א מִצְוֹת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת אָדָם מַעֲקֶה לְגַגּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ (דְּבָרִים כב, ח). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּירָה; אֲבָל בֵּית הָאוֹצָרוֹת וּבֵית הַבָּקָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֵינוֹ זָקוּק לוֹ.
ב כָּל בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת, פָּטוּר מִמַּעֲקֶה.
ג בַּיִת שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים, חַיָּבִים בַּמַּעֲקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִפּוֹל הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ (דְּבָרִים כב, ח), לֹא תָּלָה אֶלָּא בַּנּוֹפֵל. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: גַּגֶּךָ (דְּבָרִים כב, ח), לְמַעֵט בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, לְפִי שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִים לְדִירָה.
ד הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִגַּגּוֹ, אֵינוֹ זָקוּק לְמַעֲקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִפֹּל הַנוֹפֵל מִמֶּנּוּ (דְּבָרִים כב, ח).
ה גֹּבַהּ הַמַּעֲקֶה, אֵין פָּחוֹת מִי' טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל מִמֶּנּוּ הַנֹּפֵל. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת הַמְּחִצָּה חֲזָקָה, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁעֵן אָדָם עָלֶיהָ וְלֹא תִּפֹּל.
ו כָּל הַמַּנִּיחַ גַּגּוֹ בְּלֹא מַעֲקֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה; וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (דְּבָרִים כב, ח).
ז אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכְשֹׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר (אוֹ בּוֹר) בַּחֲצֵרוֹ, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם, חַיָּב לַעֲשׂוֹת חוּלְיָא גָבֹהַּ י' טְפָחִים, אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסוּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת.
ח וְכֵן כָּל מִכְשׁוֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ (דְּבָרִים ד, ט). וְאִם לֹא הֵסִיר וְהִנִּיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּלֹא תָשִׂים דָּמִים (דְּבָרִים ד, ט).
ט הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וּקְצָתָם נִתְבָּאֲרוּ בְּטוּר יו"ד סִימָן קט"ז, וְעוֹד יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְאֵלוּ הֵן: לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל הַסִילוֹן הַמְקַלֵּחַ וְיִשְׁתֶּה, וְלֹא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה מֵהַבְּאֵרוֹת וּמֵהָאֲגַמִּים, שֶׁמָּא יִבְלַע עֲלוּקָה וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה. הַגָּה: וּכְבָר כָּתַבְתִּי דְבָרִים אֵלּוּ סִימָן קט"ז בְּיוֹרֶה דֵעָה וע"ש.
י כָּל הָעוֹבֵר עַל דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאָמַר: הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ, אוֹ: אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת. וְהַנִּזְהָר מֵהֶם, עָלָיו תָּבֹא בִּרְכַּת טוֹב:
א סָעִיף א מצות עשה לעשות אדם מעקה. כל סימן זה ליתא בטור והמחבר העתיקו מדברי הרמב"ם שכ' סי' זה אות באות בפי"א מהל' רוצח ושמירת נפש ומפני שדינים שבסימנים שלפני זה מיירי מדיני רציחה ושמירת נפש כתבן ג"כ הרמב"ם שם באותן הלכות מ"ה סידר וקבע המחבר גם לזה כאן כמו שסידרם הרמב"ם בהל' א' מ"ש:
ב סָעִיף א והוא שיהיה בית דירה בסמוך ס"ג יתבאר דלא נאמר בתורה גגך אלא להוציא בתים שאינם עשויים לדירה ע"ש וכתב הכ"מ שם על דברי הרמב"ם אע"ג דבספרי מרבינן להני מקרא דחייבים במעקה וכן כתוב הסמ"ג מ"מתנאי יש בדבר לענין אם מחוייבים המה במזוזה ופוסק הרמב"ם כמ"ד דפטורים המה במזוזה וס"ל דה"ה לענין מעקה דלא מקרי ביתך וס"ל דבספרי דמחייבי אתיא כתנא דס"ל דגם במזוזה חייב ולית הלכתא כוותיה עכ"ל בקיצור ואם כן תימא על המחבר שבהל' מזוזה בי"ד ר"ס רפ"ו סתם וכ' דרפת בקר ולולין ובית אוצרות שמן ויין חייבים במזוזה וכדעת הרי"ף והרא"ש ודלא כהרמב"ם וכמ"ש שם וכאן במעק' סתם המחבר וכתב דאין חייב במעקה ודין מעקה נלמד מדין מזוזה וכמ"ש ונראה דהרמב"ם [דהמחב'] הכריע וס"ל דלענין מעקה כיון דאין דרך בני אדם להיות להן בית תשמיש ע"ג דבית הבקר ובית האוצר ובית העצים מ"ה אף אם לפעמים יקרה דידור שם אדם מ"מ אין יוצאים ונכנסים כ"כ שם למיחש שיפול משם להצטרך מעקה משא"כ במזוזה דחייבה התורה בשביל הדר להיות מצות ה' נגד עיניו בביאתו וביציאתו בזה פסק דהדר שם צריך לקבוע מזוזה באותו פתח וק"ל:
ג סָעִיף ב שאין בו ד' אמות כו'. שאז אינו בית תשמיש ואינו ראוי לדירה:
ד סָעִיף ג של שני שותפין כו'. פי' אע"ג דכתיב לגגך מ"מ מדתלה התורה טעם המעקה משום חשש דיפלו ממנו מה לי שהבית הוא של א' או של שנים:
ה סָעִיף ג לפי שאינם עשויה לדירה ואפילו המחייבים בית בקר ובית אוצרות במעקה וכנ"ל מ"מ מודים בזה מפני שבית הכנסת אין שום גגך שייך בו כלל דאף של הבאים מעבר לים היא וכן פירש"י בפ' ראשית הגז:
ו סָעִיף ד ר"ה גבוה כו'. פי' ויש לחוש שיפלו מר"ה ע"ג הגג:
ז סָעִיף ד אינו זקוק למעקה. פי' ול"ת שיעשה מעקה ע"ג גגו מלמטה למעלה עד שיהא י' טפחים גבוה מר"ה דכיון דבני ר"ה קדירא דבי שותפי נינהו פשיטא דאין עליהן לעשות מעקה לרה"ר:
ח סָעִיף ד שנאמר כי יפול הנופל ממנו. פי' ודרז"ל ממנו ולא לתוכו וק"ק ל"ל מיעוטא דממנו ולא לתוכו הא בלה"נ יכול הב"ה לומר אי לא היה ביתי מכ"ש שהיה נחבט וניזק או מת מנפילתו מגבהות ר"ה לארץ ובדוחק י"ל דה"א דהיו צריכין למלאות במקום ביתו בעפר כדי להשותו ממטה לר"ה:
ט סָעִיף ה מי' טפחים. משמע מכל סביבו והיינו דלא כסמ"ג ודלא כהראב"ד בהשגותיו וע"ש בכ"מ דמפרש במאי פליגי:
י סָעִיף ז ואחד כל דבר כו'. בספרי מרבה כל הני מדכתי' ולא תשים דמים בביתך:
יא סָעִיף ח ועבר בלא תשים דמים וז"ל ד"מ בסי' תכ"ו כ' הרמב"ם בהל' אבל בפי"ד מצות עשה מדבריהם ללות אורחים ואמרו רז"ל כל מי שאינו מלווה כאלו שופך דמים וכופין ללויה כדרך שכופין לצדקה כו' עד אפילו המלווה לחבירו ד' אמות יש לו שכר הרבה וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר וא' לחבירו עד תחום שבת ותלמיד לרבו עד פרסה ואם היה רבו מובהק עד ג' פרסאות עכ"ל רמב"ם. ובילקוט מהר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלים על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד השער או לכל הפחות ד' אמות עכ"ל וכ' הרמב"ם עוד גמילות חסדים שבגופו שאין להן שיעור כגון ביקור חולים וניחום אבלים והוצאת המת והכנסת כלה והלוית אורחים אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותן לך אחרים עשה אתה לאחיך בתורה ובמצות ושכר הלוית אורחים מרובה מן הכל והוא החוק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בהם מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן וגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים וירץ לקראתם ולוי תן יותר מהכנסתם עכ"ל רמב"ם וכן הוא במדרש בפרשת וירא עכ"ל ד"מ:
יב סָעִיף ט הרבה דברים אסרו כו'. מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד:
א סָעִיף א דירה. תימא על המחבר דגבי מזוזה ביו"ד ר"ס רפ"ו סתם וכת' דרפת בקר ולולין ובית אוצרות שמן ויין חייבים במזוזה וכדעת הרי"ף והרא"ש ודלא כהרמב"ם וכמ"ש שם וכאן במעקה סתם דאינן חייבין במעקה ודין מעקה נלמד מדין מזוזה וכמ"ש הכ"מ ונראה דהמחבר הכריע וס"ל דלענין מעקה כיון דאין דרך בני אדם להיות להן בית תשמיש ע"ג בית הבקר ובית האוצר ובית העצים מש"ה אף אם לפעמים יקרה דידור שם אדם מ"מ אין שם יוצאים ונכנסים כל כך למיחש שיפול משם ולהצטרך מעקה משא"כ במזוזה דחייבה התורה בשביל הדר להיות מצות ה' נגד עיניו בביאתו וביציאתו בזה פסק דהדר שם צריך לקבוע מזוזה באותו פתח עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"י:
ב סָעִיף ב שאין. דאז אינו בית תשמיש ואינו ראוי לדירה. שם:
ג סָעִיף ג שותפים. ובשותף עובד כוכבים פסק במהרש"ל פי"א דחולין סי' ב' דחייב ע"ש אמנם לפי מה שפסק הרמ"א בי"ד סי' רפ"ו ס"א בהג"ה דפטור במזוזה אפשר דה"ה במעקה ולפי טעם המרדכי ספ"ק דע"ז יש להסתפק. ש"ך:
ד סָעִיף ג לדירה. אפילו המחייבים בית הבקר ובית האוצר במעקה כנ"ל מ"מ מודים בזה מפני שבה"כ אין שום גגך שייך בו כלל דאף של הבאים מעבר לים הוא וכן פרש"י בפרק ראשית הגז. סמ"ע:
ה סָעִיף ד למעקה. פירוש דל"ת שיעשה מעקה ע"ג גגו מלמטה למעלה עד שיהא גבוה י"ט מר"ה דכיון דבני ר"ה קדירא דבי שותפי נינהו פשיטא דאין עליהן לעשות מעקה לר"ה. שם:
ו סָעִיף ד ממנו. ודרז"ל ממנו ולא תוכו. וק"ק ל"ל מיעוטא דממנו הא בלאו הכי נמי יכול הבעל הבית לומר אי לאו ביתי מכ"ש שהיה נחבט וניזק או מת מנפילתו מגבהות ר"ה לארץ ובדוחק י"ל דה"א שיהא צריך למלאות במקום ביתו בעפר כדי להשוותו ממטה לר"ה. שם:
ז סָעִיף ה טפחים. משמע מכל סביבו ודלא כסמ"ג ודלא כהראב"ד בהשגותיו ועיין שם בכ"מ דמפרש במאי פליגי. שם:
ח סָעִיף ט אסרו. מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד
א סָעִיף א לעשות אדם מעקה. וכתב הרמב"ם פי"א מה' ברכות דצריך לברך אקב"ו לעשות מעקה ושם כתב דמברך ג"כ שהחיינו ע"ש. אך בספר נשמת אדם כלל ט"ו כתב דהרמב"ם לשיטתו דכתב דגם על ציצית ותפילין מברכין שהחיינו אבל למאי דקיי"ל בא"ח סי' כ"ב גבי ציצית דאין מברכין ה"ה במעקה אין מברכין שהחיינו רק לעשות מעקה ע"ש ועיין בספר ח"א שם דין כ"ד שכתב דדוקא בעושה מעקה לגגו מברך אבל בעושה חוליא או כיסוי לבורו דלקמן ס"ז אינו מברך ע"ש. ועיין בספר מחנה אפרים ה' שלוחין סימן י"א במי שרוצה לעשות מעקה ע"י אומן גוי אי יברך עליו ומצדד שם דשפיר יכול לברך כיון דיד פועל כיד בעה"ב (עמ"ש לעיל סי' קצ"ב ס"א סק"ב) ומשמעות דבריו שם דיש חילוק אם עשהו ע"י אומן דקבלנית אפילו ע"י אומן ישראל לא יברך הבעה"ב ולדעת הכנה"ג בשם רבותיו יברך האומן המתקן אותו אבל אם עשהו ע"י אומן פועל יום אפי' האומן נכרי שפיר מצי הבעה"ב לברך עליו דחשיב כאילו הוא עצמו עשהו עש"ה:
ב סָעִיף א מעקה לגגו. עיין לעיל סי' שי"ד ס"ב דמי ששכר בית מחבירו השוכר חייב לעשות מעקה ע"ש ועיין בספר ארעא דרבנן אות ת"ג שהביא דהכה"ג כתב דשוכר אינו חייב במעקה אלא מדרבנן והוא ז"ל כתב דחייב אף מדאורייתא ע"ש: בריך רחמנא דסייען עד כאן
א סָעִיף א מ"ע כו' והוא כו'. ע' בליקוטים פ': (ליקוט) והוא כו'. בספרי אין לי אלא בית מנין לרבות הבונה את בית התבן בית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת"ל לא תשים דמים בביתך יכול אף בונה בית שער אכסדרה ומרפסת ת"ל בית מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינן בית דירה וכ"כ סמ"ג אבל הרמב"ם ס"ל דהספרי אתי כמ"ד בית התבן כו' חייבי' במזוזה והוא אזיל לשיטתו שפ' כמ"ד שהם פטורין ממזוזה כמ"ש בפ"ו מה' מזוזה וטעמו לפי שהמסקנא שם כן אע"ג דאיתותב רב יהודה מדאמרינן שם תניא רב שמואל בר יהודא קמיה דרבא כו' ומ' דרבא קבל מיניה דלא הקשה אלא פתחת כו' ולא איתות בר"י אלא במ"ש דסתמא ד"ה חייב [פטור] ועבי"ד סי' רפו ס"ב שפ' שם כהחולקין על הרמב"ם שפ' כרב כהנא דסתמא חייב וצ"ע על המחבר שפ' כאן כהרמב"ם וע' (ע"כ):
ב סָעִיף ג בית כו'. ס"ל מש"ש ליתנהו כו' היינו לכל הני כללי דכמה יוצאין מן הכלל והיינו דחשיב שם בכורה ומתנות ועוד דמ"ש ליתנהו דהיינו ר' אלעאי חולק ולית הלכתא כוותיה דלא נהגו כוותיה אלא בראשית הגז:
ג סָעִיף ה גובה כו'. כמ"ש בב"ב ולא את הגג בזמן שי"ל מעקה כו' ובתוספתא פ"ו דב"ק חפר כו' ועשה לה חוליא גבוה י"ט פטור כו' עשה לה חוליא פחות גובה מי"ט חייב ודלא כסמ"ג וכמ"ש בס"ז ועמ"ש בליקו' שם: (ליקוט) המעקה כו'. הראב"ד כ' דוקא ממקום דרשו והוא מקום הנמוך שבו אבל שאר צדדין ג"ט ור"ל משום דאמר בספרי כמה הוא מקום מעגלו ג"ט בית דורסין עשרה וסמ"ג פי' הספרי שבבור די בג"ט וזהו מקום מעגלו אבל בבית י"ט חבל הרמב"ם לא ס"ל כן וכמ"ש בתוספתא בפ"ו דב"ק חפר כראוי וכסה כראוי עשה לה חוליא גבוה י"ט כו' פטור עשה לה חוליא פחותה מי"ט כו' חייב. וערפ"ד דב"ב במתני' (ע"כ): (ליקוט) גובה המעקה כו'. בספרי פ' תצא כמה מקום מעגלו ג"ט בית דורסין עשר ופי' סמ"ג שבבור ג"ט בבית י"ט והראב"ד שם פי' שממקום דרסו שהוא מקום הנמוך עשר אבל שאר צדדין ג"ט אבל הרמב"ם לא חילק כלל ואפשר שמפ' ג"כ כפי' הראב"ד אבל ס"ל דגמ' פליג דקא' ברפ"ד דב"ב בזמן שי"ל מעקה כו' וכן בירוש' שם (ע"כ):
ד סָעִיף ו כל המניח כו'. ספרי ועשית מעקה לגגך זו מ"ע לא תשים דמים בביתך מל"ת:
ה סָעִיף ז אחד כו'. שם מעקה לגגך א"ל אלא גג מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין ת"ל לא תשים דמים בביתך כו' ותוספתא כראוי וכסה כראוי עשה לה חוליא כו' וז"ש כגון שהיתה כו' ודלא כסמ"ג ועי' בליקוטים שם:
ו סָעִיף ח שנאמר השמר כו'. פ"ה דברכות:
ז סָעִיף ח ואם לא כו'. כנ"ל ס"ו:
ח סָעִיף ט הרבה כו'. ע' פ"י דפסחים ובפ"ק דחולין חמירא סכנתא כו' ובשבת קיג ב' אף בחול אסור:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.