א הַשּׂוֹכֵר שֶׁאָמַר: נָתַתִּי שְׂכַר הַבַּיִת שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי בּוֹ, וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר: עֲדַיִן לֹא נָטַלְתִּי, בֵּין שֶׁהָיְתָה בִּשְׁטָר (אוֹ בְּעֵדִים) בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּלֹא עֵדִים, אִם תְּבָעוֹ בְּתוֹךְ זְמַן הַשְּׂכִירוּת, כְּגוֹן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְל' יוֹם וּתָבְעוֹ תּוֹךְ ל' (טוּר), עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה, אוֹ יִתֵּן וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא כְּדִין, אוֹ יִטְעֹן עָלָיו בַּדָּמִים שֶׁנָּתַן תְּחִלָּה טַעֲנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיַשְׁבִּיעֶנּוּ הֶסֵת. וְאִם תָּבְעוֹ הַמַּשְׂכִּיר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֲפִלּוּ בְּיוֹם ל', עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה, אוֹ יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ, וְיִפָּטֵר. וְכֵן אִם שָׂכַר מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂכָר שָׁנָה בְּשָׁנָה, וּתְבָעוֹ בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה, עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה; תְּבָעוֹ לְאַחַר הַשָּׁנָה, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה, עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ח (סָעִיף ג').
ב הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, בִּשְׁטָר, לַעֲשָׂרָה שָׁנִים, וְאֵין בּוֹ זְמַן, הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר: עֲדַיִן לֹא עָבַר מִזְּמַן הַשְּׁטָר אֶלָּא שָׁנָה, וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר: כְּבַר עָבְרוּ וְשָׁלְמוּ שְׁנֵי הַשְּׂכִירוּת וְשָׁכַנְתָּ עֲשָׂרָה שָׁנִים, עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה, יִשָּׁבַע הַמַּשְׂכִּיר הֶסֵת וְיוֹצִיאֶנּוּ. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר טְעָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל). וּמִיהוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם הוּא לְאַחַר זְמַן הַשְּׂכִירוּת, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, אוֹ: לֹא שָׂכַרְתִּי מֵעוֹלָם, וְנָפַל טַעֲנָה בֵּין הַמַּשְׂכִּיר וְהַשּׂוֹכֵר, אַף עַל פִּי שֶׁקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ עוֹמֶדֶת, הַשּׂוֹכֵר נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל וְהַמְקַבֵּל).
ג שְׁטָר הַשְּׂכִירוּת אוֹ שְׁטָר הַמַּשְׁכַּנְתָּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ שָׁנִים סְתָם, בַּעַל הַפֵּרוֹת אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ, וּבַעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר: שְׁתַּיִם, וְקָדַם זֶה הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמַּלְוֶה וְאָכַל הַפֵּרוֹת, הֲרֵי הַ פֵּרוֹת בְּחֶזְקַת אוֹכְלֵיהֶם, עַד שֶׁיָּבִיא בַּעַל הַקַּרְקַע רְאָיָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם יִרְאֶה בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יוּכַל הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְמַשְׁכֵּן לְבָרֵר עוֹד דְּבָרָיו, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
ד אֲכָלָהּ הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְמַשְׁכֵּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְכָבַשׁ הַשְּׁטָר וְאָמַר: לְחָמֵשׁ שָׁנִים יֵשׁ לִי פֵּרוֹת, וּבַעַל הַקַּרְקַע אָמַר: לְשָׁלֹשׁ, אָמַר לוֹ: הָבֵא שְׁטָרְךָ, וְאָמַר: אָבַד, הַשּׂוֹכֵר נֶאֱמָן, שֶׁאִלּוּ רָצָה אָמַר: לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי, שֶׁהֲרֵי אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְדַוְקָא שֶׁאֵין עֵדִים שֶׁהִיא מֻשְֹׁכֶּרֶת אוֹ מְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ, וְגַם בַּעַל הַקַּרְקַע לֹא מִחָה, הָא לָאו הָכִי אֵינוֹ נֶאֱמָן:
א סָעִיף א בין שהיתה בשטר כו'. עיין בסמ"ע ס"ק א' עד משא"כ שטר שכירות דניתן ליכתוב מתחלה כדי שלא יחזיק בו כו' כן הוא בש"ס פ' השואל לפי פי' ב' שהביאו התוס' שם בשם ר"ת וכן הסכימו ר"ח והתוס' שם וכן פי' בעל המאו' שם והנ"י בשם הראב"ד וכ"כ בעל העיטו' דף ל"ב ריש ע"ב וכן הוא להדיא בבה"ג דף צ"ח ע"א ועיקר וכן פי' הגהת אשר"י מא"ז והטו' ואף להפוסקי' שפירשו בע"א מ"מ הדין אמת וכ"כ הריב"ש סי' שי"ג ושמ"ה והב"ח וכן משמע בהגהת אשרי שם ומ"ש שם ואף דכ' וקנינא כו' כ"כ ריב"ש סי' שי"ג ומ"ש אם לא דכתב ליה שטר בפני עצמו על דמי השכירות וכ' ביה נאמנות אזי לא יכול לו' פרעתי עכ"ל תמיה לי תרתי ל"ל וכן בנ"י שם משמע להדיא דבחד מנייהו סגי וז"ל ומסתבר' דכל היכ' דכ' לי' שוכר ראיה דנחת בתורה שכירות והדר כ' ליה שטר על השכירות ה"ל כש"ח דעלמא ולא מהימן לו' פרעתי וכל היכא נמי דכתב ליה נאמנות תנאי ממון הוא וקיים עכ"ל ונר' של' ד"מ אטעי' למעתיק זה וז"ל ד"מ ובנ"י פ' השואל או כ' לי' שטר בפני עצמו על דמי השכירות אי כ' בשטר השכירות נאמנות אין השוכ' יכול לו' פרעתי עכ"ל ונראה דהאי אי הב' צריך להיות או ואפשר שט"ס יש בסמ"ע וצ"ל או כתוב בשטר נאמנות כו' או וי"ו דוכתוב וי"ו מחלקת היא או ר"ל דאם כ' בו נאמנות אין השוכר יכול להשביעו למשכי' כלל וכדלעיל סי' פ"ב ס"ב גבי ש"ח ודוק עיין בתשו' מהר"מ פדאו' סי' ל"ט:
ב סָעִיף א בתוך זמן השכירות כו'. נראה שהרב חשש שיש כאן חסרון בדברי המחבר דאל"כ מה ענין שלשים יום לכאן וע"כ הגיה ששכרו לל' אבל באמת פשט דברי המחב' לא משמע כן דמיירי ששכרו בפי' לל' דא"כ מ"ש זמן ל' דנקט ועוד דא"כ מ"ש בסוף הסעיף וכן אם שכר ממנו שיתן השכר שנה בשנה כו' ה"ל לכתו' כאן וה"ל לערבינהו וליתנינהו אלא הדבר פשוט שדברי המחבר הם ממש דברי הרמב"ם ומ"ש שם אם תבעו תוך ל' היינו כמ"ש ה"ה וז"ל ומ"ש ל' יום הכונ' בשוכר סתם באותן ל' יום של הודע' (וכדלעיל סי' שי"ב ס"ה) עכ"ל (עי"ל דמיירי במשכי' סתם דזמנו ל' יום וכמש"ל סי' שי"ב ס"ה ואפש' גם כוונת ה"ה כן ועמ"ש באותן ל' של הודע' בא לאשמועי' דאפי' אח"כ יש לו זמן של הודע' וק"ל) ומ"מ קשה על המחב' דבשלמא ברמב"ם וה"ה י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובו' דאף בסתם הלוא' אמרי' אין אדם פורע תוך ל' יום אבל המחב' דס"ל לעיל ס"ס ע"ח בפשיטות דדוקא בקובע זמן אמרינן הכי אבל לא בסתם (ולא הביא שם בש"ע ולא בב"י מי שחולק ע"ז) א"כ ה"ה הכא דנאמן בסתם שכירו' לו' פרעתי תוך ל' ואפש' לחלק בין סתם הלואה לסתם שכירות דלעיל סי' שי"ב ע"ש וצ"ע:
ג סָעִיף א או יטעון עליו בדמי' שנתן תחל' כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ג' עד דשאני שכירות דאין דרך העולם כלל לפרוע תוך הזמן כו' סברא זו רחוקה ולא נמצא בשום פוסק ואף שהתוס' ונ"י ריש ב"ב כתבו לחלק בין שכירות להלואה היינו לרבא אבל לא לר"ל וקי"ל כוותיה ואף לרבא היינו לענין אי נאמן או לא אבל לענין שבועה דקודם או אח"כ אין סברא לחלק בכך וקושייתו מעיקר' לאו קושי' היא דמ"ש הטור בסי' ע"ח נמי ר"ל אחר פרעון שהרי כ"כ בשם הרא"ש והרא"ש כ' להדיא דישבע היסת ואין היסת קודם פרעון וכ"כ בב"ח שם דדעת הרא"ש דישבע לאחר פרעון ועיין מש"ש:
ד סָעִיף א או ישבע השוכ' וכ' הסמ"ע ול"ד למ"ש הטו' והמחב' בסי' שי"ב בהזכי' לו בשכירתו חדש ושנה וכו' בלא"ה ל"ד דהתם אינו טוען ברי משא"כ הכא טוען ברי וכמ"ש הרא"ש להדי' פ"ק דמציעא ובפ"ב דכתובו' ע"ש:
ה סָעִיף ב מיהו י"א כו'. הר"ב כ"כ בל' י"א דמשום דאזיל לטעמיה שכ' בד"מ וז"ל ישבע המשכיר היסת כו' וכ' המרדכי ס"פ השואל הוא הדין אם המשכיר אמר בי' שכרת והוא אומ' בה' או שבעה"ב אומר לא השכרתי והוא אומר השכרתי קרקע בחזקת בעליה קיימא והיה נראה מלשון המרדכי והטור דבאלו הטענות אפי' לאחר זמן השכירות המשכי' נאמן בשבועה אבל נ"י כ' שם פ' השואל דף קי"ט ע"ב דבמקום דאית ליה מגו לומר לא שכרתי השוכר נאמן וכ"כ פרק המקבל דף קנ"ז ע"ב וא"כ ה"ה אם יכול לומר פרעתי עכ"ל ד"מ וז"ש כאן הרב מתחלה וה"ה בשאר טענות שביניהן רוצה לומר דה"ה אם המשכי' אומר בי' קצבת עמי והשוכ' אומר בה' המשכיר נאמן אע"ג דאית ליה לשוכר מיגו וכן נרשם בש"ע ובסמ"ע מ"ש הרב וה"ה בשאר טענות מרדכי ס"פ השואל ועל מ"ש מיהו י"א כו' נ"י פרק השואל ופ' המקבל ולפע"ד ליכא מאן דפליג בהא דדבר פשוט הוא דהיכא דאית לי' מגו דנאמן השוכ' וכדאית' בש"ס פ' המקבל וכתבו הטור (גופיה) והמחבר והרי גם הנ"י פ' המקבל שם לא כתב רק כמ"ש הטור ס"ס זה ומ"ש הטור כאן בסתם דהמשכי' נאמן מיירי בענין דלית לשוכר מגו ולא הוצרך לפרשו לפי שסמך אמ"ש בס"ס זה (שוב ראיתי שכן פי' הב"ח דברי הטור) וגם מה שהבין הר"ב מדברי המרדכי אף שגם מקצרי המרדכי הבינו כן מדבריו מ"מ אין נ"ל כן וכמו שאבאר וז"ל המרדכי שם משכיר אומר בי' דינר השכרתי לך ושוכר אומר בחמשה דינר יד המשכיר על העליונה דקי"ל כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' אם בא בסוף החודש כולו למשכיר והוא הדין אם השוכ' אומר שכרתי והמשכי' אומר לא השכרתי דנאמן המשכיר מה"ט דקרקע בחזקת בעליה קיימא אבל אם הן שוים על הקציצ' ועבר זמן פריעת השכירות ואומר שוכר נתתי והמשכי' אומר לא נתת שוכר נאמן ובשבועה אבל תוך הזמן אינו נאמן עכ"ל (ודע דדברי מרדכי אלו לקוחים מראב"ן דף צ"ח ריש ע"ג) ונראה שהבין הרב דמ"ש ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכי' הוא ל' המרדכי וקאי אמ"ש משכיר אומר בי' והשוכר אומר בה' וכן נראה שהבין מוהר"ר יושיע בועז ע"כ כ' בקצור מרדכי שלו וז"ל משכיר אומר בי' דינרים השכרתי לך ושוכר אומר בה' דינרין יד המשכיר העליונ' ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכיר והוא הדין אם השוכר אומר שכרתי והמשכיר אומר לא שכרת דנאמן השוכר עכ"ל או אפשר דמשמע להו מדכתב בסוף אבל אם שוין הן על הקציצה ועבר זמן פרעון השכירות כו' משמע דאם אינם חלוקין בפרעון השכירו' אפי' עבר הזמן וחולקים בקציצה המשכיר נאמן וכ"כ בקיצור מרדכי של מהר"ר יוסף אוטלינג ז"ל משכיר אומר בי' דינרים השכרתי לך ושוכר אומר בה' דינרים יד המשכיר על העליונה אבל אם חלוקי' בפרעון שוכר נאמן ובשבועה אבל תוך הזמן אינו נאמן עכ"ל ולע"ד זה אינו דאינו טעם כלל לומר דאם חלוקים בסוף הזמן בקציצ' שלא יהא השוכר נאמן במגו דפרעתי וגם לא שייך כאן לומר קרקע בחזקת בעליה קיימא דהא אינן חלוקי' על הקרקע שהרי המשכיר בא להוציא ממון מהשוכ' (א"כ אין ידוע כמה מגיע שכירות ומה בכך שנאמ' קרקע בחזקת בעליה עומדת הא השוכ' אומר מעולם לא הוציא קרקע שלך פירות יותר מזה ודו"ק) (הג"ה וע' מ"ש מ"ח ז"ל לעיל סי' שי"ב ס"ק י"ד ליישב דברי הרא"ש בזה) ומ"ש ואפי' אם בא בסוף חדש כולו למשכיר לא קאי אמשכי' אומר בי' דא"כ חדש מאן דכר שמיה וגם לא יתכן לישנא דכולו למשכיר והכי ה"ל ואפי' בא בסוף הזמן המשכי' נאמן אלא הוא מציין לישנא דרב נחמן בש"ס וברי"ף דאמ' גבי דינר לחדש בי"ב דינרין לשנה דקרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכיר והוא הדין היכא דמחולקי' על הקציצה יד המשכי' על העליונה שיוכל להוציאו מן הקרקע או יתן לו כמו שאומ' דקרקע בחזקת בעליה קיימא והוא הדין אם המשכי' אומר לא השכרתי לך כלל נאמן להוציאו מן הקרקע מה"ט ומ"ש אבל אם שוין הן על הקציצה כו' ה"ה אם מחולקין על הקציצ' והוא בסוף הזמן והמשכי' בא להוצי' מעות מן השוכר אלא דאורחא דמילתא נקט דלעולם בתחלת הזמן מחולקי' על הקציצה ובסוף הזמן מחולקין על הפרעון תדע דע"כ טעמא דקרקע בחזקת בעליה קיימא לא מהני אלא לענין להוציאו מן הבית היכא דלית לי' מגו דאל"כ אמאי נאמן אחר זמן לומ' פרעתי נימא קרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' תוך זמנו לא הוי המשכי' נאמן אלא משום חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הא לא"ה לא אלא ודאי לא שייך הכא לומ' קרקע בחזקת בעליה קיימ' כיון שהוא בא להוציא מן השוכר וא"כ ה"ה כשהן מחולקין על הקציצה והוא בא להוציא מן השוכר והא דאמ' ר"נ אפי' בא בסוף חדש כולו למשכיר אע"ג שבא להוציא מן השוכ' היינו כיון דהתם אין השוכ' טוען ברי אלא שהלשון מסופק והלכך מיד בתחלת החדש נולד הספק והשוכר דר בקרקע של המשכי' בחנם וכ"כ הרא"ש להדיא פ"ק דמציעא גבי תקפו כהן ופ"ב דכתובות גבי תרי ותרי דהך דרב נחמן טעמא הוא כיון דאין השוכר טוען ברי ע"ש ודוק והכי מוכח להדיא ממ"ש רש"י וז"ל ור"נ אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר דהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החודש נולד הספק והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר עכ"ל אלמא דדוקא בהך דדינר לחדש בי"ב דינרין לשנה שהספק נולד מתחלה הוא דאמרי' קרקע בחזקת בעלי' קיימא אבל אם מחולקין בסוף הזמן בקציצה דלא שייך לומר כן פשיטא דהשוכר נאמן וכך כ' הרשב"א בתשובה דהיכא דאית ליה לשוכר מגו נאמן וכתב הרב לעיל סי' שי"ב סעיף ט"ז וכך נראה להדיא מדברי הריב"ש סי' של"ו דכל היכא דאית ליה מגו נאמן בכל הטענות ע"ש וכן כ' בעל העיטו' דף ל"ב סוף ע"א אהך דינא דהכא דאי אית ליה לשוכר מגו נאמן והבאתיו לקמן וכה"ג אמרי' לעיל ס"ס ק"ן. ואף לר' יונה דפליג התם היינו דוקא בהלואה מטעמא דאי בעי כביש לשטריה לאו מגו מעליא הוא כיון דלגוביינא קאי משא"כ בשכירות וכמו שכתבתי שם וכן בשאר מגו וכן עיקר:
ו סָעִיף ב לאחר זמן כו'. או לא שכרתי מעולם כו' ולא נתחייבתי לך שכירות וה"ה תוך זמן אם יש לו מגו כגון שהשוכ' אומר עדיין לא עבר מזמן השטר רק ג' שנים דנאמן במגו דלקוח הוא בידי וכ"כ הנ"י פ' המקבל בשם הר"ן בהדיא וכן כ' הבעל העיטור דף ל"ב סוף ע"א דהך דינא דהכא מפרשים לה רבוותא שאכלה ג' שנים וכגון שמיחה דליכא למימ' דמהימן שוכר משום מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואיכא למימ' שאכלה ב' שנים עכ"ל (ואע"ג דבעל העיטו' כ' שם עוד וא"נ לאחר ג' שנים דכיון דאפיק שטר שכירות לא אמרי' מגו עכ"ל היינו לפי מ"ש לקמן בסוף דיני אפותיקי דף מ"ב ע"ג בתחלת דבריו כרב זביד ורב עוירא וכפי פירש"י אבל למסקנת הבעל העיטו' שם בשם ר"מ בר חנוך דבמשכנת' דסורא אית ליה מגו א"כ ה"ה בשכירות וכמ"ש לעיל ס"ס ק"ן ע"ש ודוק) ומ"ש הר"ב לאחר זמן היינו משום דמיירי שהמשכי' בא להוציא מעות מן השוכר והשוכ' מחזיר לו קרקעו וזה לא שייך רק לאחר הזמן ודו"ק:
ז סָעִיף ג וקדם השוכר כו'. משמע שקדם בעדים שאכילתו ידוע דאל"כ אפי' היכא דלא אפשר לברורי אין מוציאין מידו מטעם דאית ליה מגו דלא אכלתי וכן מיירי בענין דלית ליה מגו דלקוח דאל"כ נאמן במגו כדלקמן ס"ס זה ואף שהראה השטר בב"ד מ"מ אי בעי כביש לשטריה וכ"כ הריב"ש ס"ס של"ו ושמ"ג ע"ש וגם לא שייך לו' דכיון שכ' בשטר שנין סתמא לסייע ליה ללוה דמשמע שתים כדאמרי' לעיל סי' מ"ג ס"ב גבי סלעין דינרין כמ"ש בספרי תקפו כהן בשם נ"י פ' המקבל וחדושי ריטב"א דפ"ק דמציעא דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטרא ע"ש ועוד דבסי' מ"ג נמי אי אית ליה מגו נאמן וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ל"ב ועמ"ש:
ח סָעִיף ג הפירות בחזקת אוכליהן. הטעם דבמילתא דעבידא לגלויי לא מטרחינן ב' דינא תרי זימנא וכ' בחדושי הריטב"א פ"ק דמציעא דהיינו דוקא דוקא כגון היכא שתפס קצת ברשות ואף כשאכל יותר מב' שנין לא עיכב עליו הלוה וכיון שלא עיכב עליו הלוה ה"ל כמאן דתפוס ברשו' לענין שאין מוציאין ממנו ואפ"ה אם חזר והוציא ממנו ג"כ אין מוציאין ממנו ואפי' תקפו בעדים וכל דאלם גבר אבל היכא דתפס לגמרי שלא ברשות אפי' במילתא דעבידא לגלויי מפקינין מיניה וע"ש. עיין בסמ"ע ס"ק י"א שכ' דכשכתב בשטר לג' שנין ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירות בכה"ג ליכא לברורי מיקרי וכן נרא' עיקר עכ"ל והב"ח כ' בס"ג דבהך דינא דכ' בשטר לג' שנין אפילו ליכא לברורי כגון שמתו עדים ויראה לב"ד שלא יכול לברר אין מוציאין מידו דהשוכ' נאמן אצל שטרו ול"ד לכאן שכ' בו שנין סתמא מסייע לו למשכיר שלא השכי' לו אלא לב' שנין עכ"ד ואני אכריע דדינו שוה לכאן דהיכא דאיכא לברורי אין מוציאין מידו ואם לאו מוציאין מידו והכל תלוי בראיות עיני הב"ד אם אפשר להתברר או לא וכן יראה לכאורה מהרי"ף והרא"ש ונ"י בפ' השואל שכתבו על דר"נ ודוקא במילתא דלא עבידי לגלויי כדאיתא לקמן בפ' המקבל עכ"ל דלאיזה צורך כתבו כן והלא כבר מבואר זה בפרק המקבל אלא ר"ל דה"ה בכל דוכתי דאיכא לברורי לא מטרחינא בית דינא ודו"ק:
ט סָעִיף ג ויש מי שאומר שאם יראה ב"ד כו'. לשון הרא"ש וטור אם מתו העדים ויראה לבית דין שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו עכ"ל ומשמע אע"פ שמתו העדים צריך שיראה לב"ד שלא יוכל לברר וכ"כ בהגהות אלפסי פ' המקבל וז"ל כ' רא"ז אע"פ שמתו העדים אפשר שיתברר הדבר כי שמא העדים או בעלי דינים גילו הדבר ברבים ועשוי הדבר להתגלות:
י סָעִיף ג או הממשכן. בטו' זה ליתא ואפש' דס"ל להמחב' דכל היכא דיכול להתברר הדבר או ע"י שוכר או ע"י משכי' צריכין דוקא לברר עכ"ל סמ"ע וטעות נזדק' לפניו דממשכן היינו במקום שוכר וכמ"ש בסעיף שאח"ז אכלה השוכ' או הממשכן כו' רק דשוכ' הוא בשכירות וממשכן הוא בהלואה ואית' בטו' שוכר ובהרא"ש ממשכן ודא ודא אחת היא ופשיטא דהכל תלוי בבירו' השוכר או הממשכן וק"ל:
יא סָעִיף ג מוציאין מידו. נראה דהכא מוציאין מידו אפי' אכל ג"ש קודם שתבעו לדין דאין טעם לחלק בכך ועוד דדמי לדלעיל סי' שי"ב סט"ו דאפי' בא בסוף חדש כול' להמשכי' מטעם שפירשו רש"י והרש"א שם דהספק נולד בתחלת חדש וה"ה הכא ואע"ג דהתם טוען שמא והכא ברי כבר כתבתי שם דברי דהכא כשמא דהתם וכן משמע לכאור' מל' חי' ריטב"א שהבאתי והא דנקט הטו' והמחב' בריש' קדם ואכל אחר בעל הפירו' אומר ג' כו' משום דלישנא דש"ס נקטו ובש"ס מעשה שהיה כך היה א"נ לרבותא דרישא נקטו הכי דאפי' קדם ואכל אחר שתבעו לדין לא מפקי' מיניה במילתא דעבידי לאגלויי ודו"ק והא דמוציאין בענין דלית ליה לשוכר מיגו כגון שלא יוכל לטעון פרעתי או להד"ם מוציאין מידו כו' כ"כ הע"ש וכבר כתבתי כן בסמוך:
יב סָעִיף ד שאילו רצה אמר לקוח'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד וכ' הב"ח דהטו' נמשך כאן לשיטת הרי"ף והרא"ש ודלא כרבינו יונה ואני כתבתי לעיל ס"ס ק"ן דגם רבי' יונה מודה כאן ע"ש:
יג סָעִיף ד ודוקא שאין עדים כו'. קשה דכאן סתם הדברים ולעיל סי' ק"ן סעיף ג' הביא די"א דאם אצלה ג' שנים אח"כ נאמן והיה אפש' לו' דמיירי כאן שיש עדים שמשכונא היא אצלו ואינם יודעים לכמה שנים דבכה"ג לכ"ע אינו נאמן וכמ"ש שם אך דין זה הוא מה' המגיד ובב"י סי' ק"ן כ' שהרשב"א חולק על ה' המ' ולפ"ז לא היה הרשב"א חולק ודוק וצ"ע:
א סָעִיף א ה"ג בין שהיתה בשטר או בעדים בין שהיתה בלא עדים כו' ור"ל עידי הקנין שמשכיר לו (ושלא יחזיק ויאמר קניתיהו) דה"ל כמו שטר וכמ"ש בר"ס ע' ע"ש ומ"ה סיים וכ' בין שהיתה בלא עדים ר"ל וכ"ש בלא שטר ועד"ז כ' הטו' והרמב"ם פ"ז דשכירות כ' ז"ל בין שהיתה בשטר בין שהית' בעדים כו' ע"ש ונרא' דר"ל דהית' בעדים בלא קנין או שאין העדים בפנינו דה"ל כשכירות בע"פ וכולהו לדבר אחד נתכוונו ללמדנו רבותא דאפי' הי' בשטר נאמן השוכ' לאחר זמן ולאפוקי מלוה לחבירו בשטר דאינו נאמן לו' פרעתיך כל זמן שהשט"ח בידו וכמו שנתבא' בטור ובדברי המחבר לעיל סי' פ"ב וגם במקומו' אחרים והטעם דדוקא בהלואה הדין כן דא"ל אי פרעתני שטרך בידי מאי בעי דלא נכתב מתחל' אלא לגבות בו משא"כ שטר שכירו' דניתן לכתוב מתחל' כדי שלא יחזיק השוכ' בהשדה ויאמר קניתיהו ואף שכ' בשטר ☜ וקנינא מיניה על כל מה דכתב נעיל וכתב גם בשטר פרעון השכירות אמרינן דלא קאי הקנין על הפרעון אם לא דכתב לי' שטר בפני עצמו על דמי השכירות וכתוב בו נאמנות אזי לא יוכל לו' פרעתי (נ"י פרק השואל) וכן מי שקיבל קנין בעדים לפרוע לו השכירות אינו יכול לו' פרעתי ריב"ש סי' שי"ג ד"מ ר"ס זה:
ב סָעִיף א אם תבעו בתוך זמן השכירות כו' דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף:
ג סָעִיף א או יטעון עליו בדמים שנתן תחלה כו' ל' הטור או יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני עצמו בדמים שנתן תחלה וישביענו שבועת היסת עכ"ל וכן כוונת המחב' ושם בפרישה כתבתי דנרא' דהאי או ל"ד הוא דהא מצי למיעבד תרווייהו דהיינו קודם שיתן יחרים חרם סתם על מי שלקח מידו ואחר שיתן יתבענו ויטעון עליו שנתן תחלה אלא אורחא דמילת' נקט דכשרצונו לתבוע אינו מטיל חרם סתם כיון שאין לו טענה כ"א עליו ועד"ר שם ישבתי של"ת מ"ש כאן דיאמר דיפרע תחלה ואח"כ ישביענו היסת על מה שנתן כבר ומ"ש מהטוען פרעתי תוך זמנו דאינו נאמן וצריך לפרוע דכ' הטור לעיל סי' ע"ח ס"א דקודם שיפרענו ישבענו שלא פרעו כבר וחלקתי דשאני שכירות דאין דרך העולם לפרוע כלל תוך הזמן דשמא יוציאנו המשכי' מביתו קודם שיכלה הזמן ולא יהיה חייב כלום מ"ה צריך לפרוע תחלה משא"כ בהלוא' דהחוב מוטל עליו לפרוע ואף שלא הגיע עדיין זמן פרעונו מ"מ שמא ירא שיפזר הממון ולא יהי' בידו לזמנו ממה לפרוע החוב המוטל עליו ופורע בתוך זמנו ע"ש מ"ש עוד:
ד סָעִיף א אפי' ביום ל' כו' פי' אפי' בתחלת היום דעביד אינש דפרע בתחלת יומא דמשלם זימנ' אע"ג דמן הדין א"י להוציאו מידו עד סוף היום שנשלם זמנו הן בהלוא' הן בהשכירות והא דכ' הטור והמחב' בס"ס ע"ח דאינו נאמן כ"א באומר כן בסוף היום היינו כשטוען ביומא דמשלם זמנא פרעתיך בתוך זמנו דנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי עכשיו דבזה אמרי' דלא אמרינן מיגו כ"א בטוען כן בסוף היום אבל בתחלת היום ה"ל מיגו דהעזה דהרי הלה עומד בפניו ומכחישו לו' לא פרעתני משא"כ בסוף היום דאין בו העזה כ"כ דיכול לו' פרעתיך אתמול בתחלת הלילה ושכחתו בטרדותך כל הלילה והיום וכ"כ התוס' דבב"ק (דב"ב) הבאתי לשונם שם בדריש' בסי' ע"ח וגם כאן בפריש' ע"ש משא"כ זה שטוען היום פרעתיך ועביד אינש דפרע אפי' בתחלת היום נאמן בלא מיגו:
ה סָעִיף א או ישבע השוכ' כו'. ול"ד למ"ש הטור והמחב' בסי' שי"ב בהזכי' לו בשכירות חדש ושנה דאפי' כבר דר שם צריך ליתן לו השכירות מחדש הי"ג דהא כתבתי שם הטעם דהספק שהוא בין הלשונו' גם מתחלת החדש הי' משא"כ בזה דלא הי' הספקעד השתא דוהאי הי' חייב לו אלא שטוען עתה פרעתיך ואמרי' הממון היכא דקאי תיקום:
ו סָעִיף ב ואין בו זמן. פי' גם זמן כתיבת השטר לא נזכר שם דא"כ מסתמא היו חושבין מאותו זמן או קרוב לו ומ"ה סתמו כל הפוסקים וכתבו ואין בו זמן סתם.
ז סָעִיף ב השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה. ה"ה אם אמר עדיין לא כלו כל הי' שנים וכן הוא בטור:
ח סָעִיף ב ☜ וה"ה בשאר טענות כו' וז"ל המרדכי ס"פ השואל דה"ה אם המשכיר אומר בו' שכרת והשוכר אומר בה' שכרתי או שהבע"ה אומר לא השכרתי דקרקע בחזקת בעליה קיימת ועל השוכר להביא ראיה וכיוצא בזה כ' הטור והמחבר ג"כ בסי' שי"ב סט"ז והוא ג"כ מהכלל דקרקע בחזקת בעלי' עומדת:
ט סָעִיף ב השוכר נאמן במיגו. עמ"ש בסוף הסי' טעם למה לא אמרי' דה"ל מיגו להוציא:
י סָעִיף ג ואכל הפירות. פירוש של שנה השלישית:
יא סָעִיף ג הפירות בחזקת אוכליהן כו'. ז"ל הטור אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראי' שהיום או למחר יביא השוכר עדים שהוא כדבריו והיינו צריכים להחזיר לו ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ולפיכך כתב א"א הרא"ש אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרי' ויראה לב"ד שלא יוכל השוכר עוד לברר דבריו מוציאין מיד השוכר מה שדר בו עכ"ל ומזה יתבאר לך דברי המחבר בשני הדעות שכ' ולכאורה הי' נראה דל"ד אם המה מחולקים בל' השטר שכ' בו שנים סתם דזה אומר שני שנים וזה אומר שלשה שנים הי' אלא ה"ה בכתב בפי' שהשכירו לשלשה שני' וזה אומר כבר כלו וזה אומר עדיין לא כלו וקדם ודר בו השוכר שנה השלישית דאין מוציאין מיד שוכר כיון דאיכא לברורי ע"י עידי השטר וגם אפי' ליכא שטר כלל אלא שהשכירו לו בעדי' לשלשה שנים ומחולקים השוכר והמשכיר מתי כלו הג' שנים ג"כ אין מוציאין מיד השוכר אם קדם ודר בו כיון דיכולין לברר דהא כ' הטור הנ"ל ז"ל דנשתכח הדבר מפי אחרי' כו' דמשמע הא אם אין ברור שנשתכח מפי אחרי' כו' אין מוציאין מיד השוכר והא דכ' הטור האי דינא בבבא בפני עצמה בכתב בשטר שנים סתם ולא כ"כ בבבא שלפני זה בהשכירו לו לי' שנים כו' דאם קדם השוכר ודר בו דאין מוציאין מידו משום דהם נמשכים אחר ל' הגמ' ובגמ' הוה מעשה הכי דהשכיר בשטר דכ' בו שנים סתם. מיהו י"ל דדוקא בכתב בשטר "שנים "סתם דהוא מלתא דרמיא עליה דעדים לאדכורי ולפרש לשון השטר בכמה שנים היתה הקנין לפניהם ולפעמי' הולכין העדי' לדרכן ומוסרי' הדברי' שביניהן לאחרים בכה"ג דוקא אמרו דאיכא לברורי משא"כ כשכתב בשטר לי' שנים ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירות בכה"ג ליכא לברורי מקרי וכן נראה עיקר ודוק:
יב סָעִיף ג עד שיביא בעל הקרקע ראי' ודוקא אם כבר דר בו אין מוציאין מידו מטעם אטרחי בי דינא וכנ"ל אבל אם עדיין לא דר בו פשיט' דאין מניחין לו לדור בו דהקרקע בחזקת בעליה עומד' אם לא שיש מגו כמ"ש הטו' והמחב' בסעיף שאחר זה גם בסעיף שלפני זה כשזה אומ' כבר כלו העשר' שנים הכתובים בהשט' כו' דמוציאין הקרקע מיד השוכ' וק"ל:
יג סָעִיף ג או המשכן לברר כו'. בטור זה ליתא ואפש' דס"ל להמחב' דכל היכא דיכול להתברר הדבר או ע"י שוכר או ע"י משכי' צריכין דוקא לברר ואו הממשכן דכתב ה"ל כאלו כתב הן השוכר הן הממשכן ודוק:
יד סָעִיף ד שאילו רצה אמר לקוח' כו' כן הוא מסקנת הטו' ג"כ לעיל בשם הרי"ף והרא"ש דאפי' השכינו בשטר וטען שאבדו אין מוציאין מידו מכח האי מיגו ודלא כיש חולקין בשטר ע"ש וכ' שם בשם ר' יונה ז"ל הא דלא חשבינן זה למיגו להוצי' לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד בה והחזיק בה לה' שנים בחזקת דנעל גדר ופרץ עד כאן לשונו:
טו סָעִיף ד ודוקא שאין עדים שהיא כו'. כבר נתבאר זה לעיל סי' קמ"ט וק"ן ע"ש:
א סָעִיף א או בעדים. כת' בסמ"ע ז"ל או בעדים בין שהיתה בלא עדים ור"ל עדי הקנין שמשכיר לו כו' ונראה דר"ל דהיתה בעדים בלא קנין או שאין העדים לפנינו דה"ל כשכירות בע"פ וכלהו לדבר א' נתכוונו ללמדנו רבותא דאפי' היה בשטר נאמן השוכ' לאחר זמן כו'. ומדברי הסמ"ע שכת' דהיתה בעדים בלא קנין או שאין העדים לפנינו משמע דאפילו בקנין רק שאין העדים לפנינו והא דכת' בש"ע סי' ל"ט ס"ה דאפילו בקנין אם אין העדים לפנינו דנאמן לומר פרעתי אפי' תוך זמנו ע"ש ומשום דריע טענתיה דמלוה כשלא הוציא שטר. נראה דהתם דשטר והקנין לגוביינא א"כ טענתיה איתרע מדלא הוציא השטר כיון דסתם קנין לכתיבה עומד וסתמא כבר פרעו אבל הכא דאפי' שטרא נמי לאו לגוביינא אלא כי היכא דלא ליחזק וכדאיתא בגמ' פ' השואל דף ק"ג וא"כ אפי' פרע השכירות נמי היה צריך לשטר כדי דלא ליחזק וכיון דהאי שטרא לאו לגוביינא לא אתרע כי ליתנהי לשטרא ומש"ה תוך זמנו לא גרע כחו:
ב סָעִיף א ותובעו תוך שלשים. והוא לשון הרמב"ם פ"ז משכירות וכת' הראב"ד שלשים יום לאו דוקא והה"מ כת' ז"ל ותוך שלשים יום הכונה בשוכר סתם ובאותן שלשים יום של הודאה ובקצ' ספרי הגמ' הגירסא כך היא תנינא כל שלשים יום בחזקה שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר ל' יום בחזקה שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ונראה שסובר רבינו שהיא ברייתא שנויה על דין זה ורש"י החליף הגירסא עכ"ל ובש"ך הקשה על המחבר דס"ל לעיל סי' ע"ח בפשיטות דוקא בקובע זמן הוא דאמרי' חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אבל לא בסתם הלואה שלשים יום א"כ ה"ה הכא נאמן לו' פרעתי תוך שלשים ע"ש שהניח בצ"ע ולפמ"ש בסי' ע"ה דהא דנאמן לו' פרעתי תוך סתם הלואה שלשים יום היינו משום דסברי פרעון במנהגא תליא ועבידי אינשי דפרעו גו סתם הלואה וכן מבוא' במרדכי דחזקה דתוך זמנו במנהגא תליא ע"ש שכת' פ"ק דב"ב וז"ל ועוד הכא ליכא חזקה אלימתא דאנן סהדי שנוהגין העולם לתת לסופרים ולמלמדים קצת מן השכירות קודם גמר המלאכה וגרסי' בר"פ הפועלים וליחזי היכי נהוג עכ"ל. ובשכירות סתם שנשים לא עבידי אינשי דפרעו גו זימניה וכן תוך שלשים של הודאה וכיון דבמנהגא תליא אין להקשות סתמא אסתמא דהכל לפי המנהג והיכי דנהוג נהוג וכמ"ש: ונראה דאם שכרו סתם לכל שנה כך וכך ובכלו' השנה טען פרעתיך עבור השנה דנאמן לו' פרעתיך דה"ל אחר זמנו ואע"ג דלא הודיעו ויש לו לדור עוד שנה היינו משום דלא הודיעו ה"ל כנותן לו רשות שידור עוד שנה אבל זמן הפרעון כבר עבר משנה הראשונה דהא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף משום דכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה שניה והרי כבר התחיל שנה שניה דהא אם רוצה צריך להוסיף לו בשנה שניה תלא משום דלא הודיעו מתחלה ה"ל כנתרצה לדור בשכירות כשנה הראשונה אבל שנה שניה מיהא הוי וממילא כה"ג בהזכיר לו לחדשים ואמ' לו בעד כל חודש כך וכך מכי כלתה חדש הראשון ה"ל זמנו ונאמן לו' פרעתי אחר כל חדש אלא דאם טען שפרע תוך שלשים יום של הודעה עבו' אלו התלתין יומין הוא דאינו נאמן כיון דלא הודיעו הרי יש לו לדור שלשים יום ואינו נאמן תוך זמן זה אבל מה שטוען שפרע אחר כלות שנה או אחר כלות חדש אע"ג דלא הודיעו ויש לו דירה עוד בביתו אבל הוא שכירות שניה וכמ"ש ודו"ק. וכן משמע מדברי תוס' פ' השואל דף ק"ג ד"ה לקיטת חמש שנין ע"ש שכתבו בשם ר"ח שכת' בשטר בזמן כך וכך שכרתי חצירו של פ' עשר שנים במאה דינרין י' דינרין בכל שנה כו' ע"ש ואע"ג דשכרן לעשר שנין כיון דאומר בכל שנה י' דינרין ה"ל כל שנה ושנה זמנו ונאמן לו' פרעתי ומכ"ש לנדון שכתבנו דהיינו שכרו סתם לכל שנה כך וכך:
ג סָעִיף א ואפי' ביום אחרון בפ' השואל דף ק"ב בעי מניה מר' ינאי שוכר אמר נתתי ומשכיר אומ' לא נטלתי מי נאמן כו' לא צריכא ביומא דמשלם זימניה כו' תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל טעמא דשכי' משום דטריד בפועליו כו' וריטב"א בחידושיו ז"ל וצ"ע מאי קא מוכח ליה משכיר דלמא התם שאני דאיכא איסורא בל תלין ומש"ה עביד דפרע כדי שלא יעבו' אבל בעלמא אימא לך דלא פרע עכ"ל. ולפמ"ש בסי' של"ט סק"א במשכי' בית לחבירו עובר משום בל תלין ומשום (דבית) דין תלוש אית לה דה"ל תלוש ולבסוף חיברו וה"ל כמו שכירות כלים א"כ שפיר פשיט ליה שוכר משכיר דבשניהם איכא בל תלין:
ד סָעִיף ג מוציאין מידו. עב"ח בסי' קל"ז שהקשה דהא אמרי' לא חציף אינש ואפילו יש עדים שליקטן מהימן מהאי טעמא ומאי שנא במשכנתא דמוציאין מידו ובש"ך שם תירץ כיון דכבר ירד בתורת משכנתא חציף נמי לאוכלו יותר ע"ש וקושיא ופירוקא אתמר בריב"ש סי' של"ו:
א סָעִיף א בין שהיתה בלא עדים. ואף דבסי' ע"ח בעינן דוקא שיהיו עדים בקביעת הזמן דבלא"ה נאמן במגו ע"ש הכא ליכא מגו דאינו רוצה לומר כבר עבר הזמן דא"ר לגרע דירתו שרוצה לדור בתוכו עדיין וכן אין לו מיגו דלא קצצתי לו רק פחות דבטענת פרעון פוטר עצמו מהכל אמנם אם טוען פרעתיך מקצת לכאורה היה נראה דנאמן כשאין לו עדים במגו דלא קצצתי לו רק סך כזה שטוען עדיין חייב לי ואפשר דכיון שהוא תו"ז עדיין אם יאמר לא קצצתי רק כך המשכיר יהיה נאמן להוציאו מבית כמבואר בסמוך:
ב סָעִיף ב השוכר נאמן במגו. עש"ך ס"ק ה' שכתב דאין טעם כלל לומר דאם מחולקין בסוף הזמן בקציצה שלא יהיה השוכר נאמן במגו דפרעתי וגם ל"ש כאן לומר קרקע בחזקת בעלים קיימא ונראה דהם כ' קושיות חדא דמה"ת לא יהיה נאמן במגו ועוד אפי' ליכא כאן מגו מ"מ יהיה נאמן כיון דלא שייך קרקע בחזקת בעלים קיימת כיון שאין התביעה רק על המעות ולא על הקרקע דודאי אין סברא לומר שהמשכיר יהי' נאמן לתבוע את השוכר אחר זמן השכירות מה שירצה באמרו כך וכך פסקת לי. ומ"ש עוד הש"ך וז"ל הא השוכר אומר מעולם לא הוציא קרקע שלך פירות יותר וכ"כ ג"כ בסי' שי"ב ס"ק י"ד לחלק בין מרחץ ובין הך דשוין סתמא ובתומי' בתק"נ ס"ק מ"ז תמה מאוד על דבריו ע"ש. ולפענד"נ החילוק פשוט דבשלמא במשכונא שכבר הקדים לו המעות אם היו באין לב"ד בתחילת השנה היה המשכיר נאמן בין להוציאו מן הבית כיון שקרקע בחזקת בעלים קיימת ובין שלא להחזיר לו השכירות כיון שהוא מוחזק וא"כ אף עכשיו שכבר דר בו הוי כתפיסה בעדים דלא מהני כשהספק נופל ע"פ טענותיהם משא"כ במרחץ אם היו באים בתחילת החודש והשוכר טוען ברי נהי שהיה יכול להוציאו מן הבית כיון שהקרקע בחזקת בעלים מ"מ כיון ששוכר מוחזק במעות וטען שלא קצב לו י"ב דינרים רק על י"ג חודש ממילא היה יכול לנכות לו חודש העיבור כמו במשכיר אומר בי' שכרת והשוכר אומר בה' שהשוכר נאמן כיון שהוא מוחזק מש"ה גם אח"כ א"צ ליתן לו יותר בטוען ברי. עוד כתב הש"ך דמ"ש המרדכי דאפי' אם בא בסוף החודש הוא מצוין לישנא דהש"ס. ולכאורה תמוה דלמה הביאו הא ודאי דלענין להוציאו מן הבית בתחילת השכירות ודאי דהמשכיר נאמן דקרקע בחזקתו קיימת. ונראה דרצה ליישב שלא תקשה דמ"ש בלוקח שידוע שמכר לו החפץ בק"ס ומחולקין על סך הממון דהלוקח נאמן ומה"ת לא יהיה בשוכר בכה"ג הא שכירות ליומא ממכר הוא. אכן החילוק פשוט דבשלמא במקח כבר יצא המקח מרשות מוכר לגמרי ואין לו תביעת ממון על הלוקח משא"כ שוכר דשכירות ליומא ממכר הוא רק לענין אונאה אבל מ"מ אין הקרקע יוצא לגמרי מרשות בעלים ובפרט לפמ"ש בכמה דוכתי דשוכר אין לו רק חיוב הגוף על המשכיר להעמיד לו בית וזה ג"כ דעת המרדכי שהביאו ראיה מר"נ דשכירו' שאני ממקח. כ"ז כתבתי לפרש דברי הש"ך. ונלפענ"ד לתרץ דברי הרמ"א שלא יהיו תמוהין כ"כ דמה שתמה הש"ך דהאיך יעלה על הדעת דהמשכיר יהיה נאמן בסך הקציצה אחר זמן השכירות הא ל"ש גבי קרקע בחזקת בעלים קיימת גם מה"ת לא יהיה נאמן במיגו. ועוד מה מייתי ראיה מהנ"י שחולק על המרדכי הא הנ"י לא כתב רק הך דינא שהביאו הטור והמחבר לקמן בסעיף ג' ודין זה מבואר בש"ס ובש"ע ובודאי גם המרדכי מודה לדין זה המבואר בש"ס לכ"נ דהך דינא דסעיף ב' ע"כ מיירי בלא הקדים השכירות מדנקט סתם המשכיר בית וסתם שכירו' אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד הא גם ע"ז קאי האי וי"א שכתב הרמ"א שאם הוא לאחר זמן השכירות שיכול לומר פרעתי מוכח דמיירי בלא הקדים השכירות ולפ"ז צ"ל דהטענה הוא שהוא תובע ממנו ששכר ממנו על י' שנים ומחוייב ליתן לו הדירה ורוצה לשלם לו השכירות כפי הפסיקה והמשכיר טוען שכבר כלו ושוב א"ר להשכיר לו ע"ז קאי הרמ"א וה"ה בשאר טענות שביניהן היינו כמ"ש המרדכי שהמשכיר אומר בי' והשוכר אומר בה' פי' המשכיר מודה לו שלא כלו עדיין זמן השכירות רק שטוען שהשכיר לו כל שנה בי' וכך נתן לו בה' שנים הראשונים ושיתן לו כמו כן בשנים הבאים והשוכר אומר בה' וא"ר ליתן לו מכאן ולהבא אלא ה' ואומר שגם בשנים הראשונים לא נתן לו רק ה' שהדין נותן שהמשכיר נאמן ויכול להוציאו מן הבית ולזה כתב הרמ"א די"א דאם הוא אחר זמן השכירות דהיינו אף שהשכיר לו על י' שנים מ"מ כל שנה ושנה זמניה הוא לענין פרעון ואם האמת כדברי השוכר א"צ ליתן לו השכירות מהשנים שעברו כיון שחייב להעמיד לו בית ויכול לשכור עליו בית אחר ולהוסיף עליו מהשכירות שעדיין בידו ולזה ואם יש בידו שכירות מהשנים שעברו ויש לו מגו דפרעתי משנים שעברו כיון שהוא אחר כלות שנה שהוא זמ"פ של השכירות יכול לעכב מהשכירות שת"י עד שיעמיד לו בית או שישכיר מעצמו בית ויוסיף עליו משכירות שת"י ובזה באמת המרדכי חולק דהא בסי' ק"ו סעיף ד' ה' יש מחלוקת הפוס' אי נאמן במגו על הפירות דלהבא וע"ש בש"ך שהביא דעת המרדכי דס"ל דל"א מיגו מממון לממון ודוקא במשכנתא הוי מגו באותו ממון עצמו דהמשכון הוי כקנוי לו ולפ"ז בשוכר בית סתם שתובע ממנו שחייב להעמיד לו בית אחר הוי מיגו ממון לממון דלא מיבעיא לדעת המרדכי שם ואפילו בבית זה כתב הנ"י פרק האומנין בסוגיא דחמור זה דלא הוי אלא כחוב והאפותיקי מפורש ולדברי המרדכי אפי' אם יש לו מגו דלקוח אינו נאמן משום דהוי ממון לממון כמבואר בסי' ק"נ ולזה מביא שפיר מהנ"י דחולק בזה וס"ל דמהני מגו דבש"ס לא נזכר דין זה רק במשכנתא דהוי מגו באותו ממון עצמו משא"כ הנ"י כתב דין זה דמהני מגו אפי' בשכירות אף דהוי מממון לממון ושפיר מייתי ראיה כנ"ל:
ג סָעִיף ג הפירות בחזקת אוכליהן עסמ"ע ס"ק י"א דאפי' בכתב בפי' שהשכיר לג' שנים וזה אומר כבר כלו וזה אומר עדיין לא כלו וקדם ודר בו השוכר שנה ג' וכו' מיירי שתובעו תו"ז של השנה הג' דאלו אחר זמן שיכול לומר פרעתי ודאי דאין השטר מגרע לשוכר ואפילו לא היה ביד השוכר שום שטר נאמן לומר פרעתי וכ"כ הש"ך ס"ק י"א רק דמיירי תו"ז דא"נ רק משום שיש לו שטר והוא כעין שובר על השכירות וכיון שאם הי' הספק (דהיינו הטענות) נולד בתחלת שנה היה המשכיר נאמן להוציאו מהבית ולא היה לו כח שטר על ג' שנים אף אח"כ אין לו דין שובר רק משום דהיא מילתא דעבידא לאגלויי והניחו לאכול שנה הג' אין מוציאין מידו ואי ליכא לברורי מוציאין:
ד סָעִיף ג או הממשכן עסמ"ע ס"ק י"ג וכוונתו שהבין דהממשכן קאי על הלוה שהוא הממשכן והיה קשה לו הא אין לחוש שהמשכיר יברר בעדים לאורועי' לנפשיה א"כ מה"ת לא יוציאו מידו וע"ז כתב דס"ל דכל שהמשכיר יכול לברר זכותו אין מוציאין עד שיברר והש"ך חולק וס"ל דהממשכן קאי על המלוה שהוא במקום שוכר:
א סָעִיף א ראיה. דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. סמ"ע:
ב סָעִיף א יטעון. לשון הטור או יטעון עליו לאחר שפרעו כו' וישביענו שבועת היסת ע"כ וכן כוונת המחבר ואין להקשות ממה שכתב בטור לעיל סי' ע"ח דקודם שיפרענו ישביענו שלא פרעו כבר די"ל שאני שכירות דאין דרך העולם לפרוע כלל תוך הזמן דשמא יוציאנו המשכיר מביתו קודם שיכלה הזמן ולא יהיה ביד השוכר לעכבו כיון שכבר סילק לו דמי השכירות ומן הסברא שלא שילם לו להכי אינו נאמן להשביעו תחלה משא"כ בהלואה דהחוב מוטל עליו לפרוע ואף שלא הגיע עדיין ז"פ מ"מ ירא שמא יפזר הממון ולא יהיה בידו לזמנו ממה לפרוע חובו ופורע תוך זמנו עכ"ל הסמ"ע (בקצת תוס' ביאור ע"ש) וכתב הש"ך דסברא זו רחוקה ולא נמצא בשום פוס' ואף שהתוספות ונ"י ריש ב"ב כתבו לחלק בין שכירות להלואה היינו לרבא אבל לא לר"ל דקי"ל כוותיה ואף לרבא היינו לענין אי נאמן או לא אבל לענין שבועה דקודם או אח"כ אין סברא לחלק בכך ונ"ל דמעיקרא לק"מ דמ"ש הטור בסי' ע"ח נמי ר"ל אחר פרעון שהרי בשם הרא"ש כ"כ והרא"ש כתב להדיא דישבע היסת ואין היסת קודם פרעון וכ"כ בב"ח שם דדעת הרא"ש דישבע לאחר פרעון ועיין מ"ש שם עיין בתשובת מהר"מ פדואה סי' ל"ט עכ"ל:
ג סָעִיף א ביום. והא דכתב הטור והמחבר בס"ס ע"ח דאינו נאמן כי אם באומר כן בסוף היום היינו כשטוען ביומא דמשלם זמניה פרעתיך בתוך זמני דנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך עכשיו דבזה אמרינן דלא אמרינן מיגו רק בטוען כן בסוף היום אבל בתחלת היום ה"ל מיגו דהעזה דהרי הלה עומד בפניו ומכחישו לומר לא פרעתני משא"כ בסוף היום דאין בו העזה כ"כ די"ל פרעתיך אתמול בתחלת הלילה ושכחת בטרדתך כל הלילה והיום וכ"כ התוספו' בב"ק משא"כ זה שטוען פרעתיך היום ועביד אינש דפרע אפי' בתחלת היום נאמן בלא מגו. סמ"ע:
ד סָעִיף א השוכר. ול"ד למ"ש הט"ז בסי' שי"ב סט"ו בהזכיר לו חדש ושנה דאפילו כבר דר שם צריך ליתן לו השכירות מחודש העיבור הא כתבתי שם הטעם דהספק שהוא בין הלשונות כבר היה מתחלת החדש משא"כ בזה דלא היה הספק עד השתא דהא ודאי היה חייב לו אלא שטוען עתה פרעתיך ואמרו היכא דקאי הממון תיקום כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דבלא"ה ל"ד דהתם אינו טוען ברי משא"כ הכא טוען ברי וכמ"ש הרא"ש להדיא פ"ק דב"מ ופ"ב דכתובות ע"ש:
ה סָעִיף ב י"א. כתב הש"ך דהרב כ"כ בל' י"א משום דאזיל לטעמיה שכת' בד"מ כו' ע"ש שהאריך בזה:
ו סָעִיף ב מעולם. וה"ה תוך הזמן אם יש לו מיגו כגון שהשוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר רק ג' שנים דנאמן במיגו דלקוח הוא בידי וכ"כ הנ"י פרק המקבל בשם הר"ן בהדי' וכ"כ בעל העיטור ומ"ש הרמ"א לאחר זמן היינו משום דמיירי שהמשכיר בא להוציא מעות מן השוכר והשוכר מחזיר לו קרקע וזה לא שייך רק לאחר הזמן. ש"ך:
ז סָעִיף ג וקדם. משמע שקדם בעדים שאכילתו ידוע דאל"כ אפילו היכא דלא אפשר לברורי אין מוציאין מידו מטעם דאית ליה מיגו דלא אכלתי וכן מיירי בענין דלית ליה מגו דלקוח דאל"כ נאמן במיגו כדלקמן ס"ס זה ואף שהרא' השטר בב"ד מ"מ אי בעי כביש לשטרי' וכ"כ הריב"ש ס"ס של"ו ושמ"ג ע"ש וגם לא שייך לומר דכיון שכתו' בשטר שנין סתמא לסייע ללוה דמשמע ב' כמ"ש בסי' מ"ב סי"ב גבי סלעין דינרין דכבר כתבתי בספרי תקפו כהן בשם הנ"י וחדושי ריטב"א דכיון דהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה ג' איתרע ליה סהדותא דשטרא ועוד דבסי' מ"ב נמי אית ליה מיגו נאמן וכמ"ש בסמ"ע שם ועמ"ש. שם:
ח סָעִיף ג אוכליהם. כתב בחדושי הריטב"א פ"ק דב"מ דהיינו דוקא הכא שתפס קצת ברשות דאף כשאכל יותר מב' שנין לא עיכב עליו הלוה א"כ ה"ל כמאן דתפס ברשו' לענין שאין מוציאין ממנו ואפ"ה אם חזר הלוה והוציא ממנו ג"כ אין מוציאין מידו ואפילו תקפו בעדים וכל דאלים גבר אבל היכא דתפס לגמרי שלא ברשות אפילו במלתא דעבידא לגלויי מפקינן מיניה ע"ש וכתב בסמ"ע דאם כתו' בשטר לג' שנין ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירו' בכה"ג ליכא לברורי מיקרי וכ"נ עיקר עכ"ל והב"ח כתב דבהך דינא שכתו' בשטר לי' שנין אפילו ליכא לברורי כגון שמתו העדים ויראה לב"ד שלא יוכל לברר אין מוציאין מידו דהשוכר נאמן אצל שטרו ול"ד לכאן שכת' בו שנין סתמא דמסייע למשכיר שלא השכיר לו אלא לב' שנין עכ"ד ואני אכריע דדינו שוה לכאן דהיכא דאיכא לברורי אין מוציאין מידו ואם לאו מוציאין מידו והכל תלוי בראיית עיני הדיין ואם אפשר להתברר או לא וכן יראה לכאורה מהרי"ף והרא"ש והנ"י פרק השואל שכתבו על דר"נ ודוקא במלתא דלא עבידא לגלויי כדאיתא לקמן פרק המקבל ע"כ ולאיזה צורך כתבו כן והלא כבר מבואר זה בפרק המקבל אלא ר"ל דה"ה בכל דוכתא דאיכ' לברורי לא מטרחינן בי דינא ודו"ק. שם:
ט סָעִיף ג יראה. לשון הרא"ש והטור אם מתו העדים ויראה לב"ד שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו עכ"ל משמע אע"פ שמתו העדים צריך ג"כ שיראה לבית דין שלא יוכל לברר וכ"כ בהגהת אלפסי פרק המקבל וז"ל כתב ריא"ז אע"פ שמתו העדים אפשר שיתברר הדבר כי שמא העדים או בע"ד גילו הדבר ברבים ועשוי להתגלות. שם:
י סָעִיף ג מוציאין. נראה דהכא מוציאין מידו אפי' אכל ג"ש קודם שתבעו לדין דאין טעם לחלק בכך ועוד דדמי לדלעיל סי' שי"ב סט"ו דאפי' בא בסוף חדש כולו להמשכיר מהטעם שפירש רש"י והרשב"א שם דהספק נולד בתחלת החדש ה"ה הכא ואע"ג דהתם טוען שמא והכא ברי כבר כתבתי שם דברי דהכא כשמא דהתם וכן משמע לכאורה מלשון חדושי הריטב"א שהבאתי (כמ"ש בס"ק ח') והא דנקט הטור והמחבר ברישא קדם ואכול אחר בעל הפירות אומר ג' כו' משום דלישנא דש"ס נקטי ובש"ס המעש' כך היה א"נ לרבותא דרישא נקטי הכא דאפי' קדם ואכל אחר שתבעו לדין לא מפקינן מיניה במלתא דעבידא לגלויי ודו"ק. שם:
יא סָעִיף ד לקוחה. כן הוא מסקנת הטור ג"כ לעיל בשם הרי"ף והרא"ש דאפי' השכינו בשטר וטען שאבדו אין מוציאין מידו מכח האי מיגו ודלא כי"ח בשטר ע"ש וכת' שם בשם רבי' יונה ז"ל הא דלא חשבינן זה למיגו להוציא לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד בה והחזיק בה לה' שנים בחזקת דנעל גדר ופרץ עכ"ל הסמ"ע וכת' הב"ח דהטור נמשך כאן לשיטת הרי"ף והרא"ש ודלא כרבי יונה ואני כתבתי בס"ס ק"נ דגם ר"י מודה כאן ע"ש. שם:
יב סָעִיף ד ודווקא. קשה דכאן סתם הדברים ובסי' ק"נ ס"ג הביא י"א דאם אכלה ג"ש אח"כ דנאמן והיה אפשר לומר דמיירי כאן שיש עדים שמשכונה היא אצלו ואינן יודעין לכמה שנים דבכה"ג לכ"ע אינו נאמן וכמ"ש שם אך דין זה הוא מהה"מ ובב"י סי' ק"נ כת' שהרשב"א חולק על הה"מ ולפ"ז לא היה הרשב"א חולק ודו"ק וצ"ע. שם:
א סָעִיף א בין כו'. ר"ל דאפי' בשטר מ"מ נאחר זמנו נאמן ואפי' בע"פ אפ"ה בתוך זמנו אינו נאמן וכמש"ל סי' עח ס"א ולשון הרמב"ם בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים והמחבר הוסיף בין שהיתה בלא עדים ודבריו תמוהים דהא אמרינן בסי' עח ס"א ובלבד שיש עדים כו' וכמ"ש תוס' שם. ולכן כ' הרמב"ם כאן דוקא בעדים ולשון והטור אטעיותיה שכ' בין אם היתה שכירות ע"פ או בעדים או בשטר אבל ברור דאו הראשון ט"ס הוא דגם הלשון קשה להולמו בע"פ או בעדים אטו בעדים לאו בע"פ הוא ומ"ש הרמב"ם בשטר הוא מפיר"ח ועבתוס' שם ד"ה נקיטת. ולשון פר"ח כו' וכ' בעל העיטור דהגי' בגמ' להכי כתיבי לך שטרא כי היכי דלא אחזיק עלך. ריב"ש סי' שיג. ומ"ש בעדים. היינו דפשיט מבכור שם אע"ג דקיי"ל דמלוה הכתובה בתורה כו' וגם משכיר בזמנו כו' ושם בעדים הוא כמ"ש בר"פ הדיינים ל"ש אלא ששכרו בעדים כו' מגו כו' וכן כאן דוקא בעדים ומטעם מגו וכמש"ש ק"י א' דנאמן לומר לקוחה במגו וכמ"ש בס"ד ובס"ב בהג"ה:
ב סָעִיף א אם תבעו בתוך ל' יום כו' וכן אם שכר ממנו כו'. הכל לשון הרמב"ם וס"ל דבסתמא נמי בתוך ל' יום אינו נאמן וכשיטת הרמב"ן בשם מקצת גאונים כמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות אבל הרמב"ן עצמו ס"ל כתוס' כמ"ש בב"ב שם שכ' בסי' לט ס"ג ויש מי כו' וה"ה בשכירות דסתם שכירות ל' יום ג"כ כמ"ש בר"ה ז' ב' וכ' המ"מ שבהלכות ובקצת ספרי הגמ' הגי' כך אימת אי בתוך כו' תנינא כו' שלשים יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ונר' שסובר רבינו שהיא ברייתא שנויה על דין זה ורש"י החליף הגי' שכ' ה"ג דתנן כו' שהגי' שלפניו היתה כנ"ל וז"ש בתוך שלשים יום ומ"ש וכן אם כו' הוא הבעיא דשם והפשיטות משכיר בזמנו כו' וזהו שיטת הרמב"ן ב' הגאונים הנ"ל אבל הרב הגיה בתוך זמן השכירות כגון שס"ל כשיטת התוס' וכמ"ש בס"ס ע"ח וכגי' רש"י כאן וכ"ד הטור כאן אבל דעת הרמב"ם כנ"ל ומ"ש המ"מ בל' יום של הודעה דבריו תמוהין אלא כמ"ש משום דסתם שכירות ל' יום כנ"ל וחזר ואמר ואם בשכרו לזמן דלדברי הרב מיותר הוא:
ג סָעִיף א או יתן כו' או יטעון כו'. כמו בנאמנות בסי' ע"א ס"ה וס"ו:
ד סָעִיף א בדמים שנתן כו'. כס' ראשונה בסי' ע"ח ס"ב בהג"ה:
ה סָעִיף א או ישבע השוכר. אפי' בשטר וכנ"ל בתוס':
ו סָעִיף ב המשכיר כו'. כגי' רש"י וכלשון ראשון של פר"ח:
ז סָעִיף ב וה"ה כו'. כנ"ל סי' שי"ב סט"ז וסי' שט"ו ס"ג:
ח סָעִיף ב מיהו י"א כו'. כלשון שני של פר"ח דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו וכ"כ ריב"ש וכן שם ק"י א' וכמ"ש בס"ד:
ט סָעִיף ג ויש מי כו'. כמש"ש משום מלתא דעבידי לגלוייא דוקא:
י סָעִיף ד אכנה כו'. פ' כרב יהודה משום דרבינא ורב אשי כוותיה שם וכ"ה ברי"ף וש"פ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.