א אָסוּר לְהַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ. וְאִם הִזִּיקוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג בֵּין שֶׁהָיָה אָנוּס. וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ אָנוּס גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כֵּיצַד, נָפַל מֵהַגַּג וְשָׁבַר אֶת הַכְּלִי, אוֹ שֶׁנִּתְקַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנָפַל עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרוֹ, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם.
ב נָפַל מִן הַגַּג וְהִזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, בֵּין שֶׁנָּפַל בְּרוּחַ מְצוּיָה בֵּין שֶׁנָּפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה. דְּלָא מִקְרֵי אֹנֶס גָּמוּר (טוּר).
ג הָיָה עוֹלֶה בְּסֻלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו וְנָפַל [ה] וְהִזִּיק [ה], אִם לֹא הָיְתָה מְהֻדֶּקֶת וַחֲזָקָה, חַיָּב. וְאִם הָיְתָה חֲזָקָה וּמְהֻדֶּקֶת וְנִשְׁמְטָה אוֹ שֶׁהִתְלִיעָה, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁזּוֹ מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ד כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק פָּטוּר, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר
ה אֲפִלּוּ בִּרְאִיָּתוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. לְפִיכָךְ, אָסוּר לָאָדָם לַעֲמֹד עַל שְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ.
ו כָּל מָקוֹם שֶׁמַּזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק. וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק, אִם הִכְנִיס בּוֹ הַנִּזָּק מָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיקוֹ, לֹא שְׁנָא בְּגוּפוֹ לֹא שְׁנָא בְּמָמוֹנוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם; דִּנְהִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ, אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ. וְדַוְקָא בְּמַזִּיקוֹ בְּמֵזִיד, אֲבָל אִם הִזִּיקוֹ בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת הֻזַּק בַּנִּכְנַס, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, חַיָּב הַנִּכְנַס כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא בְּשֶׁלֹּא יָדַע בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנִּכְנַס, אֲבָל אִם רָאָהוּ שֶׁנִּכְנַס, אִם הֻזַּק בּוֹ, פָּטוּר.
ז הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְהֻזְּקוּ זֶה בְּזֶה בֵּין בְּגוּפָם בֵּין בְּמָמוֹנָם, אִם לֹא יָדְעוּ זֶה בְּזֶה, פְּטוּרִים. אֲבָל אִם רָאוּ זֶה אֶת זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוְּנוּ, חַיָּבִים. לְפִיכָךְ, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ רָצִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים וְהֻזְּקוּ זֶה בְּזֶה, פְּטוּרִים; הִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, חַיָּבִים.
ח הָיָה אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, וְהֻזַּק הַמְהַלֵּךְ בָּרָץ, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁרָץ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחוֹל. אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. וְדַוְקָא בִּסְתָם, דְּתָלִינָן דְּרָץ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רָץ אֶלָּא לִשְׁאָר חֲפָצָיו, וְלֹא שַׁיְיכֵי בֵּהּ צֹרֶךְ שַׁבָּת, חַיָּב כְּמוֹ בְּחוֹל (רַ"ן פֶּרֶק הַמֵּנִיחַ).
ט אִם בָּא אֶחָד רוֹכֵב בְּסוּסוֹ מֵאַחֲרֵי חֲבֵרוֹ, וְפָגַע בַּסוּס שֶׁחֲבֵירוֹ רוֹכֵב בּוֹ וְהִכָּה אֶת הַסוּס, חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁיָּשׁוּמוּ בֵּית דִּין שֶׁנִּפְחַת מֵחֲמַת הַכָּאָה זוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַסוּס הַמֻּכֶּה שֶׁל גּוֹי, וְצָרִיךְ הַנִּזָּק לְשַׁלֵּם לַגּוֹי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁנִּפְחֲתוּ דְּמֵי הַסוּס, אֵין הַמַּזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם יוֹתֵר מִמַּה שֶׁיָּשׁוּמוּ בֵּית דִּין. בַּחוּרִים הָרוֹכְבִים לִקְרַאת חָתָן וְכַלָּה וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה מָמוֹן חֲבֵרוֹ דֶרֶךְ שִׂמְחָה וּשְׂחוֹק, וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבַר שִׂמְחָה, הוֹאִיל וְנָהֲגוּ כֵן, פְּטוּרִין (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַיָּשֵׁן וְתוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וַאֲגֻדָּה פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה), מִכָּל מָקוֹם, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגָדֵר, הָרְשׁוּת בְּיָדָם (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ר"י).
א סָעִיף א ודוקא שאינו אנוס כו'. הל' מגומגם וכך הל"ל וי"א דוקא שאינו אנוס גמור דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאין חילוק וכ"כ הרב המגיד דלהרמב"ם אין חילוק:
ב סָעִיף א שאינו אנוס גמור כו' עיין מ"ש לקמן ריש סי' שפ"ו דנראה דוקא כשהזיק בלא מתכוין אבל מי שמזיק במתכוין אפי' אונס גמור חייב כמו נרדף ששבר את הכלים לקמן סי' ש"פ סעיף ב' וע"ש:
ג סָעִיף ז אע"פ שלא כוונו כו'. ע"ל סימן תכ"א ס"ה בהג"ה:
א סָעִיף א אסור להזיק ממון חבירו כו' התחיל באיסור וסיים בחיוב תשלומין ללמדינו תרתי אית ביה חדא דאף אם ירצה להזיק ולשלם מ"מ יש איסור בדבר דומיא דגניבה וגזילה וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס שמ"ח ושנ"ט מ"ה תלה הטור כאן איסור נזיקין באיסור גניבה וגזילה ע"ש והשני שחייב בתשלומין ואפי' לא נהנה ואפי' שגג והטעם דאדם מועד לעול' אם לא באונס גדול עפ"ר (הג"ה וכ' נ"י פרק המניח (דף י"ב) הא דאמרי' האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזקין היינו כל דינים האמורים בתלתא בבות דהיינו נזיקין וגזל והשבת אבידה וריבית ואונאה וע"ש ד"מ ר"ס זה):
ב סָעִיף ב בין שנפל ברוח מצוייה כו' עד"ר שם כתבתי אל' הטור שכתב שאם נפל ברוח שאינו מצויה פטור דקשה הא הטור בעצמו כתב לקמן בסי' תכ"א סי"ג דאם נפל ברוח שאינו מצוייה חייב בנזק וכן הוא בגמ' וחלקתי דבגמרא ושם בסימן תכ"א איירי כשניזק האדם מנפילתו עליו מהגג ברוח שאינו מצויה ובהזיק באדם דאם נפל ברוח מצוייה נתבאר שם דחייב בד' דברים מ"ה ברוח שאינו מצויה נחתי בה חד דרגא שלא לחייבו בד' דברים כ"א בחיוב נזק בלבד וכאן דאיירי דנזק וכלים בנפילתו דגם בנפילתו ברוח מצויה אינו חייב על נזקם כ"א נזק מ"ה בנפילתו ברוח שאינו מצויה ס"ל להטור דנחתינין ביה לחיובו ולא מחייבינן לי' אנזקו כלל כ"א בנפילתו ברוח מצויה ע"ש מה שכתב עוד שינוי וא"כ יתיישב לשון המחבר דנראה בדבריו ככפל וסתומים דבס"א סתם וכ' חייב לשלם היזק כלים בנפל מן הגג ולא פירש דמיירי גם ברוח שאינו מצויה ובסעיף שאחריו חזר וכתב דינא דנפילה מהגג ופירש דבריו דחייב אפי' ברוח שאינו מצויה ולפי מה שכתבתי לחלק א"ש דבס"א דאיירי בנזקי כלים מש"ה לא כתב דחייב ברוח שאינו מצויה ובסעי' ב' דאיירי בהזיק בן אדם משום הכי כתב שם דחייב אפי' בנפל ברוח שאינו מצויה ואף שהב"י לא ס"ל האי שינוי דהא הב"י הקשה אדברי הטור דפטרו ברוח שאינו מצויה מ"מ י"ל דחזר בו כאן בחיבור וס"ל ג"כ כמה שכתבתי ודוק:
ג סָעִיף ד אבל ברשות המזיק כו'. דהמזיק יכול לומר לא ידעתי במה שהכניס שם ענינו להזהר להזיקן ודוקא שהזיקו בשוגג וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ו וזהו שסיים וכתב וכמו שיתבאר ור"ל בס"ו:
ד סָעִיף ה לפיכך אסור לאדם לעמוד על שדה כו'. הא דכתבו הטור והמחבר היזק ראייה זה בלשונם ולא נקטו בלשונם הני היזק ראייה דסי' קנ"ד (ודוחק לו' דכוונת המחבר לתרוייהו דבמה שכ' ברישא אפי' בראייתו אסור להסתכל כוון להיזק ראיה דבסי' קנ"ד ובסיפא כ' לפיכך כו' איירי אפי' היזק ראיה דקמה בשדה דאין הל' משמע כן גם בטור לא כ' אלא היזק ראיה דקאמר לגירסא דאמר רב יודא ע"ש) משום דשם הראיה מצד עצמה אין עושה בהן היזק אלא שגורמת היזק כגון שחבירו לא יעשה עסקיו בחצר מכח שבושה ממנו או שירא שיבא לו היזק השגת גבול או שאר ענינים כיוצא באלו משא"כ שדה בקמותיה דהראויה מצד עצמה שולטת בה וגורמת היזק אבל לענין איסור הנהו מכל שכן דאסור דבזה איכא למאן דאמר בגמ' דלית ביה אלא מדת חסידות ועפ"ר:
ה סָעִיף ו כ"מ שמזיק כו'. כלשון זה הוא ברמב"ם ובטור ונראה לי דצריך לו' בכ"מ בבי"ת:
ו סָעִיף ו והזיקו כ"מ שנזכר ל' היזק ר"ל שהמזיק הזיק לניזק במעשה אפי' לא נתכוון וכ"מ שכתב שהוזק ר"ל שהניזק הוזק מעצמו בהמזיק והיינו שמזיק עומד במקומו והניזק הלך בצדו וניזק ממנו רש"י ועפ"ר:
ז סָעִיף ו אבל אם ראהו שנכנס כו' פי' אפי' לא ראהו בשעה שהוזק ממנו אלא ראהו מתחלה נכנס הוה ליה לאסוקי אדעתו שיש בו אדם שראוי שיוזק ממנו ולשמור נפשו וכשלא שמר נפשו איהו דאפסיד אנפשיה ודוקא בהוזק ממנו הבע"ה אבל אם הזיקו הנכנס אפי' בשוגג חייב הנכנס וכדין שניהם ברשות שיתבאר בסי' שאחר זה:
ח סָעִיף ז היו שניהן ברשות ל' הטור כגון שנתן בעל החצר לשניהן רשות ליכנס כו' וכתבתי שם דה"ה אם ב"ה נתן לא' רשות לכנס לחצירו או שראוהו נכנס מקרי שניהן ברשות וכמ"ש לפני זה אלא כשהבע"ה נתן לו רשות דלא שייך לומר דלא ידעו זה מזה ע"ש ודוקא בהוזקו זמ"ז פטורין אבל הזיקו זה את זה חייבין דכל אחד ה"ל לאסוקי אדעתיה כמו שאני נכנסתי לחצר חבירי ברשות או שלא ברשו' כן נכנס גם כן אחר משא"כ באחד שנכנס לרשות חבירו שלא ברשות דלא ה"ל לבע"ה לאסוקי אדעתי' שיכנוס מי לרשותו שלא מדעתו ומ"ה אפי' הוזק ממנו הבע"ה חייב הנכנס כמ"ש בסעיף שלפני זה ועפ"ר:
ט סָעִיף ז אע"פ שלא כיונו דאדם מועד לעולם וכנ"ל:
י סָעִיף ז לפיכך ב' שהיו רצים בר"ה כו' והליכת שניהם בר"ה מקרי ברשות וריצתם שמה מיקרי שלא ברשות דה"ל למיסק אדעתי' שמא יפגע בו חבירו ולא יהיה בידו לעמוד מלהזיקו ומ"ש הוזקו זה בזה פטורים היינו דוקא בלא רצו [ראו] זא"ז ועמ"ש לפני זה בסמוך ועפ"ר:
יא סָעִיף ח מפני שרץ ברשות. ז"ל הרמב"ם פ"ב דחובל דרץ ברשות כדי שלא תכנס שבת והוא אינו פנוי עכ"ל ול' זה משמע לכאורה אפי' רץ בעסקיו לגומרם קודם שבת מיקרי ברשות אבל ממ"ש מור"ם אחר זה מוכח דס"ל דוקא דרץ בעסקי צרכי שבת מיקרי ברשות ועפ"ר:
יב סָעִיף ט אם בא אחד רוכב בסוסו כו'. ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש בזה מה שטעה ראובן שהוא פטור כיון שהיו רוכבין בר"ה והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שרץ לו לרוץ בר"ה ואפי' ברגליו שיכול לעמוד כשירצה כ"ש הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפשע בו ומזיק בגופו הוא כיון שרוכב על הבהמה ומזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה חייב לשלם אבל כל כו' אם הסוס המוכה היה של עכו"ם כו' עד אם העכו"ם מעביר עליו הדרך בשביל זה אין לחייב לזה כיון שלא כוון עכ"ל (וכיוצא בזה כתב המחבר לעיל סימן ע"ב ס"ח בסייף המומשכן ביד ראובן ושאל לשמעון ואבדו) ועפ"ר מ"ש ל' הטור לכאורה היה נראה להגיה מ"ש אפי' הי' הסוס דצ"ל אבל אם היה הסוס אבל מדסיים המחבר וכ' בל' ז"ל אין המזיק חייב לשלם לו יותר ממה שישומו לו הב"ד זה לא יתכן שפיר לגרסת אבל אם כו' ויתכן יותר לנוסחא שלפנינו ואפי' היה הסוס כו' וקאי אמ"ש לפניו דישלם לו כפי השומא ואזה כתב דבשומא סגי אפי' העליל עליו העכו"ם וק"ל:
יג סָעִיף ט הואיל ונהגו כן פטורים. עיין בד"מ בטור א"ח סי' תרצ"ה מה שכתוב עוד מענינים אלו:
א סָעִיף א אסור. התחיל באיסור וסיים בחיוב תשלומין ללמדנו דתרתי אית ביה חדא דאף אם ירצה להזיק ולשלם מ"מ יש איסור בדבר דומיא דגניבה וגזילה וכמ"ש בר"ס שמ"ח ושנ"ט. והשני שחייב בתשלומין אפילו לא נהנה ואפילו שגג דאדם מועד לעולם אם לא באונס גדול. סמ"ע:
ב סָעִיף א ודוקא. הלשון מגומגם דהל"ל וי"א דוקא כו' דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאין חילוק וכ"כ הה"מ דלהרמב"ם אין חילוק ועמ"ש לקמן ר"ס שפ"ו דנראה דוקא כשהזיק בלא מתכוין אבל מי שמזיק במתכוין אפילו אונס גמור חייב כמו נרדף ששבר את הכלים בסימן ש"פ ס"ג וע"ש. ש"ך:
ג סָעִיף ב מצויה. בטור איתא ז"ל ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה כו' וכ' הב"ח וז"ל תימא דבש"ס אמרינן דחייב על האונס כרצון ותו אמרינן התם נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק ופטור בד' דברים וכ"פ הטור בסי' תכ"א סי"ג וכך הקשה ב"י ונראה דרבינו כאן ר"ל ובלבד שלא יהא אונס גמור דהתם פטור אף מן הנזק וכ"כ הה"מ בפ"א מחובל בשם המפרשים ומ"ש כגון אם נפל כו' ר"ל דנפל בענין שהיה אונס גמור. והסמ"ע כתב לחלק בין הזיק אדם להזיק כלים ושרא לי' מריה דבמשנה ובש"ס מפורש דאין חילוק בכך אלא כדפרישית עיקר דברוח שאינה מצויה גופא איכא לחלק בין אונס גמור כגון שהיה רוח סערה גדולה וחזקה מפרק הרים ומשבר סלעים לשאינה כ"כ חזקה עכ"ל:
ד סָעִיף ו הוזק. כל מקום שנזכר ל' הזיק רצה לומר שהזיק במעשה אפילו לא נתכוין. ולשון הוזק רצה לומר שהניזק הוזק מעצמו בהמזיק והיינו שהמזיק עומד במקומו והניזק הלך בצדו וניזק ממנו כ"כ רש"י. סמ"ע:
ה סָעִיף ו שנכנס. פירוש אפילו לא ראהו בשעה שהוזק ממנו ה"ל לאסוקי אדעתיה שיש בו אדם שראוי שיוזק ממנו ולשמור נפשו ובשלא שמר איהו דאפסיד אנפשיה ודוקא בהוזק הבע"ה ממנו אבל אם הזיקו הנכנס אפילו בשוגג חייב וכדין שניהם ברשות שבסעיף שאח"ז. שם:
ו סָעִיף ז כיונו. ע"ל סי' תכ"א ס"ח בהג"ה:
ז סָעִיף ח חפציו. ומלשון הרמב"ם משמע לכאורה דאפילו רץ בעסקיו לגומרם קודם שבת מקרי ברשות. סמ"ע. (ועמ"ש התוי"ט בזה במשנה י' פ"ג דב"ק ע"ש):
ח סָעִיף ט לשלם. ז"ל הטור בשם תשוב' הרא"ש בזה שאין לו לרוץ בר"ה ואפי' ברגליו שיכול לעמוד כשירצה כ"ש הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפשע בו ומזיק בגופו הוא כו'. שם:
א סָעִיף א בין שהיה שוגג. עיין בתו' חות יאיר סי' קסט בדבר אורח שהלך לישן לחדר משכבו ושכח לכבות נר שעוה המשולם והניחו דולק ונשרף השלחן וארגז עם כלי לבן של בעה"ב. וכן שפחה שמבלי השגחה להסיר העצים שעל התנור בעת שבוער גרמה דליקה ונשרף קצת כלי בית ופסק דמחוייבים לשלם כי אדם מועד לעולם כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב ברוח מצויה עבה"ט ועיין בת' צ"צ סי' צ"ג כתב ג"כ כדברי הב"ח דברוח שאינה מצויה גופא איכא לחלק כו' והכי דייק לישנא דהטור כו' ע"ש:
ג סָעִיף ז אבל אם ראו זה את זה. כתב בדגמ"ר נראה לפענ"ד שזה שניזק חבירו בו ראה את הניזק אבל הניזק לא ראה אותו עכ"ל:
ד סָעִיף ח אבל בע"ש בין השמשות. עיין בת' חו"י סי' ר"ז במי שהיה רץ לקידוש לבנה ומפני מרוצתו פגע בחנות אחת ושפך כד שמן ושיבר כלי זכוכית והעלה דחייב לשלם דאין למידין כלל מרץ בין השמשות בע"ש דבהיל טובא שהרי הוא ספק לילה והוא זמן מועט לפני הלילה ממש לכל היותר אלף ות"ק אמה כו' עיין שם עוד:
ה סָעִיף ט אין המזיק חייב לשלם יותר. כתב בדגמ"ר וז"ל בטור בשם ת' הרא"ש סיים בזה כיון שלא כוון ע"ב ומשמע שאם כוון חייב לשלם כל מה שיעלילו עכו"ם משום דינא דגרמי וע"ל סי' ע"ב בש"ך סוף סק"מ (ובבה"ט שם ס"ק נ"ג) עכ"ל ועמ"ש שם:
א סָעִיף א אסור כו'. אפי' במקום סכנה כמ"ש ס' ב' ואפי' גרמא אסור כמ"ש בב"ב ך"ג א':
ב סָעִיף א ואם כו'. מתני' דב"ק כ"ו א':
ג סָעִיף א ודוקא כו'. עתוס' שם ך"ז ב' ד"ה ושמואל כו' וכ"כ הרא"ש שם ותוס' דב"מ פ"ב ב' ד"ה וסבר כו' ובסנהדרין עו ב' ד"ה רוצח וכ"כ הרשב"א וכ' וז"ש שם מח א' הזיקו בע"ה פטור כו' וכ"כ המ"מ וז"ש כמו שיתבאר ר"ל בס"ו וכן בס"ג בדברי רמב"ם וכ"כ המ"מ וכ"מ:
ד סָעִיף א כיצד כו'. כ"ז א' וכמ"ש בס"ב:
ה סָעִיף א שבר כו'. מתני' הנ"ל:
ו סָעִיף א או שנתקל כו'. מתני' ך"ז א' דוקא ברה"ר וכמש"ש ב' קרנא דעצרא כו':
ז סָעִיף ב נפל כו' בין כו'. ך"ז א' דאין חילוק אלא בד' דברים וכאן במזיק ממון איירי דליכא אלא נזק בלבד כמש"ש ך"ו א' קתני כו' ועסי' תכ"א סי"א וט"ס כאן בטור דלא כסמ"ע וב"ח:
ח סָעִיף ב נזק שלם. כנ"ל:
ט סָעִיף ב דלא כו'. וכ"כ תוס' הנ"ל ך"ז ב' וש"פ:
י סָעִיף ג היה כו'. עבה"ג ובזה מתי' קו' תוס' שם ד"ה ואב"א כו' וקשה כו' ופ' ככל התי' ופי' הא דאתלע פטור כמש"ו דזה אונס גמור:
יא סָעִיף ג (ליקוט) אם לא היתה כו'. אע"ג דאיתלע דהא תחלתה בפשיעה וז"ש ואם כו' או כו' ומש"ש בגמ' ואב"א הא והא דלא אתלע ה"ה בדאיתלע אלא דאוקים אליבא דכ"ע (ע"כ):
יב סָעִיף ד כל אלו כו'. וה"ה בר"ה כמ"ש בס"ו אלא דבנתקל יש חילוק כמ"ש בס"א ועמ"ש בס"ו:
יג סָעִיף ה אפי' כו'. כמ"ש בספ"ג דב"ב ועסי' קנד:
יד סָעִיף ו כ"מ כו' בין כו'. מתני' ל"ב ב' המבקע כו'
טו סָעִיף ו ואפי' כו'. מ"ח א':
טז סָעִיף ו ל"ש בגופו כו. ר"ל גופו של ניזק כמש"ו ל"ש ממונו של ניזק וכמש"ש וא"ר הכניס כו' וא"ר נכנס כו' אלמא דשוין ה"ה לענין הזיקו בע"ה ודוקא בממלא חצר חבירו אמרו שם כ"ח א' משבר ויוצא כו' ועתוס' שם ד"ה משבר כו':
יז סָעִיף ו ודוקא במזיקו כו' היו שניהם ברשות כו'. כ"ז לשון הטור והן תמוהים שהרכיב שיטת רש"י עם הרמב"ם וכן הקשה הלח"מ שיטת הרמב"ם דברשות המזיק או שניהם ברשות או שלא ברשות שוין דבכוונה חייבין והיינו בזדון וע"ש פ"ו מה' חובל הל' ג' ושלא בכונה פטורין אבל הזיקו לבע"ה דהיינו ברשות הניזק אפי' שלא בכוונה חייב כנ"ל ופי מש"ש נכנס לחצר כו' והזיק כו' ר"ל בכוונה הוזק ר"ל שלא בכונה אר"פ לא אמרן כו' לא ידע היינו שלא בכוונה ידע היינו בכוונה ובא לפרש מ"ש הזיקו בע"ה פטור היינו הוזק בו ואזדו כו' הזיקו כו' הוזקו כו' ג"כ כנ"ל בכוונה שלא בכוונה טעמא כו' משום סיפא שלא ברשות חייב אפי' הוזק ר"ל שלא בכוונה כנ"ל אבל ברשות שוה לשניהם כו'. ושיטת רש"י דבשניהם ברשות או שלא ברשות אפי' שלא בכוונה חייב אם הזיק בידים הוזק ממילא פטור וברשות הניזק לעולם חייב וברשות המזיק לעולם פטור והוא דלא ידע ואם ידע ביה הוי כשניהם ברשות וז"ש הרמב"ם וש"ע בס"ד כל אלו כו' ר"ל דוקא ברשות הניזק אבל בר"ה שוה לרשות המזיק דוקא במתכוון וכמ"ש הרמב"ם שם בפ"ו בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק כו' וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק א' מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור וכן הזיקו את גופו כמש"ש בפ"א אלא דבפ"ו איירי בממון אבל בש"ע לא סיים רק ברשות המזיק משום דלרש"י בר"ה אפי' שלא בכוונה חייב וערש"י שם ד"ה חייבין כו' והא דתנן כו' אבל להרמב"ם ניחא דאפי' הזיקו אלא דהזיקו בע"ה פטור ניחא לרש"י יותר ומ"ש אבל ברשות המזיק כו' לרש"י דוקא בדלא ידע ביה כנ"ל וע"ש בד"ה דברשות פטור כו':
יח סָעִיף ו ויש מי כו'. הרמ"ה ס"ל כשיטת רש"י אלא שמוסיף בידע הוי שניהם ברשות לגמרי אפי' גבי נכנס ואם הוזק בו בע"ה פטור ומ"ש ר"פ לא אמרן כו' ל"ד אסיפא דה"ה ארישא אלא דעיקר רבותא אסיפא וז"ש ואזדו כו' ר"ל דידע הוי כשניהם ברשות ולפ"ז מש"ש ך"ז א' ובא אחר כו' ואם הוזק כו' הכל בדלא ידע ומ"ש ודוקא במזיקו כו' הוא שיטת הרמב"ם ומ"ש וי"א הוא לפי שיטת רש"י ועמ"ש בס"ז: (ליקוט) עמש"ש דלהרמ"ה אם ידע ביה הוי כשניהם ברשות אבל ט"ס הוא וצ"ל כשניהם שלא ברשות והוא פשוט א"צ לפנים ומתני' דשם היה בעל כו' הי' בעל כו' הוי שניהם ברשות ואם עמד כו' ואם עמד כו' הוי א' ברשות וא' שלא ברשות ואם א"ל כו' ואם א"ל כו' שניהם שלא ברשות (ע"כ):
יט סָעִיף ז בין בגופם כו'. כנ"ל ונראה מה שכפל הטור זה לאפוקי מדעת הרמב"ם שבפ"א כ' כלשון הגמ' הזיקו כו' הוזקו כו' רק שלא כ' מימרא דר"פ לא אמרן כו' ואפשר לפרש דבריו כפירש"י הזיקו בידים והוזק ממילא אלא דבזה הולך לשיטתו דהזיקו בע"ה דומה לשניהן ברשות הזיק חייב הוזק פטור כמו לרש"י בידע ביה אבל בפ"ו לענין ממונו כ' לחלק בין מתכוין לשאינו מתכוין כנ"ל וסובר שמחלק הרמב"ם בין נזקי גופו לנזקי ממונו אבל המ"מ ולח"מ כ' שאינו מחלק כנ"ל:
כ סָעִיף ז אם לא ידע כו' אבל כו'. לשון הטור ודבריו תמוהין דלא נזכר חילוק זה כאן רק ברשות המזיק ויותר ה"ל לחלק בס"ו לשיטת רש"י ועוד שלא חילק כאן בין הזיק להוזק ואח"כ סיים לפיכך כו' והוזקו כו' אלא דט"ס בדבריו והחילוק זה בין ידע ללא ידע צ"ל בס"ו אחר מ"ש פטור ב"ה וע"ז אמר שם ויש מי שאומר כו' ר"ל דגם בסיפא יש חילוק כו' וכאן צ"ל חילוק בין הזיקו להוזקו כמ"ש בגמ' וז"ש לפיכך כו' והכל כשיטת רש"י:
כא סָעִיף ז לפיכך כו'. עבה"ג וכ"כ רש"י שם וכ"כ תוס' לב א' ד"ה שנים כו' כנ"ל אבל הטור בשם הרמ"ה כ' דכאן כיון דתרווייהו עבדי' מעשה אף הזיקו כהוזקו דמי ובזה ניחא דתני שם הזיקו וכ"כ כ"י שם ופי' דמ"ש במתני' שם זה בא כו' משום דשניהם עושין מעשה ושניהם ברשות כמש"ו שלזה כו' היה כו' דהוי הוזק ואם עמד כו' דהוי שלא ברשות היה כו' דהוה הזיק ואם כו' דהוי שלא ברשות ואם אמר כו' כנ"ל אר"פ לא אמרן כו' וברישא ואם אמר כו' ומכאן יצא לו להרמ"ה שבס"ו ויש כו' ובנ"י שם פי' מטעם אחר ע"ש. וז"ש הטוש"ע בין בגופם בין בממונם וזה המתני' הוא בממונם רישא זה בא כו' בשניהם עושין וכמ"ש בגמ' שם התם תרווייהו כו' הכא כו' אלמא דוקא משום דתרווייהו כו' דהזיק הוא דקמדמי למזיק אשתו כו' וז"ש שלזה רשות כו' משום דשלא ברשות לברשות אפי' היזק חייב היה כו' היה כו' הוא דין דבשניהם ברשות הזיק כו' ואם כו' ואם כו' הוא א' ברשות כו' ברשות פטור שלא ברשות חייב בין הזיק בין הוזק ואם אמר כו' ואם אמר כו' ידע הוי כברשות בין ברישא בין בסיפא מתני' שנים שהיו כו' קמ"ל דשניהם שלא ברשות דמי לשניהם ברשות וקמ"ל דנזקי גופן שוה לנזקי ממונם:
כב סָעִיף ח ודוקא בסתם כו'. כמש"ש כדר' חנינא כו' מ' דוקא כה"ג:
כג סָעִיף ט אם בא כו'. כנ"ל ס"ח דרץ חייב:
כד סָעִיף ט אין המזיק כו'. עסי' קכח ס"ב:
כה סָעִיף ט בחורים כו'. תוס' דסוכה מ"ה א' ד"ה מיד כו' ויש כו' ואף שהרא"ש בתשובה הנ"ל ג"כ מיירי בכה"ג כמ"ש שם הרא"ש אזיל לשיטתו שחולק ע"ז בפסקיו ופי' כפי' שני של תוס' שם ועי"ל דמתני' כו' אבל מרדכי וש"פ פ' כפי' הראשון ועבא"ח סי' תרצ"ה סס"ב בהג"ה: (ליקוט) בחורים כו'. תוס' דסוכה מ"ה א' ד"ה מיד כו' ואע"ג שכ' שם ועי"ל כו' וכ"כ הרא"ש כבר סתרו רש"י מ"ו ב' בד"ה מיד כו' מן המדרש ונראה שאינו דברי רש"י שלא הביאו תוס' ורא"ש ותוס' גרסי במ"ר כגי' שלנו חמא תמן מן אילין אתרוגייא דמיינוקיא מקלקי בהון כו' נסיב מנהון כו' ועבמ"ר סוף בחקותי (ע"כ):
כו סָעִיף ט מ"מ אם כו'. כמ"ש לעיל סי' ב' וכן כאן יש צורך שעה בזה כי כמה קלקולים יוצאים מזה ע"ש וז"ש בא"ח ס"ס תרצ"ו בהג"ה ובלבד שלא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.