א לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא בּוֹרוֹת וְלֹא שִׁיחִין וְלֹא מְעָרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֲגָלָה יְכוֹלָה לְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּיהֶן וְהִיא טְעוּנָה אֲבָנִים, שֶׁמָּא תִפָּתַח מִלְּמַטָּה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל גַּב דְּהָכִי דִינָא הוּא, מִכָּל מָקוֹם כְּבָר נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת בִּיבִין וּמַרְתְּפוֹת תַּחַת חֲלַל רְשׁוּת הָרַבִּים, וְכֵן זִיזִין, וְכֻלָּן מוֹחֲלִין עַל כָּךְ מֵאַחַר שֶׁכֵּן נָהֲגוּ. וְעוֹד, שֶׁרְשׁוּיוֹת הָרַבִּים הֵם שֶׁל מוֹשְׁלֵי הָעִיר, וּלְכָל מַה שֶּׁנּוֹתְנִין רְשׁוּת אָזְלֵינָן בַּתְרֵהּ וּלְפִי עִנְיָן הַמִּנְהָג (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א). וְהַחוֹפֵר בּוֹר לְצָרְכֵי רַבִּים, מֻתָּר:
ב אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא יַאֲפִיל הַדֶּרֶךְ עַל גַּבֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם רָצָה, כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיאוֹ. כָּנַס וְלֹא הוֹצִיא, הֲרֵי זֶה מוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַכְּתָלִים לִמְקוֹמָם לְעוֹלָם, שֶׁכָּל מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים אָסוּר לְקַלְקְלוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִים בּוֹ, אֲבָל אִם אֵין דּוֹרְסִים שָׁם, כְּגוֹן שֶׁבָּנָה שָׁם אִצְטַבָּא, אַף עַל גַּב דְּרַבִּים מַעֲבִירִים שָׁם מַשָּׂאָם, יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַכֹּתֶל לִמְקוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם).
ג לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת יוֹצְאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ, וְאִם נָפְלָה, חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ כְּשֶׁהָיְתָה.
ד אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, קוֹצֵץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַגָּמָל עוֹבֵר בְּרוֹכְבוֹ. וּמַנִּיחִים מָקוֹם פָּנוּי מִשְׁתֵּי שִׂפְתוֹת הַנָּהָר כְּרֹחַב כִּתְפֵי הַמַּלָחִים שֶׁיּוֹרְדִים שָׁם וּמוֹשְׁכִים הַסְפִינָה, וְכָל אִילָן הַנִּמְצָא בְּרֹחַב זֶה קוֹצְצִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאֵין מַתְרִין בַּבְּעָלִים, שֶׁהֲרֵי מְעַכֵּב מוֹשְׁכֵי הַסְפִינָה.
ה אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְהַשְׁהוֹתוֹ זְמַן רַב, וְאֵין לוֹבְנִים בּוֹ לְבֵנִים; אֲבָל גּוֹבְלִים שָׁם טִיט לְצֹרֶךְ בִּנְיָן, אֲבָל לֹא לַעֲשׂוֹת לְבֵנִים.
ו הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּשֶׁמֵּכִין הָאֲבָנִים צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַשְׁהֵם שָׁם, אֶלָּא מֵבִיא וּבוֹנֶה מִיָּד.
ז וְכֻלָּם שֶׁהִזִּיקוּ, חַיָּבִים לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
א סָעִיף א תחת רשות הרבים ולא בורות שיחין כו' וכן הוא ל' הרמב"ם והטור דכתבו "ולא בורות כו' בוי"ו ומשמע דתרתי דברים נינהו חלל ובורות ואפשר משום דבורות מיירי שהן מגולין ועומדין וכן אינך שיכולין בני ר"ה ליזהר מהן ואפ"ה אסור אבל במשנה קתני לא בורות בלא וי"ו ופי' רשב"ם שם דחדא הוא דקתני חלל והדר מפרש דהיינו בורות שיחין כו' וכן משמע מדמסיק ותני עלייהו אף ע"פ שהעגלה יכולה לילך ע"ג כו' מוכח דמבוסות הן ועפ"ר:
ב סָעִיף א שמא תפחת מלמט' שלא מדעתו ולא סגי במה שמקבל עליו אחריות היזקן דהעוברים עליו דניחא לבני אדם בשלהן ולא שיזיקו בשלהן ולקבל עליו תשלומין וחילופיהן וגם לא ניחא להו לירד בדינא ודיינא וכמ"ש לעיל:
ג סָעִיף א וכולן מוחלין על כך שהיום או מחר יצטרך גם הוא או בניו לעשות כן:
ד סָעִיף א של מושלי העיר פי' של שר העיר ז"ל הרשב"א שהדבר ידוע שהדרכים עם היותם מסורים לרבים של אדוני הארץ הם והם רשאים לסתום דרכים ולפתחן במקום אחר לפי שהדרכי' שלהם הן והרי זה ככונס לתוך שלו על דעת שיוציא זיזין ומחילות לכשירצה עכ"ל ועד"מ:
ה סָעִיף ב אין מוציאין זיזין כו' לר"ה ל' הטור אבל במבוי יכול להוציאן מדע' בני המבוי משא"כ בר"ה שאין לו בעלים וכתב ר"י דהאי מבוי ר"ל שאיני מפולש דאם הוא מפולש שרבים עוברים שם דינו כר"ה הביאו הב"י ומהתימה למה השמיטו המחבר:
ו סָעִיף ג ה"ז בחזקתו דטוענין ללוקח ואמרינן דשמא המוכר לו או אבותיו כונס לתוך שלו היה וכנ"ל:
א סָעִיף א תפחת. ולא סגי במה שמקבל עליו אחריות היזקן דהעוברים עליו דניחא לבני אדם בשלהן וגם לא ניחא להו לירד בדינא ודיינא וכמ"ש לעיל. סמ"ע:
ב סָעִיף ב לר"ה. לשון הטור אבל במבוי יכול להוציאן מדעת בני המבוי משא"כ בר"ה שאין לו בעלים וכת' ר' ירוחם והאי מבוי ר"ל שאינו מפולש דאם הוא מפולש שרבים עוברים שם דינו כר"ה והביאו הב"י ומהתימא שהשמיטו המחבר עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' מהרי"ט סי' ק"ח:
ג סָעִיף ב בחזקתה. דטוענין ללוקח ואומרים דשמא המוכר לו או אבותיו כונס לתוך שלו היה כמ"ש בס"ב. שם:
א סָעִיף א של מושלי העיר. ע' בת' בית אפרים חח"מ סי' כ"ב לאחר שביאר בנידון דשם דיש איסור לבנות תחת הפיר לייבין (הוא בליטה מהגג על פני הבית לצד הרחוב ע' בא"ח ס"ס שמ"ו בט"ז סק"ז ובס"ס שפ"ה ושכ"כ בתשובת ב"ח החדשות וכמו שיובא בס"ק שאח"ז) כתב אחר זה וז"ל ואין להתיר מטעם שכתב הרמ"א בסי' תי"ז בהגה לפי שר"ה הוא של מושלי העיר כו' והוא מדברי הרשב"א. הדבר ברור שז"א שהרי הרשב"א שם סיים וה"ז ככונס לתוך שלו ע"ד שיוציא זיזין ומחילות לכשירצ' ע"ש והרי בזיזין מבואר סעיף ב' דאף על גב דיכול להוציא אח"כ משום שכנס אבל אינו יכול להחזיר הכתלים למקומן מטעם מצר שהחזיקו בו רבים וע"כ לא מדמי לה הרשב"א אלא במחילות שאינו מקלקל דרך הרבים רק שעוש' חלל תחת ר"ה והא מלזיזין דמי ובהא מהני מה שר"ה של מושלי העיר ומעיקרא ניתן לעשות זיזין ומחילות לכשירצ' וה"ל ככונס לתוך שלו אבל להחזיר כתלים למקומן דאף בכונס לתוך שלו גופא אסור פשיטא דלא מהני הך טעמא להתיר בכה"ג עכ"ל. ושם בסי' כ"ג חזר ושנה דבר זה ביתר ביאור קצת וכתב דלכאור' לא משמע כן בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' קס"ב (וברמ"א שם ס"א) בענין להעמיד דלתות במבוי שכתב אכל עכשיו יש למלכי האומות דיני מלוכה כו' משמע אף היכא דשייך דינא דמצר שהחזיקו בו רבים מ"מ שפיר דמי ע"פ דד"מ מ"מ נראה דהרשב"א לא סמך שם על זה לבד כו' ועוד דשאני התם דנתן רשות בפי' להעמיד דלתות ע"ש. עוד כתב שם שלשה חילוקים אחרי' דאין להתיר בנדון דשם מטעם דברי הרמ"א הנ"ל חדא דאף הרשב"א והרמ"א לא קאמרי אלא לפי דחזינן דכבר נהגו י"ל דמסתמא ע"ד כן נמסר להם שיכולים לעשות זיזין ומחילות מה שא"כ בגוונא דנ"ד מאן לימא לן שנמסר ע"ד כן שיכול לגזול בני ר"ה לעשות לעצמו פיר לייבין. ועוד דאף אם המושל נתן ע"ד כן אין זה מועיל רק לגבי בני ר"ה לפי שהדרכים של אדוני הארץ ורשות בידם להסב אותם אחורנית. אבל לגבי יחיד שהורע כחו ע"י זה שא"א לבא בתוך ביתו בריוח ע"י בנין זה ודאי שלא נתן מתחילה ע"ד כן שיגיע ע"י זה נזק לאחר שהרי הוא מושל על כל העיר בודאי דלא ניחא ליה לזכות לזה ע"מ לחוב לזה כו' ואם כן אף שיהא נותן רשות עתה מ"מ אין זה דד"מ ולא מהני כמבואר בפוסקים: ועוד דנראה טעם הרשב"א לפי דע"כ לא אמרינן ודהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אלא כשנתן הדרך לחלוטין מה שא"כ אם מתחלה התנה בפי' שאין נותנו רק לזמן אם כן אם מחזיקין בו אחר הזמן ה"ל כהחזיקו שלא ברשות והלכך כיון דהוי של מושלי הארץ שיש להם רשות לבנות ולסגור מעיקרא נותן לרבים על תנאי שאימת שירצו יחזירוהו ולכך שפיר יכול לעשות מחילות וזיזין וגם לצוות להעמיד דלתות דמעיקרא היה ע"ת שאם ירצה יסתום דרך הרבי' שהולך למבוי משא"כ בנ"ד שזה היחיד גופיה העמיד בנין ופתח בית צואר המרתף לחוץ ונסב הגבול לצד פנים ואם כן מראין הדברי' שהיה בדעתו להחליט לעולם ביד הרבי' וא"כ הא קי"ל כר"י דאמר אינו מחזיר כו' ע"ש עוד ועמ"ש לעיל סי' שע"ז:
ב סָעִיף ב להחזיר הכתלים כו'. ע' בתשובת ב"א החדשות בענין ראובן שהיה לו קרקע רחבה עשר אמות לר"ה שהוא פלטיא גדולה ומקדמת דנא בנה בית ומקרן זוית עד רוחב חמש אמות העמיד הבנין סמוך לר"ה וברוחב חמש אמות השניים כנס לתוך שלו באורך חמש אמות ויותר ובנה בליטה על אותה הכניסה הסמוך לחצרו של שמעון וגם בנה עליה על אותה הבליטה ועתה רוצה ראובן לבנות בנין אבנים וכיפה במקום שכנס תחלה לתוך שלו באופן שגם זה יהא סמוך לר"ה. ושוה לבנין הראשון שהוא בקרן זוית ושמעון מעכב עליו בכח הטענה דמרבה עליו הדרך לסבב כל אורך בנין אבנים מעמיד במקום הבליטה כי מתחלה היה דרכו לעמוד באלכסון מפתח החצר שלו לתחת הבליטה מה דינו. והשיב הדין עם ראובן ואין שמעון יכול לעכב עליו דאע"פ שאם היתה הבליטה מפיקה מזן אל זן כדרך כל הבליטות בעיירות פלאניא שקורין (אונטיר דיא לייבין) ושם יעברו דרכם בני העיר לא היה כח לשום אחד מאנשי העיר לקלקל הדרך ולהמשיך הבנין עד סמוך כפלטיא דקי"ל כר"י אמר רב מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ואע"ג דבסוגיא פרק המוכר פירות משמע דההוא דרב היינו דוקא שעשו בו רבים משום תיקון וכן מבואר ברשב"ם שם שכתב שהשווהו ותקנוהו להילוך כו' אלמא דבהילוך גרידא לא קנו מ"מ הני ליבין שהחזיקו בו רבים דמי לשביל של כרמים שאינו עשוי כלל אלא להילוך ונקנה בהילוך כדאיתא התם משא"כ מצרי שדה שעשוי קצת להשתמש בו צורך אחר לפיכך אינו נקנה בהילוך וכדמוכח לשם בתוספת ובהני לייבין ודאי ברור ופשוט דאפי' כונס לתוך שלו כנ"ד נמי אסור לו להחזיר הכתלים למקומן דקיימא לן כר"י בס"פ חזקת דאפילו איכא רווחא כל רוחב ר"ה אפ"ה אינו מחזיר הכתלים למקומן. אבל מאחר דבליטה זו בנ"ד אינו אלא ברוחב חצי קרקע ואין כאן קלקול מצר שהחזיקו בו רבים שהרי לא היה כאן שום העברת דרך הרבים תחת בליטה זו פשיטא דיכול ראובן להחזיר הכתלים למקומן וגדולה מזו כתבו התוספת בפרק לא יחפור דאפילו ר"י לא קאמר דאסו' לקלקלו אלא תוך ט"ז אמה כו' וכ"פ בהג"א ס"פ חזקת וא"כ נ"ד דאיכא רווחא טפי מששים אמה לא יש שום איסור בקלקולו אפילו היה שם קלקול גמור אלא דעל דבר זה בלבד לא הייתי סומך מאחר שכל שארי הפוסקי' לא הזכירו חילוק זה אלא שכיון שדבר זה ברור שאין כאן ?העברת דרך הרבים אף ע"פ שלפעמי' היו מאספים בניר"ה ויושבים באצטבעות שתחת הבליטה או עומדין תחתיו אין זה מקלקל דרך הרבים וכיוצא בו כ' הרי"ו הביאו הב"י סי' תי"ז שכ' ודוקא שדורסים בו בני ר"ה כו' (וכמ"ש בהגה) ומכ"ש נ"ד שלא היה אפשר לבני ר"ה לדרוס כאן לקצר דרכם לפי שהבנין בקרן זוית סמוך לר"ה מעכב עליהם ותו דאינו דומה כאן לשביל של כרמים שאינו נעש' אלא להילוך דכיון שלא היו בני ר"ה דורסין כאן כדי לקצר דרכם אלא לפעמים כשהיה הטיט גדול בר"ה או מתאספים שם לשעה מפני הגשמים עד יעברו ולפעמים יושבים תחה בליטה זו בכל אלה לא קנו רבים בליטה זו כיון שלא עשו לשם שום תיקון אלא הילוך גרידא או עמידה או ישיבה כמבואר בסוגיא דהמוכר פירות שהבאתי לפיכך יכול ראובן להמשיך הכיפה עד סמוך לר"ה להיות שוה לבנין שבקרן זוית ותו לא מידי עכ"ל (ועמש"ל סי' שע"ז סק"א) וע' בת' בית אפרים חח"מ סימן כ"ב שהעתיק דבריו להלכה על נידון שלו ע"ש עוד והובא קצת לעיל סי' שע"ז סק"ב:
ג סָעִיף ב כגון שבנה שם אצטבא. עיין בת' חתם סופר חא"ח סי' צ"ז שכתב דנ"ל דע"כ לא אמר רבינו ירוחם אלא בבונה אצטבא בידים דמראה לכל שרוצ' לבטל בקיעת הרבים והיינו מחאה דיליה אבל באשתייר ממילא גפופין לא דאם לא כן מה היה צריך לומר אי בנה אצטבא לימא אי כנס בתוך שלו והשאיר גפופין אלא ע"כ דדוקא בבונה אצטבא אבל לא זולת עיין שם ועיין בסעיף קטן הקודם:
א סָעִיף א וכולן מוחלין כו'. אע"ג דשתיקת רבים לא הוי מחילה וכמש"ש לרה"ר מפיק מאן מחיל גבך מ"מ מחילה בפירוש מזט"ה במא"ה מועיל כמש"ש כג א'. א"נ אחולי אחיל כו' ועתוס' שם ד"ה אחולי כו' ואמר ואי אשמעינן הכא כו' אימא לא. ר"ל דא"א להם למחול צריכא דאפשר למחול והא דר' אמי הנ"ל משום דבשתיקה אין מחילה ברה"ר אלא שכ' הרשב"א שאפשר לפרש שם אבל רבים כו' דא"א להם למחול ומ"ש צריכא דאימר כונס בתוך שלו היה וכ"פ רשב"ם בספ"ג שם וכ' ומיהו כיון שהורגלו הכל ואין נמנעין והכל מוחלין מותר כמש"ש בב"מ יב ב' עשו שאינו זוכה כזוכה מ"ט עניים כו' וה"נ ניחא לכולהו שהכל צריכין לכך:
ב סָעִיף א ועוד כו'. עסמ"ע ועסי' שסט בסמ"ע ס"ק יב:
ג סָעִיף א והחופר בור כו'. ב"ק כ' א' וכמ"ש בסי' תי ס"ז וכמ"ש בתוספתא דב"ק פ"ו חפר בור ברשות ופתח לרה"ר אפי' היא של רבים חייב עד שימסור לרבים ואמרו שם ובגמ' וכן היה נחוניא כו' ועמש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.