א שְׁנֵי קַדָּרִים שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן, אִם הָיָה לָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד, חַיָּב הָרִאשׁוֹן בְּנִזְקֵי שֵׁנִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס בִּשְׁעַת נְפִילָה, אֵינוֹ אָנוּס בִּהְיוֹתוֹ מֻטָּל לַדֶּרֶךְ, וַהֲרֵי הוּא יָכוֹל לַעֲמֹד; וְאִם לֹא הָיָה לוֹ לַעֲמֹד, פָּטוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לְזֶה שֶׁנִּתְקַל בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד בְּנַפְשׁוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָב אִם הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהַזְהִירוֹ וְלֹא הִזְהִיר (טוּר ס"א בְשֵׁם הָרֹא"שׁ). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזָקָיו שֶׁל שֵׁנִי, כְּשֶׁהֻזַּק גּוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אֲבָל אִם הֻזְּקוּ כֵלָיו, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל הַכֵּלִים בַּבּוֹר, וְכָל תַּקָּלָה תּוֹלְדוֹת בּוֹר הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
ב הַקַּדָּרִים וְהַזַּגָּגִים (פֵּרוּשׁ, מוֹכְרִים כְּלֵי זְכוּכִית) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּשֵּׁנִי, וְכָל אֶחָד מֵהֶם יֵשׁ לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד, הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי גוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי, בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן הַמֻּטָּל לָאָרֶץ בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם הֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ אֲפִלּוּ גוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי, פָּטוּר (טוּר שָׁם בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְהַשֵּׁנִי חַיָּב בְּנִזְקֵי גוּפוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי, אִם הֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי; אֲבָל אִם הֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁנָּפַל, פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הַשֵּׁנִי: בּוֹר זֶה שֶׁהוּא מַשָּׂאִוֹ אֵין אֲנִי הַכּוֹרֶה אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הָרִאשׁוֹן הִפִּיל הַשֵּׁנִי עִם מַשָּׂאוֹ. וְאִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה, כֻּלָּם פְּטוּרִין.
ג נָפַל הָרִאשׁוֹן וְהָיָה מֻטָּל לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ, וְנִתְקַל אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ וְאֶחָד בְּרַגְלָיו וְאֶחָד בְּבִטְנוֹ, הֲרֵי הוּא חַיָּב בְּנִזְקֵי כֻלָּם הוֹאִיל וְהָיָה לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא אִם מֻנָּח הָרִאשׁוֹן בַּאֲלַכְסוֹן (טוּר שָׁם בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
א סָעִיף א וי"א דחייב אם היה לו פנאי להזהירו ולא הזהיר. הוא דעת הטור שכ"כ בשם הרא"ש בר"ס זה ובדריש' כתבתי כאן בסי' שע"ט דהרא"ש משו' דין זה לדין אחד הולך בקורה ורשני בא אחריו בחביתו ונשבר החביות בהקור' דתנן בפ' המניח דאם עמד בעל הקור' בדרך עם קורתו דחייב בעל הקורה בשבירת חביתו ומפרש' דמיירי אפילו בעומד לתקן משאו ולא אמרי' דה"ה טרוד במשאו מלהזהירו לבעל החביות ע"ש ולא כהרי"ף דמפרש להמשנה דמיירי דוקא בעומד לנוח וא"כ ק' על הטור וגם על מור"ם שבסימן שע"ט סתמו כדברי הרי"ף דבעמד כדי לתקן משאו פטור על שבירת החביות וכאן כתב הדברים בפלוגתא וכתבתי דצ"ל הטור וגם מור"ם ס"ל דטרדת דבעל הקורה לתקן משאו היא גדולה יותר מאשר הוא טרוד הקדר והדומה לו שנפלו ושס"ל שגם הרא"ש אפשר דמודה לפי המסקנא לחלק בינייהו ושהמשנ' מיירי דוקא בעומד לנוח ועד"ר בסי' שע"ט שכתבתי מילתא בטעמא:
ב סָעִיף א כמו שנתבאר ר"ל בסי' תי"א ותי"ב וזהו דעת הרמב"ם והרא"ש אבל הטו' כתב שדעת הרי"ף הוא דגופו של ראשון שהיה יכול לעמוד ולא עמד מחשב כאדם המזיק בפשיעה ופושע חייב אפילו על כלים ויש בו נ"מ לדינא גם למ"ש בסעיף שאחד זה ועד"ר שם הארכתי בפירושים ע"פ סוגית הגמרא וע"ש:
ג סָעִיף ב יש לו לעמוד ולא עמד ולהי"א הנ"ל אף אם לא היה יכול לעמוד רק שהיה יכול להזהיר להבא אחריו ולא הזהיר וכ"כ בטור ע"ש:
ד סָעִיף ב בין שהוזק במשאו. היינו הקדרי' והזגגים שנשאו ונפלו בדרך:
ה סָעִיף ב ויש חולקין כו' לפי מה שנדפס ההג"ה זו ומסודרת לפנינו היה נ"ל להגיה וצ"ל ויש חולקין וס"ל דאפילו אם הוזק במשאו של ראשון גופו כו' וקאי האפילו אמ"ש אם הוזק במשאו של שני פטור והי"א ס"ל דאף בשל ראשון פטור אבל שוב מצאתי בהגהות דמור"ם הנכתבי' בכתיבת ידו שמסודרת החי הג"ה לפני זה אמ"ש דהראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון בין שהוזק במשאו אזה קאי הג"ה דיש חולקין וס"ל דדוקא אם הוזק גופו של שני בגופו של ראשון הוא דחייב הראשון ולא כשהזיק במשאו והוא דעת הרא"ש וטעמו כיון דקי"ל דנתקל לאו פושע הוא דיינו אם ניתן על גופו תורת בור ולא על משאו:
ו סָעִיף ב אין אני הכורה כו'. אבל מה שהוזק מגופו חייב כיון דמ"מ היה יכול לעמוד עם משאו ועד"ר:
ז סָעִיף ג וי"א דדוקא אם מונח הראשון באלכסון הטעם דהיה לו להראשון ליזהר כשבא וראה שהשני נתקל בהראשון אבל כשמונח באלכסון כשנתקל השני בראשו של הראשון אותו שבא אח"כ ונתקל ברגל דהראשון י"ל דלא ראה השני מוטל לפניו ועד"ז נמי כשנתקל עוד א' בהראשון בבואו לבטנו י"ל דלא ראה לפניו לא זה שנתקל בראש דהראשון ולא זה שנתקל ברגלי דהראשון וק"ל:
א סָעִיף א שנתבאר. בריש תי"א ותי"ב וע"ל סי' שע"ט וזהו דעת הרמב"ם והרא"ש אבל הטור כ' שדעת הרי"ף דגופו של ראשון שהיה יכול לעמוד ולא עמד מיחשב כאדם המזיק בפשיעה ופושע חייב אף על הכלים ויש בזה נ"מ לדינא גם למ"ש בסעיף שאח"ז. סמ"ע:
ב סָעִיף ב לעמוד. ולהי"א שבס"א אם היה לו פנאי להזהיר כו' וכ"כ הטור ע"ש. שם:
ג סָעִיף ב פטור. טעמו כיון דקי"ל נתקל לאו פושע הוא דיינו אם ניתן על גופו תורת בור ולא על משאו. שם:
ד סָעִיף ג באלכסון. הטעם דאם מונח בשוה ה"ל להשלישי ליזהר (א"ה נ"ל דכצ"ל ובספרי סמ"ע הנדפסים נראה שיש שם ט"ס ע"ש וק"ל) כשבא וראה שהשני נתקל בהראשון אבל כשמונח באלכסון כשנתקל השני בראשו של הראשון אותו שבא אח"כ ונתקל ברגל דהראשון י"ל דלא ראה השני מוטל לפניו ועד"ז נמי כשעוד אחד נתקל בהראשון בבאו לבטנו י"ל דלא ראה לפניו לא זה שנתקל בראש דהראשון ולא זה שנתקל ברגלי הראשון. שם:
א סָעִיף א אם היה כו'. כר"י דגמ' שקיל וטרי לתרץ כל המתני' אליביה וכן במילתיה דרבא קא' שני אגופו מיחייב משום דה"ל לעמוד כו':
ב סָעִיף א וי"א כו'. כרנב"י דבתרא הוא ועוד דכל תי' דשנינהו אליבא דר"י שינויי דחיקי נינהו והא דקח' במילתיה דרבא משום דה"ל כו' חדא מינייהו נקט כו' ועבה"ג:
ג סָעִיף א בד"ח כו'. ית' למטה:
ד סָעִיף ב הקדרים כו' הראשון כו' והשני כו'. ז"ל הרי"ף אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו מ"ט דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה והנה בגמ' נאמרו בה ב' פי' הא' פירש"י כמ"ש לפנינו והסכימו עמו תוס' והרא"ש דלי' קמא דרבא מ"ש ראשון חייב בין כו' שני כו' קאי הכל אגוף וממון דמזיקין ובנזקין אין חילוק בין גוף לממון מה שהוזק חייב אלא ממון דשני בראשון לבד פטור והדר קאמר אלא כו' דהכל קאי אניזוקים והכל בגוף המזיק אבל בממון המזיק פטור לעולם והדר פריך לרב כו' וחוזר לאוקימתא קמייתא וגי' רש"י ותוס' ורא"ש דל"ג בגמ' לעולם כדקאמר מעיקרא כו' עד תרגמא וכ' הרא"ש ואליבא דרב הוצרך לזה אבל אליבא דשמואל י"ל כמ"ש באוקימתא שניה מיהו אין לפרש מילתיה דרבא בתרי גווני אלא גם אליבא דשמואל מתרץ ר"א בר אהבה ועוד דשינוייא קמא אלא אמר רבא כו' דחוק הוא כמ"ש בתוס' ורא"ש שם ואח"כ כ' ורב אלפס ז"ל כ' אמר רבא ראשון כו' ופי' דברי הרי"ף כאוקימתא שניה וכמ"ש הרא"ש בתחלה דאוקימתא דר"א ב"א אינה אלא לרב אבל לשמואל קיימא אוקימתא שניה דאניזקין קאי וכ' ומ"ש הרי"ף מ"ט דא"ל האי כו' לא קאי אדברי רבא דזה הטעם לא שייך אלא אממונן דמזיקין אלא אברייתא קאי וכולן חייבין כו' שהביא הרי"ף קודם לזה והביא דברי רבא ארישא דברייתא אנזקי גופן דמזיקין וחילק בניזקין כנ"ל ואח"כ כ' הרי"ף על מ"ש בברייתא ופטורין כו' דבממונן של המזיקין לעולם פטורין אף הראשון אף על גופו של שני מ"ט דא"ל האי כו' ולפ"ז דברי הרמב"ם אינו כדברי הרי"ף דלא כמ"ש הטור ודבריו תמוהין אבל הראב"ד ומ"מ וב"י כ' שדברי הרמב"ם כדברי הרי"ף וכפירש"י כנ"ל ושלא כפי' הרא"ש דדברי הרי"ף אניזקין קאי אלא אמזיקין וכדברי הרמב"ם וכמו שחזרו בגמ' לאוקימתא קמייתא והשתא דברי רי"ף כפשטן דמ"ש מ"ט דא"ל האי כו' קאי אדברי רבא וכמ"ש הרמב"ם והעתיקו בש"ע דברי הרמב"ם כלשונו. ועדיין צ"ע דהא לאוקימתא קמייתא אף כלים דלכל הניזקין חייבין לפירש"י והרמב"ם וש"ע בס"א כ' בד"א כו' אבל בעל המאור והמלחמות פי' דברי הרי"ף והגמרא כפי' ר"ח ולשון ראשון שברש"י הביאו תוס' ד"ה אמר כו'. וז"ל הגמ' לגי' ר"ח אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דשני שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו דשלישי אבל לא בנזקי ממונו מ"נ אי נתקל פושע כו' שני אגופו מיחייב משום דה"ל לעמוד ולא עמד אממונו פטור דה"ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים מתבי וכולם חייבים כו' אלא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק מגופו בין דאיתזק מממונו שני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק מגופו אבל לא בדאיתזק מממונו מ"ט דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונם הניחא לשמואל כו' מאי איכא למימר תרגמא רב אדא כו' והיא הפוכה מגי' רש"י דלפ"ז באוקימתא קמייתא קאי דברי רבא אניזקין ובאוקימתא שניה קאי אמזיקין אלא דלפ"ז לא הדר מאוקימתא שניה דקושית גמ' הניחא לא קאי אדברי רבא אלא אברייתא דוכולן כו' בין לאוקימתא ראשונה בין לאוקימתא שניה וכמ"ש תוס' דהאי וכולן כו' כמו אמר מר הוא ואף שהרז"ה ל"ג כלל וכולן חייבין כו' אלא גרס במ"ש בגי' שלנו אחר מילתיה דרבא הניחא מ"מ מפרש כפי' תוס' דאברייתא קאי דלגי' רש"י מפרשינן וכולן כו' קאי אמזיקין ולכן פריך מזה ארבא ואוקימתא שניה דרבא אניזוקין וקאי הניחא ארבא וצריך לחזור מאוקימתא זו אבל לפיר"ח קאי וכולן כו' אניזקין ולא קאי הקושיא אלא אברייתא לאוקימתא שניה והשתא דברי הרי"ף כדברי הרמב"ם וכפיר"ח דמ"ש הרמב"ם וש"ע בס"ר בד"א כו' הוא הברייתא וכולן כו' אלא דלדברי רב כלים בכלים דוקא ולשמואל אפילו כלים באדם וקי"ל כשמואל ומ"ש בס"ב הראשון כו' הוא מילתיה דרבא באוקימתא שניה והכי קיימא וכ"כ לח"מ וע"ש שמתרץ כל קושיות תוס' על פיר"ח:
ה סָעִיף ב וי"ח כו'. הרואה סובר שהוא בא להקל ואינו אלא להחמיר והוא דברי הרא"ש שהסכים ללשון שני של רש"י הנ"ל וכדעת התוס' וכמש"ש דאף לשמואל הדרינן לאוקימתא קמייתא והוא ג"כ כשיטת ר"ח לפי' תוס' שכ' דמ"ש תרגמא ר"א כו' קאי אף לשיטת ר"ח אף לשמואל מטעם אדם המזיק דחייב אף על הכלים אבל הרמב"ם לא ס"ל כן אלא דהתי' אינה אלא לרב אבל לשמואל הברייתא כפשטא דכל ממון הניזקין פטורין אף מאדם וכמ"ש בעל המאור דלשמואל כל תקלה בור אף גוף הראשון אבל לתוס' ורש"י דגם שמואל ס"ל כרב ס"ל דגוף מזיק הוא אף גוף השני. ופי' רש"י ותוס' ורא"ש והרז"ה דממון המזיק הראשון בין לאוקימתא קמייתא דרבא לפירש"י דהכי קיימא במסקנא בין לאוקימתא שניה לפיר"ח דהכי קיימא במסקנא לפירושו שלדינא הכל אחד משום מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה משא"כ בשני דאנוס הוא אלא גופו משום דה"ל לעמוד ה"ל מזיק ולרמב"ם ורז"ה אליבא דשמואל בור דכל תקלה בור כנ"ל והקשו תוס' ורא"ש דל"ל לרבא לומר אליבא דר"מ ה"ל לפרש ברייתא אליבא דרבנן ואין חילוק בין ראשון לשני ותי' דלרבנן ממונן של הניזקין אף בגופו של ראשון פטור משום דכיון דלאו פושע הוא לא הוי אלא מטעם תקלה דה"ל בור ופטור אכלים ול"ד לגוף השני אליבא דר"מ דהתם אע"ג דנתקל בראשון דלאו פושע גמור הוא שיהיה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מ"מ קצת פשיעה איכא ומצטרף עם הטעם דה"ל לעמוד לעשות גופו כמזיק משא"כ לרבנן דשניהן אנוסין גמורין הן ואנן קי"ל כרבנן דהא ר' יוחנן ס"ל כוותיהו שם צ"ט ב' כמש"ש אמר שמואל כו'. ומי אר"י הכי כו' ובב"מ פ"ג א' ההוא גברא דקא מעבר חביתא כו' א"ל רסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי אייתי ראיה דלא פשעת בה ואיפטר כו' כ"ה גי' הרי"ף שם וכ"כ במלחמות שכן הגי' בספרים וכ' הרי"ף שם מהא שמעינן דהיכא דליכא סהדי דלא פשע לא משבעינן ליה דשלא בכוונה תברה והך דקאמר רבא שם שבועה שלא בכוונה כו' לפרושיה לדר"מ קאתי וליה לא ס"ל וכמ"ש בסי' ש"ד ס"א וסי' תי"ב ס"ד וא"כ בין ראשון בין שני אינו חייב אלא גוף בגוף וז"ש וי"ח כו' וכ"ה לרז"ה אליבא דרבנן אלא שהוא פוסק כר"מ כמ"ש למטה אבל לר"ה והרמב"ם שפי' שממונם של נזקין פטורין לעולם הדרא קושית תוס' ורא"ש לדוכתיה ומכח זה פי' הרז"ה כר"מ ובב"מ שם ל"ג דלא פשעת כגי' שלנו ובב"ק שם ר' יוחנן לא ס"ל כשמואל דמדמי לנתקל. והרמב"ן במלחמות סתר דבריו ופי' דרבא אף לרבנן קאמר ואפ"ה ראשון בדאיתזק מממונו משום שאינו מפקיר וסתמא דמילתא הכי הוא שאין מפקירין משום דנפלו אבל שני פטור אע"ג דלא אפקריה משום דא"ל האי כו' ודומה לאבנו סכינו ומשאו שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה"ר והזיקו שהבעלים פטורים ואע"ג שה"ל לסלקו ולא אפקריה שאינו מן הדין שזה חופר וזה יתחייב וכאן אף הראשון פטור מה שהזיק ממונו של שני אף שכרהו דה"ל כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס שהרי אינו שלו וכן פי' הראב"ד בהשגות דברי רי"ף והרמב"ם וז"ש הרמב"ם במשאו ועבה"ג ס"ק ח' ט' ובכה"ג להי"ח שהוא הרא"ש אף ממונו של שני שהזיק גוף השלישי חייב אפי' לרבנן ומ"ש הרמב"ן מידי דהוי כו' שאינו מן הדין כו' כ"כ ג"כ הרא"ש והטור והב"י בסי' ש"צ ס"י בהג"ה אבל אם קשרו אדם כו' אפילו יש כו' מיהו לדברי תוס' והרב בסי' ת"י ס"ד בהגה דוקא בשלא נודע אבל נודע ה"ל לסלקו וא"כ אף כאן אף השני חייב אף על ממונו שמזיק בדלא אפקריה ועתוס' כ"ט א' ד"ה פליגי ואפי' נתנו אחר כו' וכ"כ בהג"א שם ד"ה אבל אי כו' וזהו דעת הרא"ש והי"ח כאן והתוס' מ"ח א' סד"ה אע"ג הניחו בצ"ע והרא"ש שם ס"ז לפי דברי ש"ע בסי' ת"י ס"ו שכ' או פתח לרשות חבירו מ' כדברי הרמב"ן הנ"ל אלא שבדברי הרא"ש אין הכרע שהוא כ' אם נפל לתוכו בהמת בעל החצר וכ"כ יש"ש והטור פי' שלא נודע לבעל החצר וכמש"ש בס"ד בהגה וגם מדברי התוס' שם מ"ט ב' סד"ה ברה"י אין הכרע שהם כ' כיון שהחופר משלם בנזקי כו' מ' דוקא כה"ג ולכאורה הוא כדברי הרמב"ן וכן י"ל ג"כ תוס' הנ"ל מ"ח א' ושלכן סתם הרא"ש והרב בדליל כנ"ל:
ו סָעִיף ג נפל כו'. כפירש"י והרי"ף דל"פ ר"פ ור"ז וערא"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.