקי להניחו פנוי או להניח לאיש א' לדור בחנם) אבל אם משכירו לאחר בשכר למה ירויח בככל השכירות וראוי להחזיר השכירות דשני לראשון והמעיין בדברי המרדכי אין זה במשמע כלל כו' ועוד דבעיקר כדין שכתב המרדכי בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר נראה דמהר"ם ב"ב פליג בזה כמבואר במרדכי פ' האומנין כו' גם בב"י סי' שי"ב כתב על דברי המרדכי דפ' ח"ה הנ"ל שדבריו דחוין למתבונן בה זולת מ"ש בסוף הדברים דאין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בדודה שלא ע"מ כן השכירה דביתא מיתבא יתיב כו' וכן הסכים בד"מ סי' זה כו' וכן נראה מהשמטת כרמ"א כאן את דברי המרדכי בר"ש לחלק בין הקדים שכרו זולת סוף דבריו הביא במ"ש דיוכל המשכיר להשכירו לאחרים ומשום שאיה כו' ולזאת תמה אני עמ"ש הסמ"ע דברי המרדכי לחלק בהקדים שכרו וכיון דכבר הכריעו הב"י והרמ"א דאין לחלק בזה (הנה מבואר מדבריו דפליג על הסמ"ע בתרתי חדא בעיקר דינו של המרדכי פ' ח"ה בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר לא קי"ל הכי וא"כ פשיטא דאם המשכיר השכירו לשני שייך השכירות לראשון ועוד דאף אם נודה לדינו של המרדכי בזה דא"י השוכר להשכירו מ"מ אם הלך המשכיר דהשכירו לאחר שייך השכירות לראשון כיון שגוף הבית לשכירות קנוי לראשון) וע' בס' נה"מ שתמה ג"כ על הסמ"ע הנ"ל אך בסגנון אחר דהיה לו להסמ"ע להביא מקודם הדין דבקיבל המשכיר המעות שוב א"י השוכר להשכיר לאחרים ואז היה שייך זה הדין שכתב הסמ"ע דאם כבר קיבל המעות א"צ להחזיר לשוכר מה שמקבל מאחרים כיין דהשוכר לא היה יכול להשכירו מה לו להשכירות שמקבל המשכיר ודמי להא דסי' שסג ס"י בהגה דאם אין לו רשות להשכירו שהמותר הוא של בעה"ב (ואף דמבואר מזה דנגד דמי השכירות שייך לראשון צ"ל שמחלק דשאני התם שהשוכר עצמו השכירו. וזהו דלא כקצה"ח הנ"ל) אבל מאחר שהסמ"ע לא הביא האי דינא דא"י השוכר להשכירו ע"כ דלא ס"ל הכי כאשר באמת מדברי המרדכי שם אין הכרח לזה רק בחדושי אנשי שם הנדפס למטה מפרש כן דברי המרדכי מ"ש שם דא"י להשכירו לאחרים הוא משום שכבר קיבל המעות וז"א כמבואר במרדכי פ' האומנין סי' שמה דאפי' נתנה כל השכירות יש כח להשיב אחרים רק טעמו של המרדכי דפ' חז"ה דא"י להשכירו הוא משום דאיירי בדר עם המשכיר ביחד ובזה אין חילוק אם כבר קיבל המעות או לא א"י השוכר להשכירו לאחרים אבל באינו דר עמו דיכול השוכר להשכירו אפי' כבר הקדים שכרו ודאי דהשכירות דידיה הוא וצריך להחזיר לו מה שמקבל מאחרים כו' ומסיק וכ' היוצא לנו דבמקום שלא היה השוכר יכול להשכיר לאחרים כגון בדר עמו השכירות שמקבל המשכיר מאחרים הוא של המשכיר אפי' לא נתן המעות כיון דאין להשוכר שייכות בגויה ובמקום שיכול להשכיר לאחרים השכירות להשוכר ואפי' נתן לו המעות כו' ואפי' רק שכיח להשכיר אינו משלם לו השכירות דלהבא כדמוכח גבי ספינה וכן משמע במרדכי פ' חזקת ואפי' במקום שא"י להשכיר לאחרים מנכה לו מהשכירות כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא דר בו דומיא דפועל בטל עכ"ד ע"ש (ועמש"ל סי' ריב ס"ו סק"ו) וע' בתשו' ברית אברהם חח"מ סי' לד בעובדא באחד שהשכיר חצי חנות לחברו ועמדו שניהם בה ובכל רבע שנה היה משלם לו שכר דירה וכעת יצא השני מהחנות בתוך הקווארטיל ולקח לו המשכיר משכון סחורה עבור הקווארטיל כי לא שילם לו בתחלתו ומחמת שלא תהא שאיה בפרט בחנות העמיד המשכיר את בתו בחנות עם סחורה בחצי השייך להשני וכעת תובע הסוחר את משכונו בחזרה בטענה אחרי שעמד אחר במקומו פטור ונסתפקו אם יכול השוכר להטיל עליו ח"ס אם לקח שכירות מבתו ועלה בדעת החכם השואל דאף אם בודאי לקח שכירות מבתו לא נפטר השוכר הראשון ע"פ דברי הסמ"ע הנ"ל דבקיבל מעות מהשוכר א"צ להחזיר המעות להשוכר וא"כ בנ"ד שתפס משכון הוי כקיבל מעות. והוא ז"ל השיב הדבר ברור דאין זו דעת תורה להלכה ולמעשה. והאריך מתחלה לבאר דענין זה באם המשכיר השכירו לשני שייך השכירות לראשון לא תליא כלום אי יוכל השוכר הראשון להשכירו לאחר אלא דאפי' לפ"ד הראב"ד וסייעתו החולקים על הרמב"ם וס"ל דיכול למחות בידו מלהשכירו לאחר מ"מ אם יצא השוכר מן הבית והמשכיר השכירו לאחרו השכירות מהשני שייך להראשון דדוקא מתחלה יוכל להקפיד ולמחות אבל כל כמה דלא חזינן קפידא מהמשכיר שזה לא ידור בביתו והוא בעצמו השכירו לי שייך השכירות להראשון ולא מציל מימר שעשה כן ע"פ הכרח שלא תהא שאיה דכל כמה דלא חזינן קפידא מהמשכיר אמרי' דגם מתחלה היה משכיר לזה השני כו' וא"כ ה"ה ומכ"ש לפ"ד הרמב"ם והש"ע דהשוכר יוכל להשכיר לאחר דגם בכה"ג שהדין הוא שא"י להשכיר (כגון בדר עמו או באין נמצא למי להשכיר רק למי שב"ב קרובים או למי שאינו הגון ע"ל סי' שיב ס"ז בהגה) מ"מ באם יצא מהבית והמשכיר השכירו לזה ולא ראינו קפידא מהמשכיר ממילא השכר הוא של השוכר כו' והדבר מפורש ברמ"א סי' שסג ס"י דהיכא דיש לו רשות להשכיר כל השכירות של השוכר הראשון ובאין לי רשות להשכיר מותר השכירות להבעלים אבל נגד דמי השכירות שייך להשוכר הא' ואין לו' דהתם דוקא שהשוכר בעצמו השכירו לאח"ז אינו דהא בכה"ג שא"י להשכיר השכירות שלו בטל לגמרי כי בואר בהגמ"י פ"ה משכירות כו' ומ"מ באם מעל' השוכר הב' שכירות שייך להא' רק דהמותר לבעלים וא"כ ה"ה באם השוכר יצא מן הבית והמשכיר השכירו לאחר דלדעתו עדיף טפי דלא חזינן שום קפידא על השוכר הלזה כו'. ושוב האריך בדברי המרדכי פ' חזקת שהביא הסמ"ע הנ"ל שמחלק דבלא הקדים שכרו מנכה לו מה שקיבל מהב' אבל בהקדים שכרו שייך למשכיר ולפ"ד האנשי שם הטעם הוא דבכבר שילם א"י השוכר להשכיר וכתב דסברא זו דבשילם מודה הרמב"ם דאין השוכר יכול להשכיר כבר הובא במל"מ פכ"ג ממכירה דין ח' ופ"ה משכירות דין ה' ליישב סתירת דברי הרמב"ם והטור בסי' רי"ב שכתבו דאין השוכר יכול להשכיר דחלוק מדין שנה לזמן דהיינו בשכבר שילם כו' אכן לדינא נראה דכיון דהד"מ והסמ"ע והט"ז (והב"ח) בסי' רי"ב מתרצים תירוצים אחרים על סתירת דברי הרמב"ם והטור מבואר דלא ס"ל החילוק הנ"ל בין כבר שילם אלא דבכל גווני יכול השוכר להשכיר לאחר (גם המל"מ עצמו מסיים שיש לו גמגום על דין זה הבאתיו לעיל סי' רי"ב ס"ו ע"ש) אפילו אם נסכים לחילוק זה דבכבר שילם א"י להשכיר מ"מ אינו ברור דאם המשכיר השכירו שיהיה השכירות שייך להמשכיר וראוי לומר דשייך להראשון כו' אך באמת ברור דבגוף הדין דבהקדים שכרו א"י להשכיר לאחר או דהשכירות שייך להמשכיר אין הטעם דיועיל טענת הקפדה בהיותו מוחזק ולא להוציא ממון רק עיקר החילוק הוא בהקדים לו שכרו נתרצה שיהיה שלו לאלתר גם אם יצא מתוכו דמה שיצא השוכר מהבית ע"פ איזה טעם וסיבה שנולד לו לא גרע מאונס ונתרצה ע"ז וכעין מ"ש התוספת ב"מ עט ע"ב ד"ה אי אתה כו' וכ"כ הש"ך סי' של"ד סק"ב במת תוך זמן השבירות דאף דשכירות רק לכל יומא ממכר הוא ופטור היורש מ"מ כיון דהקדים שכרו נתרצה שיהיה שלו גם אם יארע אונס מיתה כו' וה"ה בזה כיון דהקדים שכירות אדעתא דהכי נחית שאיזה ענין שיסתלק מן הבית יוחלט השכירות והבית ישאר להמשכיר דבלא הקדים שכרו על בעה"ב להתנות שגם אם יצא מן הבית לא יוכל להשכירו לאחר וישלם לו כל שכירותו משא"כ בהקדים שכרו אינו מוטל על בעה"ב להתנות (ואין חילוק אם הקדים שכרו בשעת השכירות או באמצע הזמן שילם הכל. כ"כ בסי' לה שם) וזהו גם כן החילוק באם המשכיר השכירו לאחר דהקדים לו שכרו אינו חל על בעה"ב להתנות והשוכר נתרצה לכן השכירות להבעלים אבל בלא הקדים לו שכרו הוה ליה לבעה"ב להתנות שבאם יצא השוכר מן הבית שהבית ישאר לו להשכירו למי שירצה ולכן השכירות להשוכר ואתי שפיר הא דסי' שס"ג ס"י הנ"ל דגם בבה"ג שא"י להשכיר לאחרים כגון למי שבני ביתו מרובים מ"מ השכירות להשוכר הראשון כיון דלא הקדים שברו וחל על בעה"ב להתנות ושאני הקדים לו שכרו כהנ"ל כו' ולפ"ז דוקא אם הקדים השוכר מעצמו את שכרו א"י להשכיר לאחר ואם המשכיר השכירו אח"כ שייך השכירות להמשכיר אבל בלא הקדים שכרו אף דתפיס משכון ודאי לפי דעת הרמב"ם והש"ע יוכל להשכיר לאחר וגם באם המשכיר השכירו לאחר מנכה לו מן השכירות מה שקיבל מהשוכר השני כיון דהיה חל על המשכיר להתנות ולא מהני תפיסת משכון כו'. והאריך עוד בזה ומסיים הנה נתבאר שגוף החילוק דבהקדים שכרו א"י להשכיר לאחר אינו ברור וגם לפי סברא זו דבבה"ג א"י השוכר להשכיר מ"מ אינו ברור דאם המשכיר השכירו שיהיה השכירות שייך להמשכיר אך כמו בהא דסימן שס"ג ס"י בהשכיר השוכר למי שבני ביתו מרובים דרק המותר לבעליו וגוף השכירות לשוכר הראשון כו' וגסאי נסכים לקיים כל דברי הסמ"ע הנ"ל צ"ל דהטעם הוא כיון דהקדים שכרו ולא התנה נתרצה ע"ז א"כ לא שייך זה בתפוס מעצמו משכון. ולפ"ז בנ"ד כיון שנתבאר דבאם קיבל המשכיר שכירות מהבת מנכה להראשון משכירותו ולא מהני תפיסת המשכון הדבר פשוט דיוכל להטיל עליו חרם סתם אם קיבל מהבת או לא דשמא קיבל שכירות ומחזיק לעצמו עכת"ד ע"ש. (הנה מבואר מדבריו שדעתו מסכמת דאף בגוונא דא"י השוכר להשכיר לאחר כגון בדר עמו וכה"ג מ"מ אם המשכיר השכירו לאחר שייך השכירות לראשון כדעת הקצה"ח הנ"ל ודלא כנה"מ זולת היכא דהקדים לו שכרו מטעם דסבר וקיבל מתחלה וכ"כ עוד להדיא בסי' לה שם אות ג' עמ"ש השואל דבחנות כ"ע מודים היכא דדר עמו הוי קפידא גדולה וא"י השוכר להשכיר חצי חנותו לאחר וממילא דאם המשכיר השכירו לאחר שייך להמשכיר והשיב לו וז"ל אני תמה עליו דהמעיין בתשו' הרא"ש כלל א' סי' ב' ובטור וש"ע ס"ב דרק בספן הוי תרעומת לחוד גם בהספן דר עמו אבל בבית ודאי יוכל לעכב מה"ט דאותך אוכל לקבל ואין אנו צריכין לבדות חילוק בחנות אך לדינא כבר העליתי דהגם דא"י השוכר להשכיר לאחר מ"מ אם המשכיר השכירו ולא קפיד אזי השכירות שייך להראשון לנכות לו אם לא בהקדים לו שכרו מה"ט דנתרצה עכ"ל. אמנם לע"ד יסוד ראייתו מדברי הרמ"א דסימן שס"ג ס"י בהגה שכתב דאם לא היה לו רשות להשכיר מותר השכירות לבעלים דמשמע דנגד דמי השכירות שייך להראשון לכאורה יש לחלק די"ל דזהו דוקא באם השכיר למי שב"ב מרובים או למי שאינו הגון דבאמת יש לו להשוכר תפיסת יד בהבית להשכירו למי שהוא הגין ואין ב"ב מרובים רק שהוא השכירו ביותר למי שב"ב מרובים ואינו הגון שפיר כתב הרמ"א דרק המותר לבעלים משא"כ בדר עמו שאין לו רשות להשכיר לשום אדם בעולם י"ל דהנכון עם נה"מ הנ"ל דאם המשכיר השכירו שייך כל השכירות להמשכיר רק שינכה לו דומיא דפועל בטל וצ"ע):
ג סָעִיף א למכור כחו עבה"ט וע' בתשו' עבוה"ג ס"ס קכ"א באחד שנשא אשה והתחייב עצמו לפרנס בניה היתומים שיש לה מבעלה הראשון ונגד זה התנו עמו שידור עם האשה ובניה בבית של היתומים בחנם (ואח"כ נפלו ויכוחים ביניהם והובא קצת לעיל סימן סא סק"א וכתב דמה שטוען דהוא עיקר בבית שהרי רשאי להשכירו לאחר כדין שוכר בסי' שט"ז נלע"ד שאין משם ראיה כ"כ דאפשר לומר שאינו רשאי להשכירו ממ"נ אם רוצה להשכירו לאחר שב"ב הוה כמו ב"ב שלו והוא יעקור דירתו משם אפשר שהיתומים כיון שהם דרים אצלו ימחו ודמות ראיה לזה מאלמנה שאומרת אינני זז מבית בעלי כו' (כתובות קג ע"א) ואם רוצה להשכירו לאחרים שידורו עמו גם כן יכולים למחות שלא ירבה בדיורים ומה שמביא ראיה מתשובת הרשב"א יש לומר משייר שאני שמשייר לעצמו בעין יפה יותר אפי' ממתנה כו' ע"ש.
א סָעִיף א המשכיר כו'. ממ"ש ע"ט ב' ה"ד אילימ' דקא משכח כו' ול"ק שם דאית ליה תרעומת אלא משום שינוי דעתא כו' משא"כ כאן ואף שאמרו אין השוכר רשאי להשכיר כו' היינו במטלטלין משום דאמר אין רצוני שיהא פקדוני כו' כמ"ש בגטין ך"ט א' משא"כ בקרקע כי מטלטלין אפשר לגנבן ולהטמינן ועס"ס שמ"ב. הג"מ שם ועוד ראיה ממ"ש בעירוכין למ"ד א' מכרה לראשון במכה כו' ומ' בלא דעת בעלים דאל"כ מאי קמ"ל אטו בשופטני עסקינן שיתן לו רשות בכה"ג ול"ל דעבד איסורא דא"כ הדק"ל מאי קמ"ל דהא י"ל איני רוצה במכירתי אלא ש"מ שיכול למכור וכל מכירה בשעה שיובל נוהג אינו אלא שכירות שהרי מוכר רק לפירות כמ"ש בספ"ד דגטין ועסי' שט"ו ס"ב. הג"מ שם ומרדכי בב"מ שם ועסי' רי"ב ס"ד וס"ו ולפי מש"ש אין ראייתם מכרחת. ועוד ראיה ממ"ש בפ"ה דמ"ש אר"ג עשור כו' ומקומו מושכר לו וכן בשואל דאינו רשאי להשכיר וגם אינו רשאי להשכיר כמ"ש בתוספתא דב"מ ובגטין ל"ז א' השאילו מקום כו' ואם אית' הלא א"י לגבותו בחובו ואין כותבין עליו פרוזבול ובירושלמי דכתובות גבי מדור אלמנה שאמרה תנו לי ואני אשכרנו אין שומעין לה אלמא בעלמא שומעין לה. רשב"א סי' אקמ"ה אנ"ג:
ב סָעִיף א והוא שלא כו'. כשיטתו כמ"ש בסי' קנ"ד ס"ב ולמד ממ"ש בס"א א' מהשותפין כו' נעשה כמי כו' ואף הרב בסעי' ב' ל"פ אלא בשותפין ולא במשכיר וכמ"ש סמ"ע שם אבל במרדכי והג"מ שם פליג אף בכה"ג וכשיטת רשב"ם וכמש"ש בהג"ה ודעת הרשב"א כדעת הרמב"ם:
ג סָעִיף א ואם א"ל המשכיר כו'. משום הטוב והישר דכיוצא בה אמרינן בפ' המקבל לבעלים הראשונים לית בה דינא דב"מ
ד סָעִיף א ואם כו' דביתא כו'. פ"ב דב"ק שמטעם זה א"ל להעלות שכר:
ה סָעִיף א מי שנתן כו' כנ"ל בשוכר וכ"ש בכה"ג דהא לעצמו בעין יפה שייר כמ"ש למטה:
ו סָעִיף א ויש מחלקים כו'. כמש"ל סי' ר"ט ס"ז לענין יורש כ"ש לענין מכירה וכמ"ש בסי' שי"ב ס"א בהג"ה התנה עמו כו':
ז סָעִיף א מי שנותן כו' דנותן כו'. למד מדברי הרשב"א הנ"ל וכמש"י דלא גרע כו' דנותן כו' ר"ל כמ"ש בב"ב ס"ד לענין בור ודות לר"ע דקי"ל שם כוותיה כמש"ש וכ"ש בכותן כמש"ש ס"ה א' ע"א א' ועסמ"ע שהקשה דהא בכמה מקומות אמרינן איפכא שם ל"ו ע"א א' קמ"ח א' ב' וכמש"ל סי' ר"ט ס"ז וסי' רי"ב ס"ג וסי' רי"ו סי"א וסי"ב:
ח סָעִיף ב שנים כו'. כי יש ב"א שא"א לדור עמהם כמ"ש אין אדם דר עם כו' ול"ד לספינה שאין שם רק תרעומת וברמב"ם מ' דבכה"ג פשיטא דיכול להושיב אחר כיון דבעליו עמו א"י להפסידו ע"ש:
ט סָעִיף ב ואינו יכול כו'. עמ"ש בסי' קע"א ס"ט דשם סתם המחבר כי"ח ע"ש וע' סמ"ע:
י סָעִיף ג ראובן כו' ומפני כו'. כמ"ש בב"ב קל"ח ב' אלמא כיון דל"ל וקאמר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.