א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, סְתָם, וְלֹא קָבַע לוֹ זְמַן, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָהֶם מִנְהָג, יֵשׁ לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ קֹדֶם, בֵּין בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר בֵּין בְּמִלְוָה עַל פֶּה, בֵּין בְּמַשְׁכּוֹן בֵּין בְּלֹא מַשְׁכּוֹן. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּתְבַּע כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, יֵשׁ לוֹ לְתָבְעוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹמוֹ. אֲבָל שְׁאֵלָה סְתָם, זְמַנָּהּ לְאַלְתָּר, וְיָכוֹל לְתָבְעוֹ מִיָּד. הַגָּה: מִיהוּ, אִם הַלּוֶֹה מוֹחֶה שֶׁלֹּא לִתֵּן שְׁטָר לַמַּלְוֶה, וְהוּא מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שְׁטָר, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו מִיָּד, כִּי מִסְּתָמָא לֹא הִלְוָה לוֹ אֶלָּא שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ שְׁטָר, וּמֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה, יַחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ב הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקָבַע לוֹ זְמַן לְפָרְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ קֹדֶם הַזְּמַן, בֵּין בְּמִלְוֶה עַל פֶּה בֵין בְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר, בֵּין בְּמַשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁלֹּא בְמַשְׁכּוֹן, בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה, בֵּין שֶׁמֵּת לֹוֶה אִם יוֹרְשָׁיו אֲמוּדִים בִּנְכָסִים כָּמוֹהוּ. טָעַן הַמַּלְוֶה וְאָמַר: הַיּוֹם סוֹף הַזְּמַן שֶׁקָּבַעְתִּי, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: עַד עֲשָׂרָה יָמִים קָבַעְתָּ, הַלּוֶֹה נִשְׁבָּע הֶסֵת. וְאִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁהַיּוֹם סוֹף זְמַנּוֹ, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה.
ג זֶה אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה יָמִים נִשְׁאַר מֵהַזְּמַן, וְזֶה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה, אוֹמְרִים לַמַּלְוֶה: הַמְתֵּן עוֹד עַד סוֹף הַחֲמִשָּׁה, וְאָז יִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁנִּשְׁאַר עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים.
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְוָה עַל פֶּה בְּלֹא מַשְׁכּוֹן. אֲבָל אִם הָיְתָה מִלְוָה בִּשְׁטָר, אוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְטָעַן הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ זְמַן אוֹ שֶׁהַיּוֹם סוֹף זְמַן שֶׁקָּבַע לוֹ, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה הֶסֵת וְיִגְבֶּה חוֹבוֹ מִיָּד.
ה רְאוּבֵן נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לִמְכֹּר מִשֶּׁלּוֹ לִפְרֹעַ שׁוּם חוֹב, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁבַּע לִפְרֹעַ לְשִׁמְעוֹן לִזְמַן פְּלוֹנִי, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן טוֹעֵן אֵין לִי מָעוֹת, וּכְבָר נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁלֹּא לִמְכֹּר מִשֶּׁלִּי לִפְרֹעַ שׁוּם חוֹב, אִם חוֹב שִׁמְעוֹן קָדַם לַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא לִמְכֹּר מִשֶּׁלּוֹ, לֹא חָלָה הַשְּׁבוּעָה, וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִפְרֹעַ. וְאִם הַשְּׁבוּעָה קָדְמָה לְחוֹב שִׁמְעוֹן, נִמְצֵאת הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא, וּמַכִּין עָלֶיהָ מַכַּת מַרְדוּת. וְאִם מִתּוֹךְ אֵימַת הַמַּלְקוֹת יִתְחָרֵט וְיִמְצָא פֶּתַח לִשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה, יַתִּירוּהוּ לוֹ, וְיִמְכֹּר, וִיקַיֵּם שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה.
ו הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְבָעוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, עֲדַיִן הַשְּׁבוּעָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. וְעַיֵּן בְּי"ד סִימָן רכ"ח סָעִיף מ"ב מִדִּינִים אֵלּוּ, וְסִימָן רל"ב סָעִיף י"ב.
ז הַנִּשְׁבָּע לִפְרֹעַ לַחֲבֵרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְאֵרַע אוֹתוֹ יוֹם בְּשַׁבָּת, חַיָּב לְפָרְעוֹ קֹדֶם אוֹתוֹ יוֹם. וְאִם לֹא פְרָעוֹ קֹדֶם, צָרִיךְ לִתֵּן בְּאוֹתוֹ יוֹם מַשְׁכּוֹן, וְיָשׁוּמוּ אוֹתוֹ, וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן. הַגָּה: מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לַחֲבֵרוֹ לִפְרֹעַ לוֹ לִזְמַן, וְהִגִּיעַ הַשְּׁמִטָּה בֵּינְתַיִם אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ, פָּטוּר מִשְּׁבוּעָתוֹ, דְּכָל שֶׁפָּטוּר מִדִּין הַפֵּרָעוֹן אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכֹּחַ הַשְּׁבוּעָה (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן רנ"ו וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"א בְשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א וּב"י ד"מ סִימָן ס"ז וְע"ש).
ח הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְהַמַּלְוֶה אֵינֶנּוּ בָּעִיר, הוּא פָּטוּר עַד שֶׁיָּבֹא הַמַּלְוֶה אוֹ שְׁלוּחוֹ; אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ בְּאוֹתוֹ יוֹם, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהוֹצִיאָם. הַגָּה: וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁנִּפְטַר כְּשֶׁאֵין הַמַּלְוֶה בָּעִיר, הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁלֹּא הָיָה הַמַּלְוֶה דָּר בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה דָר תְּחִלָּה כְּשֶׁנִּשְׁבָּע הַלּוֶֹה, אוֹ יָצָא מִשָּׁם, אֲבָל אִם הוּא בָּעִיר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה כְּשֶׁנִּשְׁבָּע הַלּוֶֹה, צָרִיךְ לְהוֹלִיכוֹ אַחֲרָיו, כִּי אַדַּעְתָּא דְהָכִי נִשְׁבַּע תְּחִלָּה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"ז). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם עָקַר דִּירָתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם אֵינוֹ רָחוֹק מִן הַלּוֶֹה יוֹתֵר מִתְּחִלָּה, צָרִיךְ לְהוֹלִיכוֹ אַחֲרָיו (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ב). מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לִתֵּן נְדוּנְיָא לַחֲתָנוֹ, וּבְתוֹךְ זֶה הִרְגִּיל קְטָטָה עִם בִּתּוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּרְגִּיל יוֹתֵר אִם יִתֵּן לוֹ, אֵין צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ (טא"ה סִימָן נ"ב). מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, מִכָּל מָקוֹם חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכֹּחַ שְׁבוּעָתוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ח סִימָן י"א וְרִיבָ"שׁ סִימָן שד"מ). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ"ז סָעִיף ט"ו וְסָעִיף ל', וּלְקַמָּן סִימָן ר"ט סָעִיף ד'.
ט הַנִּשְׁבַּע לִפְרֹעַ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, חַיָּב לִפְרֹעַ בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.
י מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ לִזְמַן, וּבָא בְּתוֹךְ הַזְּמַן לְבֵית דִּין וְאָמַר: מָצָאתִי מִנִּכְסֵי פְלוֹנִי וַאֲנִי יָרֵא שֶׁאִם יָבוֹאוּ לְיָדוֹ יַבְרִיחֵם מִמֶּנִי וְלֹא אֶמְצָא מָקוֹם לִגְבּוֹת חוֹבִי, אִם רוֹאֶה הַדַּיָּן שׁוּם אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו שֶׁלֹּא יוּכַל לִגְבּוֹת חוֹבוֹ כְּשֶׁיַּגִיעַ הַזְּמַן, מִצְוָה עַל הַדַּיָּן לְעַכֵּב הַמָּמוֹן עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁטָר. וְכֵן הַדִּין בְּלָוָה לִזְמַן וּבְתוֹךְ הַזְּמַן רוֹאֶה הַמַּלְוֶה שֶׁהַלֹּוֶה מְבַזְבֵּז נְכָסָיו וְאֵין לוֹ קַרְקַע, אוֹ שֶׁהַלֹּוֶה רוֹצֶה לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְתוֹבֵעַ הַמַּלְוֶה אֶת שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ עָרֵב, שׁוֹמְעִין לוֹ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין לְעַכֵּב מְעוֹת הַנִּתְבָּע (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ס"ד). וּמִזֶּה נִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג לְעַקֵּל הַמָּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כֻּלֵּי הַאי (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ"ה). וְאִם הַנִּתְבָּע מֵעִיר אַחֶרֶת, וְנִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁמִּן הָרָאוּי לְעַקֵּל מָעוֹתָיו שֶׁל הַנִּתְבָּע, אִם הֵם בְּעִיר הַתּוֹבֵעַ צָרִיךְ הַנִּתְבָּע לֵילֵךְ וְלָדוּן בְּעִיר הַתּוֹבֵעַ לְהוֹצִיא מָעוֹתָיו וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן י"ד. אֲבָל אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁהַנִּתְבָּע צַיִית לוֹ דִּינוֹ בְּעִירוֹ, וְלֹא גַבְרָא אַלָּמָא הוּא, לֹא יְעַכְּבוּ לוֹ מָעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּעִיר הַתּוֹבֵעַ, אֶלָּא יֵלֵךְ הַתּוֹבֵעַ אַחַר הַנִּתְבָּע (מהרי"ו סִימָן ל"ד וקנ"ה). וּכְשֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין לְעַכֵּב הַמָּעוֹת, צְרִיכִין לְהוֹדִיעַ לַנִּתְבָּע כְּדִלְקַמָּן סִימָן ק"ו. מִי שֶׁהָיָה דָר בָּעִיר עִם הַמַּלְוֶה, וְיָצָא מִשָּׁם וְהִנִּיחַ מָמוֹנוֹ בָּעִיר שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, יְכוֹלִים הַתּוֹבְעִים לְכֹפוֹ לָדוּן עִמָּהֶם בְּעִירָם, שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד לֹוֶה וְהוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם. וּבֵית דִּין מוֹדִיעִין לוֹ תְּחִלָּה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף קמ"ט) כְּדִלְקַמָּן סִימָן ק"ו.
יא הַקּוֹנֶה שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְיָצְאוּ עָלֶיהָ עֲסִיקִין (פֵּרוּשׁ, עִרְעוּרִין, מִן "הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ") (בְּרֵאשִׁית כו, כ), וּבָא לְבֵית דִּין וְטוֹעֵן: חוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁמָּא תֵּצֵא הַשָּׂדֶה מִיָּדִי וּתְאַבֵּד מָמוֹנְךָ וְלֹא אֶמְצָא לְךָ (כְּלוּם) קְנֵה בְּאוֹתוֹ מָמוֹן קַרְקַע כְּדֵי שֶׁאֶטְרֹף אוֹתוֹ, שׁוֹמְעִין לוֹ.
יב לְאַחַר שֶׁעָבַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ, אוֹ ל' יוֹם בְּמִלְוֶה סְתָם אִם הִלְוָהוּ עַל מַשְׁכּוֹן סְתָם, יָכוֹל לְמָכְרָה עַל פִּי בֵּית דִּין. וְאִם הַלּוֶֹה בָּעִיר יוֹדִיעוּהוּ בֵּית דִּין שֶׁאִם לֹא יִפְרַע יִתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר הַמַּשְׁכּוֹן; וְאִם אֵינוֹ בָּעִיר (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם), אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ לוֹמַר הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבֹא הַלּוֶֹה וְיִטְעֹן.
יג וְאִם הַמַּשְׁכּוֹן כָּלֶה וְהוֹלֵךְ, יָכוֹל לְמָכְרוֹ בְּבֵית דִּין אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, בֵּין שֶׁהָיוּ בְּעָלָיו שָׁם בֵּין שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם.
יד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר זְמַן הַלְוָאָה, צָרִיךְ לְהַמְתִּין מִלִּמְכֹּר הַמַּשְׁכּוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר תְּבִיעָה. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ לְתָבְעוֹ בְּבֵית דִּין, רַק יִתְבָּעֶנּוּ בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ, וְאַחַר כָּךְ יְעַכְּבֶנּוּ ל' יוֹם וְיִמְכְּרֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ אִם תְּבָעוֹ רַק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, מְהַנֵּי, אִם הַלּוֶֹה מוֹדֶה בְּכָךְ (ד"ע לְיַשֵּׁב תְּשׁוּבוֹת הָרֹא"שׁ דְּסָתְרֵי אַהֲדָדֵי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָקוֹם שֶׁהַמִּנְהָג שֶׁהַמַּלְוֶה לְגּוֹיִים לֹא יוּכַל לְמָכְרוֹ בְּפָחוֹת מִשָּׁנָה, דָּנִין כֵּן גַּם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לַחֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, דְּאַזְלִינָן בָּזֶה אַחַר הַמִּנְהָג. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא) מִי שֶׁנָּתַן מַשְׁכּוֹן לִצְדָקָה בְּעַד מַה שֶּׁחַיָּב, הַגַּבַּאי יָכוֹל לְמָכְרוֹ, כְּדִין הַהֶדְיוֹט שֶׁמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קצ"ד).
טו מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן שֶׁל חֲבֵרוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין, רוֹצֶה לוֹמַר בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, וְיָשׁוּמוּ אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוֶה כְּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, וְיִמְכְּרֶנּוּ בְּאוֹתָהּ שׁוּמָא, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר הַבְּקִיאִים בְּשׁוּמָא. וּמַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה לְמָכְרוֹ בְּעֵדִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר הַלּוֶֹה שֶׁנִּמְכַּר בְּיוֹתֵר מֵהַשּׁוּמָא. וְאִם מְכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּשׁוּמָא שֶׁל שְׁלֹשָׁה שַׁמָּאִין, לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְהַמֶּכֶר בָּטֵל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעָה (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ). וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר הַמֶּכֶר, כֵּיוָן שֶׁמְּכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּשׁוּמַת ג' בְּקִיאִין, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעַ לַלּוֶֹה, חַיָּב לִפְרֹעַ כְּמוֹ שֶׁהָיָה שָׁוֶה בִּשְׁעַת הַמְּכִירָה, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְאִם יֹאמְרוּ שֶׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מֵחוֹבוֹ, יִפְרַע לוֹ הַמּוֹתָר. וְאִם אֵין עֵדִים, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁהָיָה שָׁוֶה כָּךְ יוֹתֵר מֵחוֹבוֹ, יִשָּׁבַע שֶׁהוּא כִּדְבָרָיו, וְיִפְרַע לוֹ. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, אוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׁבַע, יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, וְיִפְרַע לוֹ הַמַּלְוֶה מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם הַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁצִּוָּהוּ לְמָכְרוֹ, וְהַלּוֶֹה כּוֹפֵר, הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קצ"ד).
טז הַמּוֹכֵר מַשְׁכּוֹן שֶׁבְּיָדוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת בְּקִיאִין בְּשׁוּמָא, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ לְעַצְמוֹ. וְאִם מוֹכְרוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין מֻמְחִים, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁרַשַּׁאי לְלָקְחוֹ לְעַצְמוֹ.
יז הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, עַל מְנָת שֶׁאִם לֹא יִפְדֶּנּוּ לִזְמַן פְּלוֹנִי, שֶׁיִּגְבֶּה כְּדֵי חוֹבוֹ מֵהַמַּשְׁכּוֹן וְהַמּוֹתָר יִהְיֶה מַתָּנָה מֵעַכְשָׁיו, הָוֵי אַסְמַכְתָּא. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאִם לֹא יִפְדֶּנּוּ לִזְמַן פְּלוֹנִי יִהְיֶה מֻחְלָט, הָוֵי נַמֵּי אַסְמַכְתָּא. וְאִם אָמַר לוֹ: קְנֵה מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא אֶפְדֶּנּוּ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלָא הָוֵי אַסְמַכְתָּא; וְשֶׁאִם הַלּוֶֹה טוֹעֵן: לֹא יָצָא מִפִּי "קְנֵה מֵעַכְשָׁיו", נֶאֱמָן הַמַּלְוֶה בִּשְׁבוּעָה וְע"ל סִימָן ר"ז בְּדִינֵי אַסְמַכְתָּא. מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן מֵחֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אָמַר לֵהּ: צֵא וּמָכְרוֹ, וְהָלַךְ וּמְכָרוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַלּוֶֹה לְבַטֵּל הַמֶּכֶר וְאָמַר שֶׁלֹּא כִוֵּן אֶלָּא לִדְחוֹתוֹ, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם, וְהַמֶּכֶר קַיָּם. הַגָּה: אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מְכָרוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְלוֹמַר שֶׁלֹּא יִמְכְּרֶנּוּ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף י') וְכֵן אִם דְּחָקוֹ הַמַּלְוֶה לִפְרֹעַ, וְאָמַר לֵהּ הַלּוֶֹה: הַמַּשְׁכּוֹן יְהֵא שֶׁלְּךָ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף סוֹף ב"מ).
יח אָמַר הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה: אֵין נוֹתְנִין בַּמַּשְׁכּוֹן אֶלָּא עֶשְׂרִים זְהוּבִים, וְאָמַר לֵהּ: תְּנֵהוּ, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ דֶרֶךְ לְמָדַי וְהוֹלִיכוֹ עִמּוֹ וּמְכָרוֹ בִשְׁלשִׁים, הַכֹּל לַלּוֶֹה, וְהַהוֹצָאוֹת שֶׁהוֹצִיא לְהוֹלִיכוֹ, עַל הַלּוֶֹה; אֲבָל שְׂכַר טָרְחוֹ לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ, כֵּיוָן דִּבְלָאו הָכִי אִית לֵהּ אוֹרְחָא לְהָתָם.
יט הַבָּא לִפְדּוֹת מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁבְּיַד שִׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: כְּבָר מָחַלְתָּ לִי, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם, מִשּׁוּם דִּבְאָדָם שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָעוֹת שַׁיָּךְ לְשׁוֹן מְחִילָה, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ חֵפֶץ, לֹא שַׁיָּךְ לְשׁוֹן מְחִילָה, אֶלָּא לְשׁוֹן מַתָּנָה (וכ"כ לְקַמָּן ר"ס רמ"א).
כ הַבָּא לִפְדּוֹת מַשְׁכּוֹנוֹ מִשִּׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: הִזְהַרְתִּיךָ לִפְדּוֹתוֹ כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן, וְאָמַרְתָּ לִי: לֵךְ וּמַשְׁכְּנוֹ, וְהֵבַנְתִּי שֶׁדַּעְתְּךָ לוֹמַר שֶׁאֲמַשְׁכְּנֶנּוּ בְּרִבִּית וְכֵן עָשִׂיתִי, תִּפְרַע הַקֶּרֶן וְהָרִבִּית, אֵין בְּמַשְׁמָעוּת לָשׁוֹן זֶה שֶׁיְּמַשְׁכְּנֶנּוּ בְּרִבִּית, וְלָכֵן לֹא יִפְרַע לוֹ אֶלָּא הַקֶּרֶן.
א סָעִיף א במקום שאין להם מנהג כו'. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום בין להוסיף עליו ולקמן סי"ד יתבאר בדין מכירת משכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכנו של עכו"ם שביד ישראל ונראה דה"ה בדין זה עכ"ל סמ"ע ולקמן בסי"ד חלקתי על הר"ב בדין מכירת המשכון וא"כ כ"ש כאן דלא אזלינן בתר מנהג העכו"ם היכא דאין מנהג ידוע בין ישראל אלא אמרי' סתם הלואה ל' יום:
ב סָעִיף א שאינו יכול לתבעו קודם כו'. דקדק לכתוב שא"י לתבעו קודם ור"ל דדוקא לענין זה אמרינן סתם הלואה ל' יום אבל מ"מ לא אמרי' ביה אין אדם פורע תוך זמנו וכדלק' ס"ס ע"ח:
ג סָעִיף א אבל שאלה סתם. כיון דהדרא בעינא זמנה לאלתר וע"ל ס"ס שמ"א:
ד סָעִיף א מיהו אם הלוה מוחה כו'. בסמ"ע האריך ודעתו דדוקא כמו שכתב בשאלת הרא"ש כשהקנה לו בקנין דאז מסתמא לא הלוה לו רק שיכתוב שטר והשיג על העיר שושן דמשמע מדבריו אפי' בלא קנין נמי דינא הכי והגאון אמ"ו ז"ל כתב בגליון הסמ"ע שלו וז"ל העיר שושן סובר שבשאלת הרא"ש מעשה שהי' כך היה אבל לפי תשובתו משמע אף בלא קנין וגם לעיל בסי' ל"ט י"ל כן אח"כ בא בעל ב"ח והסכים לדברי עכ"ל והשתא אתי דברי הר"ב כפשטן שלא הזכיר קנין:
ה סָעִיף ב וקבע לו זמן כו'. לכאורה נראה דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר הלואה צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים וכמ"ש לעיל סי' ע' וע"א ע"ש מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלוה בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלוה לכל אותו זמן וצ"ע עכ"ל סמ"ע. ולדידי פשיטא דה"ל כמחל לו המלוה דמ"ש דהוי כמו נאמנות או א"ל אל תפרעני אלא בעדים כו' ליתא דבא"ל אל תפרעני אלא בעדים גופיה קי"ל דמהני אפי' לאחר ההלואה בלא קנין וכמו שנתבאר לעיל סי' ע' סעיף ג' ע"ש וגם בנאמנות העליתי לעיל סי' ע"א ס"ק ז' דבנאמנות סתם אין צריך קנין אף לאחר ההלואה וא"כ כ"ש הכא אפי' למאן דס"ל דבנאמנות סתם צריך קנין שאני הכא דהוי מחילה מה שיש לו ביד הלוה וקי"ל מחילה אין צריך קנין וכדלקמן ר"ס רמ"א ועיין בהרב המגיד פ"ז מהלכות מלוה גבי משכנתא באתרא דמסלקי יש להוכיח שם מדבריו גם כן כמו שכתבתי:
ו סָעִיף ב אם יורשיו אמודי' בנכסים כמוהו. זה אינו ברמב"ם ובטור ולא בשום פוסק ולא הזכיר כלום בב"י מזה ולא ידעתי מנ"ל להמחבר הא ומן הסברא נראה דאע"פ שאין היורשים אמודים בנכסים כמוהו א"י לתבעם קודם הזמן והיינו שכתבו הרמב"ם והטור סתמא בין שמת מלוה בין שמת לוה ולא חילקו בכך ואף לדברי המחבר נראה דאם היורשים רוצים לעשות בטחון על החוב או ליתן ערב מספיק אינם מחוייבים לשלם קודם הזמן ולא בא אלא לאפוקי שאם אינם אמודים כמוהו יכול לעכב ממונם דומיא דלקמן סעיף י' ואף בזה דברי המחבר צ"ע דיש לומר דל"ד לדלקמן סעיף י' שרואה הדיין שלא יוכל לגבות חובו מה שאין כן הכא:
ז סָעִיף ב ואמר היום סוף הזמן כו'. ואם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב איני חייב לך רק נ' לשלם אחר י' ימים נשבע מיד היסת ואחר י' ימים נשבע ש"ד וכן ראיתי מורין:
ח סָעִיף ג המתן עוד כו'. כיון דאף לדברי המלוה עדיין לא הגיע הזמן ושמא יודה בתוך הה' ימים:
ט סָעִיף ד או שהיום סוף זמן שקבע לו כו'. ומיירי שהוא אחר שלשים או שלא נכתב זמן ההלוא' בשטר והמלו' טוען שהוא לאחר ל' דא"כ אף בשטר סתם ההלוא' ל' יום כדלעיל סעיף א' אף אם המלוה טוען אני התניתי עמך שתפרע לי קודם ל' נראה דהלוה נשבע היסת כיון דסתם הלואה ל' יום ופורע לו לאחר ל' מזמן ההלואה הכתוב בשטר:
י סָעִיף ד ישבע המלוה היסת כו' זהו ע"פ מה שכתב בבדק הבית ובכ"מ לישב דברי הרמב"ם שכתב נשבע היסת כיון דאינן מחולקים בסך הלואה ומה שכתב הטור סתם ישבע בעל החוב היינו ג"כ היסת ולדבריו נמשכו הסמ"ע והב"ח אבל לפי עניות דעתי זה דוחק דמה בכך שמחולקים בסך ההלוא' או בזמן הפרעון כיון דטעמא דמלוה על המשכון בעי אשתבועי בנק"ח משום דאינו טוען על גופו של משכון או משום דנא אמרינן מגו לאפטורי משבועה וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ב סעיף י"ז אם כן הוא הדין הכא דהנך טעמי שייכי נמי הכא אלא נראה לפי עניות דעתי דהטור בכוון כתב ישבע בעל החוב כו' ורצה לומר כשאר בעל חוב והרמב"ן (וכן הבעה"ת ריש שער ט"ו) בכוון כתב ישבע היסת ושניהם לדבר אחד נתכוונו משום שלשון הרמב"ם כך הוא היתה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבע לו יראה לי שישבע בעל החוב היסת שלא קבע לו זמן ויטול מיד עכ"ל ולשון הטור כך הוא היתה המלו' בשטר או על המשכון וטוען הלוה זמן קבעת לי ישבע בעל החוב שלא קבע לו זמן ויטול מיד עכ"ל ונראה שהרמב"ם כ' דינו דוקא במלוה בשטר ולא כמו שכתב בב"ה ובכ"מ דכוונת הרמב"ם שם דהוא הדין במלוה על המשכון והטעם כמו שכתב הרמב"ם מיד בפ' שאח"ז רפי"ד מה' מלוה והט"ו לקמן סי' פ"ב סעיף י' דדוקא כשטוען פרעתי נשבע המלוה משום ששטר לפרעון הוא עומד אבל שאר טענות כגון אמנה או רבית או כה"ג שאין השטר עומד לכך אין המלוה צריך לישבע בנקיטת חפץ אף שאומר הלוה ישבע לי אלא ישלם לו וישבע היסת והטור שרצה להכניס בדברי הרמב"ם גם דין המלוה על המשכון השמיט תיבת היסת וכתב סתם ישבע וממילא נשמע דכל חד וחד לפי דינו דבמלוה על המשכון כיון דאינו טוען על גופו של משכון צריך לישבע בנקיטת חפץ ובמלוה בשטר כיון שאינו טוען טענה שהשטר עומד לכך אינו נשבע אלא היסת כן נראה לפע"ד ברור:
יא סָעִיף ה ראובן נשבע כו'. שלא לפרוע שום חוב כו'. בטור ובתשובת הרא"ש אינו בזה הלשון אלא איתא נשבע שלא למכור לפרוע לשמעון כו' וי"ל דוקא בכה"ג קאמר דלא חלה השבועה כשקדם חוב שמעון אבל כשנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב אע"פ שקדם חוב שמעון חלה השבוע' דדמי למי שנשבע שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל שאסור לאכול מצה בליל פסח ולישב בסוכה וכמו שמוסכם בירושלמי ופוסקים בי"ד סי' ל"ז ס"ה אע"פ דחיוב דמצה וסוכה חל עליו קודם לכן מ"מ כיון דנשבע בכולל חלה השבועה במצות עשה והוא הדין הכא ומה שכתב בטור ובתשובת הרא"ש בסוף דבריהם במה דברים אמורים שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון כגון שנשבע סתם שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב אבל אם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חלה השבועה כלל י"ל דהכי קאמר בד"א שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון והיכי דמי כגון שנשבע סתם שלא למכור בשביל שום חוב שיתחייב לשלם אבל אם קדם חוב שמעון ולא נשבע סתם לא חלה השבועה או אפשר שצ"ל או כגון שנשבע ותרתי קאמר בד"א שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון דהיינו שנשבע שאם יתחייב לשמעון שום דבר לא ימכור משלו לשלם לו או כגון שנשבע סתם אחר שנתחייב שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב כו' אבל המחבר נ"ל דוחק לפרש כן וע"כ פי' כפשוטו דאם נשבע אחר שנתחייב לשמעון אע"פ שנשבע בסתם שלא למכור בשביל שום חוב לא חלה השבועה. ולפי דבריו צ"ל דל"ד למצה וסוכה דהתם חיוב המצה וסוכה לא חל עדיין בשעת שבועתו דנהי דמושבע ועומד מהר סיני הוא לאכול מצה ולישב בסוכה בכל שנה ושנה ונתחייב כבר מ"מ החיוב לא חל עדיין ולפ"ז צריך לפרש דברי הרא"ש וטור דמיירי שזמן הפרעון של חוב הגיע קודם השבוע' דאל"כ נהי דנתחייב כבר בחוב מ"מ חיוב הפרעון לא הגיע עדיין ודמי למצה וסוכה ואפשר לומר דל"ד למצה וסוכה דלא חל עליו חיוב מצה וסוכה כלל באמצע השנה ואף אם עושה מצה וסוכה באמצע שנה לא יצא בזה ידי חובתו שיפטר כשיגיע זמן מצה וסוכה משא"כ הכא דנהי דזמן הפרעון לא הגיע עדיין מכל מקום הוא חייב לו כבר ושעבודא אית ליה משעת הלואה ואי הוה פרע ליה קודם זמנו הוה מפטר מיניה הלכך חל עליו החיוב מעיקרא ולא חלה השבועה וכן נראה עיקר (עיין בתשובת מהר"ש כהן ס"ב סי' פ"ב):
יב סָעִיף ה ומכין אותו עד שתצא נפשו כו'. כדין כל פריע' בע"ח שהוא מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו אפי' בלא שבוע' כדלקמן סי' צ"ז סעיף ט"ו:
יג סָעִיף ה ואם השבוע' קדמה לחוב שמעון נמצאת השניה שבועת שוא שהרי כשנשבע שבועה שניה שיפרע לו עד זמן פלוני הי' בכלל שבועה זו שימכור משלו כדי לפרוע לו וכי בכך מחוייב מן הדין והוא נשבע כבר שלא למכור ודמי להא דתנן בפרק ג' דשבועות שבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכל אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועה ביטוי ומוטב שיעבור על שבועת ביטוי בשב ואל תעשה משיאכלנה בקום עבור על שבועת שוא כך בנדון זה לא ימכור כדי לקיים שבועתו הראשונה ונמצא השני' שבועת שוא וחייב עליה מכות מרדות כו' עכ"ל הרא"ש בתשובה. ונראה שיש בכאן חסרון דברים בתשובת הרא"ש זו חדא דל"ד להתם ועוד דהא התם אמרינן להדיא בש"ס דאם לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ומשמע דמוטב שיאכלנה וכמו שפירש"י התם להדיא וכן הוא בהרא"ש התם להדיא וז"ל לא אכלה עבר אף על שבועת ביטוי ירושלמי כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי עכ"ל אלא כך צ"ל ודמי להא דתנן בפ"ג דשבועות עובר על שבועת ביטוי ואמרינן עלה בירושלמי (האי ירושלמי מייתי לה הרי"ף והרא"ש התם ונתבאר בי"ד סימן רל"ח סעיף ט"ז ע"ש) אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שאוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא ואמרי' לו שלא יאכלנה מוטב שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי כך בנדון זה לא ימכור כדי לקיים שבועתו ראשונה ונמצאת השניה שבועת שוא כו' כן צ"ל והשתא נמצא ראיית הרא"ש ברורה ונכונה ודו"ק:
יד סָעִיף ה נמצאת השניה שבועת שוא כו' כ' הב"ח וז"ל ויש לתמוה על הרא"ש דאע"ג דדעת המלוה שהלוהו ע"ד כן שיפרע לו בכל ענין אף אם יצטרך למכור משלו א"כ ודאי ע"ד כן נשבע וכולל בשבועתו כל ענייני פרעון מ"מ אין זה שבועת שוא דהא ודאי אם מכר משלו ופרע יצא ידי שבועתו השניה כמו בנשבע שאוכל סתם ואכל נבלה כמבואר בי"ר סי' רל"ח אבל לא אמרי' בשבוע' שאוכל סתם דהוי שבועת שוא מפני שכולל נבלות ושחוטות ושיהא נלקה עליה דעיקר המלקות הוא מפני שיצאת שבועה לשקר מפיו בשעה שנשבע שלא אוכל מצה בלילי פסח דלוקה מיד כדאיתא בירושלמי ובנשבע שלא ישן ג' ימים דלוקה וישן לאלתר כדאמר ר' יוחנן בפ"ג דשבועות אבל בנשבע סתם דאפשר לקיים שבועתו בדבר המותר לא יצאת שבועה לשקר מפיו אף ע"ג שכולל דבריו המותרים ואסורים ביחד וזה ברור לכל מעיין ועוד תימה גדולה לפי דמחשבי' שבועת שוא מה מועיל שימצא פתח דמ"מ מידי מלקות לא נפטר והא דתנן אכלה עובר על שבועת שוא לאו דוקא אכלה וכן פי' הרא"ש עצמו בספ"ג דשבועות וכך מבואר בפירש"י שם וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות דעל שבועת שוא חייב בין קיים שבועתו בין לא קיימה ומ"ש מהרו"ך בזה לא דק ואין להאריך בזה עכ"ל וכל דבריו תמוהין ודברי מהרו"ך נכונים וכמו שאבאר מה שהקשה בראשונה דהא ודאי אם מכר משלו ופרע יצא ידי שבועתו שניה כו' ליתא דמיד שנשבע לפרוע לו כיון דע"כ היינו נמי למכור משלו אם לא יהי' לו במה לפרוע א"כ מיד שנשבע הוי שבועת שוא ודמי ממש לנשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ נשבע שיאכלנה דהוי שבועת שוא ואומרים לו שלא יאכלנה וכמו שהבאתי בסמוך בשם הירושלמי והרי"ף והרא"ש. ומ"ש הב"ח דהוי כמו שנשבע שאוכל סתם ואכל נבילות כו' לא דמי כלל דהתם אכילת נבילות הוי אכילה ויצא ידי שבועתו אבל הכא כיון שנשבע מתחלה שלא למכור לשלם לשום חוב ואח"כ נשבע לשלם לשמעון וכונתו אף למכור א"כ הוי שבועת שוא שהרי כבר נשבע שלא למכור ול"ד כלל לנשבע (שאוכל) סתם דלא הוי שבועת שוא משום דאפשר לקיים בדברים המותרים אכל הכא שכוונתו שאם לא יהיה לו מעות ימכור משלו כדין כל מי שמחויב לפרוע וזהו ודאי הוי שבועת שוא כיון שכבר נשבע שלא למכור גם מ"ש ועוד תימה גדולה כו' דמ"מ מידי מלקות לא נפטר כו' לק"מ כלל דנהי דחייב מלקות בין קיים בין לא קיים היינו כ"ז שלא התיר השבועה הראשונה אבל כשימצא פתח הא כ' הרשב"א בתשובה סי' תש"ב. להדיא דלרבא דאמר אם נשאל על הראשונה חלה השניה תחתיה מיד כשהתיר הראשונה נפטר משבועת שוא ותחזור שבועה שניה משבועת שוא להיות שבועת ביטוי וכמו שכתבתי בשפתי כהן בי"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ב ע"ש והרא"ש פסק בפ"ג דשבועות כרבא ע"ש והא דכתב שם דאכלה לאו דוקא כו' פשיטא דהיינו כל זמן שלא התיר הראשונה אבל כשהתיר' איגלאי מילתא דהראשונה לא היתה שבועת שוא כלל דהתם עוקר הנדר מעיקרו ולזה כיון מהרו"ך בסמ"ע ס"ק י"ד לפע"ד ע"ש וכל זה ברור:
טו סָעִיף ה שבועת שוא כו'. כ' הב"ח מיהו נראה ודאי שהב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולהגבות מהם לב"ח וא"צ שימכור הוא עצמו ע"כ:
טז סָעִיף ה ומכין עליה מכות מרדות דכיון דהיתה בלא התראה אין לוקין עליה מלקות דאורייתא עכ"ל סמ"ע ולחנם כתב כיון דהיתה בלא התראה דבלא"ה כל מלקות דהאידנא אינו אלא מכות מרדות וכמ"ש הרמב"ם ר"פ ט"ז מה' סנהדרין דכל מלקיות שמלקין דייני ח"ל בכ"מ אינה אלא מכת מרדות עכ"ל ואפי' בא"י נמי דוקא כשיש סמיכ' וכמ"ש הרמב"ם ספ"ה מה' סנהדרין והאידנא אין סמיכ' וכמו שמבואר מדברי הרמב"ם פ"ד מה' סנהדרין:
יז סָעִיף ה יתירוהו לו כו' ויקיים שבוע' שניה. ע' מה שכתבתי עליו בי"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ב:
יח סָעִיף ו הנשבע לחבירו לפרעו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ח ועיי' מה שכתבתי עליו בי"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ו בש"ך ובהשמטו' שלי שם ועיין בתשוב' הר"ב סי' ק"ח דף ר"ך ועיין בתשובת משפטי שמואל סי' קכ"ט:
יט סָעִיף ו עדיין השבועה במקומה עומדת. כי הזמן נעשה לזרז ושימהר לפרוע ועיקר השבועה היא על הפרעון ונהי דלא עבר השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר בשבועתו לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוי אמלוה לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בהעבר' הזמן עכ"ל טור מתשובת הרא"ש וכתב הב"ח וז"ל נראה מדלא הזהירו הרא"ש שיתירו לו השבועה כדי שלא יהא באיסור שבועה כל ימיו שהרי אף לאחר שעבר על השבועה צריך שיתירו לו כדאיתא בי"ד אלמא דס"ל דשבוע' זו שנשבע ע"ד חברו לפרעו קודם שיעבור הזמן אינו עובר עליה אא"כ תבעו חברו אבל אם אינו תובעו אפי' הוא בעיר אינו עובר על השבועה אלא דאף לאחר שעבר הזמן מוזהר הוא לקיים שבועתו לפרוע כשיתבע לו וכן נרא' מתשובת הרשב"א שהב"י ב"י במחס"ו דהנשבע לחבירו לפרעו לזמן ידוע אפי' אין המלוה בעיר באותו זמן מסתברא דצריך שיהיו מעותיו בידו באותו יום דילמא השתא אתא הוא או שלוחיה כו' אלמא דאי לאו האי חששא דהשתא אתא כו'. אינו עובר על השבועה כיון שאין תובעו שלא נשבע אלא אדעת' דהכי דכשיהא תובעו הוא או שלוחו דחייב לפורעו עכ"ל ומה שהוכיח מדל' הזהירו הרא"ש שיתירו לו השבועה כו' אינה הוכחה כל כך גם מ"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א כו' אינו הוכחה דאי לאו האי חששא לא היה עובר כיון דאינו בעיר אבל טפי ה"ל להוכיח כן ממ"ש הרא"ש ונהי דלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם כו' וכן משמע להדיא בסמ"ע ס"ק י"ט וס"ק כ"ג דמדברי הרא"ש אלו מוכח דאף שנשבע לפרוע לזמן פלוני סתם אין חומר השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה אף אם הוא בעיר ע"ש עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סימן ר"ל:
כ סָעִיף ו ועיין בי"ד סי' רכ"ח כו'. וכתב ב"י מחודש י"א וז"ל כתב הריב"ש בסי' ת"ס בשם תשובת הרשב"א שמי שהיה חייב לפרוע לחבירו בשבועה לזמן פלוני והמלוה היה חייב לאחר מנה ואדוני הארץ התפיסו ביד אותו לוה מנה זה עד שיפרע המלוה לזה שחייב לו דאונס הוא שאינו רשאי לעבור על צוואת האדון עכ"ל ומיירי כשאמודי' הדברים שלא היה נשבע ע"ד כן וכן צריך לפרש דברי מהר"מ אלשיך בתשו' סימן כ"ב ע"ש ודוק דאל"כ פשיטא דאונס ממון לא מהני לסטור משבועה וכמ"ש הריב"ש בסי' שפ"ז וכבר נתבאר זה בי"ד סי' רל"ב בש"ך ס"ק כ"ב ע"ש:
כא סָעִיף ז צריך ליתן לו באותו יום משכון וישומו אותו כו'. והב"ח פסק דאין צריך שומא אלא שיקנה לו בגוף החפץ כך וכך הלכך אסור לשום בשבת כיון דאין בו צורך חפצי שמים ואף אם נשבע לפרעו במעות יתן לו משכון של כסף ויקנה לו בו כך וכך כמ"ש במישרים אבל שאר משכון לא כיון שהתנה מעות ע"ש בב"ח ואפשר גם הרא"ש מודה במשכון של כסף דהוי כמעות ודוק (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שס"ו ותכ"ב):
כב סָעִיף ז וישומו אותו כו' דמותר לשומו בשבת כדי לקיים מצותו דחפצי שמים מיקרי טור. ובתשו' הרא"ש מסיים דלא גרע ממה שמשדכין התינוק ושמשכירם אותו אפי' לאומנות כו' ונראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך תינוק דהתם שידוך הוא ע"י אחרים וגם נראה דאם נותן לו דבר שצריך מדיד' ג"כ מותר למדדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפואה ומדידת מקוה שהתירו' בשבת משום דחפצי שמים נינהו וכמ"ש בטור א"ח ס"ס ש"ו עכ"ל סמ"ע ולפעד"נ דל"ד לשדוך דהתם עושה מצוה בעצמו במה שמשדך משא"כ הכא דמונע מחברו עבירה דהוי כמו הדביק פת בתנור דפ"ק דשבת דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו ועיין בתוס' שם ובתשובת רשב"א שהביא ב"י בא"ח ס"ס ש"ו גם מה שהתיר למדוד דומיא דמדידת האזור ומקוה נלפע"ד דל"ד דהתם גבי אזור הא קמפרש טעמא בטור משום דמתעסק הוא אצל המדידה ועיקר כוונתו הוא משום רפואה ועוד דכל צורכי חולה מותרים בשבת ע"י ישראל אחרים דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ולמקוה נמי ל"ד דהתם צרכי רבים הוא ושמא יצטרך טבילה לזה המודד עצמו משא"כ הכא:
כג סָעִיף ז דכל שפטור מדין כו'. ול"ד למ"ש מור"ם בסעיף שאח"ז דמי שנשבע לשלם לחברו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם לו מכח השבועה דשאני התם דידע דאינו חייב וקבל החיוב אנפשו מעצמו בשבועה ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבועה בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע וכמ"ש הט"ו לקמן סי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא לו אח"כ וה"ל כמחל לו המלוה אח"כ בזה אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע עכ"ל סמ"ע וכה"ג מחלק בתשו' מהר"י ן' לב ספר ב' סי' ל"ח ובס' א' סוף כלל י"ב. וכתב עוד שם דהיכא דהוי פלוגתא דרבוותא מצי הנתבע לומר קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבור שאני חייב מן הדין אליבא דכ"ע אבל אם הוא דבר דלית בי' פלוגתא והוא פטור לכ"ע חייב כשנשבע דכיון דדבר ברור הוא שפטור ודאי נשבע לחייב עצמו מכח השבועה ולכן פסק שם במי שנתערב לחברו בשבועה בדבר שאינו קצוב דיכול לומר קים לי כהרמב"ם דס"ל דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד וכשנשבעתי חשבתי שאני מתחייב בדבר שאינו קצוב וע"ש ואין דבריו מוכרחים דנראה לפע"ד דכיון דנשבע כבר תו לא מצי למימר קים לי דכבר חייב את עצמו לקיים בשבועה וכן משמע בתשו' מהר"ש כהן השייכים לספר ב' סי' כ' שכתב דבשבועה גם הרמב"ם מודה דנשתעבד ע"ש: (ואף בלא שבועה נראה לפע"ד דלא מצי למימר בדין זה קים לי כהרמב"ם וכמ"ש לקמן ס"ס קל"ב דכל הבאים אחריו חולקים בזה אך דנ"מ בזה בעלמא היכא דאיכא פלוגת' דרבוותא וק"ל):
כד סָעִיף ח פטור כו'. וליתן לאשתו ובני ו דהמלוה אינו צריך שהרי אפי' נתנם בידו אינו נפטר הלוה ומחייב באחריותן כו' וכן הוא ברשב"א ולפ"ז באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית משמע דחייב ליתן לה למ"ד לקמן ס"ס ק"ך דנפטר בכך ע"ש:
כה סָעִיף ח או יצא משם כלו' אף שלא עקר דירתו רק יצא משום עסקיו (עיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס שפ"ו):
כו סָעִיף ח צריך להוליכו אחריו כשתובעו דאל"כ כבר נתבאר דאפי' הוא בעיר אינו חייב על השבועה כשאינו תובעו וכ"ש אינו בעיר וכן משמע להדיא בסמ"ע ס"ק י"ט:
כז סָעִיף ח וי"א דאפי' כו'. צריך להוליכו אחריו דין זה אינו מוכרח לפע"ד וע"ש במהרי"ק שהאריך בזה בראיות ויש לדחות כל ראיותיו ע"ש ודו"ק ובפרט שקשה נמי שהרי קי"ל דבשבועות אינו חייב עד שיבטא בשפתיו וא"כ אין לך אלא מה שנתחייב בשבועה דהיינו להוליכו למקום פלוני אבל למקום שלא נשבע אינו חייב אף שאינו רחוק יותר דכיון דלא היה חייב בלא שבועה א"כ אין לך אלא מה שנשבע וביטא בשפתיו וגם מהרי"ק גופיה הרגיש בזה וכתב וז"ל ואם ישאל השואל היאך תחול שבועה על אשר לא הוציא מפיו והלא דבר פשוט דלגבי שבועה בעינן לבטא בשפתים ולא סגי במחשבה כדמוכח במסכת נדרים בכמה מקומות נראה לע"ד דהיינו דוקא בשבועות איסור ונדר שאדם אוסר ונודר על עצמו אז ודאי אין לנו אלא מה שהוציא מפיו ולא נלמד ממנו לאסור עליו דבר אחר כדומה לו ואפי' יוכיחו הדברים שגם לזה כוון לפי הנראה והיינו משום דגלי קרא לבטא בשפתים אבל שבועה שאדם עושה לחברו לקיים לו תנאי שהתנה עמו השבועה תלויה בתנאי ובכל מה שיחול התנאי תחול גם השבועה לפי הנראה לע"י וכן משמע מתוך מ"ש רבינו אשר בתשובותיו כו' עכ"ל ולפע"ד לא מסתבר לחלק בכך ועוד דהא פשיטא דכשנשבע מעצמו לשלם לחברו נמי לא מחייב אלא מקרא דלבטא בשפתים דכל שבועה שאדם נשבע מעצמו לקיים דבר אינו אלא שבועת ביטוי וא"כ אינו חייב אלא על מה שהוציא בשפתיו וכן משמע ממ"ש הריב"ש סימן קצ"ה והר"ב בי"ד ריש סי' רי"ח גבי מי שהי' לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע שלא יעלה עליו צמר לעולם דאסור ללבוש ומותר לטעון עליו שלא נתכוין זה אלא בבגד צמר כו' וכתבו דהיינו דוקא בנודר לבין עצמו אבל בנודר לחברו כל שלשון הנדר כולל הולכים אחריו אם לא באומדנא דמוכח כו' הרי דבנודר לחברו הולכים אחר לשון השבועה ואע"פ שכתבו דבאומדנא דמוכח הולכין גם כן אחר הכוונה היינו דוקא דומיא דהתם לפטור את הנשבע מהשבועה ולומר כיון דאיכא אומדנא דמוכח ודאי לא נתכוין לזה אבל לומר איפכא לחייבו בשבועה מה שלא הוציא בשפתיו משום אומדנא לא שמענו. ומ"ש מהרי"ק וז"ל וכן משמע ממ"ש רבינו אשר בתשובותיו גבי נשבע לחברו לפורעו לזמן מוגבל ועבר הזמן ולא תבעו שפוסק דמ"מ חייב לפורעו לאחר זמן מכח השבועה וכתב וז"ל ול"ד לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכל שעבר על שבועתו ואין מחויב עוד לאכול אותו דעיקר השבועה היתה על הזמן שיאכל ככר זה היום אבל הכא הוא מחויב לפרוע ממון זה ונשבע לפרוע ממון זה ועיקר השבועה על פריעת החוב והזמן מזרז פריעת החוב מידי דהוה אמלוה לזמן אם לא יפרע לו לאותו זמן שחייב לפרוע לאחר זמן ע"כ הרי לך כי כל לשונו מוכיח שעיקר השבוע' תלוי בפרעון וכל זמן שיש פרעון יש שבועה ואפי' במקום שלענין שבועה אין חיוב שבוע' כגון שעבר היום ולא אכלו בשבועת תנאי ממון חייב ה"נ לא שנא לפי הנראה לע"ד עכ"ל מהרי"ק. ולפענ"ד לא משמע מדברי תשו' הרא"ש אלו מידי דהתם כיון שמחוייב לפרוע ממון זה ונשבע לפרוע ממון זה א"כ עיקר השבוע' הוא על הפרעון והזמן אינו אלא זירוז וכל זמן שהוא מחויב לפורעו הוא עומד מחויב בשבועתו משא"כ הכח. הלכך נלפע"ד דצ"ע לדינא אם יש לחייב את הלוה להוליכו אחריו למקום אחר. ובפרט שבקל יוכל הלוה לומר איזה התנצלות כגון שהיה לי דרך בלאו הכי למקום ההוא ולמקום הזה אין לי דרך או בדרך ההוא הייתי רגיל לבוא או הייתי יודע להשתדל בקלות מי שיביא לי מעות לשם או ידעתי מי שרגיל ליסע לשם והיה נאמן בעיני מה שאינו בדרך הזה וכאלו התנצלות רבות.
כח סָעִיף ח מי שנשבע כו' א"צ ליתן לו מיירי בענין שהוא פטור מן הדין ליתן לו לכך פטור ג"כ מן השבועה דלא נשבע אלא כשיתחייב מן הדין משא"כ עתה שהרגיל קטטה באופן שפטור מן הדין דפטור ג"כ מצד השבוע' דדמי להגיע השמיטה בינתים או מחל לו דלעיל סעיף ז' וכן הוא במהרי"ק להדיא ע"ש:
כט סָעִיף ח א"צ ליתן לו. נרא' לפע"ד דמיירי שהנשבע הוא אמוד או שיניח הנדוניא ביד שליש דאל"כ פשיטא די"ל דשמא לא ירגיל קטטה ונמצא מפסיד זה נדונייתו וכן כל כה"ג ודוק:
ל סָעִיף ח מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו. ז"ל הסמ"ע ע"ש בתשובת הרא"ש דהשיב כן משטר שהיה כתוב בו שנתחייב ראובן בשבועה סך כזה לשלם לכל מי שמוציאו עליו ומסיק וכתב שם דאפי' את"ל דמן הדין לא היה חייב מכח שעבוד השטר לחוד כיון דלא נזכר בו שם המלו' מ"מ חייב מכח השבועה ולענד"ל לחלק ולומר דדוקא התם דמתחלת חיובו נשתעבד בשבועה מ"ה צריך לקיים שבועתו אבל היכא ששעבודו היה מתחלה ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתא ג"כ השבועה שנשבע עבורו לית' וא"כ לא ה"ל למור"מ כאן לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע עכ"ל ולפי ע"ד לא מסתבר כלל לחלק בכך דמה בכך ששעבודו היה מתחלה סוף סוף נשבע אח"כ לשלם לו וצריך הוא לקיים שבועתו. ויפה כוון הר"ב שסתם הדברים. ואולי כוונת הסמ"ע כשנשתעבד מתחלה ואח"כ נשבע שמה שנתחייב ע"פ שעבודו ישלם והשתא כיון שהשעבוד ליתא שהרי השבועה לא היתה אלא שישלם מה שנתחייב ובאמת לא נתחייב כלום אך פשט לשונו לא משמע כן. וגם א"כ פשיטא דל"ק מידי על הר"ב שסתם הדברים וק"ל (ע' בתשו' מהרשד"ם סוף סי' נ"ז וסי' ע"ד וסי' תנ"ז):
לא סָעִיף ט בראש חדש אדר. וה"ה בכל חדש שתחלתו ב' ימים:
לב סָעִיף ט חייב לפרוע ביום החדש הראשון. דשני ימים נקראים ר"ח וספיקא דאורייתא לחומרא. הרשב"א ובש"ר בי"ד ס"ס רכ"ח כתבתי דאפי' בלא ספיקא דאורייתא דינא הכי משום דקרי ליה אינשי ריש ירחא וכמו שנתבאר בי"ד סי' ר"ך ס"ח ובהרא"ש ר"פ קונם כו' ע"ש ומיהו י"ל דל"ד לסי' ר"ך שם ולמ"ש הרא"ש ר"פ קונם משום דבלשון בני אדם גם יום ר"ח הראשון הוא בכלל ר"ח דלהבא אבל מ"מ י"ל דכשאומר בר"ח כוונתו ליום שני דר"ח דשניהם כיומא אריכתא דמי דהא שניהם ר"ח הם ולכך צריך לטעמא דספיקא דאורייתא לחומרא:
לג סָעִיף י מי שיש לו שטר כו' כתב הסמ"ע נראה דדוקא נקט שטר כו' משא"כ בע"פ לא דהא הלוה יכול לישבע היסת ולפטור כו' ע"ש ומשמע דשטר אע"פ שאינו מקוים מעכבים המעות על ידו עד שיקיימו ויטול בשבועה וכן משמע בהרא"ש פ"ק דב"ק ועיין בב"ח ולפי שדינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים קצרתי:
לד סָעִיף י שהלוה מבזבז נכסיו כו'. דוקא מבזבז אבל אם אינו מבזבז אע"פ שמתמוטט מידי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפי' במטלטלין לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן כ"כ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ך' ואע"פ שראייתו שהביא שם מפ"ק דמכות גבי הלוה לחברו עשר שנים והגיע שמטה אינו ראיה כלל דהתם ידע מעיקרא שיהיה שמטה וא"כ סבר וקבל מ"מ כן נראה עיקר לדינא דהא בלאו הכי רב יהודאי גאון והרמב"ן והרשב"א בתשו' סי' אלף תתק"ח והריב"ש סי' ק"ס חולקים וכדבריהם משמע לכאורה עיקר בש"ס ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר מ"מ אין לך בו אלא חדושו. ועיין עוד במהרש"ל שם מדינים אלו. ועיין עוד בתשו' ן' לב ספר א' כלל י"ז סי' ק"ב ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ל"ג וסימן קל"ג ורי"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' נ"ז וסי' קנ"א וקנ"ח ושפ"ו ושצ"ב ות"ח ותנ"ז ובתשו' מהר"ש כהן ס"ג סי' צ"ח ובתשו' מנחם עזריה סי' נ"א וסי' פ"ט ובתשו' מהר"א ן' חיים סי' כ"ה כמה דינים מדיני עיקול ולפי שדינים אלו תלויים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים לא הארכתי בזה:
לה סָעִיף יא הקונה שדה כו'. ע"ל סי' רע"ו ס"ה:
לו סָעִיף יב אם הלוהו עלמשכון כו'. כתב ב"י במחודש י"ז וז"ל כתב בעה"ת בשער מ"ט שדעת הרמב"ן ז"ל דמשכונא קרקע שלא קבע לה זמן אע"פ שהוא אוכל פירות בנכייתא או בשומא הדעת מכרעת שדינו כמשכון דמטלטלין והמלוה כופהו למכור הקרקע לאחר ל' יום או לאחר זמן שקבעו ביניהם וכן השיב הראב"ד לפי הדין אלא שתלה הדבר במנהג המדינות ואם אין מנהג לישראל למדין ממנהג העכו"ם עכ"ל ונמשכו אחריו הד"מ והסמ"ע סעיף קטן ל"ב והב"ח סכ"ג ולא ירדתי לסוף דעתם דהמעיין בבעה"ת שם יראה דהשאלה להרמב"ן לא היתה רק אם יכול לכופו במשכנו קרקע לפדותו או למכרו ועל זה השיב הרמב"ן שיכול לכופו לפדותו וכל עיקר פלפולו של הרמב"ן שם דלא נימא דבמשכון קרקע אין המלוה יכול לכופו שאינו יכול הלוה לומר הרי סמכת על המשכון קחנו בחובך ע"ש ונהי דכתב שם הרמב"ן דבמשכונת מטלטלים כופהו מיד לאחר ל' יום מ"מ במשכונא קרקע לא הזכיר הרמב"ן שם כלל ל' יום וי"ל דא"י לכופו בפחות משנה וכדאמרינן באיזהו נשך דף ס"ח ע"א גבי משכנו קרקע סתם משכנתא שתא והא ראיה שכתוב בתשו' הרמב"ן שם וז"ל דבר זה אתה יודע שכבר נשאל עליו הראב"ד ומה שנסתפק בו והורה עליו אתה יודע והכל מצוי בידך ובס' העיטור כ' בפי' שהדין עם המלוה כו' ושם מיד מייתי דברי הראב"ד וז"ל ומנינו בתשובות שאלה להראב"ד שכתב ראובן שמשכן לשמעון ביתו ולא קבע לו זמן אם יכול לכופו לפדותו וכן אם הלוהו על המשכון סתם אם יתבענו אחר שלשים ויכוף אותו לפרעו או לא והשיב דע כי מקומות יש בברצלונא כופין לפדותו אחר שנה או אחר הזמן שיפסקו ביניהם אבל בנרבונא אין כופין לא בבית ולא בשדה ובמשכון אחר לא שמעתי מנהג ולפי ההלכה מל' יום ואילך מוכרן בב"ד שלא נחלקו חכמים על רשב"ג אלא בענין שצריך חזרה אבל באחר לא נחלקו ובמשכון קרקע במקום שאין מנהג הולכים אחר מנהג העכו"ם והם נהגו שאם לא התנה בשעת הלואה א"י לכופו לפדותו וכן אני אומר בכל דבר שאין דינו מפורש אצלינו ואין לנו בו מנהג ידוע שהולכים בו אחר מנהגות שלהם שקרוב דבר זה לדינא דמלכותא דינא והם דנין ע"פ המנהגות עכ"ל הרי להדיא דדוקא במשכון מטלטלים פסק ל' יום אבל במשכון קרקע ס"ל שאין הדין מפורש אצלינו ולכך למדין מדיני עכו"ם והלכך היכא דליכא מנהג בין העכו"ם ואין מנהג בינינו א"י לכופו לפדותו להראב"ד וכן כתב הנ"י פ' איזהו נשך וה"ה פ"ז מה' מלוה בשם הרשב"א דא"י לכופו לפדותי בקרקע ע"ש ובע"כ דמטלטלים מודה הרשב"א כדמוכח להדיא בש"ס פ' המקבל דיכול לכופו למכרו לאחר ל' יום ולגבות חובו. ועוד שבפ"ז מה' מלוה משמע מדברי ה' המ' דס"ל כהרשב"א בזה שהרי הביאו בסתם ובפי"ג מה' מלוה כתב ה' המגיד דאף במשכון סתם הלואה ל' יום הרי דיש חילוק בין קרקע למטלטלין ועוד דאי הוי דינא דבקרקע יכול (לכופו) לפדותו לאחר ל' פשיטא דלא הוה למדין מן העכו"ם לבטל דין תורתינו חלילה וכדמשמע להדיא מדברי הראב"ד דדוקא בדבר שאין דינו מפורש אצלינו למדין מדיני העכו"ם אבל לא בדין המבורר אצלינו וכמו שהוכחתי ג"כ באריכות לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ט וא"כ אף להרמב"ן דס"ל דגם בקרקע יכול לכופו לפדותו (וכן הוא דעת הרא"ש פ' א"נ) י"ל דהיינו דוקא לאחר שנה תדע שהרי כתב הרמב"ן ובס' העיטור כתב בפי' שהדין עם המלוה כו' והרי בבעל העיטור דיני חוב מלוה על המשכון דף ס"ט ריש ע"ב פסק דמשכון מטלטלים יכול לכופו למוכרו לאחר ל' יום (ע"ש שיש קצת ט"ס בלשונו) ובאות פ' פותקי דף מ"א גבי משכונו קרקע כתב דהדין עם המלוה (ע"ש שיש ג"כ קצת ט"ס) ושם בדף מ"ב ע"א כתב אמר רב אשי סתם משכנתא שתא למאי נ"מ דאי אכיל שתא מצי מסלק ליה ואי לא לא וצ"ע אי מצי מכפי למפרע ליה לזוזי עד שתא או לא עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דבמטלטלי' פשיטא ליה דיכול לכופו לאחר ל' יום מ"מ בקרקע מספקא ליה עד שתא. וכן נלפע"ד עיקר דבקרקע א"י לכופו לפדותו עד שנה כיון דאמרי' סתמא דסתם משכנתא דקרקע שתא וגם אין סברא לו' שיגרע כח הלוה מהמלוה שהלוה לא יוכל לסלקו קודם שנה והמלוה יוכל לכופו לפדותו קודם שנה א"כ לקתה מדת הדין אלא מסתמא הדין שוה בשניהם כן נלפע"ד:
לז סָעִיף יב אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן כו' שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי אלא משיאין לו עצה למכרו בעדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר עכ"ל רמב"ם והביאו הטור ופי' הריב"ש דבריו דצריך נמי שומת ב"ד ואעפ"כ הוצרך לעצה דעדים כי אולי ימכור ביותר מהשומא ולא יצטרך שבועה ע"ש ועיין לקמן ס"ק מ':
לח סָעִיף יג יכול למכרו כו'. בבעה"ת שם בשם ס' המקח כ' דאע"פ שהיא אבדה מדעת לפי של עצמו של לוה יחסר אותו חסרון כו' ונרא' דאע"פ שהמשכון מתחלה לא היה שוה יותר מחובו ועכשיו אין לו להשתלם ממקום אחר אפ"ה יכול למכרו דמ"מ הוא חסרון ללוה שיהיה למלוה חוב עליו:
לט סָעִיף יד וי"א דבמקום שמנהג כו'. בסמ"ע הקשה דכאן משמע שאילולי המנהג יכול למכרו בפחות משנה ולקמן סי' שס"ט ס"ח כתב הר"ב דהמלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' דמשמע דאילולי המנהג היה צריך להמתין יותר משנה ותירץ דשם מיירי בישראל שהלוה לחבירו על המשכון של עכו"ם וכאן איירי בהלוה לישראל חבירו בלא רבית ואין תירוצו ברור. גם קשה על דבריו שהרי דין זה שכ' הר"ב לקמן הוא מהמרדכי פ' הגוזל בתרא דאיתא שם המעשה בא' שמשכן ספרים לחבירו כו' וספרים ודאי לא היו של עכו"ם אלא נראה לתרץ דכאן מיירי שהמלוה תובעו לכן לולי המנהג היה יכול למכרו בפחות משנה אבל לק' מיירי שאינו תובעו ואחר שנה יכול למוכרו מיד בלא תביעהכלל. וכן כתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון הסמ"ע שלו: עוד כתב בעיר שושן על דברי הר"ב כאן וז"ל ונ"ל דמיירי כשיש המנהג כן כשמלוה לעכו"ם בלא רבית א"נ ברבית והלוה לישראל ג"כ ברבית כגון שתלה משכונו בעכו"ם ואמר לו שלוה לצורך עכו"ם אבל כשיש המנהג כן במלוה לעכו"ם על המשכון ברבית שלא יוכל למכרו בפחות משנה כשמלוה לישראל בלא רבית למה נכוף אותו שימתין לו שנה חז"ל לא נתנו זמן אלא ל' יום מה שייך לתלות בהלוא' העכו"ם וזה דוחק לו' כשמלוה לישראל בלא רבית משום שכר המצוה דהמלו' על המשכון שקבלו עליו כאלו הלוה לעכו"ם ברבית שאין סברא לומר כן כנ"ל עכ"ל ובסמ"ע השיג עליו וז"ל ואין נ"ל דבריו לדינא שא"כ לא ה"ל למסתם ולכתוב דלמדים ליהודים מהנהגות במשכונות של עכו"ם גם בתשובות הראב"ד ובמרדכי פ' הגוזל והיא הד"מ כתבו סתם ומשמע דבכל ענין איירי וכן משמע לקמן סי' שס"ט והטעם דאמרינן כשהשכינו הלוה ליד המלו' אדעתא דהכי נתנו לו בתורת משכון שינהג עמו במשכונו כאשר נוהג עם משכונו דעכו"ם ועל המלוה הי' מוטל להתנות שלא ינהג עמו כמנהג העכו"ם ומדלא התנה אמרי' גם הוא הי' דעתו לכך בשעת ההלואה עכ"ל וכה"ג כתב הב"ח בסכ"ג וכן בס' מגדול דוד השיג על הע"ש כה"ג ולפע"ד דברי הע"ש נכונים ודברי המשיגים תמוהים דנהי דאדעתא דהכי נתנו לו שיתנהג עמו כמשכון דעכו"ם מ"מ הא בעכו"ם גופי' כשאינו נותן רבית א"צ להמתין שנה ודוקא כשנותן רבית מחויב להמתין שהרי אין לו הפסד במה שמעותיו בידו שהרי נותן לו רבית משא"כ בלא רבית וא"כ למה יגרע שהוא ישראל יותר מעכו"ם עצמו ובהכי ניחא נמי דל"ק מה שהקשה הסמ"ע שא"כ לא הו"ל למסתם כו' דאררב' מדסתמו משמע דכל אותו המנהג שנוהגים בעכו"ם יש לנהוג בישראל אבל מה שגם העכו"ם אינו נוהג פשיטא שלא ינהג בישראל. גם מ"ש הסמ"ע בתשו' הראב"ד כו' בלאו הכי אינו נכון וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ו דהראב"ד ס"ל דאין למדין מעכו"ם רק בדבר שאין מפורש אצלינו וא"כ אפי' בעיקר הדין של הר"ב חולק עליו הראב"ד וכמ"ש לקמן. אך מ"ש הע"ש א"נ ברבית והלוה לישראל ג"כ ברבית כגון שתלה משכונו בעכו"ם לא דקדק בדבריו ולדוגמא בעלמא נקטיה וכוונתו שעשה עמו איזה היתר באופן המועיל אבל בתולה משכונו בעכו"ם אסור ליקח ממנו רבית אם המלוה יודע באמת שהוא של ישראל ואי מיירי באומר המלוה לדבריך הראשונים אני מאמין כמו שנתבאר בי"ד סי' קס"ט סעיף י"ג א"כ לא צריך כאן לטעמא שדנין גם בישראל דינא דמלכותא דהא כיון שמאמין לדבריו הראשונים הרי הוא מחזיקו בשל עכו"ם ופשיטא (דאינו) יכול למכרו אלא ודאי כמ"ש: וכל זה כתבתי לדעת הר"ב אך לפי ע"ד דברי הר"ב צל"ע בעיקר הדין שכ' הר"ב שלא יוכל למכרו בפחות משנה שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי דכיון דע"פ דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום היאך נלמוד מדיני עכו"ם לבטל דין תורה ח"ו לא תהא כזאת בישראל ולא מבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך ולא בין איש לחברו וכן הסכים בשלטי הגבורים פ' חזקת הבתים סוף דף קפ"ט וז"ל ונראה בעיני שלא נאמר דד"ד אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן אבל בדברים שבין אדם לחברו אין לנו לדון אלא על פי תורתינו כמבואר בקונט' הראיות ובפ"ק דגטין ופ' גט פשוט עכ"ל אלא אפי' לשאר פוסקים דסוברים דאמרי' ד"ד בכל דבר היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו אבל לדון בדיני העכו"ם בכל דבר נגד תורתינו חלילה ודאי לא יעשה כן בישראל ובמרדכי שם לא כתב אלא בא' שמשכן ספרים אצל חברו ומכרם אחר שנה ותבעו חבירו לדין ופסק ר"י בר פרץ דאין עליו כלום משום דינא דמלכותא כו' ונלפע"ד דהיינו משום דאין מפורש אצלינו שלא יוכל למכרו אחר שנה בלא תביעה ואדרבה לכאורה נראה מש"ס דילן פ' א"נ להפך דאמרינן סתם משכונא שתא אפי' בקרקע וכ"ש במטלטלין ואם כן אין המלו' זקוק לשומרו יותר משנה והלכך פסק דאזלי' בזה בתר דינא דמלכות' כיון שאין הדין מפורש אצלינו וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ו בשם הראב"ד אבל כאן בע"כ מיירי שהמלוה רוצה למכור המשכון ולגבות חובו עתה אם כן כיון שהדין מפורש אצלינו בש"ס פרק המקבל ובכל הפוסקים אין גם אחד שחולק דיכול למכרו לאחר ל' יום היאך נלמוד מדיני עכו"ם להכחיש דיני ישראל חלילה וכבר האריך הרשב"א בתשו' מביאה ב"י לעיל סוף סי' כ"ו בא' שנשא אשה במקו' שדנין בדיני עכו"ם שאין הבעל יורש את אשתו כו' שאעפ"כ יורש את אשתו ולא שייך בזה דינא דמלכותא כלל דא"כ עקרת כל דיני התורה השלימה כו' ע"ש שהאריך הרבה וכן כתב ג"כ מהרי"ק בשורש קפ"ז וז"ל ואשר נסתפקת אם יש לדון על שטר עכו"ם בדיני עכו"ם באותו שטר או לא כגון לענין יד בעל השטר על התחתונה שכתבת שדיניה' בהפך לפע"ד נראה דבר פשוט שאין בטענ' זו ממש דאע"ג דקי"ל דינא דמלכותא דינא ואפי' למ"ד דד"ד בכל דברים היינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגים של משפטי המלכים אבל דין שבין אדם לחברו פשיטא ופשיטא דלא דא"כ בטלת כל דיני תורה ח"ו וכ"כ ג"כ הר"ן בקדושין ובפ"ק דגטין וז"ל והא דאמר שמואל דד"ד דוקא מה שהוא עושה מחוקי המלך אבל מה שהוא עושה שלא כדין לא ולישנא דדינא דמלכותא הכי משמע ולא אמרו דינא דמלכא דאי עביד שלא כדין חמסנות הוא ולאו דינא כו' וכן מ"כ בשם מה"ר שמשון מקינון וז"ל על אודות שטר שעולה בערכאות של עכו"ם כו' עד מ"מ מדבריו למדין בהדיא דלא הוכשרו שטרות העולות בערכאות של עכו"ם אלא לענין הימנות דידהו דלא חשבינא להו ככותבי פלסתר אבל לא לשנות מדין תורה אפי' כמלא נימא עכ"ל וע"ש והרי משמע נמי להדיא מדברי הראב"ד שהבאתי לעיל ס"ס ל"ו דדוקא בדבר שאין מפורש אצלינו למדין מדינא דמלכותא אבל לא מה שהוא מפורש בדינינו. אמת שהרב כתב לקמן ס"ס שס"ט בהג"ה וז"ל הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם ומתה אשתו אין יכולים יורשיה לומר כל הנושא אשה ע"ד המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עכו"ם דאם מתה לא יורשה בעלה וליכא בזה משום דינא דמלכותא דלא אמרינן ד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דא"כ בטלת כל דיני ישראל עכ"ל ומשמע לכאורה מדבריו דבמה שהוא לתקנת בני המדינה אמרי' ביה דד"ד ולפ"ז היה אפשר ליישב דבריו כאן קצת דזהו שא"י למכור המשכון בפחות משנה הוא לתקנת בני המדינה אבל לפענ"ד גם דבריו דלקמן ס"ס שס"ט צ"ע ואנה מצא זה דמה שהוא לתקנת בני המדינה אמרי' דד"ד אפי' נגד דין תורה והרי בתשו' הרשב"א שמשם מקור הדין דהנושא אשה כו' לא כתב בכל התשובה רק שחלילה שנדון בדין עכו"ם נגד דין תורתינו. ועוד דמי מפיס א"כ בכל דיניהם נימא שהוא לתקנת בני המדינ' ומ"ש מהרי"ק לעיל היינו דוקא לענין ארנוניו' ומנהגות של משפטי המלכים כו' ה"ק היינו דוקא לענין ארנוניות שנוגע למלך דא"כ כל הדין נוגע למלך עצמו והזוכה בו הוא כבא מכח המלך או במנהגות של מלכים אף ע"פ שאינו נוגע למלך עצמו כיון שהוא משפט המלך במדינה ואינו נגד דין תורה אמרי' דד"ד אבל דין שבין אדם לחברו פשיטא ופשיטא דלא ואף שיפסקו בדיניהם כן משום תקנת בני המדינה (ואין להקשות מפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה ע"ב) גבי מלכא אמר לא ליקני אלא באגרתא ונתבאר לקמן סי' קצ"ד ס"ב ואע"ג דהתם בדינינו קונה בחזקה שאני התם כיון דהקרקע הוא של עכו"ם אזלינן בתר דין עכו"ם ואמרי' נמי דישראל הראשון אדין עכו"ם סמך וכן בפ"ק דגטין (דף י) ונתבאר לעיל סי' ס"ח ס"א דשטרי מתנות העולים בעש"ע כשרים היינו נמי כיון דהשטר עשוי בערכותיהם א"כ אדינא דמלכותא סמך ועוד תירץ בבעה"ת שער מ"ו ח"ח בענין אחר הך דחזקת הבתים ודפ"ק דגטין ומ"מ לפי דברי הרמב"ן בבעל התרומות שם צריך לתרץ כמו שכתבתי ע"ש ודו"ק) ואם באנו ליישב דברי הר"ב דלקמן ס"ס שס"ט צ"ל דה"ק דלא אמרי' דד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה מה שאין הדין מפורש אצלינו אבל לא שידונו בדיני עכו"ם נגד תורתינו כו' וכן תיקן וביאר בעיר שושן להדיא לקמן ס"ס שס"ט וז"ל לא אמרי' דינא דמלכותא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בענייני משא ומתן שביניהם אבל שאר דינים דיני תורה המפורסמים בינינו כגון שהם מכשירים עד א' ואפילו הוא קרוב או פסול וכיוצא בדברים אלו דינים פרטיים שבין ישראל לחבירו פשיטא שלא נדון בהם כמותם דאל"כ בטלו ח"ו כל דיני תורה מישראל וכן הנושא אשה במקום שדנין דיני עכו"ם ומתה א"י יורשיה לומר כל הנושא אשה ע"ד המנהג הוא נושא דהא פשוט בינינו דהבעל יורש את אשתו כו' עכ"ל וכן משמע בסמ"ע שם שכן כוונת הר"ב שם. אבל דברי הר"ב כאן צל"ע:
מ סָעִיף טו רוצה לומר כו' וישומו כו'. כן פי' הריב"ש סימן שצ"ו דברי הרמב"ם והרא"ש ומביאו ב"י ובכסף משנה פי"ג מה' מלוה חולק עליו וז"ל ואיני יודע מי דחקו לומר דפשטא דמילתא היינו לומר שימכרנו ברשות ב"ד אבל מנין לנו שיצערך שישומו בשומת ב"ד ועוד שומא זו מאי עבידתיה הגע עצמך שישומו במנה ולא נמצא מי שיקנהו אלא בתשעים איך יעלה על הדעת שיפסיד זה עשרה אלא ודאי אין כאן שומא אלא ימכר ע"פ ב"ד במה שימצא מי שיקנהו כך נ"ל והכי הוא סוגיין דעלמא ומעולם לא ראיתי מי שהצריך שומא למשכון עכ"ל ואין דבריו נכונים לפע"ד דדברי הריב"ש מוכרחים בש"ס פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) דאמרי' התם דאפי' אלמנה כשמוכר' משל בעלה לפרעון מזונות או כתוב' שלה צריכים ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא וכן מוסכם מכל הפוסקי' [והב"י כ' בא"ע סי' צ"ג ור"ס ק"ג שכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והר"ן ודלא כרש"י פרק אלו מציאות שפי' דהיינו לומר שיראו שנים שלא תמכור בזול כו' ומ"ש ודלא כרש"י כו' שגגה הוא בידו לפע"ד דאדרבה גם דעת רש"י כן ולא פי' רש"י כן אלא לס"ד דש"ס אבל לפי המסקנא מוכח להדיא שם כהרי"ף וסייעתו ע"ש וק"ל]. וכמו שנתבאר בא"ע סי' צ"ג סכ"ה וריש סי' ק"ג שם כ"ש חוב דעלמא ומה שהקשה שומא זו מאי עבידתיה כו' לק"מ דהא הב"ד שמין כפי הזמן והשעה שיוכל למכרו מיד וכדלקמן סי' ק"א ס"ט ואם כן כשלא ימצא מי שיקנהו אלא בתשעים בודאי לא ישמוהו הב"ד רק תשעים וכששמוהו מנה על כרחך הוא מפני שבקיאי' בשומא ויודעים שימצא מי שיקנהו במנה ואם אירע ששמוהו וטעו הרי דינו מפורש לקמן סי' ק"ט אבל בלא שומת בית דין פשיטא דלא סגי כלל וכדמוכח בש"ס וכל הפוסקים הנ"ל ואדרבה איפכא קשיא לפי מה שרוצה בכ"מ דא"צ שומת ב"ד מה יועיל שזה ימכרנו בפני עדים דילמא זלזל במכירה ואטו סהדי בכפא תלא להו שידעו שלא היה נמצא קונה ביותר מזה וכי הלכו העדים מבית לבית ושאלו לכל בני העיר והשוק דילמא היה מזדמן קונה ביותר מזה אלא ודאי צריך ב"ד שבקיאין בשומא שיודעים שאינו שוה יותר ולא ימצא מי שיקנהו ביותר. גם מ"ש והכי הוא סוגיין דעלמא כו' ליתא דאדרב' סוגיין דעלמא דמשכון אינו נמכר אלא ע"פ שומת ביד וכמ"ש הוא עצמו כאן בש"ע. דנראה שהוא עצמו חזר בו מדבריו שבכ"מ לכך כ' כאן בש"ע כדברי הריב"ש בסתם וגם דעת הרמב"ם מוכרח בע"כ כן וכמו שפי' הריב"ש לדעתו ע"ש ודלא כהכ"מ והב"ח סכ"ג לדעתו שהרי אפי' גבי אלמנה כ' הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות דצריכה למכור בפני ב"ד דבקיאי בשומא ע"ש וכדמוכח בש"ס הנ"ל וכן בפ"ה מה' שלוחין ושותפין כ' חולק בפני שלשה נאמנים ויודעים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום כו' הרי דאפי' בחלוקת שיתוף דליכא אלא גילוי מילתא בעלמא דהא דידיה שקל כדאיתא פ' אלו מציאות שם צריך שומת ב"ד של ג' כ"ש למכור משכון של חברו: ואיפכא קשיא לי על הריב"ש והמחבר ושאר אחרונים שנמשכו לדעתו דכתבו הכא דסגי בב"ד של הדיוטות דהא מדאמרינן בש"ס פ' אלמנה ניזונית דאלמנה מוכרת שלא בב"ד מומחים משום חינא משמע דבחוב דעלמא צריך ב"ד מומחים דאל"כ מאי אולמא דאלמנה משאר דינים וכן משמע להדיא בהר"ן פ' אלמנה ניזונית ובהרב המגיד פי"ז מהלכות אישות ובנ"י פ' אלו מציאות שכתב דגבי אלמנה דסגי בג' הדיוטות אע"פ דליכא בינייהו אפי' חד דגמיר דאל"כ מה יפה כחם משאר דינים כו' משמע להדיא דבשאר דינים לא סגי בג' הדיוטות (וע"ל ריש סי' ג' דבדין ממש נמי סגי בחד דגמיר וסתם ב"ד הוא דאית בהו חד דגמיר) והכי משמע נמי להדיא ממ"ש הב"י בא"ע ר"ס ק"ב בשם הריטב"א וכתבו הרב בהג"ה שם דדוקא לכתובה מוכרת שלא בפני ב"ד מומחים רק שבקיאים בשומא אבל לנדונייתא דינ' חוב בעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד מומחים כו' ע"ש והכי משמע נמי להדיא בתוס' פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) ובתוספת פ' אלמנה ניזונית דף צ"ח ובתו' פ"ק דפסחים דף י"ג דלענין מכירת משכון או פקדון שבידו שצריך דוקא ב"ד מומחין והכי משמע פשט לישנא דמוכרן בב"ד דתנן בפ' המקבל דהיינו בסתם ב"ד דעלמא ודלא כהריב"ש שפירש לדעת הרא"ש דהיינו ב"ד של הדיוטות ומ"ש הרא"ש בתשובה ג' שמאי' לא אתא לאפוקי ב"ד אלא ר"ל שימכרנו ע"פ ב"ד מומחין שישומו אותו בפני ג' שמאי' וכן משמע בטור שכתב מתחלה בסתם שיש למכרו ע"פ ב"ד ואח"כ כתב דברי תשובות הרא"ש בסתם יקח ג' שמאי' כו' משמע דתרתי בעינן ג' שמאי' שישומו אותו וכפי שישומו אותו הג' שמחי' כן ימכרנו ע"פ בית דין מומחים ואם הבית דין עצמם בקיאים בשומא סגי בהם עצמם. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף י' במי שהשכין חנות לחבירו וכתב לו שאם לא יפדנו לזמן פלוני יהא רשות בידו למכור החנות בפני בית דין כו' שצריך הוא למוכרו בפני בית דין שיהא אחד מהן גמיר וסביר דאי לאו אין זה קרוי ב"ד אלא ב"ד של הדיוטות עכ"ל ומשמע התם בתוס' ופוסקים מכר שלא ע"פ ב"ד מומחים לא הוי מכירה אפי' בדיעבד אע"פ שלא טעה ואפי' להרמב"ם דס"ל גבי אלמנה דמכרה קיים בדיעבד כשמכרה שוה בשוה בינה לבינה דוקא באלמנה משום אינא אבל בעלמא לא וכמ"ש בס"ק שאח"ז וכן נלפע"ד עיקר לדינא דאין למכור משכון אלא ע"פ ב"ד מומחים וע"פ שומא ושלא ע"פ ב"ד מומחים לא הוי מכירה אפי' בדיעבד אפי' לא טעה וכמ"ש:
מא סָעִיף טו והמכר בטל אף ע"פ שלא טעה כדאמרי' בב"ד שמכרו שלא בהכרזה וכן באלמנה שלא מכרה בב"ד הדיוטות או ששמה לעצמה עכ"ל ריב"ש ומביאו בית יוסף ואע"ג דבאלמנה גופה שמכרה שלא בב"ד או ששמה לעצמה ס"ל להרמב"ם ויש פוסקים דהוי מכירה בדיעבד והביא המחבר דעתם בא"ע ס"ס צ"ג ור"ס ק"ג י"ל דהיינו דוקא באלמנה משום אינא משא"כ הכא:
מב סָעִיף טו ואם אין עדים כו' ישבע שהוא כדבריו כו'. ואם אין עדים שמכרו צריך המלוה לישבע שאינו ברשותו כדלעיל סי' ע"ב סט"ו ע"ש אבל כשיש עדים אפי' הלוה נשבע אין המלוה צריך לישבע:
מג סָעִיף טו ואם אינו יודע כמה היה שוה כו' ישבע הלוה כו'. כתב הסמ"ע וז"ל אין ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ הו"ל דין זה כמי שמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דנוטל שכנגדו בלא שבועה וכמו שכתבתי בסי' ע"ב סי"ב אלא רוצה לומר דאינו יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא היה שוה יותר ואע"פ דבכי האי גונא נתבאר שם בסי' ע"ב דהמלוה נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד בפשיעה שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות עד כאן לשונו ולא ידענא מה חילוק יש בין פשע בידים או לא. ובב"ח תירץ וז"ל ונראה לחלק דדוקא בנאבד על ידי פשיעה הוא דנשבע היסת ונפטר אבל כאן דמכרו בידים הוה ליה כגזלן ומשום תקנת נגזל נגעי בה שישבע הלוה ויטול ואפי' (הכי) בפקדון כתב הרא"ש דאם הנפקד טוען איני יודע שנשבע המפקיד ונוטל כדלקמן סי' רצ"ח כ"ש (הכא) דהוה ליה כגזלן שמכר מה שאינו שלו דעשו בו תקנת נגזל ואע"ג דבטוען כך וכך היה שוה ורוצה לישבע נאמן בשבועת היסת היינו משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בהכי כדכ' הריב"ש ומביאו בית יוסף אבל בטוען איני יודע ס"ל להרא"ש דחשוב כגזלן לענין זה לעשות בו תקנת נגזל והלוה נשבע ונוטל כנזכר לעיל עכ"ל וגם זה אינו נראה לפי עניות דעתי דלמה יחשב כגזלן במה שמכר משכון שבידו ועוד כיון דבטוען ברי שהיה שוה כך לא חשיב גזלן אם כן למה יחשב כגזלן בטוען נגזל בשמא דהתם היינו טעמא כדי שמא ולא דמי לפקדון דעשו בו תקנת שיהא כל אחד ואחד נזהר בשמירת הפקדון תדע דהא התם אפי' נאבד בפשיע' עשו תקנת נגזל בפקדון אע"פ שלא מכרו והא מלוה על המשכון ונאבד בפשיעה לא עשו בו תקנת נגזל אלא ודאי שאני מלוה על המשכון דבלאו הכי נזהר לשמרו בשביל הלואתו. ואין לומר דס"ל להרא"ש דמטעם שלא יהא כל א' וא' הולך ומוכר משכון של חבירו עשו בו תקנת נגזל בשמא דמנ"ל להרא"ש הא מילתא ועוד דאפי' בהך דפקדון גופי' קהא בה הרא"ש קהייתא טובי בפרק הכונס דלמה יעשו בו תקנת נגזל וסבירא ליה דדינו כבעלמא אלא שכ' בסוף דבריו שמעתי שהגאונים כתבו שעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם ואיך יכתוב כאן הרא"ש בתשובה בפשיטות דכשנגדו ישבע ויטול בלא טעם וראיה. אלא נראה לפי עניות דעתי דכאן ה"פ ואם אינו יודע כמה היה שוה ואינו רוצה לישבע שאינו יודע מחמת שירא שמא לא ישבע באמת כיון שהוא מסיפק או שיודע בבירור שאינו שוה יותר ואפילו הכי אינו רוצה לישבע מפני שאינו רוצה לישבע אפילו באמת ישבע הלוה כו' ואף ע"פ שהלשון דחוק קצת לפי זה מכל מקום נראה לפי עניות דעתי לדינא עיקר כמו שכתבתי ודו"ק:
מד סָעִיף טו וה"ה אם המלוה אומר שצוהו למכרו בפחות משויו וכן משמע להדיא במהרי"ק שם:
מה סָעִיף טז מומחים כו' היינו כמו שיתבאר לעיל ריש סי' ג' דאית בהי חד דגמיר והדיוטות היינו דלית בהו אפי' חד דגמיר:
מו סָעִיף טז יש מי שאומר כו'. הריב"ש נמשך לשטתו אבל מדברי התוס' פ' אלו מציאות ופ' אלמנה ניזונית ופ"ק דפסחים שם משמע להדיא דאף ע"פ ב"ד מומחים אינו רשאי ללקחו לעצמו וכן משמע לכאורה בדברי הה"מ בשם הגאון בספר המקח שכתב בסתם שאינו רשאי ללקחו לעצמו משמע דבכל ענין אסור וכן משמע יותר בספר המקח עצמו שער ו' וז"ל וזה שהמשכון אצלו יש בו ג' תנאים. הא' שיודיע בעל המשכון קודם מכירתו אם הוא עמו באותו מקום. הב' שלא יקח אותו לעצמו ואפי' בדמיו. הג' שלא ימכור אותו אלא בב"ד עכ"ל וכן משמע בבעל התרומות שער מ"ט ח"ה עיין שם ומשמע התם בתוס' דאפי' בדיעבד לא הוי המכירה מכירה וע"ש עוד וכן נלפע"ד עיקר דסתם מוכרן בבית דין היינו ב"ד מומחי' וכמש"ל ס"ק מ' ואפ"ה קתני בפ' המפקיד מוכרן בב"ד ואינו מוכרן לעצמו ע"ש (עיין בס' א"א ריש דף ק"ד):
מז סָעִיף יז והמותר יהי' מתנה מעכשיו הוי אסמכתא. כ' הסמ"ע ס"ק מ"ב דל"ד למ"ש אח"ז דהתם כיון דקנוי לו כל המשכון מעכשיו לית לי' משום אסמכתא משא"כ הכא שלא אמר מעכשיו אלא על המותר כו' ואין חילוק זה מחוור לפע"ד דכיון דבמעכשיו ליכא אסמכתא מה לי כולו או מקצתו. אלא נראה לפע"ד דמידי הוא טעמא דמהני מעכשיו בדין שאח"ז ע"כ הוא דכיון דאמר מעכשיו מיחזי כזביני וכמ"ש התוס' פ' א"נ דף ס"ו ע"ב והרא"ש ופוסקים שם ומשמע שם להדיא מדבריהם דהיכי דלא מיחזי כזביני אלא כקונס עצמו הוי אסמכתא ומה"ט כתב הנ"י פ' הזהב ויש פוסקים בשם הרמב"ן והר"ן דהא דבמשכון ליכא משום אסמכתא הני מילי באומר אין לי עליך כלום ולא לך עלי אלא יצא בחובך דבכי הא איכא למימר דמשעה ראשונה קנייה דזביני נינהו אבל אם אמר ליה לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני משכוני יהא שלך ואני אפרע לך חובך בכה"ג לאו זביני נינהו אלא ערבון וקנס ואסמכתא היא ולא קני' עכ"ל ה"נ אע"ג דלא א"ל אפרע לך חובך מ"מ כיון דא"ל שיגבה כדי חובו מהמשכון והמותר יהא מתנה פשיטא דקנס הוא ולא מיחזי כלל כזביני כן נלפע"ד:
מח סָעִיף יז ואם התנה עמו כו' הוי נמי אסמכתא כו'. ע' מ"ש לקמן ס"ק נ' דדברי המחבר צל"ע דהרבה פוסקים חולקי' ע"ז ושכן נלפע"ד עיקר דבמשכון מטלטלין אפי' לא א"ל קני מעכשיו לית בי' משום אסמכתא:
מט סָעִיף יז ואם א"ל קנה מעכשיו כו'. כ' הסמ"ע ע' בב"י ס"ס ע"ב במסל"ט ובד"מ בסי' זה שכתבו דין זה בלשון פלוגתא אמ"ש לפני זה כו' וליתא דבב"י לא כתבו בלשון פלוגתא רק בד"מ כ"כ (וז"ל וששאלת אם יש אסמכתא במשכון כו' וכ"כ המרדכי בתשו' ס"פ שבועת הדיינים. ובמשכון נ"ל ח"ה משמע דאין אסמכתא במשכון עכ"ל ד"מ וק"ל על מה דמשמע מהד"מ דהמשרי' פליג אהמרדכי דהא המרדכי גופיה כתב בפ' א"נ כדבר המשרים שם ע"ש) בל' פלוגתא אבל בב"י לא כ"כ וכוונתו כמ"ש כאן דנא פליגי וכן מוכרח באמת דהא הך דינא דהבא מוכרח בש"ס ובהרא"ש ס"פ א"נ ובכל הפוסקים וכמש"ל בס"ק שאח"ז וא"כ יהי' הרא"ש בתשובה בהך דינא דהמותר יהא מתנה נגד הש"ס ונגד דברי עצמו אלא ודאי לא דמי להדדי וכבר כתבתי לעיל ס"ק מ"ז החילוק הנכון ביניהם:
נ סָעִיף יז יש מי שאומר כו'. תמיה לי אמ"ש המחבר דין זה בשם יש מי שאומר שלפע"ד דין זה הוא ש"ס ערוך פ' א"נ ומוסכם מכל הפוסקים דתנן התם הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי כו' וכך הי' ביתוס בן זונין עושה ע"פ חכמים ואמרינן התם בש"ס דרב נחמן אמר משמי' דמניומי אסמכתא לא קני ולמניומי קשיא מתני' אי בעית אימא מתני' ר' יוסי היא דאמר אסמכתא קניא ואב"א מתני' דא"ל קני מעכשיו הרי להדיא דבאומר מעכשיו קני לכ"ע וכ"כ כל הפוסקים והטור והמחבר לק' סי' ר"ז סעיף ט' ומבואר שם בתוס' והרא"ש ושאר פוסקים הטעם דאע"ג דבעלמא מעכשיו לחוד לא מהני (וכדלקמן סי' ר"ז סעיף י"ד) הכא מהני לפי שבתחלת המשכנת' הוי קצת כעין מקח וממכר שהקנ' לו הקרקע להשתעבד לו מעותיו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה הלכך כשהתנ' שאם לא יתנו מעיתיו עד זמן פלוני בדעתו לקיים ולא להסכימו על דבריו אמר כן עכ"ל ומבואר שם להדיא בתוס' והרא"ש דכ"ש במשכון מטלטלים דינא הכי ע"ש. ואפשר משום דבמרדכי פ' א"נ ובהגה' מיי' פי"א מה' מכירה כתבו על דין זה דמשכון ונרא' דרש"י בתשוב' (שהבאתי לעיל סי' ע"ב ס"ק י"ז) חולק כו' ע"ש לכך כ' המחבר דין זה בשם יש מי שאומר אבל תימה דהיאך אפשר שיחלוק רש"י על דין זה שהרי הוא ש"ס ערוך וכמ"ש אלא ודאי צ"ל דרש"י שם מיירי בלא מעכשיו וכן משמע להדיא בתשובת רש"י שם שלא אמר רק שיה' משכון בידו עד זמן פלוני וכו' ושוב לא יפדנו ולא אמר מעכשיו וכן פי' הב"י גופיה לק' סי' ר"ז סי"ט דברי תשובות רש"י דמיירי בדלא א"ל מעכשיו וכן פי' הב"ח בסי' ע"ב ס"ד הגם שיש לפקפק קצת ע"ז משום דבמרדכי והגה' מיי' שם הניחו מקודם דבפ' ד' נדרים מוכח דבעלמא לא מהני מעכשיו לחוד מדאמרינן התם והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וסתם קנו מיניה משמע קנין סודר וכל ק"ס מעכשיו הוא דאל"כ הדר סודר למרא כדאמרינן בהשותפין בנדרים ואפ"ה לא קני אלא בב"ד חשוב עכ"ד שם וכן הוכיחו הרבה פוסקים דבהך דפ' ד' נדרים לא מהני מעכשיו מכח הוכחה זו וא"כ רש"י שכ' ג"כ בתשו' דאסמכת' היא ולא קני' אי לא תפס וקנו מיניה בב"ד חשוב כדאמר בנדרים כו' ע"כ מוכח נמי מדבריו דמעכשיו לא מהני דהא כל ק"ס מעכשיו הוא והרי רש"י קאי התם אמשכון אלמא דאפי' במשכון לא מהני מעכשיו. ונלפע"ד ברור שלזה כוונו המרדכי והגה' מיי' שכתבו דרש"י חולק ועל זה לא תירצו הב"י והב"ח כלום מ"מ נלפע"ד דרש"י לאו דוקא קנו מיניה בב"ד חשוב נקט אלא ה"ה מעכשיו לחוד מהני וקנו מיניה בב"ד ר"ל קנין בלא מעכשיו וס"ל לרש"י כמ"ש הר"ן פ' ד' נדרים (נדרים ד' כ"ז ע"ב) וז"ל וכ"ת אפקועי ממונא דב"ד חשוב ל"ל תיפוק ליה דקנו מיניה וכל קנין מעכשיו הוא דאי השתא לא קני בתר הכי לא קני דהא הדר סודר למרי' אין ודאי קושטא שמי שהקנה שדה לחבירו סתם וקנו מידו לאלתר קנה אבל כי מתנה אם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו אלא לבתר ההוא יומא ונמצא שאינו קונה כלל אלא מ"ה סגי הכא בקנין סתמ' דב"ד אלימי לאפקועי ממונא והוי כמו מעכשיו עכ"ל וכן נלפע"ד באמת. ואפי' תימא דרש"י חולק וא"כ בע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דסוגיא דנדרים פליג אסוגי' דר"פ א"נ וס"ל דשום אסמכת' לא קני אלא בקנו מיני' בב"ד חשוב וקי"ל כסוגיא דנדרים כיון דהתם פסק ש"ס הלכתא בהדי' מ"מ קשה על המחבר כיון דאיהו גופיה פסק לק' סי' ר"ז סעיף ט' בסתם גבי משכון של קרקע דמהני מעכשיו וכסוגי' דפ' א"נ וכמו שהסכימו כל הפוסקים ולא הביא שום חולק היאך כתב כאן דין זה בשם יש מי שאומר דהא כיון דבקרקע מהני מעכשיו כ"ש במטלטלים וכמו שכתבתי וצריך עיון: ועוד נלפע"ד דמה שפסק המחבר כאן בפשיטות במשכון דאם לא א"ל מעכשיו לא קני צל"ע לדינ' דנלפע"ד הרבה פוסקים חולקים ע"ז וכדבריהם נלפע"ד עיקר וכמו שאבאר. ואמת שגם בטור סכ"ו כ"כ בסתם בשם תשוב' הרא"ש וז"ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת המלו' לחבירו על המשכון על מנת להחליטו אם לא יפדנו לזמן פלוני אי הוי אסמכת' ודאי אסמכת' הוא ויכול לפדותו מתי שירצה עכ"ל ולא כתב בב"י תשו' הרא"ש זו אנה מקומה ויגעתי ומצאתיה בסוף כלל ק"ח סי' כ"ז ומביאה ב"י לק' סי' ר"ו וז"ל עוד ילמדני המלוה לחברו על המשכון להחליטו אם לא יפרע לזמן פלוני אי הוי אסמכתא או לא כי הרמב"ן כ' דקנה והביא ראיה מן התוספתא המלוה לחבירו על המשכון ואמר לו אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה כו' ורבינו מאיר ב"ר ברוך פסק דבמשכון שייך אסמכתא מההיא דנותן ערבון ומההיא דגבי מהאי אמר' ומהמשליש שטרו ובעל העיטור (בשערי תנאים חלק ב' דף כ"ג ע"ד) הביא התוספתא וכל הני ולא הקשה אהדדי והודיעני דעתך כו' תשובה מה שכתב הרמב"ן דקנה והביא ראיה מן התוספתא ופי' הטעם משום דב"ח קונה משכון של מטלטלים מעכשיו מדר' יצחק אין דבריו נראה לי מטעם שכתב דרבי יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו ואפי' אי מיירי ר' יצחק אף בשעת הלואתו מ"מ לא קנאו להיות שלו אלא להיות עליו כש"ש כמו שפירש ר"י נמצא התנאי שהוא מתנה שיהא שלו הוי אסמכתא כמ"ש רבינו מאיר דשייך אסמכתא במשכון וההוא דנותן ערבון וגבי מהאי חמרא והמשליש שטרו וההוא דתוספת' איכא למימר דאתיא כר' יוסי דאמר אסמכתא קני' אי נמי הא דקתני בסוף הגיעו היינו לענין זה שאין המלוה יכול לחזור דסבר וקבל בתורת פרעון אבל לגבי לוה הוי אסמכתא עכ"ל: אבל באמת שותא דמרן הרא"ש ז"ל לא ידענ' שהרי ראיית הרמב"ן ברורה מהתוספתא ומה שדחה הרא"ש דאתיא כר' יוסי אי אפשר כלל למעיין בתוספתא פ"ק דבבא מציעא דמייתי התם פלוגתא דרבי יודא ור' יוסי במשכן לו ביתאו שדה וא"ל כן דר' יוסי אמר קנה. פליג התם ר' יודא ואמר האיך זכה זה בדבר שאינו שלו כו' וקתני התם מיד בתר הכי המלוה את חבירו על המשכון וא"ל כו' הגיעו משכון כו' ולא פליג ר' יודא בהא אלמא דבהא ר' יודא נמי הודה ובהכי נדחה נמי התירוץ השני שכתב הרא"ש דהתוספתא מיירי לענין המלוה. דהא משמע להדיא בתוספתא שם דר' יודא מודה בהא דזכה זה במה שבידו: וגם בלאה"נ התירוץ השני לא מחוור כלל דהיאך אפשר דאמלוה קאי והלא המלוה לא התנה כלל אלא הלוה הוא שאמר אם לא תן לך כו' וכי בשביל שאמר הלוה אם לא אתן לך עד יום פלוני אין לי בידך כלום יפסיד המלוה חובו ועוד דלישנא דתוספתא דהגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון כו' לא משמע כלל הכי אלא ודאי מהתוספת' ראיה ברורה לדברי הרמב"ן ומ"ש הרא"ש בשם רבינו מאיר (וכ"כ במרדכי פ' א"נ בשמו) דשייך אסמכתא במשכון מההוא דנותן ערבון ומההיא דגבי חמרא ומהמשליש שטרו כו' מההוא דנותן ערבון פשיטא דאין ראיה וכמ"ש לקמן בשם נ"י פ' הזהב וכן משמע בה' ה' פי"א מה' מכירה ע"ש. וכן מהמשליש שטרו אין ראיה כלל דהתם הרי אין השטר ביד המלוה עצמו וגם אינו משכון עצמו דנימא ביה דהוי כאלו א"ל קני מעכשיו שהרי אינו קונה גוף השטר שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא. וכן מההוא דגבי חמרא לפענ"ד אינו ראיה דפשטא דש"ס משמע התם בפ' א"נ (דף ס"ו ע"א) דחמרא הוי ברשותא דלוה דהכי איתא התם רב בר שבא הוה מסיק ביה רב כהנ' זוזי א"ל אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא סבר רב פפא למימר כי אמרי' אסמכתא לא קניא ה"מ בארעא דלאו לזבוני קיימא אבל חמרא כיון דלזבוני קאי כזוזי דמי א"ל רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא הכי אמרי' משמיה דרבא כל דאי לא קני עד כאן הרי משמע דחמרא ברשותא דרב בר שבא הוה קאי מדקאמר סתמא הוה מסיק ביה רב כהנא זוזי ולא קאמר הוה מסיק ליה זוזי אחמרא וגם מדקאמר ליה גבי מהאי חמרא ולא קאמר לא ליהוי לי מידי בהאי חמרא אלא ודאי חמרא ברשותא דרב בר שבא הוי קאי וסבר רב פפא למימר דנהי דאסמכתא בקרקע לא קני במטלטלי דומיא דקרקע בחזקת בעליה עומדת היכא דלזבוני קאי כזוזי דמי ומסיק רב הונא בריה דרב יהושע דכל דאי לא קני היכא דלא תפיס מלוה בידו ממש אבל משכון של מטלטלים ברשותו ובידו של מלוה ממש קנה וכמבואר בתוספתא הנ"ל וכן נראה דעת בעל העיטור באות ת' תנאי דף כ"ג דמייתי התם עובדא דרב בר שבא ומיד בתר הכי מייתי התוספתא הנ"ל לפסק הלכה וגם מייתי התם ראיה מהתוספתא לדין אחר וז"ל ועוד דכיון דאדעתא דהכי יהיב משכונא כמאן דא"ל מעכשיו דמי כמלוה על המשכון דגרסינן בתוספתא לקמן כו' ע"ש וכן נראה להדיא דעת הסמ"ג בס' מקח וממכר עשין פ"ב דף קנ"ט ע"ג וז"ל קני מעכשיו אין בו אסמכתא וכן מוכח בפ' א"נ גבי מתני' דהלוהו על שדהו כו' ואומר התם אי בעי' אימא ר' יוסי היא דאמר אסמכתא קני' ואי בעי' אימא בדאמר מעכשיו אמנם ע"כ יש חילוק בין אותו אסמכתא שהיא כעין מכר תניא בתוספתא דבבא מציעא המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא נתתי מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה ולענין משכון של בית או שדה שונה שם למעלה מחלוקת דר"י ור' יודא עכ"ל ומייתי נמי התם עובדא דרב בר שבא משמע דמפרש כמ"ש. גם ה' המ' פי"א מה' מכיר' כתב וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב בפ' הזהב כו' אבל מ"מ הוא ז"ל הודה כדברי האומרים דאפי' במה שבידו שייך דין אסמכתא אלא שבמלוה על המשכון מטלטלים וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך כ' שהרי הוא שלו וכן הוא מפורש בתוספתא עכ"ל וכ"כ הנ"י פ' הזהב וז"ל והיינו דוקא בקרקעי הוא דהוי אסמכתא אלא בדא"ל מעכשיו דוק' אבל במטלטלי לית ביה משום אסמכתא כדאי' בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה ולא פליג בה ר' יודא כלל והרמב"ן ז"ל יהיב טעמא למילתא דב"ח קונה משכון כו' ומיהו ה"מ באומר אין עליך כלום ולא לך עלי אלא יצא חובך במשכוני דבכי הא איכא למימר דמשע' ראשונה קניי' דזבינו נינהו אבל אם א"ל אם לא פרעתיך ליום פלוני יהא משכוני שלך ואני אפרע לך חובך בכה"ג לאו זביני נינהו אלא ערבון וקנס כי האי דשמעתי' ואסמכת' היא ולא קניא כ"כ הרנב"ד ז"ל עכ"ל וכ"כ הב"י לקמן סי' ר"ז סעיף ט"ו בד"ה ומ"ש לפיכך הנותן ערבון לחבירו כו' בשם הר"ן ותלמידי רשב"א וז"ל ומיהו מדקתני בברייתא הגיעו משכון בין רע ובין יפה דקדק הרמב"ן ז"ל דה"מ באומר לו אין לי עליך כלום ולא לך עלי אבל אם א"ל משכוני יהא שלך ואני אפרע לך חובך כה"ג לאו זבינא הוא אלא ערבון וקנס כי האי דשמעתין ואסמכתא היא ולא קניא כ"כ הר"ן ותלמידי רשב"א ז"ל עכ"ל ב"י וכ"כ בהג"מ ובהגהת אשר"י פ' א"נ וז"ל ומ"מ איכא למימר דוקא במקרקע דלא שייכ' בה תפיסה כולי האי אבל מתפיס מטלטלי למלוה קונה אפי' בלא מעכשיו וכעין זה שמעתי בשם ר"י הלב"ן אמנם צריך להביא ראי' ע"ז ותו דלקמן מסיק אההוא דא"ל אי לא פרענ' לך עד יום פלוני גבי מהאי אמר' דהכי אמר רבא כל דאי לא קני ואין מחלק בין מתפיס לי' חמרא או לא מתפיס עכ"ל הרי להדיא דעת ר"י הלב"ן דבמשכון מטלטלי' קונה אף בלא מעכשיו ומ"ש בהגהות וצריך להביא ראיי' ע"ז כבר נתבאר שיש ראיי' נכונה מהתוספתא גם מה שדקדקו מגבי מהאי חמרא לק"מ וכמו שנתבאר דעובדא דהתם כך הוי דלא אתפיס ליה חמרא ולא שייך להקשות דאין מחלק בין אתפיס או לא דהא לאו מימרא הוא אלא מעשה שהיה כך הי'. וראיתי בב"י סי' ר"ז דף רצ"א ע"א שכתב דהא דנסתפק בהגהות במשכון של מטלטלים היינו דוקא לדעת ר"ת אבל לדעת ר"י הדבר ברור דלא קנה ולפע"ד זה אינו דנהי דר"י ור"ת מחולקים בטעמא דהלוהו על שדהו דר"י ס"ל דטעמא הוא משום דדמי למקח וממכר ור"ת ס"ל דטעמא הוא כיון שהוא ברשות המלוה מכל מקום שניהם אינם מדברים אלא בקרקע אבל במטלטלים גם ר"י יכול להיות דמודה דקנה וכן משמע מדברי הסמ"ג שהבאתי וכן משמע בתו' פ' א"נ דף ס"ו ע"א סוף ד"ה ומניומי כו' שכתבו בשטת ר"י דהא דלא פריך ארב הונא מרב הונא גופ' דהתפיסה דהכא דהוי במקרקע לא חשיב כתפיסה דהתם דהוי במטלטלי עכ"ל אלמא דתפיס' דמטלטלי עדיפא טפי מתפיסה דמקרקעי אף לר"י וא"כ י"ל דבמלוה על המשכון גם לר"י לא הוי אסמכתא וכדמוכח מן התוספתא. גם מה שהקשה הרא"ש על הרמב"ן דר' יצחק אמר דוקא שלא בשעת הלואתו כו' אומר אני שאף שבזה דבריו נכונים וכמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ק ט' מ"מ לק"מ דנהי דאין ב"ח קונה משכון מ"מ כיון דשעבודא אית ליה עליה והי' תחת ידו לא חשיב אסמכתא וגמר ומקני ליה וכ"כ הב"י לקמן סי' ר"ז שם בשם תלמידי רשב"א וז"ל ותלמידי רשב"א כתבו דאפי' למ"ד דלא אמר ר' יצחק אלא שלא בשעת הלואתו דוקא ותוספתא בשעת הלואתו היא איכא למימר דכיון שהלוה עליו אע"פ שאינו קונה אותו בכל תנאי שמתנה עליו כמאן דא"ל מעכשיו דמי אף ע"פ שבקרקעות אינו כן עכ"ל וכן עיקר:
נא סָעִיף יז אין בדבריו כלום. שא"צ קנין לדבר זה שלא הוזכר קנין אלא לקיום מכר או מתנה או שכירות אבל כשאדם מצוה לחבירו לעשות דבר ועושה צוויו א"צ קנין. עכ"ל טור מתשובות הרא"ש וכן הוא לקמן ר"ס קפ"ב:
נב סָעִיף יז אבל כל זמן שלא מכרו כו'. אף שכתב לו אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא לך רשות למכור וקנה בקנין ע"ז יכול לחזור בו ולמחות ואפי' מכרו אחר שמיחה בו שלא ימכרנו מכרו בטל שכבר נתבטל שליחותו כן הוא בתשוב' רשב"א שם וע"ל סי' קפ"ב ס"ב:
נג סָעִיף יז וכן אם דחקו כו' יכול לחזור כו'. עמ"ש לעיל סי' ע"ב סכ"ו על דין זה שצל"ע:
נד סָעִיף יח הכל ללוה כו'. נלפע"ד אפי' בדבר שיש לו קצבה כאן ך' זהובים כיון שהוליכו למדי ושם שוה ל' זהובים ומ"ש הב"ח דמיירי דוקא בדבר שאין לו קצבה והוכיח כן מלקמן סימן קפ"ג סעיף ו' קאי אמכרו כאן ע"ש ודו"ק: אבל שכר טרחו כו' עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' תמ"ד:
נה סָעִיף יט אבל כשיש לו ביד חברו חפץ כו'. כתב הסמ"ע וז"ל ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דנתנה להוצאה שייך ל' מחילה וכן מבואר לקמן ר"ס רמ"א ע"ש עכ"ל ואין מבואר כן לקמן סי' רמ"א אלא דאזיל לטעמיה שפירש כן לקמן סי' רמ"א ס"ק ו' וכך כתב הב"ח כאן ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון צרורים וחתומים דאל"כ כיון שיוכל להשתמש בהן ואפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם א"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים וכמו שכתבתי לקמן סי' רצ"ב סעיף ז' בשם התוס' דפ' אלו מציאות א"כ דמי להלואה ושייך בהו ל' מחילה כן נלפע"ד:
נו סָעִיף כ אין במשמעות ל' זה כו'. ל' הטור ומה שהוא אומר שהבין מדבריו שימשכנו בריבית דברים שבלב אינם דברים ולא ה"ל לסמוך על מחשבתו שיפרע לו הרבית כו' ונלמד מדברי הטור והמחבר דכשאמר לו בפי' להשכינו ברבית דפשיטא דצריך הלוה ליתן הרבית וכ"פ המחבר בי"ד סי' קס"ט בש"ע סעיף כ"ו ע"ש ולא כע"ש עכ"ל סמ"ע והגאון אמ"ו ז"ל כתב בגליון סמ"ע שלו וז"ל העיר שושן בנוי על מכונו ודעתו ג"כ מבואר דכשאומר למשכנו ברבית הוי כאלו פי' שהוא יפרע הרבית שהרי כתב ממש כדברי הטור והמחבר ע"ש עכ"ל והאמת אתו. עוד הביא בסמ"ע והב"ח דברי מהרש"ל שתמה על הכל בו בשם מהר"מ ובש"ך בי"ד סימן קס"ט ס"ק פ' כתבתי דלק"מ ע"ש. ועיין בתשו' מהר"ם אלשיך סי' י"ט ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קפ"ו (עיין בתשובות מהר"ש כהן ס' ג' סי' ק"א):
א סָעִיף א במקום שאין להם מנהג. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום בין להוסיף עליו ולקמן בסי"ד יתבאר בו דין מכירת המשכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכונו של עכו"ם שביד ישראל ונראה דה"ה בדין זה:
ב סָעִיף א יש לו זמן ל' יום. אבל מ"מ אין דינו כאלו קבע לו זמן בהדיא לשלשים יום דשם אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו משא"כ בזה ואם טוען פרעתי במלוה ע"פ שומעין לו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס ע"ח מ"ש:
ג סָעִיף א בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ. פירוש ולא אמרי' כיון דטרח לכתוב שטרא דעתו איותר מזמן ל' יום:
ד סָעִיף א ואם התנה שיתבע כו'. דכלל הוא בידינו כל תנאי שבממון קיים:
ה סָעִיף א אבל שאלה כו'. הטעם דשאלה הדר' בעינא משא"כ הלואה דלהוצאה נתנה ומסתמא הלוה לו להוציאה וצריך זמן לחזור ולהשתדל מעות שיפרע לו וק"ל וע"ל ר"ס שמ"א ובא"ח סי' ש"ז:
ו סָעִיף א מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלו' כו'. ז"ל הטור ס"ח שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת דראובן הלוה לשמעון מנה לזמן פלוני ושמעון הקנה לו בקנין ושיעבד לו נכסיו ואח"כ מוחה בעדים שלא יעשו שטר כו' ע"ש ומזה נמי איירי מור"ם כאן שהקנ' לו בקנין שדינו שהעדים צריכין לכתוב לו מן הסתם שיעבוד על נכסי הלו' וכמבואר בר"ס ל"ט וכתב שם בטור שיש כח ביד הלוה לחזור ולמחות בעדים שלא יכתבו לו שטר ושאם מוחה צריך ליפרע לו מה שלוה מיד ע"ש וכ"כ הטור ג"כ כאן בתשוב' הנ"ל וזה כוונת מור"ם כאן וה"פ ומיהו אף שמסתמא צריך להמתין לו שלשים יום בכה"ג אין צריך להמתין לו אבל אם הלוהו בעדים בלא קנין מוכח שם בר"ס דלא יכול לחזור מהלואה מדהלוה לו סתם בלא קנין ע"ש ואף שהמחבר בסימן ל"ט ס"ד כתב שם דעת הרא"ש הנ"ל ומסיק וכתב ז"ל וי"א (והוא הרשב"א בתשוב') דאפי' עומד וצווח אל תכתבו לו שטר כותבים על כרחו מור"ם כתב האי דינא כאן ללמדינו לדעת הסוברים דיכול למחות ומיחה אז אם המלוה מבקש שטר או מעותיו שומעין לו ומהתימה על ע"ש שכתב בהאי דינא ז"ל ואם הלוהו סתם ורוצה המלוה שיכתוב לו שטר צריך לכותבו ואם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה צריך להחזיר לו מעותיו דמסתמא לא הלוה אלא כדי שיכתוב לו שטר אע"פ שלא התנה דלא שדי אינש זוזי בכדי בלא עדים שמא יפול דבר שכחה ביניהם ויהיה השטר לראיי' ע"ש דמוכח מלשונו מדכתב לא שדי אינש זוזי בכדי בלא עדים דס"ל דאפילו בהלוהו סתם בינו לבינו ולא התנה עמו בשעה שהלוהו שיתן לו שטר דינו כן ופשוט בעיני דז"א וכמ"ש ודוחק לומר דמיירי בכתיבת יד שרוצה שהלוה יתנו לו לזכרון ואין בזה משום דליפשי עליה שטר' כולי האי דא"כ לא הל"ל שטר ועוד דלא הל"ל והלוה מוחה אלא דהל"ל והלוה אינו רוצה ועוד דאפי' לכתיבת יד נראה דאינו יכול לכופו כיון דהלוהו מתחלה סתם ועביד אינש דמלוה לחבירו לשלשים יום על אמונתו בלא עדים ובלא כת"י ודו"ק:
ז סָעִיף ב וקבע לו זמן כו'. לכאורה נראה דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר הלואה צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים וכמ"ש לעיל סי' ע' וע"א ע"ש. מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלו' בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלוה לכל אותו זמן וצ"ע:
ח סָעִיף ב בין שמת לוה. ועפ"ר שם כתבתי דל"ד לשותפות ולחכירות דכ' הטור והמחבר בסי' קע"ו ובסי' שכ"ט שיכול לסלק היורשים דשאני התם שהוא בעין וגם יכול לומר אביכם היה נאמן לי שיטריח בסחור' ובעבודה ולא אתם נאמנים לי בזה משא"כ הלואה דאינה בעין דלהוצאה נתנה לזמן קצוב וככלות הזמן ישלמו לו מעותיו וגם הם אמודים לשלם ועוד דבשותפות ובחכירות גם לטובתו נתנו הנותן ביד אביהן ויכול לומר לאביכם נתתי והאמנתיו שלא יקלקל ויתן לי רווחי ולא לכם משא"כ כאן דסתם הלואה היא לטובת הלוה ובניו יורשין זכותו והוה ליה כפרה שאולה ביד אביהן ומת דיורשים משתמשים בה כל ימי שאילת' וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' שמ"א ס"ג ע"ש:
ט סָעִיף ב הלוה נשבע היסת כו'. דלא חילקו בשבועה בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון ועיין מ"ש בסמוך:
י סָעִיף ג המתן עוד עד סוף החמשה כו'. הטעם כיון דהמלוה מודה דעדיין לא הגיע הזמן למה ישבע הלוה עתה שמא יודה בתוך הה' ימים להמלוה:
יא סָעִיף ד בד"א במלוה ע"פ כו'. האי בד"א קאי גם אשבועת התור' הנ"ל בס"ב כשהמלוה טוען היום סוף הזמן:
יב סָעִיף ד ישבע המלוה היסת. כ"כ גם ברמב"ם שבידינו פי"ג ממלוה אבל הטור שהביאו סתם וכתב ישבע המלוה ולא כתב היסת ולעיל בסי' ע"ב נתבאר בטור ובדברי המחבר סי"ז דכשהמלוה נשבע על המשכון שבידו אע"ג שיש לו מיגו דלקוח אפ"ה צריך לישבע בנק"ח וצ"ל דשאני התם דהלוה כופר ואומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקים בסך ההלואה אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת ועיין במ"ש הכ"מ שם ואע"ג דכבר נתבאר בס"ב דכפירת הזמן וכפירת הממון שוים הם לענין שבועה היינו דוקא בשבועת היסת הנ"ל שהוא דרבנן לא חלקו ועד"ר:
יג סָעִיף ה לא חלה השבועה. ל' הטור דה"ל נשבע לבטל המצו' דמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו ואין להקשות יקיים השבוע' שלא ימכור אלא יתן לו את כל אשר לו בחובו דזהו ג"כ נקרא' מכיר' כשישומם ויתנם לו דמה לי מכרם לאחרים או לו:
יד סָעִיף ה ומכין אותו כו'. ע"ל סי' צ"ו סט"ו נתבאר דמכין אותו אפי' בלא שבועה:
טו סָעִיף ה ואם השבועה קדמה כו'. ואף שנשבע שלא למכור משלו לפרוע לשום חוב מ"מ כיון דעדיין לא היה חייב חלה השבועה מעיקרא:
טז סָעִיף ה נמצאת השניה שבועת שוא. עפ"ר דשם כתבתי דאף אם ימכור משלו לקיים שבוע' השניה מ"מ לשוא היתה בשעה שנשבע לפרוע כיון שכבר נשבע שלא למכור ודינו להלקותו עליה כמ"ש בי"ד סי' רל"ח אם לא שיתחרט על שבועה ראשונה וימצא פתח שיתירוהו לו הראשונה ויעקרוה מעיקרא כאלו לא נשבע מעולם דשוב אין מלקין אותו על השני' דאגלאי מלתא למפרע דלא היתה לשוא ומ"ה כתבו הטור והמחבר שאם מתוך אימת המלקות יתחרט ויתיר לשבועה הראשונה (אע"ג דנלקה על השניה) משום דבהתרת השניה לא ינצל מהמלקות וק"ל והכי הוא הצעת דברי המחבר דאם השבועה קדמה לחוב שמעון אז אין תקנה לשמעון לגבות חובו עד שיתירוה להלוה שבוע' הראשונה ועצתו הוא שילך המלוה לב"ד ויבקש מהן שילקוהו על שנשבע שבועה שניה לשוא ומתוך המלקות יתחרט להתיר לו הראשונה ועפ"ר ודריש' מ"ש עוד בזה:
יז סָעִיף ה ומכין עליה מכות מרדות. דכיון דהיתה בלא התראה אין לוקין עליה מלקות דאורייתא ודקדקו הטור והמחבר לכתוב כאן מכת מרדות ולפני זה כתב מכין אותו עד שתצא נפשו דשם מכין אותו שיקיים מצות פרעון חוב שמוטל' עליו עדיין לקיימו ודינו בזה להכות אותו כל כך עד שיקיים המצוה משא"כ כאן שמכין אותו על עבירה שכבר עבר ונשבע שוא וק"ל:
יח סָעִיף ו הנשבע לחבירו לפרעו כו'. כתב בת"ה סי' שנ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבוע' זו כלל ואם אינו מודה לענין הממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבוע' וע"ש ד"מ י"א ונראה דאם כתב בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם עדים כ"כ בשטר:
יט סָעִיף ו עדיין השבועה במקומ' כו' הטור מסיק בטעמו וכתב ז"ל כי הזמן נעשה לזרז ושימהר לפרעון ועיקר השבועה היא על הפרעון ונהי דלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר בשבועתו לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוה אהמלוה לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בהעברת הזמן עכ"ל ונלמד מדבריו דאף שנשבע לו לפרוע לו לזמן פלוני סתם אין חומר השבוע' מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה:
כ סָעִיף ז וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון. אבל בלא שומא ונתינתו לו בתורת פרעון לא יצא זה ידי שבועתו דהמשכון ברשותא דמרא הוא ולא ניתן אלא להבטח' והתירו חז"ל השומא בשבת כדי לקיים מצותו וחפצי שמי' מיקרי ובתשו' הרא"ש מסיים ז"ל דלא גרע ממה שמשדכין התינוק בשבת ושמשכירים אותו ללמדו אפי' אומנות (כמ"ש בטור א"ח סי' ש"ו דמותר רק שלא יזכירו סכום מעות) ונראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך תינוק דהתם שידוך הוא ע"י אחרים וגם נראה דאם נותן לו דבר שצריך מדידה ג"כ מותר למודדו בשבת דומי' דמדידות האזור לרפוא' ומדידת מקוה שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו וכמ"ש בטור א"ח ס"ס ש"ו ע"ש:
כא סָעִיף ז והגיע השמיט' בנתיי' כו'. עמ"ש לעיל בסי' ס"ז ושם פרשתיהו:
כב סָעִיף ז דכל שפטור מדין הפרעון כו'. ול"ד למ"ש מור"ם בסעיף שאחר זה דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם לו מכח השבועה דשאני התם דידע דאינו חייב וקיבל החיוב אנפשו מעצמו בשבועה ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבועה בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא לו אח"כ וה"ל כמחל לו המלוה אח"כ בזה אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע ועמ"ש עוד בס"ט:
כג סָעִיף ח והמלוה איננו בעיר כו'. כבר נתבאר בסעיף ו' דאפי' הוא בעיר פטור הלוה משבועה כל זמן שלא תבעו המלוה וכמ"ש שם אלא הרשב"א כאן אורחא דמלתא נקט דמסתמא כשהוא בעיר תובעו:
כד סָעִיף ח עד שיבא המלוה כו'. ז"ל הרשב"א שם בתשוב' (ב"י מס"ה הביאו) וליתן לאשתו ובניו דהמלוה א"צ שהרי אפי' נותנו בידם אינו נפטר הלוה ומחייב באחריותן כו' (ועמ"ש בסי' ע"ב בסל"א בזה) ולהוליך אחריו למדי א"צ שלא אמרו כן אלא דוקא בגזל ונשבע לו אבל לא נשבע לא (וכתבו הטור והמחבר לקמן בסי' שס"ז) ולעשות ב"ד ולמסור בידם ג"כ אי"צ כו' עכ"ל:
כה סָעִיף ח ואינו רשאי להוציאם. פי' אפי' אחר אותו יום עד שיבא המלוה ליתנם לו:
כו סָעִיף ח או יצא משם פי' שלא עקר דירתו משם אלא יצא משם בעסקיו:
כז סָעִיף ח וי"א דאפי' אם עקר כו'. גם זה במהרי"ק ואינו חולק על מ"ש לפני זה אלא משום דיש בו צד רבותא כתב בל' י"א וללמדינו דאפי' בכה"ג צריך להוליכו אחריו:
כח סָעִיף ח מי שנשבע לשלם לחבירו כו' עד מ"מ חייב לשלם לו מכח שבועתו. ע"ש בתשו' הרא"ש דהשיב כן אשטר שהי' כתוב בו שנתחייב ראובן בשבוע' סך כזה לשלם לכל מי שמוציאו עליו ומסיק וכתב שם דאפי' את"ל דמן הדין לא הי' חייב מכח שיעבוד השטר לחוד כיון דלא נזכר בו שם המלוה מ"מ חייב מכח השבוע' ע"ש ולעד"נ לחלק ולומר דדוקא התם דתחילת חיובו נשתעבד בשבועה מ"ה צריך לקיים שבועתו אבל היכא ששיעבודו הי' מתחל' ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתא ג"כ השבועה שנשבע עבורו ליתא וא"כ לא ה"ל למור"ם כאן לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע:
כט סָעִיף ט לפרוע בר"ח אדר. ה"ה בכל חדש שתחלתו הוא ר"ח ב' ימים וקמ"ל דאע"ג דיום הראשון שייך לחדש שבט שעבר והוא נשבע סתם לשלם לר"ח אדר מ"מ הולכין אחר ל' בני אדם שקורין שני הימים דר"ח בשוה ע"ש החודש שיבא וספיקא דאורייתא לחומרא אבל הנשבע לשלם בר"ח ניסן שהיא חד יומא אין מחייבין אותו לשלם בתחלת היום דבכל הלשון הוא כל יום ר"ח כל זה כתב הרשב"א בתשובה שם:
ל סָעִיף י מי שיש לו שטר על חבירו כו'. נראה דדוקא נקט שיש בידו שטר דאז הוא יכול להוציא מחבירו דאף אם יטעון הלוה נגד השטר ישבע זה על שטרו ויטול מ"ה מעקלין ע"פ משא"כ כשאין בידו שטר דהא הלוה יכול לישבע היסת ולפטור ממנו אפי' הלוהו בעדים הא קי"ל דא"צ לחזור ולפרוע בעדים כמ"ש בסי' ע' וק"ל:
לא סָעִיף י רואה המלוה שהלוה מבזבז כו'. המחבר כתב לקמן סי' קל"א ס"ג שגם לערב שומעין כשאומר כן על הלוה מ"ש:
לב סָעִיף י ומזה נשתרבב המנהג כו'. פי' ממה שאמרו שמעקלין לצורך נמשך ונשתרבב שמעקלין אפי' דבר שאינו צורך כולי האי:
לג סָעִיף יא ויצאו עליה עסיקין. הטור כלל דין זה עם דין הנ"ל דהאומר ירא אני דהלוה יבזבז נכסיו כו' בבבא אחת והמחבר כתבו בפני עצמו ונראה דה"ט דבקונ' שדה ויצאו עלי' עסיקין יכול להכריחו לקנות קרקע אע"פ שאין הב"ד רואין בו שהוא מבזבז נכסיו וה"ט משום דדומה הוא למקח טעות וגם כיון דדמי קנייתו הוא עדיין בעין ביד המוכר משא"כ מלוה ולוה דאין שומעין למלוה אא"כ רואין ב"ד אמתלא לדבריו שמן הראוי הוא לחוש וחילוק זה כ' ג"כ בבעה"ת וכן מדוייק מל' המחבר שלעיל הזכיר אמתלא וכאן לא הזכיר אמתלא וק"ל:
לד סָעִיף יב אם הלוהו על המשכון כו'. בב"י (מחסי"ז) בשם ספר התרומות דדין משכנתא של קרקע כדין משכנתא של מטלטלים דיכול למוכרה אחר ל' יום שקבע לו וכן השיב הראב"ד לפי הדין אלא שתלה הדבר במנהג עכ"ל ד"מ י"ט:
לה סָעִיף יב יכול למוכרה ע"פ ב"ד כו'. כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה כתבתי והוכחתי שבתחילה נקט משמעות ל' הגמר' שנלמד מינה שהמכירה יהיה ע"פ ב"ד וחזר ומפרש דבריו דהאי מכירה ע"פ ב"ד י"א שהוא ב"ד ממש וכדי שיודיעוהו להלוה כו' ושהרא"ש פירשו שהאי ב"ד ל"ד קאמר אלא ר"ל ע"פ ג' שמאי' שישומו אותו כמה הוא שוה ועד"ז נפרש גם כאן דברי המחבר שמתחיל וכתב שימכרו בב"ד ואח"כ בסט"ו סיים וכתב דהמכירה בב"ד יהיה ע"פ ב"ד הדיוטות שישומו אותו דמתחל' נקט ל' הגמ' ואח"כ פירשו ופי' נמי בסעיף י"ד דהאי מכירה בב"ד אינו ר"ל מיד שי"א שצריך לשהות ל' יום אחר התביעה וק"ל ואם המשכון דבר הצריך ללוה תדיר ע"ל סי' צ"ז סעיף ט"ז מ"ש:
לו סָעִיף יב לומר לו המתן כו' ויטעון. פי' שימתין מחשש שהלוה יטעון שאינו חייב לו עליו כ"כ וטעמו כתב הטור ז"ל שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי ועפ"ר:
לז סָעִיף יד שאע"פ שעבר זמן ההלואה כו'. גם הטור בשם הרא"ש כ"כ אסתם הלואה וסיים בטעמו ז"ל שהרי אלו היה תבעו לדין היו נותנין לו זמן ל' יום ולכאורה משמע דדוקא כ"כ אסתם ההלואה דאע"ג דאי"צ להמתין לו יותר מל' יום מ"מ כיון דלא פי' הזמן בהדיא צריך להמתין לו אחר זמן תביעתו ל' יום אבל אם בתחלת ההלואה על המשכון קבע לו זמן שיפרע לו לאחר ל' אין צריך להמתין במכירת המשכון עוד ל' יום אבל לפי מאי דמסיק הטור לקמן בסי' ק' דגם בהקובע זמן להלואתו ותובעו בסוף הזמן נותנין לו זמן ל' יום יש לומר דהוא הדין הכא כיון דהרא"ש תלה זה בזה כנזכר לעיל והמחבר בסי' ק' סעיף ב' כתב בלשון פלוגתא אי נותנין זמן ל' למי שקבעו לו זמן לפרעונו ע"ש:
לח סָעִיף יד ואפי' אם תבעו רק בינו כו' זהו פשוט דהא לא איברי סהדי אלא לשקרא וכתבו מור"ם כאן כדי ליישב בזה תשובות הרא"ש שהביא הטור זא"ז בסעיף כ"ב ובסעיף כ"ג בראשונה כתב שיתבענו בפני עדים ובשניה כ' שיתבענו בינו לבינו ובזה א"צ למ"ש הריב"ש בישובו דמ"ש בינו לבינו ל"ד הוא אלא ר"ל דאי"צ לתבוע בפני ב"ד ועפ"ר:
לט סָעִיף יד שהמנהג שהמלוה לעובדי כוכבים כו'. דנין כן גם לישראל ע"ל בסי' שס"ט ס"ח ששם כ' מור"ם ג"כ כעין האי דינא אלא שכ' שם ז"ל ולכן המלוה על המשכון יכול למוכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' דק"ק דשם משמע לולא שהיה דינא דמלכותא היה צריך להמתין לו יותר משנה וכאן כתב מור"ם ז"ל במקום שהמנהג שהמלוה לעובד כוכבים לא יכול למכרו בפחות משנה דנין ג"כ לישראל כו' דמשמע דלולי המנהג היה יכול למוכרו אפי' בפחות משנה וי"ל דשם בסי' שס"ט מיירי בישראל שהלוה לישראל חבירו על משכון של עובד כוכבים וקמ"ל דלא יוכל זה הממשכן לומר הואיל ואתה לוקח ממנו רבית צריך אתה להמתין יותר עד שיבא העובד כוכבים ויפדנו כי ירא אני מהעובד כוכבים וכאן איירי במלוה לחבירו בלא רבית וקמ"ל דצריך להמתין לו ג"כ שנה וק"ל ועיין בע"ש שכתב אזה דלא מדמין הלואת עובדי כוכבים על משכון שנותנין לו ריבית (דסברא הוא שימתין לו שנה ויקבל ממנו ריבית) להלואת ישראל לחבירו על המשכון בלא ריבית. ועל דברי מור"ם כתב דהיינו דוקא כשהמנהג הוא דאף מלוה לעובד כוכבים בלא רבית צריך להמתין לו שנה א"נ שמקבל גם מחבירו הריבית וכגון שהשכין לו משכון בתורת משכונא של עובד כוכבים ושדוחק לומר דשכר מצוה שיש לו מהלואה לישראל בחנם עולה לו במקום ריבית שמקבלין ממשכונו של עובד כוכבים אלא בכה"ג בשל ישראל הוא בכלל מ"ש דסתם הלואה הוא ל' יום אפי' במלוה על המשכון ע"כ כלל דברי ע"ש ואין נ"ל דבריו לדינא שא"כ לא ה"ל למסתם ולכתוב דלמדי' ליהודים מההנהגות במשכנות של עכו"ם גם בתשובות הראב"ד ובמרדכי פרק הגוזל והביאם הד"מ כתבו סתם ומשמע דבכל ענין איירי וכן משמע לקמן סימן שס"ט וכנ"ל והטעם דאמרי' כשהשכינו הלוה ליד המלוה אדעתא דהכי נתנו לו בתורת משכון שינהג עמו במשכנו כאשר נוהג עם משכונו דעכו"ם ועל המלוה היה מוטל להתנות שלא ינהג עמו כמנהג העכו"ם ומדלא התנה אמרי' גם הוא היה דעתו לכך בשעת ההלואה וק"ל:
מ סָעִיף טו שנמכר ביותר מהשומא. ואז היתרון הוא לממשכן וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"ו שלא נישום אלא שלא יתנו בפחות וע"ל סי' קי"ד:
מא סָעִיף טו ישבע שהוא כדבריו. ולא מחשב כגזלן במה שמכר שאינו שלו ולומר שאינו נאמן בשבועה דלא משמע לאינשי להיות לו דין גזלן בזה ריב"ש ועפ"ר מ"ש עוד בזה:
מב סָעִיף טו ואם אינו יודע כמה היה שוה. כן הוא ג"כ לשון הטור ובפרישה כתבתי דאינו ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ ה"ל דין זה כמי שמחויב שבועה וא"י לישבע דנוטל זה שכנגדו בלא שבועה וכמ"ש בסי' ע"ב סי"ב אלא ר"ל אינו יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא היה שוה יותר מהדמים שאומר שקבל בעד משכונו ואע"פ דבכה"ג נתברר שם בסי' ע"ב דהמלוה נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד משכונו בפשיעה דהוי לי' כאומר איני יודע אם הלויתני או לא שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות וק"ל:
מג סָעִיף טז אינו רשאי ללקחו לעצמו. משום חשד וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ע"ב ושם דאיירי בשכירות לא כתב דעת י"א דאם נעשה ע"פ ג' מומחין שרי כמ"ש כאן משום דבשכירות אין רגילין ליקח ג' מומחים:
מד סָעִיף יז ואם אמר לו קנה מעכשיו כו'. עיין בב"י ס"ס ע"ב במסל"ט ובד"מ בסימן זה סכ"ה שכתבו דין זה בל' פלוגתא אמ"ש לפני זה שאם התנה שאם לא יפדנו לזמן פלוני יגבה חובו ממנו והמותר יהיה מתנה דהוי אסמכת' ובהגד"מ כתבתי דנראה דל"פ דשאני הכא דאמר דיהיה קנו לו מעכשיו כל המשכון דבמעכשיו לית ביה משום אסמכתא כמ"ש לקמן סי' ר"ז אבל כשיגבה חובו מהמשכון ולא אמר עליו שיקנהו מעכשיו אלא על המותר אמר שיקנהו מעכשיו כיון דמה שאמר שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם בהמותר ה"ל אסמכתא ע"ש. וכן נראה שהוא כונת המחבר כאן דכתבן שלא בלשון פלוגתא ודו"ק:
מה סָעִיף יז יכול לחזור בו דמתחלה לא עשאו אלא שליח למכרו ואדם יכול לבטל שליחות השליח:
מו סָעִיף יז וכן אם דחקו המלוה כו'. כבר כתב המחבר בעצמו האי דינא בסימן ע"ב סכ"ו ע"ש:
מז סָעִיף יח ונזדמן לו דרך למדי כו'. פי' אע"פ שבעיר או במדינה הזאת אינו שוה יותר כ"א במדינה אחרת מ"מ כל זמן שלא החליטו עתה בידו בפי' ברשות הלוה קאי ודמי ממכרו שלו הוא וע"ל סימן קפ"ה בנותן חפץ לסרסור בד' כו':
מח סָעִיף יט שייך ל' מחילה. דהמחילה עולה במקום הפרעון טור:
מט סָעִיף יט אבל כשיש לו ביד חברו חפץ כו' ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דנתנה להוצאה שייך ל' מחיל' וכן מבואר לקמן ר"ס רמ"א ע"ש:
נ סָעִיף יט אלא לשון מתנה פי' שיאמר לו אני נותנו לך ואז זכה בו אפי' בלא קנין כיון שהחפץ הוא כבר ביד הזוכה:
נא סָעִיף כ אין במשמעות לשון זה כו'. ל' הטור ומה שהוא אומר שהבין מדבריו שימשכנו בריבית דברים שבלב אינן דברים ולא היה לו לסמוך על מחשבתו שיפרע לו הרבית כו' ועמ"ש דומה לזה לעיל ס"ס ע' ונלמד מדברי הטור והמחבר דכשיאמר לו בפי' להשכינו בריבית דפשיטא דצריך הלוה ליתן הריבית וכן פסק המחבר בי"ד סי' קס"ט בש"ע ס"ו ע"ש ולא כע"ש וכ"כ מור"ש ותמה על מ"ש הכלבו בשם הר"ה דאותו שמשכנו חייב לשלם הרבית אא"כ אמר מתחל' לעכו"ם קודם שעולה עליו שום רבית שהמשכון אינו שלו אלא של פלוני דהגדה זו ל"ל מסתמא סומך העכו"ם על המשכון עכ"ל מ"ו ז"ל וכל זה דוקא כשמוסר המלוה המשכון ליד העכו"ם דסמיכת העכו"ם הוא על המשכון אבל בלא משכון פשיטא דאסור וכמ"ש בי"ד סי' קס"ט מטעם דהעכו"ם מלוה לישראל שני והשני לראשון וה"ל ריבית הניתן מיד לוה להמלוה ומזה איירי נמי תשו' רשב"א דכ' הב"י ע"ז במחס"ב ע"ש
א סָעִיף ב וקבע לו זמן. עיין סמ"ע שנסתפק בקביעת זמן לאחר הלואה אם צריך קרן כמו בנאמנות ובש"ך פשיטא לי' דא"צ קנין דהוי מחילה. ועיין בסימן ע"א סק"ג דאפילו נאמנות שנותן המלוה ללוה במלוה בשטר שיהא נאמן לומר פרעתי נמי יכול לחזור קודם גמר דין דהיינו קודם שיאמר הלוה פרעתי דאפילו במחול לך אמרינן פ' ז"ב דיכול לחזור קודם גמר דין אם לא קנו מידו. אמנם הכא שהמלוה מעצמו ומדעתו מוחל לו ומרויח לו זמן הוי מחילה ממש וא"צ קנין והוא פשוט:
ב סָעִיף ב היום סוף הזמן. ואם הי' ע"א שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה זה הוא דברי הרמב"ם בפי"ג מהל' מלוה ולוה וכתב הרב המגיד שלא מצאו מבורר אלא שהוא דעת הר"ב ז"ל. והנה ראיתי בשו"ת מוהרי"ט חלק ח"מ סימן ק"ה שכתב על זה וז"ל ולי הדבר ברור מאותה ששנינו בפרק קמא דמכו' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז וכו' אומדין כמה אדם רוצה ויהי' בידו אלף זוז בין נותנם מכאן עד ל' יום ובין נותנם מכאן ועד עשר שנים אלמא דבר שבממון חשיב דמחייבו עדי' זוממין בהכי וכו' ואם תאמר ובלא עד אחד יתחייב כדין מודה בעצמו אם יש באותו כפירה שוה פרוטה. ונ"ל שהרב ז"ל לא נחת לאשמעינין בהכי ואיהו מיירי בשהודה תחלה בעדים ואינם מתדיינים עכשיו אלא על הזמן א"נ הא לא מקרי הודאה במקצת וכפירה במקצת אלא בשכבר כפר וכשהודה הודה בכל נהי דאיכא דררא דממונא בהותנה מכל מקום יש לומר אין הודאה ממין הטענה דומיא דדינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וע"ש. ונראה מתוך דבריו דהא דחייב שבועה על קביעת הזמן משום דהמתנת הזמן הוי דררא דממונא וכמו שמבי' ראי' מעדים זוממין. אך קשה שיתחייב שבועה בזה דהא גבי שבוע' בעינין דוקא דבר שגופו ממון וכופר שטרות כיון דלאו גופו ממון פטור אפילו מודה במקצת וע"א אם כן מכ"ש קביעת הזמן נהי שהי' יכול ליטול איזה שכר מכאן עד המתנת הזמן לא הוי גופו ממון ואינו אלא גרמא ולא גופו ממון ועוד דהא מבטל כיסו של חבירו אפילו למאן דדאין ד"ג פטור והוא גרע מגרמי ומעדים זוממין לאו ראי' דהתם מעידים שחייב לשלם תיכף ושיוציא המעות קודם הזמן חשיב היזיק טפי אבל כאן שהמעות תחת יד הלוה ורוצה לעכבו זמן מה אינו אלא כמו מבטל כיסו של חבירו דאף על גב דהוא אסור לכתחילה אבל שבועה אינו ראוי להתחייב כיון דאפילו ודאי מבטל כיסו של חבירו ומעכבו זמן מה אינו חייב לשלם. ועוד הא תינח אם התביעה הוא מנה או מאתים יכול להיות המתנת הזמן יום או ימים שוה פרוטה ויותר אבל אם אין התביעה אלא שתי כסף או פרוטה לבד ע"א מחייב שבועה בפרוטה והלוה אומר זמנו אחר עשרה ימים וע"א אומר היום זמנו אם כן ודאי המתנת הזמן של פרוטה אינו שוה פרוטה ולמה ישבע ועוד דהו"ל לפרש דישום המתנת הזמן אם יש בו ש"פ: ☜ולכן נראה דאפילו אינו שוה המתנת הזמן פרוטה וכגון דכל הממון אינו אלא פרוטה נמי צריך לישבע והטעם כיון דהמלוה אומר היום סוף הזמן אם כן לדברי התוב' והעד נתחייב לשלם תיכף והלוה אומר אני אתן לך אחר עשרה ימים לפי שאין לך היזיק בהמתנה ודאי אם אין המלוה רוצה להמתין לו ורוצה מעותיו צריך ליתן והבית דין נזקקין לירד לנכסיו לשלם לו תיכף ולא אמרו אלא המבטל כיסו פטור והיינו בדיעב' אבל לכתחל' ודאי הבית דין יורדין לנכסיו ומשלמין למלוה בכלות הזמן אם יש לו מעות או אחר כלות זמן בית דין ואם הלו' יאמ' אסלק אחר יום או יומים ואין המתנ' זו ש"פ בית דין יורדין לנכסיו כיון דאין המלוה רוצה שזה ישתמש במעותיו ואף על גב דאין בית דין נזקקין לפחות מש"פ כמבואר בסימן ו' אלא דכיון דאין המלוה רוצה ה"ל פרוטה ממש וב"ד נזקקין לסלק למלוה את הפרוט' ואם כן הוא הדין לענין שבועה כיון דאין המלוה רוצה בהמתנה הבית דין נזקקין ואם יש כפירה ביניהם מתויב לישבע ואף על גב דרוצה לסלק אחר זמן המלוה אינו רוצה בכך ואין כופין את המלו' להלוות מעותיו וזה הוי כפירת ממון עכשיו כל הפרוטה ומה שאומר לסלק אחר זמן אין המלוה רוצה ואף על פי דהמתנה אינו ש"פ וזה ברור. וכן נרא' היכא דאיכא תביעה בחפץ ידוע שטוען התובע מכרתי לי זה החפץ אג"ק או במשיכ' והדמים אתן לך והנתבע אומר לא מכרתי לך דצריך הנתבע שבועת התורה היכא דאי' ע"א שמכר ואף על גב דליכא דררא דממונא ואם הזיק את החפץ לא הי' משלם אלא דמים ואם כן השתא שאין תביעתן שוה ממון דהא אין תביעתם אלא בחפץ אפילו חייב שבועת התורה וכדמוכח מתוספות פרק קמא דמציעא גבי וליחזי זוזי ממאן נקט דאותו שהמוכר מסייעו יצטרך האחר לישבע נגדו שבועה דע"א ואף על גב דהתם אין תביעתם אלא בחפץ דהא מוקי לה בקיבל זוזי מתרווייהו ובנתייקרה לא מיירי עיין שם במוהרש"א אלא כיון דהתובע אומר זה החפץ שלי ואינו רוצה למוכרו לו הבית דין נזקקין לתן לו החפץ וכל היכא דהב"ד נזקקין איכא שבועה דאם לא הי' זה ש"פ היכי הבית דין נזקקין להציל מיד החמסן כיון דנותן דמים של החפץ אלא ודאי כיון שזה אומר כלי אני נוטל וזה רוצה ליתן דמים אין כופין את המוכר למכור וה"ל תביעה בכל הכלי וגם ז"ב ואם כן הוא הדין הכא נהי דבדיעבד ה"ל מבטל כיסו ופטור לכתחיל' כשמעכב ה"ל דררא דממונא כל הפרוטה אף על גב שרוצה לסלקו אחר זמן ואין המתנה ש"פ כמו בכלי שאינו ש"פ בין כלי לדמי הכלי אלא כיון שרוצה כליו צריך שבועת התורה וכמ"ש וה"נ אם רוצה במעותיו תיכף וזה כופר ואומר שיסלק אח"כ מפני שקמצו אח"כ צריך שבועה. והא דאמרינן גבי שבועה שאינו ברשותו דצריך לישבע מדרב הונא וכתבו הפוסקים דאינו שבועת התורה היכא דהוא מסלק מעותיו ולמה לא ישבע מן התורה על החפץ וכמו שכתוב גבי ע"א דאף על גב דנותן לו דמי החפץ משתבע היינו משום דעיקר שבועה שאינו ברשותו לא משכחת בחפץ ידוע דהינו שהמפקיד יאמר ברי לי שזהו כלי ותחזיר לי כמות שהיא והנפקד יאמר כליך נאבד ואשלם לך הדמים ואין זה כליך דבכהאי גוונא לא הוי שבועת השומרין וכמבואר בסימן רל"ד בטור וש"ע דזה הוי תביעה אחרת שאינו מדין שומרים ולא משכחת אלא בחפץ שאינו ידוע אלא שהתור' אמר' שישבע השומר שבועה שאינו ברשותו דשמא החפץ הוא ברשותו ומשום הכי כשרוצה לשלם תו ליכא שבועה דעיקר שבועת התורה הוא כדי שאם לא ירצה לישבע נחחינן לנכסיו כדאמרינן פי' שבועת הדיינין איכא בינייהו אחותי נכסי וכיון דמשלם דמי החפץ לא שייך תו אחותי נכסי ומה יעשו לו עוד וכי ישלם שנים ואין לו לשלם רק דמי החפץ אבל מדרבנן שפיר נשבע שאינו ברשותו וא"ל ירצה לישבע מנדין אותו כדי לישבע ובדאורייתא לא שייך נדוי רק אחותי נכסי וכיון שמשלם דמים תו ליכא אחותי נכסי אבל בחפץ ידוע אם אינו רוצה לישבע נזקקין להוציא החפץ הידוע שמתדיינים עליו ליתן לתובע ודוק: ונראה דעיק' הדין למדו הרמב"ם מהא דאמרי' גבי מוד' במקצ' והאי בכולי בעי דלודי אלא אשתמוטי קא משתמיט עד דהוי לי זוזי ופרענא ואם כן שבועה זו למה כיון דיסלק אח"כ והיכא דאין התביעה אלא שתי כסף או פרוטה ודאי אין המתנה עולה כגוף הממון אלא מוכח כיון דעכשיו זמנו והמלוה אינו רוצה בהמתנה משתבע. ואף על גב דהריטב"א בחידושיו מפרש עד דהוי לי' זוזי דאם יצא מב"ד יחזיק בטענתו ויכפו' הכל עיין שם הרמב"ם מפרש לה כפשוטו דבזה גופה איכא שבועה כיון דהוא רוצה עכשיו ולפי מ"ש תו לא קשה מה שהקשה במוהרי"ט יתחייב משום מודה במקצת דהא הכפירה על הזמן באמת לא הוי דררא דממונא מה שיוכל ליטול עד הזמן דאינו אלא מבטל כיסו וכמ"ש אלא הא דצריך שבועה משום דחשבינן כפירה בכל הממון כיון דאינו רוצה להמתינו אבל בכלל מודה במקצת לא הוי דזה שאומר לאחר עשרה ימים אינו אלא כמו כופר הכל דכופר כל הממון עכשיו אבל לומר דמה שמודה לאחר עשרה ימים הוי לי' שוה כך וזה שאומר היום ה"ל שוה יותר דבזה ליכא שבועה וכמ"ש אלא משום דהוא כופר עכשיו כל הממון אם אינו רוצה להמתינו ומעדים זוממין לאו ראי' כמ"ש לעיל ודו"ק:
ג סָעִיף ה ראובן נשבע. עיין ש"ך שהעלה כשנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב אף על פי שקדם חוב שמעון חלה השבועה דדמי למי שנשבע שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל סוכ' וה"ה הכא וכו' דלא דמי למצ' וסוכה דהתם חיוב המצה והסוכה לא חל עדיין בשעת שבועתו מה שאין כן הכי נהי דהז"פ ו לא הגיע עדיין מכל מקום חייב הוא לו כבר ושעבודא אית לי' משעת הלואה לא חלה השבועה וע"ש.והגאון ח"צ השיגו וז"ל אני אומר בחילוק זה חולקים עליו כל חכמי ישראל התוספות בשם ריצב"א ור"י הזקן והרמ"ה והרמב"ן והר"ן והריב"ש והב"י וד"מ ושאר כל הפוסקי' שמדברי כולם נלמד שאפילו בדבר שהוא חייב עכשיו אם כלל בשבועה דברים המותרים עם דברים האסורי' שבועה חלה אף על איסורין מדקא מקשו בשבועות אלא הן היכא משכחת לה מהאי דירושלמי דשבועות שלא אוכל מצה אגמרא דידן דאפילו בכלל כשירות עם טריפות לא משכחת הן ואם אי' לדברי הש"ך שאני הכא דאיסור טריפה כל שעה חל עליו וכו' וכן הבית יוסף והרמ"א הביאו להלכה בי"ד סימן קלס"ט בהנושא אשה זקינה ונשבע לה חלה השבועה שהרי כלל בזה דברים שהשבוע' חלה עליו ואף על פי שמצות פ"ו כל שעה היא מוטלת עליו וכן פסק באבן העזר סימן קי"ח ולא עוד אלא הרא"ש בעצמו כ"כ בפירוש בתשוב' הביאו הטור בסימן קי"ח באבן העזר וכו' וממקומו הוא מוכרע שהרי אמרו דוקא מצה בלילי פסח הוא דלוקה אבל אם אמר סתם מצה אף שהוא עומד בלילי פסח פשיטא דאסור לאכול ע"ש. ולפי שיראה לענ"ד כדברי הש"ך צריך אני להאריך קצת והנה מצאתי [תנא דמסייע] לש"ך רב קדמון שכתב כן והוא הראב"ד בתמים דעים במס' פסתי' בהשגות על בעל המאור בסימן רמ"ה ומחלק שם בין אם הי' שבועתו קודם חיוב המצה שכבר נכלל האיסור עם ההיתר אבל אם נשבע בפסח עצמו אין זה כולל אלא מתחיל באיסור עד כאן לשונו. והריב"ש שכתב בסימן צ"ח בנושא אשה זקינה ונשבע לה שלא ישא אחרת מגו דחייל השבועה באותן הנשים שאין בהם מצוה חלה נמי על נשים שיש קיום מצוה בהם. כבר נחלק בזה הרב ר' חסדאי ב"ר שלמה ז"ל משום דגם בשבועה שלא אוכל מצה כולל כמה מיני מצה שאין יוצא בהם ידי חובתו כגון דברים שאין באים לידי חימוץ ומצה עשירה ותלוט ואשישה אף על פי שהוא אסור בכולס. אלא שהריב"ש כתב שם שהאומר לא אוכל מצה בלילי פסח לא נתכוין אלא למצה הראוי אבל על כל פנים לשטת ר' חסדאי דנכלל גם מצה שאין אדם יוצא בהם הא דלא חייל ע"י כולל וכי נילק על כולל אלא ודאי ר' חסדאי סובר כיון דליכא רווחא מתחיל באיסור וכמו שטת הראב"ד ומשום הכי נחלק בנשבע שלא ישא אשה דלא מהני כולל ומטעם דלא משכח רווחא ודברי ר' חסדאי עיין בריב"ש סימן שצ"ח. וכן נראה עיקר כדברי הראב"ד ור' חסדאי דכיון דנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח אף על גב דכולל מצה עשירה וכיוצא מכל מקום בשעה שנשבע יצאה תיכף לשוא דהא נשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח ומצת מצוה נמי בכללו ואם כן תיכף שבועתו לשוא יצא והוא דומה למי שנשבע שלא אכל ז' ימים ואף על גב דהנשבע שלא יאכל ז' ימים אינו אלא משום דהוי לעבור על דברי תורה שהוא מצווה שלא לחבול בעצמו וכמ"ש בר"ן ולמה אינו חל ע"י כולל שהרי כלל בתוכו יום ויומים אלא ודאי דלא שייך בזה כולל משום דמעולם לא הי' שבועה על דבר היתר בפני עצמו אלא תיכף שבועתו לשוא יצאה כיון דצריך לאכול תוך שבעה ימים ומשום הכי אין השבועה חלה כלל ואם כן הוא הדין בנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח כיון דנשבע שלא לאכול שום מצה וכלל בתוכו גם מצת מצוה והוא צריך למצת מצוה יצאה שבועה לשקר ואין כאן שבועה כלל אבל נשבע שלא יאכל מצה סתם הרי ודאי שבועתו תלה היום ולא יסור ממנו גם בפסח משום כולל ומה"ט נמי כתב הש"ך בס"ק י"ד ז"ל דמיד שנשבע לו לפרוע כיון דע"כ היינו נמי למכור משלו אם לא יהי' לו במה לפרוע אם כן מיד שנשבע הוי שבועת שוא ודמי ממש לנשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ נשבע שיאנלנה ולכאורה אדרבה קישיות הב"ח דלא ליהוי ש"ש ויחול השבועה ע"י כולל כיון שיכול לפרוע במזימנים אלא כיון דנשבע בדעתו לכלול כל מיני פרעון ואפילו למכור תיכף שבועתו לשוא יצאה ואינו בדבר כולל ומה"ט נמי בלילי פסח ובנשבע שלא לישא אשה מדלא חייל על ידי כולל לדעת ר' חסדאי משום דתיכף לשוא יצאה ואין כאן שבועה על דברים המותרים ודוקא שלא יאכל מצה קודם פסח כיון דמשכח רווחא וחייל השתא קודם פסח גם בפסח לא יסור ממנו שבועתו. אמנם כל זה נשבע סתם שלא יאכל מצה בלילי פסח אף על גב דכולל מצה עשירה הוי לשוא כיון דנשבע לא יאכל שום מצה והוצרך למצת מצוה אין כאן שבועה כלל אבל אם נשבע בפירוש בלילי פסח שלא יאכל מצה עשירה ומצת מצוה בזה לא שייך שבועת שוא ומגו דחייל על מצה עשירה דהא נשבע עליו בפני עצמו חייל נמי על מצת מצוה ומשום הכי הקשו בתוספות שפיר מההיא דירושלמי שלא אוכל מצה דחייל ע"י כולל דאף על גב דחייל איסור טריפות בכל שעה כיון דהתם מיירי במפרש שלא לאכול נבילות ושחוטות ואם כן מאי פריך הן היכי משכחת הא משכחת שיאמר בשבועה לאכול נבילות ושחוטות וכיון דמפרש ההיתר ודאי מהני כולל ומשום הכי הוצרכו תוספות לחלק דבקום ועשה לא מהני שום כולל ואם כן הרמב"ן והר"ן ותוספות בשם ריצב"א לא נחלקו בזה היכא דאינו מפרש אלא אומר סתם בשבוע' שלא אוכל מצה בלילי פסח אף על גב דכולל מצה עשירה כיון דאינו נשבע על מצה עשירה בפירוש אלא כוללו בתוך מצת מצוה ה"ל שבועת שוא כמו שלא אוכל שבעה ימים וכמ"ש והוא שטת הראב"ד בתמים דעים ושטת ר' חסדאי וכמ"ש בביאור דבריהם: ומעתה לא מצינו חולק בזה רק הריב"ש דס"ל דחייל כולל כה"ג בנשבע שלא ישא אשה ונראה דהש"ך לא הסכים לפסק הרמ"א בי"ד סימן רל"ט ועיין שם שכתב תשובת א"ז קטן גבי שבועה שלא לישא אשה דכתב שם דלא חיילא השבועה אפילו קיים כבר פ"ו ומשמע שם דלא הוי כולל כיון דנשבע לבטל המצוה שהוא מצווה לישא אשה והיינו כשיטת הש"ך כאן. ומ"ש ח"ץ דכ"כ הרא"ש בעצמו הובא בטור סימן קי"ט ששאלת אלמנה שהיתה אמוד בממון ופסקה מלדת וזה ידע שמעון ונשבע שלא ישא אחרת תשובה אין יכולין להתיר שבועתו התם לאו מדין כולל אתי עלה דהא התם לא נשבע שלא לישא כלל אלא נשבע שלא לישא אחרת עלי' עיין שם ואם כן לא הוי כלל לבטל המצו' דאפשר לגרשה ולתת לה כתובתה ואח"כ ישא הראוי לו אבל נשבע שלא לישא כלל לא נשמע שם וכן בשלחן ערוך אבן העזר סימן קי"ח סעיף ע"ו שכתב בנשבע שלא ישא אחרת עלי' שלא מרצונ' עיין שם נמי ל"ה נשבע לבטל המצו' דיכול לפייסה בממון וכמו שכתב הרשב"ץ בתשובה עיין שם ב"ש. ועיין מוהרי"ט ח"ב סימן מ"ד הכריח שם דהרא"ש לא ס"להך דריב"ש וז"ל והמסתכל בתשוב' הרא"ש כלל ל"ג יראה דלית לי' להרא"ש הא דריב"ש לפי שכתב על מה שנוהגין לכתוב בכתוב' ע"מ שלא ישא אשה אחרת עלי' דע דלא הוי כמתנה עמ"ש בתור' דאף אם שהתה ולא ילדה והוא רוצה לישא אחרת צריך לגרש הראשונה ולתת לה כתובתה וכו' משמע שאם נשבע שלא ישא אחרת כלל ה"ל מתנה עמ"ש בתור' ולא חייל ע"י הכולל שכתב הריב"ש עיין שם ולאו ראי' הוא דאין ענין מתנה עמ"ש בתור' לכולל דהא במתנה ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה דסובר ר"י בדבר שבממון קיים ובעונה בטל ואף על גב דכולל הוא ואם כן הוצרך הרא"ש לומר דלא הוי כמתנה עמ"ש בתור' משום דצריך לגרש הראשונ' ולתת לה כתובתה אחר כתבי מצאתי בשו"ת שער אפרים שהשיג על מוהרי"ט בזה אך אמנם אחר העיון נראה דברי מוהרי"ט והוא דודאי מתנה עמ"ש בתורה ל"ה אף על גב דהתנה ע"מ שלא ישא אחרת כלל דהא מבואר בפ' המגרש באומר ע"מ שתאכלי בשר חזיר דמהני תנאי דאפשר דאכלה ולקיא ועיין שם וכן פסקו כל הפוסקים עיין שם אלא ודאי דשם לא הי' תנאי כלל דמה ענין תנאי בתוך הכתוב' בשעת קידושין בעי למיעבד תנאי ועוד דהא קיימא לן דבשעת ביא' נמחלו כל התנאין וכדאי' פ' המדיר עיין שם ברא"ש ובטור וש"ע אבן העזר סימן ל"ת אלא דשם לא הי' דרך תנאי אלא הי' כותבין בתוך הכתובה בקיומי' ובשבוע' שלא לישא אחרת עלי' וכתב הרא"ש דע דלא הוי כמתנ' עמ"ש בתור' והיינו שלא יחול השבועה והקיומים והשיב דאינו על דברי תורה ואם כן שפיר מוכח דאם עושה קיומים בשבועה שלא לישא אחרת כלל לא חייל ואף על גב דאי' כולל והוא ברור. ועיין ב"ש באבן העזר סימן קי"ח ז"ל ונשבע שלא ישא אחרת שלא מרצונה בתשובת הרא"ש לית' שנשבע שלא ישא שלא מרצונה רק נשבע סתם ואפשר דהרא"ש לטעמי' אזיל דס"ל דיכול לקיים פ"ו עם פלגש וכמה שכתבו תוספות ריש כתובות וכ"כ בדרישה עיין שם וליתי' דאם כן למה כתב הרא"ש כלל ל"ג בטעמא דצריך לגרש הראשונה הא תיפוק לי' דיכול לקיים בפלגש א"ו עיקר הטעה משום דיכול לגרשה ולפייסה בממון ואם נשבע שלא לישא כלל ל"מ כולל ודו"ק:
ד סָעִיף ה ואם השבוע' קדמה. כתב בכנסת הגדולה בי"ד סימן רל"ו ז"ל והוי יודע דמ"ש הרא"ש בתשובה אם קדמה השבוע' לחוב שמעון כגון שנשבע בסתם שלא ימכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב כו' פירושו הוא בין לישראל בין לכותי דהשתא הוי כולל דאי לישראל דוקא קאמר עדיין הוי נשבע לבטל את המצו' כיון דפריעת בעל חוב מצוה דומי' דמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות דאם נשבע שלא אעיד לך עדות הרי זו שבועת שוא מפני שמצוה להעיד והקש' על זה דאם כן אפילו קדם חוב שמעון נמי חייל בכולל חוב כותי עם חוב ישראל ועיין שם דמחלק דאינו דומה למ"ש הרמב"ם גבי שבועה שלא אעיד לך שאין הדבר תלוי בו דאפשר יזדמן לו עדות ולאו אדעתי' אבל הכא בידו שלא ללות ועיין שם שכתב עוד ואם נרצה לומר דהרא"ש חולק עם הרמב"ם בזה מי מעכב על ידינו עיין שם וזה נראה לי יותר לומר דחולק הרא"ש ממה שנעש' הבדל בין השוים ועוד דהא כתב הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות ז"ל שלישית שנשבע לבטל את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית וכו' עיין שם ואין הכוונה שלא ילבש בגד של ציצית דזה אינו נשבע לבטל את המצו' דאינו מצווה שילך דוקא בבגד ציצית אלא נשבע שלא ישים ציצית בבגדו אלא ילבישנו בלא ציצית ועיין שם בכסף משנה והתם נמי אפשר שלא יבא לידי מצוה זו דהא בידו לעשו' בלא ד' כנפות ועיין בתשובת הריב"ש סימן קנ"ט גבי נשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם וכתב שם דלא הוי כולל דכיון דמצוה עליו לפטור זיקת אחיו ביבום או בחליצה ונשבע שלא יפטור הזיקה לא בחליצה ולא ביבום הרי זה נשבע לבטל את המצוה ממש והוי כנשבע שלא יקדש קידוש היום לא ביין ולא בפת ועוד כתב לפי שהמצוה המוטלת עליו לחלוץ או לייבם הוא חיוב לאשה היא היבמה ואם כן שבועה זו שנשבע הוי היזיק לה לעגנה ואין שבועת ביטוי חלה להרע לאחרים ואע"פ שאמרו שם איזה הרעת אחרים כגון אכה את פ' ואפצע את מוחו לאו דוקא דה"ה אם אמר אגזול או אעשוק אותו ע"ש. ואם כן יש לומר שפיר ע"י כולל וכמ"ש כנה"ג ומה שהקש' אם כן כי קדמה חוב שמעון נמי הוי כולל משום דכולל לא מהני להרע לאחרים דהיינו לעשוק אותו אבל היכא דקדמה שבועה לחוב עדיין לא הוי הרעת אחרים משום הכי חייל ע"י כולל ועדיין צריך עיון:
ה סָעִיף ו הנשבע לפרוע לחבירו. כתב מוהר"מ מטראני ח"א סימן נ"א שטר חוב שיש בו שבועה לפרוע לזמן פ' לא חייל שבועת ביטוי דהא כל זמן שיפרע עביד מצוה. וכתב בכנסת הגדולה בי"ד סימן רל"ז ז"ל אמר המאסף מורי הרב בנו של הרב ז"ל מקהי אקהייתא על סברא זו של הרב אביו ז"ל מההוא תשובה דסוף ס' חזה התנופה הביאה בית יוסף בח"מ סימן צ"ז דהא דמסדרין לבע"ח היינו כשלא נשבע לפרוע אבל נשבע לפרוע ד"ה אין מסדרין ולא יעבור על שבועתו ע"כ ואם אי' דאין שבועה חל על הנשבע לפרוע איך כתב דחייב לקיים השבועה כיון דמעיקרא לא חל עליו חיוב שבועה ע"ש. ואינו קושיא דכיון דאח"כ אין ידו משגת לפרוע ודינו דפריעת בעל חוב מצוה אינו אלא עפ"י סידור ואם כן אין חיובו אלא מכח השבועה ושפיר חייל השבוג.ה דבכהיג אמרינן דאם נשאל על הראשונה חלה שניי' וחזרה משבוע' שוא לשבועת ביטוי. עוד שם בכנסת הגדולה ז"ל ואני אומר שדברי הרב אביו הם דברי הרא"ש בתשובה הביאו הטור בת"מ סימן ע"ג כו' הרי דדברי מהרמ"ט הם דברי הרא"ש בתשובה דאין שבועה חלה על הנשבע שלא לפרוע שום חוב דהוי נשבע לבטל את המצוה וכיון דדעת הרא"ש דנשבע לפרוע אין השבועה תלה וכדברי מהרמ"ט מה זו תשובת חזה התנופה דהוא חולק על הרא"ש והן אמת שדברי חזה התנופ' קשיא להולמם כפי הפשט דבפ' הכותב אמרינן שם לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר דלא ניחא לי למיעבד מצוה מאי ושמא לא מיירי חזה התנופה אלא כשנשבע לפרוע ביום פ' וס"ל דעל עיקר החוב אין השבועה חלה אלא על קביעת הזמן דוקא ועיין שם פלפול נחמד בדברי הרא"ש דמשמע מיני' דאם קדמה שבועה שלא למכור וכו' דאם הותרה הראשונ' יקיים השניי' דהא הוי נשבע לקיים המצו' עיין שם דמוקילה בכולל חוב א"י וישראל עיין שם שהאריך וקשה לפי דבריו שכתב דבנשבע על הזמן ]מיירי[ הא דחזה"ת אם כן הא דכתב הרא"ש גבי נשבע לפרוע קודם שיעבור זמן פ' ולא פרעו בזמן פ' אף על פי כן השבועה חלה כי הזמן נעשה לזרז ועיקר השבועה על הפרעון עיין שם ואי רמא דאין השבועה חלה על הפרעון דהוי לקיים המצוה ואינו חל אלא על הזמן וכיון דעבר זמנו תו ליכא שבועה ואפשר כיון דחל' על הזמן ממיל' נמי חייל על הפרעון משום דהוי כולל. אמנם נראה דברי חזה"ת נכונים דודאי חייל שבועה בקיום המצוה ודוקא לבטל המצוה אינו חל אבל חלבקיומו וכ"כ בעל המאור בפ' שבועת שתים ודל והנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינה בלאו והן עיין שם ואף על גב דהרמב"ן שם חולק וס"ל דאינו חל לא לקרבן ולא למלקות הנה מדברי הר"ן משמע דס"ל כדעת בעל המאור עיין שם בנדרים פרק קמא דף ת' גבי נשבעין לקיים המצוה עיין שם שכתב נהי דמיעטה מקרבן מלהרע או להיטיב ממלקות לא מיעטה. ועוד נראה דאפילו להרמב"ן דס"ל דגם ממלקות אימעט משום דאינו בלאו והן מודה דאיסורא מיהא איכא בעובר על השבועה דאי ליכא שום איסור שבועה לקיים המצוה איך אמר דוד נשבעתי ואקיימה ומזה אמרי בש"ס דנשבעין לקיים המצוה כדי לזרוזי נפשי' ומאי זירוז אית בשבועה כיון דהשבועה לא תוסיף כחה כלל ע"כ צ"ל דאיסו' שבוע' מיהא איכא אלא דאימעיט ממלקות לדעת הרמב"ן מלהרע או להיטיב ואינו בלאו והן וכן משמע מדברי הטור י"ד סימן רל"ו ז"ל ויש דברים שאפילו אם שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים את המצוה ולא קיים או נשבע להרע לפ' כגון להקותו וכו' וכיוצא וזהו שוא אבל עבירה איתא בכל דבר שישקר בשבועתו עד כאן לשונו וע"ש. הרי מבואר דגם בנשבע לקיים המצוה עבירה אי' כשמשקר ואם כן דברי חזה התנופה ברורין ואין הרא"ש חולק בה דהרא"ש מיירי בביטולה וחזה"ת מיירי בקיומה ואין תימה אם חזה"ת סובר כשטת בעל המאור והר"ן ובפרט דאיסורא אי' לכולי עלמא וכמ"ש. ומן התימה על המאסף הגדול אשר עירו משוטטת בכל הפוסקים ולא הביא דברי בעל המאור והר"ן ועוד דאיסורא ודאי איכא וז"ב.
ו סָעִיף ו אע"פ שלא תבעו. עיין סמ"ע שכתב דאין חומר השבועה מחייבו לשלם עצמו עד שיתבענו המלוה וכ"כ הש"ך. אבל בטורי זהב חולק ור"ל דחומר השבועה מחייבו לשלם בלא תביעה עיין שם וכן משמע מדברי השלחן ערוך בי"ד סימן רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו שיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' עיין שם ואי נימא דחומר השבועה אינו ומחייבו לשלם מעצמו בלי תביעה אם כן כשמאריכו הרי הוא כאינו תובעו ואם תובעו כבר יוכל למחול את תביעתו והוא יעמוד בחיובו כשיתבענו אח"כ ומזה משמע כדברי הט"ז:
ז סָעִיף ז דכל שפטור. עמ"ש בזה בסימן צ"ז סעיף קטן ט"ז: ביום
ח סָעִיף ט ביום החודש הראשון והיינו משום דשני ימים נקראים ר"ח והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא כ"כ הרשב"א: ועיין בטורי זהב בי"ד סימן רכ"ח שהעלה לפי דעת הרמב"ם שהביא בשלחן ערוך סימן ר"ך דאם ידע שהשנה מעוברת דאסור עד ר"ח אדר שני ה"נ אם ידע בשעת נדרו שיהיו שני ימים ר"ח דאינו אסור עד השני וק"ו מהתם דהתם יש פלוגתא בין ר' מאיר לר' יהודא איזהו מקרי אדר סתם אלא שהלכה כר' יהודא דאמר השני מקרי אדר סתם ומשום הכי מפרשינין לשונו על אדר השני אף על פי שהוא נגד לשון בני אדם שקורין אדר סתם לאותו שהוא אחר שבט ק"ו הכא דכ"ע סברי דר"ת השני הוא עיקר ר"ת לכל דבר שנימא דנתכוין עד ר"ח השני ואין כאן ספק עד כאן לשונו. אבל לענ"ד נראה מסתימת דברי השלחן ערוך כאן ובי"ד סימן רכ"ח דאינו מחלק בכך דאם כן הי' לו לפרש כמו בסימן ר"ך לענין אדר ול"נ דהתם דעת הרמב"ם כר' יהודה דאדר שני מיקרי אדר סתם ואדר ראשון נקרא ראשון ולהכי כשאומר עד אדר ולא פי' וידע דמעברא שתא א"כ. ודאי על אדר השני נתכוין דהוא אדר סתם דאם על אדר ראשון הי' אומר בפירוש אדר ראשון כיון דהוא נקרא כן ואם לא ידע דמעברא שתא ודאי כיון לאדר הסמוך לשבט מה שאין כן באלו שני ימים דר"ח דשניהם נקראים בשם אחד ואין לאחד שם מפורש יותר מאחר אם כן מידי ספיקא לא נפקא וזה ברור. ויש ראיה לדברי מפרק קונם יין מהא דתודש זה אסור בכל החודש ור"ח להבא עיין שם ברא"ש ובר"ן:
ט סָעִיף י לזמן. כתב כנה"ג הקובע זמן לחבירו בזמני' מחולפים ובכו"כ סחורה א"י לסוף הזמנים לומר תפרע לי הכל ואם עברו הזמנים ולא תבעו המלו' הלואתו אינו יכול לכופו ללוה הלואתו בבת אחת אלא לזמנים מחולפי' שיראו בעיני הבית דין הר"ש יונה סימן ל"ד.
י סָעִיף טו בית דין של ג' הדיוטות. עייך ש"ך שהאריך להשיג בזה וראייתו מהא דאמרו גבי אלמנה מוכרת שלא בבית דין מומחין ומשמע דשאר חוב בעי מומחין עיין שם אבל עיקר טעמא דריב"ש מבואר דכיון שהוא מוחזק וקונה משכון והובא בבית יוסף ועיין שם ומה"ט אפילו במשכונת קרקע מחלוקת בין הפוסקים אם יכול למוכרו שלא בבית דין מומחין בטור סימן ק"ב ועיין שם סמ"ע ומשום דמוחזק מיהו בקרקע אינו קונה משכון וכמו שכתבו התוספות פ' א"נ גבי אתרא דמסלקי דשמיט' משמט אבל משכון מטלטלין דקונה מדר' יצחק ודאי אלים טובא ואם כן אין ראי' מאלמנה שמוכרת שלא בבית דין משום חינא אפילו אינו משכון. גם מ"ש הש"ך ראי' מדברי התוספות אלו מציאות דף ל"ב ומתוס' פסחים דף י"ג דלענין שכירת משכין או פקדון צריך בית דין מומחין המעיין בתוספות שם לא הזכירו משכון רק פקדון ומשכון שאני דקני לי' מדר' יצחק כמו שכתב הריב"ש הובא בבית יוסף עיין שם והיינו טעמא דמשכון קרקע צריך בית דין מומחין משום דקרקע לא קני מדר' יצחק ובסמ"ע סימן ק"ג מחלק בין משכון קרקע משום דתשיב' יותר עיין שם ואין זה הטעם אלא כמ"ש וגם מ"ש הש"ך ראי' מתשובת הרשב"א התם מיירי במשכון חנות דהוא קרקע וז"ב. אך דברי הריב"ש אכתי תמוה שכתב אפילו בפקדון נמי מוכרו שלא בבית דין ועיין שם ובזה קשה האי דאלמנה ואולי ס"ל להריב"ש לחלק בין שעבוד לפקדון כיון דהוא מוחזק כפרן אבל בזה התוספות חולקין וס"ל דפקדון נמי צריך בית דין מומחין אמנם פיסקא דש"ע במשכון מטלטלין לא מצינו חולק ומשו' דקונ' משכון:
יא סָעִיף יז קנה מעכשיו. עיין ש"ך שהעלה דבמשכון מטלטלין אפילו לא אמר קנה מעכשיו לית בי' משום אסמכת'. ולכאורה הוא נגד דברי הרי"ף והרמב"ם וטור וש"ע דכתבו גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו או אפכא דבעינן מעכשיו ואם לאו הוי אסמכתא ואף על גב דהרהינו אצלו וגם הראב"ד שם לא נילק אלא משום דאין אסמכתא לנכרי עיין שם ואפשר לומר דכיון דעיקר טעמא משום דבע"ת קונה משכון והתם בנכרי מישראל או אפכא לא קני משכון וכמבואר שם פ' כ"ש אך לפי מ"ש הש"ך שם במה שהקשה הרא"ש על הרמב"ן דר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו וכתב דנהי דלא קנה משכון מכל מקום כיון דשעבודא אית לי' עלי' והוא תחות ידי' לא חשוב אסמכת' וגמר ואקני לי' וכ"כ בית יוסף בשם תלמידי רשב"א עיין שם ואם כן ודאי קשה מכל הני פוסקים דצריכין מעכשיו. גבי חמץ ולכן נראה העיקר משום דבעל חוב קונה משכון וצריך עיון:
יב סָעִיף יז יש מי שאומר. עיין ש"ך שכתב ותמי' לי עמ"ש המחבר דין זה בשם יש מי שאומר והוא ש"ס ערוך פ' א"נ וכו' ואפשר משום דבמרדכי והגהת מיימוני פ"א ממכירה כתבו על דין זה דמשכון ונראה דרש"י בתשובה חולק אבל תימה דאיך אפשר דרש"י חולק על דין זה שהרי הוא ש"ס ערוך ועוד דבסימן ר"ז כשהביא המחבר דין זה דמשכון לא כתבו בשם יש מי שאומר ע"ש. אמנם נראה ודאי הגהת מיימוני ומרדכי נאמנין בעדותן דרש"י חולק בתשובה והאי דפ' איזהו נשך אינו תיובתא דרש"י יש לו פי' אחר שם בסוגיא וכאשר נבאר דבפ' א"נ דף ס"ו פריך על מניומי דאמר אסמכת' לא קנה ממתני' אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו ומשני דאמר לי' קני מעכשיו וכתב רש"י וז"ל מתניתין דאמר לו מעכשיו קנה אם לא אתן לך עד שלש שנים דלא אסמכתא היא אלא קנין גמור הוא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו אוזיל גבי' וזה קיבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם עד כאן לשונו ☜ורש"י בלשונו הקודש מיישב הסוגיא על שטה אחרת והוא על דרך שעושין חכמי ספרד להקנות בקנין אסמכתא וכך היו עושין קונין מה שהוא חייב לחבירו מאה דינרי' ואחר שחייב עצמו קונין מבע"ח שכל זמן שיהי' כך או שיעשה כך הרי חוב זה מחול מעכשיו הובא ברמב"ם פי"א ממכירה וכן הוא שטת רש"י דקנין גמור הי' בסתם וע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו אלא שזה קיבל עליו לחזור לו עד שלש שנים והוא שטה נכונה כי תוספות נתקשו הרבה דהא מעכשיו אינו מסלק אסמכת' והוצרכו לחלק בין משכון ועיין שם בתוספות ולפי פי' רש"י לא הוי אסמכתא כלל כי הוא על דרך חכמי ספרד ואף על גב דמדברי חכמי ספרד משמע דעושין שני קנינים ומלשון רש"י משמע דהי' חד קנין אפשר דעושין חכמי ספרד על צד היותר טוב אבל ודאי גם בחד קנין סגי ועיין סמ"ע סימן ר"ז סעיף קטן מ"ו והיינו כיון שאומר שדה זו קנה מעכשיו קנין גמור אלא שהמוכר חוזר ומקבל עליו לחזור לו אחר שלש שנים כשיבא לו מעות ולשון המשנה שם ואם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ומשמע מצד הלוקח הי' התנאי דאם לא כן איפכא הוי לי' למתני אם אין אני נותן לך מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלך ואם כן משמע כפרש"י דירד למכור מכר גמור מעכשיו אלא שהלוקח חזר וקיבל עליו וכמו שפירש"י ומשום הכי בסימן ר"ז לא הביא בשם יש מי שאומר דכ"ע מודי דינא דמתני' אבל הכא דאיכא אסמכתא ואינו על דרך חכמי ספרד משום הכי הביא בשם יש מי שאומר דרש"י חולק בתשובה וכפי מ"ש מוכח מדברי רש"י להדיא פ' א"נ דאסמכתא גם במשכון לא קנה מדהוצרך לפרש דהי' קנין גמור מעכשיו וכו'. ובתומים ראיתי שכתב ליישב הסוגיא אליבי' דתשובת רש"י משום דאין אונאה לקרקעות ועיין שם והדבר ברור כמ"ש ומקום הניחו לי להתגדר:
א סָעִיף א מנהג. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום או להוסיף ובסי"ד יתבאר בדין מכירת המשכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכונו של עובד כוכבים שביד ישראל ונרא' דה"ה בדין זה כ"כ הסמ"ע ואני חלקתי שם על הרב בדין מכירת המשכון וא"כ כ"ש כאן דלא אזלינן בתר מנהג העובדי כוכבים היכא דאין מנהג ידוע בישראל אלא אמרינן סתם הלוא' ל' יום עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א לתבעו. ודוקא לענין זה אמרינן סתם הלוא' ל' יום אבל מ"מ לא אמרי' בזה אין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש הט"ו בס"ס ע"ח ע"ש. סמ"ע וש"ך:
ג סָעִיף א שאל'. דהדרא בעינ' משא"כ הלוא' דלהוצא' נתנ' צריך זמן להשתדל מעות שיפרע לו וע"ל ר"ס שמ"א ובא"ח סי' ש"ז. סמ"ע:
ד סָעִיף א מוחה. בסמ"ע האריך ודעתו דוקא כמ"ש בשאלת הרא"ש כשהקנ' לו בקנין דאז מסתמ' לא הלו' לו רק שיכתוב שטר והשיג על הע"ש דמשמע מדבריו דאפילו בלא קנין נמי דינא הכי והגאון אמ"ו ז"ל כ' וז"ל הע"ש סובר דשאלת הרא"ש מעש' כך הי' אבל לפי תשובתו משמע אף בלא קנין וגם לעיל סימן ל"ט י"ל כן אח"כ בא בעל ב"ח והסכים לדברי ע"כ והשתא אתי דברי הרב כפשטן שלא הזכיר קנין עכ"ל הש"ך (וגם הט"ז הסכים לדעת הש"ך אבל הגאון ח"צ בהגהותיו כתב דדברי הסמ"ע נכונים ע"ש מלתא בטעמא):
ה סָעִיף ב וקבע. כתב הסמ"ע לכאור' נרא' דדוקא בקבע לו זמן בשעת הלוא' דאילו לאחר כן צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים כמ"ש בסימן ע' וע"א ע"ש מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלו' להוציא משא"כ זה דהלו' בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלו' לכל אותו הזמן וצ"ע והש"ך כתב דלדידי' פשיטא לי' דה"ל כמחל ומ"ש דהוי כא"ל אל תפרעני אלא בעדים שם גופא קיי"ל בסימן ע' ס"ג דמהני אפילו לאחר הלוא' בלא קנין וגם בנאמנות סתם העליתי בסימן ע"א דא"צ קנין אף לאחר הלוא' וכ"ש הכא ואפילו למאן דס"ל דצריך קנין התם שאני הכא דה"ל מחיל' וא"צ קנין כמ"ש ר"ס רמ"א ועיין בהה"מ פ"ז מהלכות מלו' גבי משכנת' באתרא דמסלקי יש להוכיח מדבריו ג"כ כמ"ש עכ"ל:
ו סָעִיף י יורשיו. ול"ד לשותפות וחכירות דכתב הט"ו בסי' קע"ו ושכ"ט דיכול לסלק היורשים שאני התם שהוא בעין וגם יכול לומר אביהם הי' נאמן לי שיטריח בסחור' ועבוד' ואין אתם נאמנים לי בזה משא"כ הלוא' דלהוצא' נתנ' א"נ כיון דסתם הלוא' היא לטובת הלו' ובניו יורשים זכותו הוי לי' כפר' שאול' ביד אביהן דהיורשים משתמשים בה כל ימי שאילתה כמו שכתב הט"ו בסי' שמ"א ס"ג עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך דדין זה דיורשיו אמודים כו' אינו ברמב"ם וטור ולא בשום פוסק גם בב"י לא הזכיר מזה כלום ולא ידעתי מנ"ל הא ומן הסבר' נרא' דאע"פ שאין היורשים אמודים בנכסים כמוהו א"י לתבעם קודם הזמן והיינו שכתבו סתמא ולא חילקו בכך הרמב"ם והטור ואף להמחבר נרא' דאם היורשים יתנו בטחון או ערב מספיק אינם מחויבים לשלם קודם הזמן ולא בא אלא לאפוקי שאם אינם אמודים כמוהו יכול לעכב ממונם דומיא דס"י וגם בזה צ"ע די"ל דלא דמי לס"י שרוא' הדיין שלא יוכל לגבות חובו משא"כ הכא עכ"ל:
ז סָעִיף ב נשבע. דלא חילקו בשבוע' בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך ואם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב איני חייב לך רק נ' לשלם אחר י' ימים נשבע מיד היסת ואחר י' ימים נשבע ש"ד וכן ראיתי מורין עכ"ל (וע' בט"ז שהאריך להשיג על איזה דיינים שפוסקים דבכה"ג לא הוי מודה מקצת כלל והוא השיב עליהם ודחה דבריהם ע"ש):
ח סָעִיף ד היסת. והא דנתבאר בסי' ע"ב סי"ז דכשנשבע המלו' על משכון שבידו צריך לישבע בנק"ח שאני התם דהלו' אומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקין אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת כ"כ הסמ"ע והש"ך כת' דזה דוחק דמה בכך שמחולקים בסך ההלוא' או בזמן הפרעון כיון דטעמא דמלו' על המשכון בעי אשתבועי בנק"ח משום דאינו טוען על גופו של משכון או משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' א"כ ה"ה הכא שייכי הני טעמי אלא נ"ל דהטור בכוון כתב ישבע בעל החוב כו' ור"ל דיש לחלק וכל חד לפי דינו דבמלו' על המשכון צריך לישבע בנק"ח כיון שאינו טוען על גוף המשכון ובמלו' בשטר כיון שאינו טוען טענ' שהשטר עומד לכך אינו נשבע אלא היסת עכ"ל:
ט סָעִיף ה חלה. לשון הטור דה"ל נשבע לבטל את המצו' כו' וא"ל יקיים שבועתו שלא ימכור ויתן לו את כל אשר לו בחובו דזהו ג"כ הוי מכיר' דמ"ל מכרם לאחרים או לו עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך מ"ש בזה ומסקנתו דאף דלא הגיע ז"פ בשעת השבוע' מ"מ לא חלה ול"ד למצה וסוכה דלא חל עליו החיוב כלל באמצע השנה דאף אם עשאם לא יצא ידי חובתו שיפטר כשיגיע זמן מצה וסוכה משא"כ הכא דנהי דז"פ לא הגיע עוד מ"מ הוא חייב לו כבר ושעבודא אית ליה משעת הלוא' ואי הוה פרע קודם זמנו מיפטר מיניה הלכך חל עליו החיוב מעיקרא ולא חלה השבוע' וכ"כ עיקר וע' בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' פ"ב עכ"ל (וע' בט"ז ובדברי הגאון ח"צ בהגהותיו שם שהאריכו בדין זה והרבו להשיג על הסמ"ע והש"ך ע"ש באורך):
י סָעִיף ה קדמה. ואף שנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב מ"מ כיון דעדיין לא הי' חייב חלה השבוע' מעיקרא. סמ"ע:
יא סָעִיף ה השניה. כך היא הצעת דברי המחבר דאם השבוע' קדמה לחוב שמעון אז אין תקנ' לשמעון לגבות חובו עד שיתירו להלו' שבוע' הראשונ' ועצתו שילך המלו' לב"ד ויבקש מהן שילקוהו על שנשבע שבוע' שניה לשוא ומתוך המלקות יתחרט להתיר לו הראשונ' אבל אם ימצא פתח לשבוע' הראשונ' שוב אין מלקין אותו על השני' דאגלאי מלתא למפרע דלא הית' לשוא עכ"ל הסמ"ע והב"ח חולק ע"ז ודעתו דמ"מ היו מלקין אותו על השני' אף אם מצא פתח להראשונ' אבל הש"ך השיג עליו והסכים לדעת הסמ"ע וכתב עוד דמ"ש הב"ח דכאן לא הוי שבועת שוא מפני שאפשר לו לשלם ולא ימכור משלו ולא הוציא שקר מפיו וזה אינו דכיון שנשבע מתחל' שלא למכור לשלם שום חוב ואח"כ נשבע לשלם לשמעון וכונתו אף למכור א"כ הוי שבועת שוא ע"ש ובש"ך יו"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ב:
יב סָעִיף ה שוא. כתב הב"ח מיהו נרא' ודאי שהב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולהגבות מהם לבע"ח וא"צ שימכור הוא עצמו ע"כ. ש"ך:
יג סָעִיף ה מרדות. דכיון דהית' בלא התרא' אין לוקין עליה מלקות דאוריית' עד כאן לשון סמ"ע ולחנם כתב כן דבלאו הכי כל מלקות דהאידנ' אינו אלא מכת מרדות וכמו שכתב הרמב"ם דכל מלקיות שמלקין דייני חו"ל בכ"מ אינו אלא מכת מרדות ע"כ ואפי' בא"י נמי דוקא כשיש סמיכ' והאידנ' אין סמיכ'. שם:
יד סָעִיף ו עומדת. לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוה במלו' לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בכך כ"כ הטור ונלמד מדבריו דאף שנשבע לפרוע לזמן פלוני סתם אין חומר השבוע' מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהר"א ששון סי' ר"ל (והט"ז השיג על הסמ"ע בזה ודחה דבריו בראיות שהביא ע"ש ובי"ד סי' רל"ח סי"ח) וע' בש"ך יו"ד סי' רנ"ב ס"ק כ"ח ובתשו' הרמ"א סי' ק"ח ובתשו' משפטי שמואל סי' קכ"ט:
טו סָעִיף ז וישומו. דהוי חפצי שמים גם נרא' דאם ניתן לו דבר שצריך מדיד' מותר למודדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפוא' ומדידת מקו' שהתירו בשבת וכמ"ש בא"ח ס"ס ש"ו ע"ש עכ"ל סמ"ע והש"ך חולק ע"ז וכתב דל"ד לשדוך דעוש' מצו' בעצמו משא"כ הכא דמונע מחבירו עביר' דהוי כהדביק פת בתנור דפ"ק דשבת דאין אומרים לאדם חטא כו' גם מ"ש דומיא דמדידת האזור ל"ד ג"כ דהתם טעמא משום דמתעסק הוא אצל המדיד' ועיקר כונתו הוא משום רפוא' ועוד דכל צרכי חולה מותרים בשבת ע"י ישראל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ולמקוה נמי ל"ד דצרכי רבים הוא ושמא זה המודד עצמו יצטרך טביל' משא"כ הכא עכ"ל (וגם הט"ז תמה ע"ז ודעתו שלא התיר הרא"ש אלא שיתן משכון לחוד אבל לא התיר השומא שסיים בל' זה ואילו נותן המשכון בתורת פרעון הי' צורך שומא משמע דהיה צריך לעשות כן ובאמת לא יעשה כן שוב ראיתי בהרמב"ן דעדיף טפי לשאול על השבוע' היכא דאפשר עכ"ל:
טז סָעִיף ז השמטה. ע"ל סי' ס"ז ס"ק ח' מ"ש בשם הסמ"ע ע"ש:
יז סָעִיף ז מדין. ול"ד למ"ש הרמ"א בסעיף שאח"ז דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ כו' חייב לשלם מכח השבוע' שאני התם דידע שאינו חייב וקיבל החיוב מעצמו בשבוע' ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבוע' בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע כמ"ש הט"ו בסי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע רק לשלם חובו והפטור בא אח"כ ה"ל כמחל לו המלו' דאמרינן אדעת' דהכי לא נשבע כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דכה"ג מחלק בתשו' מהריב"ל ס"ב סי' ל"ח ובס"א סוף כלל י"ב (ובט"ז לקמן ס"ח מחלק קצת בענין אחר ע"ש) וכתב עוד שם דהיכא דהוי פלוגת' דרבוות' מצי הנשבע לומר קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבור שחייב אני מן הדין לכ"ע ולכן פסק שם במי שנתערב לחבירו בשבוע' בדבר שאינו קצוב דיכול לומר קי"ל כהרמב"ם דס"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד ובשעת שבוע' חשבתי שאוכל להתחייב בדבר שאינו קצוב וע"ש ואין דבריו מוכרחים דנ"ל כיון דנשבע כבר תו לא מצי למימר קים לי דכבר חייב עצמו לקיים בשבוע' וכן משמע בתשובת מהרש"ך דבשבוע' גם הרמב"ם מוד' דנשתעבד ואף בלא שבוע' נ"ל דלא מצי למימר קי"ל בדין זה כהרמב"ם וכמ"ש בס"ס קל"ב דכל הבאים אחריו חולקים בזה אך דנ"מ בעלמא היכא דאיכ' פלוגת' דרבוות' עכ"ל:
יח סָעִיף ח שלוחו. וליתן לאשתו ובניו דהמלו' א"צ שהרי אפי' נותנו בידם אינו נפטר בכך ומיחייב באחריותו כו' ולהוליך אחריו א"צ שלא אמרו כן אלא בגזל ונשבע לו כמו שכתב הט"ו בסי' שס"ז ולעשות בית דין ולמסור בידם ג"כ א"צ וכן הוא ברשב"א ולפי זה באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית משמע דחייב ליתן לה למאן דס"ל בס"ס ק"כ דנפטר בכך ע"ש. ש"ך:
יט סָעִיף ח להוציאם. פי' אפי' אחר אותו יום עד שיבא המלו' ליתנם לו. סמ"ע:
כ סָעִיף ח משם. כלו' אף שלא עקר דירתו רק יצא משום עסקיו וע' בתשו' מהרשד"ם ס"ס שפ"ו. ש"ך:
כא סָעִיף ח רחוק. והש"ך כתב דדין זה אינו מוכרח ואף שבמהרי"ק האריך בזה בראיות יש לדחות כל ראיותיו ובפרט שקשה נמי שהרי קי"ל דבשבוע' אינו חייב עד שיבטא בשפתיו וא"כ אין לך אלא מה שנתחייב בשבוע' דהיינו להוליכו למקום פ' אבל למקום שלא נשבע אינו חייב אף שאינו רחוק יותר וגם מהרי"ק גופיה הרגיש בזה אלא שמחלק בין שבועת איסור ונדר שאדם אוסר על עצמו לבין שבוע' שנשבע לחבירו אבל לא מסתבר לחלק בכך כו' ע"ש דמסיק וכת' דצ"ע לדינא אם יש לחייב את הלו' להוליכו אחריו למקום אחר ובפרט שבקל יוכל הלו' להתנצל ולומר שהי' לו דרך בלא"ה למקום ההוא או שהי' רגיל לבוא לשם וכאלו התנצלות רבות עכ"ל:
כב סָעִיף ח ליתן. היינו כשהוא פטור מן הדין פטור ג"כ מצד השבוע' דדמי להגיע השמט' או מחל לו וכן הוא במהרי"ק להדיא ומיירי שהנשבע הוא אמוד או שיניח הנדוניא ביד שליש דאל"כ פשיט' די"ל שמא לא ירגיל קטטה ונמצא מפסיד זה נדונייתו וכן כל כה"ג. ש"ך:
כג סָעִיף ח שבועתו. כתב הסמ"ע דיש לחלק דהיכא דתחלת חיובו נשתעבד בשבוע' אז צריך לקיים שבועתו אבל אם שעבודו הי' מתחל' ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתיה גם השבועה שנשבע עבורו ליתא וא"כ לא ה"ל להרמ"א לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע והש"ך כתב דלא מסתבר לחלק בכך דמה בזה ששעבודו הי' מתחל' סוף סוף נשבע אחר כך לשלם לו וצריך לקיים שבועתו ויפה כוון הרב שסתם הדברים וע' בתשובת מהרשד"ם ס"ס נ"ז וסי' ע"ד ותנ"ז עכ"ל (כתב הט"ז שנשאל במי שנתקשר בשבוע' לשלם י' זהו' ביום פ' ואם לא יפרע יתן קנס לצדק' י' זהו' ולא נתן על החוב רק ה' זהו' ותבעו בעד הקנס והשיב שלא נתקשר אלא אם לא יפרע כלל ופסק דא"צ לשלם הקנס רק לפי הערך מה שלא פרע והביא ראי' לדבריו ע"ש):
כד סָעִיף ט הראשון. (ע' בט"ז שנשאל במי שקבע ז"פ בחנוכ' ונשבע ע"ז אם יש לכופו לשלם ביום א' דחנוכ' כמו הכא בב' ימים דר"ח וכתב דל"ד לכאן דאלו ב' ימים אינן ענין א' דר"ח הראשון שייך לתשלום החודש שעבר ור"ח הב' הוא התחלת חודש הבא נמצא הדבר כאילו הי' מסופק אם נשבע לשלם באדר או בניסן דודאי מכח החומרא צריך לשלם באדר ה"נ באלו ב' ימים דר"ח משא"כ בימי חנוכ' דכולהו חד ענינא הוי כמו אם אינו רק יום אחד ר"ח דאינו מחויב לשלם בתחלת היום נמצא שאינו עובר על שבועתו אפי' אם משלם ביום האחרון עכ"ל:
כה סָעִיף י השטר. כתב הסמ"ע נרא' דדוקא ביש בידו שטר דאף אם יטעון הלו' נגדו ישבע זה על שטרו ויטול מש"ה מעקלין אבל כשאין בידו שטר דהא הלו' יכול לישבע היסת ולפטור ממנו אפי' הלוהו בעדים הא קי"ל דא"צ לפורעו בעדים וכתב הש"ך ומשמע דשטר אע"פ שאינו מקויים מעכבים המעות על ידו עד שיקיימו ויטול בשבוע' וע' בב"ח ולפי שדינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים קצרתי עכ"ל:
כו סָעִיף י מבזבז. אבל אם אינו מבזבז אע"פ שמתמוטט מדי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפי' במטלטלים לא יוכל המלו' לעכב תוך הזמן כ"כ מהרש"ל וכן נרא' עיקר לדינא דהא בלא"ה הרב' פוסקים חולקים בדין זה וכדבריהם משמע לכאור' עיקר בש"ס ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר מ"מ אין לך בו אלא חידושו וע' בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז סי' ק"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל"ג וקל"ג ורי"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' נ"ז וקנ"א קנ"ח שפ"ו שצ"ב ת"ח ותנ"ז ובתשובת מהרש"ך ס"ג סי' נ"ח ובתשובת מ"ע סי' נ"א ופ"ט ובתשובת מהראנ"ח סי' כ"ה כמה דינים מדיני עיקול ולפי שדינים אלו תלוים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים לא הארכתי בזה עכ"ל הש"ך:
כז סָעִיף יב ב"ד. כתב הסמ"ע דר"ל ע"פ ג' שמאים שישומו אותו כמה הוא שוה וכמו שפי' המחבר עצמו בסט"ו דסגי בב"ד הדיוטות ע"ש וכתב הש"ך דנ"ל עיקר דבמשכונות קרקע אינו יכול לכפותו לפדותו עד שנה כיון דאמרינן סתמא דסתם משכנתא דקרקע שתא וגם אין סברא לומר שיגרע כח הלו' מהמלו' שהלו' לא יוכל לסלקו קודם שנה והמלו' יכופו לפדותו קודם שנה א"כ לקתה מדת הדין אלא מסתמא הדין שוה בשניהם כן נ"ל ודלא כב"י בשם ס' התרומות והביאו הסמ"ע וע"ש:
כח סָעִיף יב המתן. שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי אלא משיאין לו עצה למוכרו בעדים כדי שידע הלו' בכמה נמכר עכ"ל הרמב"ם ופי' הריב"ש דבריו דצריך נמי שומת ב"ד ואעפ"כ הצריך לעדים כי אולי ימכור ביותר מהשומא ולא יצטרך שבועה. ש"ך:
כט סָעִיף יד תביעה. כתב הסמ"ע דלכאור' משמע דדוקא בסתם הלוא' כיון דלא פירש הזמן בהדיא צריך להמתין אחר זמן תביעתו ל' יום אבל אם בתחלת ההלוא' על המשכון קבע לו זמן שיפרע לאחר ל' א"צ להמתין במכירת המשכון עוד ל' יום אבל למאי דמסיק הטור בסימן ק' דגם בקובע זמן להלואתו ותובעו בסוף הזמן נותנין לו זמן ל' יום י"ל דה"ה הכא ושם בס"ב כתב המחבר בלשון פלוגתא אי נותנין זמן ל' למי שקבע זמן לפרעון ע"ש עכ"ל:
ל סָעִיף יד המנהג. ז"ל הסמ"ע ע"ל סי' שס"ט ס"ח בהג"ה גם כן כעין דין זה אלא שכתב שם ז"ל ולכן המלוה על המשכון יכול למוכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' ומזה משמע דלולא ד"ד היה צריך להמתין יותר משנה וכאן משמע איפכא דבלא המנהג יכול למוכרו אפי' בפחות משנה וצ"ל דשם מיירי בישראל שהלו' לחבירו על משכון של עובד כוכבים וקמ"ל דאין הממשכן יכול לומר הואיל ואתה לוקח ממני רבית תצטרך להמתין עד שיבא העובד כוכבים ויפדנו כי ירא אני ממנו וכאן איירי במלו' לחבירו בלא רבית ואפ"ה צריך להמתין לו שנה ודלא כע"ש כו' ע"ש והש"ך הקש' עליו דהא הדין דבסי' שס"ט הוא מהמרדכי והמעש' שם היה במשכון ספרים דודאי אינם של עובד כוכבים (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש שמחלק בין אם רוצ' למכור המשכון ולגבות חובו או שתובעו שיפרענו ממקום אחר כו') אלא נרא' לתרץ דכאן איירי שהמלו' תובעו לכן לולי המנהג הי' יכול למכרו קודם השנ' אבל לקמן מיירי שאינו תובעו ואחר שנה יכול למכרו מיד בלא תביעה גם מה שהשיג הסמ"ע על הע"ש במה שמחלק בין מלוה ברבית או לא נראין דברי הע"ש נכונים אך דמסיק וכ' ז"ל כל זה כתבתי לדעת הרב אך לפע"ד דבריו צל"ע בעיקר הדין דכיון דע"פ דין תור' יכול למכרו אחר ל' יום היאך נלמוד מדיני עובד כוכבים לבטל דין תורה ח"ו לא תהא כזאת בישראל ולא שייך בזה דינא דמלכותא כלל ע"ש שהאריך בזה לפר' ולבאר באיז' מקום שייך שם ד"ד או לא ע"ש:
לא סָעִיף טו הדיוטות. עיין בש"ך שחולק ע"ז בראיות שהביא ומסיק דנ"ל עיקר לדינא דאין למכור משכון אלא ע"פ ב"ד מומחים וע"פ שומא ושלא ע"פ ב"ד מומחים לא הוי מכיר' אפי' בדיעבד ואף דלא טעו ע"ש:
לב סָעִיף טו בטל. ואפי' לדעת הרמב"ם ויש פוסקים גבי אלמנה שמכר' שלא בב"ד או שמה לעצמה דהוי מכירה בדיעבד כמ"ש בא"ע ס"ס צ"ג ור"ס ק"ג י"ל דדוקא באלמנ' משום חינא משא"כ הכא. ש"ך:
לג סָעִיף טו יודע. כתב הסמ"ע דאינו ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ ה"ל משיל"מ כמ"ש בסי' ע"ב סי"ב אלא ר"ל איני יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא הי' שוה יותר מהדמים שמכרו בעדם ואע"ג דכה"ג נתבאר שם דהמלו' נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד המשכון בפשיע' דה"ל כאו' איני יודע אם הלויתני שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות והש"ך כתב דלא ידע מה חילוק יש בין פשע בידים או לא והב"ח מחלק דדוקא בנאבד ע"י פשיעה הוא דנשבע היסת ונפטר אבל כאן דמכרו בידים ה"ל גזלן ומשום תקנת נגזל נגעו בה כו' גם זה אינו נ"ל דלמה יחשב כגזלן במה שמכר משכון שבידו ועוד דל"ד לפקדון דעשו בו תקנת נגזל דהתם טעמא אחרינא איכא כדי שיהא כל אחד נזהר בשמירת הפקדון כו' אלא נראה דה"פ ואם אינו יודע כמה היה שוה ואינו רוצה לישבע שאינו יודע שירא שמא לא ישבע באמת כיון שהוא מסופק או אף שיודע בבירור שאינו שוה יותר אפ"ה אינו רוצ' לישבע אפי' באמת אז ישבע הלו' כו' ואע"פ שהלשון דחוק קצת מ"מ נ"ל לדינא עיקר כמ"ש עכ"ל (וז"ל הט"ז שאני הכא דהוי ליה גזלן גמור כיון שאינו יודע שויין היאך ימכרנו אלא ודאי דלא איכפת ליה בממון חבירו):
לד סָעִיף טז מומחים. היינו כמ"ש בר"ס ג' דאית בהו חד דגמיר והדיוטות היינו דלית להו אפי' חד דגמיר. ש"ך:
לה סָעִיף טז לעצמו. כתב הסמ"ע הא דבר"ס ע"ב גבי שכירות לא כתב דעת הי"א דאם נעש' בג' מומחים דשרי משום דבשכירות אין רגילין ליקח מומחין (והט"ז כתב עליו דלא נרא' דאדרבא התם בית דין הדיוטות נמי מועיל דהא הביא שם הרמ"א דבהתנו תחל' מותר וכבר הוכחנו שם דקודם שמשתמש במשכון סגי בהתנ' ואפי' בפני עדים סגי שם בהתנ' עכ"ל והרב המגי' לשם כתב דאפשר לדחות דשאני במתנ' עם הבע"ד עצמו דידע ומחיל אבל בב"ד שלא בפני בע"ד יש לחוש לחשדא שמשתמש בו בדברים קשים יותר מדאי ואין מי שישגיח עליו אבל אם משכירו לאחרים הוא משגיח שלא יתקלקל לאפוקי במכיר' לא שייך האי חשדא ולפי זה בשכירות לעצמו אפי' בב"ד אסור ולכן לא הזכירוהו הש"ע והרמ"א ע"כ) והש"ך חולק על גוף הדין וכתב דמדברי התו' ושאר פוסקים משמע להדיא דאף ע"י ב"ד מומחים אינו רשאי ללקחו לעצמו ואפי' בדיעבד לא הוי מכירה וכן נ"ל עיקר דסתם מוכרן בב"ד היינו מומחים וכמש"ל ואפ"ה קתני בפרק המפקיד מוכרן בב"ד ואינו מוכרן לעצמו עכ"ל:
לו סָעִיף יז אסמכתא. דברי המחבר צל"ע דהרב' פוסקים חולקים ע"ז ושכן נ"ל עיקר דבמשכון מטלטלים אפי' לא א"ל קני מעכשיו לית ביה משום אסמכתא. ש"ך:
לז סָעִיף יז שאומר. כתב הש"ך תימא על המחבר שכתב דין זה בשם י"א ולפענ"ד הוא ש"ס ערוך ומוסכם מכל הפוסקים ע"ש שהאריך בזה וכתב הסמ"ע דאף לדעת המחבר דוקא בשאומר לו קנה מעכשיו כל המשכון דאז אין בו משום אסמכתא כמ"ש בסימן ר"ז אבל אם א"ל שיגבה חובו מהמשכון ולא הזכיר בו מעכשיו רק על המותר אמר שיקנהו מעכשיו כיון דמה שאמר שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם בהמותר ה"ל אסמכתא ועי' בש"ך טעמא דמלתא דהא הטעם הוא דמהני מעכשיו משום דמיחזי כזביני וכמ"ש התוספות פ' א"נ והרא"ש והפוסקים שם ומשמע להדיא מדבריהם דהיכא דלא מיחזי כזביני אלא כקונס עצמו הוי אסמכתא וה"נ כיון דא"ל שיגבה חובו מהמשכון והמותר יהא מתנ' פשיטא דקנס הוא ולא מיחזי כלל כזביני:
לח סָעִיף יז לחזור. דמתחל' לא עשאו אלא שליח למכרו ואדם יכול לבטל שליחות השליח כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דאפי' כתב לו אם לא פרעתיך לזמן פ' יהא לך רשות למכור וקנה בקנין ע"ז יכול לחזור ולמחות בו ואפי' מכרו אחר שמיחה בו שלא ימכרנו מכרו בטל שכבר נתבטל שליחותו כן הוא בתשובת רשב"א וע"ל סימן קפ"ב ס"ב עכ"ל:
לט סָעִיף יז דחקו. כבר כתב המחבר עצמו האי דינא בסימן ע"ב סכ"ו ועמ"ש שם בס"ק ע' בשם הש"ך ע"ש:
מ סָעִיף יח ללוה. כתב הש"ך דנ"ל אפי' בדבר שיש לו קצבה כאן כיון שהוליכו למדי ושם שוה יותר ומ"ש הב"ח דמיירי דוקא בדבר שאין לו קצבה והוכיח כן מסימן קפ"ג ס"ו קאי אמכרו כאן ע"ש (וכן מחלק הט"ז ע"ש) וע"ל סימן קפ"ה ס"ג ובתשובת מהרשד"ם סימן תמ"ד:
מא סָעִיף יט חפץ. כתב הסמ"ע ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלוא' דניתנ' להוצאה שייך לשון מחיל' וכן מבואר בר"ס רמ"א ע"ש ע"כ ואין מבואר כן שם אלא דאזיל לטעמיה שפירש כן שם וכ"כ הב"ח כאן ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון צרורים וחתומים דאל"כ כיון שיוכל להשתמש בהם ואפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם אין צריך להחזיר אותם המעות עצמן אלא יכול ליתן מעות אחרים תחתיהן וכמ"ש בסי' רצ"ב ס"ז בשם התוספות דפרק אלו מציאות א"כ דמי להלוא' ושייך בהו ל' מחילה עכ"ל הש"ך (והגאון ח"צ בהגהת ט"ז השיג על הש"ך בזה וכתב ששגג שגגה גדולה דאדרבה מוכח מהתו' דלדידן דקיי"ל דהוי ש"ש אם תובעם המפקיד קודם שהוציאם ודאי צריך ליתן לו את שלו דוקא ולא מעות אחרות וע"ש):
מב סָעִיף כ הקרן. עיין בי"ד סי' קס"ט סכ"ו (בש"ך שם ועיין בתשו' מהר"מ אלשיך סי' י"ט ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קפ"ו ובתשו' מהרש"ך ס"ג סי' ק"א):
א סָעִיף א המלוה כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכן במכר לו חפץ ולא קבע לו זמן לפרעון. ב"ח סי' סז סעיף יג עכ"ל:
ב סָעִיף א ולא קבע לו זמן. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב היה כתוב בשטר שיפרע במשך זמן ל' יום הכוונה שיפרע מעט מעט ומ"מ אם לא היו לו מעות מוכנים אין ב"ד כופין אותו ואין יורדין לנכסיו עד תום הזמן. הריק"ש:
ג סָעִיף א שאינו יכול לתבעו קודם. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב במג"א סי' שז ס"ק י"ד כ' דנוהגים במדינתינו דתובעים סתם הלואה תוך שלשים יום:
ד סָעִיף ב וקבע לו זמן. ע' בת' נו"ב תניינא סי' י"ד בא' שנתפשר עם נושיו וכתב להם שט"ח לפרוע כשירחיב ה' את גבולו ורצו ללמוד שיעור הרחבת גבול ממ"ש בחולין דף ס"ד כי ירחיב כו' מי שיש לו חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר כו' והוא ז"ל השיב שזה טעות והרחבת גבול הוא הכל לפי העת והמדינה כפי ראות עיני הדיינים ע"ש. וע' בת' עמודי אור סי' ק"ב בא' שהיה חייב לחבירו סך מסויים וירד ממעמדו וכתב לו שטר בזה"ל מודה אני הח"מ שמגיע ממני למוכ"ז סך מאה רו"כ כאשר ירחיב ה' את גבולי אסלק לו והי"ל אז בתים אך לא לכסף מוצא ואח"כ שחל"ח ונפלו הבתים לפני יורשיו ותובע בעל השטר את חובו ונסתפק השואל אם מחוייבים היורשים לפרוע או לא דאפשר דכיון דלא הרחיב גבולו בחייו אין כאן חיוב תשלומין והאריך בזה ומסיק דחייבים היורשים לשלם וראיה ברורה מדברי הבית מאיר לאה"ע סי' צ' ס"א עש"ה:
ה סָעִיף ד אם היתה מלוה בשטר. ע' במל"מ פט"ו מה' טוען דין י"א מה שהשיג שם על הראנ"ח בענין ספק בל' השטר על זמן פרעון מי נק' מוחזק ע"ש וע' בשער משפט סק"ד מזה וע' בת' מוה' משה רוטנבורג חח"מ סי' י"א וי"ב מ"ש בזה עש"ה:
ו סָעִיף ד ישבע המלוה היסת עבה"ט וע' בת' גליא מסכת סי' ח' שהאריך בזה:
ז סָעִיף ה לא חלה השבועה. עבה"ט עד וע' בט"ז ובדברי הג' ח"צ כו' וע' בת' פרי תבואה סי' ל"ו שכ' ליישב קו' הח"צ על הש"ך ע"כ וע' בת' מו' משה רוטנבורג חח"מ ס"ה וס"ו מ"ש בזה:
ח סָעִיף ה ואם השבועה קדמה לחוב שמעון. בגש"ע דהגר"י זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת מהר"י לבית לוי כלל ב' סי' י"א:
ט סָעִיף ו הנשבע לחבירו. עסמ"ע סקי"ח ומ"ש עליו הש"ך בי"ד סי' רל"ב סקכ"ח וע' בת' נו"ב סי' למ"ד אות י"ג שכתב דדברי הסמ"ע שכ' בשם תה"ד באין התובע מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה הוא תמוה דאדרבה איפכא מבואר בתה"ד שם דכל הפלפול הוא רק לענין איסור שבועה אבל לענין ממון לא מהני להכחיש ולומר שלא נשבע. אמנם הסמ"ע העתיק דברי הד"מ ואצלי הדבר פשוט שטעות נפל בדפוס ואלו הד' תיבות ואם אין התובע מודה הוא ט"ס וצ"ל ואם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבוע' זו כלל ולענין הממון דינו כו' אבל אם אין התובע מודה בזה כ' התה"ד שצ"ע אם יכול לטעון ובזה כבר הכריע רמ"א לקמן סי' ר"ז סי"ט שאם מודה שנשבע אף שלא נשבע מהני וגם הש"ך ביו"ד סי' רל"ב הביא דברי הסמ"ע הללו והרגיש שהם סותרים דברי ת"ה ולא הרגיש בדברי ד"מ ובטעות שנפל בהם עכ"ל. וע"ש עוד שתמה ג"כ על דברי הט"ז בכאן דמבואר מדבריו שהבין בדברי הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב מ"ש שם דאם נותן טעם למה אמר שנשבע נאמן דמיירי שאין התובע מודה לו ואפ"ה נאמן כיון שנותן אמתלא ובאמת זה אינו ורמ"א לא בא שם לחלוק על התה"ד כו' ע"ש עוד. ובענין שכתב הסמ"ע ונראה דאם כ' בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל כו' עיין בט"ז שחולק עליו ודעתו דכתיבת בפועל לא מעלה ולא מוריד דאם נותן טעם ואמתלא למה כ' כן בודאי דמהני אמתלא אף שכ' בפועל ואי לא נתן אמתלא אפילו בלא כתיבת בפועל מהני כו' ע"ש וכן הסכים בתומים ע"ש. ועיין בת' בית אפרים חח"מ סי' כ"ד שכתב על נדון דידיה וז"ל הנה הקנין שלא להשכיר הבתים הוא קנין דברים כו' ומצד מה שכ' שנשבע אין לחוש שהסופר שכותב טופסי דשטרי הכי הוא ובכה"ג מבואר בכמה תשובות ובפרט בנו"ב ח"מ סי' ל' שאין לחוש וגם כיון שהוא בל' עבר כל הפוסקים מודים ואע"ג דבסי' ע"ג כ' הסמ"ע דאם כ' שנשבע בפ"מ לא מהני טענתו אף בזו כ' הט"ז דבאמתלא נאמן ואין לך אמתלא גדולה מזו שנוסח השטר כן הוא וכן כ' הנו"ב בחיו"ד סי' ס"ח אך דלכאורה תברא לגזיזי' בחלק ח"מ סי' ל' הנ"ל ולענ"ד העיקר כמ"ש בסי' ס"ח דמשמע שגם שם באתה הכלה עצמה לבסוף עה"ח ואפ"ה פטרה וכ' דהוי אמתלא וכן מבואר בכנה"ג סי' ע"ג בהגב"י סקי"ח בשם הרא"ם. ומ"ש הנו"ב באותה תשו' אות י"ג שהתה"ד מסתפק אם התובע אינו מודה ורמ"א סי' ר"ז הכריע דמהני אם הוד' שנשבע לענ"ד התם אף אם התובע מודה שלא נשבע מהני כמבואר בסמ"ע שם וסעיף ט"ו לענין אם כ' בשטר שקנו ממנו בבד"ח ע"ש בסמ"ע דטעמא משום דגמר ומקני. ומה שמשיג על הט"ז נלע"ד עיקר כהט"ז בפי' דברי רמ"א ביו"ד שם כו' והאריך בזה ומסיק וכ' ונ' דאפי' הסמ"ע מודה בנ"ד דדוקא בנידון דהתה"ד דיוכל להיות שבאמת גמר ונתחייב לו כך אין לנו להאמינו כיון שכתב שנשבע בפ"מ משא"כ כאן שהענין ידוע שקבל עליו שלא להזכיר הבתים וע"ז אין קנין מועיל רק אם באמת נשבע ממש וכיון שהכל יודעים שלא נשבע אין לנו לומר דמסתמא נשבע שלא בפני בע"ד כיון שהוא מודה אלא נאמן שלא נשבע רק שחתם על תופס השטר וכדברי הרמ"א ביו"ד סימן רל"ב עכ"ל ע"ש. ועיין עוד בזה בת' חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ז והזכרתיו קצת בפ"ת ליו"ד סי' רל"ו סק"ו סק"א:
י סָעִיף ו במקומה עומדת. עבה"ט עד ונלמד מדבריו כו' וכתב במסגרת השלחן ובמאמר קדישין בשם ת' עה"ג סי' ז' וז"ל ראובן שהשליש ש"ח ביד שליש דלא כאסמכתא באם שיעבור הזמן ולא יעמיד לחבירו הסחור' שהתחייב עצמו להעמיד לזמן המוגבל שיתן השליש הש"ח לחבירו בלי שום פקפוק בעולם וכשבא הזמן לא תבע חבירו הסחורות ואח"כ בא חבירו שיתן לו השליש הש"ח ופסק שפטור ראובן מאחר שלא תבע חבירו הסחורות באותו זמן עכ"ל. ושם בת' מסיים אמנם לפמ"ש שאם לא תבעו הוה ג"כ מדעתו של אותו שלא תבעו (ע"ל סי' של"ט ס"י) ממילא משמע שחבירו מחויב לקבל הסחור' אף לאחר זמן המוגבל ע"ש:
יא סָעִיף ז או שמחל לו פטור משבועתו. עיין בת' נו"ב חיו"ד סי' ס"ז:
יב סָעִיף ז דכל שפטור מדין הפרעון עבה"ט מ"ש ולכן פסק שם במי שנתערב כו' ואין דבריו מוכרחים כו' ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת מ"מ סי' א' ס"ד ע"א וע' בשו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ג סי' י"ז:
יג סָעִיף ח צריך להוליכו אחריו. בגש"ע דהגר"ע ז"ל נ"ב מהרי"ק ואפי' בלא שבוע' היה הדין כן לפי הנלע"ד פשוט עכ"ל:
יד סָעִיף ט החדש הראשון. עבה"ט שכ' עבט"ז במי שקבע זמן פרעון בחנוכה כו' וע' בת' שבו"י ח"ב סי' קע"ב מ"ש בזה. ועיין בספר חוקי משפט שכ' ומכאן סמכו המנהג בירידים שאין מגבין שט"ח שזמן פרעון ביריד והיריד נמשך אף כמה שבועות אלא בסוף וע' בספר מאמר קדישין מזה. ועיין בת' צ"צ סי' ק"כ לשמעון שלוה מראובן מנה לשלם לו מיד בבואו ליריד פלוני ונתחייב ליתן קנס י' זהובים לצדק' אם יעבור ונשבע ע"ז וכבואם שמה ותבע ראובן מעותיו השיב כי הוא צריך תתלה לפרוק סחורתו ולהניח במקום המשתמר וכב' או ג' שעות אח"כ תבע שנית והשיב כי עדיין טרוד הוא בסילוק פועליו ונתינת מכס וכיוצא עד כי סמוך לערב נתן לו מעותיו ונסתפקו אם שמעון חייב לתת הקנס לצדק' כיון שעבר ולא נתן לו מיד ושמעון מתנצל ואומר שכ"ז שהי' מתעסק בענין ביאתו דהיינו פריקות הסחורה וסילוק פועלים כו' לא מקרי ביאתו ביאה והוי כאילו הי' עדיין על הדרך והרי אחר כל המעשים האלה דנשלמה ביאתו אז מיד אח"כ נתן לו מעותיו. והשיב דהתנצלות שמעון לאו מלתא היא דביאה מיקרי מיד כשבא אע"פ שצריך עדיין לכמה עסקים השייכים לביאתו וראיה מקדושין ל"ז ע"ב כו' ומכ"ש הכא שאמר לשלם מיד בבואו אמנם מ"מ נראה דאין שמעון חייב ליתן הקנס כיון שפרע באותו היום שבאשמה דכל אותו יום מקרי מיד וראי' מתוספתא דמייתי הר"ש פ"ט דטהרות משנה ד' ובפי' הרע"ב שם כו' ע"ש ולע"ד צ"ע דהכא מסתמא לא דיבר שמעון בלה"ק רק אמר בל"א באלד אפשר דל' באלד הוי כאומר תיכף ועיין בפ"ת לאה"ע סי' כ"ח סקט"ו:
טו סָעִיף י מבזבז נכסיו. עיין בה"ט עד ונהי דכבר הסכימו כו' מ"מ אין לך בו אלא חידושו כו' ומה"ט פסק בת' שבות יעקב ח"ג סי' קנ"ח דאם לוה על ידי ערב והמלוה טוען שמ"מ לא הלויתי אלא לדעת שניהם ועכשיו שהלוה מבזבז לא ניחא לי להלוות על סמך הערב לבד אין שומעין לו ואין לכפותו לשלם תוך זמנו ע"ש:
טז סָעִיף יד מהני אם הלוה מודה בכך. ע' בת' חוט השני סימן ל"ז שכתב דאם אין הלוה מודה בכך המלוה נאמן בשבועה במגו דפדית המשכון ע"ש:
יז סָעִיף יז יש מי שאומר דלא הוי אסמכתא. עבה"ט ועי' בספר מקור חיים הלכות פסח סי' תמ"א סק"א שכתב נסתפקתי בתנאי זה שהתנה הלוה ואמר מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני אם כשהגיע הזמן הוזל המשכון ואינו שוה אף החצי מדמי חובו אם המלוה יכול לתבוע חובו מהלוה ולכופו לפורעו או שנא' שהוחלט המשכון בע"כ של המלוה ואין המלוה יכול לכופו ולגבות חובו ממנו כלל ונר' לע"ד שהמלוה יכול לכוף ללוה כשהגיע הזמן ולתבוע חובו דתנאי שהתנה הלוה לא היה רק חוב וקנס על הלוה כדי שיפרע ולא לבטל ההלואה מכל וכל כו' עש"ב ועיין בת' בגדי ישע סי' ה' שחולק עליו ודחה ראייתיו ומסיק דהמלוה אינו יכול לכופו לפרוע חובו אלא הוחלט המשכון בע"כ להמלוה ע"ש היטב. ועיין בת' שבו"י ח"ב סי' קכ"ד אודות ראובן שהשכין אצל שמעון יאמר לו אם לא תפדנו עד זמן פלוני יהא שלך מעכשיו בענין שאין בו אסמכתא כבסי' ע"ג סי"ז וכשהגיע זמן לא היה המלוה בעיר כי נסע למרחוק וכשראה ראובן שאין שמעון פה נסע גם הוא למרחוק ועתה כבוא ראובן ושמעון לביתם בקש ראובן לפדות המשכון ושמעון טוען שכבר עבר הזמן וקנה המשכון אף שלא היה בעיר היה לו להשליש מעותיו בב"ד. והשיב דהדין עם ראובן כיון שלא היה המלוה בביתו לזמנו לא חל עליו חיוב הזמן כלל כמבואר לעיל סעיף ח' כו' אכן אם הניח המלוה משכונו בביתו אצל אשתו ובניו שיוכל הלוה לפדות משכונו אם הודיע לו אזי החיוב מוטל עליו לפדות בזמנו ואם לאו נחלט לו משכונו ע"ש:
יח סָעִיף יט ביד חבירו חפץ. עבה"ט מ"ש והגאון ח"צ השיג על הש"ך כו' וכן השיג הגאון מו"ה עוזר ז"ל בהגה שבבה"ט לעיל סי' מ"ז ועמ"ש בזה לקמן סי' רצ"ב ס"ז ס"ק ג':
א סָעִיף א במקום כו'. תוספתא רפ"י דב"מ המלוה את חבירו סתם אין פחות משלשים יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מכן או יותר על כן משנין ממנהג המדינה:
ב סָעִיף א (ליקוט) שא"י לתובעו קודם. ר"ל דוקא לענין זה כמ"ש ס"ס ע"ח. סמ"ע וש"ך (ע"כ):
ג סָעִיף א בין כו'. מכות שם:
ד סָעִיף א בין במשכון בין כו'. שבח קמ"ח א' שואל אדם כו' ומיירי בין במשכון בין בלא משכון דקתני סיפא ואם אינו מאמינו כו' ואמר בגמ' שם מ"ש השאילני כו' וערש"י שם ד"ה הלויני כו':
ה סָעִיף א אבל שאלה כו'. עבה"ג עוד הוכיח הרא"ש שם ממ"ש בשמחות המשאיל חלוק לחבירו לילך לבית האבל אינו רשאי לתבעו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה מ' הלא"ה יכול לתובעו מיד ועסי' שמ"א ס"א וס"ב:
ו סָעִיף א מיהו כו'. ב"ק ק"ג א' וזוזי בכדי כו' וכאן לא שייך מ"ש שם קמ"ל וא"ל להכי כו': (ליקוט) מיהו אם כו'. עש"ך וכ"כ ט"ז ע"ש (ע"כ):
ז סָעִיף ב המלוה כו'. עבה"ג וכמ"ש ג"כ בכתובות ק"י א' ע"ש:
ח סָעִיף ב (ליקוט) וקבע לו כו'. עש"ך שכ' אף לאחר הלואה ועתוס' דב"מ ס"ז ב' ד"ה והלכתא. ונראה כו' ואפ"ה קאמר פשיטא כו'. דלא כרש"י שם ד"ה ואמר לא כו' וכ"ז שהזמן לא על ל' יום (ע"כ):
ט סָעִיף ב בין במלוה ע"פ בין כו' בין כו'. מכות שם מתיב ר"כ אומדין כו' א"ר הב"ע במלוה על המשכון ובמוסר כו' וכ"ש מלוה ע"פ כמ"ש במכות שם סבור מינה כו':
י סָעִיף ב בין שמת לוה. ב"ב ה' ב' והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי כו': (ליקוט) בין שמת לוה. כמ"ש בשאלה כתובות ל"ד ב"ק קי"ב (ע"כ):
יא סָעִיף ב אם יורשיו. עמ"ש ס"י:
יב סָעִיף ב טען המלוה כו'. כדין כפירת ממון וכמ"ש במתני' דמכות שם אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו כו' ועסמ"ע סק"ט:
יג סָעִיף ג זה אומר כו'. בד"א כו'. כנ"ל ועט"ז וש"ך סק"י:
יד סָעִיף ד (ליקוט) בד"א כו' היסת. כ"כ הרמב"ם רק שלא כ' רק אשטר וטור כ' גם במשכון וכ' סתם ישבע ונדחק בבד"ה דהיינו היסת אבל ליתא דבמשכון ודאי נשבע בנק"ח אבל בשטר כיון שאינו טוען פרעתי א"צ רק היסת. ש"ך. אפשר דס"ל להטור כיון שאינו טוען טענה לבטל השטר ג"כ צריך לישבע ועסי' פ"ב סי"א (ע"כ):
טו סָעִיף ה ראובן נשבע כו'. כמ"ש בכתובות פ"ו א' א"ל ר"כ לר"פ כו' ואמרי' בשבועות בכמה מקומות ובנדרים ט"ז א' שאין נשבעין כו':
טז סָעִיף ה ומכין כתובות שם כנ"ל:
יז סָעִיף ה ואם כו'. שבועות כ"ט א' שבועה שאוכל ככר כו' ובירו' שם והביא הרא"ש שם כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב כו' וה"ה כאן לא ימכור:
יח סָעִיף ה ומכין. גם זו היא שבועת שוא שחייבין כו' אלא שבזה"ז אין מלקות דליתא אלא בסמוכים ועש"ך סקט"ז:
יט סָעִיף ה ואם מתוך. דאז אין שבועה ?השניה לבטלה כמ"ש שם כז ב' שאם נשאל על הראשונה כו' ועבי"ד סי' רלח סי"ז שנסתפק הרשב"א בזה וכן מ' דל"ד לשם כמ"ש בגמ' שם חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא כו' ואף בכה"ג ס"ד שם דליתה לשבועה ואינה חיילא כמ"ש שם הכי השתא וכאן אמרו שם כ"ט ב' הרי יצאה שבועה כו':
כ סָעִיף ו הנשבע כו'. ר"ל ועבר הזמן ועסמ"ע וכ"כ בתשו' הרא"ש שם וכמ"ש בב"ב ה' ב' לענין הפירעון וכ' שם ול"ד לנשבע שיאכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דאינו מחוייב עוד לאכלו משום דשם עיקר השבועה על הזמן משא"כ כאן דעיקר השבועה על כריעת הממון והזמן אינה אלא לזרז למהר לפרוע ועמ"ש בס"ז ובתשו' להרמב"ן סי' רנ"ו חולק ע"ז ומדמי לנשבע שיאכל ככר זו היום כנ"ל:
כא סָעִיף ז הנשבע כו' חייב. דכוונתו היה שיהיה פרוע בזה"ז והולכין אחר הכוונה כמ"ש בקדושין ס"ב תנא לא נתכוונה זו כו' וכמש"ל בס"ס ס"א ואף בנשבע כמ"ש בב"ק פ"א וכן מי שנדר כו' ומעשה באשה כו':
כב סָעִיף ז צריך. דשוה כסף ככסף כמ"ש שם ח' א' ובשאר מקומות. ואע"ג דאין פורעין בשבת כמ"ש בשבת קמט מ"מ אינה אלא מדרבנן משום ממצא חפצך ובכה"ג שרי דחפצי שמים הוא וכמ"ש שם בפט"ו ובפכ"ג ק"נ א' ולא גרע ממשדכין התינוקת כו'. והשבועה חיילא עליו כיון שאינה אלא מדרבנן כמ"ש בנזיר ד' א' וע"ש בתוס' ד"ה מאי לכ"נ לר"ת כו' ובשבועות כ"ד א' בשלמא לר"ל משכחת כו' ואע"ג דאסור מדרבנן וע"ש בתוס' כ"ג ב' ד"ה דמוקי. ועוד דמצי לאוקמי כו':
כג סָעִיף ז וישומו אותו ויתננו כו'. דמשכון לא חשיב פירעון כמ"ש בשבת קמ"ח א' ואם אינו מאמינו ופרעון אסור כנ"ל ועסמ"ע וכן בקדושין ח' ב' מנה אין כאן כו' פריטי אין כאן ואע"ג דמתקדשת וניקנית בש"פ כמ"ש שם במתני' ריש קדושין וכן נקנית כמ"ש שם ח' א':
כד סָעִיף ז מי שנשבע כו'. דשביעית אפקעתא דמלכא היא והוי כאלו מחל לו וכמ"ש בנדרים ס"ג ב' וחכ"א אף זה כו' ואף בזה"ז כמ"ש בגיטין ל"ו ב' רבא אמר הפקר ב"ד הפקר וערש"י שם ד"ה רבא כו':
כה סָעִיף ח הנשבע כו' פטור עד. כיון דלא תבע ליה ה"ל כמאן דאמר ליהוי לי בידך כמ"ש בב"ק ק"ד א' מתני' דכיון דידע כו' הוי גביה פקדון כו' ויצא ידי פרעון ודוקא גבי גוזל ונשבע הצריכוהו להוליך אחריו משום כפרה וכן אין יכול ליתן לאשתו ובניו שהרי אינו נפטר בזה מאחריותו כמ"ש בספ"ק דגיטין וכן לעשות ב"ד דנתינה שלא בפניו לכ"ע לא הוי מחילה כמ"ש בגיטין ע"ה א' ועסמ"ע:
כו סָעִיף ח אבל צריך. שמא יבא ויתבענו. רשב"א ושם:
כז סָעִיף ח וה"מ כו' אבל. דהולכין אחר דעתו כנ"ל בס"ז וכמ"ש בנדרים נ"ה ב' רי"א הכל לפי כו' ושם בגמ' תניא כיצד אר"י כו' ושם ס"ג ב' רי"א קונם יין כו' קונם בשר כו'. היה מסרב בו כו' היה מסרב בו כו' שלא נתכוון זה כו':
כח סָעִיף ח וי"א. דדוקא בהוכחה גדולה אמרי' שאין דעתו כך בשבועה אבל בכה"ג כמ"ש בנדרים כ"ה ב' היה לבוש כו' דדוקא בטעינה מותר אבל בלבישה אסור בכל מיני לבישה ואע"ג שאינו מיצר לו כמו הראשון וכן בהיה טעון כו' א"א שאין אסור לטעון אלא משא כבר וע' בריב"ש סי' קצ"ה וכ"ש בנשבע לחבירו כמ"ש שם ובי"ד סי' רי"ח ס"א בהג"ה:
כט סָעִיף ח מי שנשבע. דהולכין אחר כוונתו כנ"ל ועש"ך ס"ק כ"ח:
ל סָעִיף ח מי שנשבע לשלם כו'. עש"ך וסמ"ע בס"ז בהג"ה וכן חילקו בירושלמי בדברים המותרים ואחרים נהגו בהן אסור שאסור משום לא יחל דברו כמ"ש בנדרים פ"ב ב' וחילק בירושלמי בין דברים שיודע שמותר ונוהג איסור ובין שנהג מפני שהוא סבור שהוא אסור והביאו הרא"ש בפ"ד דפסחים:
לא סָעִיף ט הנשבע לפרוע כו'. כמ"ש בנדרים ס"ב כי איצטריכא לחדש כו' ע"ש:
לב סָעִיף י מי שיש כו' וכן הדין כו' וה"ה כו'. דעושין תקנה למלוה שלא יפסיד כמ"ש בכתובות פ"ח א' ור"א אפי' בע"ח שלא יהא כו': (ליקוט) מי כו'. ערא"ש פ"ק דב"ק ס"ה בשם הגאון והרי"ף וע"ש בפ"ק דב"מ סכ"ז מ"ש בשם הרי"ף ומקשין כו' וכ' ר' אלפס כו' ותקנה כו' (ע"כ):
לג סָעִיף י ואם הנתבע כו' אבל אם. דדוקא במקום פסידא אבל בלא"ה לא כמ"ש בסוף ב"ב קע"ד א' ההוא דיינא כו' נכסוהי דב"נ ערבין ליה כו' וכמש"ל בסי' קכ"ט ס"י ואם אין הלוה כו' או אם הוא גברא כו' ושם סי"א אפי' יש ללוה כו':
לד סָעִיף י אלא ילך כו'. כמ"ש בב"ק מ"ו ב' דכאיב ליה כו':
לה סָעִיף י צריכין להודיע. כמ"ש בב"ב שם כנ"ל ובסי' קכ"ט שם ועמ"ש שם ושם:
לו סָעִיף י מי שהיה. מהא דכתובות שם כנ"ל:
לז סָעִיף יא הקונה כו'. ור"ל ודייש אמצרי שאז א"י לחזור:
לח סָעִיף יא שומעין לו. מטעם הנ"ל וכנ"ל:
לט סָעִיף יב לאחר כו' או כו'. כנ"ל בס"א וס"ב וכ"כ רש"י בשבועות מ"ג ב' ד"ה אבוד:
מ סָעִיף יב יכול למוכרה ע"פ ב"ד. יתב' בסט"ו:
מא סָעִיף יב ואם הלוה כו'. כמ"ש בסוף ב"ב ההוא דיינא דאחתיה כו' נכסוהי דב"ב ערבין ליה וה"ה במשכון שאינן אלא ערבות ולא לחלוטין כמ"ש רש"י בד"ה הנ"ל ודייק רש"י מדקאמר אבד קתא כו' אבל לא נאבד לא ועוד הוכיח בסה"ת שמ"ט ס"ה מדאמרי' בסוף האומנין הלוהו על המשכן ש"ש מ' דבאונסין חייב הלוה לפרוע ואם איתא ה"ל כאפותיקי מפורש דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים כדאמרי' בגטין מ"א א' ועבסה"ת שם:
מב סָעִיף יב ואם אינו. עסמ"ע וש"ך. וכמ"ש בסוף המקבל ל"צ למיקם עלה בדינא כו':
מג סָעִיף יג ואם המשכון כו'. כמ"ש באבידה בפ"ב דב"מ ובפקדון בפ"ג שם:
מד סָעִיף יד יש מי שאומר. כמ"ש בפ' המקבל קי"ל א' רשבג"א כו' ומל' יום ואילך מוכרו בב"ד ואע"ג דלית הלכתא כוותיה ה"מ בדברים שמצוה להחזיר אבל בא"צ להחזיר אף ת"ק מודה לו וכ"כ בסה"ת שם והפוסקים אלא שכ' דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו כיון ששהה ל' יום בסתם או כו' כמ"ש בסי"ב והרא"ש ס"ל דאין חילוק:
מה סָעִיף יד וא"צ כו' ואפי'. דל' יום הוא משום זמן ב"ד כמ"ש שם קי"ח א' והוא כדי שיטרח בזוזי כמ"ש בב"ק קי"ב ב' תלתין קמאי כו':
מו סָעִיף יד וי"א כו'. וכ"כ בסה"ת שם משום דינא דמלכותא שהם דנין ע"פ המנהג ודינא דמלכותא דינא אף בהלואות שבין אדם לחבירו כמ"ש בפ"ק דגטין:
מז סָעִיף יד מי שנתן. דלא יהא כח הדיוט חמור כו' כמ"ש בגטין נ"ב א' ובפ"ק דקדושין כ"ט ולמ"ד:
מח סָעִיף טו לא ימכרנו. כמ"ש בפ' המקבל שם מוכרו בב"ד ומיירי מתני' אפי' במשכנו שלא ע"פ ב"ד כמ"ש בפ"ק דערוכין והרי השבת העבוט דרחמנא כו' וכמ"ש תוס' שם ובפ' המקבל שם ד"ה מחזיר ע"ש וכ"ש משכנו בשעת הלואתו דשלא בשעת הלואתו קני ליה למשכון מדר' יצחק משא"כ בשעת הלואתו כמ"ש שם ובשבועות ושם ס"ט א' מאן פלג לך כ"ש בשאינו שלו וכן שם ל"א ול"ב:
מט סָעִיף טו ר"ל ב"ד כו'. כמ"ש שם:
נ סָעִיף טו וישומו. דלהכי נקראין ב"ד שבקיאין בשומא וכמ"ש תוס' בכתובות צ"ח א' ד"ה דאמרי:
נא סָעִיף טו ומשיאין לו עצה כו' כמ"ש תוס' שם ד"ה מוכרת ועוד אומר רבי דהך שבועה כו' ואע"ג שאינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כנ"ל:
נב סָעִיף טו ואם מכרו כו'. עש"ך ואמרי' נמי בכתובות שם אלמנה ששמה כו' מאן שם ליך כי האי כו':
נג סָעִיף טו ואם הוא. עבהג':
נד סָעִיף טו ואם אין עדים כו'. דהוא נשבע ונפטר כדין כל הנשבעין ואינו כגזלן לפסול משבועה כמ"ש בב"מ ה' ב' ועתוס' שם ד"ה בלא כו':
נה סָעִיף טו ואם אינו יודע כו'. עש"ך:
נו סָעִיף טו וה"ה אם. כנ"ל דכל הנשבעין כו':
נז סָעִיף טז המוכר כו'. כמ"ש בכתובות שם ועתוס' שם בד"ה דאמרי לה כו'. ובב"מ ל"ח א' ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן כו':
נח סָעִיף טז ואם מוכרו. והוכיח הריב"ש ממ"ש בכתובות שם מאן שם ליך כי האי כו' מ' דאם שמו ב"ד מומחין לה ולו ש"ד וע"ש תוס' בד"ה הנ"ל. ותימא לרבי כו' ושמא התם בירושלמי כו' וכמ"ש הריב"ש דכן איירי ההיא דהמפקיד בב"ד הדיוטות וכ' שכ"כ המפרשים וע"ש:
נט סָעִיף יז המלוה כו'. כמ"ש בב"מ ק"ד ב' וערש"י שם ד"ה לא גזים כו' וכן נלמד ממש"ל ואם התנה עמו כו' וכ"ש כאן שאמר בהדיא המותר ועבטור:
ס סָעִיף יז ואם התנה כו' ואם א"ל כו'. שם ס"ו א' הדר אר"נ אפי' כו' אב"א דא"ל כו' ועבתוס' שם:
סא סָעִיף יז ושאם הלוה טוען. כנ"ל בסט"ו:
סב סָעִיף יז מי שיש כו'. דשליחות א"צ קנין ועבכתובות צ"ח צ"ט ובספ"ט דפסחים א"ל צא ושחוט כו' א"ל אם אחרתי כו' וכן בקדושין וגירושין ותרומה ומעילה ושאר מקומות וסוף ב"מ א"ל השואל שלח ביד כו' ואף גילוי דעת מהני כמ"ש בקדושין נ"ב ב' ואף בקדושין היה מהני כלך אצל יפות אי לאו דאמרי' משום כיסופא כו':
סג סָעִיף יז אבל כ"ז כו'. כמ"ש בתרומות בטל אם עד שלא תרם בטל כו' וכמ"ש בקדושין נ"ט ע"ש:
סד סָעִיף יז וכן אם כו'. כמ"ש בב"מ קי"ח א' ה"מ היכא כו':
סה סָעִיף יח אמר המלוה כו'. כמ"ש בכתובות צ"ח א' אלמנה שמכרה שוה במאתים מנה כו' ואע"פ ששמו ב"ד כנ"ל וכן בשליח כמ"ש בגמ' שם מ"ש שוה כו' כאן שנה רבי כו':
סו סָעִיף יח וההוצאות שהוציא כו' אבל שכר כו'. כמ"ש בב"מ צ"ג ב' דהדר שקיל כו' אבל טרחו לא אף בש"ח:
סז סָעִיף יט הבא כו' משום כו'. כמ"ש בפ"ק דקדושין ט"ז א' אמר רבא זאת אומרת כו' והרב כו' ודקדקו בתוס' דפ"ק דסנה' דמחילה א"צ קנין אבל בדבר שגוף הוא שלו לא מהני כנ"ל ועתוס' שם ד"ה והרב כו':
סח סָעִיף כ הבא לפדות כו'. עבה"ג וכמ"ש בקדושין מ"ט נ' וערש"י שם מ"ה ב' ד"ה ודלמא ארצויי כו' ודוקא משום שזכין לאדם שלא בפניו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.