א הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: קְרַע אֶת כְּסוּתִי שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי עַל מְנַת שֶׁאַתָּה פָטוּר, הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ עַל מְנַת לִפְטֹר, בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ דְבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן כָּךְ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: שְׁבֹר כַּדִּי, וְאָמַר לוֹ הַמַּזִּיק: עַל מְנַת לִפְטֹר, וְאָמַר לוֹ הַנִּזָּק: לֹא, יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר דְּבִתְמִיהָה קָאָמַר לֹא, וּפָטוּר (טוּר ס"ג בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאִם לֹא אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁאַתָּה פָּטוּר, הֲרֵי זֶה חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַשְׁחִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁבָּאוּ הַכֵּלִים לְיָדוֹ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת שְׁמִירָה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁאוּלִים אוֹ מֻפְקָדִים אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם לֹא בָּאוּ לְיָדוֹ בְּתוֹרַת שְׁמִירָה, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: קַח כְּלִי זֶה וְשַׁבְּרוֹ, בֶּגֶד זֶה וְקָרְעוֹ, וְעָשָׂה כֵן, הֲרֵי זֶה פָטוּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁאַתָּה פָּטוּר. וְע"ל עוֹד סִימָן שפ"ב מִדִּינִין אֵלּוּ. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: זְרֹק מָנֶה לַיָּם וְאֶתְחַיֵּב אֲנִי לְךָ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּב וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר (רַ"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין ב' הַדֵּעוֹת).
ב הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שַׁבֵּר כֵּלָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עַל מְנַת שֶׁאַתָּה פָטוּר, וּשְׁבָרוֹ, הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹשֶׂה הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם, הֲרֵי זֶה הָאוֹמֵר לוֹ שֻׁתָּפוֹ בָּעָוֹן, וְרָשָׁע הוּא, שֶׁהֲרֵי הִכְשִׁיל עִוֵּר, וְחִזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.
ג רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, אוֹ אַחַר אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת לְאָנְסָהּ, וְשָׁבַר כֵּלִים, בֵּין שֶׁל נִרְדָּף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם, פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדַף הִתִּיר עַצְמוֹ לַמִּיתָה, וְלָכֵן פָּטוּר מֵהַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם הַנִּרְדָּף שָׁבַר כֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף, פָּטוּר, שֶׁלֹּא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָמוּר מִגּוּפוֹ. וְאִם הָיוּ שֶׁל אָדָם אַחֵר, חַיָּב, שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ, חַיָּב. וְע"ל סִימָן שנ"ט ס"ד. וְאֶחָד שֶׁרָדַף אַחַר הָרוֹדֵף לְהַצִּיל אֶת הַנִּרְדָּף, וְשָׁבַר כֵּלִים בֵּין שֶׁל רוֹדֵף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם, פָּטוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ מִלִּמָּנַע מִלְּהַצִּיל אֶת הַנִּרְדָּף.
ד סְפִינָה שֶׁחָשְׁבָה לְהִשָּׁבֵר מִכֹּבֶד הַמַּשּׂוֹי, וְעָמַד אֶחָד מֵהֶם וְהֵקֵל מֵהַמַּשָּׂא וְהִשְׁלִיךְ בַּיָּם, פָּטוּר, שֶׁהַמַּשָּׂא שֶׁבָּהּ כְּמוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם לְהָרְגָם, וּמִצְוָה רַבָּה עָשָׂה שֶׁהִשְׁלִיךְ וְהוֹשִׁיעָם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁטְּעוּנָה יוֹתֵר מִדַּאי, דְּהָוֵי הַמַּשּׂוֹי כְּרוֹדֵף. אֲבָל אִם אֵינָהּ טְעוּנָה יוֹתֵר מִדַּאי, וּבָא נַחְשֹׁל לְטָבְעָן, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם וּמְחַשְּׁבִין לְפִי הַמַּשּׂוֹי וְלֹא לְפִי הַמָּמוֹן (רַמְבַּ"ם פי"ב דִּגְזֵלָה והמ"מ סוֹף הִלְכוֹת חוֹבֵל), וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵטִיל רַק מַשּׂוֹי שֶׁל אֶחָד, כֻּלָּן מְשַׁלְּמִין (טוּר). הִכְנִיס חֲמוֹר בִּסְפִינָה וְקוֹפֵץ בַּסְּפִינָה וּבִקֵּשׁ לְטָבְעוֹ, וּבָא אֶחָד וְהִשְׁלִיךְ הַחֲמוֹר לַנָּהָר, אִם דֶּרֶךְ לְהַכְנִיס חֲמוֹרִים בִּסְפִינָה אָז הַמַּשְׁלִיכוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם; וְאִם לָאו, פָּטוּר, דְּאָז הַחֲמוֹר מִקְרֵי רוֹדֵף, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי דְּסֵפֶר נְזִיקִין סִימָן כ').
א סָעִיף א האומר לחבירו קרע כסותי כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ו ובתשו' רשד"ם סי' נ' ושמ"ה ותל"ה ועיין בש"ג פרק המפקיד דף ע"ט סוף ע"א:
ב סָעִיף ג או אחר א' מהעריות כו'. ל' הטור בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחר זכר לרבעו כו' ור"ל ואע"ג דבחיוב כריתות אין על הרודף חיוב מיתת ב"ד מ"מ פטור על שבירת כלים דקלב"מ שמתחייב בנפשו בידי שמים עכ"ל סמ"ע וכל זה תמוה דסוגיי' דעלמא לאפוקי מדר' נחוני' בן הקנה ולא אמרי' קלב"מ אלא בחייבי מיתות ב"ד כדאית' בכתובות ד' ל' ובשבועות דף ל"ג ובכמה דוכתי וכ"פ כל הפוסקים בהרבה מקומות ועוד דאפי' ר' נחוניא מודה הכא דמעידנא דרדף חייב בתשלומין כדאיתא בכתובות שם מעידנא דאגבי' קני' כדלעיל סי' ש"ן ולקמן סי' שפ"ה אלא הדבר פשוט דהכ' ה"ט דמתחייב הריג' שהרשות להנרדפים להרגו להציל עצמן בנפשו וכן מוכח להדיא בש"ס פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ז) ובסנהדרין דף ע"ד ע"א וכן פירש"י שם להדיא וזה שכ' שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ולדבריו קשה ל"ל רודף וזה ברור וכ"כ הגאון אמ"ו בגליון סמ"ע שלו:
ג סָעִיף ד ומצוה רבה עשה כו' עיין בתשו' רשד"ם סי' שד"מ ושפ"ט:
ד סָעִיף ד וי"א דוקא שטוענין כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד כשאחד או שנים מבני הספינה שהטעינו בספינה באחרונה הן הן שהכבידו בטעינתן כו' היינו כששכרו לספן באחרונה אבל אם שכרוהו בשוה ביחד לא הפסיד זה האחרון כן נ"ל וכל הישובים שם בסמ"ע דחוקים ויפה כוון הנ"י שמהרמב"ם משמע דבכל ענין פטור ולכך השיגו ראב"ד וכ"כ רש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב ע"ש:
ה סָעִיף ד אבל אם אינה טעונה כו'. אין לשון זה מדוקדק דלדין זה כ"ע מודים:
ו סָעִיף ד להכניס חמורים כו' דהיינו שאין דרכן לקפוץ:
ז סָעִיף ד חייב. וכ"פ מהרש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב וע"ש וכן עיקר ודלא כהעיר שושן שכתב וי"ח:
ח סָעִיף ד דאז החמור כו' אין ל' זה מדוקדק אלא בעל החמור מקרי רודף:
א סָעִיף א הרי זה פטור ולא אמרינן שדרך שחוק א"ל כן ויחייב כמו מי שאומר לחבירו קטע את ידי סמא את עיני והפטר דחייב וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס תכ"א ע"ש קמ"ל דלא דשאני חבלה דגופו מחבלה דממונו:
ב סָעִיף א יש לנו לו' דבתמי' קאמר לי' דכיון דא"ל מתחלה קרע כסותי מפרשינן הלא דא"ל אח"כ דבתמיה קאמר לי:
ג סָעִיף א אע"פ שהרשהו להשחית דא"ל דדעתו היה שיקרענו וישלמו:
ד סָעִיף א אבל אם לא באו לידו בתורת שמירה כו' דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כתיב ודרשי' כשנותנו בידו לשמור הוא דמחייב בפשיעתו ולא כשנתנו בידו לאבדו ולקרעו וכ"כ הטור לעיל בסי' ש"א ע"ש:
ה סָעִיף ב כליו של פלוני ע"מ שאתה פטור כו' חייב בזה כ"ע מודים דאפי' אם א"ל בפי' ע"מ שאתה פטור אפ"ה חייב כיון שיודע המשבר שהוא של חבירו ואע"ג דלגבי הדדי נאמרו בגמ' צ"ל דס"ל להי"א הנ"ל דכל אחד איירי בכל ענין בריש' בא"ל לשבר את שלו בכל ענין פטור אפי' א"ל לא ובסיפא בא"ל לשבר את חבירו בכל ענין חייב ועפ"ר:
ו סָעִיף ב שהרי הכשיל עור קראו עוד אע"פ שידע שהוא של חבירו מ"מ מדא"ל ע"מ לפטור וסבר שבאמת כן יהיה שיהיה פטור וק"ל:
ז סָעִיף ג או אחר אחת מהעריות לאונסה. ל' הטור בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחר זכר לרבעו כו' ור"ל אע"פ דבחיוב כריתות אין על הרודף חיוב מיתות ב"ד מ"מ פטור על שבירות הכלים כיון דקלב"מ שמת חייב בנפשו בידי שמים ועפ"ר:
ח סָעִיף ג שלא יהא ממונו חמור מגופו. פי' שהנרדף שהרג לרודף פטור כמו שאמרו שאם קדם זמרי והרג לפנחס היה פטור:
ט סָעִיף ד וי"א דוקא שטעונין יותר מדאי עד"ר שם כתבתי ל' המ"מ והב"י שפירשו כן לדברי הרמב"ם כדי שלא יסתרו דבריו הללו מ"ש כאן בספינה שחשבה להשבר כו' אמ"ש בס"פ י"ב דגזילה שמחשבין בכזה לפי המשוי והיא ברייתא בפ' הגוזל בתרא וגם ליישב ולסלק השגת הראב"ד מהרמב"ם אמ"ש כאן וכתבו דמ"ש כאן מיירי כשאחד או שנים מבני הספינה שהטעינו בספינ' באחרונ' הן הן שהכביד בטעינתן להספינ' עד שחשבה להשבר ולטובעה בים ומ"ה אם קידם א' מהראשונים מבני הספינה והשליך לים ממשא זה שהטעינו האחרונים פטור וההיא דפי"ב דגזיל' מיירי באם אינ' טעונה יותר מדאי וחשב' להשבר ולטובע' בים מכח גלי ים ובא א' והקל הספינה כדי שילך בקלות ויתרחק מהגל אף שהשליך סחורה של זה שהטעין באחרונה לא אמרי' שלו לבדו יהי' ההיזק דהרי לא פשע האחרון בטעינה להספינה יותר מדאי ומזלא דכולם גרם לבא עליהם גל מ"ה מחשבין אותו ההפסד על כל בני הספינה וכל א' כפי משאו וכמ"ש ג"כ הטור והמחבר לעיל בס"ס רע"ב ע"ש וגם המשליך לתוך הים מצוה עשה להציל עי"ז בני הספינה וכל אשר בתוכו ואינו חייב יותר מאחר ונראה דגם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם מודה בזה אלא שהוא לא פיר' דברי הרמב"ם כן ומ"ה השיג עליו וכמ"ש בפריש' ע"ש ולפ"ז לא ה"ל למור"ם לכתוב זה בשם י"א כיון דליכא מאן דפליג בגוף הדין ובפריש' כתבתי עוד ישוב לדברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד דההשג' מעיקרא ליתא והוא דהרמב"ם כאן לא איירי כאן בפ' זה דסוף החובל אלא בדיני פטור וחיוב נזק מה שהזיק המזיק ובא לאשמועינן דאם בא א' והקל ממשוי הספינה אינו חייב הוא לשלם לבדו הנזק כדין המזיק וזהו פטור דקאמר ומטעם דהמשוי היא רודפת ומצוה עשה ולא איירי כאן למי יהיה ההיזק של המשא הנשלכת בים ויש בו חלוקים דאם ידוע שהבעל המשא זו שהושלך בים הוא שהטעין באחרונ' ההיזק שלו לבדו ואם אין ידוע מחשבין היזק המשא הנשלכת על כולן לכל א' כפי משאו והיינו ברייתא דהגוזל בתרא וכתבו הרמב"ם בסוף הל' חובל וזהו שדייק וכתב שם והקילו ל' רבים ששם לא מיירי בדין יחיד שעשה כן מנפשו ובאם יהיה חייב לשלם אלא כתב הדין שמחשבין לפי המשוי ולא לפי הממון ודוק:
י סָעִיף ד וכן נ"ל עיקר. כ"כ לאפוקי מהב"י שהשיג אדברי המרדכי הללו ועד"ר שהבאתי לשונו:
א סָעִיף א פטור. ולא אמרינן שדרך שחוק א"ל כן ויתחייב כמו אם א"ל קטע את ידי כו' והפטר דחייב כמ"ש לקמן סי' תכ"א סי"ב דשאני חבלה דגופו מחבלה דממונו. סמ"ע:
ב סָעִיף א להשחית. דא"ל דדעתו היה שיקרענו וישלמנו. שם:
ג סָעִיף א שמירה. ע"ל ס"ס ש"א ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סימן ש"ו ובתשו' רשד"ם סי' נ' ושמ"ה ותל"ה ובש"ג פרק המפקיד דף ע"ט סוף ע"א:
ד סָעִיף ב עור. קראו עור אע"פ שידע שהוא של חבירו מ"מ מדא"ל ע"מ לפטור סבר שבאמת כן יהיה שיפטור. סמ"ע:
ה סָעִיף ג מהעריות. ל' טור בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחר זכר לרבעו כו' ור"ל אע"פ דבח"כ אין על הרודף חיוב מיתת ב"ד מ"מ פטור על שבירת הכלים כיון דקלב"מ שמתחייב בנפשו בידי שמים עכ"ל הסמ"ע וכל זה תמוה דסוגיין דעלמא לאפוקי מדר"נ בן הקנה ולא אמרי' קלב"מ אלא בחייבי מיתות ב"ד כדאי' בכתובות דף ל' ובשבועות דף ל"ג וכמה דוכתי וכ"פ כל הפוסקים בהרבה מקומות ועוד דאפי' ר"נ מודה הכא דבעידנא דרדף חייב בתשלומין כדאיתא בכתובות שם דמעידנא דאגבייה קנייה כו' ע"ל סי' ש"נ ולקמן סי' שפ"ה אלא הדבר פשוט דהכא ה"ט דמתחייב הריגה דהרשות להנרדפים להרגו ולהציל עצמן בנפשו וכן מוכח להדיא בש"ס ב"ק דף קי"ז ובסנהדרין דף ע"ד כן פרש"י שם להדיא במ"ש שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ולדבריו קשה ל"ל רודף וזה ברור וכ"כ הגאון אמ"ו בגליון סמ"ע שלו. ש"ך:
ו סָעִיף ד וי"א. עיין בסמ"ע שהאריך בחילוקי דינים בזה וכתב דמיירי כשא' או שנים מבני הספינ' שהטעינו בספינה באחרונה הן הן שהכבידו בטעינתן כו' היינו כששכרו לספן באחרונה אבל אם שכרוהו בשו' ביחד לא הפסיד זה האחרון כן נ"ל וכל הישובים בסמ"ע דחוקים ויפה כוון הנ"י שמהרמב"ם משמע דבכל ענין פטור ולכך השיג הראב"ד וכ"כ רש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב ע"ש. שם:
ז סָעִיף ד אבל. אין ל' זה מדוקדק דלדין זה כ"ע מודים ועיין בתשובת רשד"ם סי' שמ"ד ושפ"ט. שם:
ח סָעִיף ד להכניס. דהיינו שאין דרכן לקפוץ ש"ך:
ט סָעִיף ד לשלם. וכ"פ מהרש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ב ע"ש וכן עיקר ודלא כע"ש שכ' וי"ח. שם:
א סָעִיף א וי"א כו'. כפי' תוס' ד"ה ור"י כו'. ופ' כר"י דת"כ וכ"פ הרי"ף ורא"ש. ורמב"ם וש"ע פ' כרבא כמ"ש ברמב"ם להדיא שאין אדם מוחל כו' וכ' המ"מ דס"ל דר"י ל"פ על רבא דר"י קאמר בהכני דמוחל אדם כמ"ש רש"י ד"ה רבא אמר כו' ומפ' כפירש"י דהחילוק בין ל' בתמיה בין ל' ניחותא ולכן השמיטו דמילתא דפשיטא הוא וכ"כ כ"ז הרשב"א בשם הראב"ד וצ"ע:
ב סָעִיף א האומר לחבירו זרוק כו'. קדושין ח' ב' תנם ע"ג סלע כו'. וכ' הרשב"א וא"ת אמאי אינה מקודשת מדין ערב כמש"ש ז' א' וי"מ דהתם דאמרה ואתקדש אני לך והכא בדל"ק ואתקדש וכ"כ הרא"ש בשם מקצת גדולים אלא שלשיטתו דוקא אם התחילה היא מעיקרא וכמש"ש בתוס' והר"ן בשם הרמב"ן כ' דבסלע אפי' אמרה ואתקדש לאו כלום הוא דלאו מידי עבד אפומה אבל בכלב שם באמרה ואתקדש היא מקודשת כיון שהוציא ממון ע"פ וכן בדיני ממונות בא"ל זרוק מנה לים ואתחייב כו' וא"ת הא קי"ל כשמואל בב"מ צ"ט א' כמ"ש תוס' שם ד"ה אמר כו' י"ל דהתם משום דל"ק בהדיא ואתחייב אני לך א"נ י"ל דהתם משום שבידו להחזירה משא"כ בכה"ג וההיא תנהו לכלב דקא' שם בדלא א"ל ואתקדש לך וכ"כ הרשב"א בשם י"מ והקשה הרשב"א עליהם דא"כ שהטעם משום דלא לשם קדושין קאמרה הא דאמרינן שם כלב רץ אחריה מהו בההוא כו' הכי הל"ל כיון דמציל לה לשם קידושין קא אמרה או לא ולישנא דבההוא הנאה כו' מ' דהטעם דלאו מידי שקלה וכאן איכא הנאת הצלה דשויא פרוטה אלא דבכ"ז אפי' אמרה ואתקדש לך לאו כלום הוא דוקא באמרה תנם לאבא לאביך לפלוני שם בדל"ק ואתקדש לך דאינה מקודשת אלא ביש לה הנאה כגון כלב שלה וכיוצא דאז הוי כאלו קבלה היא או שאמרה ליתן לבן דעת ואמרה ואתקדש לך מדין ערב אבל כשהמקבל אינו בר זכיה אין כאן דין ערבות וכן זרוק לים ואתקדש או אתחייב לאו כלום הוא וגרסי' בירושלמי בפ"ב הלכה א' התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכהו לים או לנהר אינה מקודשת תנהו לעני מקודשת בכ"מ לא נכנס תחת ידה כלום הכא איתמר מקודשת והכא איתמר אינה מקודשת א"ר אבהו רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה טובה לעני אלמא דהטעם משום דלא נכנס תחת ידה כלום ואפי' אמרה ואתקדש לך וז"ש לעני מקודשת ובגמ' דידן אמרינן אינה מקודשת משום דל"ק ואתקדש לך ושם בדקאמרה כנ"ל וז"ש רוצה כו' ר"ל מדין ערב ועוד בירושלמי שם תן מנה לחרש ואתקדש אני לך אינה מקודשת שאינו בר זכיה וכ"כ הר"ן בשמו וכ"כ הרא"ש אלא שכ' שיש להחמיר לענין קדושין ועבא"ע ס"ס למ"ד: (ליקוט) האומר כו'. עמש"ש והכלל כי אף באמר תן לפלוני תוס' ורא"ש מחלקין בין התחיל הבעל או האשה ורשב"א וש"פ מחלקין בין אומרת ואתקדש לך או לא אבל כאן אף בהתחיל ואמר זרוק כו' ואתחייב וכן ואתקדש לך פליגי והרא"ש נסתפק שם בין בסלע בין בכלב והרשב"א פוטר בשניהם והרמב"ן מחלק בין כלב לסלע וה"ה בים (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. עמש"ש בשם הירוש' כדברי הרשב"א אבל הריטב"א שם בשם הרמב"ן כ' דגמ' דידן פליג על הירושלמי ירוש' שם קא' הטעם דמתקדשת ר' זעירא הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני ור' אילא אמר העני זוכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו אבל בגמ' דידן אמרו הטעם מדין ערב (ע"כ):
ג סָעִיף ב ה"ז האומר כו'. קדושין מ"ג א':
ד סָעִיף ג (ליקוט) א' מהעריות כו'. אפי' ח"כ. טור וכ"ה בברייתא שם ובגמ' (ע"כ):
ה סָעִיף ג שכיון שרדף כו'. עבה"ג פי' כו' רש"י שם ושם וז"ש א' מהעריות אף בח"כ וכמ"ש הטור להדיא והטעם משום דניתן להצילו בנפשו על כולם כמש"ש בסנה' ועתוס' דב"ק ך"ב ב' בגדי כו' ותי' הריב"ם כו':
ו סָעִיף ד ספינה כו'. ב"ק שם. והראב"ד השיגו דהא אמרי' שם קטז ב' עמד עליה נחשול כו' והמ"מ תי' דוקא נחשול שאין הספינה טעונה יותר מדאי משא"כ כה"ג דהמשא הוי כרודף וז"ש וי"א כו' אבל הנ"י הקשה ע"ז דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרש שהשליך המשא האחרון לים ע"ש וכ"ש לגי' שלנו דאקדים כו' קמי דסליקו כו' אבל המרדכי פי' כגון שהיתה בתחלה סכנה להכניס חמור בספינה אבל אי רגילי להכניס אע"ג שאח"כ קופץ ומדלג אם השליכו חייב דמציל בממון חבירו כמ"ש בסי' שכט ס"ד וכמו בעמד נחשול וז"ש הכניס חמור בספינה כו' דלא כב"י שהשיג על המרדכי וכ"נ שפי' הראב"ד כן שכ' על הרמב"ם של"ד הא לעובדא דחמרא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.