א הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִפְקִירָם; לְפִי שֶׁאֵינָם דּוֹמִים לְבוֹר, שֶׁהֲרֵי אֵין תְּחִלָּתָן לְהַזִּיק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיָה לוֹ פְּנַאי לְסַלְּקָן וְלֹא הִפְקִירָן, חַיָּב (טוּר ס"א). וְאִם הָיוּ רְעוּעִין, בֵּית דִּין קוֹבְעִים לוֹ זְמַן וְדַוְקָא שֶׁהִתְרוּ בוֹ בֵּית דִּין, אֲבָל בְּלֹא בֵּית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁהִתְרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו אֵינוֹ כְּלוּם; מִיהוּ, אִם חָפַר בַּכֹּתֶל וְגָרַם לְהַפִּילוֹ, חַיָּב בְּנִזָּקִין דְּהָוָה לֵהּ חִצָּיו מַמָּשׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א), לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל. וְכַמָּה הַזְּמָן, ל' יוֹם. וְאִם הַדָּבָר נָחוּץ וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּזִּיק לַאֲחֵרִים, אֵין נוֹתְנִין לוֹ זְמַן רַק כּוֹפִין אוֹתוֹ לְסַלֵּק הֶזֵּיקוֹ מִיָּד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ"א). נָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, פָּטוּר; לְאַחַר הַזְּמַן חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁהָה אוֹתָם. הַגָּה: וְכָל זֶה כְּשֶׁבְּנָאָהּ מִתְּחִלָּתוֹ כָּרָאוּי, אֲבָל אִם לֹא בְנָאָהּ כָּרָאוּי וּמֵחֲמַת זֶה נָפַל הַכֹּתֶל, חַיָּב בְּנִזְקָה (תוס' הַמַּגִּיד פי"ג דְּנִזְקֵי מָמוֹן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם נל"א ח"א).
א סָעִיף א ואע"פ שהפקירם. לכאורה היה נראה להגיה שלא הפקירם דכיון שאין מונחין בר"ה והן שלו עדיין שלא הפקירן והזיקו יש סברא להשתלם ממנו טפימשהפקירן והזיקו וכמ"ש מור"ם ג"כ בהג"ה ע"ז ז"ל ולא הפקירן חייב ולפי הגירסא שלפנינו צריך לומר דה"ק אע"פ שהפקירן ויש רשות לכל אדם לעבור דרך עליו ויזוקו בו אפ"ה פטור מטעם שהרי כו':
ב סָעִיף א לאחר הזמן חייב. לשון הטור לאחר הזמן והזיקו בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה יש להן דין בור כו' וכ"כ הרא"ש וכתב עוד הרא"ש ז"ל ול"ד לאבנו סכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בשעת נפילה דיש להן דין אש דהנך נעשו אש ע"י כח אחרים (דהיינו ברוח שהפילם) אבל כותל ואילן מחמת עצמן מריעותא נפלו כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר והזהירו ב"ד עליהן להפילן ואי משום דהולכים ומזיקין ואינו דומה לבור לא גריע מחמת זה וכ"ש דיש לחייבו יותר מידי דהוי אקושר אבן ברגל בהמתו והלכה לר"ה והזיקו ואי משום דאין תחלת עשייתן להזיק שור יוכיח עכ"ל הרא"ש שם:
א סָעִיף א הזמן. לשון הטור לאחר הזמן והזיקו בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה יש להן דין בור כו' וכן כתב הרא"ש וכת' עוד ז"ל ול"ד לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בשעת נפילה דיש להן דין אש דהנך נעשו אש על ידי כח אחרים (דהיינו ברוח שהפילן) אבל כותל ואילן מחמת עצמן מריעותן נפלו כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר והזהירו ב"ד עליהן להפילן ולא משום דהולכין ומזיקין ואינו דומה לבור לא גריע מחמת זה וכ"ש דיש לחייבו יותר מידי דהוי אקושר אבן ברגל בהמתו והלכה לר"ה והזיקה ואי משום דאין תחלת עשייתן להזיק שור יוכיח עד כאן לשון הרא"ש. סמ"ע:
א סָעִיף א וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה' היינו כו' ורא"ש שם וכמ"ש בסי' תי"א ס"ב וסי' תי"ב ס"ד: (ליקוט) וי"א דאם כו'. עתוס' שם ד"ה היינו כו' ונראה כו' וכגון שלא כו' והרשב"א והרא"ש כ' דאפילו אם י"ל פנאי אלא שהפקירן וגם תוס' ס"ל כן ועתוס' שם ד"ה אי כו' משא"כ בתוך הזמן אלא משום דגמ' סבור לאוקמי בלא הפקירן כמש"ש ואי דלא אפקרינהו ול"ק להו אלא לשמואל כו' והכלל דבד' אופנים פטור בשעת נפילה או לאחר נפילה וכשלא נודע או לא ה"ל פנאי או שהפקירן ולאחר זמן חייב בכולם שלא נודע או לא ה"ל פנאי דהן כשעת נפילה ואפילו בשעת נפילה חייב ובשהפקירן חייב כמש"ש בתוס' ד"ה אי כו' ובשעת נפילה חייב כמ"ש בתוס' ד"ה היינו. ועתוס' ך"ג א' ד"ה פליגי כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א ודוקא כו'. מדקא' בב"מ שם וכמה זמן ב"ד כו' אלמא דבב"ד תליא:
ג סָעִיף א מיהו כו'. כמ"ש מודה ר"י בגירי דיליה:
ד סָעִיף א ואם הדבר כו'. עתוס' בב"מ שם ד"ה זמן כו' וכ"כ הריטב"א:
ה סָעִיף א וכ"ז כשבנאה כו'. ירושלמי דב"ק ר"פ הכונס ותוספתא דב"מ שם נפל הכותל מחמת הזועות ומחמת הרוח ומחמת הגשמים אם בנאו כדרכו פטור א"ל חייב נתנו לו זמן נפל בתוך זמן פטור לאחר זמן חייב וקאי ארישא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.