א יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם גָּזֵל, וְהָעוֹבֵר עֲלֵיהֶם הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם: מַפְרִיחֵי יוֹנִים וּמְשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא. מַפְרִיחֵי יוֹנִים כֵּיצַד, לֹא יַפְרִיחַ אָדָם בְּתוֹךְ הַיִּשּׁוּב, שֶׁהֲרֵי לוֹקֵחַ מָמוֹן אֲחֵרִים שֶׁלֹּא כַּדִּין, מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁלֵחַ זָכָר וְיָבִיא נְקֵבָה מִשּׁוֹבָךְ אַחֵר, אוֹ נְקֵבָה וְתָבִיא זָכָר; וְלֹא יוֹנִים בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הָעוֹשֶׂה כָּזֶה בִּשְׁאָר עוֹפוֹת אוֹ חַיָּה אוֹ בְּהֵמָה, הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם.
ב הַמְשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא כֵּיצַד, אֵלּוּ שֶׁמְּשַׂחֲקִים בְּעֵצִים אוֹ בִּצְרוֹרוֹת אוֹ בָּעֲצָמוֹת, וְעוֹשִׂים תְּנַאי בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאוֹתוֹ שְׂחוֹק יִקַּח כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה אוֹ בְּחַיָּה אוֹ בְּעוֹפוֹת, וְעוֹשִׂים (תְּנַאי) שֶׁכָּל שֶׁתְּנַצֵּחַ בְּהֶמְתּוֹ אוֹ תָרוּץ יוֹתֵר יִקַּח מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ וְכָךְ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, הַכֹּל אָסוּר, וְגָזֵל מִדִּבְרֵיהֶם הוּא.
ג (טוּר הֵבִיאוֹ בס"ו) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא עִם הַגּוֹי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גָּזֵל, אֲבָל יֵשׁ בּוֹ אִסוּר עוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם שֶׁיַּעֲסֹק כָּל יָמָיו, אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה וְיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְחָלְקוּ עָלָיו לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ פָסוּל אֶלָּא אִם כֵּן אֵין לוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת. הַגָּה: אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ מְשַׂחֵק עִם יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ פָסוּל (טוּר). וע"ל סִימָן ר"ז (סָעִיף י"ג). וּכְבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה לִשְׂחוֹק בְּקֻבְיָא, וְאֵין פָּסוּל אֶלָּא מִי שֶׁאֵין לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא הוּא. וְאִם שָׂחַק עִמּוֹ בַּאֲמָנָה אִם חַיָּב לְשַׁלֵּם, עַיִּןִ לְעֵיל סִימָן ר"ז (וְשָׁם).
ד הַפּוֹרֵשׁ מְצוּדָה שֶׁאֵין לָהּ בֵּית קִבּוּל, וְצָד חַיָּה אוֹ עוֹף אוֹ דָגִים, וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ, הֲרֵי זֶה גָּזֵל מִדִּבְרֵיהֶם. וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל, הֲרֵי זֶה גַּזְלָן דְּאוֹרַיְתָא (טוּר ס"ט).
ה עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת זֵיתִים שֶׁל שִׁכְחָה, וְנָפְלוּ לָאָרֶץ, עַד שֶׁלֹּא נְטָלָם בְּיָדוֹ אִם בָּא אַחֵר וּנְטָלָם הֲרֵי זֶה גָּזֵל מִדִּבְרֵיהֶם. וְאִם כְּבָר בָּאוּ לְיָדוֹ, הֲרֵי זֶה גָּזֵל גָּמוּר וּמוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (טוּר ס"י).
ו הַגּוֹזֵל נְחִיל דְּבוֹרִים אוֹ שֶׁמְּנָעָם מִבְּעָלָיו אִם בָּאוּ לִרְשׁוּתוֹ, הֲרֵי זֶה גָּזֵל מִדִּבְרֵיהֶם.
ז כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ גָּזֵל מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ יוֹצֵא מִיָּדוֹ בְּדַיָּנִים:
א סָעִיף א ויביא נקבה משובך אחר פי' ואין זה גזל גמור שגם בעל השובך שבאים משם לא זכה בהן קנין גמור דמעלמא קאתו להתם ורבו לשם אלא שחכמים אסרוה משום סרך גזל:
ב סָעִיף א או חיה או בהמה בדריש' כתבתי ל' הגמרא שם מפורש דדוקא בהמה דשור הבר אמרו דאין בו אלא משום גזל מדבריהם דהוא כמין חיה והולך ביערים ומביא עמו דבר הפקר וקראו בהמה מפני שיש מ"ד שהוא מין בהמה לענין איסור חלב שבו משא"כ שאר בהמות דאינן הולכין ליערים אלא בין שאר בהמות דיש להם בעלים ומה שמביאין עמהם יש בו משום גזל גמור:
ג סָעִיף ב וגזל מדבריהן הוא כן. הוא דעת הרמב"ן וכמ"ש ג"כ הטור בשמו בסי' ל"ד ובסי' ר"ז גם בסי' זה ובשני המקומות כתבתי דאין טעמו משום דפסק כרמי בר חמא דאמר דיש בו אסמכתא דאליביה הוה גזל גמור אלא פסק ג"כ כרב ששת דאמר איסורא הוא משום דאינו יודע בישובו של עולם אלא שפירש דבריו דכיון שאינו יודע בישובו של עולם מסתמא אין לו ממון אלא מה שמרויח בשחוק זה ושחוק זה אסרו חז"ל משום גזל דאינו מוחל לו שכנגדו בעין יפה אע"פ שאינו גזל גמור וכל גזל דבריהן אינו פסול מחמתו אם לא שאוכל ממנו וכמו שכתבתי בסי' ל"ד ומטעם זה אף שיש לו מלאכה אלא שאינה מספקת לו לאכילתו ולשאר צרכיו וצריך לאכול ג"כ ממה שמרויח מהשחוק ה"ז פסול ודוקא במשחק עם ישראל אבל עם עכו"ם לא גזרו עליו רבנן כיון שאינו גזל גמור והחולקים עם הרמב"ם ס"ל דטעם פיסול משחק בקוביא ואינך הוא משום שכיון שאינו יודע בישובו של עולם לידע כמה קשה הרווחת המעות על ב"א ניקל בעיניו להעיד שקר ומה"ט אף שיש לו ממון אחר ואינו אוכל מזה הוא פסול ושאם יש לו מלאכה אחרת אפי' כל דהו שאינה מספק' הואיל ויודע ע"י כמה קשה הרווחת הממון אינו מעיד שקר ואינו פסול לשום דבר ☜ וזהו דלא כמ"ש הב"י בשני המקומות הנ"ל ובע"ש הלך אחריו ע"ש. וממ"ש יתבאר לך דמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ז"ל "וחלקו "עליו וכו' קאי אמ"ש בסוף סעיף זה דאסור "וגזל "מדבריהן "הוא דאזה חלקו וס"ל דאינו פסול משום גזל דאז הוי פסול אפי' יש לו אומנות שאינו מספיק וכמ"ש ודו"ק:
ד סָעִיף ג שהמשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו משום גזל אע"ג דגזל עכו"ם אסור היינו גזל דאורייתא ועוד דהעכו"ם לא מחשב זה לגזל אלא דעתו להקנותו למי שכנגדו בכה"ג אלא שבישראל אסרוה מטעם שכתבתי:
ה סָעִיף ג אא"כ אין לו אומנות אחרת והטעם כמ"ש דאז אינו יודע כמה טורח יש לאדם בממונו ונקל בעיניו להעיד שקר וכדומה לו להפסיד ממון חבירו:
ו סָעִיף ד הפורש מצודה כו' עני המנקף כו' שני הדינין נכפלו בטור ובדברי המחבר לעיל בסי' רע"ג בסי"ד וט"ז ע"ש:
א סָעִיף ו הגוזל נחיל של דבורים. כ' בטור אשה או קטן נאמנין לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהיו הבעלים מרדפין אחריהם וגם מסיחין לפי תומן עכ"ל והוא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) שם בגמ' אשה וקטן בני עדות נינהו א"ר יהודה אמר שמואל כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם ואשה וקטן מסיחים לפי תומן ואומרים מכאן יצא נחיל זה ופירש"י מרדפים אחריהם קודם דבור הקטן עכ"ל. וביש"ש פרק הגוזל קמא העלה דכשבעלים מרדפין קודם דבור הקטן אינו מסיח לפי תומו בענין זה וע"ש וכבר הארכנו בזה בשו"ת ובש"מ לכתובות (דף כח) ז"ל ובפרק הגוזל האמינו קטן לומר מכאן יצא נחיל זה כשהיו בעלים מרדפין אחריהם ואלו מסיחין לפי תומן ואומרים מכאן יצא נחיל זה והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן כו' והו' שאומר כן לאלתר כדאי' בירושלמי עכ"ל הריטב"א ותמהני במה שהשמיטו הפוסקים כאן דבעינן לאלתר דוקא ובאה"ע סי' י"ז סעיף י"ג במסל"ת דקטנים כת' הרמ"א ודוקא לאלתר כגון שאומרים עכשיו באנו מהספד פ' אבל אם אינו לאלתר לא מהני עדותן וע"ש ובשטה מקובצת לב"ק פרק הגוזל שם ז"ל מכאן יצא נחיל ירושלמי ובפורח ובלבד על אתריה אבל אם יצאו וחזרו אני אומר לא אמרו אלא מפני היראה ומפני הפיתוי ונראה כי פורח תינוק פורח אבל קודם שהגיע לכלל פורח אינו נאמן הרשב"א ז"ל עכ"ל. מיהו בפסק מוהרא"י סי' ר"ך כת' בשם א"ז בהא דבעינן לאלתר הוא מחלוקת ראב"ן וראב"י ושראב"י מכשיר אפי' לאחר זמן ובשל תורה הלך אחר המחמיר וע"ש וא"כ כיון דאינו אלא ספיקא אמרי' ביה כל דאלים גבר כמ"ש הרמ"א בס"ס קל"ט:
א סָעִיף א אחר. פירוש ואין זה גזל גמור שגם בעל השובך שבאים משם לא זכה בהן קנין גמור דמעלמ' קאתו להתם ורבו לשם אלא שחכמים אסרוהו משום סרך גזל. סמ"ע:
ב סָעִיף א בהמה. בש"ס מפורש דדוק' בשור הבר אמרו דאין בו אלא משום גזל מדבריהם דהוא כמין חיה והולך ביערים ומביא עמו דבר הפקר וקראו בהמה מפני דיש מ"ד שהוא מין בהמה לענין איסור חלב שבו משא"כ בשאר בהמות שאין הולכין ביערים אלא בין שאר בהמות דיש להן בעלים ומה שמביאין עמהן יש בו משום גזל גמור. שם:
ג סָעִיף ג גזל. אע"ג דגזל עובד כוכבים אסור היינו גזל דאוריית' ועוד דהעובד כוכבים לא מחשב זה לגזל אלא דעתו להקנותו לשכנגדו בכה"ג אלא שבישראל אסרוהו. שם:
ד סָעִיף ו נחיל. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' רכ"א:
א סָעִיף א יש כו'. ר"ה ך"ב א' זאת כו' ועתוס' שם ובסנהדרין כ"ד כ' ד"ה ב' ד"ה ואלו כו':
ב סָעִיף א בתוך היישוב. כ"מ שם כ"ה ב' ועבספ"ז דב"ק ובב"ב ך"ג א' ותוס' שם ושם בשם התוספתא:
ג סָעִיף א מפני כו'. כמ"ד ארא שהוא הנאמר באחרונה ואין נ"מ לדינא אלא בפי' דמתני' וכמ"ש בס"ב:
ד סָעִיף ב וכן המשחקים כו'. כללן עם משחק בקוביא כמש"ש למ"ד ארא א"ל היינו כו':
ה סָעִיף ב בבהמה כו'. בברייתא שם למ"ד אי תקדמיה כו' ול"פ לדינא כנ"ל:
ו סָעִיף ב וגזל כו'. יש מי כו' וחלקו כו'. עמ"ש בס"ס ר"ג:
ז סָעִיף ג אין בו כו'. אע"ג דקי"ל דגזל עכו"ם אסור כמ"ש בר"ס שנ"ט כה"ג דנותן לו מדעתו אין אסור דהא רבית היא כמו גזל כמ"ש בב"מ ס"א א' ואפ"ה מותר בעכו"ם כמש"ש ע' ב' ומפו' בקרא ודלא כסמ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.