א שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ, וּפָגְעוּ זֶה בְּזֶה וְנִשְׁבְּרָה חָבִית בְּקוֹרָה, פָּטוּר, שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.
ב הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל הֶחָבִית אַחֲרוֹן, וְנִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקּוֹרָה, פָּטוּר. וְאִם עָמַד בַּעַל הַקּוֹרָה לָנוּחַ מִכֹּבֶד מַשָּׂאוֹ, חַיָּב. וְאִם הִזְהִיר לְבַעַל הֶחָבִית וְאָמַר לוֹ: עֲמֹד, פָּטוּר. וְאִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִירוֹ, פָּטוּר, שֶׁטָרוּד הָיָה וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהַזְהִירוֹ (וְע"ל ר"ס תי"ג).
ג הָיָה בַּעַל הֶחָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל הַקּוֹרָה אַחֲרוֹן, וְנִשְׁבְּרָה חָבִית בְּקוֹרָה, חַיָּב. וְאִם עָמַד בַּעַל הֶחָבִית לָנוּחַ, פָּטוּר. וְאִם הִזְהִיר לְבַעַל הַקּוֹרָה שֶׁיַּעֲמֹד, חַיָּב. וְאִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ, חַיָּב בַּעַל הַקּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִירוֹ בַּעַל הֶחָבִית. וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ, וְזֶה בָּא בְּפִשְׁתָּנוֹ.
ד הֲרֵי שֶׁמִּלֵּא חֲצַר חֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְשֶׁמֶן, אֲפִלּוּ הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, הוֹאִיל וְלֹא קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הֶחָצֵר לִשְׁמֹר, הֲרֵי זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּדַרְכּוֹ, וְכָל שֶׁיִּשְׁתַּבֵּר מֵהַכַּדִּים בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ הֲרֵי הוּא פָּטוּר עֲלֵיהֶם. וְאִם שִׁבְּרָם בְּכַוָּנָה, אֲפִלּוּ הִכְנִיסָם בַּעַל הַכַּדִּים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הֲרֵי זֶה חַיָּב:
א סָעִיף א ולזה רשות להלך. ל' הטור ודוקא שסייע בעל החבית בשבירת' שדרך הליכתו הטיח חביתו בקורה אבל אם עמד בעל החביות ובעל הקורה בא בקורתו ושוברה חייב:
ב סָעִיף ב לנוח מכובד משאו חייב. ואפי' אין הקורה ממלא את כל הדרך טור. והטעם שלא היה לו לנוח בדרך שדרך בני אדם לבא אחריו ולהלוך בו ואם היה מוכרח לזה לפחות היה לו להזהיר להבא אחריו שיעמוד ולא יפגע בקורתו:
ג סָעִיף ב אע"פ שלא הזהירו כו'. עמ"ש בר"ס תי"ג מזה:
ד סָעִיף ד וכל שישתבר בכניסתו כו'. כן הוא דעת הרמב"ם וכתב המ"מ טעמו דכל שהוא ברשות המזיק ולא שברה כדי להזיקו אלא כדי לכנוס ולצאת הוא פטור אבל הראב"ד והטור כתבו על דבריו שהן תמוהין כיון שהכניס ברשות איך יפטור על מה שמשבר בכניסתו ויציאתו אם לא שלא נתן לו רשות למלאות כל החצר עכ"ל:
א סָעִיף א פטור. לשון הטור ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה שדרך הליכתו הטיח חביתו בקורה אבל אם עמד בעל החבית ובעל הקורה בא בקורתו ושברה חייב. סמ"ע:
ב סָעִיף ב לנוח. ואפילו אין הקורה ממלא את כל הדרך כ"כ הטור והטעם שלא היה לו לנוח במקום שדרך בני אדם לבא אחריו ולהלוך בו ואם היה מוכרח לזה לפחות היה לו להזהיר להבא אחריו שיעמוד ואל יפגע בקורתו. שם:
ג סָעִיף ב חייב. ומהרש"ל פ"ג דב"ק סימן כ"ב פסק דפטור אא"כ ידע דעמד לכתף ע"ש ולא נתיירא דמאי שנא ממ"ש בס"ב באם בעל הקורה ראשון ועמד לכתף פטור אף דגם שם לא הוי ליה למידע לבעל חבית שיעמוד האחר ודו"ק. ש"ך:
א סָעִיף ב (ליקוט) ואם עמד כו'. השמיט מש"ש דעמד כשלדא וכן הרי"ף וש"פ וטעמם משום דרבא פליג עליה דר"ל אף בזה דהא רבוצה הוי שלא ברשות ומהלכת ברשות ואמרינן מ"ח א"ב דשלא ברשות חייב אף בהוזקה והרא"ש דחק עצמו בחנם בזה ע"ש שכל דבריו דחוקים ואינן מובנים (ע"כ):
ב סָעִיף ב וע"ל ר"ס תי"ג. ששם הביא דעת הרא"ש שפ' כרנב"י וכ"כ הטור שם משמו וכאן סתם כדעת הרי"ף ורמב"ם:
ג סָעִיף ג לנוח. דאל"כ הוי ברשות והזיקו חייב כנ"ל:
ד סָעִיף ד אפי' כו'. כשיטתו בסי' שקדם דאפי' ברשות אינו חייב אלא בכוונה והראב"ד חולק ע"ז וכ' דוקא שלא ברשות דס"ל כשיטת רש"י שכן בסי' שקדם חולק עליו ג"כ וכ' כשיטת רש"י ותמהו על הטור שבסי' שקדם פ' כדעת הרמב"ם וכאן מסכים לדעת הראב"ד וכבר כ' שם שט"ס בטור וס"ל כרש"י. ונראה לשיטתם גם שלא ברשות דוקא דלא ידע וכמש"ש וברייתא דממלא משום דעביד דינא כו':
ה סָעִיף ד (ליקוט) ה"ז נכנס כו' ומ"ה כו'. דייק ממש"ש ה"ז משבר ונכנס כו' מ' דוקא כה"ג ואזיל לשיטתו דאף ברשות אינו חייב אלא במתכוין כמ"ש בסי' שקודם אבל חלקו עליו וכאן משום דעביד דינא לנפשיה (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.