א הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב שׁוֹר חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא כָּפוּת, וְנִשְׂרַף; אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ לַיָּם, חַיָּב. וְאִם הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב חֲבֵרוֹ וְנִשְׂרַף, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן תי"ח.
ב שׁוֹר שֶׁעָלָה עַל גַּב שׁוֹר לְהָרְגוֹ, בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק שֶׁהוּא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן, בֵּין שֶׁהָיָה תָּם בֵּין שֶׁהָיָה מוּעָד, וּבָא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן וְשָׁמַט אֶת שׁוֹרוֹ לְהַצִּילוֹ, וְנָפַל עֶלְיוֹן וָמֵת, הֲרֵי זֶה פָטוּר. דְּחָפוֹ לָעֶלְיוֹן וָמֵת, אִם הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ וְלֹא שְׁמָטוֹ, הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ, הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַגָּה: וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁלָּקַח כְּלִי שֶׁל שִׁמְעוֹן וְסָמַךְ בּוֹ חָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן שֶׁלֹּא יִפֹּל, וּבָא שִׁמְעוֹן וְנָטַל כְּלִי שֶׁלּוֹ וְנִשְׁבַּר חָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן, שִׁמְעוֹן חַיָּב, דְּהָיָה לוֹ לְסָמְכוֹ בְּדָבָר אַחֵר (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"א סִימָן ג').
ג שְׁנַיִם שֶׁהֵמִיתוּ אֶת הַבְּהֵמָה, אוֹ שָׁבְרוּ אֶת הַכְּלִי כְּאֶחָד, מְשַׁלְּמִים בֵּינֵיהֶם.
ד ה' שֶׁהִנִּיחוּ ה' חֲבִילוֹת עַל הַבְּהֵמָה, וְלֹא מֵתָה, וּבָא זֶה הָאַחֲרוֹן וְהִנִּיחַ חֲבִילָתוֹ עָלֶיהָ וָמֵתָה, אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאוֹתָם הַחֲבִילוֹת וּמִשֶּׁהוֹסִיף זֶה חֲבִילָתוֹ עָמְדָה וְלֹא הָלְכָה, הָאַחֲרוֹן חַיָּב; וְאִם מִתְּחִלָּתָהּ לֹא הָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. וְאִם אֵין יָדוּעַ, כֻּלָּם מְשַׁלְּמִין בְּשָׁוֶה.
ה הַכּוֹבֵשׁ בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ בְּמַיִם, אוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, וְצִמְצֵם עָלֶיהָ הַמָּקוֹם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא צֵל עַד שֶׁהָרַגְתָּהּ הַחַמָּה, חַיָּב. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאָחֲזָהּ בְּיָדוֹ; אֲבָל סָגַר עָלֶיהָ הַדֶּלֶת שֶׁלֹּא תֵּצֵא, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר מִדִּינֵי אָדָם (טוּר ס"ו).
א סָעִיף א כשהוא כפות. דוקא כשהוא כפות אבל כשאינו כפות יכול להתנצל ולומר הייתי סבור שהשור ינענע מעליו כדרכו כשירגיש החמימות דהגחלת ומזלו דבעל השור גרם לו ובהניח גחלת על עבד של חבירו אפי' הוא כפות פטור המניח דיכול המניח להתנצל ולומר סברתי שרבו של העבד יסיר הגחלת ממנו ולא יניחנו לשרוף כיון דחייב במצות ול"ד לשור די"ל דסמך בעל השור על התשלומין דמה לי שור ומה לי דמיו משא"כ נפש עבדו דחייב במצו' ודברי' אלו כתבן הטור כאן בקיצור ועיקר' לקמן בדין האש סי' תי"ח סעי"ח מ"ה לא כתבן המחבר ג"כ כאן רק שקיצר שם ולא הזכיר כפות לא בשור ולא בעבד וצ"ל שסמך אמ"ש כאן אבל א"ל שכ' שם ע"פ שיטת פירש"י שפי' בלא כפות מאחר שכ' כאן דמיירי בכפות והוא כדעת התוס' והרא"ש והטור בשם רשב"ם ועמ"ש עוד בדרישה ובסמ"ע שם סי' תי"ח:
ב סָעִיף א או שדחפו לים. זהו איירי אפי' בלא כפות:
ג סָעִיף ב להרגו ברשות הניזק כן הוא ל' הרמב"ם בפ"ו דחובל ומשמע דברשות המזיק אם נכנס שור הניזק שם ועלה עליו שור המזיק אפי' שמט הניזק לשור שלו ונפל שור של המזיק חייב הניזק לשלמו ולשטתו אזל הרמב"ם דס"ל לפטור המזיק כשמזיק ברשותו אפי' הכניס הניזק כליו שם ברשות וכמ"ש הטור לעיל בסי' שע"ט בשמו ע"ש וכיון שהמזיק פטור בהזיקו נמצא שהניזק הזיקו שלא כדין וחייב לשלם לו היזקו וכ"כ הב"י אבל הטור השמיט ולא כתב ברשות הניזק וגם לעיל ס"ס שע"ט פסק דלא כהרמב"ם וע"ש ועד"ר:
ד סָעִיף ב בין שהי' תם כו'. פי' ל"מ כשהוא תם דאם לא יציל את שורו אזי לא יפרע אלא מגופו של תם ח"נ דהרשות נתונה לו לדחפו להעליון אלא אפי' אם הוא מועד דאז ישתלם מבעל השור מעלייתו אפ"ה בכה"ג עביד אינש דינא לנפשי' להציל את שלו:
ה סָעִיף ב ה"ג ושמט את שורו להצילו. וכן הוא בברייתא וברמב"ם:
ו סָעִיף ב אם הי' יכול לשומטו כו'. פי' לשמט העליון מהתחתון בנחת ולא הי' לו לדוחפו בכח עד שמחמתו מת אבל ברישא דהשמיט השור שלו ניתן לו רשות להצילו וא"צ לדקדק אף שהי' יכול להשמט העליון בנחת:
ז סָעִיף ב וכן ראובן שלקח כלי של שמעון כו' תיבת וכן ד"ל דכמו בשור הנ"ל כיון דיש לו תקנה בשמיטת שור העליון כשלא שמטו חייב כן נמי בזה כיון שיש לו תקנה בסמיכת דבר אחר ול"ד להרישא דיש בידו רשות להשמט התחתון וא"צ לחוש שיפול העליון וימות ולא חילק באם יש לו תיקון בהשמטת העליון בנחת וכמ"ש דשאני התם דבא להציל את שלו שלא ימיתנו העליון ואדם בהול על ממונו משא"כ כאן דאין החביות מזיק להכלי וק"ל:
ח סָעִיף ב חייב דה"ל לסומכו בדבר אחר. שם בתשוב' הרא"ש סיים בזה ז"ל אבל אם סמכו בדבר אחר פטור אע"ג דאין האבן גדול כהראשון עכ"ל והביאו בד"מ וע"ל סי' ת"י סכ"ט ובסמ"ע מ"ש דל"ת מזה:
ט סָעִיף ג משלמין ביניהן. קמ"ל אף דיש בהכאה דכל א' כדי להמית לא אמרי' דישלמו כל א' מהן את כולה:
י סָעִיף ד האחרון חייב. ולא מצי למימר זה הי' לכם ליקח חבילתכם ממנו כשהנחתי את שלי כדאמרי' לעיל בה' שישבו על הספסל בסי' שפ"א דשאני התם דמיירי דגם זולת האחרון הי' נשבר לאחר זמן דמ"ה א"ל כיון דהייתם צריכים לעמוד עכ"פ לאחר זמן הי' לכם לעמוד מיד משא"כ בחבילות הללו וכן בטעינות הספינות בס"ס ש"פ וכמ"ש בדרישה בסי' שפ"א ע"ש:
א סָעִיף ד חמשה חבילות. והיינו דמפרש הרמב"ם להא דפריך בפ"ק דב"ק והא איכא מרבה בחבילות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מחובל וע"ש ואיכ' למידק בהא דכת' הרמב"ם ואם אין ידוע משלמים בשוה ואמאי הא כל חד וחד מצי אמר אני לא הזקתי אלא האחרון וכן האחרון שמא הוזק בראשון והיכי מוציאין ממונא בספיק' ונראה דהרמב"ם יש לו ראיה לזה ממה דאמרו בפרק האומנין דף פ' היכי דלא שני בה מאן משלם אמר רב פפא דנקט פרשא וכו' ואי דוכתי דמחזקי גונדרי תרווייהו ומשלמים ופי' רש"י שהיה להם ליזהר מאד ובדבר מועט שעיות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק וע"ש ומשמע דשנים שהזיקו ביחד והס' בין שניהם דמשלמים בין שניהם בשוה וה"ה הכא באינו יודע משלמין בשוה אלא דבתוס' שם כתבו פירש בקונטרס משום דהוי ספק כו'. ואין נראה דלא סבירא לי' כסומכוס אלא כרבנן והממע"ה ואי הוי ספק שניהם פטורים וע"ש שפירשו משום דשניהם פשעו וא"כ לפי שטת תוס' ה"נ בחבילות אם אינו ידוע כלום פטורין ולכן יש לתמוה במה שסתמו בטור וש"ע כדברי הרמב"ם כיון דנשמע מדברי תוס' דכה"ג פטורין ועוד דנראה גם לדעת רש"י הכא פטירי כולן ומשום דודאי אנן קיי"ל כרבנן ודלא כסומכוס אלא דאיכא דוכתי בש"ס דפסקו דינא דחלוקה בממון המוטל בספק ואפילו במוחזק וכמ"ש תוס' בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ג) ד"ה אתמר להאי גיסא ע"ש שכתבו דבכמה מקומות בש"ס דפסקו דין חלוקה ומשום דבכל אלו היה נראה לחכמים שיחלוקו והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא מפרש גמרא מידי אית לן למימר הממע"ה ע"ש וא"כ כדעת רש"י דמפרש האי דגונדרי דאמרי בגמ' משלמין תרווייהו דהוא מספק היינו נמי משום דנראה לחכמים בגמרא דכה"ג חולקין. וא"כ היינו דוקא בגינדרי דאתמר אבל היכא דלא אתמר לא ואית לן למיקם אכללה דהממע"ה. ואפשר כיון דלפירש"י אתמר בגמ' בב' שהזיקו בגונדרי דתרווייהו משלמין בשאר נזקין נמי בספק משלמין תרווייהו אלא דאכתי תיקשי כיון דלשטת תוס' אמרי' כה"ג דפטירי ולא אתמר כלל א"כ ה"נ פטירי וצ"ע ועמ"ש בסי' שפ"ח סקי"ג:
א סָעִיף א לים. כת' הסמ"ע דזהו איירי אפילו בלא כפות. ועיין שם:
ב סָעִיף ב לשומטו. פירוש לשמוט העליון מהתחתון בנחת ולא היה לו לדוחפו בכח עד שמחמתו מת אבל ברישא דהשמיט השור שלו ניתן לו רשות להצילו וא"צ לדקדק אף שהיה יכול להשמיט העליון בנחת. שם:
ג סָעִיף ב חייב. ומתוך כך פסק המרדכי בשני אנשים המכים זא"ז ובא אחד ודחף אחד מן חבירו חייב לעשות לו דין דה"ל לשומטו בנחת וכ"פ בפסקי מהרא"י סי' ר"ח. ש"ך:
ד סָעִיף ב לסמכו. ול"ד לרישא דיש לו רשות להשמיט התחתון וא"צ לחוש שיפול העליון וימות ולא חילק באם יש לו תקון בהשמטת העליון בנחת דשאני התם דבא להציל את שלו שלא ימיתנו העליון ואדם בהול על ממונו משא"כ כאן דאין החבית מזיק להאבן ושם בתשובת הרא"ש מסיים בזה ז"ל אבל אם סמכו בדבר אחר פטור אע"ג דאין האבן גדול כהראשון והביאו בד"מ וע"ל סי' ת"י סכ"ט. סמ"ע:
ה סָעִיף ג ביניהם. קמ"ל בזה אף דיש בהכאה דכל אחד כדי להמית לא אמרינן דישלמו כל אחד מהן את כולם. שם:
ו סָעִיף ד האחרון. ולא מצי למימר היה לכם ליקח חבילתכם ממנה כשהנחתי את שלי כמ"ש בסי' שפ"א שה' שישבו על הספסל שאני התם דמיירי דגם זולת האחרון היה נשבר לאחר זמן ומש"ה א"ל כיון דהייתם צריכין לעמוד עכ"פ לאחר זמן היה לכם לעמוד מיד משא"כ בחבילות הללו וכן בטעינת הספינה בס"ס ש"פ. שם:
א סָעִיף א כשהוא כפות. תוס' ך"ב ב' ד"ה והיה כו' דלא כרש"י שם וערש"י ך"ז א' ושם ס"א ב' בד"ה היה וא"ד כו' ואע"ג כו' אבל תוס' לא ס"ל כן ועסמ"ע אבל בסי' תי"ח סתם כפירש"י ועבהג"ה שם ודעת הרמב"ם כרש"י:
ב סָעִיף א או שדחפו כו'. ר"ל אע"ג דבאדם פטור ביכול לעלות כמ"ש בסנהדרין עו ב' בשור חייב כמו בגחלת לשיטתו אע"ג שאינו כפות ולכן דברי ש"ע תמוהין שכ' כפות בדברי הרמב"ם ואף שגם הטור כ' שדחפו אף לדעת תוס' חייב בהרמב"ם לא מ' כן שכ' עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו כיצד הרי שהניח גחלת על לב עבדו או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם כו' ואם עשה כן לבהמת חבירו כו':
ג סָעִיף ב (ליקוט) ברשות הניזק כו'. משום דאין מתכוין פטור לשיטתו אלא ברשות הניזק כמ"ש בסי' שעח ועבה"ג (ע"כ):
ד סָעִיף ב וכן כו'. למד מהנ"ל:
ה סָעִיף ג או שברו כו'. כמ"ש סי' שפא:
ו סָעִיף ד ואם מתחלתה כו'. כמש"ש בהג"ה:
ז סָעִיף ד ואם אין כו'. כ"מ בתוספתא שכ' שם חמשה כו' ואם כו' מ' דרישא בסתמא חייבין כולם:
ח סָעִיף ה הכובש כו'. מתני' סנהדרין עו ב' ובגמ' שם כבש מנלן כו' ההוא גברא כו' ופ' כרבינא ועבה"ג:
ט סָעִיף ה ודוקא כו'. עבה"ג ועסי' שצו ס"ד בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.