א קַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת לְעוֹלָם, אֶלָּא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ עוֹמֶדֶת. אֲפִלּוּ נִמְכְּרָה לְאֶלֶף, זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לַנִּגְזָל בְּלֹא דָּמִים. וְכָל מִי שֶׁיָּצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, חוֹזֵר עַל זֶה שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ, וְחוֹזֵר הַמּוֹכֵר הַשֵּׁנִי עַל הַמּוֹכֵר הָרִאשׁוֹן, עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַלּוֹקֵחַ מֵהַגַּזְלָן עַל הַגַּזְלָן וְיִטֹּל מִמֶּנּוּ. וְע"ל סִימָן רל"ו אִם לְקָחָהּ מִגּוֹי גַּזְלָן מַה דִּינוֹ:
ב לְפִיכָךְ, אִם אֵרַע בָּהּ קִלְקוּל הַבָּא מֵאֵלָיו, כְּגוֹן שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר, אֵין אַחֲרָיוּת הַהֶפְסֵד עַל הַגַּזְלָן, שֶׁבְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ עוֹמֶדֶת, וְאוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. אֲבָל אִם הִפְסִידָהּ הַגַּזְלָן בְּיָדוֹ, כְּגוֹן שֶׁחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, אוֹ שֶׁקָּצַץ אֶת הָאִילָנוֹת וְשִׁחֵת אֶת הַמַּעְיָנוֹת וְהָרַס אֶת הַבִּנְיָן, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, אוֹ יְשַׁלֵּם דְּמֵי מַה שֶּׁהִפְסִיד. הַגָּה: וּכְשֵׁם שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת הַנִּגְזָל שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ, כֵּן הוּא בִּרְשׁוּתוֹ לְטוֹבָתוֹ, דְּאַף עַל גַּב דִּלְגַבֵּי מִטַּלְטְלִין אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כִּשְׁעַת גְּזֵלָה, גַּבֵּי קַרְקַע אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֶה מִמֶּנָה (טוּר).
ג גָּזַל שָׂדֶה וּנְטָלוּהָ מְצִיקִין בְּכֹחַ הַמֶּלֶךְ, אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח הַמֶּלֶךְ שָׂדוֹת אוֹ בָּתִּים שֶׁל כָּל אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה, אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. וְאִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן נִלְקְחָה, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת.
ד אָנַס הַמֶּלֶךְ אֶת הַגַּזְלָן וְאָמַר לוֹ: הַרְאֵה לָנוּ אֶת כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ, וְהֶרְאָהוּ שָׂדֶה זוֹ שֶׁגָּזַל בִּכְלַל שְׂדוֹתָיו, וּנְטָלָהּ הַמֶּלֶךְ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת כְּמוֹתָהּ, אוֹ נוֹתֵן דָּמֶיהָ:
א סָעִיף א קרקע כו' וה"ה עבדים שהוקשו לקרקעות וכמ"ש לעיל סי' שס"ג וה"ה שטרות וכמ"ש לקמן סי' שפ"ו ס"ק י"ג ע"ש:
ב סָעִיף א אפי' נמכרה כו' ונתייאשו כו' ואע"ג דדעת התו' והרא"ש פרק ח"ה גבי ולוקמה בגזלן ריש דף מ"ד דיאוש מהני לקרקע כדאי' בירושלמי מ"מ נמשך הטור אחר דברי הרמב"ם משום דכן דעת רשב"ם פ' ח"ה שם וכ"ד רש"י ותו' והגה' אשר"י ר"פ לולב הגזול וכ"פ הסמ"ג דף קנ"ב ע"א ובהגהת מיימוני ספ"ח מה' גזלה וז"ל גרסי' בירושלמי וכי קרקע נגזלת א"ר אילא אעפ"כ יש יאוש לקרקע ואין הש"ס שלנו סובר כן ע"כ והיינו הנך רבנן דהגוזל בתרא (סוף דף קי"ז) דסתם מתני' כוותייהו כל זה הוא מדברי הב"ח לעיל סי' ל"ז סעיף י' וכאן בסי' זה ודבריו נכונים אך מ"ש והיינו הנך רבנן דברייתא כו' לא נהירא דהא קאמר בירושלמי אע"פ שקרקע אין נגזלת יש יאוש לקרקע ורבנן לא קאמרי אלא דאין נגזלת אם כן אף לרבנן קאמר הכי בירושל' אלא מ"ש ש"ס שלנו ר"ל סוגי' דר"פ לולב הגזול וסוגי' דפ' ח"ה שם גבי ולוקמה בגזלן מוכח התם כפי' רשב"ם כי פי' תוס' שם דחוק וכן הוא בתוס' ר"פ לולב הגזול ע"ש:
ג סָעִיף ב כגון ששטפ' נהר. אפי' עקרה לגמרי או שירד עליה אש ושרפה לגמרי דכיון דבא ההפסד מאליו ברשות הנגזל הוא וכמ"ש לקמן סי' שפ"ו ס"ק י"ג:
ד סָעִיף ב אינו משלם אלא כשעת הגזילה. ואם עשה מלאכה בכלי ונהנה אפי' קיימא לאגרא פטור וכדלעיל סי' שס"ג ס"ג:
ה סָעִיף ב ואכל פירותיה או דר בבית או השכירה ולקח השכר וכה"ג צריך לשלם מה שנהנה ממנה וע"ל סי' שס"ג סעי' ו':
ו סָעִיף ד חייב להעמיד לו שדה אחרת כמות' ע"ל סי' שפ"ז ס"ק א' שהעליתי דדין זה קנס הוא מדרבנן ונ"מ לענין שאם מתלא קנסו בנו אחריו ועוד נ"מ בזה ע"ש:
א סָעִיף א קרקע אינה נגזלת כלו' אף שבמטלטלין נתבאר לעיל בסי' שנ"ג ושס"א ובסימני' שאחריו דנקנים להלוקח ביאוש ושנוי רשות לגמרי ואפי' אין בהם לא יאוש ולא שינוי רשות עכ"פ תקנו שלא יוציא הנגזל מיד הלוקח עד שיתן לו כדי הדמים שנתן הלוקח כנגדן להגזלן משום תקנת השוק אבל בגזילת קרקע לא קנהו ביאוש ושינוי רשות דהקרקע לעולם בחזקת בעלי' עומדת וגם לית בו משום תקנת השוק להחזיר לו דמיו דתקנת השוק הוא כדי שלא ימנע אדם מלקנות דבר בשוק מיראה שמא הוא גנוב או גזול ואין לעמוד עליו משא"כ בקרקע דבקל יודע של מי הי' הקרקע וק"ל:
ב סָעִיף ב לפיכך אם אירע כו' פי' כיון דאין הקרקע נגזלת ובחזקת בעליה עומדת לפיכך בין נתקלקלה ממילא או נשתבחה מאיליה הקלקול והשבח הוא להנגזל:
ג סָעִיף ב חייב להעמיד לו שדה אחרת דפשע באשר הראה לו גם את זו כיון דהמלך לא אנסו אלא להראות את שלו וזו לאו שלו הוא ודומה לזה כ' הטור והמחבר לקמן בסי' שפ"ח בריש דין מסור:
א סָעִיף א ונתייאשו הבעלים. ויאוש בעבדים נראה מדברי הראב"ד דמהני ע"ש פ"ט מגזילה שכת' להוכיח דעבדים נגזלין היכא דליתיה בעינא מדחזינן דנקנין ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן עבד שנשבה ופדאוהו לשום בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש הלכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו וע"ש ובש"ך סי' שס"ג סק"ג כ' דדברי הראב"ד נכונים דהא בהא תלי' וכמ"ש תוס' ר"פ לולב הגזול דכשם שאין קרקע נגזלת כך אין יאוש לקרקע והא דכתיב וישב ממנו שבי היינו משום חזקת מלחמה דמהני אפילו בקרקע וכ"כ הרשב"א דאין יאוש לעבד כשם שאין יאוש בקרקע והא דכתיב וישב ממנו שבי היינו חזקת מלחמה וע"ש. ולפ"ז נראה בשטרות דנמי אין נגזלין אין יאוש קונה בהם ובתוס' פרק הספינה (בבא בתרא דף ע"ו) מבואר להדי' דשטר נקנה ביאוש ע"ש שכתבו דמכירת שטרות לאו דאו' והא דאצטריך למעוטי שטרות מאונאה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעלים ביוקר ע"ש. וכ"כ בסמ"ג הל' מקח וממכר הובא בסי' ס"ו סק"א מיהו נראה דהא יאוש תלי' בגזילה ועבדים אינן נקנין ביאוש לפי שאינן נגזלין אבל יאוש דאבידה שפיר מהני בעבדים וה"ה בשטרות ובתוס' פ' הספינה מיירי ביאוש דאבידה. ובס' כפות תמרים ריש פרק לולב הגזול כת' דקרקע אינו נקנה ביאוש אפילו שלא בתורת גזילה וכגון שהלך מעיר ונתייאש מקרקעותיו וירדו בהם אחרים אחר יאוש לא קני דיאוש לא מהני בקרקע וע"ש היינו דוקא בקרקע דארץ לעולם עומדת אבל יאוש דעבדים אינו תלי' בגזילה אלא יאוש דגזל וכמ"ש. וכן מוכח בפרק בנות כותים (דף ס"ג) בעבד שברח דקונה עצמו ביאוש ע"ש. וע"ש עוד בס' כפות תמרים שהקשה בשם מוהרשד"ם בהא דקי"ל קרקע אינה נגזלת ואינה נקנית לעולם ביאוש מהאי דסקריקון דאמרי' שם דהיכא דאיכ' בי דואר דמהני יאוש וע"ש מ"ש בשם מוהרשד"ם וגם מ"ש משמיה דנפשיה. ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהנא ש"ן כת' בזה שעיקר החילוק הוא כמ"ש הריב"ש בסי' ר"צ דודאי בגזל לא מהני יאוש בקרקע אבל היכא שהאנס בא עליו בעקיפין מצד אחר וכדי להפטר ממנו אומר לו שא קרקע והנחני ובזה אע"ג דבעלמ' תלוהו ויהיב לא מהני אבל היכא דאיכ' בי דואר יש הוכחה דגמר ויהיב אגב אונסיה וע"ש לשון הריב"ש ז"ל גם מלשון הרשב"א ז"ל נראה דמיירי כגון שבעה"ב קנה האנפרוס דכת' בטעמ' דאין בו משום סקריקון ותחזור בלא כלום משום דתלוהו ויהיב הוא ואפ"ה בבבל דאיכ' בי דואר ידוע הממונין על הנזילות מקרי קיים ואע"ג דתלוהו ויהי' הוא דבעלמא הוא דאמרינן דהאי דשתק לאו משום דמחל אלא משום דלא מצא עת למקבל אבל בי דואר דבכל עת שכיח לעשות לו דין ולא אזיל אחולי אחיל ע"כ תורף לשונו והעולה ממה שאמרתי ע"ש וכן מבואר מדברי הרשב"א והר"ן פרק השולח ע"ש וא"כ אינו קושי' כלל מהאי דסקריקון כיון דהתם טעמא משום דבעצמו הקנהו לו ובתוס' פרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ד) הביאו ג"כ ראיה זו מהך דסקריקון דיאוש קונה בקרקע אבל לפי מה שכת' הרשב"א והריב"ש ניחא והיינו נמי כוונת הטור בסי' רנ"ו שכת' שבא עליו בעקיפין מה שכת' והיינו מחמת שבא עליו בעקיפין נתן לו מדעתו את הקרקע דאם גזלו אפילו אית ביה דואר אינה נקנית לעולם ביאוש וכמו שמבואר שם בריב"ש דקרקע אינה נגזלת אבל בא בעקיפין ונתנו לו מדעתו כה"ג כי אית ביה דואר מהני תלוהו ויהיב ובס' כפות תמרים הרעיש בזה על הטור במ"ש שבא עליו בעקיפין והשיאו לדבר אחר ומ"ש הוא הנכון עכ"ד:
א סָעִיף א ונתייאשו הבעלים. עש"ך ס"ק ב' שהביא בשם התוס' והרא"ש דיש לקרקע יאוש והוכיחו כן מהירושלמי ובתוס' בב"מ ובסוכה האריכו בזה ולכאורה יש לתמוה בזה הרבה חדא שהירושלמי סותר לש"ס דילן כמ"ש התוס' דמה"ת לא יועיל יאוש בקרקע דמה בכך שרחמנא מיעטי' מדין גזילה מ"מ יאוש נלמד מיאוש דאבידה כמבואר בב"ק ס"ו ומה"ת לא יועיל יאוש בעבדים וקרקעות ושטרות כיון דליכא מיעוט לו לענין יאוש וגם קשה קושי' הש"ך שהביא בסי' רל"ו שרימז לשע"א וכוונתו לקושי' שהביא הכפות תמרים אהא דאמרינן דאי איכא בי דואר דאייאושי אייאש נפשיה הא אין יאוש מועיל בקרקע וכן קשה מהא שכתב הת"ה סי' ש"מ דהטעם בהא דמי שאבדה לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ד' דהוא מטעם דהוי יאוש קשה הא אין יאוש לקרקע ועוד קשה על הירושלמי דנהי דס"ל דיש יאוש לקרקע מ"מ מה"ת יקנה ביאוש לחודי' בלא ש"ר הא אפי' במטלטלין לא קנה יאוש בלא ש"ר ולכ"נ דהטעם בהא דאין יאוש לקרקע דהרמב"ן במלחמות כתב הטעם בפ"ב דמציעא בהא דאמר רבא נטלה ע"מ לגוזלה דיאוש לא מהני רק בדבר שאינו ברשותו לכך יאוש ש"מ לא מהני דכיון שהגיע לידו קודם יאוש נעשה שומר אבידה והוי כשומר של בעלים וכמונח ברשות בעלים דלא מהני יאוש ולפ"ז בקרקע דאמרו בש"ס דדוקא במטלטלין גזל ולא נתייאשו שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב אבל בקרקע יכול הנגזל להקדישו דקרקע חשיב ברשותו וכיון דחשיב ברשותו ממילא ל"מ יאוש בקרקע ואבידת קרקע לא משכחת דהארץ לעולם עומדת ולפ"ז בחד דאתי מכח ד' שפיר כ' הת"ה דקנאו מטעם יאוש דבב"מ גבי מסותא אמרו דכל דליכא עדים בקרקע גזולה דא"י להקדשו דחשיב שא"ב דהוי ממון שא"י להוציאו בדיינין וכיון דחד דאתי מכח ד' כשהיה הקרקע עומדת תחת הד' לא היה יכול להוציא בדיינין מהני יאוש ובזה א"ש ג"כ הא דמבואר בירושלמי דנתייאש ונשתקע שם בעלים דקני מדאורייתא והוא מה"ט דכיון דא"י (לתבוע) לשום א' מהבעלים ממילא א"י להוציא בדיינין ומהני היאוש וכן משכחת יאוש דמהני כשא"י להוציאו בדיינין ומש"ה מהני בקרקע יאוש לחודיה בלא ש"ר דהא דיאוש לא קני אמרו בב"ק ס"ו משום דבאיסור אתי לידי' וכבר נתחייב בהשבה ולפ"ז בקרקע דאינה נגזלת ולא מתחייב בהשבה דמה"ט נטלוה מסיקין או שטפה נהר פטור כמבואר בב"ק קט"ו מהני יאוש לחודי' כמו באבידה ומכ"ש בזכה בו אחר דודאי קנה דהא התוספות שם בד"ה כל שלקטו כתבו דאף דיאוש כדי לא קני מ"מ כל המחזיק בה זכה בה רק שאסור לשום אחד להחזיק מחמת שהיא צריכה לגזלן ליפטר בה מן הנגזל וכיון דבקרקע אפי' נגזלה מהגזלן פטור וא"צ לגזלן כלל הוי הפקר לכל העולם דכל המחזיק זכה בו ולפ"ז עדיף קרקע ממטלטלין דבמטלטלין בעינן ש"ר מדעת הגזלן משא"כ בקרקע כל המחזיק אחר יאוש קנה כיון שא"צ לגזלן וכן בעבדים דאבידה מהני יאוש כדמוכח בגיטין בסוגיא דעבד שנשבה וכן בגזילה מהני יאוש גרידא כיון דאינו מחוייב בהשבה וכן בשטרות דאבידה מהני יאוש למקני גוף השטר כמש"ל בסי' ס"ו:
א סָעִיף א קרקע. וה"ה עבדים שהוקשו לקרקעות כמ"ש בסי' שס"ג ס"א וה"ה שטרות כמ"ש לקמן סי' שפ"ו ס"ב ע"ש. ש"ך:
ב סָעִיף א דמים. ולית בה משום תקנת השוק דהא הטעם דתה"ש הוא כדי שלא ימנע אדם מלקנות דבר בשוק מיראה שמא הוא גנוב או גזול ואין לעמוד עליו משא"כ בקרקע דבקל יודע של מי היתה. סמ"ע:
ג סָעִיף ב ששטפה. אפילו עקרה לגמרי או שירד עליה אש ושרפה לגמרי דכיון שבא ההפסד מאליו ברשות הנגזל הוא וכמ"ש לקמן סי' שפ"ו שם. ש"ך:
ד סָעִיף ב גזילה. ואם עשה מלאכה בכלי ונהנה אפילו קיימא לאגרא פטור וכדלעיל סי' שס"ג ס"ג (כמ"ש שם ס"ק י"א ע"ש). שם:
ה סָעִיף ב פירותיה. או דר בבית או השכירו ולקח השכר וכה"ג צריך לשלם מה שנהנה וע"ל סי' שס"ג ס"ו. שם:
ו סָעִיף ד חייב. ע"ל סי' שפ"ו ס"ק א' העליתי דדין זה קנס הוא מדרבנן ונ"מ לענין שאם מת לא קנסו בנו אחריו ועוד נ"מ בזה ע"ש. שם:
א סָעִיף א קרקע כו'. סוכה ל' ב' ל"א א' וכרבנן דר"ה ס"ל כוותייהו וכן סוגיא דגמ' בכמה מקומות וכמ"ש למטה:
ב סָעִיף א אפי' כו' ונתייאשו כו'. ב"ב מ"ד א' וערשב"ם שם בד"ה ופרקינן כו' ודלא כתוס שם ד"ה דווקא כו' וכמ"ש רש"י ותוס' בסוכה ל' ב' בד"ה וקרקע כו' וכ"ד ש"פ:
ג סָעִיף א בלא כו' וכל מי כו'. פ"ק דב"מ וכמ"ש בסי' שעג ורפ"ו דגטין וש"מ:
ד סָעִיף א וחוזר המוכר כו'. בב"ב שם אלא כדרבין כו' ופי' הרמב"ן שאומר שקנאה מגזלן כמש"ל סי' ל"ז סט"ז ושם מ"ג א' אחריות דמאן אי נימא כו' ול"ק כאן בשקנאה מגזלן:
ה סָעִיף ב כ"ה ברשותו כו'. ב"ק צ"ז א' ואין ס"ד עבדא כו':
ו סָעִיף ב דאע"ג כו'. כ"מ שם ושם צ"ו ב' ההיא גברא כו':
ז סָעִיף ב אלא כו'. כנ"ל והדר בחצר חבירו כו' כנ"ל בסי' שסג. מ"מ אבל לפי מש"ש בס"ה בהג"ה ואם שכרה כו' ובסי' שע"ה ס"ז בהג"ה אין ראיה משם אבל מהנ"ל ראיה ברורה:
ח סָעִיף ב ואכל פירותיה כו'. ריש פ"ו דגטין לאכילת פירות כו' וכמ"ש בב"ב ל"ג ב' הדרא כו' אף שרש"י בגטין לא פי' כן וכן הסוגיא דב"מ שם ועבה"ג סי' שעג ס"ק ה' בשם המ"מ ומביא ראיה ממ"ש השב לה את כל כו' ע"ש:
ט סָעִיף ד (ליקוט) אנס כו'. כלישנא בתרא שם והרי"ף והרא"ש ל"ג שם אלא לישנא בתרא לבד ובגמ' שם קי"ז ב' מ' כגי' שלנו דאמרינן ואוקימנא כו' ואין נ"מ לדינא וגם ל"פ ותרווייהו לישנא אמת לדינא וז"ש ואוקימנא כו' ואפ"ה פ' כלישנא בתרא (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.