א לֹא יוֹצִיא אָדָם תִּבְנוּ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּדֹּשׁוּ וְיַעֲשׂוּ זֶבֶל; וְאִם הוֹצִיאָם, קְנָסוּהוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כְּהֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה מֵעֵת שֶׁנִּדּוֹשׁוּ וְהִשְׁבִּיחוּ. מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאֵין מוֹרִין לוֹ לְכַתְּחִלָּה לְהַחֲזִיק רַק בַּשֶּׁבַח, אֲבָל לֹא בְּגוּפוֹ; וְאִם הִתְרוּ בַּבְּעָלִים וְלֹא סִלְּקוּ, מַפְקִירִין אוֹתוֹ לַכֹּל (טוּר ס"ד). וְאִם קָדַם אָדָם וְזָכָה בָּהֶם מִשְּׁעַת הוֹצָאָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה (ר"י וְרֹא"שׁ וְטוּר שָׁם) וְע"ל סִימָן שפ"ח. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם כְּהֶפְקֵר, אִם הֻזַּק בָּהֶם אָדָם אוֹ בְּהֵמָה, הֲרֵי זֶה הַמּוֹצִיא חַיָּב לְשַׁלֵּם.
ב יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת הַזֶּבֶל וְהַגְּלָלִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים אָסוּר לְהוֹצִיאוֹ כְּדֵי לְהַנִּיחוֹ שָׁם, אֲבָל מוֹצִיאוֹ כְּדֵי לְפַנּוֹתוֹ לְאַלְתַּר (טוּר ס"א), וְכָל שֶׁכֵּן מַיִם נְקִיִּים וְשׁוֹפְכִין שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין שׁוֹהִין וּמִתְעַכְּבִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁמֻּתָּר לְשָׁפְכָן אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה; וַאֲפִלּוּ מַיִם סְרוּחִין, כָּל שֶׁדַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ לְאַלְתַּר. וַאֲפִלּוּ מְתַקֵּן בּוֹר פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים אֵין בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים יְכוֹלִים לְעַכֵּב (מָרְדְּכַי סוֹף ב"מ בְּשֵׁם מַהֲרַ"מ), וְלִצְבֹּר אוֹתָם שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשֹּׁף בְּרַגְלֵי אָדָם; וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הִזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְחַיָּבִים עַל זֶה הַגָּלָל מִשּׁוּם גָּזֵל, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁבַח אִם נִדֹּשׁ, לֹא קָנְסוּ בּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְאַחַר שֶׁהֻזַּק, כָּל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה (טוּר ס"ב).
א סָעִיף א מעת שנידושו והשביחו. בגמרא קאמר דקנסו גופו של תבן לעשותו כהפקר משום שבחו כדי שלא יעברו ויוציאו לר"ה להשביחו לעשות ממנו זבל וקמבעיא בגמרא אם לא גזרו על גופו להפקירו עד שעה שכבר השביח דאז שייך טפי לומר שגזרו גופו משום שבחו או דילמא גם קודם שהשביח ונעשה זבל קנסו להיות גופו של הזוכה כדי שלא יוציאו ולא איפשיטא והמחבר סתם וכתב כדעת הרמב"ם שנתבאר לעיל כמה פעמים בטור וגם בסי' זה בשמו דס"ל דמהני תפיס' לספיקא דדינא ומש"ה כ' אחר זה ז"ל ואם קדם אדם כו' אין מוציאין מידו ומור"ם כ' עליו די"א (והוא דעת ר"י והרא"ש) דלא מהני כו':
ב סָעִיף א הרי זה המוציא חייב לשלם דכיון דממונו היא ס"ל כמפקיר נזקיו אחר הנחתו במקום שלא היה לו רשות להניחו דחייב כמ"ש בסימנים שלפני זה:
ג סָעִיף ב יש לכל אדם להוציא את הזבל כו'. דזבל אינו מזיק כ"כ כמו קש שהוא מחליק וגם הוא ארוך ונופלים ע"י בקל:
ד סָעִיף ב שאין שוהין ומתעכבין פי' אלא נוזלין ויוצאין מעצמם מיד לאחר שפיכתן מאותו מקום ויתפזרו ואין מזיקין:
ה סָעִיף ב כדי שיהא נישוף. בגמרא קאמר הטעם דע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יקפדו בזה זה על זה וע"ל סי' רע"ד דשם כ' הטור שהרי"ף חולק ע"ז:
ו סָעִיף ב ואעפ"כ אם הזיק חייב. דיהושע לא התנ' שיהא פטור מתשלומי היזיקו ואעפ"כ צריכין לתנאי דיהושע דאל"כ היו מוחין דלא ניחא ליה לאדם שיהא ניזק בשלו ואח"כ ישתלם הזיקו וגם יצטרך לירד עמו בדינא ודיינא ולא כע"ש שכ' שיהושע לא התנה אלא ע"מ שיהא כ"א משמר את זבלו ע"ש וזה ודאי אינו אלא אף אם אינו משמרו כו' רק שיהא צריך לשלם הזיקו:
א סָעִיף א לשלם. דכיון דממוניה הוא ה"ל כמפקיר נזקיו אחר הנחתו במקום שלא היה לו רשות להניחו דחייב כמ"ש בסימנים שלפני זה. סמ"ע:
ב סָעִיף ב הזבל. דאינו מזיק כל כך כמו קש שהוא מחליק וגם הוא ארוך ונופלים ע"י בקל. שם:
ג סָעִיף ב ומתעכבין. פירוש אלא נוזלין ויוצאין מעצמן מיד לאחר שפיכתן מאותו מקום ויתפזרו ואינן מזיקין. שם:
ד סָעִיף ב נשוף. בש"ס קאמר הטעם דע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יקפידו בזה זה על זה ועיין לעיל סימן רע"ד בטור שכתב דהרי"ף חולק ע"ז. שם:
ה סָעִיף ב חייב. דיהושע לא התנה שיהי' פטור מתשלומי היזקו ומ"מ צריכין לתנאי דיהושע דאל"כ היו מוחין דלא ניחא ליה לאדם להיות ניזוק בשלו וגם יצטרך אח"כ לירד בדינא ודיינא להשתלם היזקו. שם:
א סָעִיף א לא יוציא כו'. אפילו לר' יהודה כמש"ש רב אשי אמר כו':
ב סָעִיף א ואם כו'. מתני' שם וכרב דרבו של זעירי הוה ועוד דזעירי אתי כתנאי ודרב ככ"ע וגם פשטא דמתני' כרב דבהן מ' בגופן. הרא"ש:
ג סָעִיף א מעת כו' ואם קדם כו'. בעיא שם דלא איפשטא וכשיטתו:
ד סָעִיף א מיהו י"א כו'. כרב הונא דקאי כת"ק דרשב"ג:
ה סָעִיף א רק בשבח. הג"א. ברייתא שם אלא לאו ה"ק וכל כו' ועתוס' ד"ה לזעירי כו' אבל הרמב"ם פ' כרב אדא משום דאתמר באחרונה כשיטתו אין הולכין בזה אחר פלוגתא דתנאי במקום דפליגי אמוראי בזה כמ"ש בכמה מקומות ולח"מ כ' דס"ל כפי' ראשון של רש"י במתני' ד"ה כל המקלקלין כו' והלכה כרשב"ג במתני' ע"ש:
ו סָעִיף ב יש לכ"א כו'. כר"י ועסי' רס"ד ס"ה בהג"ה:
ז סָעִיף ב אבל שלא כו'. שם אר"נ מתני' שלא כו':
ח סָעִיף ב אבל מוציאו כו'. עתוס' דב"מ קיח ב' וי"ל כו' ולהכי ל"ק ליה כו':
ט סָעִיף ב וכ"ש כו'. למד מהנ"ל:
י סָעִיף ב אפילו בימות החמה. דאסור בלא"ה כמ"ש בב"ק שם חדא בימות כו' דתניא כו' בכה"ג מותר כנ"ל:
יא סָעִיף ב ואפילו מתקן כו'. ממ"ש בב"ב נז א' ועשה מקום כו' הא פחות מכאן לא אלמא דא"י למחות אע"ג דשם נ"ט א' אמרינן למעלה מד"א כו' התם כדמפ' זמנין דמותבת כו' הלא"ה אמרינן דכופין על כו'. שם:
יב סָעִיף ב ואעפ"כ כו'. ואף דגם בזה פליג ר"י אין הלכה בזה כר"י דבב"מ שם אוקמיה בשיטה ואמרינן בב"ק שם חדא כו' דתניא כו' וכן שם ו' א' אוקמוה מתני' שם כהאי ברייתא. הרא"ש וש"פ:
יג סָעִיף ב וי"א כו'. הג"א שם: (ליקוט) וי"א דלאחר כו'. ממש"ש כ"א א' לימא בבור כו' וערש"י שם ד"ה לימא כו' ואע"ג דמסתמא ליכא שבחא בפירות אלא דמיירי בכה"ג וז"ש בבור כו' ובזה מתו' קושית תוס' שם בד"ה דרב. והא דתנן כו' וק' לר"י כו' (ע"כ): (ליקוט) וי"א דלאחר כו'. ממש"ש וזעירי א"ל אנא דאמרי כו' מ' דלאחר שהזיק ודאי דזכה לזעירי אף בדבר שאין בו שבח דהא לזעירי טעמא לאו משום שבחא דהא ס"ל דלא קנסו גופן משום שבחן וכ"ש לרב דהא רב פליג לחומרא ואף דגמ' קא' לזעירי דוקא אליבא דר"מ הא קא' שם בגמ' דלרב ל"פ רבנן עליה דר"מ אלא קרן דבהתירא אבל הכא כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.