א חֲמִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הַכִּסֵא וְלֹא נִשְׁבַּר, וּבָא אַחֲרוֹן וְיָשַׁב עָלָיו וְנִסְמַךְ עֲלֵיהֶם וְלֹא הִנִּיחָם לַעֲמוֹד וְנִשְׁבַּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָאוּי לִשָּׁבֵר בָּהֶם קֹדֶם (שֶׁיָּשַׁב), הוֹאִיל וְקֵרַב שְׁבִירָתוֹ, הָאַחֲרוֹן חַיָּב, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ: אִלּוּ לֹא נִסְמַכְתָּ (עָלָיו) [עָלֵינוּ] הָיִינוּ עוֹמְדִים קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבֵר. וְאִם יָשְׁבוּ כְּאֶחָד וְנִשְׁבַּר, כֻּלָּם חַיָּבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּסְתַם סַפְסָל הִיא שְׁאוּלָה לִסְתָם בְּנֵי אָדָם וְאִם נִשְׁבְּרָה תַּחְתֵּיהֶן הָוֵי כְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה וּפְטוּרִים מִלְּשַׁלֵּם (טוּר ס"ב בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ תוס' פ"ק דְּב"ק), אֶלָּא אִם כֵּן הַיּוֹשְׁבִים הֵם מְשֻׁנִּים וּשְׁמֵנִים וּכְבֵדִים מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, אָז אִם יָשְׁבוּ עָלֶיהָ בְּיַחַד וְנִשְׁבְּרָה תַּחְתֵּיהֶן כֻּלָּם חַיָּבִים לְשַׁלֵּם; וְאִם יָשְׁבוּ בְּזֶה אַחַר זֶה, אִם לֹא הָיְתָה נִשְׁבֶּרֶת בְּלֹא יְשִׁיבַת הָאַחֲרוֹן, הוּא לְבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם הָיְתָה נִשְׁבֶּרֶת בְּלֹא הָאַחֲרוֹן, הוּא פָּטוּר. וְאִם לֹא הָיְתָה נִשְׁבֶּרֶת רַק תּוֹךְ ב' שָׁעוֹת, וְעִמּוֹ נִשְׁבְּרָה תּוֹךְ שָׁעָה, אָז רוֹאִין, אִם סָמַךְ עֲלֵיהֶן וּמְנָעָן לַעֲמֹד, הוּא לְבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם; וְאִם לָאו, כֻּלָּן חַיָּבִין (הַכֹּל בַּטּוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
א סָעִיף א ה' שישבו על הכסא כן הוא ל' הרמב"ם בפ"ו דחובל אבל ל' הגמ' והטור שישבו על הספסל:
ב סָעִיף א ונסמך עליהן ולא הניחם לעמוד כו' הטור הביא דברי הרמב"ם ולא כ' הני ה' תיבות ונסמך עליהם ולא הניחם לעמוד וגם במיימוני ליתניהו לא בדפוס גדול ולא בדפוס קטן ובדריש' כתבתי והוכחתי שהטור לא פי' לדברי הרמב"ם בעל דעה זו שכ' המחבר דמיירי בנשען זה שבא אחרונ' עליהן ומנעם מלעמוד ודוקא לרש"י והרא"ש פי' הכי ומ"ש הרמב"ם אח"כ שא"ל אילו לא נסמכת עליו היינו עומדין מ"ש נסמכת עליו ר"ל עליו דספסל ור"ל אלו לא באת לסמוך ולקרב ולישב על הספסל היינו עומדין ודמ"ה א"י האחרון לו' לקמאי הי' לכם לעמוד כשישבתי דמיירי שנשבר עד שלא ידעו עדיין שרוצה לישב שם ומיד שבא אצלם והתחיל לסמוך על הספסל נשבר ובדפוס כ"מ נדפס אילו לא נסמכת עלינו ונדפס כן ע"פ פי' המ"מ דפי' לדברי הרמב"ם כרש"י ואחריהן נמשך הע"ש וכ' נסמכת עלינו ואינו נראה וכמ"ש בדרישה ע"ש:
ג סָעִיף א אא"כ היושבין הם משוני' כו'. ובכה"ג אפי' א' לבד שיושב עליו הוא חייב דב"ה מסתמא מקפיד על ישיבתו עליו הואיל והוא משונה:
ד סָעִיף א אם סמך עליהן ומנען מלעמוד כו'. קמ"ל בזה דלא אמרי' כחו לאו כגופו דמי וגרמא בעלמא הוא הואיל וגם זולתו הי' נשבר ועד"ר:
ה סָעִיף א ואם לאו כולן חייבים די"ל להו האחרון הי' לכם לעמוד כשבאתי לישב עליו והרי יש לי רשות לישב עליו כמותכם:
א סָעִיף א משונים. ובכה"ג אפילו א' לבדו שיושב עליו הוא חייב דבע"ה מסתמא מקפיד על ישיבתו עליו הואיל והוא משונה. סמ"ע:
ב סָעִיף א סמך. קמ"ל בזה דלא אמרינן כחו לאו כגופו דמי וגרמא בעלמא הוא הואיל וגם זולתו היה נשבר. שם:
ג סָעִיף א חייבין. דהאחרון יכול לומר להם היה לכם לעמוד כשבאתי לישב והרי יש לי רשות לישב עליו כמותכם. שם:
א סָעִיף א ונסמך כו' עד לעמוד. הוא לשון המ"מ בשם רש"י שם ד"ה סמך כו' ועסמ"ע ס"ק ב'. אבל המ"מ פי' דברי הרמב"ם ע"ד פירש"י וכ"ה דברי המחבר והנה שיטת רש"י דגם ברישא דבלאו איהו לא מתבר כלל ג"כ דוקא בנסמך כו' וע"ש בד"ה ל"צ כו' ר"ל שקושית גמ' ולימא כו' קאי גם ארישא דאי אדסמיך ל"ל למימר דבהדי כו' תבר קמ"ל כו' ל"ל לשבירתו כלל אף שנשבר על ידם לבד ובתרתי שעי מ"מ חייב אלא דקאי ארישא דבלאו כו' וקמ"ל דחייב על מה ששובר בסמיכתו ופריך פשיטא מ"ל בישיבתו או בסמיכתו ומשני מ"ד כו' וז"ש רש"י בד"ה ל"צ ודקאמרת כו' והוא תי' על קושיא שניה של גמ' פשיטא ובד"ה סמך כו' והוא תי' על קושיא ראשונה ולימא להו כו' וז"ש חמשה כו' ונסמך כו' אע"פ כו' מ' דה"ה היכא דבלאו איהו לא נשבר כלל לעולם בעינן נסמך אבל דברי הרמב"ם א"א לפרש כן אלא נראה שהרמב"ם ל"ג ולימא להו כו' עד מתבר אלא ה"ג טפי פורתא וקיימין פשיטא ל"צ דבהדי דסמיך בה תבר מ"ד כחו כו' וז"ש ואם ישבו כאחד כו' דוקא בכה"ג אבל זא"ז לעולם האחרון חייב אם לא דבלאו איהו נמי מיתבר ואז פטור לגמרי זה אצ"ל דלשיטת רש"י ק' בתחלה פריך פשיטא ואח"כ פריך ולימא כו' חבל הטור מפ' כגי' שלנו אלא דפי' דקושיא ולימא כו' קאי אדסמיך בלבד מכח קושיא הנ"ל וכמ"ש בכג"ה ואם ישבו בזא"ז כו' ואם לא כו' ועל פי' זה ק' ג"כ כנ"ל אבל לגי' הרמב"ם הכל ניחא והיא המחוורת:
ב סָעִיף א ואם ישבו כאחד כו'. תוספתא פ"ב חמשה שישבו ע"ג ספסל ונשבר כולן חייבין לשלם ואם מחמת האחרון נשבר האחרון משלם ע"י כולן:
ג סָעִיף א וי"א כו'. תוס' ד"ה כגון כו' ודלא כר"ת כמו שהקשה הרא"ש עליו דאין הסוגיא מ' כן דואר"פ כגון הוא תי' על קושיתו ועוד דל"ל למימר כלל נגון כו' אבל הרמב"ם וש"ע ס"ל כר"ת:
ד סָעִיף א אז כו'. כנ"ל:
ה סָעִיף א הוא פטור. טור וכ"כ נ"י וכמסקנת תוס' ד"ה מאי כו' ועתוס' נ"א א' ד"ה בור כו' וצ"ל דלמסקנא אינו כן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.