א אָסוּר לְאָדָם לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ; וְאִם הִכָּהוּ עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּן יֹסִיף (דְּבָרִים כה, ג). וְאִם הִקְפִּידָה תּוֹרָה בְּהַכָּאַת רָשָׁע שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ יוֹתֵר עַל רִשְׁעוֹ, קַל וָחֹמֶר בְּהַכָּאַת צַדִּיק. וְהַמֵּרִים יַד עַל חֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע. הַגָּה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תכ"א סָעִיף י"ג. וְדִין הַכָּאַת אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, עַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן קנ"ד. דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ חֵרֶם קַדְמוֹנִים בְּאָדָם הַמַּכֶּה לַחֲבֵרוֹ, וּצְרִיכִין לְהַתִּיר לוֹ כְּדֵי לְצָרְפוֹ לְמִנְיָן עֲשָׂרָה, וּמִיָּד שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו לַעֲשׂוֹת דִּין, מַתִּירִין לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין (הַמֻּכֶּה) מִתְרַצֶּה (מַהֲרַ"ם מֵרִיזְבּוּרְק והג"מ פֶּרֶק הַחוֹבֵל).
ב הִכָּהוּ מַכָּה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְרוּטָה, לוֹקֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין בָּהּ חִיּוּב מָמוֹן. וַאֲפִלּוּ הִכָּה עֶבֶד כְּנַעֲנִי, לוֹקֶה הוּא, שֶׁהֲרֵי חַיָּב בְּמִצְוֹת.
ג הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים: נֶזֶק, צַעַר, רִפּוּי, שֶׁבֶת, בֹּשֶׁת; אִם הַחַבָּלָה בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּל הֶחָמֵשׁ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לִתֵּן גַּם כֵּן תּוֹסָפוֹת מְזוֹנוֹת הַצְּרִיכִין בְּחָלְיוֹ מִמַּה שֶׁהָיָה אוֹכֵל כְּשֶׁהָיָה בָּרִיא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַחוֹבֵל), וְנִרְאֶה לִי, דְבִכְלָל רִפּוּי יֵחָשֵׁב. וְאִם אֵין בָּהּ אֶלָּא ד', מְשַׁלֵּם ד'; וְאִם ג', ג'; וְאִם ב', ב'; וְאִם א', א'.
ד כֵּיצַד, קָטַע יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ אֶצְבַּע אַחַת, אוֹ שֶׁחִסְרוֹ אֶחָד מִכָּל אֵבָרָיו, נוֹתֵן לוֹ כָּל ה' הַדְּבָרִים.
ה הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָבְתָה וְסוֹפָהּ לַחֲזֹר, אוֹ הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וּמָרְדָה וְסוֹפָהּ לַחֲזֹר, אֵין כָּאן נֶזֶק, וְנוֹתֵן לוֹ שְׁאָר אַרְבַּע דְּבָרִים.
ו הִכָּהוּ עַל רֹאשׁוֹ וְצָבְתָה, אֵין כָּאן נֶזֶק וְשֶׁבֶת, וְנוֹתֵן לוֹ שְׁאָר הַשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים.
ז הִכָּהוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִרְאָה, וְלֹא רָאָהוּ שׁוּם אָדָם, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא צַעַר וְרִיפּוּי.
ח הִכָּהוּ בְּמִטְפַּחַת שֶׁבְּיָדוֹ אוֹ בִּשְׁטָר וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה, אֵין כָּאן אֶלָּא בֹּשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁהוּא בִּמְקוֹם רוֹאִין (הָרַאֲבַ"ד).
ט כְּוָאוֹ בְּשַׁפּוּד עַל צִפָּרְנוֹ, בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה וְאֵינוֹ מְעַכְּבוֹ מִמְּלָאכָה, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא צַעַר. וְאִם הָיָה בִּמְקוֹם רוֹאִין, חַיָּב בְּבֹשֶׁת (המ"מ שם).
י הִשְׁקָהוּ סַם, אוֹ שֶׁסָכוֹ סַם, וְשִׁנָּהוּ מִמַּרְאֵה עוֹרוֹ, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא רִפּוּי בִּלְבַד.
יא הִכְנִיסוֹ בְּחֶדֶר וְסָגַר הַדֶּלֶת עָלָיו וּבִטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שֶׁבֶת בִּלְבַד. אֲבָל אִם הָיָה כְּבָר בְּחֶדֶר וְסָגַר עָלָיו מִלָּצֵאת, הָוֵי גְרָמָא בְּנִזָּקִין וּפָטוּר מִדִּינֵי אָדָם.
יב גִּלַּח שְׂעַר רֹאשׁוֹ, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא בֹּשֶׁת. סָכוֹ בְּסַם עַד שֶׁאֵין סוֹף הַשֵּׂעָר לַחֲזֹר, חַיָּב בְּה' דְּבָרִים, שֶׁהֲרֵי מִצְטַעֵר מִן הַסַם, וְשֶׁבֶת שֶׁהֲרֵי הוּא רָאוּי לְרַקֵּד וּלְנַדְנֵד (שְׂעַר) רֹאשׁוֹ בִּשְׁעַת רִקּוּד, וְנִמְצָא בָּטֵל מִמְּלָאכָה זוֹ.
יג הַמְחַסֵר אֶת חֲבֵרוֹ אֵבֶר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר, חַיָּב בְּכָל הַה' דְּבָרִים. אֲפִלּוּ הִפִּיל שִׁנּוֹ, חַיָּב בַּכֹּל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה פִיו שָׁעָה אַחַת; אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁן אֵין לוֹ רְפוּאָה, בְּשַׂר הַשִּׁנַּיִם צָרִיךְ רְפוּאָה.
יד אֲפִלּוּ חִסְרוֹ כִּשְׂעוֹרָה מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ, חַיָּב בְּה' דְּבָרִים, שֶׁהָעוֹר אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא צַלֶּקֶת (פֵּרוּשׁ, רֹשֶׁם מַכָּה שֶׁנִּתְרַפְּאָה). לְפִיכָךְ, הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְקָרַע הָעוֹר וְיָצָא מִמֶּנּוּ דָם, חַיָּב בְּה' דְּבָרִים.
טו כֵּיצַד מְשַׁעֲרִים הַה' דְּבָרִים, נֵזֶק אִם חִסְרוֹ אֵבֶר אוֹ חָבַל חַבּוּרָה שֶׁאֵין סוֹפָהּ לַחֲזֹר שָׁמִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק, כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה קֹדֶם שֶׁחָבַל בּוֹ וְכַמָּה נִפְחֲתוּ דָמָיו אַחַר הַחַבָּלָה, וְכָךְ יִתֵּן לוֹ. הַגָּה: וְאִם הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת, כְּגוֹן נוֹקֵב מַרְגָלִיּוֹת, וְקָטַע לוֹ יָדוֹ, מְשַׁעֲרִינָן הֶזֵּיקוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא. אֲבָל אִם קָטַע רַגְלוֹ, שֶׁאֵין מַזִּיק לוֹ כָּל כָּךְ, מְשַׁעֲרִינָן הֶזֵּקוֹ כְּאִלּוּ לֹא הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
טז צַעַר כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁקָּטַע אֶצְבָּעוֹ, אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בֵּין לִקְטֹע לוֹ אֵבֶר זֶה בְּסַיִף אוֹ לִקְטֹעַ אוֹתוֹ בְּסַם, אִם גָּזַר הַמֶּלֶךְ לִקְטֹעַ אֵבֶר בְּסַיִף, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין זֶה לְזֶה מְשַׁלֵּם לוֹ. הַגָּה: וּבְמָקוֹם דְּאִכָּא צַעַר לְחוּד, מְשַׁעֲרִין אִם הָיָה גּוֹזֵר הַמֶּלֶךְ לִכְווֹת אוֹתוֹ בְּשַׁפּוּד עַל צִפָּרְנוֹ וְכַדּוֹמֶה, כַּמָּה הָיָה נוֹתֵן לְהִנָּצֵל מִצַּעַר זֶה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יז כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַשֶּׁבֶת, אִם לֹא חִסְרוֹ אֵבֶר אֶלָּא חָלָה וְנָפַל לְמִשְׁכָּב, אוֹ צָבְתָה יָדוֹ וְסוֹפָהּ לַחֲזֹר, נוֹתֵן לוֹ שִׁבְתּוֹ שֶׁל כָּל יוֹם וָיוֹם כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁבָּטַל מִמֶּנָּה. וְאִם חִסְרוֹ אֵבֶר, כְּגוֹן שֶׁקָּטַע יָדוֹ, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ שֶׁהוּא הַנֶּזֶק, וְשֶׁבֶת רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין, וְרוֹאִין כַּמָּה הוּא שְׂכַר שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִים בְּכָל יוֹם, וְעוֹשִׂין חֶשְׁבּוֹן כָּל יְמֵי חָלְיוֹ שֶׁל זֶה וְנוֹתֵן לוֹ. וְכֵן אִם קָטַע רַגְלוֹ, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר עַל הַפֶּתַח. סִמָּא אֶת עֵינוֹ, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא טוֹחֵן בְּרֵחַיִם; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְדַוְקָא בִּסְתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן בְּנֵי אֻמָּנוּת, אֲבָל אִם הוּא בֶּן אֻמָּנוּת וְיָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ אַחַר חָלְיוֹ, מְשַׁעֲרִין הַשֶּׁבֶת כְּפִי הַמְּלָאכָה דְבָטֵל מִנֵּהּ (טוּר סי"ט בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יח כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הָרִיפּוּי, אוֹמְדִים בְּכַמָּה יָמִים יִחְיֶה מֵחֹלִי זֶה, וְכַמָּה הוּא צָרִיךְ, וְנוֹתֵן לוֹ מִיָּד; וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לָתֵת דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְדָבָר זֶה תַּקָּנָה הִיא לַמַּזִּיק. וְכֵן הַשֶּׁבֶת אוֹמְדִין אוֹתוֹ וְנוֹתֵן הַכֹּל מִיָּד; אִם הָיָה מִתְגַּלְגֵּל בְּחָלְיוֹ וְהוֹלֵךְ, וְאָרַךְ הַחֹלִי יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ, אֵינוֹ מוֹסִיף לוֹ כְּלוּם; וְכֵן אִם הִבְרִיא מִיָּד, אֵין פּוֹחֲתִין מִמַּה שֶׁאֲמָדוּהוּ:
יט אָמַר הַמַּזִּיק: אֵין רְצוֹנִי בְּתַקָּנָה זוֹ אֶלָּא אֶרְפָּאֶנּוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, שׁוֹמְעִין לוֹ. הֲרֵי שֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ אֶלָּא הָיָה מְרַפֵּא יוֹם יוֹם, וְעָלוּ בּוֹ צְמָחִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה, אוֹ נִסְתְּרָה הַמַּכָּה אַחֲרֵי שֶׁחָיְתָה, חַיָּב לְרַפּאוֹתוֹ וְלָתֵת לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ; עָלוּ בּוֹ צְמָחִים שֶׁלֹּא מַחֲמַת הַמַּכָּה, אֵינוֹ חַיָּב לְרַפּאוֹתוֹ וְלֹא לָתֵת לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ.
כ עָבַר עַל דִּבְרֵי הָרוֹפֵא וְהִכְבִּיד עָלָיו הַחֹלִי, אֵינוֹ חַיָּב לְרַפּאוֹתוֹ.
כא אָמַר לוֹ הַמַּזִּיק: אֲנִי אֲרַפֵּא אוֹתְךָ, אוֹ: יֵשׁ לִי רוֹפֵא שֶׁמְּרַפֵּא בְּחִנָּם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא מֵבִיא רוֹפֵא אֻמָּן וּמְרַפְּאוֹ בְּשָׂכָר:
כב אִם יֹאמַר הַמַּזִּיק: אָבִיא לְךָ רוֹפֵא מִמָּקוֹם רָחוֹק שֶׁיִּקַּח שָׂכָר מוּעָט, יָכוֹל הַנֶחְבָּל לוֹמַר לוֹ: הָרוֹפֵא שֶׁהוּא בִּמְקוֹמוֹ מְדַקְדֵּק יוֹתֵר, שֶׁלֹּא יַפְסִיד הַמְחָאָתוֹ.
כג אָמַר הַנֶחְבָּל: תֵּן לִי שְׂכַר הָרוֹפֵא וַאֲנִי אֲרַפֵּא אֶת עַצְמִי, יָכוֹל הַחוֹבֵל לוֹמַר לוֹ: שֶׁמָּא לֹא תְּרַפֵּא עַצְמְךָ יָפֶה וְיִקְרְאוּ אוֹתִי מַזִּיק לְעוֹלָם.
כד כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַבֹּשֶׁת, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ; אֵינוֹ דוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מֵהַקָּטָן לַמִּתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם גָּדוֹל וּמְכֻבָּד, שֶׁזֶּה שֶׁבִּיְּשׁוֹ הַקַּל בָּשְׁתּוֹ מְרֻבָּה. הַגָּה: וְכֵן הַמִּתְבַּיֵּשׁ, כְּפִי מַה שֶּׁכְּבוֹדוֹ גָדוֹל בָּשְׁתּוֹ מְרֻבָּה (טוּר). וְהַמְבַזֶּה כֹּהֵן, בָּשְׁתּוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה מִבְּאִישׁ אַחֵר (רִיבָ"שׁ סִימָן נ"ד).
כה צָעַק בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. אָחֲזוֹ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, אוֹ שֶׁהִכָּהוּ בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ אִם אֵינוֹ בַּעַל אֻמָּנוּת. וְאִם הוּא בַּעַל אֻמָּנוּת וְרָאוּי עֲדַיִן לְאוֹתוֹ אֻמָּנוּת, רוֹאִים כַּמָּה נִפְחֲתוּ דָמָיו וְנוֹתֵן לוֹ.
כו סִמָּא עֵינוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ, (קָטַע יָדוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ), וְקָטַע רַגְלוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ, וְאַחַר כָּךְ חֵרְשׁוֹ, הוֹאִיל וְלֹא אֲמָדוּהוּ מִכָּל נֶזֶק וָנֶזֶק, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ. הַגָּה: וּמְחֻיָּב לִתֵּן צַעַר וְרִפּוּי וּבֹשֶׁת שֶׁל כָּל מַכָּה וּמַכָּה, רַק שֶׁאוֹמְדִים הַכֹּל בְּיַחַד (טוּר סי"ז בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). אֲמָדוּהוּ לְכָל נֶזֶק וָנֶזֶק, וְאַחַר כָּךְ אֲמָדוּהוּ לְכֻלּוֹ, אֵין גּוֹבִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא דְּמֵי כֻּלּוֹ בִּלְבַד. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק נֶזֶק כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר וּדְמֵי כֻלּוֹ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר סִימָן שפ"ח דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלָא מְהַנֵּי תְפִיסָה (הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר).
כז כְּשֶׁבֵּית דִּין מַגְבִּין לַנֶּחְבָּל אַרְבָּעָה דְבָרִים, אֵין נוֹתְנִים לַחוֹבֵל בָּהֶם שׁוּם זְמַן. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה בּוֹ דָּבָר אֶלָּא שֶׁבִּיְּשׁוֹ, נוֹתְנִים לוֹ זְמַן כֵּיוָן שֶׁלֹּא חִסְרוֹ מָמוֹן.
כח כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְדִים לְמִיתָה, כָּךְ אוֹמְדִים לִנְזִיקִין. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהִכָּה חֲבֵרוֹ בִּצְרוֹר קָטָן שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק, אוֹ בְּקֵיסָם שֶׁל עֵץ קָטָן, וְחָבַל בּוֹ חַבָּלָה שֶׁאֵין חֵפֶץ זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ, הֲרֵי זֶה פָטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף (שְׁמוֹת כא, יח), דָּבָר הָרָאוּי לְהַזִּיק; אֲבָל חַיָּב הוּא בְּבֹשֶׁת בִּלְבַד, שֶׁאֲפִלּוּ רָקַק בְּגוּפוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בְּבֹשֶׁת; לְפִיכָךְ צְרִיכִים הָעֵדִים לֵידַע בַּמֶּה הִזִּיק, וּמְבִיאִים הַחֵפֶץ שֶׁהִזִּיק בּוֹ לְבֵית דִּין, עַד שֶׁאוֹמְדִין אוֹתוֹ וְדָנִין עָלָיו. וְאִם אָבַד הַחֵפֶץ, וְאָמַר הַחוֹבֵל: לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק, וְנֶחְבָּל אוֹמֵר: הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק, יִשָּׁבַע הַנֶּחְבָּל וְיִטֹּל.
כט הַבַּרְזֶל, אֵין לוֹ אֹמֶד; אֲפִלּוּ מַחַט קְטַנָּה רְאוּיָה הִיא לְהָמִית, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְהַזִּיק. וְדַוְקָא כְּעֵין מַחַט, שֶׁהִיא חַדָּה, אֲבָל אִם לֹא הִזִּיק אֶלָּא מֵחֲמַת מִשְׁקָלוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְחֻדָּד כְּלָל, אוֹמְדִים אוֹתוֹ כִּשְׁאָר דְּבָרִים.
ל הַזּוֹרֵק אֶבֶן, וּלְאַחַר שֶׁיָּצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ הוֹצִיא הֲלָה רֹאשׁוֹ מֵהַחַלּוֹן וְקִבְּלָהּ, פָּטוּר מִכֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ (דְּבָרִים יט, ה), פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ.
לא הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, (פָּטוּר) ; אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ, חַיָּבִים.
לב הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָלָה מֵהַפַּחַד, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם; וְהוּא שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁצָּעַק לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁנִּרְאָה לוֹ בַּאֲפֵלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן אִם זָעַק לוֹ בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. אָחֲזוֹ וְתָקַע לוֹ בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, אוֹ שֶׁנָּגַע בּוֹ וַהֲדָפוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִבְעִיתוֹ, אוֹ שֶׁאָחֲזוֹ בִּבְגָדָיו, חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין.
לג אִם הַנֶחְבָּל אוֹמֵר: נֶחֱרַשְׁתִּי, נִסְמֵית עֵינִי, וְאֵינִי רוֹאֶה, אוֹ: אֵינִי שׁוֹמֵעַ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִים הַדָּבָר וְשֶׁמָּא יַעֲרִים, וְאֵינוֹ נוֹטֵל הַנֶּזֶק עַד שֶׁיִּבָּדֵק זְמַן מְרֻבֶּה וְיִהְיֶה מֻחְזָק שֶׁאָבַד מְאוֹר עֵינָיו אוֹ נִתְחָרֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יְשַׁלֵּם זֶה.
לד הַמְבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרֹם אוֹ מִי שֶׁהוּא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, פָּטוּר. נָשְׁבָה בּוֹ הָרוּחַ וְהִגְבִּיהַּ בְּגָדָיו וְנִרְאָה כְּעָרֹם, וּבָא אַחֵר וְהוֹסִיף בְּהַפְשָׁטָתוֹ, חַיָּב בְּבֹשֶׁת; וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין בָּשְׁתּוֹ שֶׁל זֶה מְרֻבָּה כְּמוֹ הַמְבַיֵּשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ עָרֹם כְּלָל. וְכֵן אִם הִגְבִּיהַ בְּגָדָיו לֵירֵד לַנָּהָר, אוֹ שֶׁעָלָה מִנָּהָר, וּבִיְּשׁוֹ, חַיָּב; וּמִכָּל מָקוֹם, אֵינוֹ כָּל כָּךְ בֹּשֶׁת כְּמוֹ שֶׁמְּבַיֵּישׁ הַמְלֻבָּשׁ.
לה בִּיְּשׁוֹ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן, וּמֵת (בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ), שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁ בְּבֹשֶׁת, אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בֹּשֶׁת; וְאִם תָּפְסוּ יוֹרְשָׁיו, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא פָּטוּר (טוּר סכ"ו בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
לו יָשֵׁן שֶׁבִּיֵּשׁ, פָּטוּר.
לז הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַשּׁוֹטֶה, פָּטוּר. אֶת הַחֵרֵשׁ, אוֹ אֶת הַגֵּר, אוֹ אֶת הָעֶבֶד, אוֹ אֶת הַקָּטָן שֶׁכְּשֶׁמַּכְלִימִים אוֹתוֹ נִכְלָם, חַיָּב. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵינוֹ דוֹמֶה הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן לַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל, וְלֹא הַמְבַיֵּשׁ אֶת הָעֶבֶד לַמְּבַיֵּשׁ בֶּן חוֹרִין, וְלֹא הַמְבַיֵּשׁ חֵרֵשׁ לַמְּבַיֵּשׁ פִּקֵּחַ.
לח רָקַק בַּחֲבֵרוֹ, חַיָּב. אֲבָל רָקַק בִּבְגָדָיו, אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ בִּדְבָרִים, פָּטוּר; וְיֵשׁ לְבֵית דִּין בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן לִגְדֹּר כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּפַיֵּס הַמְבֻיָּשׁ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת (בֵּית יוֹסֵף ס"ס א' בְּשֵׁם מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזָּהָב). וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ, הָוֵי בִּכְלַל הַמְבַיֵּשׁ בִּדְבָרִים (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן רי"ב ות"ה סִימָן ש"ז). הַמְקַנְטֵר חֲבֵרוֹ וְאָמַר לֵהּ: אֵינִי מוּמָר וְאֵינִי עֲבַרְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: כָּמוֹךָ, הָוֵי כְּאִלּוּ פֵּרַשׁ כָּמוֹךָ (בֵּית יוֹסֵף מָצָא כָתוּב מהרי"ו סִימָן קנ"ז). הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֲרֵי אַתָּה עוֹשֶׂה כְּמוֹ מַמְזֵר, אוֹ: אַתָּה כְּמַמְזֵר, אֵינוֹ כְלוּם (מהרי"ו סִימָן נ"ט). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ שֶׁאִם אוֹמֵר: אַתָּה כְּמַמְזֵר, כְּאִלּוּ קְרָאוֹ מַמְזֵר (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן רנ"ז וְסִימָן קל"ה וּמַהֲרִי"ט סִימָן קכ"ז וַאֲגֻדָּה פ"ב דְּיוֹמָא) ; אֲבָל אִם אוֹמֵר: אַתָּה מְכַזֵּב כְּמוֹ מַמְזֵר עַד שֶׁתִּתְבָּרֵר דָּבָר זֶה, אוֹ כַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהֵטִיל בַּדָּבָר תְּנַאי, אֵינוֹ כְלוּם (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קל"ה). הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: פָּסוּל אַתָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּיָכוֹל לְתָרֵץ דְּפָסוּל מִשּׁוּם קוּרְבָה קָאָמַר וְאֵין זֶה בִּיּוּשׁ (מהרי"ו סִימָן נ"ט). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (מַהֲרַ"ם מֵרִיזְבּוּרְק). הַמְדַבֵּר רָע עַל שׁוֹכְנֵי עָפָר, צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו תַּעֲנִיּוֹת וּתְשׁוּבָה וְעֹנֶשׁ מָמוֹן כְּפִי רְאוֹת בֵּית דִּין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹבֵל) ; וְאִם קְבוּרִים בְּסָמוּךְ לוֹ, יֵלֵךְ עַל קִבְרֵיהֶם וִיבַקֵּשׁ מֵהֶם מְחִילָה, וְאִם הֵם רְחוֹקִים יִשְׁלַח שָׁם שְׁלוּחוֹ (מַהֲרַ"ם מֵרִיזְבּוּרְק). וְאִם כּוֹפֵר הַמְבַיֵּשׁ, אִם הוּא בִּיּוּשׁ שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר, יִתְּנוּ חֵרֶם בְּעֵדוּת, אֲבָל לֹא עַל בִּיּוּשִׁים אֲחֵרִים (מָרְדְּכַי הַנַּ"ל מהרי"ו סִימָן כ"ח). וְנִרְאֶה, דְהַכֹּל לְפִי רְאוֹת בֵּית דִּין. וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן פ"ז סָעִיף כ"ה. הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ מַלְשִׁין בֶּן מַלְשִׁין, אִם הוּא לְבַד מַלְשִׁין, פָּטוּר. וְכֵן אִם קוֹרֵא לְרָשָׁע בֶּן צַדִּיק: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר, וְהוּא אֱמֶת, פָּטוּר; אֲבָל אִם לֹא יוּכַל לְבָרֵר, אַף עַל גַּב דְּשָׁמַע כֵּן שֶׁאֲחֵרִים דִּבְּרוּ כָךְ, לֹא נִפְטָר בְּכָךְ (נִמּוּקֵי מַהֲרַ"ם) (וע"ל סי' תכ"א ס"ג).
לט אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַיֵּשׁ בִּדְבָרִים אֵינוֹ בַּר תַּשְׁלוּמִין, עָוֹן גָּדוֹל הוּא; וְאֵין הַמְחָרֵף וּמְגַדֵּף לָעָם וּמְבַיְּשָׁן אֶלָּא שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ. וְכָל הַמַּלְבִּין פְּנֵי אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
מ דִּין הַמְבַיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם בִּדְבָרִים, נִתְבָּאֵר בְּטוּר י"ד סִימָן רמ"ג סָעִיף ז'.
מא יֵשׁ הַכָּאוֹת רַבּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּזּוּי וְצַעַר מְעַט, וְאֵין בָּהֶם נֶזֶק; וּכְבָר פָּסְקוּ לָהֶם חֲכָמִים דָּמִים קְצוּבִים, וְכָל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ הַכָּאָה מֵהֶן, מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ הַמָּמוֹן הַקָּצוּב; וְכֻלָּם קְנָסוֹת הֵן. וְאוֹתוֹ הַמָּמוֹן הַקָּצוּב הוּא דְּמֵי הַצַּעַר וְהַבֹּשֶׁת וְהָרִפּוּי וְהַשֶּׁבֶת, בֵּין צָרִיךְ לִרְפוּאָה בֵּין לֹא צָרִיךְ, זֶהוּ מְשַׁלֵּם. וְכַמָּה הוּא מְשַׁלֵּם, הַבּוֹעֵט בַּחֲבֵרוֹ בְּרַגְלוֹ, מְשַׁלֵּם ה' סְלָעִים; הִכָּהוּ בְּאַרְכּוּבָתוֹ, מְשַׁלֵּם ג' סְלָעִים; קִבֵּץ אֶצְבְּעוֹתָיו כְּמוֹ אוֹגֵד אֲגֻדָּה וְהִכָּהוּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁהִיא אֲגֻדָּה, מְשַׁלֵּם י"ג סְלָעִים; תָּקַע אֶת חֲבֵרוֹ בְכַפּוֹ, מְשַׁלֵּם סֶלַע; סְטָרוֹ עַל פָּנָיו, מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים סְלָעִים; סְטָרוֹ בַּאֲחוֹרֵי יָדוֹ, מְשַׁלֵּם ק' סְלָעִים; וְכֵן אִם צָרַם בְּאָזְנוֹ אוֹ תָלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ אוֹ רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ הָרֹק, מְשַׁלֵּם מֵאָה סְלָעִים. וְכָזֶה הוּא מְשַׁלֵּם עַל כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה; כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁבָּעַט בַּחֲבֵרוֹ אַרְבַּע בְּעִיטוֹת, אֲפִלּוּ זוֹ אַחַר זוֹ, מְשַׁלֵּם עֶשְׂרִים סְלָעִים. סְטָרוֹ עַל פָּנָיו שְׁתֵּי סְטִירוֹת, מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע, וְכֵן בַּשְּׁאָר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל גַּב דְּאִיתָא בַגְּמָרָא הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ מַמְזֵר סוֹפֵג אַרְבָּעִים, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין נוֹהֲגִין כֵּן, וְהוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג (הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"א סִימָן א'). וְנִרְאֶה לִי, דְּהוּא הַדִּין בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים:
מב כָּל אֵלּוּ הַסְלָעִים, הֵם מִכֶּסֶף מְדִינָה שֶׁאֵין בּוֹ כֶּסֶף אֶלָּא שְׁמִינִית, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ מָעִין, שֶׁכָּל מָעָה מִשְׁקָל ט"ז שְׂעוֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף, שֶׁהוּא עוֹטָמָנִי אֶחָד.
מג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּמְכֻבָּד. אֲבָל אָדָם שֶׁהוּא מְבֻזֶּה וְאֵינוֹ מַקְפִּיד בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵינוֹ אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים שֶׁרָאוּי לִטֹּל. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינָן רַק מִשּׁוּם בֹּשֶׁת וְצַעַר, אֲבָל רִפּוּי וָשֶׁבֶת הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן (טוּר סל"ד בְּשֵׁם הָרִי"ף וְכ"כ הָרֹא"שׁ בִּשְׁמוֹ).
מד כֵּיצַד מַגְבִּין הָאִדָּנָא חַבָּלוֹת וּקְנָסוֹת אֵלּוּ, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן א'.
א סָעִיף ב עבד כנעני של חברו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ו' עד ומ"ה גם בהכא' כו' והב"ח השיג ע"ז ואין דבריו מוכרחים:
ב סָעִיף ג חייב בחמש' דברים וה' דברים אלו משתלמין מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין עכ"ל רמב"ם ריש הל' חובל וכן כ' הסמ"ג דף קמ"ה ע"ג וכ' הרב המגיד שם שהדין מבואר ריש ב"ק דאמר כלם כאבות הן לשלם ממיטב ע"כ וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והנ"י ריש ב"ק וכ"פ רש"ל שם סי' ו' וכן הוא הדין לעיל סי' שפ"ה ושפ"ח ס"ב:
ג סָעִיף טו ואם הי' בעל אומנות כו'. ומהרש"ל פסק דלענין נזק אין חילוק בשום בני אדם בעולה אלא שמין אותו כעבד שא"י שום מלאכה וע"ש סי' י"א ומכל מקום אין טעם לדבריו דהא מכל מקום היזקו הוא רב יותר מעבד שאינו יודע שום מלאכה ודו"ק נ"ל:
ד סָעִיף כז אין נותנין לחובל שום זמן כו' משמע אפילו זיל נכסי דנתבע ודוקא כשנתחייב בדין אבל אם מבקש זמן להביא עדים לפטור נותנים זמן אף לחבלות אם זיל נכסיה כדמוכח בתוספות והרא"ש פרק הפרה וכ"כ נ"י שם ודלא כב"ח סי' כ"ד וכבר השגתי עליו שם ע"ש:
ה סָעִיף לח רקק בחבירו עיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ט מדינים אלו:
ו סָעִיף לח המדבר רע על שוכני עפר כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' נ' וסי' צ"ג וסי' קי"א:
ז סָעִיף לח אבל לא על ביושים אחרים כו' ע"ל סי' פ"ז (בסמ"ע) ס"ק ע"ה וע"ו כ' הסמ"ע ר"ל דשם נותנין חרם אחר עדות אבל גם בביוש של שוכני עפר א"צ לישבע ע"ז כן הוא שם עכ"ל ובאגוד' פ' הזהב ז"ל אם אדם טוען ביישתני בדברים או בשוכני עפר והלה כופר נרא' דא"נ לישבע דלא נתקנ' שבועת היסת ע"ז מיהו בס' מיימוני ובס' המצות לא משמע הכי עכ"ל ולא ידעתי למה לא משמע הכי בס' מיימוני ובס' המצות ואי משום שכ' בריש הלכות טוען ונטען שהטוען לחבירו אתה ביישתני וזה אומר להד"ם אם הוא במקום שגובין קנס נשבע היסת כו' וה"נ אלו הוה אמת היו קונסין אותו י"ל דשאני התם דאלו היה האמת קונסין אותו ממון הקצוב בתורה משא"כ הכא תדע שהרי גם הטור ס"ס פ"ז כתב כהרמב"ם וסמ"ג ואפ"ה כתב שם לעיל מיניה דאם טוען אתה קללת אותי או הוצאת עלי ש"ר אין משביעים אותו רק מחרימים ע"ז שהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו כו' (הג"ה עיין במהרש"ל פ' החובל באריכות מדינים אלו ועיין בתשובת ר"י מטראני מי"ד סי' ט"ז שכ' שכל מה שמדבר לחבירו בלשון צחות כגון שקורא לרבים בני יונים או אמר על אחד שבא לדור ממקום אחר ונעשה דיין הגר אשר בקרבך יעלה עליך וגו' אע"ג דקרא קאי אעכו"ם לא מיקרי בושת וההיא איתתא דאמרה ורב כריסא וכו' אשה זו. פושעת היתה דה"ל ליתן בו סי' אחר וע"ש ראיה שלו:
ח סָעִיף לח הקור' לחבירו עבד עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"ח בשאלות השניות סי' ע"ז דף ק"ח אם קראו בן השפח' ונידהו ועיין עוד שם סי' קכ"ה דף קע"ד:
ט סָעִיף מ דין המבייש ת"ח כו'. וראשים וממונים הקהל כת"ח כ"כ בתשובת מהר"י לבית לוי סי' כ"ט ועיין שם באריכות:
א סָעִיף א שנאמר פן יוסיף כו' בסוף פ' כי תצא כתיב והי' אם בן הכות הרשע וגו' ארבעים יכנו ולא יוסיף פן יוסיף להכותו כו' והנה הטור והמחבר למדו הלאו מדכתיב פן יוסיף לרמוז למ"ש כל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת אבל ברמב"ם פ"ה דחובל למדו מדכתיב בהדיא בקרא לא יוסיף וכן פירש"י שם בפי' החומש ז"ל לא יוסיף מכאן אזהר' למכה את חבירו וניחא ליה להרמב"ם ללמדו מלא יוסיף שהוא לאו מפורש והטור והמחבר לא ניחא להו ללמדו מלא יוסיף משום דקאי אהכאת הרשע וי"ל דדוקא נקיט שם דנלקה כבר ל"ט מכות ויש סכנה בהוספ' לו עוד מכה א' משא"כ בהכאה לחבירו מכה א' מ"ה למדוה מיתורא דפן יוסיף ועמ"ש בפרישה עוד מזה:
ב סָעִיף א בהכאת הרשע. דשם בקרא ארשע קאי כנ"ל:
ג סָעִיף א אף ע"פ שלא הכהו. דכתיב רשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה:
ד סָעִיף א דיש חרם קדמונים אדם המכה לחבירו וצריכין להתיר לו כו'. הל' משמע דא"צ לנדותו עתה מחדש אלא מנודה ועומד זה המכה מהחרם שהחרימו ע"ז הקדמונים וקאמר דצריך להתיר עתה אותו חרם למי שעברו ונ"ל דה"ה ☜ היכן שנזכרו בדברי האחרונים שהקהלות החרימו ע"ז או שיש בו חרם ר"ג נמי פי' הכי שא"צ לנדותו עתה מחדש אלא שהוא מוחרם ועומד העובר על דברי תקנות ומדסתם מור"ם וכ' ז"ל וצריכין להתיר לו כו' משמע דר"ל כסתם התרת נדרים שהוא בג' וכמ"ש הטור והמחבר בי"ד סי' של"ד ולא כמו שעלה על דעת חכם א' לו' שכל מקום שנזכר בדברי האחרונים ז"ל שהקהלות החרימו ע"ז דאין לו התרה כ"א בק' אנשים מג' קהילות מג' מדינות שלא מצינו שהחמירו בזה כ"א בהרוצה לישא אשה על אשתו הראשונה משום צורך שהתירוהו עליו להנשא ודוקא אחר היתר גדול כזה אבל בשאר חרמות הקהלות או דר"ג לא מצינו זה ודו"ק:
ה סָעִיף ב כיון שאין בו חיוב ממון. אבל אם יש בו חיוב ממון נותן ממון ואין לוקין אותו אע"ג דאתרו ביה ולמדינן לה בגמ' מדכתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו תו ל"ל אלא דבר שיש בו נתינה ומאי נינהו ממון. וממון ומלקות כחדא פשיטא דלא מענשין אותו דכתיב כדי רשעתו כדי רשעה א' ולא ב' רשעות וע"ל ר"ס תכ"ד מ"ש עוד מזה:
ו סָעִיף ב עבד כנעני של חבירו. והב"י תמה שם עליהן וכ' דאפי' עבד כנעני שלו נמי דינא הכי כיון דחייב במצות ומ"ה השמיטו ג"כ כאן בש"ע תיבת של חבירו ובדריש' כתבתי ליישב זה והוא דכיון דנתבאר דבמכ' שיש בה ש"פ משלמין ואין לוקין וחיוב תשלומין לא שייך במכה עבד שלו דמה שקנה עבד קנה רבו ומ"ה גם בהכא' דפחות מש"פ לא מצינו גבי אדונו שום חיוב דאם באנו לחייבו עליה מלקות יבא להכותו מתחל' מכה רבה שיהיה בו ש"פ כדי שיפטר בו מכל וכל ומ"ה סתם הטור והמחבר לקמן בסי' תכ"ד ס"ג וכ' דהחובל בעבדו הכנעני פטור וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דהחובל דין י' ע"ש ודוחק לומר דאיירי דוקא בחבל' שיש בו ש"פ ומעלה ולא בפחות ממנו ועיין מ"ש בדריש' שם וכאן:
ז סָעִיף ג חייב בחמש' דברים. בגמרא ילפינן מקרא ועפ"ר:
ח סָעִיף ה על ידו וצבתה. מל' וצבתה בטנה דהיינו נפחה:
ט סָעִיף ז הכהו במקום שאינו נראה ולא ראוהו שום אדם פי' תרתי בעינן שלא ראוהו בשעת הכאה וגם שתהא המכה עומדת במקום שלא תהיה נרא' לאחר זמן:
י סָעִיף י אלא ריפוי לבד. כדי להחזירו למרא' עורו:
יא סָעִיף יא הוה גרמא בניזקין דומה לזה כ' הטור והמחבר [והרב] לעיל בסי' שס"ג בסגירת בית חבירו ומעכבו מלדור בו ע"ש:
יב סָעִיף יב אלא בשת. דסופו לחזור השערות:
יג סָעִיף יב שהרי מצטער מן הסם. שעושה בקעים בראשו מחמת חריפותו וצריך ריפוי לרפאותו ונזק אין לך נזק גדול מזה שלא יהיה לו שערות לעולם לחמם בהן ראשו גם בשת יש לו מזה הן בשעה שסכו כשאר מכה שיש לו בשת מה שרואין שהכהו וגם אח"כ במה שרואין שאין לו שערות ונעשה קרח:
יד סָעִיף יב ולנדנד ראשו. בטור כתב שער ראשו ועפ"ר דהוכחתי דל"ד קאמר שער ראשו דהנדנוד בראשו בשעת ריקודו נעשה גם בלא שערות (דאל"כ גם בגילח לו שערות היה לו לחייבו ועוד דא"כ בכלל נזק יחשב וכיון דכבר שילם לו נזקי דמי שערות שלו בכללו הוא השבת דשערות) אלא שכל זמן שראשו עליו יכאב אינו יכול להתעסק במלאכת ריקוד ונדנוד ראשו והוא שבתו והאי שבת לאו בכל ענין מתחייב בו אא"כ מלאכתו הוא בכך וכן הוא לשון הטור ז"ל ושבת אם הוא יודע לרקד בו ע"ש:
טו סָעִיף יד אלא צלקת. פי' שחיתה המכה ובעור נשאר רושם המכה לעולם. והמ"מ כ' והב"י הביאו דצ"ע בחובל בבתו משמע דאינו חייב בזה כ"א בחבל בפניה דשם יש הקפדה ברושם וכאן סתם המחב' ובפריש' כתבתי שי"ל דדוקא בתו אינה מקפדת עם אביה בשאר מקומות משא"כ איש זה עם איש אחר ע"ש:
טז סָעִיף טו כאלו הוא עבד נמכר בשוק. רש"י ונ"י ר"פ החובל פירשו כאלו נמכר להיות עבד עברי אבל הרא"ש כתב שם דשמינן ליה כמו עבד כנעני דנמכר לעבד לעולם כי גם חסרון אברו הוא לעולם משא"כ עבד עברי שאינו נמכר אלא לו' שנים ואם באנו לשומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר ממה שיעלה הערך כששמין אותו פעם אחת וגם כבר כתבתי מזה בסי' א' ואפי' הוא אדם חשוב שיימינן נזקו כעבד ואשר נגע בכבוד חשיבתו זה משלם לו בכלל בושת שהיא משתלמת לפי המתבייש כדלקמן אבל לענין נזק הכל שווין:
יז סָעִיף טו שאינו מזיק לו כ"כ. לשון הטור בשם הרא"ש ויראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קיטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קיטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש לפי שהעבד הנוקב מרגליות אין רבו מקפיד כל כך על חסרון רגלו שעדיין הוא ראוי למלאכתו ראשונה ויותר יהיה עתה קבוע במלאכתו לא ישומו אותו כנוקב מרגליות דמסתברא (יעמוד) שלא יפסיד באומנתו לפי שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהי' כשאר כל אדם הנמסר לכל מיני תשמיש עכ"ל ולזה כוון מור"ם ז"ל בקיצור לשונו:
יח סָעִיף טז אם גזר המלך לקטוע בסייף שהרי גם כאן גזר המלך הש"י שכאשר עשה וחתכו לחבירו בסייף כן יעשה לו אלא שלמדנו שעשייה זו היא נתינת ממון ומ"ה אף שישלם לו דמי נזק ידו עדיין עליו לשלם מה שציערו בקטיעת היד ומן הדין עליו לשלם לו דמי צער קטיעת סייף כמו שעשה אלא שמשום דמה שקיטע ידו דחבירו כבר נעשה ולקטוע ידו לכתחלה אין אדם לוקח דמים הרבה מ"ה אמרו חכמים לשער כמה היה כשהיה נותן לחתוך בסם למי שנגזר עליו חתיכת סייף דמדכתיב וביער בשדה אחר ואחז"ל שלא ישום הערוגה שהזיקה לבד אלא ישומו אגב כל השדה וכמ"ש לעיל סי' שצ"ד למדונו שהתורה חסה על המזיק להקל לו בשומא אשר"י:
יט סָעִיף טז אם היה גוזר המלך לכוות כו'. אבל אין שמין כמה אדם רוצה ליקח להכוות אותו בשפוד דאין אדם לוקח הרבה כדי להצטער בתחלה בכזה וכנ"ל
כ סָעִיף יז כפעל בטל כו' לשון הטור הוא מבוא' בדין זה יותר והנה אעתיקו נותן לו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל ממנו ורואין כמה היה רוצה ליקח ויהיה בטל וזה תלוי כפי מה שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבידה ושכרה מועט שהיה לוקח מעט שישב בטל ויש מלאכה קלה ששכרה הרבה וצריכין ליתן לו הרבה שישב בטל ממנה (ודומה לזה כתב הטו' בפועל בטל בי"ד סי' שי"ב בדין ראית בכור במומו ע"ש והרמב"ם הוסיף בזה וכתב דאם הוא אדם שהבטלה קשה לו כאוכלסי דמחוזאי צריך ליתן לו כל שכרו ודומה לזה כתב הטור לעיל ס"ס של"ד ושל"ה ע"ש) ואם חסרו אבר כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל עדיין הוא ראוי לשמור קישואין לכשיתרפא לפיכך נותן לו כל ימי משך חליו בכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין (ובסעיף שאחר זה יתבאר דנותנין לו מיד הריפוי והשבת דכל ימי חליו והוא לטובת המכה וכמו שיתבא' שם ומה"נ דקדק הרמב"ם וכ' כאן ז"ל ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו ר"ל נותן לו מיד בפעם א') וכן אם שיבר רגל א' עדיין הוא ראוי לשמר קישואין (וכן אם נחתך ידו ורגלו א') שבר שני רגליו אינו ראוי לשמו' קישואין (דשומר קישואים צריך לסבב הגנים ולילך בכל צד לשומרם) אבל ראוי לישב במקום א' לשמור הפתח וכן יתן לו כל ימי משך חליו (והמותר עולה לו בדמי נזקו שהוא בזה יותר גדול מאילו לא חיסר אלא רגל א' וכן בסימא עינו בסמוך והכלל כל שהשבת יותר מעט נזקו יותר גדול) סימא לו עינו א' עדיין הוא ראוי לו למלאכה ראשונה (פי' ונותן לו השבת כל ימי חליו מכאיבת עינו הא' כפועל בטל ממלאכתו הראשונה וכנ"ל) סימא ב' עיניו אז אינו ראוי אחר שיתרפא אלא לטחון ברחיים וכן יתן לו כל ימי חליו וכתב א"א הרא"ש ז"ל דכל זה הוא בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בעל מלאכה שמין השבת לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא (וז"ש מור"ם ודוקא בסתם כו') כגון אם הוא מלמד תינוקות וקיטע את ידו או שיבר את רגלו לאחר שיתרפאו הוא ראוי למלאכתו וגם אם היה ניקב מרגליות ושיבר את רגלו לכשיתרפא ראוי הוא למלאכתו ולמה ישומו אותו בימי חליו כשומר קשואין עכ"ל הטור ובזה דברי המחב' מבוארין דמ"ש קיטע רגלו ר"ל שני רגליו ומ"ש סימא את עינו ר"ל ב' עיניו ודוק:
כא סָעִיף יח ודבר זה תקנה הוא למזיק. דאם היה צריך לתת לו שכר רפוי דבר יום ביומו שמא יתרשל המוכה ברפואתו באמרו דמי הרפואה הן על המכה אצערנו בזה כדי שיוציא הרבה דמים וזה שמסיק וכ' דאם היה מתגלגל וארך החולה אינו מוסיף לו כלום ואף דלפעמים יהיה להמכה בזה הפסד דאם הבריא מיד דאין פוחתין לו מהאומד כדמסיק זהו דבר שאינו שכיח שיבריא קודם זמן שאמדוהו לכך משא"כ בהמשך חליותו דאיכא למיחש כנ"ל ועוד כמה סבות וגרמות הן דימשך חליותו:
כב סָעִיף יט הרי שלא פסק עמו וכו' משמע דאפי' סתמא נמי כל שלא פסק ונתן דבר יום ביומו ועלתה בו צמחים חייב בריפוי ושבת הצמחים מ"ה דרך המכה לדרוש טובתו ולפסוק וכנ"ל ולא כע"ש דכ' ז"ל אמר המזיק ליתן דבר יום ביומו ועלה בו צמחים כו' דבלא אמירה כן נמי דינא הכי וק"ל.
כג סָעִיף יט שלא מחמת מכה. בגמ' דף פ"ה ע"א פריך פשיטא ומשני קמ"ל דאפי' א"ל אל תאכל מיני מתיקה והוא אכלם ועלה בו צמחים כיון דעבר על דברי הרופא שלא מחמת מכה מיקרי והטו' והמחב' כתבו מתחלה שלא מחמת מכה ובכללא הוא זה דאכל מיני מתיקה ואח"כ כ' ג"כ עבר על דברי הרופא לרבות שאר כל דבר:
כד סָעִיף כא אין שומעין לו בגמ' מפרש טעמא דאם אמר אני ארפאך יאמר לו דמית עלי כאריא ארבא ועל רופא אחר חנם יאמר רופא שאינו מקבל תשלומין אין מדקדק ברפואתו ובטו' כ' ה"ט בתרא גם אאם א"ל ואני ארפאך ע"ש:
כה סָעִיף כד שזה שביישו הקל בשתו מרובה. בפרישה כתבתי בשם רש"י והר"ן דבושת אדם בינוני מרובה משל אדם נכבד ומזולזל חוץ באונס ומפתה שבושת הקל מהמזולזל בושתו יותר:
כו סָעִיף כה פטור מדיני אדם כו'. דכל שלא אחזו לעשות מעשה בגופו גרמא בעלמא מיקרי ומ"מ חייב בדיני שמים כיון שנחרש בסיבתו:
כז סָעִיף כה ותקע באזנו כו' וכתב המרדכי פ' החובל דאף דלא תקע באזנו אלא הכה על הכותל כנגד אזנו ונתחרש חייב אם אחזו עכ"ל ד"מ כ"ד:
כח סָעִיף כו נותן לו דמי כלו ל' הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד דבכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שיצטרפו כל איבריו יחד וגם שבת שבין הכאה להכאה פשיטא שנותן לו כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא כל זמן שלא חרשו ואין חילוק אלא לענין צער וריפוי ובושת ודבר פשוט דצריך ליתן לו צער ריפוי ובושת של כל מכה ומכה בפני עצמה אלא יותר יעלו כשישומו כל מכה ומכה בפני עצמה ממה שיעלו כשישומו כאילו עשאן כולם כאחד ואין ביניהן אלא דבר מועט אבל בנזק ושבת אפי' מועט כזה אין ביניהן כי גם לבסוף שמין כמה נפחת דמיו בשביל כל אבר ואבר בפני עצמו עכ"ל בקצת שינוי ל' לתוס' ביאור וז"ש מור"ם בהג"ה דנותן לו צער ריפוי ובשת באומדן הכל יחד שבהן יש נ"מ בין אומדנא יחד או כל א' וא' בפני עצמו משא"כ בנזק ושבת דאין ביניהן חילוק כלל.
כט סָעִיף כו אמדוהו לכל נזק ונזק כו'. איבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא ופסק הרמב"ם כפי שטתו בכל תיקו דממונא דאם לא תפס דהוה קולא לנתבע וחומרא לתובע ואינו משלם לו אלא דמי כולו ואם תפס דמי אומדן לכל אבר בפני עצמו מהני תפיסתו ע"ז כ' מור"ם דבסי' שפ"ח נתבאר די"ח וס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא ודע דהרא"ש והטור הן בעלי סברא זו שם בסי' שפ"ח ובשאר דינים המבוארים בטור סי' זה ואפ"ה סברי בדין זה דנותן לו דמי אומדן של כל מכה בפני עצמה ומטעם כיון דאין נ"מ כ"א דבר מועט בריפוי ובשת ובנזק ושבת אין נ"מ כלל לכן פסק דגובין נזק של כל אבר בפני עצמו כיון שכבר אמדוהו לכך:
ל סָעִיף כו ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין כו' כן הוא גם לשון הרמב"ם בפ"ב דחובל וכ' עליו המ"מ שם ז"ל אם דעת הרב במ"ש דמי כל אבר ואבר כל נזק אין דמי כולו האמור ראשון (ר"ל שכ' ברישא נותן לו דמי כולו) כדמי כולו השני שאלו הראשון דמי כולו כמו שהיה בריא טרם שחבל בו כלל והאחרון דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו וידו ורגלו דודאי אם תפס דמי האברים ודמי כולו כמו שהיה בריא מפקינן מיניה עכ"ל ועד"ר מ"ש ביאור דבריו הללו והנלוה לו:
לא סָעִיף כז אלא שביישו נותנין כו'. עפ"ר שם הוכחתי דלבשת של חבלה אין נותנין זמן כיון שלשאר דברים שגובין בחבלה אין נותנין זמן כיון דיש בהן חסרון ממון אגבן גובין ג"כ צער ובשת אע"ג דלית בהו חסרון ממון ודוקא בדבר שאין גובין עליה אלא דמי בשת לחוד הוא דנותנין זמן ונראה דה"ה צער כשהוא לחוד כגון בשפוד במקום שאין רואין כיון דלית ביה חסרון ממון נותנין לו זמן והא דכ' הטור והמחבר והרמב"ם דין זה בבשת לחוד ולא בצער משום דבמשנה וגמרא מעשה כך היה לפני רבי עקיבא באשה שפרע ראשה ונתביישה ועיין שם ובפרישה:
לב סָעִיף כח כשם שאומדים למיתה כו' דבמיתה כתי' בפרשת מסעי בהדיא אם באבן או באגרוף אשר ימות בו הכהו ופירשהו רז"ל שיעור שימות בו:
לג סָעִיף כח בצרור קטן כו'. בטור כ' עוד דאומדין ג"כ המקום אשר הכהו עליו מ"ש:
לד סָעִיף כח ה"ז פטור דאמרי' מזלו גרם:
לה סָעִיף כח אבל חייב בבשת. עפ"ר שם הוכחתי דאפילו אם האבן קטן עשה חבלה גדולה ונתבייש בה אף דאינו חייב בשאר הדברים מכל מקום אבשת שנתבייש בה חייב וראיה לזה שהרי אפילו רקק בחבירו שהוא ענין קל חייבוהו עליו בשת ה"ה בבושת הבא לו מאבן קטן:
לו סָעִיף כח ישבע הנחבל ויטול. כיון דאין דרך לעשות מכה כזה אא"כ היהבה כדי להזיק אוקמינן אחזקתו וק"ו הוא ממה שאמרו נחבל נשבע ונוטל אף אם אומר הנתבע לא אני חבלתי אלא חבל בעצמו כיון דאין דרך אדם לחבול בעצמו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס צ':
לז סָעִיף כט הברזל אין לו אומד דבברזל לא כתיב אשר ימות בו:
לח סָעִיף כט שאינו מחודד. נראה דאפילו אם הוא מחודד אלא שלא המית בחידודו אלא במשקלו פטור דזיל בתר טעמו:
לט סָעִיף לא אחרים שחבלו בו חייבים. פי' ול"ת כיון דזה עובר על דעת המקום במה שחבל בעצמו אף שאינו רשאי וגם אנו רואים שאינו מקפיד בצערו וחבלתו שהרי חובל בעצמו גם אחרים שחבלו בו יהיו פטורים קמ"ל ועפ"ר וע"ל סי' שפ"ב שכתב הטור דומה לזה בקוצץ נטיעתו של חבירו:
מ סָעִיף לב אחזו ותקע לו באזנו חייב בתשלומין בכאן לא כתב כמה חייב כי סמך אמה שכתוב לפני זה בסכ"ח [בסכ"ה] וחזר וכתבו כאן כדי לכללו בין שאר דינים שחילק בכולן בין אחז בו ועשה מעשה בגופו דחייב ובין לא אחז בו דפטור בדיני אדם:
מא סָעִיף לד המבייש את הערום כן הוא ל' הרמב"ם ובפרישה הוכחתי דמדכתב המבייש את הערום מוכח דס"ל כרש"י דאפי' ביישו בכל מיני ביוש שרקק בו או הכהו אפ"ה פטור מהבשת כיון דלאו בר בשת הוא במרחץ כיון שהולך ערום וכ"ש כשהולך ערום בלא מרחץ מה שא"כ כשאינו הולך ערום כל כך דאז בר בושת מיקרי וחייב עליו אפי' כשבא אחר והגביה בגדיו קצת יותר וכ"ש אם ביישו בענין אחר אבל ר"י כתב דגם כשהוא ערום או בבית המרחץ דאינו פטור כשמביישו בשאר ענינים אלא דכשהוא רוחץ במרחץ דאז הוא כבר ערום לגמרי לא שייך בו בשת דהפשטת בגדים אבל כשהוא הולך לרחוץ בנהר והגביה בגדיו ובא אחר והגביהן יותר או שנשבה בו רוח והגביהן ובא אחר והגביהן יותר בזה קאמר הברייתא דביישו ערום בבית המרחץ או כשהוא ערום דחייב ומהתימא על מור"ם שלא הביא דעת ר"י זו שסתר פירש"י שהוא כדברי הרמב"ם שכ' המחבר:
מב סָעִיף לה ואם תפסו יורשיו כו' איבעיא הוא בגמרא אם טעם דחייבתו התורה בשת הוא משום כיסופא דידיה והכא לא שייך כיון שמת ופטור או משום בשת דבני משפחתו חייבו התורה והרי הן בחיים וחייב ולא איפשטא וס"ל להרמב"ם דמהני תפיסה בספיקא דדינא:
מג סָעִיף לה וי"א שהוא פטור. עפ"ר שכתבתי דאפילו הסוברים דמהני תפיסה לספיקא דדינא יש מהן דס"ל כאן פטור משום דס"ל דהא איבעיא נפשט' בגמ' דמשום כיסופ' דידיה הוא ע"ש מ"ש עוד בזה:
מד סָעִיף לו ישן שבייש פטור. דמוהחזיקה במבושיו ילפינן דבבשת בעינן דוקא שיבייש בכונה:
מה סָעִיף לז השוטה פטור דלאו בר בשת הוא משא"כ בחרש ובגר ועבד דחייבים משום דבני מצות נינהו:
מו סָעִיף לז את הקטן שכשמכלימין אותו נכלם לשון הטור הוא זה וכאילו אמר אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו הוא פטור וכ"כ בהדיא בטור ע"ש בסכ"ט:
מז סָעִיף לח רקק בחבירו חייב משום בשת ובבגדיו ובביישו בדברים פטור דבעינן דיעשה מעש' בגופו דומיא דוהחזיקה במבושיו:
מח סָעִיף לח שמנדין אותו שיש בוטה כמדקרות חרב ואין לך בשת גדולה יותר מהוצאת שם רע ודבה אשר"י וע"ל ס"ס א' וגם המחבר סתם וכתב שם כן בס"ו וכאן כתבו בשם י"א וכבר כתבתי כמה פעמים דאין הוכחה מלשון י"א דפלוגתא הוא אלא דבמקום שמצא שיחיד כ"כ ואינו מפורסם בשאר פוסקים רגיל לכתבו המחבר ומור"ם בלשון י"א:
מט סָעִיף לח דמכין אותו מכת מרדות דעבר על לאו דלא תונו אבל כיון דהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא:
נ סָעִיף לח איני מומר כו'. וכתב בהגמ"ר (דף נ"ג) אם קראו מומר אחר שעשה תשובה הרי עובר חרם ר"ג ואי לא ידע מן החרם אינו מקרי עבריין עכ"ל ודין איש שחרף אשה כ' בהגמ"ר דקידושין דיתענה בה"ב וישב יחף לפני ב"ה ויבקש מחילה על המגדל וע"ל סי' תכ"א סי"ג מדין אשה שביזה לאחר:
נא סָעִיף לח י"א דיכול לתרץ כו' וכ' מהרי"ו שם עוד וכן אם קראו מבייש הנשים יכול לתרץ דיבוריה דר"ל דמביישן בדברים וכן אם קראו בן הזונה יכול לתרץ דיבוריה ור"ל בן פונדקת עכ"ל ד"מ שם. הג"ה וכ' עוד בשם נימוקי מהר"ם דכ' באם עד ח' מעיד שקראו ממזר ועד א' מעיד שקראו בן הזונה דמצטרפין לענין בן הזונה דבכלל מאתים מנה מ"מ אין לו דין ממזר דלמא קראו בן הזונה כשהיתה פנויה עכ"ה.
נב סָעִיף לח ויש חולקין. ר"ל דלא יוכל לתרץ דיבוריה ושם כ' כן על א' שקראו כנען אבל כ' שם מהר"ם על אשה אחת שיצא עליה קול שזינתה בטבריה וצוח לה אחד טברי' טבריה לא מיקרי ביוש בפרהסי' כו'. ע"ש ד"מ:
נג סָעִיף לח ישלח שם שלוחו ומסיק שם דשלוחו יקח ב' מהעיר שנקבר שם וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף:
נד סָעִיף לח אבל לא על ביושים אחרים ר"ל דשם נותנין חרם אחר עדות אבל גם בביוש של שוכני עפר א"צ לישבע ע"ז כן הוא שם ע"ש דמ"ש.
נה סָעִיף לח מלשין בן מלשין פטור. דאמרינן בפרק ד' מיתות כמאן קרינן לרשיע בר צדיקא רשיעא בר רשיעא שנא' ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת ע"ש:
נו סָעִיף לח הקורא לחבירו עבד כו' וכ' מוהר"ם מריזבורק וז"ל האומר לחבירו ממזר או עבד או רשע או נואף או פסול או נבל לוקה (ועמ"ש בהג"ה בסמ"ע בשם הרא"ש ואם קראו עובר על חרם מלשין או גנב הוי כקוראו רשע ויורד עמו לחייו ופי' ר"י דמותר להכותו דעובר על לאו דלא תונו אבל אם קראו טמא או כלב או שאר חירופין און בהן דין אלא צריך לפייס חבירו עכ"ל ד"מ שם וע"ל ר"ס תכ"א באחד הקובל על חבירו שהלשינו או גנב לו. (הג"ה וכ' בד"מ סל"ד ומהרי"ו סי' כ"ח פסק בא' שחבל בחבירו להלקותו בב"ה בין מנחה למעריב דהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע וחייב מלקות וגם הוצרך לעשות מחילה וגם פסק ליתן לו זקוק כסף אם הוא עני ואם הוא עשיר יתנו לעומלי תורה כן פסק גדול א' על א' שתלש שערו של חבירו ופסק ליתן לו זקוק כסף אמנם אם יש מנהג בזו הכל לפי המנהג ונ"ל דכל זה אינו אלא הוראת שעה לפי ראות עיני הב"ד שחטא המחבל אבל מדינא אינו חייב מלקות וממון כמו שנתבאר כו' עכ"ל ד"מ עכ"ה):
נז סָעִיף מא הוא דמי כו'. ר"ל הריפוי והשבת הוא בכללו שאף אם יש מחמת אותו הכא' הוצא' ממון דריפוי או שבת א"צ לשלם לו יות' ובע"ש כ' שינוי לשון ז"ל ואמרו שיתן הצער והבושת והריפוי והשבת כו' דמשמע דתחלת תיקונו היה כ"כ בשביל הריפוי והשבת כו' וללא צורך כ"כ וגם אמירה זו לא מצינו שאמרו כן:
נח סָעִיף מא בין צריך לרפואה בס"ס זה כ' מור"ם דעת החולקים ע"ז ואומרים דדמים הללו אינן בשביל רפוי ושבת כי לא קצבו דמים קצובים כ"א הצער ובושת שהן בכל מכות שמכה אדם לחבירו ואם יש ריפוי ושבת משלם עוד נוסף על קצבה זו ולפי הענין ובהן לא יוכלו חז"ל ליתן בהן קצבה:
נט סָעִיף מא משלם ק' סלעים כו'. ובטור סל"ד מסיים כאן ז"ל או שפרע ראש האשה משלם ק' סלעים כו' וכתב בד"מ סל"ד בשם נימוקי מוהר"ם וז"ל המלעיג על דברי חכמים לוקה והקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה לוקה ד' מלקיות דתנן פרע ראש האשה נותן ארבע מאות זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל לוקה ד' מלקיות וע"ל סי' ב' מ"ש בשם מהרי"ו (ור"ל דשם כתב דכל מלקיות הוא ארבעים זוז) עכ"ל ד"מ ח':
ס סָעִיף מב אלא שמינית כו' ז"ל הטור והרמב"ם סלע מדינה יש בו חצי דינר כסף (שהוא שמינית שבסלע צורי שיש בו ד' דינרי כסף) וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב ק' סלעי' משלם י"ב סלעי' ומחצה כסף נקי עכ"ל ובפרישה כתבתי דאינו ר"ל דיצא בשילום י"ב סלעי' והחצי כסף נקי לחוד שהרי כיון דחייבוהו לשלם בסלעים שבכל סלע יש בו ז' חלקים נחשת והחלק השמיני של כסף נהי דנסתלק ממנו בזה ידי שלום הכסף שבו עדיין לא נסתלק ממנו תשלומין הנחשת שבו וצ"ל דמ"ש דמשלם י"ב סלעי' ומחצה כו' צ"ל כשיבא לשלם לו בסלעי' דמדינה ירא' שלא יהא בהן פחות מי"ב סלעים ומחצה כסף והמותר יהיה נחשת ומשום דהמקומות והזמנים משתנים שפוחתין בסלע מדינה הכסף ומוסיפין במקומו נחשת מ"ה כתב שיעור הכסף שלא יפחות מזה ומה"נ נראה דסתם המחבר ולא כתב שיתן י"ב סלעים ומחצה כסף כי לא בא אלא ללמדינו כמה כסף יהיה בו והרמב"ם שכתבו בספ"ג דחובל מ"מ רמזו במה שהתחיל שם וכתב ז"ל כל אלו הסלעים הן מכסף א"י באותו זמן שהיה בכל סלע כו' חצי דינר כסף כו' הרי לשונו משמע שבא ללמדינו כמה היה הסלע באותו זמן דחכמי המשנ' שקבעו שיעורים הללו ומאותו שיעור נלמד לכל זמן וזמן ומקום ומקום לפי מה שהוא המטבע שם שלא יפחות הכסף ממנו וכנ"ל ועמ"ש בפריש' עוד מזה:
א סָעִיף טו כאלו הוא עבד נמכר בשוק. ושטת רש"י כאלו נמכר לעבד עברי וכ"כ בנ"י ושטת הרא"ש דנישום כעבד כנעני ע"ש פרק החובל והנה לשטת רש"י דנישום כעבד עברי ומשום דישראל אינו נישום כעבד כנעני א"כ הא נמי דאמרינן בסנה' דף ט"ו גבי דמי עלי דשמין אותו כעבד ע"ש היינו נמי כעבד עברי וא"כ תיקשי לפמ"ש תוס' פ"ק דקידושין ד' ז' דבן חורין לא איתקש לקרקע אלא דוק' בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא פ"ק דסנהדרין דף ט"ו ע"ש ואי נימא דהך דסנהדרין דשמין אותו כעבד היינו כעברי אכתי אינו כקרקע ואינו שומת קרקע כלל ואמאי צריך בדמי עלי תשעה וכהן דעבד עברי אינו כקרקע כמו שאר אדם כיון דאינו בוהתנחלתם וכמ"ש בר"ן פ' כל הנשבעין ובריטב"א קידושין דע"ע לא איתקש לקרקע. לכן נראה דס"ל לתוספות נמי דשמין אותו כעבד היינו כעבד כנעני וכמ"ש הרא"ש ומש"ה באומר דמי עלי צריך תשעה וכהן כיון דנישום כעבד כנעני והוי כקרקע וצריך שומת קרקע ורש"י לטעמיה דסבירא ליה פ"ק דקידושין דף ז' דכל אדם הוקש לקרקע ומשום הכי בהך דסנהדרין דף ט"ו אף ע"ג דאינו נישום אלא כעבד עברי נמי הוה ליה דין קרקע וצריך תשעה וכהן ודו"ק ועמ"ש בסימן צ"ה סק"ח:
א סָעִיף ג בחמשה. וה' דברים אלו משתלמין מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין כן הוא בהרמב"ם ריש הלכות חובל וכ"כ הסמ"ק וכת' הה"מ שם שהדין מבואר ריש ב"ק דאמר כולן כאבות לשלם ממיטב ע"כ וכ"פ הרי"ף והרא"ש והנ"י ריש ב"ק וכ"פ רש"ל שם סי' ו' וכן הדין לעיל סי' שפ"ה ושפ"ח ס"ב. ש"ך:
ב סָעִיף ז אדם. פירוש תרתי בעינן שלא ראוהו בשעת הכאה וגם שתהא המכה עומדת במקום שלא תהי' נראית לאחר זמן. סמ"ע:
ג סָעִיף יא גרמא. ע"ל סי' שס"ג סס"ו בהג"ה דומה לזה בסגירות בית חבירו ומעכבו מלדור בו. שם:
ד סָעִיף יב שער. כן הוא בטור ול"ד קאמר דהנדנוד בראשו בשעת רקודו נעשה גם בלא שערות דאל"כ גם בגילח שערו ה"ל לחייבו ועוד דא"כ בכלל נזק יחשב וכיון דכבר שילם לו נזק דמי השערות שלו בכללו הוא השבת דשערות אלא דכל זמן שראשו עליו יכאב א"י להחעסק במלאכת ריקוד ונדנוד ראשו והוא שבתו. שם:
ה סָעִיף טו עבד. רש"י ונ"י ר"פ החובל פירשו כאילו נמכר להיות עבד עברי אבל הרא"ש כתב שם דשמינן ליה כמו עבד כנעני דנמכר לעבד עולם דגם חסרון אברו הוא לעולם משא"כ ע"ע שאינו נמכר אלא לשש שנים ואם באנו לשומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר ממה שיעלה הערך כששמין אותו פעם אחד. שם:
ו סָעִיף טו אומנות. ומהרש"ל פסק דלענין נזק אין חילוק בשום בן אדם בעולם אלא שמין אותו כעבד שאינו יודע שום מלאכה וע"ש סי' י"א ומ"מ אין טעם לדבריו דהא עכ"פ היזקו היא רב יותר מעבד שאינו יודע שום מלאכה ודו"ק נ"ל. ש"ך:
ז סָעִיף טז המלך. שהרי גם כאן גזר המלך הש"י שכאשר עשה וחתכו לחבירו בסייף כן יעשה לו אלא שלמדנו דעשייה זו היא נתינת ממון ומש"ה אף שישלם לו דמי נזק ידו עדיין עליו לשלם מה שציערו בקטיעת היד ומן הדין צריך לשלם דמי צער קטיעת סייף כמו שעשה אלא משום דקטיעת יד חבירו כבר נעשה ולקטוע ידו לכתחלה אין אדם לוקח דמים הרבה מש"ה שיערו חכמים כמה היה נותן לחתוך בסם למי שנגזר עליו חתיכת סייף דמדכתי' ובער בשדה אחר ואחז"ל שישומו הערוגה אגב כל השדה כמ"ש בסי' שצ"ד למדנו שהתורה חס' על המזיק להקל לו בשומא כן כת' הרא"ש. סמ"ע:
ח סָעִיף יז בטל. עיין בסמ"ע שהאריך בביאור דברי הטור בזה וע"ל סי' רס"ה וסי' של"ד ושל"ה:
ט סָעִיף יח תקנה. דאם היה צריך לתת שכר ריפוי דבר יום ביומו שמא יתרשל המוכה ברפואתו באומרו דמי הרפואה הן על המכה אצערנו בזה שיוציא הרבה דמים זהו שמסיק דאם היה מתגלגל כו' ואף דלפעמים יהי' בזה הפסד להמכה באם הבריא מיד כו' זהו דבר שאינו שכיח דיבריא קודם זמן האומד משא"כ בהמשך חליו דאיכא למיחש כמ"ש ועוד דכמה סבות גורמות הן שיומשך החולי. סמ"ע:
י סָעִיף כד הקל. ורש"י בפרק אלו נערות פירש דבושת אדם בינוני מרובה משל אדם נכבד ומזולזל וכת' הר"ן שם וז"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולזל יותר בשתו מרובה. שם:
יא סָעִיף כה אדם. דכל שלא אחזו לעשות מעשה בגופו גרמא בעלמא מקרי ומכל מקום חייב בד"ש כיון שנתחרש בסיבתו. שם:
יב סָעִיף כז זמן. משמע אפילו זיל נכסי דנתבע ודוקא כשנתחייב בדין אבל אם מבקש זמן להביא עדים לפטור נותנין זמן אף לחבלות אם זיל נכסיה כדמוכח בתוספות והרא"ש פרק הפרה וכ"כ הנ"י שם ודלא כב"ח בסי' כ"ד וכבר השגתי עליו שם ע"ש. ש"ך:
יג סָעִיף כז שביישו. עפ"ר שם הוכחתי דלבשת של חבלה אין נותנין זמן כיון דלשאר דברים שגובין בחבלה אין נותנין זמן משום דיש בהן חסרון ממון אגבן גובין ג"כ צער ובשת אע"ג דלית בהו חסרון ממון ודוקא בדבר שאין גובין עליה אלא דמי בשת לחוד הוא דנותנין זמן ונראה דה"ה צער כשהוא לחוד כגון כואו בשפוד במקום שאין רואין כיון דלית ביה חסרון ממון נותנין לו זמן והא דכתבו הפוסקים דין זה בבשת לחוד ולא בצער משום דבש"ס מעשה כך היה לפני ר"ע באשה שפרע ראשה ונתביישה. סמ"ע:
יד סָעִיף כח קטן. בטור כתב עוד דאומדין ג"כ המקום אשר הכהו עליו ע"ש. שם:
טו סָעִיף כח פטור. דאמרי' מזלו גרם. שם:
טז סָעִיף כט כלל. נראה דאפילו אם הוא מחודד אלא שלא המית בחידודו רק במשקלו פטור דזיל בתר טעמא. שם:
יז סָעִיף לא חייבים. ע"ל סי' שס"ב שכתב הטור דומה לזה בקוצץ נטיעותיו של חבירו. שם:
יח סָעִיף לח רקק. עיין בתשובת ר"י לבית לוי מדינים אלו וכ' הסמ"ע דחייב משום בשת ובבגדיו ובביישו בדברים פטור דבעי' שיעשה מעשה בגופו דומיא דוהחזיקה במבושיו:
יט סָעִיף לח מרדות. דעבר על לאו דלא תונו ומ"מ כיון דהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא. שם:
כ סָעִיף לח לתרץ. וכתב עוד מהרי"ו שם וכן אם קראו מבייש הנשים יכול לתרץ דיבוריה דר"ל דמביישן בדברים עכ"ל הד"מ וכתב עוד בשם נימוקי מהר"ם דאם ע"א מעיד שקראו ממזר ועד א' מעיד שקראו בן הזונה דמצרפין לענין בן הזונה דבכלל מאתים מנה מ"מ אין לו דין ממזר דלמא קראו בן הזונה כשהיתה פנויה. שם:
כא סָעִיף לח עפר. עיין בתשובת ראנ"ח סי' צ' וצ"ג וקי"א:
כב סָעִיף לח חרם. אבל א"צ לישבע גם בביוש של שוכני עפר כן הוא שם עכ"ל הסמ"ע עיין במהרש"ל פ' החובל באריכות מדינים אלו ועיין בתשובת מהרי"ט מיו"ד סי' ט"ז שכתב שכל מה שמדבר לחבירו בלשון צחות כגון שקורא לרבים בני יוונים או אמר על א' שבא לדור ממקום אחר ונעשה דיין הגר אשר בקרבך יעלה עליך וגומר אע"ג דקרא קאי אעו"ג לא מקרי בושת וההיא איתתא דאמרה רבה כריסיה כו' אשה זו פושעת היתה דה"ל ליתן בו סימן אחר וע"ש ראיה שלו. הגה בש"ך:
כג סָעִיף לח עבד. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ט"ז דף ק"ח אם קראו בן השפחה ונידהו וע"ש עוד בסי' קצ"ה דף קע"ד. שם:
כד סָעִיף מ ת"ח. וראשים וממוני הקהל כת"ח כן כתוב בתשובת מהר"י לבית לוי סי' כ"ט וע"ש באריכות (א"ה יען ראיתי בספר בני חייא שהעתיק בסי' זה ובסי' שאח"ז הרבה פסקי דינים שהובאו בספר כנה"ג מכמה תשובות גדולי ראשונים ואחרונים הם המדברים מעניני קנסות וביושים וכדומה לזה אמנם א"א לפורטן הנה כי רבים הם מאד והרוצה לעמוד עליהן יעיין אחריהן במקומן):
כה סָעִיף מא מעשה. ובטור מסיים כאן ז"ל או שפרע ראש האשה משלם מאה סלעים כו' וכתב בד"מ בשם נמוקי מהר"מ וז"ל המלעיג על דברי חכמים לוקה והקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה לוקה ד' מלקיות דתנן פרע ראש האשה נותן לה ת' זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל לוקה ד' מלקיות ועמ"ש בסימן ב' בשם מהרי"ו דכל מלקות הוא מ' זוז עכ"ל. סמ"ע:
א סָעִיף א להתיר לו כדי לצרפו למנין. עיין בת' ח"ס חח"מ סי' קפ"ב ע"ד איש רע מעללים שהכה באגרוף רשע לבן תורה עד שפוך דם ובעו"ה רבו עוזרי זרוע רשע ואין דורש ואין מבקש והלה המכה הוא אבל על או"א מתפלל לפני התיבה ונסתפק השואל אם לענות אחריו אמן יהש"ר וקדושה. והשיב הנה אם הדברים כהווייתן האיש הזה מן תרם בחרם קדמונים עד שיקבל עליו לעמוד לפני הדין למשפט על כל הנעשה אך אין ברכותיו ותפלותיו כתפלת הכותים שאין עונים אחריה' אמן שהרי ברכותיו כולם לה' אלא מחמת עונש וקנס נידוהו הקדמונים ז"ל ולא יצורף לדבר שבקדושה ואם יתפלל בחזקה לא יענה הצבור אחריו אמן והכל כדי לרדות ולכוף כאגמון ראשו עד ישוב. אך בעו"ה בנד"ז אשר אין איש שם על לב לענשו ולהפרישו וכל הצבור על ימינו ולשחוק יהיה בעיניו אם יודע שאין היחידיים הללו עונין אמן אחר ברכותיו נמצא הם יפסידו עניית יהש"ר וקדושה והוא יעמוד במרדו ויוסיף חטא על פשע יבא בעל הכרם כו' ואין בידינו להעמיד הדת על תלו ואם באנו לדון כמוחרמים כל המחויבים נדוי ע"פ תקנת רבותינו ז"ל בזה"ז לא נוכל להתעסק עם רוב בני אנשי הדור הזה וגדולה מזו בסנהדרין דף ס' ע"א וברש"י שם ד"ה בזה"ז כו' עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף ב ואפי' הכה עבד כנעני לוקה. עיין באר הגולה שכתב דבטור וברמב"ם איתא עבד כנעני של חבירו ותמה בב"י כו' וע' בסמ"ע ובב"ח מזה. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן קפ"א שכ' דכל האחרונים שגגו בזה ונתעלם מהם לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש דין י"ב כו' ומסיים העולה מכל זה שדברי הטור והרמב"ם נכונים בלי פקפוק ע"ש וגם בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בליקוטים שבסוף הספר סי' נ"ד השיב על הב"י בזה וכתב ולי ברור דעבד כנעני שלו פטור על הכאתו בין בש"פ בין בפחות מש"פ כו' ע"ש ועיין ביאור הגר"א ז"ל:
ג סָעִיף טו כיצד משערים הה' דברים כו'. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קע"ט הענין זה באריכות:
ד סָעִיף כה רואים כמה נפחתו דמיו. כתב בדגמ"ר וז"ל היינו שאינו צריך ליתן דמי כולו ששוה לפי אומנתו דהא עדיין ראוי לאומנות הזה אבל עכ"פ צריך ליתן דמי כולו ששווה אילו לא היה בעל אומנות ועיין בסמ"ע ס"ק י"ז אלא שאם הפחת שנפחת לפי אומנות שלו עולם יותר מדמי כולו אם היה בעל אומנות נותן לו הפחת הזה עכ"ל:
ה סָעִיף כח הרי זה פטור. עבה"ט ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סימן ק"פ שהביא דמהרש"ל פרק החובל סימן ל"ח כתב דמ"מ חייב בדיני שמים דלא גרע מהמבעית את חבירו ושאר דיני גרמא והוא ז"ל חולק עליו דמי כלל להמבעית את חבירו דה"ל לאסוקי אדעתיה שדרך כ"א להיות נבעתים גם יש ראיה מש"ס פרק הכונס כו' אלא ודאי דכה"ג לגמרי פטור כסתימת לשון הש"ס וכל הפוסקים שלא הזכירו שחייב בדיני שמים ע"ש:
ו סָעִיף לח י"א דיוכל לתרץ. עיין בת' חות יאיר סימן ס"ב וס"ה ובתשובת שבו"י ח"א סי' קעט מענין זה באריכות:
ז סָעִיף לח עבד או ממזר והוא אמת פטור. עיין בת' שבות יעקב ח"א סימן קעט שכ' דדוקא בענין זה שקראו עבר או ממזר שאינו תלוי בתשובה ואין לו תיקון ואדרבה מצוה לפרסמו שנח יתחתנו עמו משא"כ בפיסול עבירה שיש לו תקנה אין לבייש עוברי עבירה כדאיתא בסוטה כו' אף שמדברי מהרש"ל פרק החובל סימן מ"ז משמע דבכל ענין שהבושת אמת אין קונסין אותו חיני מבין דבריו בזה כי' ומצאתי באגודה פרק הזהב שכ' דיותר יש להחמיר כשהוא אומר אמת מכשהוא משקר וראיה מדאמר בבן גרים ובעל תשובה שלא ואמר זכור כו' ואף שאין ראייתו מוכרחת די"ל דוקא היכא שידעינן שעשה תשובה או בת"ח דודאי עשה תשובה אבל לא בשאר כל אדם נ"ל עיקר שאף על האמת יש דין בושת כל שמתכוון לביישו ולא למנעו מכאן ולהלן או נעשות בו דין וכ"כ בפשיטות בת' חות יאיר סימן ס"ב כו' עכ"ד ע"ש:
ח סָעִיף מא סופג ארבעים עיין בתוספת קידושין כ"ח ע"א שכתב דהיינו מדה כנגד מדה הוא אומר שחבירו עבר בלא ולפיכך כו' ע"ש ובמג"א סימן תר"י סק"ו מבואר דהיינו הלאו דלא יבא ממזר כו' ע"ש ובמחצית השקל שם. ועיין בת' ח"ס חח"מ סימן קפ"א שכתב דלא קשה א"כ המבייש רווק מאי איכא למימר די"ל עכ"פ רוצה הוא להביאו לידי מלקות לכשישא אשה וכן מבואר ביש"ש פ"ח דב"ק סימן מ"ד ע"ש. וכתב עוד ביש"ש שם לאו דוקא הקורא ממזר דינו במלקות אלא כל הוצאות שם רע שהוא בלאו ובח"ה שם כתב עליו לולא דבריו הייתי אומר באומרו לו אכלת חלב וכדומה אפשר שכבר עשה תשובה וכן אבותיו של ממזר אפשר שהיה באונס או עשה תשובה משא"כ שם ממזר הוא פגם מתדבק וחושדו שעתיד לעבור על לאו דלא יבא בכל שעה כשישא אשה וכתב עוד בח"ס שם והנה המלקות נוהגין לפדות בממון וכ' במהרי"ו דהוא מ' זהובים וכ"כ הרמ"א בש"ע ס"ס ב' כו' וביש"ש פ"ח דב"ק סימן מט כ' שמצא בשם הגדולים לפדות המלקות בה' זהובים רייניס ומנהג הלכה אפילו בע"כ של המתבייש ובאמת ט"ס הוא ביש"ש וצ"ל בח' זהובים רייניס וכן הומ בתשו' מהרש"ל סי' ק"א שמנה זהובים כו' (וע' בת' נחלת שבעה ח"ב ס"ס ס"ו) וראיתי עוד ביש"ש שם קורא תגר על שרגילים לחלק הקנס לבני ישיבה וכדומה וגוזר על כל הרואה ספרו שיאמרו נהמתבייש שהממון שלו הוא לעשות מה שירצה ואמנם במהרי"ו ס"ס קמ"ז פסק שיתן מ' זהובים לצדקה והמתבייש יברור מה לעשות בהם ונ"ל שאין כאן מחלוקת דודאי בפוגע בכבוד עצמו של המתבייש הרי ההמון של המתבייש אפילו למשתי ביה שיכרא שפיר דמי כמהרש"ל אמנם בפוגע בכבוד אבותיו לא יאכל הלה וחדי בבזיון אבותיו אלא כי היכי דלהוי כפרה להמבייש יחלק הממון לצדקה בעבור נשמת שוכני עפר ז"כ ומ"מ טובת הנאה להבן שהיא גואל הדם שלהם ומזה מיירי להדיא במהרי"ו שם עכ"ד ע"ש עוד. ועיין בספר עצמות יוסף בקידושין שם שהביח תשובת ר"י ן' מיגש ז"ל דאם קראו ממזר בן ממזר חייב שתים אבל אם אמר לו אביך ואתה ממזרים אינו חייב כ"א מלקות א' והטעם כי הדבר ידוע שמי שהוא ממזר בנו וזרעו עד סוף כל הדורות ממזרים והואיל והדים וקרא לאביו ממזר הנה נתחייב שיהיה הוא זרעו ממזרים אבל אם הקדים לקרא לבן ממזר שאפשר שיהיה האב כשר וזה צירף טוב האב לו באמרו שהוא בן ממזר נתחייב ב' מלקות ע' שם:
א סָעִיף א אסור כו'. סנה' פ"ה א' א"ל ואחר כו' וע"ש כל הסוגיא:
ב סָעִיף א ואם כו' שנא' כו'. כתובות לג א':
ג סָעִיף א ואם הקפידה כו'. סנה' שם וה"ק ומה כו':
ד סָעִיף א וצריכין כו'. עבא"ח סי' נה סי"א וסי"ב:
ה סָעִיף ב ואפי' הכה כו'. מכות ח' ב':
ו סָעִיף ב שהרי כו'. ב"ק פ"ח א' ועבה"ג וב"ח כ' שלכך כ' של חבירו משום דבשלו אף ביש בה ש"פ לוקה כיון שאינו משלם דלא כסמ"ע שכ' דברים זרים מאד:
ז סָעִיף ג אם החבלה כו'. ואם אין כו' עד ס"ט ירושלמי והביאו הרי"ף ורא"ש שם:
ח סָעִיף ג י"א כו'. רש"י שם צא א' ד"ה וריפוי כו' ובירושלמי ר"פ תני בן עזאי אומר נותנין נכאי מזון מהו נכאי מזון בקדמיתא הוינא אכל טלופחין וירק וכדון לית בי מיכל אלא ביען ותרנגולין ומה דו אמר יהבין ליה:
ט סָעִיף ד או אצבע כו'. עסי"ד:
י סָעִיף ז (ליקוט) הכהו במקום שאינו נראה. כגון שהכהו על ברכיו או בגבו. רמב"ם (ע"כ):
יא סָעִיף ז ולא ראהו כו'. דלא גרע מהכהו במטפחת בס"ח ורקק בחבירו בסל"ח: (ליקוט) ולא ראהו כו'. זהו מהגהת הראב"ד עליו וטעמו דלא ורע ממטפחת דס"ח וכן הגיה שם במטפחת וכמ"ש בס"ח בהג"ה וי"א כו' (ע"כ):
יב סָעִיף ח במטפחת שבידו או כו'. לשון הרמב"ם ובירושלמי טומוס והוא שטר וכמ"ש בתוספתא ספ"ט הכהו באחר ידו בנייר בפנקס בעורות שאינן עבודין בטומוס של שטרות שבידו נותן ארבע מאות זוז לא מפני שמכה של צער אלא מפני שמכה של בזיון שנ' קומה ה' הושיעני אלקי כי הכית את כל אויבי לחי כו' בשבט יכו על הלחי גוי נתתי למכים כו'. וה"ה למטפחת ורא"ש פי' בשם ערוך קלף:
יג סָעִיף ח וי"א דוקא כו'. כנ"ל ס"ז:
יד סָעִיף ט ואם כו'. כנ"ל:
טו סָעִיף י השקהו כו'. למד ממ"ש פ"ו א' וצ"ע דשם פ"ה ב' אמרינן ריפוי כגון כו' ול"ק בכה"ג וצ"ל שגי' הרמב"ם שם היתה בכה"ג שהרי לא הזכירו מ"ש בגמ' שם כלל:
טז סָעִיף יא אבל אם כו'. כמ"ש בסנהדרין ע"ז א' סוף חמה כו' ועתוס' שם ד"ה סוף כו' וכ"ש לענין נזקין דהא פליגי במצמצם בנזקין שם:
יז סָעִיף יב שער ראשו. ל"ג שער דזה אין סופי לחזור ובכלל נזק הוא ועוד א"כ גילח נמי וכ"כ סמ"ע וכ"ה בגמ' שם:
יח סָעִיף יג המחסר כו'. כמש"ש פ"ו א' וכנ"ל ס"ה וה"ה לכל איברים שאינן חוזרין וכמ"ש בפ"ק דקדושין לענין עבד שיוצא בכל איברים שאינן חוזרין דיליף משן ועין וה"ה כאן ועסי"ד:
יט סָעִיף יד אפי' כו'. דהא אחבורה חייב רחמנא וע"ש פ"ד ב' ולכן דוקא שאינה חוזרת כמ"ש בשבת קז ב' מנין לחבורה כו' וז"ש לפיכך כו' כמ"ש בפ"ג דחולין ושאר שקצים ורמשים כו' וה"ה לאדם כמש"ש קכב א' ועסט"ו או חבל כו' וכנ"ל וכמש"ש חבורה נאמר תחלה כו'. ומ"מ מ' שם פ"ח א' דוקא במקום הנראה כגון בפנים וכן השיגו המ"מ וע"כ צ"ל כן דהא שמין אותו כעבד ואמרינן בכתובות נ"ח ובקדושין י"א אי משום מומין שבסתר כו' וכה"ג אמרינן לענין יציאתו לחירות מומין שבגלוי ואינן חוזרין:
כ סָעִיף טו (ליקוט) כאלו כו'. ר"ל עבד כנעני שאין דמים לעברי וערש"י בב"ב י"ג א' בד"ה ה"ג כו' אבל אינו כו' (ע"כ):
כא סָעִיף טו ואם היה כו'. כמו בשבת בסי"ז בהג"ה:
כב סָעִיף טו אבל אם כו'. דאל"כ דאף לפחות משערינן א"כ למה אמרו דשמין אותו כעבד סתמא שאינו אלא באדם בטל:
כג סָעִיף טז צער כו' בסייף כו'. שם:
כד סָעִיף טז ובמקום כו'. מתני' וגמ' שם ליטול זה מזה כו':
כה סָעִיף יז (ליקוט) כפועל בטל כו'. וכ"כ הרא"ש שם וכמ"ש בב"מ ע"ו ב' אינו דומה כו': (ע"כ):
כו סָעִיף יז ועושין חשבון כו'. כמש"ש צ"א א' וכמ"ש בסי"ח:
כז סָעִיף יז ודוקא כו'. תוס' שם ד"ה רואין כו' וכמש"ש פ"ז א' שבת דהוה מרקיד כו'. הרא"ש וכן ראיה מפ"ק דעירובין ועתוס' בב"ק שם ד"ה חרשו ולר"י נראה כו': (ליקוט) אם כו'. כמש"ש פ"ו א' דהוה מרקיד כו' וערש"י שם ד"ה דבעי כו'. הרא"ש (ע"כ):
כח סָעִיף יח ודבר זה כו'. כמ"ש בסי"ט אמר המזיק כו' שהרי אף אם א"ל אסייך אנא היה שומע לו א"ל משום דא"ל דמית עלי כו' וכן אסיא דמגן כו' וזש"ש עלו בו צמחים מחמת כו' ואיירי בבה"ג וכמ"ש בסי"ט הרי שלא כו' ועסמ"ע:
כט סָעִיף יט ועלו בו כו'. בת"ק בברייתא ולא כחכמים דמתני' דלא כוותייהו:
ל סָעִיף כד אינו דומה כו'. רמב"ם וטור ורש"י במתני' כאן דלא כרש"י בכתובות מ"ם א':
לא סָעִיף כד וכן המתבייש כו'. כ"ה בגמ' פ"ו א' ופ' כר' יהודה דהלכה כמותו נגד ר"מ ור"ש כמ"ש בפ"ד דעירובין ואע"ג דמתני' אוקמוה כר"ש היינו משום דרי"א סומא כו' אבל לענין זה פשטא דמתני' יותר אתי כר"י ולכן השמיט הרי"ף פלוגתייהו וכפשטא דמתני' ודלא כרא"ש שפ' כר"ש ע"ש: (ליקוט) וכן כו'. כר"י אבל הרא"ש פ' כר"ש דאוקמי למתני' שם כוותיה וזה אינו מוכרח ועוד כ' דמתני' שם צ' א' כוותיה דאמר פרע ראש כו' אר"ע כו' ומעשה כו' מכלל דת"ק נמי כב"ח שירדו כו' משער וזו ראיה גדולה (ע"כ):
לב סָעִיף כד והמבזה כו'. כמ"ש בפ' הנזיקין וע' רמב"ם פ"ד מה' כלי המקדש:
לג סָעִיף כה או שהכהו כו'. פ"ה ב'.
לד סָעִיף כה אם אינו כו'. כפר"י שם ד"ה חרשו כו':
לה סָעִיף כו ומחוייב כו'. עתוס' שם ד"ה נהי כו' וכ"כ הרא"ש והרשב"א וכ' וז"ש פ"ו א' הב"ע כגון שחרשו ואמר חייב בכולן והיינו בהני תלתא: (ליקוט) ומחוייב כו'. עתוס' שם ד"ה נהי כו' ושם פ"ו א' ד"ה כגון כו' (ע"כ):
לו סָעִיף כח אבל כו'. כמש"ו וכמ"ש בס"ח:
לז סָעִיף כח לפיכך כו'. שם:
לח סָעִיף ל הזורק כו'. ל"ג א' ומאן דמתני לה אקמייתא כו' ופ' ברי"ף כן וכשיטתו בכ"מ:
לט סָעִיף ל שנא' כו'. שם.
מ סָעִיף לג ואם הנחבל כו'. שדין הנחבל כמו הנגזל כמ"ש בפ' הנשבעין ואמרינן בנגזל שם ואימר לא משכנו כו':
מא סָעִיף לה וי"א כו'. ממש"ש והתניא ר"א כו' ועתוס' סד"ה ביישו כו' ונראה דרי"ף ורמב"ם ל"ג להו וכן נראה דהא בברייתא ראשונה תני ר"א חרש וקטן כו' ועוד דלמה לא פשטוהו מזה הברייתא ובב"ח דחק עצמו ואין דבריו נראין: (ליקוט) בסנהדרין פ"ה א' ועתוס' שם ד"ה והאמר כו' ובב"ק שם ד"ה ביישו כו' אך ק' דבמסקנא כו' וכ"ד הרא"ש שם (ע"כ): (ליקוט) ביישו כו'. ורי"ף השמיטו משום קושיא דרבא שם פ"ד ח' ועתוס' שם ד"ה זילו כו' (ע"כ):
מב סָעִיף לז את החרש כו'. שם:
מג סָעִיף לז או את הגר. פ"ח א' וליטעמיך כו':
מד סָעִיף לז או כו'. מתני' שם וכת"ק:
מה סָעִיף לז שכשמכלימין כו'. טור וכנ"ל סל"ה:
מו סָעִיף לז ומ"מ אינו כו'. פ"ו א' מאן תנא להא דת"ר נתכוין כו' וכנ"ל וכר"י:
מז סָעִיף לח ויש לב"ד כו'. כנ"ל סי' כז ס"ב:
מח סָעִיף לח וי"א כו'. וכ"כ בסי' א' ס"ו עמש"ש:
מט סָעִיף לח וי"א דמכין כו'. במרדכי שם כ' דמלקין אותו שהרי עבר על לאו גמור דלא תונו אותו וכמ"ש בב"מ ס"פ הזהב וכ' ב"י ותימהני דהא קי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע כו' ואפשר דמכות מרדות מדרבנן קאמר. ובלא"ה אין מלקות עכשיו:
נ סָעִיף לח והמוציא ש"ר כו' כ"ה ברא"ש שם ועמ"ש בסס"א:
נא סָעִיף לח האומר לחבירו כו'. כמ"ש בפ"ד דתענית כאלמנה לא כאלמנה כו' ובפד"א כמעשה ער ואונן ולא כמעשה כו' ה"נ י"ל אתה מכחש כמו ממזר אבל לא ממזר ממש אף דאינו אומר בכף הדמיון מ"מ ל"ד קאמר דהא בספ"ב דנדרים ויבואו בני לידי ממזרות ולאו ממזר גמור קאמר ע"כ וכ"ש בכה"ג:
נב סָעִיף לח וי"ח כו'. ממ"ש ברפ"ב דיומא ודלמא כבן שנה כו' אחזי ליה סיוטא כו':
נג סָעִיף לח המדבר רע כו'. עמ"ש בא"ח סי' תר"ו ס"ג:
נד סָעִיף לח ואם קרובים כו'. גמ' סוף יומא וכמש"ש ס"ב:
נה סָעִיף לח הקורא לחבירו כו'. כמ"ש בפ"ז דסנהדרין כמאן קרינן לרשיעא כו':
נו סָעִיף לח אבל אם לא כו'. גדולה מזו אפילו אם אומר שהאמת אתו אם א"י לברר חייב כמ"ש בפ"ק דקדושין באומר השבע כי שאין עבדי אתה:
נז סָעִיף מא (ליקוט) תקע כו'. כת"ק ואע"ג דר"י נשיאה עבד כריה"ג לא קי"ל כוותיה אלא כהנך עובדי דרפ"ד דבתראי נינהו (ע"כ): (ליקוט) תקע כו'. כת"ק ואע"ג דרי"נ עבד שם כריה"ג סמכינן ארב יוסף ור"ה ברפ"ד דעבדו כת"ק. הרא"ש שם וש"פ (ע"כ):
נח סָעִיף מא וכזה הוא כו'. ל"ז א':
נט סָעִיף מא מ"מ כו'. כמ"ש בסוף ב"ק ולא ישנו מתנהג כו' וש"מ:
ס סָעִיף מב כל אלו כו'. ל"ו ב':
סא סָעִיף מב (ליקוט) שאין בו כסף כו'. כמ"ש ברפ"ד שסלע הוא פלגא דזוזא (ע"כ):
סב סָעִיף מב (ליקוט) שכל מעה כו'. כמ"ש הרי"ף ורא"ש בריש קדושין ע"ש ועי"ד ר"ס רצ"ד וסי' ש"ד (ע"כ):
סג סָעִיף מג בד"א כו'. עתוס' כז ב' ד"ה הרי כו': (ליקוט) בד"א כו'. אף בג' הראשונים דבירושלמי והביאו הרא"ש שם תני עלה דמתני תני רב לבעיטה כו' ומ' דאמכובד דומיא דמסני' ואף שחולק עם הגמ' שלנו בשיעור ואינו משער באצבעות הרגלים וביד משער בגודל ג' פרקים ראש הגודל שהוא שוה עם פרקים בשניים של האצבעות (ע"כ):
סד סָעִיף מג י"א שאלו כו'. והגי' שלנו הוא ברי"ף להיפך שהסכים לדברי החולקים וכדעת הרמב"ם בסמ"א והביא ראיה ממה שלא חייבוהו לחנן שם ל"ז א' אלא פלגא דזוזא ואינו מוכרח דבסתמא אין בהכאה כזה ריפוי ושבת והרא"ש הכריח בשם הרי"ף משם להיפך כגי' הרי"ף להיפך וג"כ אינו מוכרח: (ליקוט) י"א כו'. וכ"כ רש"י שם לו ב' ד"ה נותן לו כו' (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. ערש"י פ ד ב' ד"ה ד' מאה כו' (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. גמ' שם צב א' וערש"י שם ד"ה כל אלו כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.