א תּוֹלְדוֹת הַבּוֹר, אַבְנוֹ, סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁהִנִּיחָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ בִּמְקוֹמָם, בֵּין הִפְקִירָן אוֹ לֹא הִפְקִירָן, אוֹ שֶׁהִנִּיחָם בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ בִּמְקוֹמָם אַחַר שֶׁנָּחוּ, שֶׁדּוֹמֶה לְבוֹר מָמוֹנוֹ שֶׁמַּזִּיק בְּמָקוֹם שֶׁמֻּנָּח שָׁם, לְפִיכָךְ, יֵשׁ לוֹ כָּל דִּינֵי בּוֹר לְחַיֵּב נֶזֶק שָׁלֵם מִתְּחִלָּתוֹ עַל מִיתַת בְּהֵמָה אוֹ הֶזֵּקָהּ וְעַל נִזְקֵי אָדָם, בֵּין נִתְקַל בְּאֶבֶן וְהֻזַּק בְּאֶבֶן בֵּין נִתְקַל בְּקַרְקַע וְהֻזַּק בְּאֶבֶן. אֲבָל אִם נִתְקַל בְּאֶבֶן וְהֻזַּק בַּקַּרְקַע, פָּטוּר. וּפָטוּר בּוֹ מִמִּיתַת אָדָם וְנִזְקֵי כֵּלִים. וְכֵן אִם הִנִּיחָם בִּרְשׁוּתוֹ וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִירָם, וְנִתְקַל בְּקַרְקַע וְנִזַּק בְּתַקָּלָה זוֹ וְהֻזַּק, חַיָּב בַּעַל הַתַּקָּלָה.
ב וְאִם נָפְלוּ בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ בִּשְׁעַת נְפִילָה, אוֹ אֲפִלּוּ אַחַר נְפִילָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְסַלְּקָם, פָּטוּר; אֲבָל לְאַחַר מִכָּאן חַיָּב. וְאִי אַפְקְרִינְהוּ, פָּטוּר אֲפִלּוּ לְאַחַר מִכָּאן.
ג אִם הִנִּיחָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא הִזִּיקוּ בִּמְקוֹמָם, אֶלָּא נִתְגַלְגְּלוּ לְמָקוֹם אַחֵר עַל יְדֵי רַגְלֵי אָדָם אוֹ רַגְלֵי בְּהֵמָה, אִם הִזִּיקוּ דֶרֶךְ הִלּוּכָן עַל יְדֵי רַגְלֵי אָדָם חַיָּב הַמְגַּלְגֵּל הַכֹּל, שֶׁהוּא פּוֹשֵׁעַ בְּהֶזֵּק זֶה, וּבַעַל הַתְּקָלָה פָטוּר.
ד אִם גִּלְגְּלָם רַגְלֵי בְהֵמָה וְהִזִּיקוּ בְּהִלּוּכָם, חַיָּב בַּעַל הַבְּהֵמָה הַחֵצִי, וּבַעַל הַתַּקָּלָה הַחֵצִי.
ה אִם הִתִּיזָה הַבְּהֵמָה וְהִזִּיקָה דֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, מְשַׁלֵּם בַּעַל הַבְּהֵמָה רְבִיעַ, וּבַעַל הַתַּקָּלָה שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים.
ו אִם לְאַחַר שֶׁנָּחוּ מֵגִּלְגוּלָם הִזִיקוּ, הָוָה לֵהּ בּוֹר וְחַיָּב בַּעַל הַתַּקָּלָה הַכֹּל.
ז הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהֵטִיל בּוֹ גְּלָלִים וְטִנְּפוּ כֵּלָיו שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר, פָּטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר, דְּהָוָה לֵהּ הָנַךְ גְּלָלִים בּוֹר, וּבוֹר פָּטוּר בְּכֵלִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שֶׁקֹּדֶם זֶה:
א סָעִיף א והזיקו במקומם. דאז הוה דומיא דבור דהוא מונח במקומו והניזק עובר עליו משא"כ אם הזיקו דרך הליכתן או נפילתן מן הגג דהוי תולד' דאש דמזיק דרך הלוכו לניזק העומד במקומו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' תי"ח:
ב סָעִיף א נזק שלם מתחלתו. לאפוקי שור דאינו משלם נ"ש מתחלתו עד שיגח ג"פ:
ג סָעִיף א והוזק בקרקע פטור. דקרקע עולם הזיקתו דומה למ"ש הטור בסי' ת"י סכ"ה בנתקל בבור ונפל אחורי הבור והוזק:
ד סָעִיף א ופטור בו ממיתת אדם כו'. כדין בור וכנ"ל בסי' ת"י ולא הפקירם דאלו הפקירם גם כן היה פטור כמ"ש בסי' תי"ו ס"ו בחופר בור ברשותו ואח"כ הפקיר בור ורשותו דסביבו ומטעם שכתבתי שם:
ה סָעִיף ב ואי אפקרינהו פטור. דה"ל מפקיר נזקיו קודם שמזיקין אחר נפילת אונס דפטור:
ו סָעִיף ג ע"י רגלי אדם חייב המגלגל כו' דאע"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים כמ"ש בסימן ת"י היינו לענין זה שאם שבר כלי שהוא מונח לפניו דפטור אבל כולי האי אין לו להשתגע בהליכתו שיתיז כלי ממקומו ויזיק דרך הליכתו ופושע הוא ומחייב בכולו ואם גלגל' רגלי בהמה והזיקה משלם כל אחד מחצה (כמ"ש בסעיף שאחר זה) דומה לדליל הנקשר בתרנגול וכלב שנטל חררה ובה גחלת דחייב בעל הדליל ובעל הגחלת כל אחד מחצה וכמ"ש בסי' ש"ץ וטעם א' להן דהכלב והתרנגול דלשם ובהמה שבכאן לאו בני דעת נינהו אבל האדם בן דעת הוא מ"ה הוא לבדו חייב בכולו:
ז סָעִיף ה משלם בעל הבהמה רביעית. דהתיז צרורות לבדו אינו משלם אלא חצי נזק וכאן דיש שותף עמו בחיוב היזקו אין עליו חוב אלא חצי דמי חיובו דהיינו רביעית והמותר על בעל התקלה מדרבי נתן:
ח סָעִיף ז והטיל בו גללי'. ע"ל סי' ש"ץ ס"ח דכתב אם הטילה גללים לעיסה חייב ח"נ דה"ל צרורות ונראה דה"ה אם טנפה כלים דרך נפילתה (אלא שבהטילה לעיסה בעינן דדחיק' לה עלמא וכמבואר שם) משא"כ כאן דאיירי בהזיקו אחר נפילתו:
ט סָעִיף ז ובור פטור בכלים. אבל אם הוזק בו בעל החצר חייב בעל הבהמ' דה"נ בורו ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור מ"מ כיון דדידיה הוה בשעת נפילה ועליה דידיה רמיא לסלוקי ה"ל כאלו איהו כרייה ואע"ג דבסי' שי"ג נתבאר בטור ובדברי המחבר דאם בהמת ראובן הטיל' גללים בחצר שמעון דזכה שמעון בהגללים שאני הכא דלא ניחא לי' לבעל החצר שיזכה חצירו דבר שיוזק על ידו אבל אם נראה דכבר ידע בעל החצר בהגללים וניחא לו בהו זוכ' לו חצירו ואח"כ הוזק בו בעל החצר פטור בעל הבהמ' מניזקיו:
א סָעִיף ד גלגלם. וצ"ל דגילגלן ברשות הניזק דאי ברשות הרבים פטורה דהא הוי תולדה דרגל וכן מצאתי במהרש"ל פ"ק סי' ה'. וא"ל דהוי משונה וה"ל תולדה דקרן א"כ לא ישלם אלא רביע כמו בהתיזה בס"ה ודוחק לו' דכאן איירי במועד. ש"ך:
ב סָעִיף ד החצי. דזה דומה לדליל הנקשר בתרנגול שבסי' ש"צ ס"י ע"ש בהג"ה וכלב שנטל חררה ובה גחלת דבר"ס שצ"ב דחייב בעל הדליל ובעל הגחלת כל אחד מחצה וטעם א' להן שם וכאן דכולהו לאו בני דעת נינהו אבל האדם בן דעת הוא מש"ה כשנתגלגלו ע"י אדם הוא לבדו חייב בכולו. סמ"ע:
ג סָעִיף ה רביע. דבהתיז צרורות לבדו אינו משלם אלא ח"נ וכאן דיש שותף עמו בחיוב היזקו אין עליו חוב אלא חצי דמי חיובו דהיינו רביע. שם:
ד סָעִיף ז כליו. ע"ל סי' ש"צ ס"ח דכתב אם הטילה גללים לעיסה חייב ח"נ דה"ל צרורות ונראה דה"ה אם טנפה כלים דרך נפילתן משא"כ כאן דאיירי בהזיקו אחר נפילתן. שם:
ה סָעִיף ז בכלים. אבל אם הוזק בהן בעל החצר חייב בעל הבהמה ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור מ"מ כיון דדידיה הוי בשעת נפילה ועליה רמיא לסלוקי ה"ל כאילו איהו כרייה ואע"ג דנתבאר בסי' שי"ג דאם בהמת ראובן הטילה גללים בחצר שמעון דזכה שמעון בהגללים שאני הכא דלא ניחא ליה לבעל החצר שיזכה חצירו דבר שיוזק על ידו אבל אם נראה דכבר ידע בעל החצר בהגללים וניחא ליה בהו וזכה לו חצירו ואח"כ הוזק בו בעל החצר פטור בעל הבהמה מנזקין. שם:
א סָעִיף א (ליקוט) או לא הפקירן. עבה"ג וכן ס"ל לרבא עס"י תי"ג (ע"כ):
ב סָעִיף א או שהניחם כו'. ו' א':
ג סָעִיף א לפיכך כו'. הרא"ש שם וכ' דכל האוקימתות שם אע"ג דגמר במה הצד מ"מ תולדות דבור הם ע"ש: (ליקוט) לפיכך כו'. דג' אוקימתות האחרונות דיליף משור ע"כ היאך חייב בהם ברה"ר ועתוס' שם ד"ה. תאמר כו'. הרא"ש שם (ע"כ): (ליקוט') לפיכך יש לו כו'. דעיקר דינו הוא כבור ואע"ג דיליף לה ג"כ מאש לא אמרינן דיו ועתוס' דקדושין יו"ד ב' ד"ה זו. ור"ש כו'. יש"ש ועיש"ש שם שחולק וכ' דוקא באפקרינהו אבל בלא"ה דין שניהן להן ואינו מוכרח (ע"כ):
ד סָעִיף א על כו'. בין כו'. כ"ח ב':
ה סָעִיף א אבל כו'. תוס' ד"ה ונישוף כו': (ליקוט) אבל אם נתקל כו'. אבל נ"י כ' דכ"ש כה"ג דחייב וכ"כ הרשב"א ועתוס' כ' ב' ד"ה לשמואל כו' שדחקו בזה וערשב"א שם (ע"כ):
ו סָעִיף א וכן כו'. כמ"ש בסי' ת"י ס"ו:
ז סָעִיף ב ואם נפלו כו'. כ"ט א' ומודה ר"מ כו':
ח סָעִיף ב או כו' אבל כו'. כמש"ש ל"א א' אר"י ל"ת כו' שה"ל כו':
ט סָעִיף ב ואי כו'. עבה"ג. וכל סעי' זה הוא פי' תוס' שם ד"ה פליגי ומודים דקתני בברייתא כו':
י סָעִיף ג אם הניחם כו'. ו' א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה לאתויי כו':
יא סָעִיף ה אם התיזה כו'. כ"ז כ' הרא"ש ומבואר בסי' ש"צ ס"י בהג"ה דהתיזה היינו שור תם ובור לר"נ נ"ג א"ב. ולאחר שנחו כמ"ש בדליל י"ט ב' וג"כ כר"נ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.