א מִי שֶׁבְּהֶמְתּוֹ רְגִילָה לִכָּנֵס לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ וּמַזִּיקָתוֹ, יָכוֹל בַּעַל הַשָּׂדֶה לְהַתְרוֹת בְּבַעַל הַבְּהֵמָה שֶׁיִּשְׁמֹר בְּהֶמְתּוֹ, וְצָרִיךְ לְשָׁמְרָהּ. וְאִם לֹא שְׁמָרָהּ וְהִזִּיקָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם הֶזֵּקוֹ (כֵּן מוּכָח מִדִּבְרֵי הַתוס' וְהָרֹא"שׁ). וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: גְּדֹר שָׂדְךָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס בּוֹ:
ב הַקַּצָּבִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּהֵמוֹת לִשְׁחֹט בְּיוֹם הַשּׁוּק, אִם הֵם מַזִּיקוֹת אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת הָרַבִּים, מַתְרִים בַּבְּעָלִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁיִּשְׁמְרוּם, וְאִם לֹא שְׁמָרוּם, רַשַּׁאי הַנִּזָּק לְשָׁחֲטָם שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, וְאוֹמְרִים לַבְּעָלִים: בּוֹאוֹ וּמִכְרוּ הַבָּשָׂר שֶׁלָּכֶם:
א סָעִיף א חייב לשלם הזיקו ואינו יכול כו'. ב"י כתב שכך הם דברי הרמב"ם פ"ה מהל' נזקי ממון ועיינתי שם בכל דברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון חפשתי ולא מצאתי דבר מזה ואי משום שכ' הרמב"ם שם שחייב לשלם כשהזיקה הבהמה בשדות אחרות אין ראיה דהא בקרא נמי כתיב ובער בשדה אחר ומוקמינן לה בש"ס כשגדר וחתרה או נפל בלילה וגם מ"ש ב"י שאין בדברי הרא"ש הכרע דבריו תמוהין שהרי הרא"ש מביא במסקנתו דברי רבינו חננאל ודוחה דברי התוס' ע"ש ושפיר כ' הטור שמסקנת הרא"ש כר"ח: ומהרש"ל כתב בפ"ק דב"ק סי' כ"ה דלא נהירא כלל דברי ר"ח דא"כ למה סתם רועים גזלנים ופסולי' לעדות לפי שאינם נזהרים משדות אחרות ואי היה צריך לגדור כל אדם שדהו מסתמא כל השדות גדורים הם וא"כ איך נכנס' בשדות אחרים כי מה שהבהמה חתר' הגדר לא שכיח כו' לכן נ"ל כרב יוסף דהוא רבו של אביי ואין הלכה כתלמיד במקום הרב כו' עכ"ל ודבריו לא נהירין לי דנהי דפטו' כשהזיק מ"מ מסתמא כל השדות אינם גדורים ופוק חזי דאין דרך בני אדם לגדור שדותיהם דא"כ צריך לגדור כל העולם אלא אין חוששין להיזק בהמות דלא שכיח שיזיקו בהמות בשדות אחרות והגע עצמך אף לדברי מהרש"ל דחייב וכי בכל פעם יהיו לו עדות שהזיק' או פעמים שהוא עצמו לא ידע מהיזק הבהמות אלא ודאי אין חוששין לכך וכמ"ש וסתם רועה פסול לעדות משום שרועה במזיד בשדות אחרות. גם בלאו הכי תימה על מהרש"ל איך רוצה להכריע נגד אביי והלא אין בידינו להכריע מה שנחלקו בו חכמי הש"ס והלא בע"כ גם אביי מודה להא דסתם רועים פסולי' אלא ודאי כמ"ש וגם על התוס' קשה כן שכתבו דאין הלכה כאביי משום דתניא אכלה מתוך החנות כו' ומ"ש התוס' דאביי אשתמוטי קמשתמיט דוחק גדול הוא. גם מ"ש מהרש"ל דאין הלכ' כתלמיד במקו' הרב לא נ"ל ואדרבא הא קי"ל דהלכ' כבתראי מאביי ורבא ואילך ואולי כוון למ"ש הנ"י דאביי נגד רב יוסף תלמיד היושב לפני רבו היה באותו מעש' אבל גם זה לא נ"ל ואדרבא משמע מדשתיק ליה רב יוסף אודי ליה ועוד דמשמע דהא דגרסי' בש"ס ואי גדר שן דחייב רחמנא היכא משכחת לה כו' משמע דסתמא דש"ס הוא דקפריך הכי דאי רב יוסף קא' לה הל"ל אמ"ר לי"ה ואי שן כו' וא"כ כיון דסתמא דש"ס קאמר משמע דסתמא דש"ס ס"ל כאביי מדמשני אליבא דאביי כשחתר' או דנפל בלילה ואפי' תימא דרב יוסף קאמר לה מ"מ משמע דקבל שינוי דאביי שחתר' כו' וכן מצאתי בהלכות גדולות דף פ"ז סוף ע"ג שכ' כדברי אביי וכ"כ ראב"ן בב"ק דף פ"ו ריש ע"ב וז"ל מהכא שמעינן דשן דחייב רחמנא בשד' אחר לא מיחייב אלא כשחתר' או דנפל גודא בלילה אבל אי לא גדר ארעי' ונכנסה בהמה ואכל' פטור עכ"ל כיון דהלכות גדולות ורבינו חננאל וראב"ן והרא"ש וטור סוברים דפטור הכי נקטינן דכבר נודע שדברי ה"ג ור"ח דברי קבלה הם מהש"ס ובפרט שהוכחתי שדבריהם עיקר:
א סָעִיף א יכול הבעל השדה להתרו' כו'. אבל לא לשחטם כמ"ש בסעיף שאחר זה ששם מיירי מבהמות של קצבים שעומדי' לשחיטה אלא שהקצבים רוצים להשהות עד יום השוק שיכולין למכור אז הבשר ביוקר וקאמר דמשום הזיקתן מקדימין שחיטתן אם לא ישגיחו הקצבים בההתרא' משא"כ כאן דאיירי בסתם בהמות דאינן עומדין לשחיטה:
ב סָעִיף א ואינו יכול לומר לו גדור כו'. דעל הבעלי' לשמור בהמת' שלא יזיקו ודומה זה לבהמה האוכלת מתוך החנות דחייבי' בעלי' לשלם לבעל החנות היזקתו כמ"ש הטור והמחבר בסי' שצ"א ואינו יכול לומר לו ה"ל לסגור חנותך ע' בטור שם כ' שר"ת והרא"ש חולקין ע"ז וס"ל דאינו דומה לאכל' מתוך החנות ע"ש ובפרישה:
ג סָעִיף ב אפי' בר"ה. ר"ל אף דשם רשות המזיק והניזק שוה וה"ל להניזק לשמור עניינו משור המזיק:
ד סָעִיף ב מתרין בבעלי' ג"פ. לא קאמר שצריכין שיזיקו ג"פ אלא אף שלא הזיקו אלא פעם א' ואחר ההיזק התרו בבעלי' ג"פ הרשות ביד הניזק לשחטם אם לא שמרם ואף אם ישיב בעל הבהמ' אם יהי' למי היזק מבהמתי אשלמנה לא משגיחין ביה דאין אדם רוצה להיות ניזק ולהטפל נפשו בתשלומין וגם ניחא לאדם בשלו והיינו דוקא בבהמת הקצבים דבלה"נ עומדי' לשחיטה ביום השוק וכנ"ל:
א סָעִיף א להתרות. אבל לא לשחיטה ול"ד לסעיף שאח"ז בבהמות קצבים שעומדין לשחיטה אלא שהקצבים רוצין לשהותן עד יום השוק כדי למכור הבשר ביוקר וקאמר דמשום הזיקתן מקדימין שחיטתן אם לא ישגיחו בההתראה משא"כ כאן בסתם בהמות דאינן עומדות לשחיטה. סמ"ע:
ב סָעִיף א גדור. דעל הבעלים לשמור בהמתן שלא יזיקו ודומה זה לבהמה האוכלת מתוך החנות כו' כמ"ש בסי' שצ"א ס"ט וא"י לו' לו ה"ל לסגור חנותך ועיין בטור שכת' שר"ת והרא"ש חולקין ע"ז וס"ל דאינו דומה לאכלה מתוך החנות ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכן הוא דעת הש"ך דאם לא גדר ארעיה ונכנסה בהמה ואכלה פטור דשן דחייב רחמנא בשדה אחר לא מיחייב אלא כשחתרה או דנפל גודא בלילה ע"ש שהאריך בזה ומסיק וכת' ז"ל וכיון דהלכות גדולות ור"ח וראב"ן והרא"ש וטור סוברים דפטור הכי נקטינן דכבר נודע שדברי ה"ג ור"ח דברי קבלה הן מהש"ס ובפרט שהוכחתי שדבריהן עיקר עכ"ל:
ג סָעִיף ב בר"ה. ר"ל אף דשם רשות המזיק והניזק שוה וה"ל להניזק לשמור ענינו משור המזיק. סמ"ע:
ד סָעִיף ב פעמים. ואף שלא הזיקו אלא פעם אחד ואחר ההיזק התרו בבעלים ג"פ הרשות ביד הניזק לשחטן אם לא שמרן ואפי' אם יאמר הקצב שישלם מה שיזיקו בהמותיו לא משגחינן ביה דאין אדם רוצה ליטפל נפשו בתשלומי נזקו וגם ניחא לאדם בשלו. שם:
א סָעִיף ב מתרים בבעלים. ע' בת' חות יאיר סי' קסה במעשה בא' שהיה לו חנות לפני פתח ביתו במיני קטניות וזרעונים והיו תרנגולות של שכינו פורחות תמיד על החנות ואוכלות משם והפריחם כמה פעמים וחזרו ובאו כ"פ והגיד לבעל התרנגולות לשמרם כי אם יבואו יכם וימיתם ולא חש. ופ"א שחזרו ובאו עמד בעל החנות והרג א' מהם המובחרת העומדת לגדל ביצים ואפרוחים. ובאו לדין ופסק שם דבעל החנות חייב לשלם דמי שווי התרנגולת אלא דאם טען שאחר שהתרה בו הוזק ממנו כך וכך נשבע ומנכה לי. ואפילו היתה התרנגולת עומדת לשחיטה מ"מ הא קיי"ל דבעי התראה והיינו בעדים וכ"כ הגהת ש"ע סי' תטז אבל מה שמזהיר הניזק פה אל פה למזיק לא נקרא התראה שהיה יכול לכפור בו או לומר לא חששתי לדבריך ומכ"ש בנ"ד שהיתה עומדת לגדל ביצים דאף אם היה התראה לאו כל כמיניה לשחטה וכמ"ש כמעט כל הפוסקים כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.