א בּוֹר הוּא מֵאֲבוֹת נְזִיקִין, דִּכְתִיב: כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר; שֶׁמֵּאַחַר שֶׁחָפְרוּ נִתְחַיֵּב בִּנְזָקָיו, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה דָּבָר הַמַּזִּיק. וְזֶהוּ מָמוֹנוֹ שֶׁמַּזִּיק בְּמָקוֹם שֶׁעֲשָׂאוֹ, שֶׁאֵינוֹ זָז מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְהָעוֹבֵר עָלָיו נִזָּק. לְפִיכָךְ, כָּל הַדּוֹמֶה לוֹ, שֶׁהוּא מָמוֹנוֹ וּמֻנָּח בִּמְקוֹמוֹ וּמַזִּיק, אֲפִלּוּ שָׁפַךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻחְלַק בָּהֶם אַחֵר, חַיָּב:
ב אֶחָד הַכּוֹרֶה בּוֹר, וְאֶחָד הַפּוֹתֵחַ בּוֹר שֶׁכָּרָהוּ אַחֵר וְכִסָהוּ כָרָאוּי וּבָא זֶה וְגִלָּהוּ, חַיָּב.
ג הַמּוֹצֵא בּוֹר וְכִסָהוּ וְחָזַר וְגִלָּהוּ, בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב, וְזֶה הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. סְתָמוֹ בֶּעָפָר וְחָזַר וְהוֹצִיא אֶת כָּל הֶעָפָר, זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב, שֶׁכֵּיוָן שֶׁסְתָמוֹ בֶּעָפָר נִסְתַּלֵּק מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן.
ד אֶחָד הַחוֹפֵר אוֹ הַלּוֹקֵחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים מִכָּל מָקוֹם. וְכֵן אִם נֶחְפַּר מֵאֵלָיו, אוֹ שֶׁחָפְרוּ בְּהֵמָה וְחַיָּה בִּרְשׁוּתוֹ, הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב לְמַלּאוֹתוֹ אוֹ לְכַסוֹתוֹ וְלֹא עָשָׂה, הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזִיקִין. הַגָּה: וְכֵן אִם כָּרָה אַחֵר בִּרְשׁוּתוֹ וְנוֹדַע לְבַעַל הֶחָצֵר, חַיָּב בַּעַל הֶחָצֵר לְכַסּוֹתוֹ, וְאִם לֹא כִּסָּה הָוֵי כְּאִלּוּ חֲפָרָה בְּעַצְמוֹ; וְהַכּוֹרֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ נִזְקֵי חֲצֵרוֹ (טוּר).
ה שׁוֹרוֹ שֶׁחָפַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת אַחֵר, פָּטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר, וְלֹא שׁוֹר בּוֹר.
ו אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ פָּתַח לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁחָפַר וּפָתַח לִרְשׁוּתוֹ וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִיר בּוֹרוֹ, הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו. אֲבָל אִם הִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וּבוֹרוֹ, אוֹ שֶׁהִפְקִיר בּוֹרוֹ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הֲרֵי זֶה פָטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים, וְזֶה הֶפְקֵר, וּבַתְּחִלָּה בִּרְשׁוּת חָפַר, מִפְּנֵי שֶׁחָפַר בִּרְשׁוּתוֹ.
ז הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְצֹרֶךְ רַבִּים, וּמָסַר לָהֶם כִּסוּיוֹ, אוֹ הוֹדִיעַ לְבֵית דִּין שֶׁרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם יִתְעַסְקוּ בּוֹ לְכַסוֹתוֹ, פָּטוּר. וְהוּא שֶׁחָפַר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לַחְפֹּר.
ח הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לַחְפֹּר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וַחֲפָרוֹ; הַחוֹפֵר חַיָּב וְהַמְשַׁלֵּחַ פָּטוּר.
ט הַבּוֹנֶה סָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, רַשַּׁאי לַחְפֹּר לְצֹרֶךְ הַיְסוֹד, אֲפִלּוּ לְהַרְחִיבוֹ, לְצַד רְשׁוּת הָרַבִּים; וְאִם הֻזְּקוּ בּוֹ פָטוּר, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה בִּרְשׁוּת.
י אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר אוֹ שִׁיחַ אוֹ מְעָרָה אוֹ חָרִיץ. וְלָמָּה נֶאֱמַר: בּוֹר, שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, דְּהַיְנוּ עֹמֶק י' טְפָחִים; אֲבָל אִם הָיָה פָּחוֹת מִי' טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, וּמֵת, פָּטוּר. וְאִם הִזִּיק, בַּעַל הַתַּקָּלָה חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם.
יא הָיָה עֹמֶק הַבּוֹר ט' טְפָחִים, וּמֵהֶם טֶפַח אֶחָד מַיִם, חַיָּב, שֶׁהַטֶּפַח שֶׁל מַיִם חָשׁוּב כְּעֹמֶק ב' טְפָחִים בַּיַּבָּשָׁה.
יב הָיָה עָמֹק שְׁמֹנָה, וּמֵהֶם שְׁנֵי טְפָחִים מַיִם, אוֹ שֶׁהָיָה עָמְקוֹ ז' טְפָחִים וּמֵהֶם ג' טְפָחִים מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וָמֵת, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם, וְאִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שפ"ח סָעִיף א' וְז' דְּיֵשׁ חוֹלְקִין:
יג חָפַר אֶחָד שְׁמֹנָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְחָפַר עוֹד טֶפַח, שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים בִּנְזָקִין, כָּל אֶחָד לְפִי מַה שֶּׁחָפַר.
יד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לְכ', וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לְל', כֻּלָּם חַיָּבִים.
טו חָפַר הָרִאשׁוֹן פָּחוֹת מִי', אֲפִלּוּ טֶפַח, וּבָא אַחֲרוֹן וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, בֵּין שֶׁחָפַר בּוֹ טֶפַח אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ בִּנְיָן עַל שְׂפָתוֹ, זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב אֲפִלּוּ בִּנְזִיקִין (טוּר ס"ח). סָתַם טֶפַח שֶׁהוֹסִיף, אוֹ שֶׁסָתַר טֶפַח שֶׁבָּנָה, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם כְּבָר נִסְתַּלֵּק מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן אוֹ אִם עֲדַיִן לֹא נִסְתַּלֵּק.
טז חָפַר הָרִאשׁוֹן בּוֹר עָמֹק, וּבָא הָאַחֲרוֹן וְהִרְחִיבוֹ, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וָמֵת, אִם מֵחֲמַת הַבְלוֹ מֵת, הָאַחֲרוֹן פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי מִעֵט הַבְלוֹ; וְאִם מֵחֲמַת חֲבָטוֹ מֵת, הָאַחֲרוֹן חַיָּב, שֶׁהֲרֵי הִקְרִיב הֶזֵּק בּוֹר זֶה. וְכֵן אִם נָפַל הַשּׁוֹר מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁהִרְחִיב הָאַחֲרוֹן, חַיָּב, שֶׁהֲרֵי הִקְרִיב הֶזֵּק בּוֹר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מִן הַהֶבֶל. וְאִם מֵהַצַּד שֶׁחָפַר הָרִאשׁוֹן נָפַל, הָרִאשׁוֹן חַיָּב, שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִעֵט הַבְלוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין מֵת בְּהַבְלָא אוֹ בַחֲבָטָהּ, רַק, אִם נָפַל מִצַּד שֶׁהִרְחִיב חַיָּב בְּכָל עִנְיָן, וְאִם נָפַל מִצַּד הַשֵּׁנִי, הָאַחֲרוֹן פָּטוּר בְּכָל עִנְיָן (טוּר ס"ח בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יז בּוֹר שֶׁחִיְּבָה עָלָיו תּוֹרָה, אֲפִלּוּ לֹא מֵתָה הַבְּהֵמָה אֶלָּא מֵהַבְלוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מֵתָה מֵחֲבָטוֹ. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה עֹמֶק הַבּוֹר כְּרָחְבּוֹ, אֵין לוֹ הֶבֶל; וְאִם לֹא נֶחְבְּטָה בּוֹ הַבְּהֵמָה וָמֵתָה, פָּטוּר. הָיָה עָמְקוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ, יֵשׁ לוֹ הֶבֶל, וְאִם מֵתָה בּוֹ הַבְּהֵמָה חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶחְבְּטָה בְּקַרְקָעִיתָהּ.
יח עָשָׂה תֵּל גָּבוֹהַּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנֶחְבְּטָה בּוֹ הַבְּהֵמָה וָמֵתָה, אִם הָיָה גָבוֹהַּ י' טְפָחִים חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִי', פָּטוּר עַל מִיתַת הַבְּהֵמָה, אֲבָל אִם הֻזְּקָה בִּלְבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וַאֲפִלּוּ בְתֵל גָּבוֹהַּ כָּל שֶׁהוּא אוֹ בַּחֲפִירָה כָּל שֶׁהִיא, שֶׁהַנֶּזֶק בְּכָל שֶׁהוּא דָּבָר מָצוּי וְיָדוּעַ, וְאֵין הַמִּיתָה בְּכָל שֶׁהוּא מְצוּיָה, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ אֹנֶס.
יט וְכֵן אֵינוֹ חַיָּב עַל מִיתַת הַבְּהֵמָה בַּבּוֹר אוֹ עַל חֲבָטָתָהּ בַּתֵּל, אֶלָּא אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה קְטַנָּה אוֹ חֵרֶשֶׁת, אוֹ שׁוֹטָה אוֹ סוּמָא, אוֹ שֶׁנָּפְלָה בַּלַּיְלָה, אֲבָל אִם הָיְתָה פִּקַּחַת וְנָפְלָה בַּיּוֹם וָמֵתָה, פָּטוּר, שֶׁזֶּה כְּמוֹ אֹנֶס, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּהֵמָה לִרְאוֹת וְלָסוּר מֵהַמִּכְשׁוֹלוֹת.
כ וְכֵן אִם נָפַל לְתוֹכוֹ אָדָם וָמֵת, אֲפִלּוּ הָיָה סוּמָא אוֹ שֶׁנָּפַל בַּלַּיְלָה, בֵּין שֶׁהָיָה בֶּן חוֹרִין אוֹ עֶבֶד, הֲרֵי זֶה פָּטוּר; וְאִם הֻזָּק בּוֹ הָאָדָם אוֹ הַבְּהֵמָה הַפִּקַּחַת, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִּבְהֵמָה פִקַּחַת פָּטוּר אֲפִלּוּ מִנִּזָּקִין אִם נָפַל שָׁם בַּיּוֹם (טוּר סכ"ב וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק י"ב דְּנִזְקֵי מָמוֹן).
כא נָפְלוּ כֵּלִים בַּבּוֹר וְהֻזְּקוּ אוֹ נִשְׁתַּבְּרוּ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָפַל שָׁמָּה שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר (שְׁמוֹת כא, לג), שׁוֹר וְלֹא אָדָם, חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים; וְלֹא נִתְמַעֵט אָדָם אֶלָּא מִמִּיתָה, אֲבָל אִם הֻזָּק בּוֹ חַיָּב; אֲבָל עַל הַכֵּלִים פָּטוּר, בֵּין אִם נִשְׁבְּרוּ לְגַמְרֵי בֵּין אִם הֻזְּקוּ.
כב כִּסָהוּ כָּרָאוּי, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וָמֵת, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יְכַסֶנּוּ (שְׁמוֹת כא, לג), הָא אִם כִּסָהוּ, פָּטוּר.
כג כִּסָהוּ בְּדָבָר שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי שְׁוָרִים, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי גְּמַלִּים, וְהָלְכוּ עָלָיו גְּמַלִּים וְנִתְרוֹעֵעַ, וְהָלְכוּ עָלָיו שְׁוָרִים וְנָפְלוּ בּוֹ, אִם אֵין הַגְּמַלִּים מְצוּיִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֹנֶס. מִיהוּ, אִם נָפַל בְּתוֹכוֹ גָמָל, אֲפִלּוּ פִּקֵּחַ, חַיָּב, דְּהוֹאִיל וְרָאָהוּ מְכֻסֶּה עָבַר עָלָיו (טוּר ס"ט). וְאִם יָבֹאוּ שָׁם גְּמַלִּים אֲפִלּוּ לִפְרָקִים, חַיָּב.
כד הִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ וְנָפְלוּ בּוֹ שְׁוָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַגְּמַלִּים מְצוּיִים שָׁם תָּמִיד וַהֲרֵי הוּא פּוֹשֵׁעַ לַגְּמַלִּים, הוֹאִיל וּמֵחֲמַת שֶׁהִתְלִיעַ נָפְלוּ בּוֹ הַשְּׁוָרִים, פָּטוּר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ מְחַלְּקִין: דְפָטוּר בִּכְהַאי גַוְנָא, דַּוְקָא שֶׁאִם הָיוּ עוֹבְרִים הַגְּמַלִּים הָיוּ נוֹפְלִים עִם הַכִּסּוּי, דְּאָז לֹא פָשַׁע כְּלָל לְגַבֵּי שְׁוָרִים, דְּאִם יַעַבְרוּ גְמַלִּים יִפֹּל הַכִּיסוּי, וְלֹא יַעַבְרוּ שְׁוָרִים פִּקְחִין כִּי יִרְאוּ שֶׁאֵינוֹ מְכֻסֶּה; אֲבָל אִם הוּא שֶׁאִם יַעַבְרוּ הַגְּמַלִּים לֹא יִפֹּל הַכִּסּוּי רַק יִתְרוֹעֵעַ, וְאִם יַעַבְרוּ אַחַר כָּךְ שְׁוָרִים יִפְּלוּ, חַיָּב אַף בְּהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ, דְּהוֹאִיל וּפָשַׁע לְגַבֵּי שְׁוָרִים חַיָּב אַף בְּהַתְלָעָה (טוּר ס"ט).
כה בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין, וְעָבַר עָלָיו הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָהוּ, הַשֵּׁנִי וְלֹא כִּסָהוּ. הָרִאשׁוֹן חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר דָּלְיוֹ לַשֵׁנִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁנֵיהֶן חַיָּבִין, עַד שֶׁיִּמְסֹר דָּלְיוֹ לַשֵּׁנִי (טוּר ס"י). וּמִשֶּׁמָּסַר דָּלְיוֹ לַשֵּׁנִי לִדְלוֹת מִמֶּנּוּ, נִפְטָר הָרִאשׁוֹן, וְנִתְחַיֵּב הַשֵּׁנִי לְכַסוֹתוֹ:
כו כִּסָהוּ הָרִאשׁוֹן, וּבָא הַשֵּׁנִי וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה וְלֹא כִּסָהוּ, הַשֵּׁנִי חַיָּב. וְעַד אֵימָתַי יִהְיֶה הַשֵּׁנִי חַיָּב לְבַדּוֹ, עַד שֶׁיֵּדַע הָרִאשׁוֹן שֶׁהַבּוֹר מְגֻלֶּה, וּכְדֵי שֶׁיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְיִכְרֹת אֲרָזִים וִיכַסֶנּוּ; וְכָל שֶׁיָּמוּת בּוֹ תּוֹךְ זְמַן זֶה, הֲרֵי הַשֵּׁנִי לְבַדּוֹ חַיָּב בּוֹ, וְכָל שֶׁיָּמוּת בּוֹ אַחַר זְמַן כַּזֶּה, שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶם פָּשְׁעוּ בוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם לַשֵּׁנִי נוֹתְנִין זְמַן עַד שֶׁיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְיִכְרֹת אֲרָזִים, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הוֹדָעָה (טוּר סי"ב בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ).
כז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אֵינוֹ מוֹצֵא לִקְנוֹת אֲרָזִים אֶלָּא בְּיֹקֶר, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיִּמְצָא לִקְנוֹת בְּשָׁוְיָם.
כח כָּל הַנְּזָקִים, אִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּעַצְמוֹ לְסַלְּקוֹ, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים. וְהָנֵי מִלֵּי דְאָנוּס, כְּגוֹן בּוֹר שֶׁכִּסָהוּ כָּרָאוּי וְהִתְלִיעַ, אֲבָל בּוֹר שֶׁהִנִּיחוֹ מְגֻלֶּה, פּוֹשֵׁעַ הוּא וּלְאַלְתַּר חַיָּב בִּנְזָקָיו.
כט הַמְכַסֶה בּוֹרוֹ בְּדָלְיוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּבָא בַּעַל הַדְּלִי וְנָטַל דָּלְיוֹ, בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב.
ל הַמּוֹסֵר בּוֹרוֹ לְשׁוֹמֵר, חַיָּב בִּנְזָקָיו. וְאִם מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְכֻסֶה, הֲרֵי הַבְּעָלִים חַיָּבִים, שֶׁהַבּוֹר עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת וְאֵלּוּ אֵין בָּהֶם דַּעַת:
לא בּוֹר שֶׁכָּרוּי וְעוֹמֵד, וְנִכְנַס בּוֹ אָדָם לְהַרְחִיבוֹ אוֹ לְהַעֲמִיקוֹ, וְעָמַד שׁוֹר עַל שְׂפָתוֹ וְנִבְעַת מִקּוֹל הַכּוֹרֶה, וְנָפַל לְתוֹכוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, חַיָּב בַּעַל הַבּוֹר, אֲפִלּוּ הַשּׁוֹר פִּקֵחַ וּבַיּוֹם; שֶׁהַכּוֹרֶה פָּטוּר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא גְרָמָא, וְכֵיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּלֵּם מִמֶּנּוּ, יִשְׁתַּלֵּם מִבַּעַל הַבּוֹר. אֲבָל אִם נִבְעַת הַשּׁוֹר מִקּוֹל הַכּוֹרֶה וְנָפַל לַאֲחוֹרֵי הַבּוֹר, פָּטוּר.
לב שׁוֹר שֶׁדָּחַף בְּהֵמָה לְתוֹךְ הַבּוֹר וָמֵת, אִם מוּעָד הוּא, בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה וּבַעַל הַשּׁוֹר מֶחֱצָה; וְאִם תָּם הוּא, בַּעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם רְבִיעַ מִגּוּפוֹ וּבַעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם ג' חֲלָקִים מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו; שֶׁבַּעַל הַנְּבֵלָה אוֹמֵר לְבַעַל הַבּוֹר: פְּחַת נְבֵלָה זוֹ יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּפִקַּחַת, כֵּיוָן שֶׁנִּדְחֲפָה, הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁנָּפְלָה בַלַּיְלָה, כָּל שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא מִבַּעַל הַשּׁוֹר אֲנִי מוֹצִיא וְהַשְּׁאָר אַתָּה חַיָּב לְשַׁלְּמוֹ.
לג וְכֵן הַמַּנִּיחַ אֶבֶן עַל פִּי הַבּוֹר וּבָא הַשּׁוֹר וְנִתְקַל בָּהּ וְנָפַל לַבּוֹר וָמֵת, הַמַּנִּיחַ אֶת הָאֶבֶן מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה, וּבַעַל הַבּוֹר מֶחֱצָה.
לד אִם אָדָם וְשׁוֹר דָּחֲפוּ שׁוֹר אַחֵר לְבוֹר; וְהָיָה אָדָם שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, שֶׁאִם הָיָה בְּכַוָּנָה הָיָה בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר; שְׁלָשְׁתָּן חַיָּבִים; אִם הַשּׁוֹר מוּעָד, מְשַׁלְּשִׁים בֵּינֵיהֶם. וְאִם הוּא תָּם, מְשַׁלֵּם הַשְּׁתוּת, וְהַמּוֹתָר יְשַׁלְּמוּ בֵּינֵיהֶם הָאָדָם וּבַעַל הַבּוֹר.
לה אִם דָּחֲפוּ אִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, הָאָדָם לְבַדּוֹ חַיָּב הַכֹּל, וְשׁוֹר וּבוֹר פְּטוּרִים.
לו אִם דָּחֲפוּ בּוֹ אָדָם וְהֻזָּק, שְׁלָשְׁתָּם חַיָּבִים בְּנֶזֶק. וְאָדָם לְבַדּוֹ חַיָּב בִּשְׁאָר (ד') דְּבָרִים. וְאִם דָּחֲפוּ בּוֹ כֵּלִים וְנִשְׁבְּרוּ, אָדָם וּבַעַל הַשּׁוֹר חַיָּבִים, וּבַעַל הַבּוֹר פָּטוּר.
לז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, הוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם שֶׁהִזִּיקוּ וּשְׁנֵיהֶם בְּנֵי חִיּוּבָא, אֶלָּא שֶׁהָאֶחָד בָּרַח אוֹ שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לְשַׁלֵּם, מִשְׁתַּלֵּם מֵהָאַחֵר עַד שִׁעוּר מַה שֶּׁהָיָה הוּא חַיָּב עַל נֶזֶק זֶה אִלּוּ עֲשָׂאוֹ לְבַדּוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין דְּכֵיוָן דַּחֲבֵירוֹ מִדִּינָא בַּר תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ מַה לְּשַׁלֵּם, לָמָּה יִפְרַע זֶה בִּשְׁבִילוֹ. וּלְפִי זֶה, שׁוֹר שֶׁדָּחַף בְּהֵמָה לְבוֹר, הָאִדָּנָא אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא ג' חֲלָקִים; אַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹר פָּטוּר אַף מֵהָרְבִיעַ, שֶׁהֲרֵי אֵין דָּנִין דִּינֵי קְנָסוֹת, אֵין בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ בִּשְׁבִילוֹ.
לח הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל עָלָיו שׁוֹר וַהֲרָגוֹ, בַּעַל הַשּׁוֹר פָּטוּר. וְאִם מֵת הַשּׁוֹר, נוֹטֵל בַּעַל הַשּׁוֹר דְּמֵי שׁוֹרוֹ מִיּוֹרְשֵׁי בַּעַל הַבּוֹר:
א סָעִיף ט ואם הוזקו בו פטור. וביש"ש כתב שהוא טעות וחייב לשלם והש"ס איירי כשכנס החומה לתוך שלו והחפירה הוא בחלק הכניסה ע"ש שהוכיח כן ודלא כמ"ש בסמ"ע ס"ק י"ד וכ"כ הב"ח:
ב סָעִיף יח ואפילו בתל גבוה מלשון זה נראה אפילו התל והחפירה הוא פחות מג' טפחים ומהרש"ל סימן כ"ד כתב דכל פחות מג' טפחים הוא כארעא סמיכתא ופטור דלא מיקרי בור ולדבריו צ"ל דל"ד קאמר המחבר והרמב"ם כל שהוא וכה"ג אשכחן פ' ראשית הגז ומסכת נדה ופרק העור והרוטב וכמה כל שהוא כו' אמנם מדברי המרדכי סוף הבית והעלי' ומדברי הרב לקמן סימן תי"ד ס"ב בהג"ה מוכח לכאורה דאף פחות מג"ט אף דאינם יכולים לעכב מ"מ אם הזיק חייב לשלם ודמי למוציא זבלים שלא בשע' הוצאת זבלים כדי לפנותו לאלתר ודו"ק במרדכי ואם כן צ"ע לדינא:
ג סָעִיף לו חייב בשאר ד' דברים והא דחייב בבושת אף דע"כ איירי שדחפו שלא בכוונה כמ"ש סל"ד צ"ל כמ"ש התוספת כגון שידע אדם בשעת נפילת חבירו והשיב בכונה ומהרש"ל סימן מ"ב פסק דפטור מבשת אא"כ שבתחלה דחפו השור ואח"כ בא האדם להוסיף עליו וע"ש שהאריך ודבריו דחוקים ע"ש:
ד סָעִיף לז וי"ח וכ"כ הג"ה מיי' ומרדכי בשם מהר"ם וכ"פ מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' מ' ע"ש במהרש"ל ובתוספת פ' כיצד הרגל ועיין בהגהות מיי' דיש ליישב דגם דברי מהר"ם הראשונים אינם סותרים זה (והב"י וב"ח ומהרש"ל לא הבינו כן) ועיין בסוף ספר שארית יוסף שכתב בכאן דברים שאינם מוכרחים:
א סָעִיף א ומונח במקומו ומזיק כו'. ל' הטור אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא שפך מים כו' ועפ"ר:
ב סָעִיף ב ואחד הפותח בור דכתיב בפרשת משפטים גבי אהדדי כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כו' ומדכתיב ולא יכסנו ש"מ דבהכיסוי הוא פטור ומינה נלמד דמ"ש כי יפתח איש בור בעל הבור ישלם דהפותח הכיסוי נקרא בעל הבור ומחייב בתשלומי הניזקין שיפלו בה:
ג סָעִיף ג בעל הבור חייב. עפ"ר שכתבתי בשם המ"מ דאפי' ראה הראשון דכיסהו שני ולא ראה שחזר וגילהו אפ"ה הראשון חייב דלא ה"ל לסמוך אהכיסוי של זה שאין לו חלק בבור משא"כ בבור של שני שותפין כדלקמן בסימן זה:
ד סָעִיף ג נסתלק מעשה הראשון. פי' כאלו לא חפרו מעולם והשני חפרו מחדש:
ה סָעִיף ד או שחפרו בהמה וחיה כו'. פי' אע"ג דכתיב כי יכרה איש בור וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ה"מ בחופר בר"ה דהקרקע אינו שלו וכיון דהוא לא חפר אין עליו למלאות קרקע שאינו שלו משא"כ בחפר' בהמתו בחצירו דלא גרע מנחפר בור שם מאליו דמוזהר עכ"פ שלא יוזק אדם ממונו דהיינו חצירו שהוא קרקע שלו שיש בו בור והיינו דוקא אם הפקיר חצירו שסביב הבור ולא הפקיר באותו פעם גם מקום הבור דאל"כ אלא דלא הפקיר כלל יכול לומר מה לאחרים לילך בחצרי דאתחייב בשמירתן וה"ל דומיא דהיזק רגל בחצר הניזק דפטור כמ"ש בסי' ש"ץ ושצ"א ואם הפקיר אח"כ הבור וחצירו שסביבו בפעם אחת ג"כ לא נתחייב על היזק הבור כיון דבשעת הכריה הי' הכל שלו ושוב לא עשה מעשה בחפיר' דיתחייב עליו משא"כ כשחפר תחילה בחצירו ואחר כך הפקיר מקום שסביב לבור ונותן רשות לכל לקרב נפשם סמוך לבור דהוה ליה כפותח בור לר"ה דמחויב לשמור בורו מהזיקתן וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסעיף ו' ומשם נלמד ג"כ זה שכתבתי דמיירי שהפקיר רשותו לחוד ולא שניהן יחד ואחר שהפקיר רשותו לחוד אף שאח"כ ג"כ הפקיר בורו חייב על נזקי' דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר עליו החיוב לסלק התקל' וע"ל בטור ובדברי המחבר ר"ס שצ"ח ובפרישה מ"ש עוד מזה:
ו סָעִיף ד ה"ז חייב בניזקין מדלא כתבו בדין זה ג"כ השיעור בכדי שידע וישכור פועלים ויכרתו ארזים כמ"ש לקמן בסכ"ו נראה דזה דומה לחופר בור והניחו מגולה דכתב הטור והמחבר לקמן בסכ"ח דמחשב פשיעה ולאלתר חייב בניזקין והוא הדין בור שחפרו השור בחצירו כיון דעליו מוטל לטרוח ולכסותו:
ז סָעִיף ו ופתחו לר"ה. ל' הטור שפתחו ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה עכ"ל וה"ט דכל ד"ט סמוך לר"ה דחקי ביה רבים אבל בפתחו לרשות חבירו בעינן שיסמכו לרשות חבירו ומ"ה לא כתב הטור ד"ט כ"א בסמוך לר"ה ועפ"ר:
ח סָעִיף ו או פתחו לרשות חבירו כו'. ז"ל הטור ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל החצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה כיון דהוא חייב בניזקי הבעל החצר הי' לו לבעל החצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מלאוהו כמאן דכרייה איהו דמי עכ"ל ואף ע"פ שהבור אינו ברשות בעל החצר הניזק אלא ברשות החצר המזיק רק שפתוח לרשות הניזק מ"מ כיון שעומדת סמוך לחצר הניזק ממש וכמ"ש ה"ל כאלו עומדת בחצר הניזק ועליו לסתמו להרחיק ממנו נזקו ויקבל שכר טרחתו מהכורה:
ט סָעִיף ו או שהפקיר בורו שברשותו כו'. הוא מטעם שכתבתי כיון דלא הי' להניזק רשות ליכנס ולהקריב להבור אין בעל הבור חייב בשמירתו:
י סָעִיף ז לצורך רבים כו'. בטור בשם הרמ"ה כתב דאי חפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסרי' לרבים דלא נפטר החופר עד דטמים ליה וכתב עליו הטור ז"ל ואינו נראה כיון דמסרו עתה לרבים והן צריכים לו מאי נ"מ שחפרו מתחלה לצרכו עכ"ל:
יא סָעִיף ז והוא שחפר במקום שיש לו רשות לחפור כן כתב ג"כ הטור בשם הרמ"ה ז"ל והני מילי שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור כו' ור"ל דאפילו בר"ה אינו מותר לחפור לצורך רבים אלא כשכורה במקום שאינו מעבר לרבים וכדומה לו שמזיק לרבים וק"ל:
יב סָעִיף ח והמשלח פטור. משום דאין שליח לדבר עבירה וע"ל בר"ס קפ"ב:
יג סָעִיף ט אפי' להרחיבו לצד ר"ה נראה דר"ל ל"מ דמותר לעשות ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה אף דבלא לצורך בנין הוה אסור וכמ"ש בסמוך בס"ו אלא אפי' לחפור עד סוף גבול והיינו שהרחיב קצה הבור עד שהיה עומדת פתוח' בצד ר"ה ממש מותר:
יד סָעִיף ט ואם הוזקו בו פטור כו'. ול"ד למש"ר לקמן בסי' תי"ד בהוצאת זבלים בר"ה או בהנחת קוריו ועציו לצורך בנין בס"ס תי"ז דג"כ עשאו ברשות ואפ"ה אם מקלקלין ומזיקין שם דחייב דשאני התם דעושה בר"ה עצמו משא"כ כאן דהבור עומד ברשותו וגם הוא לשעה ומיד אחר החפירה יחזור לסותמו באבני הבנין שיניח ביסוד חומתו ומה"ט אינו דומה לעושה תנור בביתו והרחיקו כשיעור מהעלי' ואפ"ה אם הודלק העליה דחייב על העלייה כמ"ש הטור והמחבר בר"ס קנ"ה דשם הוא עושה כן תדיר משא"כ זה שעושה לפי שעה וכ"כ הרי"ף כתבתיהו בדרישה ע"ש מ"ש עוד מזה:
טו סָעִיף י בור או שיח כו'. במתני' קתני ג"כ ונעיצין ול"מ בכולן קאמר ל"מ בור דהוא קטן ועגול ובהפשיטא דחייב דיש בה הבל אלא אפילו שיח שהוא ארוך ואפי' מערה שהיא מרובעת ואפילו חריצין שאין מקורין ואפי' נעיצין שהן רויחי מעילאי טפי מתתאי דלית בה הבל אלא דבר מועט קמ"ל דאפ"ה חייב ושם במשנה סיים וקתני ז"ל אף כל הדומה לבור ומפרשו שמואל דבא לרבות בהאי כל כגון שעשה תל גבוה י' טפחים וכתבתי בפרי' דאליבי' (דאלו לרב מיושב בע"א וכתבתי בדרישה ע"ש) ה"ק המשנה ל"מ הני דאית בהו הבלא וחבטה אלא אפי' דבר דלית בהו הבל כלל כגון עשה תל ונכשל בה או נפל מעליו ג"כ חייב:
טז סָעִיף י ולמה נאמר בור. פי' למה כתבה התורה כי יכרה איש בור לחייב עליו כיון דאפי' אהני ג"כ חייב ומשני דנקט בור דהוא ידוע בשיעור עמיקתו וכאלו אמר דנקט בור לרבותא לענין פטור דאפי' בור אם אינו עמוק י"ט ונפל שמה שור או חמור ומת פטור דה"ל מיתה אונס דאין דרך הבהמה למות בנפיל' בפחות מי"ט ק"ו לשיח ומערה כשאינן גבוהין י"ט:
יז סָעִיף יא שהטפח של מים חשוב כו'. פי' נחשב לענין הבל שיש הבל במים יותר מבאויר:
יח סָעִיף יב ומהם שני טפחים מים כו'. איבעיא הוא בגמרא דלא איפשטא אי גם בכה"ג יחשב כל טפח מים לשני טפחים אויר ומ"ה אם אינן אלא ז' עם המים דהיינו ג' טפחים עמקות המים וע"ג המים עוד ד' טפחים אויר אי ג"כ הוה לענין הבל כעומק עשרה טפחים דג"ט של מים יחשבו כששה של אויר והרי עשרה טפחים ביחד או לא ובכזה אמרי' המע"ה ועפ"ר שם כתבתי שיש גירסאות בזה ושהטור כתב הגירסא שבעומק ח' ומהן ב"ט של מים פשיטא להגמ' דנחשב כשתים שהן ארבע וחייב והאיבעיא היא דוקא בבור של ז' ומהן ג"ט של מים או בשל ט' ומהן טפח א' של מים (דקמבעיא ליה אי נחשב טפח א' של מים להבל) ע"ש:
יט סָעִיף יב די"ח. פי' חולקין וס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא:
כ סָעִיף יג שניהן חייבין בניזקין. דקדק וכתב בניזקין לאפוקי נפלה שם בהמה ומתה דפטור כל שאינו עמוק עשרה וכנ"ל:
כא סָעִיף יד כולם חייבים פי' אפילו לענין אם נפלה שם בהמה ומתה כיון דיש במעשה דכל אחד כדי להמית וכח דכולם מעורבים בו.
כב סָעִיף טו האחרון חייב אפילו בניזקין דכיון דבור זה נקרא ע"ש האחרון לחוד לענין תשלומין כשנפל שם ומת נקרא ג"כבורולחוד לענין ניזקין:
כג סָעִיף טו הרי זה טפח כו' איבעיא דלא איפשיטא הוא שם בגמרא אם מחויב תו האחרון בתשלומי ניזקין שיזיק בהבור שאינו עמוק עשרה מי אמרינן כיון דבשע' שהוסיף טפח היה הוא בעל הבור לחוד לחייב עליה וכמ"ש מאותה שעה נסתלק מעשה הראשון גם לענין זה דאף שלאחר שחזר והסיר התוספות נקרא הבור על שמו או נימא דחזר הדבר לקדמותו מיד שהסיר מה שהוסיף וחייב הראשון ולא השני וכיון דלא איפשטא דינא הוי דהמע"ה להמחבר ולהחולקין לא מהני ת"ה וכמ"ש בס"ב.
כד סָעִיף טז אם מחמת הבלו מת האחרון פטור. נראה דר"ל שנפל לבור דרך פיה למטה ומתה וניכר הדבר להרואים שמתה מחמת הבל ולא מחמת חבטה ואם מחמת חבטה היינו שנפלה לבור על גבה וניכר להרואים שלא מתה אלא מחמת החבט' ומיירי בבבא זו כשנפל מצד שלא הרחיב וכדמסיק ואפ"ה מסיק דחייב כשמת בחבטה שהרי הקריב היזק בור זה כו' ור"ל דכיון דהיא גרם היזק לענין חבט' אם נפל מצד שהרחיב מקרי בעל הבור לענין חבט' אף כשיפול מיד השניי' ועפ"ר:
כה סָעִיף טז וכן אם נפל השור כו'. אפילו מתה מחמת הבלו חייב וה"ט דכיון שהוא פושע לענין שור זה עצמו דהי' ראוי למות מחמת חבטה שקירב מיתתו לענין חבטה תלינן נמי בו מיתה מהבל אף ע"פ שמיעט הוא מהבל וכמ"ש הרא"ש והטור והמחבר דומה לזה סמוך לענין אם פשע בשור לענין גמלים אלא שאינו דומה ממש כיון דכאן נראה לעינים דמיעט ההבל ומ"ה השיג הטור אדברי הרמב"ם בזה:
כו סָעִיף טז ואם מהצד שחפר הא' כו'. פי' אף כשמת מההבל וכבר כתב המחבר בריש סעיף זה דבכה"ג האחרון פטור וכאן קמ"ל דהראשון חייב ולא אמרי' דנסתלק מעשה הראשון כשהרחיב זה הבור:
כז סָעִיף יז אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו ואצ"ל אם מתה מחבטה כ"כ ג"כ הרמב"ם והל' אינו מדוקדק ע"פ פלוגתת רב ושמואל דרב ס"ל דלא מחייב משום בור אא"כ מתה מהבל הבור ולא מהחבט' כיון דהוא קרקע עולם (אם לא שהבור ברשותו וסמך לר"ה דאז קרקעית הבור דידי' הוא) ולשמואל חייב נמי אם מתה בחבט' וקי"ל כוותי' והנה לרב לא א"ש דהא ס"ל דפטור אם מתה בחבט' ולשמואל הל"ל איפכא אפי' מתה בחבט' ואצ"ל בהבלא וצ"ל דלסברת שמואל מאחר דחייבי התור' אחבט' אף שהיא קרקע עולם תו יש סברא לחייבו יותר ע"י חבט' דיש בו מעש' טפי ממת' ע"י הבל הבור דאין בו אלא כעין גרמא:
כח סָעִיף יז לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו כו'. פטור הטעם דמתה באונס שלא כדרך מיתת הבהמות והרי לא היה כאן לא חבט' ולא הבל והאי לפיכך דכתב נמשך למ"ש בבבא שניי' וה"ק כיון דחייב על הבלא בלא חבט' לפיכך אם היה עומקו יותר כו' חייב.
כט סָעִיף יז ואם לא נחבט' בו הבהמה כו'. בטור מפורש כגון שהי' בתוכו ספוגין שהן רכים ואינ' ניזקה מחבטת' עליהן:
ל סָעִיף יח עשה תל גבוה בר"ה ונחבטה בו הבהמה כו' קמ"ל בזה דאע"ג דאין כאן הבל אפ"ה חייב כיון דמתה מחמת חבט' וק"ק דלענין אם נחבט' בתל עצמו א"צ גבוהי' דהא אפי' נתקל הבהמ' בקרקע עולם והוזק' באבן ומת' חייב כמ"ש הטור והמחבר בסי' שאחר זה גם ה"ל לכתוב רבותא כאן דאפי' לא נחבט בתל אלא בקרקע עולם וכן בסעיף שאחר זה דכתב ז"ל וכן אינו חייב כו' עד או על חבטת' בתל ובטור כתב ז"ל דאם עשה תל בר"ה גבוה י' ועלה עליו שור ונפלה לארץ ומתה חייב וזה א"ש דתל דומה לבור דאם נפל מלמעל' למט' בעינן גבוה י' כיון דהוזק' לבסוף בקרקע עולם:
לא סָעִיף יט וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או כו'. כצ"ל וכתב בבור ל' מיתה ור"ל בין שמת' בחבט' בין בהבל משא"כ בתל שאין שם הבל כ' בו ל' חבט':
לב סָעִיף כ וכן אם נפל לתוכה אדם ומת כו'. דכתיב ונפל שמה שור או חמור. ושור וחמור ל"ד הוא דהא ילפי' שור שור משבת דעל כל בהמה חייב וא"כ למה נכתב שור וחמור ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ומיעוט דשור ולא אדם היינו דוקא אם נפל שם האדם ומת דקרא זה במית' איירי כדכתיב בו והמת יהי' לו אבל אם נפל שם אדם והוזק לא נתמעט מתשלומי הזיקו אבל כלים דאיתמעטו אתמעטו ואפי' בשבירתן דהא שבירתן זהו מיתתן וכ"כ המחבר בסעיף שאחר זה:
לג סָעִיף כ וי"א דבבהמה פקחת פטור כו' דבהמ' עיני' למט' ודרכ' להתבונן בדרכי' ולהשמר מנזקי' משא"כ אדם שהולך ועינו משוטטו' למעל' ולהלן מדרך הלוכו וכמ"ש בסימן תי"ב ס"ג בדברי המחבר גם בטו' ע"ש:
לד סָעִיף כא נפלו כלים לבור כו'. ל' הטור ואפי' נפל שם השור עם הכלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים:
לה סָעִיף כב הא אם כסהו פטור. קמ"ל דל"ת דעליו לסתמו בעפר באופן שלא יוכל להגיע ממנ' היזק:
לו סָעִיף כג מיהו אם נפל בתוכו גמל כו'. פי' אע"ג דגמלים אינם שכיחי' כלל מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתי' שמא יבא אבל אם נפל שמה שור כולי האי לא ה"ל לאסוקי אדעתי' כשאין גמלים שכיחים שיבא גמל ויארעוהו ואח"כ יבא שור ויפול בו:
לז סָעִיף כד והרי הוא פושע לגמלי'. פי' דאם עברו שם גמלים היו נופלים שם השוורי' והגמלי' שכיחי' וה"ל פושע מתחלתו שמא יעברו שם גמלים מ"מ הואיל ולא עברו גמלים ולא נפלו לבור אלא מכח שהתליע הכיסוי ה"ל אונס שלא בא מחמת הפשיע' ופטו' וע"ז כ' מור"ם דיש מחלקין וס"ל דחיי' בזה:
לח סָעִיף כד חייב אף בהתליע מתוכו הטור כתב מילתא בטעמא יותר והוא כיון דפשע לענין השור זה עצמו דהרי זה השור שנפל כאן מחמת התלעה ג"כ הי' נופל שם אם הי' שעברו שם גמלים וקלקלו הכיסוי (משא"כ כשנפל בבור שור פקח דאף שפשע לענין נפיל' שור חרש או סומא מ"מ לענין שור פקח שנפל שם לא הי' בו צד פשיע') כיון דפשע מתחל' בשור זה עצמו אף שבסופו הי' האונס מחמת התלעה ונראה דאינו מחמת הפשיע' מ"מ כל שפשע מתחלה באותו דבר עצמו כל מאי דאפשר לתלות בו תלינן אף בחשש רחוק (ובפרט התלעה שהוא ג"כ דבר שאינו שכיח וכ"ד שא"ש הוא על המיעוט) ותלינן לומר שאם הי' מכסהו בכיסוי חזק שראוי לעמוד לפני הגמלים לא הי' נתלע ועפ"ר מ"ש עוד מזה יותר כאן וגם לעיל ר"ס שצ"ו:
לט סָעִיף כה וי"א דשניהן חייבין הא דכתב מור"ם בל' י"א משום שנ"ל מוכח דהראשון חייב דכ' הרמב"ם והמחבר ר"ל דחייב הראשון לבדו דאם לא כן אלא תאמר מ"ש חייב הראשון ר"ל אף הראשון וכמו שפי' הרא"ש לדברי הרי"ף א"כ מ"ש אחר זה עד שימסר דליו לשני ע"כ ר"ל דכוונתו דאז נתחייב השני לבדו ותו לא הוה צ"ל ז"ל ומי שמסר דליו להשני כו' נתחייב השני לכסותו וק"ל ומה"ט כתב הטור ג"כ אל' הרמב"ם שהוא כל' המחבר ול"נ כו' ע"ש וכמ"ש בדרישה ולא כב"י שתמה על הטור עבור זה:
מ סָעִיף כה ומשמסר דליו להשני לדלות. משמע דמפרש דליו מלשון דלי וכן פי' ר"ח אבל רש"י והטור פירשו דליו כיסוי הבור ע"ש:
מא סָעִיף כו עד שידע הראשון דקדק וכ' עד שידע דהיינו שהודיעו ממש ולא די בכדי זמן שיכול להוודע דדילמא לא נודע לו ואח"כ כ' וכדי שישכור פועלים כו' דאחר שנודע לו והי' לו שהות זמן לשכור פועלים ולא שכרם מאז גם הוא יש לו חלק בתשלומי נזקין ועפ"ר:
מב סָעִיף כו אלא שאינו צריך הודעה דהא מיירי שכבר ידע דהא מתחל' כ' ובא השני ומצאוהו מגול':
מג סָעִיף כז צריך להמתין לו כו'. ע"ש בטור ובפריש' שם כתבתי הוכחתם:
מד סָעִיף כט בעל הבור חייב. בטור מסיים בזה וכתב ז"ל ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו ע' ד"מ שכתבתי ליישב דל"ת מזה למ"ש הרא"ש דחייב הנוטל (והביאו מור"ם בהג"ה לעיל סימן שפ"ג ס"ד) דשאני התם בתשובה דהסומך חביתו בר"ה באבן של חבירו ובא חבירו ונטל אבנו דנשבר החביו' מיד וה"ל כהזיקו בידים משא"כ כאן בגיל' הבור דאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כשיפול שם בהמת חבירו וגם לא ברי כ"כ היזקו:
מה סָעִיף ל שהבור עשוי להתגלות. ע"ל בסי' שצ"ו ס"ו בדין המוסר שורו ביד חש"ו דכתב דאפי' היה קשור בהחבל מחשב פשיעת בעלים משום שדרך השור להתיר הקשר ופירש התו' דר"ל דחש"ו בעצמן יתירוהו נראה דה"ה כאן י"ל כיון דלאו בני דעה נינהו חיישינן שיגלו להבור העשויה להתגלות בקל כי בגמ' אתאמרו הני שני דינים יחד ע"ש שכתבתי שם לשון הגמרא:
מו סָעִיף לא בין לפניו בין לאחריו. פירוש דאם נפל השור דרך פניו מסתמא מת בהבל ואם מת בבור דרך אחוריו אז מסתמא לא מת מכח הבל אלא מחמת חבטה וכנ"ל וכבר נתבאר דקי"ל דחייב בעל הבור בין מת בחבט' בין בהבל ועיין ברמב"ם שכתב דאם נפלה מאחריה לבור פטור אבל הראב"ד וגם המ"מ תמהו שם על דבריו ע"ש:
מז סָעִיף לא אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונפל לאחורי הבור. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ובטור כתב אבל נבעת מקול הכור' ונתקל בבור ונפל כו' והטעם דפטור כיון דקרקע עולם הזיקתו והוא דומה לנתקל באבן וניזק בקרקע דפטור כמ"ש הטור והמחבר בסי' תי"א ס"א:
מח סָעִיף לב פחת נביל' זו יש לי אצלך. שהרי בבורך מצאתי הזיקי:
מט סָעִיף לב אע"פ שהיא גדולה ופקחת כו' בטור כתב האי אע"פ ברישא וז"ל שור שדחף בהמה לבור אע"פ שהוא ביום ופקחת כו' וא"ש טפי ונוסחת המחבר והרמב"ם צ"ל דהניזק מדבר כן עם בעל השור דפחת נבילתו היא אצלו לחוד אע"פ כו' ומ"ה כל שאני יכול להוציא כו':
נ סָעִיף לב כיון שנדחפה כו'. דהיה לבעל הבור לאסוקי אדעתי' שמא ידחפנו אותו שור שם ויגרם בורו היזק לבעל השור:
נא סָעִיף לב והשאר אתה חייב לשלמו. היינו דין דאמר רבי נתן בגמ' כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:
נב סָעִיף לד שאם היה בכונה כו' הוא מטע' שכתבו התו' ז"ל דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש מי מחייב בעל האש:
נג סָעִיף לד משלם השתות. דכיון שיש שנים עמו אין מגיע אלא שליש לנזק שלם והשתא דהוא תם אם עשה היזק לחוד לא היה משלם אלא חצי נזק חצי' מחלק שלו הוא שתות:
נד סָעִיף לה ושור ובור פטורים. פי' בעל השור ובעל הבור פטורים השור מדכתיב וכי ינצו אנשים ולא שוורים ובור דרשינן שור ולא אדם וכנ"ל וכיון דליכא לאשתלומי מהני משתלם מאדם כולה:
נה סָעִיף לו חייב בשאר ד' דברי'. דאיש בעמיתו כתיב:
נו סָעִיף לו ובעל הבור פטור דחמור כתיב ולא כלים וכנ"ל
נז סָעִיף לז עד שיעור מה שהי' הוא חייב כו'. בטור מבואר זה יותר ז"ל ודוקא עד שיעור מה שהי' חייב ביה אהאי נזקא היכא דהו' עביד ליה איהו לבדו אבל טפי לא עכ"ל ולכאורה הי' נראה לפרש דר"ל משום דלפעמים נחבל וניזק יותר מדחיפת שנים מבדחיפת א' ובא לומר דבכה"ג אין האחד צריך לשלם כל הנזק הנעשה ע"י שניהן כיון דאין הא' יכול להזיקו כ"כ אבל ק' דה"ט שייך גם בדחפו כלים לבור ונשברו דאי לאו בור לא היו נשברים הכלים מדחיפת האדם ואפ"ה קאמר לפני זה דצריך האדם לשלם כל נזק. הכלים ☜לכן נר' דלא אתי לאפוקי אלא כגון אדם ושור שדחפו אדם והזיקוהו שנתבא' לפני זה שבדמי היזקו המה משותפי' ובשאר ד' דברי' האדם צריך לשלמן לבדו ולמדונו כאן דאם ברח האדם אזי על בעל השור חיוב לשלם כל דמי נזקו כאלו הזיקו לבדו אבל שאר ד' דברים א"צ לשלם עבור האדם שברח ואע"ג דבעל השור עומד בחיוב התשלומין בעד האדם לא אמרינן דעומד במקומו בכולו משום דאף אם הי' מזיקו השור לבדו לא הי' חייב לשלם ודוק:
נח סָעִיף לח בעל השור פטור. דאיהו גרם ההפסד לנפשו בחפירתו:
נט סָעִיף לח מיורשי בעל הבור. רצה לומר ל"מ דאם הוא חי דצריך לשלם השור אלא אפילו מת הכורה צריכי' בניו היורשים לשלם לבעל השור הזיקו ואע"פ דמלוה על פה של ראובן אינן נפרעין מיורשיו אחרי מותו שאני הכא כיון דאביהן עכשיו מת בשעה שנפל שם השור בודאי לא פרע להן עדיין דמי השור ועפ"ר:
א סָעִיף כ בין שהי' בן חורין או עבד. משום דכתי' ונפל שמה שור או חמור ודרשינן מיניה שור ולא אדם ובתוס' פ"ק לעיל דאצטריך לעבד וכותי הקנוי לישראל דהא שרי בהנאה. וע"ש תוס' ד"ת שהקשו למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מעליו ולא על שאר נזקין וי"ל דאצטריך שור ולא אדם לפטור עבד או כותי הקנוי ע"ש. ונראה דהא דכתבו לפטור עבד או כותי עיקר תירוץ הוא לכותי דאי לעבד ודאי דין ישראל ממש יש לו ומעליו ולא על שאר נזקין כי היכא דמיעט ישראל ה"נ עבד ותדע דהא גבי אש תני שם בברייתא דפטור משלשים של עבד וכתבו שם תוס' דאש ובור פטירי מעליו ולא על שאר נזקין ע"ש ומשום דכופר בבן חורין ושלשים של עבד חד דינא אית להו וכל מקום דפטור בבן חורין פטור בעבד דהא באש לא כתיב מיעוטא אחריני ומעליו ולא על שאר נזקין ילפי' לה וא"כ נ"ל דעיקר תירוצם לכותי הקנוי וכן מ"ש התוס' דהאי שרי בהנאה נראה נמי דעיקר כוונתם לכותי הקנוי דאלו עבד כיון דחייב במצות כאשה ה"ל דין ישראל וכך מבואר מדברי הראב"ד פ"ח מערכין במ"ש הרמב"ם האומר ראש עבד זה עלי וכתב עלה הראב"ד ז"ל מה ישוה ראש אדם כאשר יסור ראשו ואפילו לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנא' הוא ובכסף משנה כתב דהרמב"ם מיירי בעבד שלא קיבל עליו מצות דאינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים עכ"ל ומבואר דכל שקיבל עליו מצות אסור בהנאה וא"כ אפשר דתוספות מיירי נמי בעבד שלא קיבל עליו מצות. ואיכא למידק לפי מה דאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ה) הלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשום בן חורין קנה לעצמו בן חורין מ"ט כותי גופיה לא קני מה דקני הוא דמקני וכיון דקדם וטבל לשום בן חורין אפקעיה לשעבודא כדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כו' אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן הכותי אבל כותי גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה למאי אי מעשה ידיו אטו כותי לא קני לישראל למעשה ידיו אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונים אפי' גופיה פריך רב אחאי אימא בכספא וטבילה קשיא ועיין בלחם משנה פ"ח ופ"ט מעבדים לשטת הרמב"ם דס"ל כרב אחאי דלא קני אלא בכספא וטבילה ע"ש: ולפי"ז הדרא קושיות תוס' לדוכתיה למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו או מעליו ולא על שאר נזקין ואי לעבד וכותי הא כיון דלא קני לגופי' ואינו אלא שעבוד ומזיק שעבוד אינו אלא משום דד"ג ולדעת הפוסקים דגרמי מדרבנן למה לי קרא ואי לעבד ממ"נ אם קיבל עליו מצות א"כ ישראל גמור הוא ואסור בהנאה ואם לא קיבל עליו מצות עדיין לא קנה גופיה דהא לא קני גופיה אלא בכספא וטבילה וכל שלא טבל אכתי אינו אלא מזיק שעבודו דלית ליה אלא שעבוד למעשה ידיו דמה"ט אפקיה לשעבודיה ואפי' לשטת הפוסקים דגרמי דאוריי' תיקשי לפמ"ש הרא"ה הובא בנ"י דאינו חייב אלא בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו וכן פסק הרמ"א בסי' שפ"ו ע"ש וליכא למימר דמזיק שעבודו יותר חייב מדיני דגרמי דלכל הפוסקים מזיק שעבודו אינו אלא בתורת גרמי ולמ"ד גרמי דרבנן גם מזיק שעבודו מדרבנן וכן משמע מדברי הנ"י פרק החולץ שכתב בשם רבוותא דעבד שקדם וטבל לשום בן חורין דצריך לכתוב שטר על שמיה על דמיו משום מזיק שעבודו של חבירו וכן אם הבית דין ידעו מזה וטבלוהו לשום ב"ח דחייבו לשלם מדיני דגרמי מרבו של הריטב"א עכ"ל ומבואר דמזיק שעבודו הוי ממש דיני דגרמי אמנם לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי דגם בנזקי ממון חייב משום דדאין ד"ג וגם ס"ל דד"ג דאורייתא ניחא דצריך קרא למעוטי עבד וכותי אע"ג דאין גופו קנוי ואין לו בהם אלא שעבוד דמזיק שעבודו חייב מן התורה. ובזה ניחא ליישב קושיות תוס' פרק הפרה דף נ"ד שם ולר' יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה אלא אמר רבא חמור דבור לר' יודא קשיא וכתבו תוספות הקשה הר"ר משה מפונטזייא אימא חמור אתי למעט שטרות וע"ש בתוספות שכתבו לפי שטתם דגרמי אינו אלא מדרבנן ולפי מה שכתבתי ניחא דכיון דשור דממעט ביה אדם לא צריך קרא למעט אלא עבד וכותי וכיון דאין גופן קנוי ואין לו בהם אלא שעבוד למעשה ידיו ע"כ צ"ל דאפילו דבר שאין גופו ממון חייב בבור דאי נימא דפטור א"כ שור ולא אדם לא צריך למעט כיון דאין גופו קנוי וא"כ תו לא מצי למימר חמור למעוטי שטרות דאי נימא דמיעט גרמי בנזקי בור א"כ שור ולא אדם לא צריך קרא דאין גופן ממון אלא שעבוד ודו"ק. ועיין פ"ק דקידושין גבי ויצאה חנם אלו ימי נערות ואין כסף אלו ימי בגרות ע"ש דף ה' וקאמר רבא חמור דבור לר' יודא קשיא ולכאורה תיקשי מה קמ"ל בהא הא כבר הקשה חמור דבור למעוטי מאי. ונראה דאפשר לומ' חמור אתי למעט שטרות ויהיה גרמי פטור בנזקי בור ואי קשיא שור ולא אדם למה לי וכמ"ש נימא דשור קשיא לר' יודא ולזה קאמר רבא דשור קאי במיעוטא דידה למעט אדם וגרמי חייב בנזקי בור וחמור דבור לר' יודא קשיא ובש"ע י"ד סי' שמ"ט כתב דמת בין כותי ובין ישראל אסור בהנאה הוא עפ"י מ"ש בדק הבית שם בשם הרשב"א בתשובה סי' שס"א דהשיב דאי אמרינן מת נכרי לא מיתסר בהנאה א"כ יין נסך דאסור בהנאה מנלן דאי משום דאתקש לזבח וזבח למת ההיא מת גופיה מנלן דמתי ישראל קאמר עכ"ל. וקשה בהא דתניא אמר רבי יודה בן בתירה מנין לתקרובת ע"ז שהיא מטמאה באהל שנא' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל כו' והאי מת מנלן דמתי ישראל קאמר וקברי עכו"ם אין מטמאין באהל ומיהו כיון דפליגי תנאי בזה רבי שמעון בן יוחאי ורבנן איכא למימר דסבירא ליה לר' יודא ב"ב דקברי עכו"ם נמי מטמאין באהל. וניחא בזה ליישב קושית תוס' פרק קמא דחולין דף י"ג ע"ש שהוכיחו דאפי' לרבנן דריב"ב נמי ס"ל היקשא דזבחי מתים לענין איסור הנאה וכן נמי לטומאת מגע ומשא מהא דאמרינן בפסחים דף ע"ב השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות מאי תיקן פי' דלא מצית אמרית תיקן להוציא מידי נבילה דהא אית ליה מכח תקרובת ע"ז משמע דאי' טומאה דאורייתא כו' משמע אפי' לרבנן מדלא קאמר לריב"ב מאי תיקן ע"ש דהוקשה להם א"כ אמאי לא דרשי נמי לענין טומאת אהל ע"ש. ולפמ"ש יש לו' דס"ל לרבנן דריב"ב דקברי כותים אין מטמאין באהל ומידי מתי ישראל כתיב אבל במגע ומשא ודאי מטמא וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מטומאת מת דאינן מטמאין באהל ואע"ג דהרשב"א שם דחה ראיה זו וכת' דאין לו' דאתקש למת כותי דא"כ היקשא למה לי ע"ש היינו אי נימא דלא איתקש רק לענין איסור הנאה וכדס"ל לתוס' פ"ק דחולין שם דף י"ג וא"כ אי נימא דמיירי במת כותי א"כ היקשא למה לי אבל לפי מה דפסק הרשב"א דאין חילוק בין מת ישראל למת עכו"ם דאסירי בהנאה ואיתקש שפיר לענין איסור וכן לטומאת מגע ומשא שפיר מצינו לו' מידי מתי ישראל כתיב ואין לנו בתקרובת טומאת אהל:
ב סָעִיף לד והיה אדם שלא בכוונה והיא מדברי תוס' ב"ק דף ה' דאם אדם בכוונה ודאי בעל הבור פטור ואדם חייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש חבירו מי מחייב בעל האש ושורו בכוונה הוי כמו שלא בכוונה באדם. וראוי לספק אדם ושור שדחפו שור א' לבור והי' אדם בכוונה באיזו אופן ישלמו דודאי אם לא היה השור אלא אדם לבדו דחפו היה בעל הבור פטור ואדם חייב כיון שהיה בכוונה ואם לא היה האדם אלא שור דוחף שור אחר לבור היו שניהם חייבין בשוה השור והבור והשתא דהזיקו שלשתן השור והבור והאדם בכוונה היכי נדייני אי נימא האדם בכוונה ישלם חציו ובעל השור חציו ובעל הבור יפטור לגמרי הא בעל השור טוען אנא שותפאי אית לי והוא בעל הבור דלענין בעל השור ה"ל בעל הבור שותף בהיזק ואי נימא האדם שני חלקים ובעל הבור שליש האדם טוען אנא שותפאי אית לי והוא בעל השור דהאדם והשור שהזיקו משלמין שניהם בשוה. ונראה דבזה ישלם האדם חציו והשור והבור חציו דהאדם לית ליה שותף אלא השור ומחציתו השני שור רביע ובור רביע ולפ"ז אפשר לו' דהא דאמר רבא אדם ושור ובור שלשתן חייבין והיינו דכולן חייבין אבל אין משלשין ביניהם וא"כ שפיר מצי איירי אדם בכוונה דהא בשור תם ודאי אין משלשין ביניהן אלא שכולן חייבין וה"נ כולן חייבין והאדם מחציתו והשור והבור מחציתו השני אלא דנראה מדברי תוס' דכל שהיה אדם בכוונ' פטור בעל הבור לגמרי וצ"ע:
ג סָעִיף לז עד שיעור מה שהי' הוא חייב. עסמ"ע שהביא לשון הטור שכ' ודוקא שהזיק לבדו וכת' עלה לכאורה פי' הטור דדוקא כשכל א' יכול להזיק אבל אם הוזק בדחיפת שניהם יותר מבדחיפת א' פטור לשלם חלק חבירו אבל אי אפשר לו' כך דהא באדם ובור אי לאו בור לא היה נפל וע"ש. ולענ"ד נראה עיקר כוונת הטור כמ"ש הסמ"ע בתחלה דהיינו דוקא כשכל א' יכול להזיק. וכן משמע פרק הפרה דף נ"ג בהא דאמר ר' נתן בשור שדחף את חבירו לבור דתם משלם הרביעי ובעל הבור ג' חלקים מאי קסבר אי קסבר האי כולה היזקא עבד והאי כולה היזקא עבד האי משלם פלגא והאי פלגא ופרש"י הואיל ובלאו בור נמי הוי מיית כו' וכן גבי בור הואיל ובלאו כח נגיחת השור הוי מיית כאלו המיתו כולו ע"ש ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלג' הזיק' עבד וכו' אמר רבא כו' לעולם קסבר האי כוליה היזקא עבד וכו' משום דא"ל בעל השור לבעל הבור שותפאי מאי אהנית לי ואבע"א לעולם קסבר האי פלגא היזקא עבד כו' משום דא"ל בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבורך אשכחיה את קטילתיה כו' ובתוס' שם ז"ל וא"ת כיון דפלגא נזקא עבד מאי סברא הוא משום דאשכחיה בבור ישלם יותר ממה שהזיק כו' ע"כ נראה דבור נמי פלגא היזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור עכ"ל. ומבואר מזה דהיכא דלא עבד כולה הזיקא לא אמרינן דינא דר' נתן אלא בבור ומשום דדומה כמי שעשאו כולו לפי שנגמר ההיזק על ידו וכן נראה מדברי הגהת מיימוני פ' י"ג מנזקי ממון בשם תשובת מוהר"ם בשנים ערבים שפטרו את החוב ודן ביה מוהר"ם דינא דר"ן אע"ג דשני נמי בר חיובא אלא דלית ליה לשלם וע"ש ז"ל ואף דלא שייך הכא דאנא תוראי בבירא אשכחינן דלא קאמר האי טעמא אלא אי קסבר האי פלגא היזקא עבד אבל אי האי כולה היזקא עבד לא צריכין לטעם זה והכא כל א' לבדו הי' יכול לפטור את החוב ע"ש. וא"כ היכא דלא עבד כולה היזקא וליכא נמי טעמא דאנא תוראי בבורך אשכחן לית ביה דינא דר"ן. וכן העלה מוהרש"ל ביש"ש פרק הפרה סי' מ' כדברי הגהת מיימוני וא"כ דברי הטור כפשוטן וכמ"ש הסמ"ע בתחלה. אמנם מדברי הרמב"ן נראה דאפילו היכא דא' לבדו לא היה יכול לעשות כולה הזיקא נמי אמרינן ביה דינא דר"ן ע"ש בס' המלחמות ז"ל ולא תדקדק במה שאמרו בגמ' אנא תוראי בבורך אשכחית כו' אי לאו משום דאשכחתיה בבירא לא הוי משתלם מיניה דודאי אע"ג דליכ' למימר הכי משתלם מיניה כיון דליכ' לאשתלומי מהאיך אלא הכי קאמר לעולם פלגא היזק' עבד וכיון דאיכא לאשתלומי מהאיך לא משתלם מהאי אלא רביעי דהוא פלגא נזקא דידיה אבל היכא דליכא לאשתלומי מהאי אע"ג דפלגא נזקא עבד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר לשלם ממנו משום שאמר את גרמת לי עכ"ל יע"ש ובסי' כ"ה סקי"ב קשיא לן בהא דאמרינן בשנים אומרים חייב וא' אומר זכאי דמשלמין השנים את חלקם ואת חלק הג' מפסיד ומשום דאמרי אי לאו האיך אנן לא הוי גמרי את הדין ואמאי לא מחייבי לשלומי הכל משום דינ' דר' נתן כיון דהג' פטור מדינ' וע"ש שהארכנו ולא מצאנו ישוב נכון. וכעת נראה לפמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות פרק הפרה ז"ל ודקא קשיא לך אמאי אינו גובה בשר כנגד אימורין איכא למימר משום דא"ל בשר בלא אימורין לא כולה נזקא ולא פלגא נזקא קא עביד ואפי' בפלג' נזקא אימורין מסייעו ודיו שמשתלם מבשר ולא שישתלם מבשר כנגד אימורין שאין הבשר ולא אימורין מזיק ואי רביע אדי' אאימורין לא משתלם מבשר אבל בשור ושור לכל חד וחד אמר את קטלתי' שהרי הוא מזיק בלא כחו של חבירו עכ"ל וניח' נמי התם בדיינים כיון דלא מצי שנים למיגמר דינא בלא הג' א"כ אפי' פלגא נזק לא עבדי בלתי הג' והוי ליה כמו בשר ואימורין אלא דאכתי תיקשי לפי דעת רש"י ותוס' פ"ק דב"ק (דף י"ג) דגובה מבשר כנגד אימורין ע"ש וא"כ מוכח דאפילו היכא דליכא נזק כלל בלתי סיוע השני אפ"ה אמרינ. דינא דר"נ וא"כ הדר' קושי' לדוכתיה:
ד סָעִיף לז דאם אין לא' לשלם משלם האידך. והוא דעת הרמ"ה וכ"כ בהגהת מיימוני פ' י"ג מנזקי ממון בשם תשובת מוהר"ם דשייך דינא דר"נ אפי' היכא דחייב מדינא אלא שאין לו לשלם ע"ש ואיכא למידק בהא דר"פ הפרה אמר אביי ואי פרה וולד דחד ה"נ דמצי אמר לבעל פרה ממ"נ חצי נזק הב לי אלא לא צריכ' דפרה דחד וולד דחד אמר ליה גלית אדעתך דשותפ' אית ליה ע"ש ומאי אהני ליה שותפות כיון דמדינ' דר' נתן חייב אפי' היכא דשני חייב מדינ' אלא שאין לו לשלם או ברח וה"נ בעל הולד אינו משלם וא"כ לישתלם מבעל הפרה וכ"כ תוס' שם ז"ל ואפי' לר' נתן כו' מודה הכא דע"כ לא קאמר ר' נתן אלא בשור תם שדחף לבור שבעל השור אין לחייב אלא רביע אע"ג שודאי היזק אבל כאן שאם הולד בשעת נגיחה יש לו להתחייב בתשלומין אין לחייב בעל הפרה תשלומין שהן על הוולד ע"ש. ואם כן לשטת הרמ"ה ומוהר"ם חיקשי הא דאמר אביי ולכן נראה דגבי קרן תמה כיון דק"ל הוחלט השור ודאי לית ביה משום דינא דרבי נתן דהא קי"ל כיחש מזיק ברשות' דתרווייהו דשותפים נינהו וכדאי' פרק המניח (בבא קמא דף ל"ד) ע"ש ובטור וש"ע סי' ת"ד וה"ה נאבד וא"כ ה"ה בזה שברח הא' אין השני משלם משום דינ' דר' נתן כיון דשותפי נינהו וה"ל כבר גבה כיון דמדינ' חייבי ותדע דאי נימא כה"ג בשני שוורים שהזיקו וא' ברח דשני משלם הכל א"כ כיחש מזיק נמי לשתלם מהבשר הנשאר משום דינ' דר' נתן אלא ודאי כיון דחייב מדינ' והוחלט השור למזיק ונאבד ברשות הניזק הוא כיון דה"ל כאלו כבר גבה ונאבד מידו וא"כ בקרן תמה לא שייך דינ' דר' נתן היכ' דחייב מדינ' אפי' לדעת הרמ"ה ומוהר"ם. ובטור כת' על דברי הרמ"ה ז"ל ואינו נראה דלא מחייב דר' נתן היכא דליכא לאשתלומי אלא היכ' שפטור מדינא וכו' וכ"כ הר"ר חזקיה שור שדחף בהמה לבור האידנ' אינו משלם אלא שלשה חלקים וכו'. ולפמ"ש יש לו' דהר"ר חזקיה נמי ס"ל כשטת הרמ"ה אלא דבקרן תמה מודה הרמ"ה וע"כ לא קאמר הרמ"ה אלא היכ' שהחיוב על המזיק אבל בקרן דיוחלט השור אין לו אלא שורו ואם נאבד או ברח אינו גובה מהשני דה"ל כאלו כבר גבה ונאבד ואע"ג דקנס אין לו אלא משעת העמדה מכל מקום נפחת ברשות מזיק וכדמוכח מכחש מזיק ברשות' דתרווייהו וכמ"ש ובפרק הפרה (דף נ"ג) אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורין וכת' רש"י ז"ל אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנ' דבי חזקיה ובור דכתיב שור ולא אדם עכ"ל והתם הא דאמר רבא שור חייב ע"כ כופר שלם וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות דכופר שלם משלם מדר' נתן דאל"כ הא כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר כו' ואע"ג דאיבעי' לן בשור של שני שותפין כיצד משלמין כופר היינו משום דבין שניהן עכ"פ איכא כופר שלם ע"ש וכיון דק"ל בדרבה מיניה מדינ' חייב אלא שאין הב"ד כופין אותו ואי תפס לא מפקי' מיניה וכמ"ש רש"י בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ"א) ע"ש א"כ אמאי משלם השור כופר שלם מדינ' דר"נ כיון דפטור' דאדם אינו אלא משום ק"ל בדרבה מיניה וא"כ מדינ' אדם נמי חייב אלא שאין הב"ד כופין אותו וס"ל כהאי דהר"ר חזקיה דשור ובור שהזיקו ביחד דבעל הבור פטור מלשלם חלק השור כיון דמדינ' חייב אלא שאין הב"ד כופין אותו ולכן נראה מדברי רש"י דס"ל נמי כשטת הרמ"ה ותשובת מיימוני דאפילו היכא דחייב מדינא אלא שברח או שאין לו לשלם משלם מדרבי נתן וכיון דאין ב"ד כופין אותו ה"ל כברח ולדעת הטור דלא תיקשי מהאי דאמר רבא שור ואדם דע"כ שור משלם כופר שלם והוא מדרבי נתן כמו שכת' הרמב"ן היינו משום דאדם דפטור מכופר מדינ' הוא דפטור ומדכתיב עליו ולא על האדם וכדאמרינן בפ"ק דב"ק דף כ"ו ויהא אדם חייב בכופר כו' אמר קרא עליו ולא על האדם ע"ש וכיון דהתורה פטרו ממילא פטור אפי' לצי"ש דע"כ ל"א דחייב לצי"ש אלא היכ' דפטור' דידיה משום ק"ל בדרב' מיניה וא"כ חייב הוא וכדפירש"י פרק הפועלים שם אבל כופר דפטור אדם הוא מקר' דכתיב עליו ולא על האדם ורש"י דכת' פטור' דאדם משום ק"ל בדרבה מיניה קשה לי טובא דהא בגמרא אימעט לה מקר' דעליו. ובס' טורי אבן שחיבר הרב הגאון מוהר"ר אריה ז"ל הקשה בהא דאמרו בגמ' סנהדרין (דף פ"ז) גבי זקן ממרא דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתני' רבי אומר ונתת נפש ממון אתה אומר ממון או אינו אלא נפש נאמר נתינה למעלה ונאמר נתינה למטה מה להלן ממון אף כאן ממון ופרש"י במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומחייב ליה רבי ממון ורבנן פטרו ואי תפסי יורשין דהרוג ממונ' דהורגו ופטר ליה זקן ממרא וקידש בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי אינש אחריני וקידשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר וע"ש ולפמ"ש רש"י פרק הפועלים גבי ק"ל בדרבה מיניה אי תפס לא מפקינן מיניה א"כ אפילו לרבנן אי תפסי יורשין דהרוג זכה ביה וע"ש. ולפמ"ש אין כאן קושי' דלרבנן דלא דרשי נפש תחת נפש ממון א"כ ליכ' דין ממון כלל דכתיב עליו ולא על האדם ותפיסה לא מהני אלא בפטור' דקם ליה בדרבה מיניה ודוק' לרבי דס"ל נפש תחת נפש ממון הוא דמחייב בממון אבל לרבנן פטור לגמרי ומקרא דעליו. אמנם בהגהת אשר"י פרק שור שנגח כת' וז"ל ראובן שהרג את שמעון אע"פ שחייב מיתה משלם דמיו ליורשים בבא לצי"ש אי נמי אי תפסי יורשים לא מפקינן מיניה עכ"ל ונראה דס"ל דהא דממעט קרא דעליו ולא על האדם היינו פטור' דכופר דעליו בכופר כתיב אבל דמים דלא כתיב שם מחייב נמי באדם ואינו פטור מדמים אלא משום ק"ל בדרבה מיניה ומש"ה בתפס לא מפקינן מיניה וכופר הוא דצריך קרא למעט דלא שייך למפטריה משום ק"ל בדרבה מיניה וכמ"ש תוס' פ"ק דב"ק (דף ד) ד"ה כראוי אדם שאינו משלם את הכופר הקשה ריב"א מאי חומרא האי דאינו משלם כופר משום ק"ל בדרבה מיניה כו' ואור"י דלאו פירכא הוא כלל דלא מיפטר משום ק"ל בדרבה מיניה וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי חזקיה דלקמן (דף כ"ו) משמע דאי דלאו קרא דעליו ולא על האדם הוי ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרי ליה אפי' שוגג ותנא דבי חזקיה דפטר אפי' שוגג היינו ממון שהזיק בשעת מיתה עכ"ל אבל פטור' דדמים משום ק"ל בדרבה מיניה הוי דה"ל כשאר ממון שהזיק בשעת מיתה ומש"ה מהני ביה תפיסה כיון דאינו אלא משום ק"ל בדרבה מיניה ובזה אפשר ליישב דברי רש"י שכת' לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורין אדם משום ק"ל בדרבה מיניה וקשיא לן אדם מעליו פטור ולפמ"ש דמעליו לא מיעט אלא כופר אבל דמים לא אימעט ולישנא דאדם ובור פטורין משמע לגמרי דומיא דבור דפטור לגמרי לזה כתב רש"י משום ק"ל בדרבה מיניה. אלא דלפ"ז הדרא ?קושיית הגאון הנזכר לדוכתיה כיון בדמים מיהא מהני תפיסה א"כ אכתי בין לרבי בין לרבנן מקודשת כיון דתפסי לה יורשין. ונראה דס"ל לרש"י כשטת הרמב"ם פ"י מנזקי ממון דאין דמים לבן חורין וכמ"ש הרב המגיד שם דהא סוגיא דב"ק (דף מ"ג) דמשמע שם דיש דמים לבן חורין לרבה הוא דאתמר ולדידן לא ס"ל ע"ש וא"כ דוקא לרבי דס"ל ונתת נפש תחת נפש היינו ממון גלי קרא דמשלם ממון אבל לרבנן דלא גלי קרא ליכא שום חיוב באדם כופר ליכא אפי' לצי"ש מעליו ולא על האדם ודמים ליתיה לבן חורין כמ"ש הרב המגיד וכן משמע מדברי תוס' ב"ק (דף מ"ד) שהקשו למה לי קרא בבור שור ולא אדם תיפוק ליה מעליו ולא על האדם דכתיב בשור וממילא ולא בשאר נזיקין וע"ש ואי נימא דמעליו לא ממעט דמים א"כ אכתי צריך קרא בבור שור ולא אדם דמיפטר מדמים עכצ"ל דס"ל דאין דמים לבן חורין או דמעליו ממיל' נמי אימעט דמים ואם כן אפילו לצי"ש ליכא חיוב ולדעת הגהת אשר"י דמהני תפיסה בדמים נראה ליישב הך דסנהדרין לפמ"ש בסי' כ"ח סק"א בשם היש"ש דהיכ' דאנן עבדינן החומרא אפי' תפיסה לא מהני אלא דוקא היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או במזיד ולא אתרי ביה ע' שם ואם כן ניחא שם בפלוגתא דרבי ורבנן דכיון דרבנן סברי ונתת נפש תחת נפש היינו נפש ממש ואם כן הרי עבדינן החומרא ותו ל"מ תפיסה אבל הגהת אשר"י מיירי בזה"ז דלא עבדינן החומרא ובזה מהני תפיסה וס"ל דיש דמים לב"ח ולא אימעט מעליו אלא כופר וכמ"ש:
א סָעִיף ג חייב. וכתב המ"מ דאפילו ראה הראשון דכסהו שני ולא ראה שחזר וגלהו אפילו הכי הראשון חייב דלא ה"ל לסמוך אכיסוי של זה שאין לו חלק בבור [משא"כ בבור] של ב' שותפין כדלקמן בסי' זה. סמ"ע:
ב סָעִיף ד בהמה. ואע"ג דכתי' כי יכרה איש בור כמ"ש בסעיף שאח"ז ה"מ בחופר בר"ה דהקרקע אינו שלו וכיון דהוא לא חפר אין עליו למלאותו משא"כ בחפרה בהמתו בחצירו דלא גרע מנחפר שם מאליו דמוזהר עכ"פ שלא יוזק אדם בקרקע שלו שיש בו בור והיינו דוקא אם הפקיר חצירו שסביב הבור ולא הפקיר באותו פעם גם מקום הבור דאם לא הפקיר כלל י"ל מה לאחרים לילך בחצרו ופטור דומיא דהיזק רגל בחצר הניזק כמה שכתו' בסי' ש"צ ושצ"א ואם הפקיר החצר והבור בפעם אחת ג"כ לא נתחייב על נזקי הבור כיון דבשעת הכרייה היה הכל שלו משא"כ כשחפר תחלה בחצירו ואח"כ הפקיר מקום שסביב לבור ונתן רשות לכל לקרב נפשם להבור דה"ל כפותח בור בר"ה שבס"ו ואם הפקיר רשותו לחוד אף שאח"כ הפקיר גם בורו חייב על נזקיו דלאו כל כמיניה להפקיר נזקיו שכבר חל עליו לסלק התקלה וע"ל ר"ס שצ"ח. שם:
ג סָעִיף כו לכסותו. מדלא כתבו בדין זה כ"כ השיעור בכדי שידע ויסגור כו' כמ"ש בסכ"ו נראה דזה דומה לחופר בור והניחו מגולה שבסכ"ח דמיחשב פשיעה ולאלתר חייב בנזקין וה"ה בבור שחפרו השור בחצירו כיון דעליו מוטל לטרוח ולכסותו. שם:
ד סָעִיף ו לר"ה. לשון הטור שפתחו ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה עכ"ל וה"ט דכל ד"ט סמוך לר"ה דחקי ביה רבים אבל בפתחו לרשות חבירו בעינן סמוך ממש ומש"ה לא כת' הטור ד"ט כי אם בסמוך לר"ה. שם:
ה סָעִיף ו חבירו. גם כאן כת' הטור דאחר שנודע לבעל החצר פטור הכורה כיון דהוא חייב בנזקי בעל החצר כו' כמ"ש הרמ"א בס"ד בהג"ה ואע"ג דכאן הבור הוא ברשות המזיק רק שפתוח לרשות הניזק מ"מ כיון שעומד סמוך לחצירו ממש כנ"ל ה"ל כאילו עומד שם ועליו לסתמו להרחיק ממנו נזקו ויקבל שכר טרחתו מהכורה. שם:
ו סָעִיף ז רבים. הרמ"ה כת' דאי חפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסריה לרבים לא נפטר החופר עד דטמים ליה וכת' עליו הטור ז"ל ואינו נראה כיון דמסרה עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ"מ שחפרו מתחלה לצרכו עכ"ל. שם:
ז סָעִיף ז רשות. דגם לצורך רבים אינו רשאי לחפור בר"ה במקום שהוא מכביד לרבים וכדומה לו שמזיק להן. שם:
ח סָעִיף ט פטור. ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' תי"ד ס"ב בהוצאת זבלים לר"ה ובס"ס תי"ז בהנחת אבנים לצורך בנין דגם כן עשאו ברשות ואפילו הכי אם קלקלו והזיקו חייבים שאני התם דעושה בר"ה עצמו משא"כ כאן דהבור עומד ברשותו וגם הוא לשעה ומיד אחד החפירה יחזור לסותמו באבני הבנין שיניח ביסוד חומתו ומה"ט ל"ד נמי לעושה תנור בביתו והרחיקו כשיעור מהעלייה ואפי' הכי אם יצא אש והזיקה חייב כמה שכתו' בר"ס קנ"ה דשם הוא עושה כן תדיר משא"כ זה שעושה לפי שעה וכן כת' הרי"ף עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כת' ז"ל וביש"ש כת' שהוא טעות וחייב לשלם והש"ס איירי כשנכנס החומה לתוך שלו והחפירה הוא בחלק הכניסה ע"ש שהוכיח כן ודלא כמ"ש בסמ"ע וכן כת' הב"ח עכ"ל (* א"ה עיין בדרישה שם הביא דברי מהרש"ל אלו והשיג עליו ע"ש באריכות):
ט סָעִיף יב חולקין. וסבירא ליה דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא וע"ש. סמ"ע:
י סָעִיף יד כולם. פירוש אפילו לענין אם נפלה שם בהמה ומתה כיון דיש במעשה דכל אחד כדי להמית וכח דכולם מעורב בו. שם:
יא סָעִיף טז הבלו. נראה דר"ל שנפל לבור דרך פיו למטה ומת וניכר הדבר להרואים שמת מחמת הבל ולא מחמת חבטה. שם:
יב סָעִיף טז חבטו. היינו שנפל לבור על גבו וניכר להרואים שלא מת אלא מחמת החבטה. שם:
יג סָעִיף יז פטור. הטעם דמתה באונס שלא כדרך מיתת הבהמות והרי לא היה כאן חבטה ולא הבל. שם:
יד סָעִיף יח בו. קצת קשה דלענין אם נחבטה בתל עצמו אין צריך גבוה י' דהא אפילו נתקל בקרקע עולם והוזק באבן ומת חייב כמ"ש הטור והמחבר בר"ס תי"א ובטור כת' ז"ל דאם עשה תל גבוה י' בר"ה ועלה עליו שור ונפל לארץ ומת חייב וזה מ"ש דתל דומה לבור דאם נפל מלמעלה למטה בעינן גובה י"ט כיון דהוזק לבסוף בקרקע עולם:
טו סָעִיף יח שהוא. מלשון זה נראה אפילו התל והחפירה הוא פחות מג"ט ומהרש"ל סי' כ"ד כת' דכל פחות מג"ט כארעא סמיכתא הוא ופטור דלא מקרי בור ולדבריו צ"ל דל"ד קאמר כל שהוא וכה"ג אשכחן פרק ראשית הגז ופרק העור והרוטב ומס' נדה וכמה כל שהוא כו' אמנם מדברי המרדכי סוף ב"מ ומדברי הרמ"א לקמן סי' תי"ד ס"ב מוכח לכאורה דאף פחות מג"ט אף דא"י לעכב מ"מ אם הזיק חייב לשלם ודמי למוציא זבלו שלא בשעת הוצאת זבלים כדי לפנותו לאלתר ודו"ק במרדכי ואם כן צ"ע לדינא. ש"ך:
טז סָעִיף כ מנזיקין. דבהמה עיניה למטה ודרכה להתבונן בדרכים ולהשמר מנזקיה משא"כ אדם שהולך ועיניו משוטטות למעלה ולהלן מדרך הלוכו וכמה שכתבתי בסי' תי"ב ס"ג. סמ"ע:
יז סָעִיף כא כלים. לשון הטור ואפי' נפל שמה שור עם הכלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים. שם:
יח סָעִיף כה לדלות. משמע דמפרש דליו מלשון דלי וכן פירש ר"ח אבל רש"י והטור פירשו דליו כיסוי הבור ע"ש. שם:
יט סָעִיף כט ונטל. ול"ד למ"ש הרמ"א בסי' שפ"ג ס"ב בהג"ה וכן ראובן שלקח כלי של שמעון כו' דשאני התם דנשבר החבית מיד והוי ליה כאילו הזיקו בידים משא"כ כאן דאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כשתפול שם בהמת חבירו וגם לא ברי כל כך היזקו. שם:
כ סָעִיף ל להתגלות. ע"ל סי' שצ"ו ס"ו במוסר שורו ביד חש"ו דאפילו היה קשור בחבל מיחשב פשיעת הבעלים משום דדרך השור להתיר הקשר ופירש התוספות דר"ל דחש"ו בעצמן יתירוהו ונראה דה"ה כאן יש לומר כיון דלאו בני דעת נינהו חיישינן שיגלו הבור דעשוי להתגלות בקל כי בש"ס אתאמרו הני ב' דינים יחד. שם:
כא סָעִיף לא פטור. מטעם דקרקע עולם הזיקתו ודומה לנתקל באבן וניזק בקרקע דפטור כמ"ש הטור והמחבר בסי' תי"א ס"א. שם:
כב סָעִיף לב אצלך. שהרי בבורך מצאתי הזיקי. שם:
כג סָעִיף לב שנדחפה. דה"ל לבעל הבור לאסוקי אדעתיה שמא ידחפנו שור שם ויגרום בורו היזק לבעל השור. שם:
כד סָעִיף לד בכוונה. הוא מטעם שכתבו התוספות ז"ל דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש מי מיחייב בעל האש. שם:
כה סָעִיף לו דברים. והא דחייב בבושת אף דע"כ איירי שדחפו שלא בכונה כמו שכתוב בסל"ד צ"ל כמ"ש התוספות כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשוב בכונה ומהרש"ל סי' מ"ב פסק דפטור מבושת אא"כ שמתחלה דחפו השור ואחר כך בא האדם להוסיף עליו וע"ש שהאריך ודבריו דחוקים. ש"ך:
כו סָעִיף לז לבדו. נראה דאתי לאפוקי כגון אדם ושור שדחפו אדם והוזק שנתבאר לפני זה שבדמי היזקו המה משותפים ובשאר דברים צריך האדם לבד לשלם ולמדנו כאן דאם ברח האדם צריך בעל השור לשלם כל דמי הנזק כאילו הזיקו לבדו אבל שאר דברים א"צ לשלם עבור האדם שברח ואע"ג דבעל השור עומד בחיוב התשלומין בעד האדם לא אמרינן דעומד במקומו בכולו משום דאף אם היה השור מזיקו לבדו לא היה חייב לשלם. סמ"ע:
כז סָעִיף לז חולקין. וכן כתב הגהת מיימון ומרדכי בשם מהר"מ וכ"פ מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' מ' ע"ש ובתוספות פרק כיצד הרגל ועיין בהגמי"י דיש ליישב דגם דברי מהר"מ הראשונים אינם סותרין זה. ש"ך:
כח סָעִיף לח פטור. דאיהו גרם ההפסד לנפשו בחפירתו:
כט סָעִיף לח מיורשי. ר"ל ל"מ אם הוא חי דצריך לשלם לבעל השור אלא אפילו מת הכורה צריכין בניו היורשים לשלם לבעל השור היזקו ואע"ג דמלוה ע"פ של אביהן אינן נפרעין מיורשיו אחרי מותו שאני הכא כיון דאביהן עכשיו מת בשעה שנפל שם השור בודאי לא פרע עדיין דמי השור. סמ"ע:
א סָעִיף א וזהו ממונו. מכילתא וכי יפתח איש בור למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והבור ממונו והשור ממונו כו' ובגמ' ג' מ"ש בור כו' ועתוס' שם ד"ה וממונך כו' ושם כב א' ד"ה אשו משום ממונו כו':
ב סָעִיף א שמזיק כו' דהעובר כו'. ג' ב' וש"מ שתחלת עשייתו לנזק וערש"י שם:
ג סָעִיף א שאינו זז כו'. מתני' דריש ב"ק לא זה וזה כו' ובברייתא ת"י וש"מ:
ד סָעִיף א לפיכך כו'. ג' ב' וכבר כ' דממונו ל"ד ומ"מ נ"מ לפעמים כמ"ש י"ט ב' בדליל ובנזקין לאחר נפילת אונס שם ך"ט ושם בגלל ל"ש אלא כו' וערש"י שם ד"ה בשהפכה כו' וכיו"ב:
ה סָעִיף ד א' החופר כו'. מכילתא שם בעל הבור ישלם מ"מ: (ליקוט) א' החופר כו'. ירושלמי פ"ה אין לי אלא כשחפר לקח ירש נתן לו במתנה מנין ת"ל או כי יכרה כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ד וכן אם כו'. י"ט ב' נקשר מאליו מאן כו' ואי לא כו':
ז סָעִיף ד או שחפרו כו'. מ"ח א':
ח סָעִיף ד וכן אם כו'. תוס' שם סד"ה אע"ג. ונראה כו' ועמ"ש בסי' תיג שהרמב"ן חולק ועתוס' מט ב' ד"ה ברה"י כו' ולפי' ר"י קשה כו' והרא"ש פי' כפיר"י ותי' הטור דשם מיירי כשלא נודע לבעל החצר וז"ש ונודע כו': (ליקוט) וכן כו' ונודע כו'. וכ"כ בנ"י שם כפי' תוס' מט ב' ד"ה ברה"י ור"י מפ' כו' ומ"ש תוס' ולפיר"י כו' כ' דמיירי שלא נודע כו' (ע"כ): (ליקוט) וכן כו' ונודע כו'. ערי"ו נל"א ח"א בשם רשב"ם ע"ש (ע"כ):
ט סָעִיף ו אחד כו'. כרבה דהלכתא כרבה בר כו' וכר"ע דהלכה כר"ע מחבירו. רי"ף ורא"ש וש"פ ועוד כ' דסתם מתני' כוותיה:
י סָעִיף ו החופר כו'. מתני' נ' ב':
יא סָעִיף ו או החופר בור כו'. מתני' מט ב':
יב סָעִיף ו לרשות חבירו. כפיר"י והרא"ש וכשלא נודע לו. טור וכנ"ל:
יג סָעִיף ו והפקיר כו'. רש"י וכמ"ש בגמ' שם ר"ע הפקיר כו':
יד סָעִיף ו אבל אם כו'. וכ"כ תוס' כח ב' סד"ה אבל ושם נ"א א' ד"ה בור כו' ורא"ש וש"פ דלא כרש"י נ' א' ד"ה בעל התקלה כו':
טו סָעִיף ו או כו'. ר"ל במקום שיש רשות לילך דלא כפי' הסמ"ע כמש"ו שנא' בעל כו':
טז סָעִיף ז ומסר כו'. כן פ' הרא"ש ועבה"ג:
יז סָעִיף ז או כו'. כן פי' בטור בשם הרמ"ה וכן פירש"י:
יח סָעִיף ט אפי' כו' ואם כו'. שם כגון דארוח כו' וערש"י שם אבל רש"ל וב"ח כ' דט"ס ברש"י דמ"ש בד"ה ברה"י הסמוכה כגון מקצה כו'. צ"ל בד"ה דארוח ארוחי לר"ה. כגון מקצה מקום כו' והלכך טעמא דלאושין כו' אבל בר"ה עצמו חייב אע"פ שהוא ברשות כמש"ש ל' א' כל אלו כו' וכיוצא וקושייתם על הטור אבל דברי ש"ע אפשר לפרש בדבריהם ועבה"ג:
יט סָעִיף יב היה כו'. כגי' בור שמנה כו' בור שבעה כו' מהו:
כ סָעִיף יג חפר א' כו'. תוס' שם ד"ה האחרון כו':
כא סָעִיף יד החופר כו'. עבה"ג וכן הסוגיא שם כוותי' בבעיא דרב שיזבי וללישנא בתרא היא דלא כהלכתא:
כב סָעִיף טז וי"א כו'. כלישנא בתרא כשיטת הגאונים. והרמב"ם סובר דל"פ והכריחו קושית תוס' שם ד"ה אי כו':
כג סָעִיף יז בור כו'. עבה"ג ואע"ג דשם נב א' תני רב חנניא כוותיה מ"מ ר"נ ס"ל כוותיה דשמואל שם נא א' וכן רב אשי שם ב' וכמ"ש בס' שקדם:
כד סָעִיף יז לפיכך כו'. עתוס' נ' ב' ד"ה א"ב כו':
כה סָעִיף יח ואפי' בתל כו'. תוספתא פ"ו כמה שיעורו להזיק כ"ש ולמיתה י"ט:
כו סָעִיף כ ואם הוזק כו' ס"ל דלא אמרו אלא למיתה וראיה מהזיק דאדם בכל פרק המניח ואין מחלק בין פיקח כו' ואמרי' כ"ז ב' לפי כו'. ועתוס' שם ד"ה לפי כו' וז"ש וי"א כו':
כז סָעִיף כ (ליקוט) או הבהמה הפקחת כו'. עבה"ג וע"ל סי' תיב ס"ג וי"ל שיצא לו ג"כ ממש"ש כד ב' א"ל אנא כו' ועתוס' ך"ז ב' סד"ה אמאי וקצת קשה כו' (ע"כ):
כח סָעִיף כא בין כו'. ר"ל דז"ש שם ה"מ כו' דשבירתן זהו מיתתן אבל לענין כו' ר"ל שלא נשברו אלא הוזקו:
כט סָעִיף כב אע"פ כו'. גמ' שם:
ל סָעִיף כג אם אין כו'. שם ואי דלא כו':
לא סָעִיף כג מיהו כו'. הרא"ש ותוס' שם ד"ה ואתו כו':
לב סָעִיף כג אפי' כו'. הרא"ש:
לג סָעִיף כג ואם יבאו כו'. שם א"ד הא כו':
לד סָעִיף כד ויש מחלקין כו'. כפי' תוס' בד"ה הנ"ל ונראה לר"י כו'. וס' הראשונה סובר כפי' ריב"ם שם וכ"כ הרשב"א: (ליקוט) ויש מחלקין כו'. כפי' ר"י בתוס' שם דלא כריב"א אע"ג דלעיל סי' רצא ס"ט קי"ל כדברי ריב"א כ' ביש"ש פ"ה סל"ח לחלק בין מיגו דהוי פשיעה כו' לתחלתו בפשיעה כו' כי הכא אמר מיגו כו' משום דהפשיעה והאונס בענין אחד הוא בנפילה בבור אבל התם הפשיעה לענין זאבים וגנבים והאונס הוא במיתה ע"ש (ע"כ):
לה סָעִיף כה בור כו'. כגי' הרי"ף:
לו סָעִיף כה וי"א כו'. כגי' שלנו והרא"ש כ' דאף גי' הרי"ף י"ל כפרש"י. וע"כ נ"ל כן כמש"ש כתנאי המדלה כו' במאי קמפלגי כו':
לז סָעִיף כו עד שידע כו'. כ"ה גי' הרמב"ם והרא"ש כר' יוחנן: (ליקוט) עד שידע. כ"ה גי' בגמ' וכ"ה גי' הרא"ש וכ"כ הטור (ע"כ):
לח סָעִיף כו וי"א כו'. תוס' ד"ה בכדי כו'. והרמב"ם ס"ל כפירש"י:
לט סָעִיף כז יש כו'. כל כו'. עבה"ג:
מ סָעִיף כח וה"מ דאניס כו'. מדל"ק אמתני' דשם נ"א א':
מא סָעִיף ל המוסר כו' נלמד ממ"ש למטה ואם כו':
מב סָעִיף ל אע"פ כו'. שם ועתוס' שם ד"ה בשור כו':
מג סָעִיף לא בין לפניו כו' אבל כו'. כשמואל ועמ"ש בסי"ז:
מד סָעִיף לב שור כו'. כר"נ דכולה סוגיא שם כוותיה ועבה"ג:
מה סָעִיף לב (ליקוט) שבעל הנבילה כו'. הוא כאב"א שם ולפ"ז צ"ע מ"ש בסל"ה וסל"ו ועתוס' שם ב' ד"ה הא כו' ונראה לר"י כו' (ע"כ): (ליקוט) שבעל כו'. כלישנא בתרא שם דקי"ל כלישנא בתרא בכ"מ וכן הסוגיא שם למעלה הא מני ר"נ היא כו' וכל היכא כו' וכן שם י"ג א' אב"א ר"נ התם כו' ודלא כתוס' שפ' כלי' קמא וכ' דסוגיא דשם בפלוגתא דשור ושור פסולי המוקדשין כלישנא קמא וכבר תי' בהג"מ דאתי אף כלישנא בתרא וכ"כ יש"ש אבל הא דסל"ד לה לו צ"ע וכ"כ ביש"ש שם סמ"ב דבכל זה אינן משלמין אלא חלקן בלבד (ע"כ):
מו סָעִיף לב אע"פ שהיא גדולה כו'. רש"י שם ד"ה ר"ן כו':
מז סָעִיף לד (ליקוט) אם כו'. צ"ע וגם הג"מ לא תי' אלא בשני שוורים ובזה מתרץ קו' תוס' שם שהקשו אמאי לא משני הא והא כר"ן והא כלישנא קמא והא כלי' בתרא אבל בכה"ג לכאורה צ"ע ונראה מ"ש אנא תוראי בבירך כו' לאו משום דהוא הגומר את ההיזק דוקא אלא משום שהוא עושה בשעתו ההיזק לבד בלא השור וכ"ש בשור שממנו התחיל הנזק והוא עיקר הגורם וכמש"ש והא כורה קגרים כו' ותוס' שכ' ונראה לר"י כו' לא כ' אלא בשני שוורים דוקא שמתחלה ועד סוף עמו ביחד וכן דברי הג"מ (ע"כ): (ליקוט) אם כו'. עמש"ש דאף ללישנא בתרא דמש"ש אנא תוראי כו' ל"ד כה"ג דה"ה כה"ג דסעי' זה וכיוצא ושלא כדברי תוס' וכ"כ במלחמות שם ע"ש שהאריך (ע"כ): (ליקוט) סל"ה אם אדם כו'. אע"ג דבסל"ב הוצרך לטעם שבעל כו' שם דוקא שבור פלגא היזקא עבד משא"כ בשני שורים דאף לישנא בתרא מודה דכ"א כולה היזקא עבד דלא כתוס' שם ב' ד"ה הא כו' הג"מ ספי"ב מהנ"מ ס"ק ג' ובס"ס נזיקין סי' יב אבל כאן צ"ע ועהג"מ ונראה שאף לדברי תוס' מ"מ קי"ל כלישנ' קמא כיון דרבא ורבינא ס"ל כן ע"ש בתוס' אלא שהרי"ף ורמב"ם ס"ל כרברי מהר"ם שאף ללישנא בתרא כאן חייב ולכן כ' לישנא בתרא (ע"כ):
מח סָעִיף לז יש כו'. וכ"נ דעת תוס' כג א' בד"ה תפשוט: (ליקוט) יש כו'. ע"ל סי' שצא ס"ז (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. וכ"כ נ"י ספ"ג על מש"ש ש"מ שוורים תמין שהזיקו כו' ועתוס' שם ד"ה ש"מ כו' ונר' לפרש כו' וכ' ולא איפשיטא הבעיא ואינו גובה אלא רביע מזה ורביע מזה ואי ליכא לאשתלומי כוליה רביע מזה משתלם שארא מהאיך כר"נ כו' (ע"כ):
מט סָעִיף לז (ליקוט) וי"ח כו'. וכ"ד המרדכי ספ"ה ועמ"ש בסי' שפח ס"ז (ע"כ): (ליקוט) וי"ח כו'. עתוס' מו ב' ד"ה גלית כו' ואפי' לר"נ כו' ר"ל דבשלמא שם דבעל השור אן חייב כו' משא"כ דחייב רק שא"י לגבות מספיקא כמ"ש כאן ומשם למדו הפוסקים דין זה (ע"כ): (ליקוט) וי"ח כו'. מרדכי ס"פ הפרה סי' ע' ע"ש והג"מ ספי"ב מה' נ"מ ס"ק ג' ובתשובה אחרת כו' אבל בס"ס משפטים סי' סג כ' כס' ראשונה וכ' שם דמטעם זה אמרי' שנים שלוו כ"א נעשו כו' ואם אין לא' לשלם גובה מחבירו הכל כמש"ל ר"ס ע"ז (ע"כ):
נ סָעִיף לז (ליקוט) ולפ"ז כו'. דבור גובה האידנא ממש"ש ך"ז ב' בפומבדיתא וחייב רבא. נ"י שם וכ' שכ"כ הרמ"ה. דדוחק לומר דמיירי בתפס ושם בפ"ב ההוא חמרא כו' ההוא ברחא כו' כ' הרשב"א ג"כ דמיירי בלא תפס דכיון דשכיחא מגבי' בבבל ע"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.