א אָסוּר לִקְנוֹת דָּבָר הַגָּזוּל מֵהַגַּזְלָן, וְאָסוּר לְסַעֲדוֹ עַל שִׁנּוּיוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְנֵהוּ, שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְעוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. (וַיִּקְרָא יט, יד) וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מִטַּלְטְלִין, דִּינוֹ כְּלוֹקֵחַ מֵהַגַּנָּב, שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שנ"ו.
ב אָסוּר לֵהָנוֹת בַּדָּבָר הַגָּזוּל, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר יֵאוּשׁ; וְהוּא שֶׁיָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁדָּבָר זֶה הוּא הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ. כֵּיצַד, יָדַע שֶׁבְּהֵמָה זוֹ גְּזוּלָה, אָסוּר לִרְכֹּב עָלֶיהָ אוֹ לַחֲרֹשׁ בָּהּ; גָּזַל בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, אָסוּר לַעֲבֹר בְּתוֹכָהּ אוֹ לִכָּנֵס בָּהּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְאִם דָּר בָּהּ חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לַבְּעָלִים, אִם הָיְתָה עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר; גָּזַל דְּקָלִים וְעָשָׂה מֵהֶם גֶּשֶׁר, אָסוּר לַעֲבֹר עָלָיו, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מִיהוּ, אִם מְסָרוֹ לָרַבִּים, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, דְּהָא הָוֵי יֵאוּשׁ עִם שִׁנּוּי רְשׁוּת (הַמַּגִּיד פ"ה). אֲבָל מֶלֶךְ שֶׁכָּרַת אִילָנוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים וְעָשָׂה מֵהֶם גֶּשֶׁר, מֻתָּר לַעֲבֹר עָלָיו, אֲפִלּוּ שֶׁצִּוָּה הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו לִכְרֹת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד דָּבָר יָדוּעַ, וְהָלְכוּ הֵם וְכָרְתוּ הַכֹּל מֵאֶחָד, מֻתָּר. וְכֵן אִם הָרַס בָּתִּים וְעָשָׂה דֶּרֶךְ אוֹ חוֹמָה, מֻתָּר לֵיהָנוֹת בָּהּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא (בָּזֶה), שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין; וְהוּא שֶׁיְּהֵא מַטְבְּעוֹ יוֹצֵא בְּאוֹתָם הָאֲרָצוֹת, שֶׁהֲרֵי הִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי אוֹתָהּ הָאָרֶץ וְסָמְכָה דַעְתָּם שֶׁהוּא אֲדוֹנֵיהֶם וְהֵם לוֹ עֲבָדִים, שֶׁאִם לֹא כֵּן הֲרֵי הוּא כְּגַזְלָן בַּעַל זְרוֹעַ.
ג אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהַגַּזְלָן שֶׁהֻחְזַק מָמוֹנוֹ שֶׁבָּא בִּגְזֵלָה (טוּר ס"ה). וְאִם הָיָה מִעוּט שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב מָמוֹנוֹ גָּזוּל, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁדָּבָר זֶה גָּזוּל בְּיָדוֹ:
ד בְּנֵי אָדָם שֶׁחֶזְקָתָם גַּזְלָנִים וְחֶזְקַת כָּל מָמוֹנָם גָּזֵל מִפְּנֵי שֶׁמְּלַאכְתָּם מְלֶאכֶת גַּזְלָנִים, כְּגוֹן הַמּוֹכְסִים וְהַלִּסְטִים, אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶם, שֶׁחֶזְקַת מְלָאכָה זוֹ שֶׁהִיא גָּזֵל. וְאֵין מְצָרְפִים דִּינָרִים מֵהַתֵּבָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁהַכֹּל בְּחֶזְקַת גְּזֵלָה. אֲבָל מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּבַּיִת אוֹ בַּשּׁוּק שֶׁלֹּא בְּתֵבַת הַמּוֹכְסִים, מֻתָּר לְצָרֵף. וַאֲפִלּוּ מִתֵּבָתוֹ, אִם הוּא חַיָּב לָתֵת לוֹ חֲצִי דִינָר וְאֵין לוֹ אֶלָּא דִינָר, נוֹתְנוֹ לוֹ וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ חֲצִי דִינָר אֲפִלּוּ מִתֵּבַת הַמוֹכְסִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדוֹ.
ה נָטְלוּ מוֹכְסִין כְּסוּתוֹ וְהֶחֱזִירוּ לוֹ אַחֶרֶת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ כִּמְכִירָה הִיא, וְחֶזְקָתָהּ שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה, וְאֵינוֹ יוֹדֵע בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ גְּזוּלָה. וְאִם הָיָה וָתִיק וּמַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ, מַחֲזִירָן לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. וּבְיָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים בְּחִנָּם (מָרְדְּכַי ר"פ הַגּוֹזֵל בַּתְרָא).
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹכֵס כְּלִסְטִים, בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵס גּוֹי, אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵחֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין לוֹ קִצְבָה, אֶלָּא לוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אֲבָל מוֹכֵס שֶׁפְּסָקוֹ הַמֶּלֶךְ לִטֹּל דָּבָר קָצוּב, וַאֲפִלּוּ צִוָּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִתֵּן יוֹתֵר מִגּוֹי, מִכָּל מָקוֹם מִקְרֵי דָּבָר קָצוּב לְכָל אִישׁ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קצ"ה), וְהֶעֱמִיד מוֹכֵס יִשְׂרָאֵל לִגְבּוֹתוֹ לַמֶּלֶךְ, וְנוֹדַע שֶׁאָדָם זֶה נֶאֱמָן, וְאֵינוֹ מוֹסִיף כְּלוּם עַל מַה שֶּׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ, אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן, מִשּׁוּם דְּדִינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַמַּבְרִיחַ מִמֶּכֶס זֶה, עוֹבֵר עַל לֹא תִגְזֹל (וַיִּקְרָא יט, יג), מִפְּנֵי שֶׁהוּא גוֹזֵל אֶת הַמֶּלֶךְ, בֵּין שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין שֶׁהָיָה מֶלֶךְ גּוֹי. וְכֵן אִם יִשְׂרָאֵל קָנָה הַמֶּכֶס מֵהַמֶּלֶךְ, הַמַּבְרִיחַ עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה גוֹזֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁקְּנָאוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ יָדוּעַ דְּהַיִּשְׂרָאֵל לוֹקֵחַ יוֹתֵר מִן הַקִּצְבָה, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְהַבְרִיחַ מִמֶּנּוּ דָּבָר הַקָּצוּב, דְּהָוֵי כְּגוֹזֵל מִן הַגַּזְלָן, דְּאָסוּר (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם קְנָאוֹ גוֹי, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּהַפְקָעַת הַלְוָאָתוֹ דְּשָׁרִי בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא חִלּוּל הַשֵּׁם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הַמּוֹכֵס יִשְׂרָאֵל, אִם לֹא קְנָאוֹ לְעַצְמוֹ רַק גּוֹבֶה לַמֶּלֶךְ, אַף עַל גַּב דְּאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִכֹּחַ דִּינָא דְמַלְכוּתָא, מִכָּל מָקוֹם אִם אָדָם מַבְרִיחַ אֵין לַמּוֹכֵס לָכֹף אוֹתוֹ לִתֵּן, דְּהָוֵי כְּהַפְקָעַת הַלְוָאָתוֹ דְשָׁרִי. מִיהוּ, אִם יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם יִרְאַת הַמֶּלֶךְ, וַדַּאי יָכוֹל לָכֹף אוֹתוֹ (רַ"ן פֶּרֶק ד' דִּנְדָרִים).
ז וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁשָּׂם מַס עַל בְּנֵי הָעִיר אוֹ עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ, דָּבָר קָצוּב מִשָּׁנָה לְשָׁנָה; אוֹ עַל כָּל שָׂדֶה וְשָׂדֶה דָּבָר קָצוּב, אוֹ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל דָּבָר זֶה יִלָּקְחוּ כָּל נְכָסָיו לְבֵית הַמֶּלֶךְ, אוֹ כָּל מִי שֶׁיִּמָּצֵא בַּשָּׂדֶה בִּשְׁעַת הַגֹּרֶן, הוּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעָלֶיהָ בֵּין שֶׁהָיָה הוּא בַּעַל הַשָּׂדֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֵינוֹ גָּזֵל, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּבָה אוֹתָם לַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן, וַהֲרֵי הוּא כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף וְלֹא יְשַׁנֶּה וְלֹא יִקַּח לְעַצְמוֹ כְּלוּם.
ח וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אֶחָד מֵעֲבָדָיו וְשַׁמָּשָׁיו מִבְּנֵי הַמְּדִינָה וְלָקַח שָׂדֵהוּ אוֹ חֲצֵרוֹ, אֵינוֹ גָּזֵל, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ; וְהַלּוֹקְחָהּ מֵהַמֶּלֶךְ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, וְאֵין הַבְּעָלִים מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. (וכ"כ לְעֵיל ס"ס רל"ז) אֲבָל מֶלֶךְ שֶׁלָּקַח שָׂדֶה אוֹ חָצֵר שֶׁל אֶחָד מִבְּנֵי הַמְּדִינָה שֶׁלֹּא כַּדִּינִים שֶׁחָקַק, הֲרֵי זֶה גַּזְלָן, וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מוֹצִיאִין הַבְּעָלִים מִיָּדוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דִּין שֶׁיַּחֲקֹק אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לַכֹּל וְלֹא יִהְיֶה לְאָדָם אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ גָּזֵל; וְכָל שֶׁיִּקַּח מֵאִישׁ זֶה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא כַּדָּת הַיָּדוּעַ לַכֹּל, אֶלָּא חָמַס אֶת זֶה, הֲרֵי זֶה גָּזֵל. הַגָּה: וְאִם חָקַק לְבַעַל אֻמָּנוּת אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁחָקַק לַמַּלְוֶה בְרִבִּית אֵיזֶה דָבָר, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן בֵּהּ דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא, הוֹאִיל וְאֵינוֹ חָקוּק לַכֹּל (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ס"ו). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא אֶלָּא בְּמִסִּים וּמְכָסִים הַתְּלוּיִים בְּקַרְקַע, כִּי הַמֶּלֶךְ גּוֹזֵר שֶׁלֹּא יָדוּרוּ בְּאַרְצוֹ כִּי אִם בְּדֶרֶךְ זֶה, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים, לֹא (הָרֹא"שׁ פֶּרֶק ד' דִנְדָרִים בְּשֵׁם הר"מ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאָמְרֵינָן בְּכָל דָּבָר דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִינָא (מָרְדְּכַי שָׁם בְּשֵׁם הַתוס' ות"ה סִימָן ש"ט), וְלָכֵן הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן יָכוֹל לְמָכְרוֹ אַחַר שָׁנָה, הוֹאִיל וְכֵן דִּינָא דְמַלְכוּתָא (שָׁם בְּשֵׁם ר"י בַּר פֶּרֶץ) ; וְכֵן הוּא עִקָּר, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שנ"ו סָעִיף ז':
ט לְפִיכָךְ, גַּבָּאֵי הַמֶּלֶךְ וְשׁוֹטְרָיו שֶׁמּוֹכְרִים הַשָּׂדוֹת בְּמַס הַקְּצוּבָה עַל הַשָּׂדוֹת, מִמְכָּרָן מִמְכָּר. אֲבָל מַס שֶׁעַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ, אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִן הָאָדָם עַצְמוֹ. וְאִם מָכְרוּ הַשָּׂדֶה בְּמַס שֶׁעַל הָרֹאשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מִמְכָּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דִּין הַמֶּלֶךְ כָּךְ. וְע"ל סִימָן ס"ח מִדִּינָא דְמַלְכוּתָא, גַּם בְּסִימָן ק"ד סָעִיף ב' מִדִּין זֶה.
י מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעַל הַשָּׂדֶה, תִּהְיֶה הַשָּׂדֶה לְנוֹתֵן הַמַּס, וּבָרַח בַּעַל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמַּס, וּבָא זֶה וְנָתַן מַס שֶׁעָלֶיהָ לַמֶּלֶךְ, וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, אֵין זֶה גָּזֵל, אֶלָּא אוֹכֵל פֵּרוֹת וְנוֹתֵן הַמַּס עַד שֶׁיַּחְזְרוּ הַבְּעָלִים, שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הַגָּה: וְכֵן הוּא חָק הַמֶּלֶךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּמָּצֵא בַּשָּׂדֶה יִתֵּן בְּעַד בְּנֵי הַבִּקְעָה וְהוּא יַחֲזֹר וְיִגְבֶּה מֵהֶם אוֹ שֶׁיָּכוֹל לִגְבּוֹת מַס הַשָּׁנָה מֵאֶחָד (טוּר ס"ט).
יא וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתֵּן מַס הַקָּצוּב עַל הָאִישׁ יִשְׁתַּעְבֵּד בְּזֶה שֶׁלֹּא נָתַן, וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן הַמַּס שֶׁעַל יִשְׂרָאֵל זֶה הֶעָנִי, הֲרֵי זֶה עוֹבֵד בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין, אֲבָל אֵינוֹ עוֹבֵד בּוֹ כְּעֶבֶד. הַגָּה: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה חַיָּב לְגוֹי, וְהַגּוֹי מָכַר הַשְּׁטָר לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי גּוֹיִים וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּא מִכֹּחַ גּוֹי, מִכָּל מָקוֹם דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל יִפְסְקוּ לְיִשְׂרָאֵל זֶה מַה שֶּׁהָיָה הַגּוֹי מַרְוִיחַ לִפְנֵי דַּיָּנֵי גּוֹיִים, הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל זֶה בָּא מִכֹּחוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לִזְכּוֹת לִפְנֵי דַּיָּנֵי גּוֹיִים שֶׁהוּא דִּינָא דְמַלְכוּתָא (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל י"ח סִימָן א' וְכֵן נִרְאֶה לִי ס"ס כ"ו). הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּמָקוֹם שֶׁדָּנִין בְּדִינֵי גּוֹיִים, וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ, לֹא יוּכַל אֲבִי אִשְׁתּוֹ אוֹ שְׁאָר יוֹרְשֶׁיהָ לוֹמַר: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, עַל דַּעַת הַמִּנְהָג הוּא נוֹשֵׂא, וְנָדוּן הַדָּבָר בְּדִינֵי גּוֹיִים דְּאִם מֵתָה יוֹרְשָׁהּ בַּעְלָהּ אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה, וְלֵיכָּא בְּזֶה מִשּׁוּם דִּינָא דְמַלְכוּתָא (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן כ"ו בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א), דְּלָא אַמְרִינָן דִּינָא דְּמַלְכוּתָא אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲנָאָה לַמֶּלֶךְ, אוֹ שֶׁהוּא לְתַקָּנַת בְּנֵי הַמְּדִינָה, אֲבָל לֹא שֶׁיִּדּוֹנוּ בְּדִינֵי גּוֹיִים, דְּאִם כֵּן בָּטְלוּ כָּל דִּינֵי יִשְׂרָאֵל (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קפ"ח בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א דינו כלוקח מן הגנב כו' שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיו מן הנגזל ומחזיר לו הגזלה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן עכ"ל טור וכ"כ הרמב"ם ספ"ח מהלכות גזלה שם וכ"כ הרב המגיד שם וכ"פ ר"י נל"א ח"ד וכ"כ הרא"ה בס' החנוך מצוה רל"ו וכן נראה להדיא מדברי תשו' מהר"מ שבמרדכי ס"פ הספינ' ע"ש וכ"פ בעה"ת שער מ"ט חלק י"ג וכתב ג"כ שכ"כ הראב"ד ע"ש ועיקר דלא כמ"ש ב"י סי' שנ"ו בשם הרשב"א וכ"כ הריב"ש ס"ס שצ"ג בשם קצת מפרשים דבגזלן אע"פ שאינו מפורסם לא עשו בו תקנת השוק דקול יוצא לגזלה וה"ל כגנב מפורסם ע"ש:
ב סָעִיף ה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כו' עיין בסמ"ע ס"ק ח' עד כי כן ס"ל להרי"ף כו' נ"ל שצ"ל להראב"ד או להרמב"ן עיין בטור סי' שנ"ג וב"י שם:
ג סָעִיף ו וי"א דאפי' המוכס ישראל כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' קצ"א:
ד סָעִיף ז וכן מלך ששם מס כו' עיין בב"י במה שחולק על הנ"י ומדברי מהרש"ל פ"י דב"ק סי' כ"א מבואר שפוסק כנ"י ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו דף קע"ג ע"ג ודוק מיהו אישתמיטתי' למהרש"ל שם דברי הטור שבסי' זה (ס"י) וגם הרמב"ם רמזו במ"ש בכל שנה כו' ע"ש:
ה סָעִיף ח וכן מלך שכעס כו' עיין בתשו' ן' לב ס"ד דף ס"ד וברשד"ם סי' נ"ה ובתשו' רמ"א סי' ק"ט:
ו סָעִיף ח וכל שיקח מאיש זה כו' עיין בתשו' ר"מ אלשיך ר"ס ס"ה וסי' ס"ז דף קכ"ב ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן פ"א:
ז סָעִיף ח ואם חקק כו' עיין בתשוב' מהרא"ן ששון סימן קצ"ג ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק"י:
ח סָעִיף ח אלא במסים כו' עיין בתשו' רשד"ם סי' רכ"ד:
ט סָעִיף יא והעכו"ם מכר השטר כו' ה"ה אם נתן במתנה לישראל ויש לו עדים וראי' שנתנו לו כ"כ בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ב באריכות ע"ש:
י סָעִיף יא דלא אמרי' דינא דמלכותא כו' ע"ל ס"ס ע"ד:
א סָעִיף א לסעדו על שינויו פי' כדי שיצא מיד הגזלן ויהיה שינוי רשות ויקנהו אח"כ ביאוש ושיניי רשות וגם בלא שינוי רשות קנהו אם נשתנה גמור שאינו חוזר או אפי' חוזר אם יש יאוש עם שינוי השם וכמ"ש בסי' שנ"ג ושס"א ואסור לסעדו שיבא לידי אחד מהשינויי' הללו:
ב סָעִיף א דינו כלוקח מן הגנב פי' לענין אם נעשה בו תק"ה אי לא ואם יש חילוק בין גנב מפורסם או לא ע"ש ר"ס שנ"ו ושם עוד חילוקים בזה:
ג סָעִיף ב חייב להעלות שכר לבעלים. דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ"ש בסי' שס"ג ושע"א:
ד סָעִיף ב גזל דקלים כו' עד אסור לעבור עליו כאן שייך הג"ה של מור"ם ז"ל הנדפס בס"י אחר זה ז"ל מיהו אם מסרו לרבים מותר כו' וכ"כ המ"מ כתבתי ל' בפרישה דבכה"ג אף במקום דלית ביה דינא דמלכות' דינא מותר וכן מצאתי בהגהות דכתיבת יד מור"ם ז"ל הג"ה זו אדינא דגזל דקלי':
ה סָעִיף ג ואם היה מיעוט שלו כו' וע"ל ר"ס שנ"ח שפסק הט"ו וגם הרמב"ם דאסור לקנות מהגנב דבר שרובו בחזקת גנוב ושם בדרישה כתבתי דיש לחלק דברועי' ואינך דלשם דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם היא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא"כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו שלזה מיעוט ממון שאינו גזול ועמ"ש שם עוד מזה:
ו סָעִיף ד שחזקת מלאכה זו שהיא גזול כך היא הגירס' הנכונה גם ברמב"ם וכן הוא לפנינו ברמב"ם בדפוס גדול וקטן ופי' מלאכה זו של מוכסין ולא כב"י שהביא ל' הרמב"ם כתוב בו ז"ל שחזקת מאכל זה שהיא גזול ומחלק בבית יוסף להרמב"ם בין דבר מאכל שהוא בחזקת גזול מסתמ' טפי וזה אינו ועיין דרישה מ"ש עוד בישוב דברי הרמב"ם:
ז סָעִיף ד ואין מצרפי' דינרין מהתיבה שלהם כו' דוק' בצירוף שאין לו הנאה כ"כ יש חילוק בין מהתיבה שלהן שהוא ממעות המכס בעצמו דאסור ובין צירוף שיש לו ממעות שבביתו דמותר אבל בשאר הנאות גדולות כתב לפני זה דאפי' ממה שיש לו בבית אסור ליהנות ממנו וק"ל:
ח סָעִיף ה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כ"כ הרמב"ם בפ"ה דגזילה ואזיל לשטתו דס"ל אם ידע הלוקח שגזולה היא היה צריך הלוקח ליתן להנגזל דמי שווי' כי כן סבירא להו להרי"ף והרמב"ם בכל שינוי רשות ויאוש דאף דקנה הלוקח מ"מ צריך ליתן הדמים וכמ"ש המחבר בשמם בסי' שנ"ו ושס"א ובאינך מקומות ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא כתב כאן שלדעת י"א שהזכיר שם והם ר"י והרא"ש אפי' ידע הלוקח שזו ודאי גזולה אפי' הכי הוא שלו וע' דרישה שהארכתי בזה לברר הדברים גם כתבתי לזה הוכחה לעיל בסמ"ע בסי' שס"א ע"ש ונראה שמור"ם ג"כ בשיטת הב"י והכ"מ אזיל שכתבו שמטעם אחר כ' הרמב"ם דמיירי שאינו יודע שזו גזולה ע"פ סוגיא דהגוזל בתרא (דף קי"ד ע"א) ע"ש וכתבתיהו בדרישה ומ"ה סתם מור"ם כאן דבריו אבל בדרישה כתבתי הנלע"ד לסתור דבריהן וגם ע' לעיל בסי' שס"ח מ"ש בסמ"ע בביאור דברי הרמב"ם והמחבר:
ט סָעִיף ו וכן אם ישראל קנה כו' פי' ול"ת דוקא כשגבאו להמלך דאז הוי משום דינא דמלכותא טפי:
י סָעִיף ו דהוי כגוזל מן הגזלן וע"ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ועפ"ר שם כתבתי דנראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרי' לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אזי מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו דהיינו דרך משל אם יש להן מ' אמות בגד ומן הדין אין להם ליתן מהם מכס אלא ל' גדולים וכשידוע להמוכסן שיש מ' אמות יכריחו ליתן לו מהן מ' גדולים מותר להן לשנות ולומר להמוכס שאין להן אלא ל' אמות ולא יתנו לו אלא ל' גדולים וכל כיוצא בזה ומה"נ דקדק המחבר וכ' ז"ל אסור להבריח ממנו דבר הקצוב כו' הא המותר מותר להבריח:
יא סָעִיף ז בין שהיה כו' ז"ל הטור וכן המס שיש לו לגבות מבעל' השדות אפי' לא נשאר שם רק א' וגבה ממנו בשביל כולם אינו גזל לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל א' ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל א' חלקו (וכתבו מור"ם ז"ל בסמוך ס"ס י' וצ"ל דהוא בכלל מ"ש המחבר כאן ודו"ק) בד"א בבעלי השדות אבל האריס אין להן למשכנו בשביל בעלי השדות עכ"ל והטעם מפורש בגמ' כיון דאין לאריס חלק בגוף הקרקע אין עליו לפרוע חלק בע"ה ע"כ ומזה יש ללמוד דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן בין שאינו בעל השדה דר"ל שאינו בעל השדה זו כ"א בעל שדה שבצדה אבל מ"מ יש לו חלק ג"כ בגוף השדה מ"ה פורע בשביל האחרים מן דינא דמלכותא משא"כ כשאין לו חלק בהקרקע כלל דאז לא גרע מאריס דאין גובין ממנו:
יב סָעִיף ח כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו הטעם שהארץ היא מיוחדת שהיא של המלך וכל אדם יכול לעשות בשלו מה שירצה וכן סיים הרא"ש בשם הרמ"ה שם בטעמו ז"ל ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינא שלא יהנה אדם מארצו שלא מדעתו וקצבתו עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש:
יג סָעִיף ח יוכל למכרו אחר שנה כו' וכ"כ לעיל בסי' ע"ג סי"ד בהג"ה והוא מהמשנ' פ' הגוזל והא דהוצרך לכתוב דמשום דינא דמלכותא מותר למוכר' אחר שנה משום דל"ת כיון דמשכנו משכון של עכו"ם ונותן להמלוה ממנו ריבי' אסור למוכרו ולהביא להממשכן ליד היזק מעכו"ם שיעליל עליו משא"כ במשכן לו משכון של ישראל דמותר למוכרו בסוף ל' להתראתו א"ל במקום שאין מוכרין משכנות ש"ע תוך שנה וכמ"ש מור"ם בהג"ה לעיל בסי' ע"ג סי"ד ומ"ה כתב שם דבתוך השנה לא ימכרו דמשמע דהסברא היא דאפי' בתוך השנה מותר למוכרו וכאן הוצרך לכתוב דלאחר שנה מותר למוכרו וק"ל:
יד סָעִיף י תהיה השדה לנותן המס פי' בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועכו"ם היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרען ונותנין כל שנה חוק קצוב מס ממנו למלך ואכזה אמר שאם היה דין המלך שלא יתן מס כו' אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף אם צריך ליתן מס דבר קצוב למלך אינו יכול להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס:
טו סָעִיף י ונותן המס עד שיחזרו הבעלים כו' עפ"ר וד"מ שם כתב דכה"ג שגוף השדה של המלך אפי' לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל דמאחר דגופו של השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כ"א עבור המס והרי לא נתן המס וכאלו לא בא לידו דמי:
טז סָעִיף י וכן הוא חוק המלך כו' כ"כ הטור והוא מהגמרא וכמ"ש בפרישה ועמ"ש לעיל בסמוך שנ"ל שהוא בכלל מ"ש המחבר בס"ז ז"ל בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה ע"ש:
יז סָעִיף י שכל מי שימצא בשדה יתן בעד בני כל הבקעה כו' כבר כתבו ג"כ המחבר בס"ז במ"ש שם או כל מי שימצ' בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס כו' אלא שלא ביאר שם דהוא יחזור ויגבה כו' אבל פשוט הוא:
יח סָעִיף יא ה"ז עובד בו כו' כעבד כו' כ"כ הרמב"ם והטור וכ' ב"י דר"ל דלא יעבוד בו עבודת עבד כנעני דהיינו להוליך אחריו כליו לבית המרחץ או לחלוץ מנעליו וכמ"ש לא תעבוד בו עבודת עבד ואף שבישראל שלא נמכר לעבד עברי מותר להשתעבד בו אפי' בכאלו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה דעבדי' ומטעם דלא אסרה התורה שיעבוד זה אלא בעבד עברי מפני שנפש' שפילה ה"נ כיון דמדינ' דמלכותא הרשות נתונה להשתעבד בהם דינו כעבד עברי ואסור להשתעבד בהן עבודת עבד כנעני הכי נראה לי:
יט סָעִיף יא שדין המלך דין הטו' מסיק בס"ס זה וכתב וז"ל כ' הרמב"ם בד"א במלך שטבעו יוצא באותן ארצו' והסכימו עליו שהוא אדוניהן והם עובדי' לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו עכ"ל וכתבו המחבר בקצר' לפני זה בס"ב ע"ש:
כ סָעִיף יא הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם כו' ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו כו' וא"ת הא כתב מור"ם בהג"ה בר"ס רמ"ח ז"ל ואם עשה צוואה במקום שנהגו לדון בדיני עכו"ם ובאו אחר כך לדון בדיני ישראל לא אמרי' דירושה אין לה הפסק עכ"ל והוא מהריב"ש סי' נ"ב ושם בתשוב' מפורש דאיירי שיצא זה הבא לירש למקום אחר שדנין בו בדיני ישראל ואפ"ה פסק שנילך אחר מקום שנעשה בו הצוואה וידונו בדיני עכו"ם וי"ל דשאני התם דכיון דהמצוה מת באותו מקום שדנין בדיני עכו"ם ועש' צוואה סתם ואחריו לפלוני אמרי' דודאי דעתו היה כמו שמורגל בפי הבריות דמפרשי' ואחריו לפלוני כפשוטו ואפי' אם הראשון ראוי לירש ומ"ה פסק שדנין בדיני עכו"ם משא"כ כאן בהנוש' אשה דבשעה שנשאו זא"ז לא הי' שעת הירושה ולא היה אז שום גילוי דעת שנשא' אדעתא דמנהגא והבעל עומד עתה לפנינו ואומר שלא היה דעתו ? לישא ע"ד שאם תמות שלא ירשנה דבזה ודאי לא עקרי דין תורה ומסיק מור"ם וכתב (והוא מתשובת רשב"א) וליכא בזה משום דינ' דמלכותא כו' ר"ל של"ת אף שלא נאמר שמתחלה נשאה אדעת' דהכי מ"מ הלא במקום שדרו שם דנו בו בדיני עכו"ם ובעכו"ם אין הבעל יורש את אשתו וכשיבואו עתה לדין ידונו להן כן ועלינו לקיים דינם מכח דינא דמלכותא דינא ע"ז כתב כיון דדין זה פסוק ועומד מד"ת שבעל יורש את אשתו א"צ הבעל לירד עם אבי אשתו לפני דייני עכו"ם כי אין דינ' דמלכות' דינא אלא כו' והב"ד יכופו לאבי אשתו שלא ילך לפני דייני עכו"ם וק"ל:
כא סָעִיף יא דלא אמרי' דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך כו'. עיין בד"מ שהביא לשון הרשב"א קצת בל' אחר ז"ל דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא אלא במה שהוא מדיני מלוכה אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפט המלוכה אלא הערכאות דנין בעצמן כמו שמצאו בספרי דייניהן שאם אי אתה אומר כן בטלתם ח"ו דיני ישראל עכ"ל ועוד הבי' לפני זה דעת מהרי"ק והמרדכי וכתב שכולם שווים בזה ע"ש. ונראה דר"ל דאפי' אם גזר המלך בהדי' לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לקיים זה מכח זה דעלינו לקיים מן הדין דינ' דמלכותא דעל כזה לא אמרו אלא על דברי' מחוקי המלוכה ולפי זה צ"ל דגם מ"ש מור"ם לפני זה בס"ח ז"ל ויש חולקין וס"ל דבכל דבר אמרי' דד"ד ושכן הוא עיקר ג"כ כוונתו למ"ש רשב"א הנ"ל ומ"ש בכל דבר ר"ל אף שאינו ממסים וארנוניות והא ראיה דגם בד"מ כתב תחלה שלדעת המרדכי בשם התוס' אמרי' בכל דבר דינא ד"ד וכתב מיד עלי' הא דכתב מהרי"ק דאפי' לאותן דעות היינו דוקא לענין הנהגות של משפטי המלכים כו' ע"ש ודו"ק:
א סָעִיף ו אסור להבריח ממנו דבר הקצוב. והוא מדברי הב"י שכתבו מדעת עצמו דאע"ג דנוטל יתר בתר גנבא טעמא טעים ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דכה"ג רשאי להבריח וראיה מרברי הטור בי"ד סי' רל"ב ז"ל נודרין למוכסין אם הוא מוכס העומד מאליו או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו וע"ש ומדכתב שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו משמע דקצבה אית לה אלא שנוטל יותר. ואין לומר דהתם נשבע שהיא של תרומה רק על היתר מה שנוטל ואינו מבריח מה שמגיע לו דכד דייקת בלשון הטור נראה לכאורה שכת' דין שאינו מוזכר בש"ס דבגמ' שם מוקי לה במוכס העומד מאליו ושמואל אמר במוכס שאין לה קצבה והיכי כת' דין זה שבא ליטול יותר מקצבתו אלא דברי הטור הוא מלשון הרא"ש בנדרים שם (דף כ"ח) ע"ש בפירושו ז"ל במוכס שאין לו קצבה והאי לאו דינא הוא כו' כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל עכ"ל והרי מבואר דכל שנוטל יותר ממה שהמלך חפץ הוי כולו גזל כיון דאין לו אלא בדמ"ד וכיון דנוטל יותר אין המלך חפץ בזה כלל וה"ל כולו גזל ומש"ה כת' הטור שנוטל יותר מקצבתו וקמ"ל כדברי הרא"ש דכיון שנוטל יותר מדינא ה"ל כולו בגזל וכאלו (כל) המוכס עמד מאליו והב"י בסי' זה השמיט הך סברא שכת' בב"י ובי"ד בש"ע סי' רל"ב כת' כדברי הטור או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו ע"ש. וא"כ משמע דכל כה"ג ה"ל כולו גזל וכמו שכתבתי:
ב סָעִיף ט אבל מס והאידנא דגובה מא' לכולם בר מתא אבר מתא מיעבט וכ"כ ביש"ש פרק הגוזל סי' כ"א ז"ל והא דפסקינן שא' נתפס על חבירו בעבור המס היינו שתפסוהו בע"כ אבל אם הוא מעצמו שילם פשיטא דלאו כל כמיניה ואם היה בידו ממון ושילם בו צריך להחזיר את שלו וכעין זה כת' הרא"ש בתשובה והטור הביאו בסי' קכ"ח ז"ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היה להם שטרות בשותפות והיה כל א' מהם חייב מס לקהל והיו השטרות ביד ראובן ולקחו אותו ממנו בשביל מס שהיה חייב וגבו אותם ושואל שמעון מראובן חלקו מן השטרות ואומר כיון שפרעת בהם המס תפרע לי חלקי מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב במס ואותם שטרות היו של שנינו עלה חלקי מהם בפרעון מס שלי וחלקך בפרעון מס שלך הדין עם שמעון כיון שניכו לראובן מס שלו בפרעון אלו השטרות הרי פרע חובו בשל חבירו וצריך לשלם לו ומה שאמר לפרוע בחלקו בשבילו המס אינו טענה כיון שחייב לפרוע לו חלקו מהשטרות אינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון או למקום שצוה ליתנו אבל ליתנו בע"כ של שמעון לפי שיש לו ממון ביד שמעון לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא עכ"ל ולענ"ד נראה דודאי כל שיש לו מחבירו בידו אפילו בחוב אחר לא בעניני מסים נמי אינו בכלל פורע חובו של חבירו וכמ"ש בתשובת מוהרי"ו סי' קס"ו דלא אמרו הפורע חובו כו' דפטור אלא אם אין משלו בירדו כלום וע"ש וכ"כ בהגהת מרדכי סוף כתובות ע"ש וכ"כ הרמ"א סי' קכ"ח ובאה"ע סי' ע' ע"ש ומ"ש מתשובת הרא"ש שהובא בטור סי' קכ"ח המעיין בתשובת הרא"ש יראה שאינו סותר לזה ע"ש כלל פ"ט סי' ט' ז"ל שאלה ראובן ושמעון היו להם ביחד שט"ח על גוים והיו מהם ביד ראובן וכתובים על שמו ומהם ביד שמעון ג"כ וכתובים על שמו והיה ראובן ושמעון כל א' מהם חייב מס לקהל ושלחו הקהל קצת המס שנתחייב שמעון משטרות שהיו לו בפני עצמו עתה אומר שמעון לראובן כיון שגבו הקהל אותן השטרות שהיו בידך שהיה בין שנינו וחשבו אותן במס שלך ופרעת חובך בשטרות תפרע לי עתה חלק מהם וראובן אמר כיון שגם אתה חייב עדיין מס אותן השטרות שגבו משל שנינו עולה חלק מהם לפרעון מס שלי וחלקך מהם לפרעון מס שלך תשובה יראה שהדין עם שמעון מאחר שגבו הקהל בכתב המלך מה שהיה מס ראובן משטרות שנכתבו על שם ראובן והיה לשמעון חלק בהם מיד נתחייב לפרוע לשמעון חלקו כי פרע חובו מממון שמעון וכו' וא"ת יאמר ראובן כן אני חייב לפרוע לך חלקך ואפרע במס שאתה חייב עדיין הא לאו טענה כי מיד שגבו השטרות בשביל המס שהי' ראובן חייב לקהל נתחייב ראובן לפרוע לשמעון חלקו שהיה לו בשטרות ואינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון וכו' אבל ליתנו למקום ששמעון חייב ממון בע"כ לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא עכ"ל. ומבואר דהרא"ש מיירי בבא לעכבו על מס דלהבא ובזה אין לו ענין להאי דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דהתם כבר פרע ומש"ה ביש לו בידו מנכה לו אבל אינו יכול לעכבו על חוב שחייב לאחר כל שעדיין לא פרע ושעבודא דר' נתן לא אמרינן באית ליה נכסי כמבואר בש"ע סי' פ"ו ובטור שהעתיק לשון הרא"ש העתיקו בדילוג. ועוד נראה דגבי מסים אפילו פרע מעצמו צריך לפרוע מה שפרע בשבילו כיון דבר מתא אבר מתא אחראין וערבאין זה לזה וגבי ערב ששילם אפי' מעצמו צריך הלוה לפרוע מה שפרע עבורו ואפי' לדעת החולקים ע' ש"ע סי' ק"ל היינו בערב שנכנס מעצמו אבל בני מתא על כרחך ערבים הם זה לזה ועוד שותפין נינהו באותו מס וה"ל כשותפים שלוו ורשאי אחד לפרוע עבור חבירו ומחויב להחזיר לו חלקו:
א סָעִיף ה נטלו מוכסין כסותו. ולכתחילה נראה שאינו רשאי ליקח ממונו האחרת אף שהוא כמציל מידם כיון שעדיין לא קנאו הגזלן רק שהלוקח תמורת חמורו יקנה אותו בשינוי רשות ואסור לסעדו על שינויו כמבואר בסעיף א' ובשעת הצלה מידם מציל עצמו בממון חבירו אם לא שדעתו להחזירו לבעלים הראשונים והבעלים יתנו לו כפי מה שנהנו כמבואר בסי' רל"ו סעיף ח' ע"ש:
ב סָעִיף ט אבל מס שעל כל איש בקצה"ח כתב דבמס' אפי' פרע מעצמו צריך להחזיר לו ואפי' לדעת החולקין בסי' ק"ל בערב וס"ל דבפורע מעצמו א"צ להחזיר כיון דבני מתא ע"כ ערבון הן ע"ש נ"ל דבריו נכונים דכיון דדינא דמלכותא הוא שא"צ לתבוע החייב מתחילה ויכול לתבוע לכל אחד בעד חבירו בתחילה דינו כקבלן שאם שילם שחייב להחזיר לו:
ג סָעִיף יא והעכו"ם מכר השטר. עש"ך ס"ק ט' שהביא בשם מהר"מ דה"ה אם נתנו במתנה ויש עדים שנתנו לו וכו' תמי' לי דלמה לי ראיה הא קי"ל בסי' ס"ו סעיף כ"ה דעכו"ם המוכר שט"ח של ישראל א"צ כומ"ס ונקנית במסירה בלא כתיבה ועמש"ל בסי' ס"ו הטעם דכיון דדינא דמלכותא הוא כך הוי כנכתב לכל מי שיוציא וקיי"ל כרבא בב"ב דלמאן דסבירא ליה דאותיות נקנין במסירה דאין צריך להביא ראיה דלא חיישינן לנפילה ופקדון א"כ אפילו בלא עדים יכול לגבות ממנו:
ד סָעִיף יא דאם מתה לא יורשה בעלה עסמ"ע ס"ק ו' שכתב טעם לזה ונראה דלא הוצרך לטעם שלו רק להנך דסברי דמהני תנאי בירושת הבעל שלא יירשנה א"כ כשהמנהג הוא כך הוי כאילו התנה ולכך הוצרך לטעם שלו אבל להפוסק שהביא הב"ש שם דלא מהני תנאי בלא"ה לא קשה כלל:
א סָעִיף א מהגנב. דאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיו מהנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן עכ"ל הטור וכ"כ הרמב"ם פ"ח דגזילה וכ"פ הה"מ שם וכ"כ ר"י נל"א ח"ד וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה רל"ו וכ"נ להדיא מדברי תשובת מהר"מ שבמרדכי ס"פ הספינה ע"ש וכ"פ בעה"ת שער מ"ט חלק י"ג וכת' שגם הראב"ד כ"כ ע"ש ועיקר דלא כמ"ש הב"י בשם הרשב"א בסי' שנ"ו והריב"ש ס"ס שצ"ג בשם קצת מפרשים דבגזלן אע"פ שאינו מפורסם לא עשו בו תה"ש דקול יוצאת לגזילה וה"ל כגנב מפורסם ע"ש. ש"ך:
ב סָעִיף ג שרוב. ע"ל ר"ס שנ"ח דפסק הטור והמחבר דאסור לקנות מהגנב דבר שהוא בחזקת גנוב ונ"ל דיש לחלק דהתם ברועים ואינך דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם הוא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא"כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו מיעוט ממון שאינו גזול. סמ"ע:
ג סָעִיף ה בודאי. עמ"ש בסי' שנ"ב ס"ק ז' וח' ע"ש:
ד סָעִיף ו הגזלן. וע"ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ונראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרים לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אז מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו ליתן להם המותר מדבר הקצוב ויגידו להן בפחות מהערך סחורה שיש להם בענין שלא יצטרכו ליתן יותר ממה שמגיע מהם מכס ע"פ הקצבה מדינא דמלכותא ומש"ה דקדק הרמ"א וכת' דאסור להבריח דבר הקצוב כו' הא המותר מותר להבריח. סמ"ע:
ה סָעִיף ו וי"א. עיין בתשובת רשד"ם סי' קצ"א:
ו סָעִיף ז מס. עיין בב"י במה שחולק על הנ"י. ובדברי מהרש"ל פ"י דב"ק סי' כ"א מבואר שפוסק כהנ"י מיהו אישתמיטתיה דברי הטור שבסי' זה ס"י וגם הרמב"ם רמזו במ"ש בכל שנה כו' ע"ש ועיין בתשו' רמ"א סי' פ"ו. ש"ך:
ז סָעִיף ח שכעס. עיין בתשו' ן' לב ס"ר דף ס"ד ובתשו' רשד"ם סי' נ"ה ובתשו' רמ"א סי' ק"ט ובתשו' ר"מ אלשיך ריש ס"ה וסי' ס"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"א:
ח סָעִיף ח חקק. עי' בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ב ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק"י ובתשו' רשד"ם סי' רכ"ד:
ט סָעִיף ח שנה. עמ"ש בזה בסי' ע"ג ס"ק ל"ו ע"ש:
י סָעִיף י המס. פירוש בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועובדי כוכבים היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרוע ונותנין בכל שנה חלק קצוב מס מהן למלך וע"ז אמר שאם היה דין המלך כו' אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף שצריך ליתן מס דבר קצוב למלך א"י להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס. סמ"ע:
יא סָעִיף י שיחזרו. ובד"מ כת' דבכה"ג שגוף השדה של המלך אפילו לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל מאחר דגוף השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כי אם עבור המס והרי לא נתן המס וכאילו לא בא לידו דמי. שם:
יב סָעִיף יא מכר. ה"ה אם נתנו במתנה לישראל ויש לו עדים וראיה שנתנו לו. כ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב באריכות ע"ש:
יג סָעִיף יא הנושא. הסמ"ע הקשה ע"ז ממ"ש בר"ס רמ"ח דאם עשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות כו' וע"ש מה שמיישב בזה דיש לחלק בין ההיא דהתם להאי דהכא ע"ש:
יד סָעִיף יא שידונו. ונראה דאפילו אם השר גזר בהדי' לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לדון זה מכח דינא דמלכותא דעל כזה לא אמרו דד"מ אלא על דברים מחוקי המלוכה. וגם מ"ש הרמ"א בס"ח דיש חולקין וס"ל דאמרינן בכל דבר כו' ר"ל אף שאינו ממסים וארנוניות אבל מ"מ צריך עכ"פ להיות בענין הנהגו' של משפטי המלכי' וכן הוא במהרי"ק ע"ש. סמ"ע. (ועמ"ש בשם הש"ך בס"ס ע"ד ע"ש):
א סָעִיף ח וכל שיקח מאיש זה בלבד. עיין בתשו' שבו"י ח"ב סימן קפ"א שכתב לכאורה כ"ה לענין ויתור אם מוותר שר לאחד המס שלא כדת יהיה ג"כ בכלל גזל (ר"נ דעי"ז מכביד על אחרים) נתינתו כנטילתו אך באמת זה אינו דהרי בלא"ה דברי הרמב"ם והש"ע בזה סותרים למ"ש מקודם דשר שכעס על אחד מעבדיו ולקח שדהו אינו גזל כו' וע"כ צ"ל הא דאינו גזל היינו דוקא כשכעס עליו ומסתמא הוא מחמת איזה מרד וזהו חק המלך ליקח ממון המורד וא"כ ה"ה להיפך אם אוהב לאחד ופטרו מן המס בודאי אי לאו דעביד ליה נייחא לא היה פוטרו זהו ג"כ מדין מלכות כו' ובזה א"ש דברי הרמ"א בסי' קס"ג ס"ו בהגה מי שמחל לו השר חלקו במסים כו' ע"ש:
ב סָעִיף יא בכל מה שהיה יכול לזכות. ע' בדגמ"ר נרשם על זה עיין לעיל סי' קנ"ד סי"ח (עיין סי' ס"ז סי"ז בדברי המחבר ובהגה ועיין בסמ"ע שם):
ג סָעִיף יא הנושא אשה במקום כו'. עיין בה"ט ועי' בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קמ"ב נידון בעל שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות של עובדי כוכבים על שמה וכשמתה עשתה צוואה בערכאות של עובדי כוכבים וסילקה בעלה מירושתו וחילקה נכסיה ליורשיה אי הצוואה קיימת או לא וצידד הרב השואל לקיים צוואה זו ולא דמי לדברי רשב"א דמייתי הב"י ס"ס כ"ו ורמ"א ס"ס שע"ט דהכא אשתני למעליותא בתלת מילי חדא כיון דהבעל בעצמו כתב לה הבית על שמה בערכאות של עובדי כוכבים א"כ אדידהו סמיך בכל דיניהם כו'. שנית כיון שיורשי האשה כבר מוחזקים דהרי בעל הערכי כתב הנכסים בפנקסו על שם יורשי האשה כו'. שלישית כיון דחק המדינה ההיא על שמת בלא בנים נוטל המלך כחלק אחד מן היורשים א"כ יש למלך יד בענין זה ודד"ד דאין בעל יורש אשתו אלא נוטל חלק כשאר יורשים והכא שהיא עשתה צוואה להפקיע הבעל מכל וכל קיים צוואתה בדינא דמלכותא. והוא ז"ל האריך לסתור דבריו דאין שום ממש בכל הג' טענות הללו והבעל יועמד חי בחלקו כפי חקי ומשפטי התורה עיין שם ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רמ"א ס"א ס"ק ב':
א סָעִיף א אסור כו'. עבה"ג ושם קי"ד א' תנא כו' ומעיקרא כו' וז"ש ואסור לסעדו כו' ושם קי"ט א' איתמר גזלן כו' ועמ"ש בר"ס שנ"ו:
ב סָעִיף א והלוקח ממנו כו'. ר"ל לענין תקנת השוק וגנב מפורסם דלא כי"א שגזלן מסתמא ה"ה כמפורסם וראייתו ממ"ש ר"ח גזל ולא נתייאשו ובא כו' ואם איתא מאי נ"מ מ"מ הרי עשו תקנת השוק וכמ"ש הרשב"א בשם י"מ אבל רש"י שם תי' בד"ה ור"י סבר עשו כו' וכ"כ הרשב"א דנ"מ במתנה דלא עשו בו תקנת השוק א"נ במכרה שוה מאתים במנה להחזיר המותר א"נ באותן שלא עשו תק"ה פרע בחובו כו':
ג סָעִיף ב אסור כו'. כמש"ו גזל דקלים כו':
ד סָעִיף ב ואפי' לאחר ייאוש. כנ"ל ממש"ש קי"ד ומעיקרא באיסורא כו' ואף דקי"ל כלישנא בתרא היינו משום דאיכא ייאוש וש"ר ולא אתא לידיה באיסורא דלא ידע שגזולה היא כמ"ש בס"ה ואינו יודע כו' וכמ"ש ברפ"ג דסוכה אלא ליגזזו אינהו כי היכא כו' וכמ"ש המפרשים שם משום דא"י שגזילה היא וז"ש והוא שידע כו':
ה סָעִיף ב כיצד ידע כו'. מהא דב"ק קיג ב' כמש"ו גזל דקלים כו':
ו סָעִיף ב ואם דר כו'. פ"ב דב"ק ורפ"ג דב"ב:
ז סָעִיף ב מיהו אם מסרו כו'. עבה"ג ס"ק ג' והיינו לפי' תוס' שם ד"ה היכי מייחשי ה"ל כו' אבל לפירש"י כו' אפי' בכה"ג אסור. ודעת הטור אף בייאוש לבד מותר והיינו כפי' תוס' ולא ס"ל חילוק של המ"מ דמה שמסרו לרבים דהוי ש"ר וכדעת רש"י בזה: (ליקוט) מיהו כו'. עבה"ג ס"ק ג' וכ"פ הרשב"א שם ואע"ג דמשני שם א"ל אי לא דינא כו' צ"ל שמפ' כפי' תוס' שם ד"ה היכי כו' ועמש"ש (ע"כ):
ח סָעִיף ב וכן אם הרס כו'. כמ"ש בפ"ו דב"ק אבל אתה מלך אתה ומלך כו':
ט סָעִיף ב והוא כו'. כמ"ש בפ"ק דמגילה עדיין לא יצא כו':
י סָעִיף ג שהוחזק כו'. ממש"ש קיג א' במתני' אבל נוטל כו'. טור ע"ש:
יא סָעִיף ג ואם היה כו'. כמ"ש בספי"ז דשבת וש"מ מעשה רב וכ"פ רוב הפוסקים ור"ח פ' כרב:
יב סָעִיף ה מפני כו' לשון הרמב"ם וכלישנא בתרא ור"ל אע"ג דקי"ל יאוש כדי לא קנה כאן ייאוש וש"ר היא שהיא כמכירה דלא כלישנא קמא דס"ל דאינו כמכירה ואינו שינוי רשות וקרי לה ייאוש כדי ור"ל דהוי כמתנה ובמתנה לא עשו תקנת השוק כמ"ש הרשב"א וז"ש ג"כ ואינו יודע כו' דבלא זה הוי כגנב מפורסם דלא עשו תקנת השוק ואף הרא"ש מודה בכה"ג כמ"ש בסי' שנו ס"ב בסג"ה וכ"ש לדעת הרמב"ם וכ"ז לשיטתי דאף לאחר ייאוש צריך לתקנת השוק אבל לדעת ר"י א"צ לכל זה וכ"כ בסמ"ע:
יג סָעִיף ה וחזקתה כו'. ר"ל אע"ג דמוכס אפי' ישראל בסתמא לא אייאוש כמ"ש בסי' שסח כאן כיון שהחליף בודאי נתייאוש כמ"ש הסמ"ע שם ודייק ממש"ש אלא אי איתמר כו' ול"ק ארישא ולהיפך אלא דשם ודאי נתייאשו בכ"ע ואף שאמרו שם בשלמא לעולא כו' בידוע כו' לרווחא דמילתיה אמר כן וראיה ממש"ש גופא כו' ת"ש נטלו כו' ול"ק בידוע ודחיק לאוקמי בלסטים מזויין וכמ"ש הרשב"א בחידושיו. אבל בתשו' סי' תתקסח כ' דמתני' בידוע שנתייאשו והברייתא תנא כו' בשלא נתייאשו אלא לאחר שבא ליד לוקח וכמ"ש תוס' שם סז ב' והרמב"ם לשיטתו דאפי' ייאוש אחר ש"ר קנה יאפשר דבהכי פליגי הני תרי לישני ופ' כלישנא בתרא ומ"ש בסי' שסח המציל כו' אע"ג דידע שגזולה כ' הרשב"א בתשו' שם דמציל מידו אף לכתחלה שרי והוי ג"כ ש"ר וכמש"ש קיג א' תנא אבל כו' וכ' וכן במתנה מותר כמ"ש בפ"ב דב"מ הגנב שנטל כו' ואין דעת הרמב"ם כן שכ' שזו כמכירה כו' ועוד תי' תי' אחרים וכמש"ל סי' שסא ס"ה ורז"ה פי' דלענין המותר ששוה על חמורו ופ' כלישנא בתרא והרמב"ן והרשב"א חלקו עליו ופי' דלענין לצאת י"ש וללישנא בתרא אף לצאת י"ש א"נ רק אם רצה כו':
יד סָעִיף ה ובידוע כו'. כמ"ש שינוי רשות בלא ייאוש כו' ובזה ל"פ לישנא בתרא וכ' הרז"ה והרשב"א דמ"ש סתם גזילה כו' כל שניכר שנתייאשו הוי כידוע שנתייאשו כמש"ש קטז ב' ואי דלא יכול להציל כו' וז"ש בש"ע וחזקתה כו' ואמר כאן ובידוע כו':
טו סָעִיף ו שהמוכס עכו"ם הרמב"ם ל"ג שם וכדתניא ישראל כו' אלא תניא כו' והטעם דסתם עכו"ם גזלן הוא כמ"ש בסוכה למ"ד ובזה ניחא דאיקבע התי' דר"א כאן ולא בנדרים שם ועוד הקשה הרשב"א דהא לא התירו בנדרים אלא משום אונסא כמ"ש בנדרים שם והאיך אמר כאן לגזול בעקיפין או משום הפקעת הלואתו לידור וסתר דברי הראב"ד שכ' דאתרתי בתרייתא קאי אלא כ' דאכלאים לבד קאי וההיא צ"ל באחרונה ומ"מ דעת כל הפוסקים כן ומשום הפקעת הלואתו וכגי' שלנו וכדתניא כו':
טז סָעִיף ו או כו' או כו'. שם:
יז סָעִיף ו ואפי' צוה כו'. ממש"ש לא ילבש כו' ופי' כדי שיסברו שהוא עכו"ם שאינו נותן מכס ואף שבהג"מ פ"ה מה' יסודי התורה והרא"ש וש"פ סתרו פי' זה ממ"ש בסנה' דאפי' ערקתא דמסאני כו' כבר יישב מהרי"ק שם והנ"י בב"ק שם ועבי"ד סי' קנז ס"ב מ"מ ש"מ דלכ"ע אף שאינו נותן מכס רק יהודים הוי דינא דמלכותא:
יח סָעִיף ו והעמיד מוכס ישראל כו'. דא"א לו' דוקא בישראל קונה אבל מן המלך מותר משום הפקעת הלואתו דא"כ אף מישראל מותר דישראל הבא מחמת עכו"ם ה"ה כמוהו:
יט סָעִיף ו וכן אם כו'. כן פי' הר"ן והרא"ש בנדרים אבל אם גובה למלך שרי דהוי הפקעת הלואתו דדוקא ישראל הקונה ממנו כיון שקנה בדינא דמלכותא אסור לגזול ממנו וכמ"ש בהג"ה וי"א דאפי המוכס כו':
כ סָעִיף ו וי"א כו'. כמ"ש בפ"ק דברכות בתר כו' וכ"ש כה"ג:
כא סָעִיף ו משום דהוי כו'. כגי' שלנו כנ"ל:
כב סָעִיף ו במקום דליכא כו'. שם אף באבידה כ"ש כה"ג:
כג סָעִיף ו אע"ג דאסור כו'. צ"ע דהר"ן לא כ' אלא דאסור לנדור לשקר בכה"ג אבל להבריח שרי כמש"ו דהוי כו' וא"א לאוקמי ההיא דנדרים בכה"ג אבל דכלאים י"ל אף בכה"ג ע"ש: (ליקוט) וי"א דאפילו כו'. כבר כ' שם דליתא דס"ל דאף לכת' מותר ואין איסור אלא בחכרו מהמלך וכ"כ הרא"ש שם ובפ"ט דנדה סי"ד וכ"כ ש"פ (ע"כ):
כד סָעִיף ו מיהו אם יש כו'. כמ"ש הגונב את המכס כשופך דמים כו':
כה סָעִיף ז וכן מלך כו'. דלא כהרמ"ה שכ' שא"י לגזור דבר חדש אפי' כללי וע' בטור ודעת הרמב"ן וסת"ה כהרמ"ה וטעמו ממ"ש בפ"ק דב"ב שדיוהו אכובס וע' הג"א שם בד"ה מכאן אור"ת. ושוב מצאתי תשובת ר"י בר שמואל כו' אלא השר ט"ס וצ"ל שר' כו' ועיין בהג"מ ספר קנין סי' ט' ובמרדכי:
כו סָעִיף ז בין שהיה כו'. אע"ג ששם אמרו וה"מ שותפא כו' וכ"כ המרדכי וש"פ אבל הרמב"ם ס"ל דה"ק שדינא דמלכותא בימיהם היה כך ועס"ט אבל מס כו' אא"כ היה כו'. לח"מ:
כז סָעִיף ז וישראל כו'. וכן פירש"י שם:
כח סָעִיף ז והוא כו'. כנ"ל שאמרו במוכס שאין לו קצבה וכן במוכס עכו"ם לפי' הרמב"ם:
כט סָעִיף ז ולא ישנה שם והא לא עבדי כו':
ל סָעִיף ז ולא כו'. כנ"ל במוכס עכו"ם:
לא סָעִיף ח אבל מלך כו'. שלכן אמרו דינא דמלכותא ולא אמרו דינא דמלכא:
לב סָעִיף ח כללו ש"ד כו'. וכ"כ ר"ח שהרי אמרו דינא כו' ולא אמרו גזירותיו כו': (ליקוט) אבל כו' כללו כו'. כמש"ל ס"ו וס"ז דוקא דבר קצוב ועתוס' נ"ח א' ד"ה א"נ. אור"י שאם בא ישראל וקנאו כו' ודמיא למוכס כו' וכ"כ ש"פ שם (ע"כ):
לג סָעִיף ח ואם חקק כו'. צ"ע ועס"ו בהג"ה ואפי' צוה כו':
לד סָעִיף ח י"א דלא כו'. וכ"כ רשב"ם בב"ב נ"ד ב' וכ"כ ש"פ וראיה שהרי אמרו בפ"ב דסנהדרין כל האמור בפ' מלך כו' שתהא אימתו עליך וחפי' למ"ד מותר בו דוקא הכתובים בפרשה ועוד פי' ההיא דב"ב נ"ה א' דינא כו' הוא כלל ואח"כ מפ' והולך דינא דפרסאי כו' ר"ל לאלו ג' דברים וכיוצא בו דוקא:
לה סָעִיף ח כי המלך כו'. לכן במלכי ישראל לא היה דין זה כי א"י לכל היא:
לו סָעִיף ח וי"ח כו' ולכן כו'. הביא ראיה במרדכי מפ"ק דגטין ומ' שמחלוקתם תליא בפלוגתא אם הלישנא בתרא' פליג על הלישנא קמא או לא וכן מ' בר"ן פ"ק דגטין ועסי' ס"ח אבל במהרי"ק דחק שאף הס' ראשונה ס"ל לי' קמא דגטין ופי' שטרות של קרקע וכן אמרו בב"ב נ"ד ב' ומלכא אמר כו' וע"כ צ"ל כן שהרי הרא"ש בנדרים כ' כס' ראשונה וס"ל בגטין כלי' קמא ועדיין צ"ע:
לז סָעִיף ט לפיכך כו' אבל כו'. כ"כ נ"ה א' והני זהרורי כו' וה"מ כו':
לח סָעִיף ט אא"כ כו'. עמ"ש בס"ז:
לט סָעִיף י מלך שהיה כו'. מההיא דגטין נ"ט ב' אבל תוס' לא ס"ל כן וע"ש בד"ה אנן ובב"ב שם ד"ה באגי כו' ועהג"מ שם:
מ סָעִיף י וכן הוא כו'. ב"ק קי"ג ב' וחדש כאן שחוק קבוע הוא וכן חדש והוא כו' או כו':
מא סָעִיף יא יותר כו'. ב"מ ע"ג ב' ועתוס' שם ד"ה משתעבדי ועבה"ג וכ"מ שם דמ' דהוא כעבד וכ"מ ביבמות שם דקאמר שגופן קנוי וצריך גיטא דחירותא:
מב סָעִיף יא ישראל כו'. דס"ל מ"ש ה"ה בעכו"ם אף למעליותא ועסי' ס"ו וש"מ והטעם דמצי א"ל אי שתקת כו' ולא מצי א"ל לכי תהדר דחזינן כאלו כבר החזירן כמ"ש בפ"ק דב"ק ובפ' בתרא דכתובות ועתוס' בכתובות שם בד"ה ורבנן כו'. הרא"ש שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.