א הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר, פָּטוּר. וְכֵן אִם הִזִּיקוֹ בַּעַל הֶחָצֵר, פָּטוּר, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסוֹ שֶׁלֹּא לְדַעַת לֹא יָדַעְתִּי בּוֹ עַד שֶׁשָּׁגִיתִי בּוֹ. וּמִיהוּ, אִם הִזִּיקוֹ לְדַעַת, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּתוֹ, אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִיקוֹ.
ב הִזִּיק שׁוֹר הַנִּכְנָס לְבַעַל הֶחָצֵר אוֹ לְשׁוֹרוֹ, דִּינוֹ כְּאִלּוּ הִזִּיקוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְשַׁלֵּם תָּם חֲצִי נֶזֶק וּמוּעָד נֶזֶק שָׁלֵם.
ג קִלְקֵל אֶת הֶחָצֵר, כְּגוֹן שֶׁחָפַר בּוֹ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּב בְּנִזְקֵי הֶחָצֵר, וּבַעַל הֶחָצֵר חַיָּב בְּנִזְקֵי הַבּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְסָתְמוֹ.
ד נָפַל לְבוֹר שֶׁבֶּחָצֵר וְהִבְאִישׁ אֶת מֵימָיו; אִם הִבְאִישָׁם בִּשְׁעַת נְפִילָה, חַיָּב בְּנִזְקֵי הַמַּיִם; וְאִם הִבְאִישָׁם אַחַר נְפִילָה, פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה כִּשְׁאָר תַּקָּלָה שֶׁחָשׁוּב כְּבוֹר, וְהַמַּיִם חֲשׁוּבִים כְּכֵלִים, וּבוֹר פָּטוּר בְּנִזְקֵי כֵלִים.
ה אִם הִכְנִיסוֹ בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר, פָּטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר. וְאִם הִזִּיק שׁוֹר בַּעַל הֶחָצֵר לַשּׁוֹר הַנִּכְנָס בִּרְשׁוּת, פָּטוּר, אֶלָּא אִם כֵּן קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הֶחָצֵר שְׁמִירָתוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן דְּנָתַן לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס הָוֵי כְּאִלּוּ קִבֵּל עָלָיו שְׁמִירָתוֹ. וְדַוְקָא בִּנְזִיקִין דְּאָתוּ לֵהּ מִבַּעַל הֶחָצֵר, אֲבָל בִּנְזִיקִין דְּאָתוּ לֵהּ מֵעָלְמָא, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שְׁמִירָתוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ).
א סָעִיף ה אם הכניסו כו'. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' ו':
ב סָעִיף ה ואם הזיק שור כו' צ"ל שיש ט"ס בדברי הראב"ד וכמ"ש הרב המגיד ודלא כדאיתא בטור וב"ח וכדמוכח בהשגות הראב"ד ספ"ג מה' נזקי ממון וע' בש"ס ובתו' ובלח"מ פ' ז' מהל' נזקי ממון ודו"ק וצ"ע:
ג סָעִיף ה דאתי ליה מעלמא אינו חייב כו'. פי' מהרש"ל כגון שנכנסו שוורים לחצרו והזיקו לזה אבל אם יצא לחוץ והוזק חייב בעל החצר וה"ה אם חנק עצמו בחצר דחייב ואף אם יצא והזיק לאחרים חייב בעל החצר ע"ש באריכות ואין משמעו' לשון מוהר"ם כן ומכ"מ דברי מהרש"ל עיקר ודוק בהרא"ש:
א סָעִיף ב דינו כאלו הזיקו בר"ה כו' ול"ת דאפי' תם ישלם נ"ש בהיזק דקרן מק"ו דשן ורגל שאין משלמין עליהן בר"ה אפ"ה משלמין עליהן ברשו' הניזק נ"ש קמ"ל דלא אלא אמרינן דיו הואיל דבר"ה אינו משלם אקרן כ"א ח"נ גם ברשות הניזק ישלם כן ועמ"ש בסימן שפ"ט:
ב סָעִיף ג ובעל החצר חייב בנזקי הבור. והיינו דוקא בדהפקיר אח"כ רשותו שסביב הבור ולא הפקיר הבור דאל"כ ה"ל בור בחצר המזיק ויכול לומר לניזק אנת ברשותי מאי בעית וכדמוכח בדברי הטור והמחבר בסי' ת"י ס"ב [ס"ו] או שהבור הוא ברשותו סמוך לר"ה וכמ"ש הטור והמחבר שם:
ג סָעִיף ד בשעת נפילה חייב. פי' שור תם ח"נ ומועד נ"ש כדין קרן:
ד סָעִיף ד שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור. פי' כבור דבעל השור:
ה סָעִיף ד ובור פטור בנזקי כלים. לקמן סימן ת"י ילפינן מדכתיב שור ולא אדם חמור ולא כלים ולא אמרינן דבל"ה פטור כיון דלא סלקן בעל החצר וכמ"ש הטור והמחבר שם בסימן ת"ג ובסימן ת"י דעל הניזק לסלק דבר המזיק והמזיק ישלם לו הוצאתו וטירחתו דשאני בסימן ת"י דמאחר שמשלם לו בעל השור היזקו דחצירו שוב נקרא הוא בעל הבור כיון דהחצר הוא שלו גם בסי' ת"ג ס"ג דשם הדין נותן שמשלם המזיק להניזק נזקו בהנביל' אלא שצריך המזיק למסור הנביל' ליד הניזק וכמ"ש שם בזה אמרו דלאחר שנודע להניזק מההיזק עליו להשתדל למכור הנביל' כדי שלא יפחו' דמיה והמזיק משלם לו טירחתו משא"כ כאן דאין לבעל המים חלק בהשור שנפל למימיו ועפ"ר:
ו סָעִיף ה ברשות בעל החצר פי' שבעל החצר נתן רשות לראובן להכניס שורו לחצרו והזיק שור ראובן לשור בעל החצר בזה כ"ע מודים דפטו' ראובן מההיזק ואם הוא איפכא דשור בעל החצר הזיק לשור ראובן הנכנס בזה פליגי דהמחב' פסק כר' דס"ל דאף שנתן לו רשות לראובן להכניס שורו מ"מ לא קיבל עליו שמירת שורו ומור"ם הביא דעת הפוסקים כרבנן דס"ל דמסתמא קיבל עליו שמירת שורו כיון דבעל החצר הוא מסתמא הוא ובני ביתו הן בחצירו משא"כ זה שהכניס שורו דלא נשאר עומד שם לשמור שורו שלא יזיק לבעל החצר ועפ"ר וע"ל בסי' רצ"א דשם נתבאר פלוגתייהו ועיין ג"כ בסימן שצ"ג מ"ש שיש לתמוה על מור"ם על מ"ש שם בהג"ה ס"א ע"ש:
ז סָעִיף ה ואם הזיק שור של בעל החצר כו' פטור. דקדק וכ' שור כו' דאילו הזיקו בעל החצר בעצמו לשור הנכנס הי' חייב וכמ"ש המחבר בס"א דאם הזיקו לדעת חייב ור"ל לדעת שידע בו שנכנס אף שנכנס שלא ברשות אפי' בשוגג ומשום דאדם מועד לעולם וכמ"ש בסימן שע"ח וכ"ש כאן שנכנס ברשות:
א סָעִיף א וכן כו' ומיהו כו'. כמ"ש בסי' שעח ס"ו:
ב סָעִיף ב הזיק כו'. מח א':
ג סָעִיף ב או לשורו. מתני' מז ב':
ד סָעִיף ב דינו כו'. פלוגתא דר"ט ורבנן בספ"ב וקי"ל כחכמים:
ה סָעִיף ב תם כו'. כמ"ש בסי' תה ס"א:
ו סָעִיף ה אם כו'. גמ' שם טעמא כו' ואף תוס' מודי בזה שהם פ' כתי' דרבא כמ"ש בהג"ה:
ז סָעִיף ה ואם כו'. דקי"ל כשמואל בדיני:
ח סָעִיף ה וי"א כו'. כרבנן דסוגיא כוותייהו ועתוס' מח ב' ד"ה ושמואל כו' וד"ה טעמא כו' כולה כו' ר"ל אבל לרבא לרבי אפי' ברשות חייב דלא כהס"ד לעיל ולכן אוקמה רבא למתני' כרבנן וז"ש תוס' בד"ה הנ"ל ואי כר' אפי' כו' אבל רב אלפס הביא הא דרבא וס"ל דאפי' לר' אלא שרוצה לאוקמי מתני' אף כרבנן וכחד תנא ומ"מ ק' א"כ לוקמיה ברייתא רישא וסיפא כר'. הרא"ש וז"ש בש"ע אם הכניסו כו'. לרי"ף לכ"ע ולתוס' לרבא אליבא דרבנן:
ט סָעִיף ה ודוקא כו'. מ"ז ב' בעיא דלא איפשיטא ולקולא ועתוס' שם ד"ה אז כו' ומדברי הרא"ש והטור והרב מ' כתי' הראשון של תוס' אבל הא"ז והג"א פ' כתי' הב' וכ"פ יש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.