א רְאוּבֵן שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן הוֹצִיא שְׁטָר שֶׁרְאוּבֵן מָכַר לוֹ שָׂדֵהוּ אַחַר שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שְׁטָרוֹ, וְאוֹמֵר: אִלּוּ חַיָּב הָיִיתִי לְךָ הָיָה לְךָ לִפָּרַע מִמֶּנִי וְלֹא לִמְכֹּר לִי שָׂדְךָ, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁמִּי שֶׁקּוֹנֶה שָׂדֶה נוֹתֵן מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר, טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לִכְתֹּב שְׁטַר הַמְּכִירָה אַחַר שֶׁקִּבֵּל הַמָּעוֹת, וְנֶאֱמָן הַלּוֶֹה לוֹמַר: פָּרַעְתִּי וְשׁוֹבָר הָיָה לִי וְאָבַד. וַאֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת. וְאִם אוֹמֵר: מְזֻיָּף הוּא, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן, כֵּיוָן שֶׁהוּא מְקֻיָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא נֶאֱמָן. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן שְׁטָרוֹ, אֵין טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שְׁטָר וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִים מָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, אֵין טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה, שֶׁזֶּה יֹאמַר: לֹא מָכַרְתִּי לְךָ הַשָּׂדֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי מִמַּה לִגְבּוֹת חוֹבִי.
ב אִם הַלּוֶֹה מָכַר קַרְקַע לַמַּלְוֶה אַחַר שֶׁהִגִּיעַ זְמַן פְּרִיעַת שְׁטָרוֹ, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִים שְׁטָר, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: אִלּוּ חַיָּב הָיִיתִי לְךָ הָיָה לְךָ לִטְרֹף הַשָּׂדֶה כְּשֶׁמְּכַרְתִּיו לְךָ. הַגָּה: אֲבָל אִם מָכַר לוֹ מִטַּלְטְלִין, לֹא יָכוֹל לוֹמַר: אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לָמָּה לֹא תָבַעְתָּ מִמֶּנִּי בְּחוֹבְךָ, דְּזֶה יוּכַל לוֹמַר: אִלּוּ תָּבַעְתִּי יָרֵאתִי שֶׁלֹּא תִמְכֹּר לִי כְּלָל. (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סֵפֶר מִשְׁפָּטִים).
ג רְאוּבֵן הוֹצִיא שְׁטָר עַל שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן עַל רְאוּבֵן מְאֻחָר לִשְׁטָרוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, וְהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן שֶׁל רְאוּבֵן קֹדֶם שֶׁלָּוָה מִשִּׁמְעוֹן, יָכוֹל שִׁמְעוֹן לוֹמַר לִרְאוּבֵן: אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ לֹא הָיָה לְךָ לִלְוֹת מִמֶּנִי, אֶלָּא הָיָה לְךָ לִפָּרַע מֵחוֹבְךָ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַשְּׁטָר בָּרוּר; אֲבָל אִם יֵשׁ טַעֲנָה עַל הַשְּׁטָר, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשַׁשׁ אַסְמַכְתָּא אוֹ כַּדּוֹמֶה, יוּכַל לוֹמַר: הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִי לִגְבּוֹת בִּשְׁטָרִי מִכֹּחַ אַסְמַכְתָּא, עַל כֵּן הֻצְרַכְתִּי לִלְוֹת, כִּי לֹא הָיָה לִי פְּנַאי לָדוּן לִנְגֹּשׂ אוֹתְךָ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ע"ב סִימָן ב'). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּלָא שְׁנָא בְּאַתְרָא דְיָהֲבֵי זוּזֵי וַהֲדַר כָּתְבֵי שְׁטָרָא, וְלָא שְׁנָא בְּאַתְרָא דְכָתְבֵי שְׁטָרָא וַהֲדַר יָהֲבֵי זוּזֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאַתְרָא דְיָהֲבֵי זוּזֵי וַהֲדַר כָּתְבֵי שְׁטָרָא. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לִרְאוּבֵן זִבּוּרִית וּלְשִׁמְעוֹן עִדִּית, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לָוִיתִי מִמְּךָ כְּדֵי שֶׁאֶגְבֶּה מִמְּךָ עִדִּית וְאַגְבֶּה אוֹתְךָ הַזִּבּוּרִית. וְאִם הוּא בְּאַתְרָא דְכָתְבֵי שְׁטָרָא וַהֲדַר יָהֲבֵי זוּזֵי, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לִפָּרַע מֵחוֹבְךָ, אֶלָּא כָּל אֶחָד גּוֹבֶה חוֹבוֹ. וּמִיהוּ, אִם יֵשׁ לִשְׁנֵיהֶם עִדִּית אוֹ בֵּינוֹנִית אוֹ זִבּוּרִית, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְאֶחָד עִדִּית אוֹ בֵּינוֹנִית וְלַשֵּׁנִי זִבּוּרִית, עוֹמֵד כָּל אֶחָד בְּשֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם יֵשׁ לָזֶה בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית וְלָזֶה זִבּוּרִית, עוֹמֵד כָּל אֶחָד בְּשֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ לָזֶה עִדִּית וּבֵינוֹנִית, וְלָזֶה זִבּוּרִית, זֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה. וְאִם זְמַן הַשְּׁטָר שֶׁמּוֹצִיא שִׁמְעוֹן עַל רְאוּבֵן הָיָה קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר שֶׁל רְאוּבֵן, אָז בְּכָל עִנְיָן יַעֲמֹד כָּל אֶחָד בְּשֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין יָכוֹל לוֹמַר: הָיָה לְךָ לִפָּרַע מֵחוֹבְךָ, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה בְּיוֹם אַחֲרוֹן, כְּגוֹן שֶׁרְאוּבֵן הִלְוָה לְשִׁמְעוֹן בִּשְׁטָר לְחָמֵשׁ שָׁנִים, וּבַיּוֹם שֶׁנִּשְׁלְמוּ הַה' שָׁנִים בָּא רְאוּבֵן וְלָוָה מִשִּׁמְעוֹן לְעֶשֶׂר שָׁנִים, אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לוֹמַר לִרְאוּבֵן: אִלּוּ חַיָּב הָיִיתִי לְךָ לָמָּה שִׁעְבַּדְתָּ עַצְמְךָ בִּשְׁבִיל יוֹם אֶחָד, וְגוֹבֶה זֶה שֶׁלּוֹ לְסוֹף חָמֵשׁ שָׁנִים וְזֶה שֶׁלּוֹ לְסוֹף י' שָׁנִים. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁתּוֹבֵעַ מִשִּׁמְעוֹן לְשַׁלֵּם לוֹ, וְהֵשִׁיב לוֹ שִׁמְעוֹן: הֲלֹא אַתָּה פָּרַעְתָּ לִי זֶה הַשָּׁבוּעַ, וְלָמָּה לֹא עִכַּבְתָּ בְּחוֹבְךָ, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר: הֶאֱמַנְתִּיךָ, נֶאֱמָן, בְּמִגּוֹ דְיוּכַל לוֹמַר: לֹא פְרַעְתִּיךָ, אוֹ: עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי אָז שֶׁתִּפְרָעֵנִי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק דַּיָּנֵי גְזֵרוֹת). אִשָּׁה שֶׁהִקְדִּישָׁה נְכָסֶיהָ וְצִוְּתָה שֶׁיָּדוּרוּ בְּנוֹתֶיהָ בַּבָּתִּים וְיִתְּנוּ שְׂכִירוּת, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאָה בַּת אַחַת שְׁטַר מַתָּנָה מֻקְדָּם לִשְׁטַר מַתָּנָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וּשְׁאָר הַיּוֹרְשִׁים אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיָה שְׁטָרֵךְ אֱמֶת לָמָּה נָתַתְּ שְׂכִירוּת, אִם הַבַּת נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא עַל הַשְּׂכִירוּת, הַדִּין עִמָּהּ; וְאִם לָאו, הַדִּין עִם הַיּוֹרְשִׁין (תְּשׁוּבוֹת הָרֹא"שׁ כְּלָל ע' סִימָן ב).
ד אִם מֵת אֶחָד מֵהֶם וְהִנִּיחַ יְתוֹמִים קְטַנִּים, כָּל אֶחָד עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם כְּלוּם; שֶׁאִם יִגְבּוּ מִזֶּה, אֲפִלּוּ מָעוֹת, חוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתָם מֵהֶם, אַחַר תַּקָּנַת הַגְּאוֹנִים שֶׁגּוֹבִים מִטַּלְטְלֵי דְיַתְמֵי.
ה אֲפִלּוּ הַיְתוֹמִים קְטַנִּים, אֵין אוֹמְרִים שֶׁהֵם יִגְבּוּ מִיָּד וְלֹא יִגְבֶּה מֵהֶם עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ, כֵּיוָן שֶׁתָּפַס בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם.
ו שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ בְּמָנֶה, וְהָיָה בְּעִנְיָן שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁיַּעֲמֹד כָּל אֶחָד בְּשֶׁלּוֹ, וּמָכַר אֶחָד מֵהֶם חוֹבוֹ לְאַחֵר, הַלּוֹקֵחַ גּוֹבֶה מֵהַלּוֶֹה, וְחוֹזֵר הַלּוֶֹה וְגוֹבֶה מֵהַמּוֹכֵר מִבְּנֵי חָרֵי. וְאִם אֵין לַמּוֹכֵר נְכָסִים, אִם גָּבָה הַלּוֹקֵחַ קַרְקַע מִזֶּה, חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי הוּא מְשֻׁעְבָּד לוֹ לְחוֹבוֹ; וְאִם גָּבָה מִמֶּנּוּ מִטַּלְטְלִין, אִם שִׁעְבֵּד לוֹ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי שֶׁקָּנָה וְשֶׁיִּקְנֶה, חוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתָם מִמֶּנּוּ; וְאִם לָאו, אֵינוֹ טוֹרֵף מִמֶּנּוּ כְּלוּם.
ז רְאוּבֵן נִתְחַיֵּב לְשִׁמְעוֹן ק"ק, וְשִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן מָנֶה; וְשִׁמְעוֹן עָמַד כְּבָר בַּדִּין עִם רְאוּבֵן עַל הַמָּנֶה, וְנִתְחַיֵּב בְּבֵית דִּין, וְאָמַר שִׁמְעוֹן: אַתָּה חַיָּב לִי ק"ק, תְּחַסֵר מֵהֶם הַמָּנֶה כְּנֶגֶד מָנֶה זֶה, הֵשִׁיב רְאוּבֵן: אֲנִי לֹא עָמַדְתִּי עִמְּךָ בַּדִּין עַל הק"ק, וְכִמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי רְאָיוֹת שֶׁאֲנִי פָּטוּר מֵהֶם, אִם שְׁטָרוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן מְקֻיָּם, הַדִּין עִמּוֹ.
א סָעִיף א ושמעון הוצי' שטר כו'. דוקא כשמוצי' שטר או מברר בעדים הא לאו הכי נאמן ראובן במגו דלא מכרתי לך ולא קבלתי ממך מעות כדלקמן סעיף ג' בהג"ה והוא מהמרדכי והגהת אשר"י פרק שני דייני גזירות וכן מוכח במרדכי פרק האשה שנפלו בדברי ראבי"ה שהביא שם שכתב וז"ל כל היכא דיהבי זוזי והדר שקלי אפי' רבנן מודו כו' ואם נפשך לומר הני מילי כשיש שטר או עדים שהחזיר לו את שלו ושמכר לו השדה אבל כי ליכא עדים יהא נאמן לומר עדיין חייב לי במגו הכא ליכא מגו דהוי מגו במקום סהדי שהרי הודה כשרצו לגזור חרם כו' ע"כ וע"ש:
ב סָעִיף א אחר שהגיע זמן פרעון של שטרו. וכתב ב"י סי' ע"ה מחודש ב' בשם תשובת רשב"א שמעון שהוצי' שטר על ראובן שחייב לו מנה וטען ראובן שהוא פרוע והראיה שלא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה במה שלא כתבו במזכרת המס דשמא שכחו ע"כ ומביאו ד"מ שם וכן בסמ"ע לעיל סי' פ"ב ס"ק מ"ז ואע"ג דלעיל סי' פ"א סכ"ח אינו יכול לטעון שכחתי כשנשבע שאני הכא שנשבע על כלל אמרינן שכח מהשאין כן התם שנשבע על דבר מיוחד ועוד יש לחלק בין שכח דבר גדול לדבר קטן כדאית' בתשובת הרא"ש שהבי' הטור סי' צ"ט סעיף ו' ע"ש:
ג סָעִיף א ואפי' שיש בו נאמנות. כתב הסמ"ע ואפי' האמינו כבי תרי נראה דלא מהני נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש לעיל ר"ס ע"א עכ"ל ואף שכתבתי לעיל ס"ק א' דהיכ' דאית לי' מגו נאמן הכא לא שייך מגו דאי הוה אמר לא מכרתי לך הי' מכחיש עידי שטר המכיר' ולא הי' נאמן דאע"ג דהימני' כבי תרי היינו אלו היו עדים שפרעו והי מכחישם אבל להכחיש עדי' שיעידו על ד"א בזה לא הימני' וק"ל:
ד סָעִיף א וי"א שהוא נאמן. ולי נרא' דליכ' מאן דפליג בהא דחליצה לפסול שטר מקוים בטענת מזוייף משום הוכחה מה שאנו רואין בעין שאינו כן ומ"ש רש"י והר"ן והלה מוציא שטר מכירה ואומר שטרך מזוייף או פרוע שאלו הייתי חייב לך היה לך לגבות חובך כו' ר"ל שטרך איני יודע מה טיבו שבודאי איני חייב לך ושטרך מזוייף או פרוע הוא שאלו הייתי חייב לך כו' אבל אם טוען רק מזוייף לחוד פשיטא דאינו נאמן כיון שהוא מקוים ובעיר שושן כתב להי"א דנאמן לומר מזויף במגו דפרעתי וגם זה אינו נכון דכיון דהוא מקויים ה"ל כמגו במקום עדים ובספר גידולי תרומה שער ל"ד ריש ח"ג כתב דלרש"י לאו במקויים עסקינן דלא משמע ליה דבשטר שנתקיים בחותמיו תיהני טענה חלושה דמכר לו השדה לבטלו אלא בשאינו מקוים דדינא דשבקינא ליה בידו דהמלוה שאם ימצא אח"כ לקיימו יגבה בו אבל הכא דטוען הלוה ודאי מזוייף או פרוע הוא ושצריך לקרעו דמוכחא מילתא ממה שמכר לו השדה דאלו היה חייב לו ה"ל ליפרע את שלו ואהניא הך טענה למקרעי' כיון דאינו מקוים עכ"ל. וגם זה לא נהירא דהיכן נזכר זה בדברי רש"י שמבקש לקרוע השטר ועוד דנראה דרש"י מודה דאף במקויים יכול לטעון פרוע. וגם הדין שכתב שצריך לקרוע השטר כשטוען מזוייף אינו אמת דכיון שזה עומד ורוצה לקיים השטר שבקינן ליה בידיה וכשיקיימנו אח"כ יתברר שטענת הלוה לא היה כלום אלא העיקר בכוונת רש"י והר"ן כמ"ש ודו"ק:
ה סָעִיף א ואם עדיין לא הגיע זמן פרעון שטרו ובסעיף ג' יתבאר אפי' היה ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא היה יכול לכופו לפרוע לי אז ביומו כ"כ הסמ"ע ואף שיש לחלק דהתם טעמא הוא כדאמרי' בש"ס דעביד אינש דיזיף ליומא אבל מאן לימא לן שמוכר אדם שדה ליומא מ"מ נראה עיקר כהסמ"ע ודו"ק ועיין מ"ש לקמן ס"ק י"ז:
ו סָעִיף ב אפי' במקום כו'. כ"כ הטור ויגעתי למצוא מקור לדין זה ולא מצאתי וגם הוא תמוה מאד בעיני שהיאך יאמר היה לך לטרוף כו' שהרי היה יכול לסלקו במעות וא"כ יכול המלוה לומר אלו הייתי נוגשך היית מסלקני במעות כי אולי יש לך מעות או היית מוכר השדה לאחר והיית משלם לי ולא היית מוכר לי כלל לכך הוצרכתי לפייסך שתמכור לי והייתי מוכרח ליתן לך המעות מתחל' כיון שהוא מקום שנותנים המעות ואח"כ כותבים השטר ושאלתי לכמה חכמים ואמרו שהשכל נותן כן שהמלו' יוכל לטעון כן ואין לפסול שטרא מעלי' בסבר' זו דהיה לך לטרוף השדה כו'. וראי' לדברי מתשובת ריצב"א שבתשובת מיימוני לספר משפטים סי' ל"ד על התובע מחבירו שחייב לו והלה אומר פרעתי וקנית ממני מעיל ולא רציתי להקיף לך כ"א ע"י ערב ואלו הייתי חייב לך ה' ללו' תנהו לי ברובי אפי' יש עדים במכר לו ולא א"ל תנהו לי בחובי אין כחו נגרע בכך ולא דמי לההיא דפ"ב דכתובות דמצי למימר לכ"ע היכי דיהבי זוזי והדר כתבי אלו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה דהתם למה לו למכור שדהו כיון שקבל המעות שהוא חייב לו אבל כאן אם אמר תנהו לי בחובי הי' ירא שלא ימכור לו כלום עכ"ל ומביאו ב"י בקצר' במחודש א' ואף על פי שמדברי הרב בהג"ה נראה דס"ל דתשובת מיי' איירי דוקא במטלטלים ומטעם שהיה מבריחם אין נ"ל כן דא"כ הל"ל היה ירא שיבריחם ומדכתב היה ירא שלא ימכור לו כלום משמע דר"ל אפי' לא יבריחם לא ירצה למכור לו כלים וה"ט שייך נמי בקרקע וכמ"ש: וראיתי בב"ח שכתב ג"כ על דברי הטור אבל במטלטלים לא מצי טעין לוה הכי כי יאמר לו מלוה חששתי שתבריח המטלטלים וכ"כ בתשו' מיי' ומביאו ב"י ונ"ל ראי' ברור' לזה מהא דתנן בפרק בתרא דכתובות עשאה סימן לאחר איבד את זכותו וקאמר עלה אביי לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד זכותו דאמר אי לא עבדי הכי לא הוי מזבין לה ניהלי עכ"ל ומ"ש לחלק בין קרקע למטלטלים כבר כתבתי דאין נ"ל כן גם מ"ש ונ"ל ראיה ברורה לזה כו' דבריו תמוהין דהא התם גבי עשאה סי' לאחר בקרקע מיירי וא"כ לפי דבריו שהוא ראיה ברורה מביא ראי' לסתור את דבריו ובאמת יש לדחות ראיה זו ע"ש וק"ל מיהו לענין דינא נראה עיקר כמו שכתבתי ודו"ק. מיהו במקום שכותבים השטר ואח"כ נותנים המעות הדין אמת כמ"ש הטור והמחבר דיכול הלוה לומר אלו הייתי חייב לך איבעי לך לעכובי זוזא בפרעון חובך שהרי כבר היה שטר מכירה בידך:
ז סָעִיף ג ראובן כו'. לפי שהטור והמחבר נמשכו בדינים אלו אחרי דברי בעה"ת והרמב"ן ודברי הרמב"ן הם בחדושיו ובספר המלחמות ואין דבריהם נראין לפע"ד על פי סוגית הש"ס לכן מוכרח אני להאריך ולהציע לפניך סוגי' הש"ס גם לברר שהרבה גדולי הפוסקים חולקים עליהם ולבאר הדברים על נכון. תנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י ע"א) המוציא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול הוא שיאמר אלו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה הי' פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו ש"ס. שפיר קאמר אדמון באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה כי פליגי באתרא דכתב שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה לממסר מודעי ורבנן סברי חברי חברי א"ל וחברא דחברך חברא א"ל מתני' שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה גובה שט"ח וזה גובה שט"ח. ש"ס אתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי מטרת' למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכ"ע עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית הפוכי מטרת' הוא כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית רב נחמן סבר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זיבורית וגבי' ליה לבינוני' דהוי גבי' עידית ואתי ההוא ושקיל זיבורית ורב ששת אמר הפוכי מטרת' למה לי קסבר בשל כל אדם הן שמין סוף סוף כי אתא ההוא בינונית דנפשי' קשקיל ולרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זבורית בריש' ליתי בעל בינונית וליגבי זבורית וליגבי ניהליה דקדים תבעי' סוף סוף כי אתי למגבי' בהדי הדדי קאתו אלא לא צריכ' דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית לי' לחד זבורית מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל כל אדם הן שמין תנן וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה תרגמה רב נחמן אליב' דרב ששת כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש היכי דמי אילימ' ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני הא לא מטי זמניה אלא ראשון לחמש ושני לעשר היכי דמי אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זמניה מ"ט דאדמון לא צריכ' דאת' בההוא יומא דמשלם חמש מר סבר עביד איניש דיזיף ליומא ומר סבר לא עביד איניש דיזיף ליומא רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן דיתמי מיגבי גבי אגבוי לא מגבינן מנייהו כו' עד כאן סוגית הש"ס. וז"ל הבעל המאור עביד איניש דיזיף ליומ' ולמחר גבי האי דמט' זמני' ולכי מטי עשר שנין גבי נמי אידך ועשר שנין לאו דוק' דהוא הדין נמי בכי האי גוונא בזה לחמש וזה לחמש ושנויין אליב' דרב ששת אבל אליב' דרב נחמן אע"פ שהגיע זמן פרעון הראשון קודם הלואת האחרון לא הפסיד המלוה הראשון לפי שיוכל לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית והרי זה זריז ונשכר עד כאן לשונו. פירוש דפשיט' דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן כו' ואיצטריך לשנויי לא צריכ' כו' עביד אינש דיזיף ליומ'. והיינו דוק' לרב ששת אבל לרב נחמן אינו מוכרח דבלאו הכי לא קשה מידי ולא אצטריך להאי שנוי' דל"ל דהא דפריך היכי דמי אי דמטא זמניה כו' מגופ' דמתניתין פריך דא"כ הוה לי' להש"ס לקבוע האי קושי' לעיל מיניה מיד אחר המשנה ועוד מדקאמר היכי דמי אילימ' ראשון לעשר ושני לחמש כו' אלא ראשון לחמש ושני לעשר היכי דמי אי דמט' זימני' כו' משמע להדי' דדוק' אליב' דרב ששת דמוקמינן לה שלוה זה לעשר וזה לחמש פריך היכי דמי אי דמט' זימני' כו' ועוד מדקא' בתר הכי רמי בר חמא אמר הכי ביתמי עסקינן כו' משמע דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זימני' כו' לא פריך אלא לרב ששת דאל"כ הל"ל מעיקר' רמי בר חמא אמר כו' ובתר הכי היכי דמי אי דמט' זמני' כו' (ואין לו' דהא דפריך אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן פריך בין לרב נחמן בין לרב ששת והא דלא פריך היכי דמי לרב נחמן משום דלרב נחמן מיירי מתני' בלא מטה זמניה ולא קשי' לדידי' מ"ט דאדמון אבל לרב ששת פריך מ"ט דאדמון הא ודאי לית' וכמ"ש בחדושי כתובות שלי דאי אפשר כלל לומר כן) אלא ודאי הא דפריך אי דמט' זימני' מ"ט דרבנן פריך דוק' לרב ששת אבל לרב נחמן ניח' וא"כ צריך לפרש מ"ט ניחא לרב נחמן לכך כתב הבעל המאור אבל אליב' דרב נחמן כו' לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגב' ממך בינונית ואגבה אותך זבורית כו': וראיתי בס' גי"ת ריש שער ל"ד דף קמ"ו ע"א שהי' תופס בפשיטות דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זמניה פריך בין לרב ששת בין לרב נחמן והאריך בזה והקשה על הרמב"ם למה לא כתב דהיינו דוק' ביומ' דמשלם זמני' ע"ש ולא דק כלל ולא הרגיש בכל מ"ש דפשיט' דמוכח בש"ס דלא פריך אלא לרב ששת וכמ"ש וזה פשוט בין לבעל המאור ובין להרמב"ן וכמו שאבי' לשונו מיד אח"כ וכן הוא בדברי הריטב"א שהבאתי לקמן וכן הוא בחידושי מהרש"א והוא פשוט ול"ק מידי על הרמב"ם ודבריו נכונים וברורים וכמו שכתבתי לקמן. וז"ל הרמב"ן בספר המלחמות ושנויין אליב' דרב ששת אבל אליב' דרב נחמן כו'. לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית. אמר הכותב זאת הטענה כמה היא חלושה שהרי אף על פי שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו ואם לוה כדי להגבותו זבורית אין דרכן של בני אדם ללות כדי למכור נכסיהן לא זבורית ולא בינונית דאי לא תימא הכי מכר לו השדה באתר' דיהבא זוזי והדר כתבי שטרא היאך יכול לו' הי' לך לפרוע את שלך לימא לי' רצוני למכור לך אותו שדה זבורית שהי' לי כשאפרע ממך במעות או בבינונית בשיש לו כולן ולא למשכנו עליו נתכוין ועוד שאף מאיש אחר הי' לו ללוה להגבותו זבורית שלו כיון שאין לו עידי'. ועוד דלרב ששת נמי יכול לו' מתחלה כשלויתי ממך לכך היתה כונתי שאגבה בינונית ואמכור אותם בדמים מרובים קודם זמן פרעון הלואתך ואח"כ אגבה אותך זבורית שלי ולמה יפסיד ועוד דאי הכי לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית לשני עדית ואית ליה להראשון זבורית דאמר ליה לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית מעתה שהרי הגיע זמני ואגבה אותך זבורית שלי לכשיגיע זמנך והרי זה זריז ונשכר וגובה עכשיו עידית ומגבהו לאחר זמן זבורית ולימא דטעמ' דאדמון משום דכיון דמהשת' יכול לגבותו עידית מעולם לא לוה כדי להגבותו זבורית שאין אדם עשוי ללות כדי למכור את שלו ומסתייה לאדמון בהאי טעמא ולמה לי' לרב נחמן לתרוצי בשלוה זה לעשרה וזה לחמשה דליכ' רווחא אלא משום אקדומי פרעונא אלא ש"מ שאין טענה זו כלום ושנוין אליב' דרב ששת הוא ודאי דלרב נחמן סיפא דמתני' כרישא דאוקימנ' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ובין הגיע זמן ובין לא הגיע זמן יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו ומ"מזה גובה וזה גובה הואיל ולשם הלואה קיבל דומיא דמכר לו השדה שמכירתו קיימת אע"פ שאותה מכיר' היתה כדי למשכנו עלה הואיל ולא מסר מודעא ואם תאמר א"כ לרב ששת נמי לוקמא בדמטא זמניה ובאתר' דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי בשלוה זה לעשר וזה לחמש א"כ מאי קמ"ל היינו רישא אבל לרב נחמן קמ"ל בשלו הן שמין ולפיכך השמיט רבינו הגדול (הוא הרי"ף) ז"ל הך אוקמת' דרב ששת וכתבה למתניתין סתמא דמתוקמ' כי ריש' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ואי באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ומטא זימני' כולי עלמ' לא פליגי דיכול לומר היה לך לפרוע את שלך וכיון שכתבה לההוא מילת' בריש' תו לא אצטרך למכתב בסיפא אבל לוה מני' ביומו דמשלם זימני' צריך תלמוד לפי שלא כתבו רבינו הגדול ז"ל משום דאליב' דרב ששת אתמר עד כאן לשון הרמב"ן. ואחריו נמשכו הר"ן והבעה"ת שער ל"ד והטור והמחבר: (הגה ומ"ש הר"ן שם וכמ"ש בעה"מ קאי אלעיל ור"ל דלא מצי אמר לכך נתכוין וכמ"ש הבעל המאור כו' ולא כב"י שהבין דקאי אלמט' שכ' על דברי הטור כ"כ הר"ן בשם בעה"מ כו' ולא דק דאדרב' דעת בעה"מ הוא להיפך וע"ש ע"כ הגה): ולפי ע"ד דברי בעל המאור מוכרחים ועיקר ודברי הרמב"ם אינם נראין לפע"ד ובתחלה אשיב דהא גם הרמב"ן מוכרח להודות דהא דפריך היכי דמי אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דוק' לרב ששת פריך הכי אבל לרב נחמן ניחא ליה וכמו שהוכחתי למעל' וכמו שכתב הרמב"ן גופיה בסוף דבריו ושנויין אליב' דרב ששת הוא ודאי כו' וא"כ מה שפירש הרמב"ן בזה דהא פריך לרב ששת ולא לרב נחמן היינו משום דלר"נ סיפ' דמתני' כריש' דאוקימנ' באתר' דכתבי שטרא כו' אבל לרב נחמן קמשמע לן בשלו הן שמין כו' לא נהיר' מכמה טעמים חדא דהיאך אפשר דכול' מתניתין דסיפ' לא אצטריך אלא כדי לאשמועי' דבשלו הן שמין דהא לא תלי' כלל בפלוגת' דאדמון ורבנן ומה ענין בשלו הן שמין לפלוגתייהו דאדמון ורבנן ועוד דלא הוה ליה למיתני פלוגת' דאדמון ורבנן כלל בסיפ' אלא הוה לי' לאשמועי' האי דינ' דבשלו הן שמין לחוד ועוד דעיקר החידוש שהוא בשלו הן שמין לא ביאר התנ' בשלמ' אי עיקר מילת' דמתניתין היא לאשמועי' רבות' בפלוגת' דאדמון ורבנן ניחא הא דלא ביאר התנ' דבשלו הן שמין דלא עסיק בהכי ודין זה פשוט לו בלאו הכי אבל אי נימ' דעיקר מילתי' דתנא משום הכי הוא תיקשי דהוה ליה לפרושי בהדי' דבשלו הן שמין ולא לכתוב דין זה ברמז בלישנ' דזה גובה וזה גובה: ועוד דלדברי הרמב"ן הא דפריך אי דמטא זמניה מאי טעמ' דרבנן היינו משום דיהבי זוזי איבעי' ליה לעכובי זוזי ופשט' דמלת' לא משמע הכי אלא משמע דפריך דאף שלא קבל המעות הי' לו לתובעו כיון דמטא זמני' וכן פירש"י להדי' וז"ל מאי טעמ' דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והי' לו לתובעו ולא ללות דעבד לוה לאיש מלוה עכ"ל וכן הוא להדי' דעת הרמ"ה שהבי' הטור וכמו שכתבתי לקמן ועוד אוכיח כן לקמן בראיות וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דאמאי לא פריך הכי אף לרב נחמן דאפי' תימ' דמיירי מתני' באתר' דכתבי והדר יהבי מ"מ מאי טעמ' דרבנן הי' לו לתובעו כיון דמט' זמניה וא"כ בעל כרחך צריך לפרש כמו שכתב הבעל המאור דלרב נחמן לא קשיא לפי שיכול לו' לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית כו'. ופשט' דסוגיא מוכח' הכי דלפי דברי הרמב"ן חסר פלפול ארוך מן הש"ס דלרב נחמן מיירי מתני' באתרא דכתב. ברישא ואתא לאשמועי' בשלו הן שמין אבל לרב ששת מאי קמשמע לן אלא ודאי מיירי באתר' דיהבי וקשיא מאי טעמא דרבנן וכל זה אינו במשמעות הסוגיא כלל אלא ודאי העיקר כהבעל המאור. וכן ראיתי בהריטב"א פרק שני דייני גזרות שכתב וז"ל ואי דמט' זמניה כו' מאי טעמא דרבנן דבשלמא לרב נחמן כיון דסבירא ליה זה גובה וזה גובה טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו שיגבה ממנו בינונית והוא לא יתן לו אלא זבורית שלו כו': ומעתה כיון שהוכחתי שדברי בעל המאור הם פשוטים ומוכרחים בסוגיא מעתה כל מה שהקשה עליו הרמב"ן לא על הבעל המאור תלונה זו אלא על הש"ס עצמו אכן נלפע"ד ליישב כל מה שהקשה הרמב"ן בטוב טעם ודעת ועתה אשיב על דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. מ"ש הרמב"ן זאת הטענה כמה היא חלושה כו' הלא זאת הטענה מוכרחת בש"ס וכמ"ש ואיך נאמר שהיא חלושה. ומ"ש שהרי אע"פ שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו כו' לאו מילתא הוא לפע"ד דאנן הכי קאמרי' דלא תימא דזה יפסיד שטרו משום שלוה ממנו ואלו הי' חייב לו הי' לו ליפרע ממנו ואהא קאמרינן דלכך לא נפרע ממנו משום דעד השתא שעבודא אית לי' עלה דבינונית דיליה ואלו הי' נפרע ממנו לא הי' יכול לגבות ממנו כלום ולכך לא רצה להפרע ממנו כדי שיהיה שעבודו על בינונית קיים והוא יגבה ממנו זבורית בעד הלואתו דהשתא לית ליה פסיד' דסוף סוף מעותיו הן אצלו בידו אלא שנתן לו שטר אחר כנגדו וזה עשה בשביל שיהיה שעבודו על בינונית קיים והוא יגבהו זבורית ובזה נדח' ג"כ מ"ש דאי לא תימ' הכי מכר לו את השדה באתר' דיהבי זוזי כו' לימא ליה רצוני למכור לך אותו שדה זבורית כו' והא לאו קושיא היא דא"כ מי שיש לו שטר על חבירו וכי לעולם לא יתבע אותו כדי שיהי' שעבודו קיים על בינונית אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא כשיש לו כנגדו מעותיו בידו וכמו שכתבתי הא לאו הכי פשיטא שיש לתובעו חובו ואין מניחים מעות ביד לוה בשביל שיהא שעבודו על בינונית קיים והתם נמי במכר לו השדה הי' לו להפרע ממנו דליכא למימר שהניח מעותיו בידו כדי שיהי' שעבודו קיים על הבינונית דכי לעולם לא יוצי' חובו ויניח מעותיו אצלו ובהא ליכ' למימר דסוף סוף מעותיו הם אצלו בידו כנגדו שהרי בעד המעות נתן לו את שדהו ויש לזה שדה כנגד המעות משא"כ בלוה ממנו דס"ס יש בידו מעות שהלוה אלא דנייר' בעלמ' מסר ליה דהיינו שט"ח על המעות ובהא שפיר אמרי' דלא רצה להפרע ממנו כדי שיהי' שעבודו קיים על הבינונית ומסר ליה שטר חוב דהוא נייר בעלמ' כדי שיגבהו אח"כ זבורית שלו. ואלו דברים ברורים הם לפי עניות דעתי: ומה שכתב ועוד שאף מאיש אחר היה לו ללות כו' אין זה קושי' דמה לי איש אחר ומה לי הוא ועוד דזה מצוי להלוות לו יותר מאיש אחר לפי שעשה לו טובה והלוהו יעשה לו טובה ג"כ וילוהו כמו כן ועוד דמאיש אחר כשיתבע האיש אחר חובו יצטרך ליתן לו זבורית שלו בעל כרחו או לשלם לו אבל כשלוה מזה אם ירצה יחזיר לו שטרו ויצא זה כנגד זה. תדע דהא גם להרמב"ן תיקשי לרב נחמן אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דאע"ג דמיירי באתרא דכתבי והדר יהבי ה"ל ללות כן מאיש אחר ולמה לוה מזה אלא ודאי צ"ל כמ"ש הרמב"ן גופיה בסוף דבריו דלרב נחמן סיפא דמתניתין כריש' כו' יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו באותה הלואה שלויתי ממנו כו' וא"כ ה"ה הכא יכול לו' לכך לויתי מזה ולא מאחר כדי שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו כלומר שאם הייתי לוה מאחר הייתי מוכרח לשלם לו או ליתן לו זבורית שלי בעל כרחי לכך לויתי מזה כדי שיהי' הברירה בידי שאם ארצה אמשכנו בחובי ואתן לו שטר חוב שיש לי עליו ויצא זה בזה וכמ"ש אלא שאין טענה זו לבדה מספקת דמ"מ ה"ל לתבעו ולהוצי' חובו ולא להיות עבד לוה לאיש מלוה כלל וכמו שפירש"י וכ"ש באתרא דיהבי והדר כתבי דה"ל לעכובי זוזי בפרעון חובו ולא ללות כלל להיות עבד לוה לאיש מלוה בחנם אם לא מטעם דרב נחמן דזה גובה וזה גובה הלכך לא רצה להפרע ממנו כדי שיהי' שעבודו הראשון עדיין קיים על הבינונית והוא יגבהו זבורית שלו ומה שלא לוה מאיש אחר הוא כדי שיכול למשכנו בעד חובו כשירצה וכמ"ש וגם זה ברור: ומ"ש ועוד דלרב ששת נמי יכול לומר מתחלה כשלויתי ממך לכך היתה כוונתי שאגבה בינונית ואמכור אותו כו' וכן מ"ש ועוד דאי הכי לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית ליה לשני עידית כו' כל זה לא קשיא מידי לפע"ד דאנן הכי קאמרינן שזה לא רצה להפרע כדי שיהיה שעבודו הראשון על הבינונית קיים כבראשונה ואף שצריך למעות הוא לוה ממנו ואינו רוצה לבטל שעבודו שאם יזדמן שיפרעו ביחד מזה ירויח בזה שנשאר שעבודו קיים שיגבה בינונית ויתן לו זבורי' אבל דניחוש לרמאי שיעש' כן שיגבה בינונית מיד בעל כרחו של זה וימכור אותם או שיגבה עידית מיד בעל כרחו של זה והוא לא יוכל לגבות ממנו עד לאחר זמן הא ודאי ליתא דאטו בשופטני עסקינן שהוא ילך עמו ברמאות והוא לא ירגיש ברמאות שלו וילוהו לעשר שנים ונמצא שזה יוכל לנגשו מיד ולהוציא ממנו שדותיו בעל כרחו והוא לא יוכל לגבות ממנו עד לאחר זמן אלא ודאי השטר הראשון הוא פרוע אבל לרב נחמן ניחא דליכ' כאן שום רמאות כלל דכמו שהי' מתחלה שעבודו על הבינונית כן הוא שעבודו עתה ואינו עושה בהלוא' זו שום רמאות שאינו רוצה לכלות את שעבודו הראשון ומכניס את עצמו בשעבוד כדי שאם יזדמן שיהי' לו בשעת הפרעון זבורית ולחברו יהיה בינונית ירויח בזה ולוה הראשון נמי ניחא ליה בהכי דהא אפשר שיהיה ג"כ להפך שיהיה לו בשעת הפרעון רק זבורית וללוה השני יהיה בינונית וירויח הוא בזה וגם זה ברור ודוק: ומ"ש ושנויין אליבא דרב ששת כו' אבל לרב נחמן קמשמע לן בשלוהן שמין כו' כבר סתרתי דברים אלו בכמה סתירות: ומ"ש ולפיכך השמיט רבינו הגדול ז"ל הך אוקמת' דרב ששת כו' זה לא נהירא לפענ"ד דדעת הרי"ף כדעת בעל המאור מכמה טעמים חדא זה דוחק דסמך על מה שכתב ברישא ועוד דלא נהיר' לומר דהמשנה אשמועי' בשלו הן שמין וכמו שכתבתי לעיל ובפרט שמביא הרי"ף מיד אח"כ פלוגתא דבשלו הן שמין ואיך נאמר שהרי"ף סובר שכל המשנה מיותרת ואינה אלא לאשמועי' דבשלו הן שמין ועוד דא"כ לא הו"ל להרי"ף להביא המשנה השניה כלל שהרי היא מיותרת לגמרי דמלבד הדוחק של הרמב"ן דהתנא אשמוע' בשלו הן שמין קשה על הרי"ף דבשלמא על התנא גופא יש לומר דאשמועי' הך דרב נחמן בשלו הן שמין אבל הרי"ף שכ' להדי' דקיי"ל כרב נחמן דבשלו הן שמין א"כ למה הביא המשנה כלל ועוד דא"כ הו"ל להרי"ף מ"מ להביא הך דינא דביומא דמשלם זמניה דעביד אינש דיזיף ליומא דנהי דאליב' דרב ששת אתמר מ"מ לא חזינן דפליג רב נחמן בדינא בהא ארב ששת אלא ודאי דעת הרי"ף כבעל המאור וא"כ המשנה השני' מיירי אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי דמצי אמר לויתי ממך בשביל זה גובה וזה גובה ולכך לא כתב הך דינא דביומא דמשלם זמניה דהך דינא לא שייך כלל אליב' דרב נחמן דדוק' אליב' דרב ששת דבמטא זמניה בכל ענין הפסיד שטרו משום דאמרי' היה לך ליפרע מחובך אצטריך האי דינא דביומא דמשלם זמניה לא הפסיד שטרו לרבנן מטעמ' דיזיף איניש ליומא אבל לרב נחמן דאפי' מטא זמניה לא הפסיד שטרו משום דמצי אמר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה א"כ כ"ש דביומא דמשלם זמניה מצי למימר הכי וגם זה ברור. ומעתה כיון שהוכחתי שדעת הרי"ף כהבעל המאור א"כ גם דעת הרא"ש מוכרח כן שהרי גם הוא כתב כדברי הרי"ף. וכבר בררתי למעלה שהעיקר כדברי בעל המאור וכן הוא דעת הריטב"א ודעת רש"י והבאתי לשונו לעיל שפי' דהא דפריך אי דמטא זמני' מ"ט דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתובעו כו' אלמא דמיירי אפי' בכתבי והדר יהבי דפריך היה לו לתובעו וא"כ תיקשי דלפריך הכי לרב נחמן אלא ודאי כמ"ש הבעל המאור: וכן מוכח דעת הרמ"ה שהביא הטור שכ' ז"ל ל"ש באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ל"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך ולא דמי למוצי' שטר חוב על חבירו ומכר לו השדה דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי שאינו יכול לומר אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע מחובך שיכול לומר חששתי שמא תוציא המעות ולכך מכרתי לך השדה שאוכל למשכנך אבל הכא אפי' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך עכ"ל והוא היש מי שאומר שהביא המחבר וא"כ לדידיה נמי תיקשי הא דפריך אי דמט' זמניה מה טעמ' דרבנן אמאי פריך הכי לרב ששת לפרוך נמי לר"נ דהשתא ליכא למימר כמ"ש הרמב"ן אלא ודאי ס"ל כמ"ש הבעל המאור: מיהו פשיט' דהרמ"ה לא כתב כן אלא בפירוש' דסוגי' דשמעת' לרב ששת אבל לרב נחמן לא נפקא מינה בזה דנהי דאינו יכול לומר שעשיתי כדי למשכנו מכל מקום יכול לומר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה וכמו שכתבתי ואם כן קשה על הטור והמחבר היאך כתבו בשם הרמ"ה דבכל ענין יכול לומר הי' לך ליפרע כו' ועיין מ"ש לקמן ס"ק י': ובאמת נראה כן עיקר ומוכרח בש"ס דאי לאו טעמ' דעשיתי בשביל זה גובה וזה גובה הי' יכול לומר הי' לך ליפרע מחובך וכסברת הרמ"ה ולא כהי"א שהביא הטור והסכים עמהם והוא הרמב"ן וסייעתו דהא במתני' קמיית' קתני טעמא דחכמים שזה הי' פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו דאלמ' דאי לאו שהי' פקח שיכול למשכנו הי' לו ליפרע מחובו וא"כ הכא ליכא האי טעמ' הגם שיש לדחוק ולומר דהא דהוצרך לטעמ' שיכול למשכנו משום דלא תימ' דהי' לו למכור לאיש אחר ולא לזה מ"מ זה דוחק וגם פשט' דמתני' לא משמע הכי ועוד דמדפריך בש"ס בפשיטות ארב ששת אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן משמע דבין יהבי והדר כתבי ובין כתבי והדר יהבי פריך וכמו שפירש"י והיינו כדעת הרמ"ה. וכן מוכח לפע"ד להדי' דעת הרמב"ם כהבעל המאור ולא כהרמב"ן וסייעתו שכתב בסוף פ' כ"ד מה' מלוה וז"ל שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חברו אין האחרון יכול לומר לראשון אלו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני אלא זה גובו חובו וזה גובה חובו הי' זה במאה וזה במאה ויש לזה עידית ולזה עידית או לזה בינונית ולזה בינונית או לזה זבורית ולזה זבורית אין נזקקין להן אלא כל אחד ואחד עומד בשלו הי' לזה עידית ובינונית ולזה זבורית זה גוב' מן הבינונית וזה גוב' מן הזבורית הוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו השד' אם היו במקום שנותן הלוקח המעות ואח"כ כותב לו המוכר את השטר הרי זה שטר חובו של זה בטל שהרי אומר לו אלו הייתי חייב לך הי' לך לפרוע חובך אבל במקום שכותבין ואח"כ נותנין הרי שטר החוב קיים שהרי זה אומר מכרתי לך את השד' כדי שיהי' לך נכסים ידועים שאגב' מהן חוב שלי עכ"ל. ואמת שה' המגיד כתב שם וז"ל שנים שהוציאו כל א' שט"ח על חברו כו' מחלוקת חכמים ואדמון ופסק כחכמים ומ"מ כתבו הרמב"ן והרשב"א שאם המקום שנותנים המעות ואח"כ כותבין השטר והגיע זמן פרעון הראשון קודם מלו' שני' יכול הלה לומר הי' לך ליפרע כשהלוית ממני ואפי' יש לא' עידית ובינונית ולא' זיבורית וזה לא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם נתינת המעות ולפיכך סתמו ז"ל עכ"ל אבל אין דבריו נראין לי דאדרב' מדסתמו ז"ל משמע דבכל גווני מיירי ובפרט הרמב"ם שמיד אח"כ גבי מכר שדהו חילק בכך ולפני זה גבי שטר חוב לא חילק ועוד מדשינה סדר המשנ' דבמשנ' קתני ברישא שטר מכר והדר קתני ש"ח והוא הפך סדר המשנ' ונקט מעיקרא שטר חוב ואח"כ שטר מכר ואם איתא דבשטר חוב נמי מיירי בכתבי והדר יהבי לא ה"ל לשנות הסדר והיינו יכולים לומר שפיר דסמך אמ"ש לפני זה דהיינו דוקא בכתבי והדר יהבי וגם לא ידעתי מנ"ל לה' המגיד הא שלעולם היא דרך בהלוא' לכתוב שטר קודם נתינת המעות אמאי נימא בהלוא' טפי הכי משטר מכר ועוד שהרי לפי שטת הרמב"ן גופי' מוכח דאינו כן דהא לדידי' מתני' מיירי לר"ש ביהבי והדר כתבי והא מתני' סתמא קתני אלמא דבסתמא נמי מוקמי' לה אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי והאיך נאמר שלכך סתמו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם אלא ודאי אין שטת הרמב"ם כשטת הרמב"ן אלא דעתו כדע' בעל המאור ולכך סתם הדברים ושינה סדר המשנה להורות דבשנים שהוציאו שטר חוב אין חילוק בין כתבי והדר יהבי ובין יהבי והדר כתבי לעולם זה גובה חובו וזה גובה חובו וכמ"ש לעיל ולכך כתב אח"כ המשנ' דמכר שדהו ומחלק בין יהבי והדר כתבי וטעם הדברים כתבתי לעיל דבשלמ' בשטר חוב יש לו בידו כמו חובו ולית לי' פסידא אלא ניירא בעלמ' יהיב ושפיר מצינן למימר שאע"פ שקבל ממנו המעות מתחל' לא רצה לבטל שעבודו ולכך לא נפרע ממנו והניח שטרו ונתן לו שטר אחר במקומו אבל במכר שדהו אין בידו כנגדו כמו חובו שהרי בעד המעות שקבל ממנו מסר לו שדהו וא"כ הי' לו ליפרע מחובו אם הוא באתרא דיהבי והדר כתבי כנלפענ"ד דעת הרמב"ם והוא ברור: וראיתי בספר גי' תרומה ריש שער ל"ד דף קמ"ו שהאריך בפלפולים של הבל בעמוד א' וב' וג' ובקושי' בדברי הרמב"ם ושאר פוסקים ואין כדאי להשיב על דבריו כי לא ירד כלל להבין סוגי' הש"ס והאמת בסוגית הש"ס ובדעת הרמב"ם כמו שכתבתי והם דברים ברורים ואמיתים בלי ספק כלל: ונראה דלדעת בעל המאור וסייעתו אפי' אין לשום א' מהן בשעת הלוא' שניה שום קרקע או שנכסיהם שוים לזה בינונית ולזה בינונית לזה זיבורית ולזה זיבורית דינא הכי דלא הפסיד האחרון שטרו דטעמא לאו משום דחזי דאית ליה בינונית עביד הכי אלא משום דכיון דבעל חוב דיניה בבינונית לא רצה לבעל שעבודו ושמא היום או למחר יקנה לוה שלו בינונית והוא יקנה זיבורית וכיון דדינא הוא דזה גובה וזה גובה רצה שיהי' שעבודו הראשון קיים והיינו דקתני במתני' סתמא וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו משמע דבכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו והיינו מטעמא דפרישית וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם ס"פ כ"ד מה' מלו' שהבאתי שכתב סתמא זה גובה חובו וזה גובה חובו ועוד שכ' אלא לזה בינונית ולזה בינונית כו' כל א' עומד בשלו כו' וכן נראה עיקר: העולה מזה דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה בכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו כן מוכח בש"ס וכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורש"י והבעל המאור והרמ"ה והריטב"א ודלא כהטור והמחבר וסייעתם: ועתה אבוא להשיג על דברי הט"ו אחת לאחת.
ח סָעִיף ג מ"ש יכול שמעון לומר לראובן אלו הייתי חייב לך כו'. הא ליתא דאפי' באתרא דיהבי והדר כתבי א"י לומר כן לפי שיכול לומר לא רציתי לבטל שעבודי שיש לי על בינונית שלך ויהיה לך שעבוד על זבורית שלי ואפילו אין לשום אחד מהן קרקע או שיש לשניהם בשוה עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית יכול לומר כיון דדינא הוא דזה גובה וזה גובה הנחתי השטר במקומו כי אולי יזדמן בשעת הגבי' שיהיה לך בינונית ולי זבורית.
ט סָעִיף ג ודוק' שהשטר ברור כו' צל"ע בדין זה לפי שהרא"ש בתשו' לא כתב כן בפשיטות אלא בצירוף טעמים אחרים וז"ל שם בכלל ע"ב סי' ב' לא הבנתי יפה טענה זו אם רוצה לומר כי ההיא דפ' בתרא דכתובות שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' וכן הכא נמי בא שמעון לבטל שט"ח של ראובן מכח שראובן לוה ממנו ולא גבה ממנו שטר חובו דהא קיימ' לן כחכמים ועוד שמא בשעה שלוה ראובן משמעון עדיין לא החזיר לו השליש השטר של שמעון ואף אם כתב לו השטר אחר שנתן לו השליש השטר לא דמיא לההיא דאדמון דשטר אין זה עיקר ממון כל כך ברור לגבות ובנתים הוצרך ראובן למעות ולוה משמעון כי לא הי' לו שהות לנגוש שטר זה עכ"ל הרי שהרא"ש לא פסק כן מטעם זה לחוד וע"כ דינו של הרב צ"ע: מיהו לפי מ"ש לעיל דקי"ל זה גובה וזה גובה בכל ענין לא נ"מ הכא מידי מיהו נ"מ בעלמ' במכר השדה דלעיל סעיף א':
י סָעִיף ג ומ"ש ויש מי שאומר דלא שנא כו'. וכ"כ הטור בשם הרמ"ה תמיה לי על הטור והמחבר דהיאך אפשר שיהי' מי שאמר כך דלא שנא דאם כן בכל ענין בטל שטרו של ראובן והלא משנתינו חכמים אומרי' זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ולא אוקימנ' ביומא דמשלם זמניה אלא לרב ששת אבל לר"נ דקי"ל כוותיה אפי' מטא זמניה גובה ש"ח ואפי' תימ' דלרב נחמן מיירי מתני' בכתבי והדר יהבי וכדעת הרמב"ן א"כ היאך אפשר דלא שנא אלא ודאי פשיט' דהרמ"ה לא כתב כן אלא בפירוש' דסוגי' דשמעת' לרב ששת דפריך אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן וקשי' לי' דלמא טעמייהו משום דכתבי והדר יהבי לכך קאמר דלא שנא דאפילו בכתבי והדר יהבי לא שייך הכא טעמא מפני שיוכל למשכנו וכדלעיל גבי שדה והיינו דוקא לרב ששת אבל לרב נחמן לא נפקא מיניה בזה דנהי דא"י לומר שעשיתי כדי למשכנו מכל מקום לא בטל שטרו דיכול לומר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה וכמ"ש לעיל וליישב דברי הטור דלאו בכל גונא מיירי להרמ"ה הוא דוחק גדול ואין להאריך וגם מדברי המחבר והעיר שושן והסמ"ע ושאר אחרונים משמע דלהי"א (והוא הרמ"ה) בכל ענין שטרו בטל וכפשט דברי הטור וזה תמוה:
יא סָעִיף ג ומ"ש וי"א דה"מ באתר' דיהבי כו'. אמת שכן הוא דעת הרמב"ן ואחריו נמשכו הר"ן ובעה"ת ריש שער ל"ד והטור והמחבר אבל כבר הוכחתי שאין זה נכון אלא אפי' באתר' דיהבי והדר כתבי זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו בכל ענין וכדמוכח בש"ס והוכחתי שכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורש"י והבעל המאור והרמ"ה והריטב"א והוא ברור ועיקר:
יב סָעִיף ג ומ"ש ואפי' אם יש לראובן זבורית ולשמעון עדית כו' כלו' נכסים טובים ממנו והיינו בינונית וכן מ"ש אח"כ כדי שאגבה ממך העדית כו' ר"ל הטוב ממנו והיינו בינונית וקצר במובן וכ"כ הב"ח או ט"ס הוא עדית וצ"ל בינונית ולא כע"ש והסמ"ע ס"ק ח' שדחקו בזה:
יג סָעִיף ג ומ"ש ואם הוא באתר' דכתבי שטר' כו'. כבר כתבתי לעיל דזה אינו אלא אפי' באתרא דיהבי כו' דינא הכי:
יד סָעִיף ג וכן אם יש לזה בינונית וזבורית כו' עומד כ"א בשלו. פי' וכגון שלא הי' לו עדית מעולם אבל אם הי' לו עדית בשע' שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית כדמוקמינן בריש בבא קמא לברייתות דקשיין אהדדי כן כתב הב"ח ונכון הוא וכדלקמן סי' ק"ב סעיף ד' ונרא' דה"ה ברישא שכתב או שיש לא' בינונית ולשני זבורית כו' צריך לפרש כן דאי הי' לו עדית ומכר' צריך ליתן לו בינונית וא"כ טפי ה"ל להב"ח לכתוב זה ברישא:
טו סָעִיף ג ואם זמן כו'. כלומר שזמן הלואת השטר שמוציא שמעון על ראובן הי' קודם שהגיע זמן פרעונו של שטר ראובן כו':
טז סָעִיף ג אז בכל ענין כו'. מ"ש בכל ענין ר"ל בין באתרא דכתבי שטרא ברישא ובין באתרא דיהבי זוזי ברישא אז שטרות שניהם טובים וכל א' עומד בשלו היכא דליכ' רווח' ואם יש לזה עדית ובינונית ולזה זבורית זה גוב' וזה גוב' וכן משמע להדיח בעיר שושן וק"ל ודלא כספר גי' תרומ' דף קמ"ו ע"ד שתמה על הטור והמחבר גם תמה על העיר שושן שכתב בכל ענין גובה על הדרך שאמרנו כו' ולק"מ כי הדבר ברור שכוונת הטור והמחבר כמ"ש ולזה נתכוין הע"ש ותיקן הלשון יותר וק"ל:
יז סָעִיף ג אפי' הי' ביום אחרון כו'. משמע מהט"ו אפי' באתרא דיהבי זוזי ברישא דינא הכי וכן מוכח לשטת הרמב"ן וסייעתו דלעיל ואע"ג שחלקתי עליהם לעיל מ"מ בזה דבריהם אמת דמסתמא לרב ששת מיירי מתני' נמי בכל גווני בין בכתבי והדר יהבי ובין ביהבי והדר כתבי וכדמיירי מתני' נמי לר"נ בכל גווני וא"כ הא דמוקים רב ששת ביומא דמשלם זמניה אף ביהבי והדר כתבי דינא הכי ולא חזינן דפליג רב נחמן בהא ארב ששת. מיהו למה שהעליתי לעיל דאפי' במטא זמני' א"י לומר הי' לך לפרע אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי מטעם שזה יכול לומר עשיתי בשביל זה גוב' וזה גוב' לא נ"מ בהא דאתא ביומא דמשלם זמני' דכיון דבמטא זמני' יכול לומר כן כ"ש ביומא דמשלם זמני' אפי' בלא טעם ששעבדתי עצמי בשביל יום אחד ולכך לא הזכירו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כלל דין דאתא ביומא דמשלם זמני' כנ"ל ברור: מיהו נ"מ בעלמא בדין דמכר לו שדהו דלעיל סעיף א' דהתם לא שייך טעמא דעשיתי בשביל זה גוב' וזה גוב' וכמ"ש לעיל דאז אם מכר לו שדהו ביומא דמשלם זמני' אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי לא הפסיד שטרו וכמ"ש לעיל ס"ק ה' ע"ש:
יח סָעִיף ג ראובן שתובע משמעון. בשטר חוב וכן הוא במרדכי שם ובהגהת אשר"י:
יט סָעִיף ג או עדיין לא הגיע זמני כו' בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ל"ג הקשה דהאיך שייך מגו ניחזי זמן השטר מתי הוא ותירץ דמיירי בשטר שאין בו זמן כמ"ש הטור ריש סי' מ"ג דאפי' שטר שאין בו זמן כשר לגבות מבני חרי ע"כ ולא דק דהכי קאמר מגו דאי בעי אמר מה שפרעתיך הי' קודם זמני וכ"כ בספר גידולי תרומה דף קמ"ז ע"א. ומ"ש כמו שכתוב הטור ר"ס מ"ג לא דק דהתם מיירי בזמן הלוא' והכא מיירי בזמן פרעון:
כ סָעִיף ד אם מת כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קי"ב:
כא סָעִיף ו הלוקח גובה מהלוה כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון ס"ס קס"ו ואין דבריו נכונים בעיני וכמו שהשגתי עליו לעיל סי' ס"ו סעיף ט"ז ס"ק נ"ז ע"ש:
כב סָעִיף ו חוזר וגובה ממנו כו'. כתב הסמ"ע משמע אפי' בלא דאקני ומיירי דוק' במכר המלוה מוקדם השט"ח אבל כשמכר המאוחר השט"ח אינו יכול המוקדם לחזור ולגבות ממנו השדה אם לא שיהיה בשט"ח שלו שעבוד דאקני והב"ח השיג עליו דכיון דמפיק משיעבוד' דר"נ א"צ דאקני וכן נ"ל עיקר כדבריו מהך דפ' כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) דהא דאמרי' התם דרבא סבר ב"ח להבא הוא גובה ואי אקדיש או זבין מלוה קודם שגבה לאו כלום הוא והא דס"ל לרבא דיתומים שגבו קרקע בחובות אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן היינו משום דכי היכי דמשתעבד הלוה לאביהן משועבד לב"ח דאביהן מדר"נ דאל"כ ה"ל כאלו קנו יתמי נכסי ולא משתעבדי לב"ח וא"כ בע"כ דמה שלוה הלוה השני ה"ל כאלו לוה ממלוה ראשון וקרקע שלו [ודוק' קרקע אבל מטלטלים לא וכמ"ש לקמן וכדמוכח בש"ס פ' כל שעה שם ובתוס' שהבאתי לקמן] היתה משועבדת מיד למלוה הראשון משעבוד' דר"ן וא"כ א"צ דאקני דהא ה"נ מפיק מיניה משעבוד' דר"נ שאומר קרקע שלי היתה משועבדת לי לעצמי מחמתך משעבוד' דר' נתן דמה לי אני מה לי אחר וכדאית' בסוגי' שם. תדע דאל"כ תיקשי הא שטר' של הלוקח מטלטלים הוא ואיך יטרוף הב"ח שטר זה אלא ודאי כיון דגבה אח"כ קרקע והיתה קרקע זו משועבדת מדרב נתן ה"ל כאלו לוה הלוה השני ממש מהלוה הראשון ומשתעבד' מיד קרקע זו למלוה הראשון מדר' נתן ואם כן מהאי טעמא גופיה א"צ דאקני ודוק היטב בסוגי' שם ותראה שזה נכון. ועיין מ"ש לקמן סי' קי"א סעיף כ"ב וסעיף כ"ג.
כג סָעִיף ו אם שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי כו'. לשון הע"ש אם שיעבד לו המוכר מטלטלי אגב קרקע כו' וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ב וז"ל דאפי' במכר המוקדם שט"ח דאף אם נאמר גם במטלטלי אג"ק דדאקני ט"ס הוא מ"מ כיון דא"י המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלי אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שעבד לו מטלטלי אג"ק כ"א במטלטלי שכבר באו לידו ולא באלו שלא באו ליד המוקדם עדיין משא"כ כשכתב לו המוקדם להמאוחר גם דאקני כו' עכ"ל ודבריהם תמוהין דמה מועיל מה ששעבד המוכר מטלטלי אג"ק מ"מ המטלטלין שגבה זה הלוקח דין מטלטלי' יש להן אלא פשיט' דמיירי דזה שגובים ממנו המטלטלים שעבד מטלטלין אג"ק דאז דין קרקע יש להן והכי משמע להדי' פשט דברי הטור דבזה שגובים ממנו המטלטלי' עסקי' ושעבוד מטלטלי אג"ק של המוכר אין מעלה ומוריד בזה וכן מוכח להדיא בדברי הר"ן פרק שני דייני גזירות וז"ל ואי אגבי לי' מטלטלי מטלטלין לב"ח לא משתעבדי אא"כ שעבד לו מטלטלי אג"ק דבכה"ג דינן של מטלטלי' כקרקעות כדמוכח בפרק חזקת הבתים בשמעת' דמכר לו פרה וטלית עכ"ל וכן בסוגי' דפרק כל שעה ותוס' שהבאתי לקמן ס"ק כ"ד מוכח דדוק' בשעבד זה שגובים ממנו מטלטלים שלו אג"ק ועוד תימה על הסמ"ע דכיון דפי' דמיירי שהמוכר המוקדם שעבד מטלטלי אג"ק א"כ הא ס"ל להטור דשטרות משתעבדין אג"ק וכמ"ש לעיל סי' ס"ו סעיף י' ס"ק כ"ה ודלא כתשובת רשב"א סי' תתקי"ד וא"כ מלוה של המוכר טורף השטרות אף שלא שעבד הוא מטלטלין שלו למוכר שט"ח שלו דמ"מ השטר דין קרקע יש לו וכן מוכח נמי להדי' לקמן סי' קי"א סעיף כ"ב וע"ש וא"כ למה לי דאקני הא השט"ח של המוקדם נעשה כבר וא"כ המלוה המאוחר טורפו אף בלא דאקני אלא פשוט כדפי' דמיירי ששעבד לוה של המוכר מטלטלי אג"ק ולא שעבד המוכר מטלטלי אג"ק וכ"ז ברור ודוק מיהו אמת הוא דאם שעבד המוכר מטלטלי אג"ק שטורף המלוה שלו השטרות אף שגבה מטלטלי ולא שעבד הוא מטלטלים שלו למוכר שט"ח שלו ובזה אם מכר המלוה המוקדם השט"ח אז טורף המלוה השני אף שאין בשטר שלו שעבוד דאקני שהרי השטר שהוא טורף נעשה כבר וכשמכר המלוה השני השט"ח אין המלוה הראשון טורף אלא כשיש בשטר חוב שלו שעבוד דאקני ודוק:
כד סָעִיף ו שקנה ושיקנה דאם לא כן יכול לומר מטלטלים אלו קניתי אחר כך ולא נשתעבד באג"ק אבל בקרקע מסתמ' ידוע מתי קנה אותה וכה"ג אמרינן לקמן סי' ק"ד סעיף ה' וע"ש: מיהו בקרקע שידוע שקנה אחר כך ולא כתב דאקני אינו חוזר וגובה וכדמוכח בתוספות פרק כל שעה שכתבו שם וז"ל משתעבדים לב"ח דאבוכון מדר' נתן ואם תאמר גבי מטלטלי נמי נימא הכי ונראה לר"י דדוק' גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן לי' כאלו היה בידו (לאו כאלו בידו ממש דאם כן אמאי אינו יכול להקדיש ולמכור לרבא אלא ר"ל כאלו הלוה המלו' הראשון להלוה השני נ"ל ודו"ק) דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדים נמי לב"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרם או משכנם אין גובה מהם עכ"ל וא"כ בקרקע שקנה הלוה השני אחר הלואה כשלא כתב למלוה שלו דאקני היה יכול למכרה ולא היה המלוה שלו יכול לטרפה וה"ל כמטלטלים ולאו בת שעבוד היא ולא עדיף מלוה ראשון ממלוה שני וא"כ ליכא נמי בהא במלוה ראשון משום שעבוד' דר' נתן וכן עיקר ודו"ק:
כה סָעִיף ו ואם לאו אינו טורף ממנו כלום ומשום שעבוד' דר' נתן ליכא כיון דמטלטלי' נינהו ואע"ג דמב"ח עצמו מפיק משועבד' דר' נתן אפילו מטלטלין וכדמוכח בכמה דוכתי הכא כיון דבא לטרוף לא אמרינן הכי וכמו שכתב לעיל ס"ק כ"ד בשם התוספות לענין מטלטלי דיתמי לדינא דש"ס וה"ה לדידן לענין טריפה דכיון שאלו מכרם ואינו טורף אותם לא מפיק מיניה מדרבי נתן מן הלוקח ודו"ק:
כו סָעִיף ז הדין עמו. שלא יפרע לו ואח"כ יחזור אחריו ובכי הא מסתבר' שנזקקין לנתבע תחלה עכ"ל רשב"א וע"ל סי' כ"ד:
א סָעִיף א אחר שהגיע זמן שטרו. פי' זמן פרעון של שטרו:
ב סָעִיף א ואפי' שיש בו נאמנו' בפריש' כתבתי דדומ' זה למי שהוציא שטר שיש בו נאמנו' על חבירו וחבירו מביא עדים שנתן לו מעות בפניהן דאמרינן איתרע שטר שיש בו נאמנות ואינו גובה בו ה"נ אנן סהדי שפרע לו כבר ואפי' האמינו כבי תרי נראה דל"מ נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש לעיל ר"ס ע"א:
ג סָעִיף א אין טענתו טענה. דל"ש לומר דהי' לך לפרוע שלך דעדיין לא הגיע זמנו ובסעי' ג' יתבאר דאפילו הי' ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא הי' יכול לכופו לפרוע לו אז ביומו:
ד סָעִיף א לא מכרתי לך השדה אלא כו'. כן הוא נמי לשון הטור ובפרישה כתבתי הא דלא אמר טעמא משום דיכול לומר למעות הייתי צריך כו' דיכולין לו' הי' לך למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לזה עליך פתחון פה ע"י מכירה זו ועמ"ש עוד שם מזה:
ה סָעִיף א אלא כדי שיהי' לי כו'. ולא מצי שמעון לו' לראובן הי' לך למסור מודעא דמ"ה אתה מוכר לי כי יכול ראובן לומר יראתי פן יודעו לך הדברים משום דחברי' חברא אית ליה וסמכתי נפשי אשט"ח שבידי משא"כ בעלמא דאין להתובע על מה לסמוך כ"כ אטענתו מש"ה אמרינן מדלא מסר מודעא ש"מ דגמיר והקנה ליה ועפ"ר:
ו סָעִיף ב אפי' במקום שנותנין מעות כו' ז"ל הטור ל"מ באתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי דמצי א"ל איבעי לך לעכובי זוזי בפרעון חובך אלא אפי' היכא דיהבי זוזי כו' הוי לך לגבות כדי שלא יקח המעות ויוציא אותם ולא יהי' לך ממה לפרוע חובך:
ז סָעִיף ב יראתי שלא תמכור לי פי' אלא תבריחם או תקדם ותמכרם לאחר ושוב אינו יכול להוציאם מידו בדין משא"כ בקרקע שבמקומה עומדת. ואף אם יקדים וימכרנה יכול לטורפה מידו בשט"ח המוקדם:
ח סָעִיף ג ול"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי. בפרישה כתבתי ב' טעמים בזה האחד משום דאם לא נתן לו שטרו כדי ללות ממנו אלא היה תובעו לפרוע היה מכחש בפניו לאמר אין לי מעות א"כ ג"כ לא ילוה מיראה שיתפס בהמעות בפרעון חובו והשני משום דלא ניחא ליה לאינש להיות עבד ליה לאיש מלוה והיינו כשמשעבד נפשו בשט"ח נגד שמעון ומ"ה אמרינן דהיה לך לתובעו ולהביא עידי השטר לפני הב"ד לראיה שיש לו מעות ולא להיות עבד לוה לאיש מלוה משא"כ כשמכר לו מלוה הראשון שדה דאין להמלוה גריעית' מזה והרי הלוה שקונה ממנו השדה משועבד לו בדמי הלוואתו הוא וכל אשר לו ע"ש עוד:
ט סָעִיף ג כדי שאגבה ממך העידית כו'. עפ"ר שם כתבתי ביאורו דאף שאחר זה בסמוך כתבו הטור והמחבר דאם יש לזה עידית ולזה זיבורית דכל א' עומד בשלו שם איירי משעת הגבייה עתה בב"ד כשכבר הגיע זמן של שניהן לגבות זה מזה דבזה איירי וכמו שהתחיל בדין זה וכתב ז"ל ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון הוציא השטר על ראובן ומטעם דאפוכי מטרתא למה לן וכמ"ש בסמוך אבל כאן איירי משעת הלואת המלוה להלוה ולהשיב לו דלהכי לוה ממנו כדי להוציא מידו העידית כי דעתו הי' לתובעו מיד כשיגיע זמן שטרו וכשלא יהיה לו מעות יגבה הב"ד משמעון לראובן העידית אלא שנתגלגל הדבר ולא היה יכול לתובעו עד היום שכבר הגיע הזמן פרעונו של שטר שמעון וק"ל וזה ברור. ולא כע"ש שכתב שטענה זו ביד ראובן טעות היא אלא שלרווחא דמלת' כתבו זה דאף לפי טעותיה דראובן אין לו טענה משום דאמרינן ליה אפי' לא לוית ממנו היית יכול לגבות העידית שלו כו' וכמ"ש בסמוך כו' עכ"ל וחלילה לנו לומר כן שהטור והמחבר ש"ע אחריו שכ"כ יסתמו ויכתבו דבריהם לפי הטעות של ראובן לא יכתבי האמת בצדו ואף שרב נחמן ס"ל כן לפי האמת מ"מ לא קי"ל כוותיה בזה וה"ל לו' ואינו יכול לו' טעיתי וסברתי כדי שאגבה כו':
י סָעִיף ג שאגבה ממך העידית הטור מסיים בטעמו וכתב ז"ל שאפילו לא חזר ראובן ולוה ממנו היה יכול לגבות העידית שלו (ואין לומר שירא שיפרע לו בהמעות שבידו ולכך לוה ממנו דאם ירא מזה לא יצא מיראתו דלמא ימשכנו ביד אחר ויפרע לו בהמעו' וגם שומא הדרא ויפדנו מידו כשיפרע לו) ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיהם ואם אמר כוונתי למכרם ושאפרע ממנו המעות כך היה יכול ללות מאחר ולהגבותו זיבורית שלו עכ"ל ועיין פירושו וביאורו:
יא סָעִיף ג ואם הוא באתרא כו' אינו יכול כו'. היינו לפי הי"א הנ"ל דכתב המחבר באחרונה וגם בטור משמע דפסק כוותיה:
יב סָעִיף ג עומד כל אחד בשלו. הטור סיים בטעמו וכתב ז"ל ואפי' בא בעל הזיבורית תחל' לגבות מהעידית או מהבינונית של זה ולהגבותו זיבורית אין שומעין לו כיון ששניהם תובעים זה לזה אלא אדרבה מגבינין לבעל העידית או בינונית מזיבורית של זה ותעשה בינונית שלו עידית דבשלו הן שמין (פי' אף שאצל מי שיש לו עידית לא נחשב שדה זו אלא לבינונית מ"מ גבי זה דאין לו עידית נחשבה לו בינונית שלו כעידית לענין זה לאחר שיגבה מאחר זיבורית ואותו אחר יחזור ויבא לגבות ממנו ג"כ לא יגבה מהבינונית דנחשב לו כעידית אלא מהזיבורית שגבה ממנו יחזיר ויגבה א"כ אטרוחי בי דינא בכדי להגבות לזה הזיבורית ולחזור להגבותו ממנו להשני למה לן מ"ה כל אחד עומד בשלו) אבל אם יש לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה דממ"נ יש ריוח לבעל הזיבורית בגביה זו שאם יגבה בעל הזיבורית תחלה יגבה בינונית של זה ויחזור הבינונית שגבה לעידית וזיבורית שבידו כבר יהיו בינונית ויגבהו למלו' שלו ואם יגבה בעל עידית ובינונית תחלה זיבורית של השני הרי יהיו בידו עידית ובינונית וזיבורית וכשיבא השני לגבות ממנו יגבה כדינו מבינונית שלו עכ"ל עם קצת תוספת ביאור:
יג סָעִיף ג וכן אם יש לזה בינונית כו'. כבר נתבאר טעמו ובפרישה כתבתי דה"ה וכ"ש הוא אם יש לאחד עידית או בינונית או זיבורית ולהשני אין לו כלל דאין מגבין לזה שאין לו כלל מזה שיש לו כיון דזה יחזור ויגבה ממנו מה שהגבהו בחובו וא"כ אטרוחי בי דינא בכדי למה לן:
יד סָעִיף ג ואם זמן השטר כו'. פי' זמן הלוואת השטר שהלוה שמעון לראובן הי' קודם זמן פרעון שמעון לראובן וק"ל:
טו סָעִיף ג ולוה משמעון לעשר שנים כן הוא לשון הגמ' והטור ולרבותא כ"כ וכגון ששמעון לא רצה ללות לראובן אם לא על עשר שנים ואז יהי' ראובן הלוה עבד לשמעון המלוה לעשר שנים ואין דרך בני אדם לעשות כן וה"א דיוכל שמעון להוכיח מזה שכבר פרעו דאל"כ לא היה משתעבד נגדו זמן ארוך כ"כ ובפרט כיון שנשלם זמנו והגיע היום שנתחייב שמעון לפרוע לו קמ"ל דאף דעבד אינש דפרע ביום שנשלם זמנו מ"מ כיון דאין ביד ראובן לכפות לשמעון לפרוע לו באותו יום יכול לומר הייתי צריך למעות והוצרכתי לשעבד נפשי לעשר שנים:
טז סָעִיף ד שאם יגבה מזה אפי' מעות. פי' ל"מ אם גבו יתמי ראובן משמעון קרקע וקרקע שגבו יתמי ראובן משועבד ג"כ לב"ח דראובן ויחזור שמעון לגבות מידם בחובו דפשיטא דכל א' עומד בשלו אלא אפי' גבו מיד שמעון מעות ומעות דגבי יתמי בחוב אביהן אינן משועבדין לב"ח דאביהן ולדינא דגמרא יפסיד שמעון מ"מ כיון דלאחר תקנת הגאונים גובין מהם א"כ אטרוחי בי דינא נ"ל:
יז סָעִיף ד אפי' מעות חוזר וגובה כו'. בטור כתב שלדינא דגמ' הרשות ביד שמעון שאם ירצה להגבות קרקע יכול להגבותן אפי' יש לו מעות אף שאין הדין כן אם היה ראובן אביהן חי מ"מ במקום פסידא דשמעון הרשוהו ליתן לו קרקע ע"ז וכמ"ש לקמן סי' ק"א:
יח סָעִיף ה עד שיגדלו. כדין יתומים קטנים שאין נזקקין לנכסיהם עד שיגדלו כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ק"ט וק"י ע"ש:
יט סָעִיף ה כיון שתפס בחיי אביהן. פי' שעיקר הטעם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אינו אלא משום דלמא אתפסיה צררי היינו דוקא כשבאין להוציא מיד היתומים אבל לא במקום שבא להחזיק ולתפוס מה שבידו בכדי חובו מחיי אביהן שנתחייב לו בחייו כמשמעות השטר שבידו:
כ סָעִיף ו שהדין הוא שיעמוד כל א' בשלו. פי' כגון שיש לשניהם נכסים בשוה או שיש לזה עידית או בינונית ולהשני זיבורית או שיש לאחד נכסים ולשני אין לו כלל וכמ"ש מילתא בטעמ' בס"ג:
כא סָעִיף ו הלוקח גובה מהלוה פי' ואין יכול לומר כיון שהמוכר לו לא היה יכול לגבות ממנו אלא כל א' עומד בשלו ונחשב השטר כפרוע א"כ גם הלוקח שבא מכחו לא עדיף מיניה קמ"ל דלא דהא גם המוכר לו אף שעתה אינו יכול לגבות ממנו מ"מ אם אח"כ יקנה השני עוד שדות ויהי' בידו עידית ובינונית ואין להשני אלא זיבורית כל א' גובה חובו מש"ה הלוקח יכול לגבות כיון דשט"ח שקנה אינו נחשב כפרוע כן כ' הטור ע"ש:
כב סָעִיף ו חוזר וגובה ממנו כו'. משמע אפי' בלא דאקני ומיירי דוקא במכר המלוה המוקדם שט"ח כיצד ראובן הלוה לשמעון בשטר בניסן וחזר והלוה משמעון בשטר בתשרי ומכר ראובן שט"ח ללוי וכשבא לוי וגבה משמעון קרקע כשאח"כ בא שמעון לגבות חובו מראובן המוקדם ולא ימצא לו אפי' מטלטלי' חוזר ומוציא מיד לוי הלוקח השרה עצמו שגבה לו ממנו שיאמר לו קנית שיעבודי דהא שדה זו שגבית ממני הי' משועבד לראובן כשהלוה לי ואח"כ כשהחזרתי והלויתי לו חזר להיות שיעבודו של ראובן משועבד לי וא"כ ה"ל ראובן כקנה ולוה ומכר. שבשעה שהלוה לי קנה השדה שלי לשיעבודו ואח"כ לוה ממני (ונמצא שהיה משועבד לעצמי) ואח"כ מכר לך מה שקנה שדה שלי לשיעבודו נמצא דשיעבודו דשמעון מוקדם. משא"כ כשמכר שמעון המאוחר שט"ח ללוי ובא לוי הלוקח ומוציא מראובן קרקע שמצא בידו כשחזר ראובן המוקדם ובא לגבות חובו משמעון המאוחר ואין לו אפי' מטלטלים אינו יכול לחזור ליקח שדה שלו מלוי הלוקח בלא דאקני דה"ל שמעון כלוה וקנה ואח"כ מכר דהא אין לשמעון שדה כ"א השדה המשועבד לו מראובן לאחר שחזר והלוהו וכשחזר והלוהו וקנה שדה ראובן בשיעבודו כבר לוה הוא מראובן וזהו כלוה וקנה ואח"כ מכר שמעון (שיעבוד שקנה אחר הלואתו) ללוי וכל שלוה וקנה ומכר אין המלוה המוציא מיד הלוקח כ"א כשכתב לו הלוה דהיינו שמעון המאוחר לראובן בשעה שלוה ממנו דאקני דאז חל שעבודו דראובן תחלה וכמבואר בר"ס ס' וקי"ב ואף שזהו קצת דוחק דא"כ לא ה"ל להטור לסתום אלא לחלק בין אם מכר המוקדם שט"ח למכרו המאוחר י"ל דהמחבר נמשך אחר ל' הטור שכ"כ בשם הרמב"ן והטור מסיק לקמן ר"ס קי"ב בשם הרא"ש דלפי מאי דקי"ל דאמרינן אחריות ט"ס גם בדאקני אמרינן דהוא ט"ס וכאלו נכתב דמי ע"ש ומסיק וכתב דה"מ בגבה ממנו הלוקח קרקע אבל גבה ממנו מטלטלים בזה בעינן דאקני אפי' במכר המוקדם שט"ח מטעם דאף אם נאמר גם במטלטלי' אג"ק דדאקני הוא ט"ס כיון דגם בהם אמרינן אחריות ט"ס כמ"ש בר"ס רכ"ו מ"מ כיון דאינו יכול המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלים אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שיעבד לו מטלטלים אג"ק כ"א במטלטלי' שכבר באו לידו ולא באלו שלא באו ליד המוקדם עדיין אלא שנשתעבדו לו. משא"כ כשכ' לו המוקדם להמאוחר גם דאקני דאז אמרינן דשיעבד מטלטלי אג"ק קאי גם אמטלטלי דיקנה ולא באו עדיין לידו ומה"ט נראה דסתם וכ' הטור לקמן בסי' קי"ג ס"ג ז"ל אם שיעבד לו מטלטלי אג"ק אז יש להן דין קרקע אף לטרוף במה שמכר אח"כ אם כתב לו דאקני עכ"ל הרי דהוצרך לכתוב דאקני אף דפסק בסי' שלפני זה דאמרינן בדאקני שהוא ט"ס וק"ל וכ"ש כשמכר המאוחר שט"ח דאין המוקדם חוזר וגובה המטלטלי' מיד הלוקח אא"כ המאוחר כתב לו מתחלה ג"כ דאקני דאיכא תרתי לריעות' טעמא דכתיבנא וגם טעם הנ"ל דה"ל המאוחר לוה וקנה ומכר דאיכא להלוקח לומר אדעתא דהכי לא כתב לך שיעבוד מטלטלים אג"ק והמוציא מחבירו עליו הראיה:
כג סָעִיף ו שהרי הוא משועבד לו לחובו פי' לחוב שהלוה הוא למוכר. והא דגבה הלוקח מתחלה ממנו היינו כל זמן שלא נודע בבירור שאין להמוכר כלום לשלם ממנו לזה חובו שאז יכול הלוקח לומר לו אף שאתה מוקדם לי מ"מ שעבודי עליך ואתה תחזור אחר המוכר לגבות ממנו קרקעות או מעות ומטלטלים אבל אם ידוע בבירור שאין להמוכר כלום נ"ל פשוט שאין הלוקח יכול לגבות ממנו תחל' דאטרוחי בי דינא בכדי למה לן וכמ"ש בפרישה ע"ש:
כד סָעִיף ז אם שטרו של שמעון מקויים כו'. דאז תורת השטר עליו וקרוב לודאי שגם ראובן נתחייב לו מ"ה אינו יכול להוציא משמעון עד שיעמוד עמו בדין ויפטר משטרו שביד שמעון עליו:
א סָעִיף א נותן מעות ואח"כ כותבין שטר כתב באורים ז"ל ואם הוא באתר' דקנו בכסף לבד בלי שטר ג"כ לא הפסיד שטרו דטוען תיכף כשלקחתי ממך כסף השד' נקנ' לך השד' ולא הי' אפשר להחזיר מהמכיר' כלל אבל באתרא דלא נגמר המקח רק בשטר א"כ הי' בידו לחזור כשהגיע הכסף לידו טרם גמר השטר ולהחזיק המעות על חובו וע' הגהת אשר"י ומרדכי מ"ש בשם רב האי גאון ותרא' כדברי עכ"ל והמעיין שם אינו רוא' כדבריו וז"ל פ' ב' דייני מכאן משמע דראובן שהי' חייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן הפרעון אמר שמעון לראובן חפץ אמכור לך במנ' ונתרצ' ראובן לקנות ונתן לו מנה יכול שמעון לומר אותו מנה אני גוב' בחובי והחפץ לא אתן לך ואינו במי שפרע אבל אם אמר לו ראובן הא לך עוד מנה ותן לי החפץ צריך ליתן לו או לקבל מי שפרע אבל אם אמר לו שמעון לראובן קרקע פ' אמכור לך במנה ונתרצ' ראובן ונתן לו המנ' והוא אתרא דקני בכספא לא מצי שמעון לומר אותו מנה אני גובה בחובי אלא אותו קרקע קנוי ויחזיר ויגבה חובו וראי' מדברי חכמים שאמר זה הי' פקח שמכר לו השד' שיכול למשכנו מדברי רב האי גאון עכ"ל ומ"ש וראי' מדברי חכמים היינו לענין זה דחוזר וגובה חובו דלא נימ' כיון שהוא בעצמו מכר לו תו לא גבי חובו מיניה לזה כתב וראי' מדברי חכמים דחוזר וגוב' חובו אבל באמת אפי' הוא אתרא דקני בכספא לחודי' נמי אמרי' ליה לא הי' לך ליתן שטר מכיר' דהא צריך לאמלוכי בי' ואם מוחה אין כותבין א"כ נהי דקנ' השד' הי' לך לעכב השטר עד שיפרע חובך וכן משמע לשון המרדכי שכתב מכאן משמע דראובן שחייב לשמעון מנה והיינו דכי היכא דאינו צריך ליתן שטר המכיר' עד שגובה חובו כן נמי במטלטלין אין צריך ליתן החפץ עד שיתן לו חובו ואח"כ כתב דבקרקע תיכף קנוי הוא לו אבל חוזר וגובה חובו ומצי לעכב שטר ראי' דהא אם מוחה מלכתוב אין כותבין וכמבואר בסי' ל"ט ומשמעות הפוסקים באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי לעולם מפסיד חובו ומשמע אפי' אתרא דקני בכספ':
ב סָעִיף א ממה לגבות חובי. והוא משנ' סוף כתובות ופירש"י לפי שהי' זה מבריח מטלטלין ולא הי' לו מהיכן ימשכן ועכשיו יטול את הקרקע ובט"ז הקש' מה הרויח בזה דגם היום אם ימכר הקרקע הזאת לא יוכל לטרפה אם אין לו דאקני וא"כ ה"ל לבאר דוק' בכתב לו דאקני וכמו שרגילים הפוסקים בכל מקום להזכיר דאקני וע"ש שהעלה דבזה א"צ דאקני לכ"ע כיון שזה הי' יכול ליפרע ממנו ולא הי' צריך למכור הקרקע שלו אלא משום שיהי' בטוח בחובו מש"ה מכרו לו ה"ל כאלו התנ' עמו בהדיא על תנאי שישאר שעבוד עליה ומש"ה שפיר טורף אם מוכרו או נתנו לאחר ואנן סהדי בכך ע"ש גם בסעיף ו' כתב זה ע"ש ותמהני שהוא נגד גמר' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) בעי שמואל דאקני מהו שישתעבד ופשיט לה מיניה דתני מפני שיכול למשכנו ודחי מיניה אפי' מגלימ' דעל כתפי' ואי נימא דנעש' כאלו התנ' בעת המכיר' לא הוי דאקני כלל דהא באותו שעה שקנא' הוי השעבוד ובעי' דשמואל בדאקני אינו אלא משום דהוי דשלבל"ע ואי נימא דהוי כמו תנאי בשעת מכיר' שיהי' שעבודו עליה תו ל"ה דאקני אלא מוכח דל"א הברח' אלא במטלטלין שיוכל לכסותו מן העין ולא כן בקרקע ולמכיר' ל"ח אפי' אי דאקני לא משתעבד וכדמוכח מש"ס דלא שכיח בו מכיר' שוב ראיתי בתומים שהשיג ג"כ מדברי הגמרא הנז' אלא שכתב שם דא"כ מוכח דדאקני משתעבד דאי לא משתעבד לא עדיף סתמו ממפורש ע"ש וזה אינו דודאי אי הוי כמו תנאי בשעת מכיר' ודאי ליכא דאקני כלל דהא אינו דשלבל"ע אלא בשע' שבא לידו הוא משעבד אבל הא קשי' וכמ"ש דאיך פשיט מיניה דאקני כיון דהוי השעבוד בשעת מכיר':
ג סָעִיף ג ראובן הוצי' שטר. בס"פ בתרא דכתובות פליגי אדמון ורבנן ופריך ה"ד אילימ' דמטא זימני' מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימני' מ"ט דאדמון ומוקי לה ביומא דמשלם זימניה. וע' בעה"מ דכ' מדפריך הקושי' בש"ס אליב' דרב ששת דסבר הפוכי מטרתי למה לי ומשמע דלר"נ ניחא והיינו משום דעביד לה כדי שיהי' זה גובה וזה גובה והרמב"ן בס' המלחמות פי' דלר"נ מצי לאוקמי פלוגת' דאדמון ורבנן בכתבי והדר יהבי והא דאפלגי תרתי זימנא היינו משום דבעי לאשמועינן היא גופה דזה גובה וזה גובה אבל לרב ששת קשי' דל"ל בכתבי והדר יהבי דא"כ תרתי למה לי עד דצריך לאוקמי לרב ששת ביהבי והדר כתבי ביומא דמשלם זימני' וע"ש ולכאור' תיקשי כיון דלגבי שט"ח נמי איכ' חילוק בין כתבי והדר יהבי או איפכא וכמו ברישא במכר דל"א הי' לך לתובעו בכתבי והדר יהבי אלא דוקא ביהבי והדר כתבי אמרינן הי' לך לעכבו אזוזי שחייב לך וא"כ כיון דיומ' דמשלם זימני' אין לו כח לתובעו עד סוף היום כמבואר בשיט' מקובצת פ' השואל וכן מוכח כדבריו מסוגי' דההיא דאיפלגי ביומ' דמשלם זימני' מ"ס עביד אינש דיזיף ליומא דאם בידו לעכבו בתחילת היום לא הי' לו לכתוב שט"ח והי' לו לעכבו אע"כ דלא מצי מעכבו כיון דזמנו אינו אלא סוף היום וכיון דלא מצי מעכבו בתחלת היום למה הוצרכו לומר בטעמ' דרבנן משום דעביד אינש דיזיף ליומ' הא גם א"נ דלא עביד אינש דיזיף ליומא מה יעשה זה שהי' צריך למעות על כמה ימים ולעכבו לא הי' יכול כיון דזמנו סוף היום ולהמתין עד סוף היום ולתובעו הא רבנן (לא) סברי הי' לו לתובעו וא"כ יומא דמשלם זימני' אפי' נימא דלא עביד אינש דיזיף ליומ' לא גרע מכתבי והדר יהבי כיון דלא הי' לו לעכבו ולכן נרא' דהא דמוקי פלוגת' דאדמון ורבנן ביומ' דמשלם זימני' היינו בכתבי והדר יהבי ולאדמון אפי' כתבי והדר יהבי הי' לו למסור מודעא וכמו במכר ואי משום דצריך למעות לא עביד אינש דיזיף ליומ' ולרבנן עביד אינש דיזיף ליומא ולא מצי למימר לרבנן כשטתייהו במכר דא"כ תרתי למה לי לרב ששת וכמ"ש הרמב"ן למה קאמר הכא טעמא אחריני לרבנן ומשום דעביד אינש דיזיף ליומא וא"כ השתא תרווייהו צריכי דבריש' רבותא דאע"ג דמטא זימני' וזה לא שמעינן מסיפא דבסיפא איכא למימר משום דעביד אינש דיזיף ליומא וסיפא רבותא דאדמון אפי' ביומא דמשלם זימנ'. ובזה ניחא ליישב הא דהקשו על הרי"ף דלא הביא הך דינא ביומא דמשלם זימני' וכמו שהרגיש נמי בזה הרמב"ן ע"ש. ולפי מ"ש יומא דמשלם אפי' יהבי והדר כתבי לא גרע מכתבי והדר יהבי כיון דלא שייך הי' לעכבו כיון דאין זמנו אלא סוף היום ולתובעו לא אמרינן וכיון דהי' צריך להלוא' על כמה ימים נמי הי' צריך לכתוב שט"ח וכמ"ש. וע' ש"ך שדח' פי' הרמב"ן דכתב דלר"נ מוקמינן לה בכתבי והדר יהבי דהא קתני מפני שיכול למשכנו דאלמא אי לאו הך טעמא הי' לו ליפרע מחובו וא"כ הכא ליכא האי טעמא ע"ש ולא אדע למה לא שייך גם בסיפא והא דלא תני לה בסיפא כמו בריש' היינו משום דסיפא גופה לא צריכי כלל דשמעית מרישא אלא לאשמועינן דזה גובה וזה גובה וכמ"ש רמב"ן וזה נרא' לי בדברי הש"ע דהשמיענו הך דינא דיומא דמשלם זימני' כאן בשט"ח ולא כתבו גבי מכר בסעיף א' משום דברישא גבי מכר ודאי בעינן לכ"ע יהבי והדר כתבי דהי' לו לעכבו ויומא דמשלם זימניה אפי' יהבי והדר כתבי ל"ש הי' לו לעכבו ולא גרע מכתבי והדר יהבי אבל הכא בשט"ח השמיענו דאפי' למ"ד בהלוא' גם בכתבי והדר יהבי הי' לו לתובעו משום שלא יהי' בכדי עבד לוה אבל ביומא דמשלם זימני' ודאי לא דעביד אינש דיזיף ליומא:
ד סָעִיף ה שתפס בחיי אביהם והוא מדברי הרמב"ן דקשיא ליה בהא דפריך סוף כתובות וליגבינהו ארעא ליתמי והדר ליגבי מנייהו כדר"נ ולוקמה ביתומים קטנים דמגבי גבי ואגבויי לא מגבינן מינייהו אפי' קרקע דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לזה העלה דהוי כמו תפס מחיים והוב' בר"ן סוף כתובות והקש' בט"ז דא"כ אמאי הוי מטלטלין דיתמי היכ' דמגבי להו מטלטלין הא במטלטלין נמי מהני תפיס' מחיים וע"ש שכתב דצריך נגר ובר נגר דליפרקי'. וח"צ כתב לחלק בין תקנה דאין נזקקים ליתומים קטנים ובין תקנ' דמטלטלין דיתמי דזה דאין נזקקים ליתומים קטנים הוא תקנ' קלה ע"ש ומי שקל בפלס איז' קלה ואיז' חמור'. ובחידושי מוהרי"ט שם כתב בעיקר הקושי' של הרמב"ן שהקשה לוקי ביתומים קטנים וכו' דטעמ' מאי אין נזקקים ליתומים קטנים דחיישינן אימר צררי אתפסינהו כיון דיש לו תחת ידו ממה ליפרע שחייב לו כנגדו א"כ צררי אחריני לא מתפס וכדאמרי' ייחד לו ארעא בארבע מצרנה' בלא שבוע' ופרש"י דהיינו צררי דאתפס' ולא חיישי' לצררי אחריני ע"ש. ואכתי תיקשי תינח אם הלו' השני מת כגון ראובן הלו' לשמעון ואח"כ הלו' שמעון לראובן וא"כ אם ראובן מת לא חיישי' דראובן אתפס צררי לשמעון כיון דכבר הי' חייב לו לשמעון כנגדו והיינו צררי אבל אכתי תיקשי דלוקי דלוה ראשון מת ובזה ניחוש לצררי דאתפסי' קודם שהלו' למלו' שלו ואכתי משכחת לה ביתומים קטנים: ונרא' כיון דאוקמינן פלוגת' דאדמון ורבנן ביומ' דמשלם זימני' א"כ אימת ניחוש לצרדי שתתפוס אי קודם שהלו' שמעון לראובן א"כ הוי תוך זמנו וקי"ל נזקקים ליתומים קטנים כל שהוא תוך זמנו כמבואר בטור וש"ע סי' ע"ח ואי ניחוש שמא אתפוס צררי ביומ' דמשלם זימני' בבקד קודם שהלו' שמעון לראובן דהוא הלו' אח"כ בו ביום כבר כתב הראב"ד והוב' ברמ"א סי' ע"ח דביומ' דמשלם זימני' לא מצי טעין פרעתי אלא איהו דטעין ברי אבל ליתומים לא חיישינן ואחר הלוא' תו ליכ' חשש צררי כיון דכבר היו חייבין זה לזה אם כן כל חד וחד אית ליה צררי אחריני ובעיקר הקושי' שהקשה בט"ז על הרמב"ן עיין סק"ה:
ה סָעִיף ו חוזר וגוב' ממנו ע' סמ"ע שהעל' דהיינו דוק' במכר המלוה המוקדם את השטר כגון ראובן הלו' לשמעון בניסן ושמעון לראובן בתשרי וכשמכר ראובן השט"ח חוזר שמעון וגוב' מהלוקח דשדה זו כבר משועבדת לראובן מניסן ואחר כך כשלו' משמעון בתשרי נשתעבד אותה שדה לשמעון ומש"ה חוזר וגוב' אותה ממנו אבל אם שמעון מכר את השט"ח וגובה הלוקח מראובן קרקע תו לא מצי ראובן גבי מהלוקח מכח שעבודו שיש לו על הקרקע אא"כ כתב שמעון לראובן דאקני וכן הא דכתב בש"ע אם שעבד מטלטלי אג"ק היינו כששעבד המוכר אז חוזר וגוב' מהלוקח אע"פ שגבה מטלטלי אבל אם לא שעבד המוכר מטלטלי אג"ק אינו גובה מלוקח דמטלטלי לא משתעבדי ע"ש וכן הסכים בט"ז אלא שדעתו דא"צ דאקני דאנן סהדי דלא נשתעבד אלא כדי שישתעבד לו מלוה זו על חובו ועיין מ"ש בסק"ב אבל הש"ך העל' דכאן א"צ דאקני אפי' כשמכר המאוחר דכיון דמשתעבד מדר"נ א"צ דאקני ע"ש והוא הדרך אשר בירר לו הב"ח והביא ראי' לזה מפ' כ"ש והגאון ח"צ השיב על הב"ח והש"ך וז"ל מ"ש הש"ך והסכים לדברי הב"ח נרא' בעיני דמה דמייתי ראי' מיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגוב' לענ"ד ל"ד כעוכל' לדנא דבשלמ' התם ה"ל כאלו האב גובה אותו מחיים והוריש' לבניו דבע"ח גוב' מהם לאפוקי הכא אף אם המאוחר גבה בעצמו קרקע בחובו וחזר ומכר' לאיש אחר ודאי דאין המוקדם חוזר וגוב' מן הלוקח ולמה יגרע זה הלוקח את השטר שזכ' בשדה קודם שגבא' ומ"ש בש"ך תדע וכו' אין זה ראי' כלל דודאי קודם שקנא' הלוקח הרי שעבודו עליו וכן בכל השדות שאדם קונ' משועבדים לבע"ח קודם שימכרם ואע"פ כשמכרם פקע שעבודו וע"ש אמנם לענ"ד שיטת הב"ח והש"ך נכון ע"פ יסוד מוסד מדברי תוס' פ' כ"ש דפריך א"א מכאן ולהב' הוא גובה אמאי חוזר וגוב' הא הוי כמאן דזבין נכסי דמי ואלו קני יתמי נכסי מי קא משתעבד לבע"ח שאני התם דא"ל כי היכ' דמשתעבד' לאביכן משעבד' לדידי מדר"ן ע"ש דף ל"א וז"ל תוס' שם וא"ת גבי מטלטלין נמי נימא הכי ונרא' לר"י דדוק' גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד הוא דכשהקרקע זו משועבד לראובן חשבינן ליה כאלו היא בידו דהא אם מכר' או משכנ' חוזר ראובן וגוב' אותו ולכך משועבדת נמי לבע"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון דאלו מכרם או משכנם אינו גובה מהם עכ"ל. והנ' משיטת הסמ"ע והט"ז וח"צ נרא' דס"ל דשעבוד' דר"ן היינו דחוב שיש לו ללוה משועבד הוא למלו' שלו והיכ' דגבי מטלטלי או שגבה קרקע אלא שהחוב שהי' לו ללוה נעש' אחר הלוא' והוי דאקני לא משתעבד כיון דאפי' זכה בשדה ומכר' לאחר לא משתעבד וכן במטלטלין על דרך זה לא משתעבד ולפי שיטתם ליכא התחל' לקושיות תוס' דגבי מטלטלין נמי נימא הכי דהא כיון דשעבוד' דר"ן אינו אלא דחוב הלו' משועבד וכל שגבה מטלטלין אפי' זכה הלו' במטלטלין מחיים והניח לבניו לא משעבדי לבע"ח אמנם שעבוד' דר"ן נרא' דאינו כמו שעבוד נכסים דגוף הנכסים של הלו' ולמלו' אין לו אלא שעבוד אבל שעבוד' דר"ן רוצ' לומר דגוף החוב שהי' ללוה שייך למלו' שלו כאלו הוא הלוהו ממש ולא בתורת שעבוד דאי בתורת שעבוד קרא בעי ודאי כל אשר יש לו משועבד למלו' ואי משום דחובות לא משתעבדי וכמ"ש הרשב"א סוף קדושין והר"ן סוף כתובות אכתי צ"ל דאינו בתורת שעבוד כיון דאמר' דחובות מילי נינהו ולא משעבדי ואמאי גובה מדר"ן ע"כ משום דהתור' אמר' ונתן לאשר אשם לו דגוף החוב של המלו' ראשון הוא ויבואר בסי' פ"ו סק"א ע"ש ולזה הקשו תוס' במטלטלין נמי נימא הכי דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי היינו היכא דגוף הנכסים של הלוה המטלטלין אינם בתורת שעבוד אבל שעבוד' דר"ן דגוף החוב של מלוה ראשון הוא א"כ לא הוריש מידי לבניו כיון דשלו הוא וא"ז מטלטלי דיתמי אלא מטלטלים של הלוה וזה תירצו דלא אמרינן שעבוד' דר"ן אלא היכא דגבה קרקע דבת שעבוד היא ונעש' כאלו בא ליד הלו' דאז דוק' בזה היא דאמר' תורה ונתן לאשר אשם אבל מטלטלין דלאו בני שעבוד דיכול למוכרן ולא הוו כאלו בא ביד הלו' לא מצי לאשתעבודי מדר"ן מכחו כיון דכחו קלוש ואין למלו' ראשון בא מכח שעבוד' דר"ן זה הוא ביאור דברי תוספות ממיל' נשמע דמידי דכח הלוה אלים כגון בקרקע דלא הוי אצלו דאקני וחשיב כאלו בא לידו בזה אמר' תור' שאותו כח של הלוה קם למלו' ואע"ג דמלו' הוי דאקני דלא אמרינן אלא דאקני לא משתעבד אבל זה אינו בתורת שעבוד אלא של המלו' הראשון הוא לגמרי ואין לו כח למכור דבר שאינו שלו והיכ' שהקרקע שגב' הלוקח הוא דאקני דבזה נמי לא אלים כח הלו' כיון שהי' יכול למוכרו לא אמרינן בזה שעבוד' דר"ן דהוי כמו מטלטלין דכל ששעבודו אינו אלים ל"א ביה שעבוד' דר"ן וא"כ הכל תלוי בכח של הלו' שיש לו על השעבוד אם כחו אלים משועבד מדר"ן ואי לא לא וזו היא שיטת הש"ך והיא נכונ' ועיין עוד מ"ש בס"ק ו':
ו סָעִיף ו אם שעבד לו מטלטלי אג"ק. ופי' הסמ"ע דהמוכר שעבד מטלטלי אג"ק ובש"ך דחה פי' זה ופי' דמיירי שהו' שעבוד מטלטלי אג"ק להמוכר וכיון שהי' שעבוד מטלטלי אג"ק להמוכר נעשה המטלטלין כקרקע ע"ש והוא נכון עפ"י שיטתו וכמ"ש בסק"ה דהכל תלוי בשיעבוד שיש לו על הלוה דאם שיעבודו אלים וחזק אז כחו שייך למלו' מכח שעבוד' דר"ן ושייך כל החוב למלו' וכמ"ש שם. אמנם אכתי א"א לפרש בדברי הש"ע כפי' הש"ך דהא בזה"ז אפי' שעבד מטלטלי אג"ק אין גובין מהלוקח משום תקנת השוק וכמבואר בסי' ס' וא"כ האידנ' אין לו כח חזק במטלטלין אפי' שיעבד מטלטלין אג"ק שלא יוכל למכרן דהא עכשיו יוכל למכרן ותו לא הוי כמו קרקע אלא כמו מטלטלין ולכן צריך לפרש כפי' הסמ"ע דהמוכר שיעבד מטלטלי אג"ק ובזה לא שייך תקנת השוק דהשעבוד על השטר ובשטר לא תיקנו כמבואר ברא"ש וטור סי' ס' אלא דקשה לפי' הסמ"ע דא"כ דאקני למה כיון דגוף השטר נשתעבד ומ"ש הסמ"ע כיון דאכתי לא אתי לידי' ע"ש אינו מובן גם בסי' קי"א כתב להיפך ע"ש ועמ"ש בס"ק ז' שם) (ולפי מ"ש הש"ך בשיטתו נראה דאם היה ללוה מלוה ע"פ ומכרו לאחר במעמד שלשתן אע"פ שגבה הלוקח קרקע ולא הי' לשני שעבוד מטלטלי אג"ק על המוכר דאינו חוזר וגובה ממנו דכיון דאינו אלא מלוה ע"פ א"כ הקרקע כמטלטלין נינהו כיון שיוכל למכרן דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ואין בו שעבודא דר"ן כמו במטלטלין אף ע"ג דהמלוה יש לו על הלוה מלוה בשטר דהא הכל תלי' בשעבוד שיש ללוה על לוה שלו וכמבואר. ווה נראה במ"ש רש"י בפ' כ"ש ובפ' מי שהיה נשוי בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליה במלו' ופירש"י שלא נתן לו שמעון דמי השדה וכתב שט"ח עליהם ע"ש ולכאור' למה כתב רש"י דמיירי בשט"ח וכי בע"פ לא הוי חוב ולפמ"ש ניחא דהא התם אמרי' עלה דמגבי לי' ארע' וחוזר וגובה מהם ומשעבוד' דר"ן ואי בע"פ לא הוי שעבוד חזק והוי כמו מטלטלי ולא שייך שעבוד' דר"ן וכיון דלא שייך שעבוד' דר"ן הו"ל כמו יתומים שקנו קרקע בחובת אביהן דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומש"ה פירש"י דמיירי בשט"ח דאז הוי בת שעבוד ושייך דר"ן ובזה נמי מיושב לישנא דזקפן עליו במלוה והתו' פ' מי שהי' נשוי דף צ"ד נתקשו בזה ע"ש ולפמ"ש דצ"ל דכתב שט"ח דאי לא הי' שט"ח ל"ה שייך דר"ן וכיון דכתב שט"ח היינו זקיפה ודוק. וארווחנא מזה ליישב קו' הט"ז שהקש' על הרמב"ם שכתב בשנים שיש להם שט"ח זה על זה ומת א' מהם והניח יתומים קטנים דהוי כמו תפס מחיים ואם גבו מטלטלין מבואר בש"ס סוף כתובות דאינו חוזר וגובה משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי והא כיון דהוי כמו תפס מחיים א"כ מטלטלי דיתמי נמי משעבדי והעתקנו קושיא זו בסק"ד ע"ש. ולפמ"ש ניחא דודאי כיון דזה גובה וזה גובה לא הוי תפס מחיים אלא כיון דמכח שעבוד' דר"ן כל כח הלוה שייך למלו' שלו וא"כ כבר זכה במה שתחת ידו מחיים מכח שעבודא דר"ן מיהו הני מילי בקרקע דשייך בי' שעבוד' דר"ן וזכה בו מחיים מש"ה אפי' מיתומים קטנים גובה כיון דכבר זכה מחיים ע"י שעבוד' דר"נ אבל במטלטלים דלא שייך שיעבוד' דר"ן וכמ"ש תוס' פרק כל שעה ואינו בא אלא לגבות בתורת שעבוד וכיון שמת מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משעבדי כיון דלא זכה מחיים דאע"ג דהי' חייב לו ג"כ לא הוי תפיס' כיון דזה גובה וזה גובה אלא בקרקע דמכח דר"ן זכה בחובו ממש וה"ה לענין בינונית וזיבורית דחשיב ליה תפיסה מחיים משום דבקרקע שייך דר"נ וזכה בו מחיים ע"י שעבודא דר"ן דכל החוב שייך למלוה והוא נכון ודו"ק:
א סָעִיף א ואפי' יש בו נאמנות. עסמ"ע ס"ק ב' עד לא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי פי' שעדים מכירת השד' הוי כעידי הודא' ונגד עדי הודא' לא מהני נאמנות כבי תרי כמבואר לעיל סי' ע"א ונראה דאפי' שבוע' אין צריך דהוי כאנן סהדי תדע דהא לרש"י אפי' מזויף יכול לטעון:
ב סָעִיף א יש אומרים שהוא נאמן. עיין ש"ך ס"ק ד' מה שתמ' בזה והעיקר בזה כדברי התומים דמיירי במקויים ע"י דימוי משני שטרות וסברי לי' להנך פוסקים כדעת הפוסקים דלעיל סי' מ"ו דבמקום שצריך קיום מדאורייתא לא מהני ע"י דימוי והכא כיון דאיתרע שטרא בעי קיום מדאורייתא. אך הא קשיא לי דמנין לנו להוכיח שהשט"ח הוא מזויף דלמא השטר מכר מזויף וכן קשה מהא דשנים שהוציאו שט"ח זה על זה דאומר המאוחר להמוקדם אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני ומבטלין השטר המוקדם ומקיימין המאוחר וחייב המוקדם לשלם להמאוחר חובו קשה ג"כ דמנין לנו לו' שהמוקדם מזויף אימר המאוחר מזויף והיה לו לחיות עכ"פ שני השטרות בספק ונראה ליישב דהנה ודאי אם שם שני כתות עדים המכחישות זו את זו כת אחת אומרת לוה וכת אחת אומרת לא לוה הוי שניהם בספק ומהני תפיסה אבל ודאי דאם כת אחת אומרת לוה וכת אחרת אומרת בפנינו הודה המלוה שלא לוה לא מהני תפיסה כיון שיכול להיות ששני הכיתות אומרין אמת רק שהודאת בע"ד הוי כמחילה וה"נ עידי השטר השני הוה כעידי הודא' כמש"ל ס"ק כ"א דאזלי' בתרייהו:
ג סָעִיף א לא מכרתי לך השדה עיין סמ"ע ס"ק ד' עד היה לך למכור לאחר מדבריו משמע דלולי הטעם דכדי למשכנו בחובו השטר בטל ותמי' לי דא"כ אם מכר מטלטלין אפי' משך המטלטלין קודם נתינת המעות נתבטל השטר כיון דלא שייך הטעם כדי למשכנו ועוד קשה דמה הוכחה יש כאן לבטל השטר וכי משום שחייב לו לא יעשה שום מו"מ בשלמא ביהבי והדר כתבי מוכח שפיר משום דהוה ליה לעכובי זוזי אבל בכתבי והדר יהבי אין בו הוכחה דלפעמים צריך הוא למעות יותר מכדי חובו ומוכרח הוא למכור הקרקע ג"כ וגם תמי' דברי התו' בכתובות דף ק"י בד"ה ורבנן חברך חבר' אית ליה כמ"ש ולפרש"י א"ש שהן תמוה כמ"ש המהרש"א ע"ש, לכן נראה לענ"ד דעיקר הוכחה הוא משום דהי' לו לעככו זוזי ואפי' בכתבי והדר יהבי כיון שהיא נעשה בב"א וקרקע אינו ניקנית בשטר בלא כסף כמבואר בסי' קצ"א ומבואר בסי' פ"ג דאם יש עליו שני שט"ח ונתן להלוה בפי' על חוב אחר ושתק המלוה די"ל לכך שתקתי כדי שתתן לי המעות וא"כ ה"נ אפי' בכתבי והדר יהבי הי' לו לומר אחר קבלת המעות שמקבלם על חובו ואף שנתן לו הלוה בפירוש על דמי המקח ושתק מ"מ הרי הוא יכול לו' שלכך שתק כדי שיתן לו המעות וממילא הי' צריך ליתן המעות כדי לקיים המקח ואף שמבואר לקמן בסי' ק"צ סעיף ו' בהג"ה דאין שמעון יכול לו' המנה אני גובה בחובי כדי לבטל המקח מ"מ שם גופי' טעמא בעיא דמ"ש מהא דסי' פ"ג הנ"ל ועכצ"ל דקנין שאני דדברים שבלב אינן דברים לבטל קנין ברור שנעשה לפנינו ולפ"ז נראה דבתוך כ"ד של קבלת המעות ודאי דיכול לבטל המקח ולו' שמקבלם בחובו דהא בתכ"ד יכול לחזור מהקנין כמבואר לקמן סי' קצ"ה ס"ט ע"כ עיקר הוכחה לבטל שט"ח בכתבי והדר יהבי מהא דלא אמר בתכ"ד של קבלת המעות שמעכב המעות בחובו וסברא זו צ"ל בהא שכתבו התוס' ב"ק ל"ה ע"ב בד"ה לימא תיהוי תיובתא דאפי' ר"ג דמחייב בטענו חטים והודה לו בשעורים מכ"מ מודה דפטור מדמי שעורים והוא תמו' דכיון דנפטר מדמי שעורים מה"ת יתחייב שבועה הא לא גרע מהילך וע"כ צ"ל דעיקר הוכח' של מחילת השעורים נעש' אחר ההודא' שלו דהא המלו' הי' יכול לומר ודאי כדבריך כן הוא אבל איני שואל עתה השעורים כמבואר בסי' פ"ח סעיף י"ד וע"כ בשעת הודא' הי' עדיין חייב בדמי שעורין מש"ה חייב שבוע' ה"נ הוכח' של ביטול השטר הוא מדלא אמר תכ"ד של קבלת המעות שמקבלם על דמי חובו ע"ז אמרו חכמים דזה פיקח הי' דמכר לו את השדה מפני שיכול למשכנו בחובו פי' שבחכמ' עשה שקיבל המעות על דמי מקח שהי' מתירא לקבל המעות על חובו דאם כן יהיה הלוקח מבטל המקח והוא הי' צריך למעות דמי מכירת השדה מש"ה קיבל המעות על המקח ליתבע החוב ויהי' לו דמים מהשד' כפי מה שצריך ומדמי החוב אין לו שום מורא כיון שיכול למשכנו והא דלא מסר מודעא בשתיק' לפני עדים תכ"ד של קבלת המעות ולומר שמקבל בחובו ואם לא ישלם לי אבטל המקח דאז לא יהי' לו מורא מבע"ח המוקדם משום דחברא חברא אית ליה וירא שיתוודע לחלוק' ויבטל המקח ובזה אתיין דברי התוס' שפיר להמעיין בדבריהם, ולפ"ז באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי אפי' במקום שקונין בכסף לחוד יכול לטעון אילו הייתי חייב לך לא הי' לך ליתן שטר ומ"מ לא היה נתבטל הקנין דהא חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וממילא הי' יכול לתובעו שיסלק חובו במזומנים אם יהי' לו, ולפ"ז במטלטלין במשך החפץ קודם קבלת המעות דלא שייך לומר שהיה לעכובי זוזי בחובו כיון שהחפץ כבר תח"י הלוקח אין כאן הוכח' לבטל השטר חוב אבל בנתן המעות קודם המשיכ' ודאי דיכול לבטל החוב כיון דלא שייך לומר שיכול למשכנו דיותר טוב לו לעכב זוזי בחובו מלקיים המקח:
ד סָעִיף א אלא כדי שיהיה לו עסמ"ע ס"ק ה' עד משא"כ בעלמא משמע שהוקש' לו מכל מכירה באונס יתבטל המקח אף כשלא מסר מודעא משום דיכול לו' דהא דלא מסר מודעא משום דחברא חברא אית לי', ולפענ"ד נראה דלק"מ דכל מכיר' באונס כ"ז שלא מסר מודעא אמרי' בודאי אגב אונסא דזוזי גמר ומקני' משא"כ הכא דעיקר הוכח' הוא בכתבי והדר יהבי מדלא מסר מודעא וכיון שיש התנצלות על הא דלא מסר מודעא מטעם דחברא חברא אית ליה שוב ליכא הוכחה:
ה סָעִיף ב אם הלוה מכר קרקע. ע' תומים שכ' הטעם כיון דעיקר אחריות הלואה היה על הקרקע לא הי' לי ליקח שיעבודו ונכון:
ו סָעִיף ג הי' לך לפרוע מחובך. עש"ך ס"ק ז' שהאריך. וקודם שנבוא להשיב על דבריו אכתוב מה שנראה. לפענ"ד בסוגיית הש"ס הא דהקשו הפוסקים בסוגיא אהא דמקש' הש"ס אר"ש ממתניתין ואוקי לה אליבא דר"ש דזה לעשר וזה לחמש ולא מקשה כן לרב נחמן וגם קושיית המהרש"א ברש"י שם בד"ה הא לא מטי זימני' שכתב וז"ל ונוח היה לו לזה שילו' ויתבענו לסוף חמש ועדיין יהי' חוב מעוכב וכו' והקש' המהרש"א דלמה לרש"י לפרש זה הא אפי' אם היה זמן פרעון שניהם בשוה מ"מ קשה מאי טעמא דאדמון דהא לא מטי זימני' ולא הי' יכול לתבוע ונרא' ליישב פי' רש"י דאם הי' זמן פרעון של שניהם בשוה הוי שפיר מצי לאוקמי מתניתין דלא מטי זימני' וביהבי והדר כתבי ובוודאי כשנתן לו המעות ובא המלו' השני לתבוע להראשון שיתן לו שט"ח על המעות שהלו' לו תליא בפלוגתא דר"נ ור' ששת דלר"ן דס"ל דזה גובה וזה גובה אין יכול לסלק בשט"ח שלו הרי בא לתבוע כשעת הלואה קודם שיגיע זמן הפרעון צריך ליתן לו שט"ח דאין יכול לסלק אותו במה שמחזיר לו את השט"ח שלו אבל לר"ש דס"ל דכל אחד עומד בשלו א"כ כמו דבשעה דכשהגיע זמן הפרעון יכול ראובן לחזור שטר של שמעון לשמעון ואז מחויב שמעון להחזיר שטרו הכי נמי כשעת הלוא' כשהלו' שמעון לראובן ונתן לו המעות ותובע לראובן שיתן לו שט"ח על המעות שהלו' לו ודאי דיכול ראובן להחזיר לו שטרו של שמעון ואין צריך ליתן לו שטר על עצמו דהא קיי"ל בסי' ע"ד דהלו' יכול לכופו להמלוה ליתן לו קודם זמן הפרעון וא"כ כל אימת שרוצ' ראובן לפרוע הוי כהגיע הזמן פרעון שיכול ראובן לסלק בשט"ח של שמעון תמורת שט"ח שלו וא"כ שפיר קאמר אדמון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני פי' כיון דמיירי ביהבי והדר כתבי לא הי' לך ליתן שט"ח על עצמך אלא הי' לך לחזור שטרא מש"ה הוצרך רש"י ליתן טעם דנוח הי' לו ללות ומה דקאמר הש"ס אלא ראשון לה' ושני לעשר אי דמטי זימני' מאי טעמא דרבנן אין להקשות הא יש לו ריוח גדול שהוא יחזיר לו מעותיו מיד ומעותיו יהי' מעוכב עד עשר שנים דזה אינו דכשהגיע זמן הפרעון ודאי שתובע מעותיו תחלה ואין לוה ממנו קודם הפרעון כדי שלא יהי' לו טענה כמ"ש הסמ"ע ס"ק ד' דאפי' למכור ולקנות אינו עושה קודם הפרעון כשיגיע זמן הפרעון ומכ"ש ללות אינו עושה קודם זמן הפרעון רק מקודם תובע אותו לפרוע לו ואח"כ מבקש ממנו שילוה וכמ"ש הפוסקים הביאם הש"ך הטעם דהי' לו לתבוע וגם המלו' לא הי' עושה כן דכשמלו' לו על עשר שנים הוא במתנה על זמן וחזק' אין אדם נותן במתנ' עד שיופרע חובו תחלה כמ"ש הסמ"ע סי' נ"ח סעיף א' ע"ש וכן נותן הסברא דאם לא ירצה לפרוע ודאי דלא ילוה לו ובוודאי תובע חובו תחלה ומקש' שפיר מאי טעמא דרבנן והא דקאמר אי דלא מטא זימני' מאי טעמא דאדמון אין להקשות הא שפיר קאמר אדמון למה הי' לו ליתן שט"ח שלו על עצמו היה לו להחזיר שט"ח שלו ז"א דהא הוצרך ליתן שט"ח על עצמו כדי שיהי' המעות מעוכב בידו עשר שנים מש"ה הוצרך לאוקמי אליבא דרב ששת ביומא דמישלם חמש משא"כ לרב נחמן שפיר מצי לאוקמי כשזמן פרעון של שניהם שוה ובדלא מטי זמנייהו ול"ק מאי טעמא דאדמון אפשר לומר בהא פליגי דאדמון ס"ל דבשל עולם הן שמין וא"כ כשיגיע זמן פרעון כל אחד יעמוד בשלו ממילא יכול לו' אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני פי' לא הי' לך ליתן שט"ח על עצמך אלא הי' לך להחזיר שטרו ורבנן דס"ל בשלו הן שמין בזה גובה וזה גובה ממילא אין טענה זו טענה כנ"ל וכן כתב התומים דפלוגתא דאדמון ורבנן הוא אי בשלו הן שמין אי בשל עולם דפלוגתא דתנאי הוא זה ברי' ב"ק ע"ש וזה הוא דעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבנן ור"נ ומיירי בלא מטי זימני' וממילא במטי זימני' יכול לומר אילו הייתי חייב לך הי' לך ליפרע וכו' וכמו שפי' המפרשים דהיינו שהי' לו לתבוע וכמש"ל דודאי פורעין החוב תחלה קודם שמלוין וממילא אין חילוק בין יהבי והדר כתבי ובין כתבי והדר יהבי לעולם יכול לומר כיון שהגיע כבר זמה"פ בשעת הלוא' הי' לך לתבוע חובך קודם שלוית ממני ומטעם שכתבתי למעל' ולא פליגי אדמון וחכמים רק בלא מטי זימני' בשעת הלוא' ומטעם שכתבתי למעל' ובלא מטי באמת הלכ' כחכמים אבל במט' זימניה כ"ע ס"ל דיכול לומר אילו הייתי חייב לך וכו' וא"ש ג"כ דעת הרמ"ה שהוא דעת היש מי שאומר שהביא המחבר דבין בכתבי והדר יהבי ובין ביהבי והדר כתבי יכול לו' אלו הייתי חייב לך כו' ואינו י"ל שעשה כן בשביל דזה גובה וזה גובה דז"א דכיון דמטי זימני' הי' לו לתובעו קורם כמ"ש הש"ך מטעם דהי' לו לתבעו דהא אפי' בראשון לחמש והשני לעשר דיש לו ריוח גדול שהמעות יהי' מעובב בידו עד עשר שנים אפ"ה קאמר בש"ס אי דמטי זימני' מאי טעמא דרבנן משום דהיה לו לתבעו ומכ"ש דאין עושה כן בשביל רווחא דבינונית וזיבורית וא' כהרי"ף והרמב"ם והרמ"ה בחדא שיט' קיימו ואפשר דגם בעהמ"א שכ' אע"פ שהגיע זמן הפרעון הראשון קודם האחרון והי' כוונתו קודם הזמן פרעון של האחרון והלוא' נעשה קודם שהגיע זמן פרעון וס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל ולפ"ז לא קשה מה שתמה הש"ך בס"ק י' דהאיך אפשר שיהי' מי שיאמר כך וכו' ולפמ"ש ניחא דהרי הרי"ף והרמב"ם ובעל המאור כולם סוברים כך, ועתה נבוא להשיב על דברי הש"ך, הנה כל מה שכ' ביישוב קושי' הרמב"ן על בעל המאור הוא דחוק מאוד כמבואר למעיין ומה שהוכיח הש"ך דהרי"ף כ"ל כדעת בעל המאור ולא כדעת הרמב"ן ומדלא כ' הדין דיומא דמישלם זימני' תמוהין דהא ר"נ ע"כ לא ס"ל האי סברא דהי' לו לתבוע אליבא דחכמים לשיטת הרמב"ן דאלת"ה אפי' בכתבי והדר יהבי נמי וע"כ לא ס"ל רק משום דהי' לו לעכובי זוזי מש"ה בעי דוקא ביהבי והדר כתבי. ולפ"ז ביומא דמישלם זימני' דאין יכול לכפותו להלו' לפרוע ממנו ולא שייך לו' הי' לו לעכובי זוזי הוי כמו כתבי והדר יהבי דלא מצי לו' אלו הייתי חייב לך לדעת הרמב"ן ודוחק לו' דמ"מ הי' לך להמתין עד למחר ואולי הייתי נותן לך המעות קודם הכתיכ' כיון דהוא באתרא דיהבי והדר כתבי הי' יכול לו' הייתי ירא להמתין עד למחר ור"ש דס"ל ביומא דמישלם זימני' דמצ"ל אלו הייתי חייב לך ע"כ ס"ל הסברא דהי' לו לתבוע ולדידי' באמת אין חילוק בין כתבי והדר יהבי ובין יהבי והדר כתבי וכן כתב קצת מזה בקצה"ח. גם מה שהוכיח מדברי הרמ"ה דס"ל כדברי בעל המאור הוא תמוה לפ"ז והעיקר בדברי הרמ"ה דס"ל כמש"ל ונראה דאם כ' בשטר השני שהתנ' שיגב' העידית אף הש"ך מודה ופשוט:
ז סָעִיף ג כדי שאגבה ממך העידית, עסמ"ע ס"ק ט' עד ואף שרב נחמן ס"ל כן לפי האמת וכו' ט"ס וכצ"ל דאף שלפי הס"ד דהש"ס שם ר"נ ס"ל כן מ"מ לפי האמת לא קיי"ל כוותי' וכו' עש"ך ס"ק י"ב עד כלו' נכסים טובים ממנו וכו' כוונתו במ"ש נכסים טובים דהיינו עידית ובינונית ודו"ק:
ח סָעִיף ו ומכר אחד מהם חובו לאחר. עסמ"ע וש"ך והעיקר מחלוקתן תלוי בזה דלדע' הסמ"ע טריפת הראשון הוא מטעם טריפת משעבדי דמה שמלו' אחד לחבירו וחבירו משעבד להמלו' נכסיו הרי המלו' כאלו קונה ממנו נכסיו וכשמלו' חוזר ולוה מהלו' הרי הלוה ראשון כאלו חזר וקונ' נכסיו שמכר לו מקודם. ולפ"ז מה שנשתעבד הלו' השני למלו' השני וקנה המלו' השני השיעבוד מהלו' הב' הוי כקנה נכסים וכשמכר המלו' השני שיעבוד נכסים לאחר הוי כמכר נכסיו והמלו' הראשון טרפו ומש"ה כל שהוא דאקני א"י לטרוף. ולפ"ז אם המלו' הא' מכר שט"ח קודם הלוה השני ג"כ א"י השני לטרוף מהלוקח שקנה מהא' וגבי מהב' כיון שקניינו קודם וכן במטלטלין אג"ק תלי' הכל אם המוכר כ' מטלטלין אג"ק דכשראובן הלוה לשמעון הוי כאלו קנה מטלטלין משמעון דמיני' אפי' מגלימא דעל כתפאי ואח"כ כשהלו' ראובן משמעון הרי כאלו חוזר ומוכר לו המטלטלין שקנה ממנו תחלה ואח"כ כשחוזר ראובן ומוכר השט"ח שלו ליהודא הוי כאלו חוזר ומוכר ממטלטלין שקנה משמעון בשעת הלוא' שלו ליהוד' ומש"ה אם כתב ראובן הלוה השני לשמעון בשעת הלוא' מטלטלי אג"ק הרי נעשו המטלטלין של שמעון שביד ראובן משעת הלוא' הראשונה כשלוה משמעון כדין קרקע והוי כשמכר שט"ח שיש לו על שמעון ליהודה כאלו מכר קרקע שלו ליהוד' דהא מטלטלין אג"ק דין קרקע יש להן מש"ה שמעון חוזר וטורף שהוא לוקח ראשון יותר מיהוד' שהוא קנה קודם המטלטלין בשעת הלוא' מה ששיעבד לו ראובן קודם שמכר ליהודה מש"ה יכול שמעון לטרוף מיהוד' וכללא דמילתא שאנו רואין המלו' והלו' כלוקח ומוכר ודעת הש"ך דעיקר תליא באם הוא דבר שהלו' השני אין יכול להבריח ממלו' השני דאז חייל שיעבודא דר"נ גם על השיעבוד נכסים של הלו' השני והוי כאלו הלו' הב' הוא לוה של מלוה ראשון לגמרי ובין שיעבוד הגוף ובין שיעבוד נכסים מהנכסים של לוה השני שא"י להבריחן הוא של המלו' ומכירת המלו' השני שמכר הש"ח לאו כלום הוא מש"ה המלו' הראשון טורף אפי' במקום דא"י לטרוף מצד טריפת לקוחות אבל בדבר שהלו' השני יכול להבריחן מהמלו' השני שאלו הי' מכרו לא הו' המלו' השני יכול לטרוף כגון שהוא דאקני נגד המלו' השני או במטלטלין והשני לא כתב לראשון מטלטלי אג"ק דאז לא חייל שיעבודא דר"נ על שיעבוד נכסי כמ"ש התוס' בפסחים והביאו הש"ך מש"ה אין המלו' הראשון יכול לטרוף אפי' מצד טריפת לקוחות כיון דהלוה השני לא נשתעבד לא דמי לשיעבוד נכסי. והח"צ הקשה בהגהת הט"ז דהא אפי' גבה שמעון השדה ומכרה אין ראובן יכול לטרוף אם לא כתב דאקני ומכ"ש בשלא גבה עדיין. ולפענ"ד נרא' דבשלמא בשגבה כבר ונעש' שלו מכירתו מכיר' מדאורייתא אין המלו' יכול לטרוף כיון דדאקני לא משתעבד ליה משא"כ במכר שט"ח דמכירת שט"ח הוא מדרבנן והמלו' יכול למחול והטעם כתבו הפוסקים כיון ששיעבוד הגוף נשאר אצל המלו' וכיון שמחלו פקע שיעבוד הגוף פקע ג"כ שיעבוד נכסי ע"ש בדבריהם הביאם הש"ך בסי' ס"ו ולפ"ז הכא דשיעבוד הגוף של לוה השני גם שיעבוד נכסיו מאותן נכסים שאין יכול להבריחם שייך למלוה ראשון אין מכירת המלו' השני מכיר' ואין גביית הלוקח גביי' ומה שהקש' התומים מפקדון ביד אחר דג"כ אינו יכול להבריח למכרה ואפ"ה בשמת המפקיד הוי מטלטלי דיתמי לק"מ דדוקא בנכסים שהן של הלוה השני רק שנשתעבדו להמלו' מצד שיעבוד נכסי של הלוה השני והוא דבר שאינו יכול להבריח מש"ה לא הוי מטלטלי דיתמי כיון דבאמת הנכסים אלו של הלוה השני הוא רק שנשתעבדו להמלו' הראשון מדר"נ והלוה השני חי ממילא לא הוי נכסים של הלוה השני מטלטלי דיתמי דהא הוא חי אבל פקדון לא מצד נכסי של הנפקד משתעבד דהא לאו נכסי הנפקד הן ומצד נכסי המפקיד נשתעבדו דפקדון ברשותי' דמרא איתא וכמונח ברשות המפקיד דמי וכיון שהמפקיד הלוה מת הוי מטלטלי דיתמי ומ"ש חש"ך דאם חשני כתב מטלטלי אג"ק דטורף גוף השטר קשה לכאור' מהא דכתובות פ"ב גבי מי שהי' נושה באחיו לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וקאמר התם בש"ס דלא מחמרי' תרי חומרא בכתוב' כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה לר' נתן וכו'. ולפ"ד הש"ך קשה דהא אפי' בלא דר"ן כיון דמטלטלי משתעבדי לכתוב' יכולה לטרוף גוף השט"ח ונרא' דש"ה דבלא דר"ן ליכא שיעבוד הגוף כלל ומה בכך שטורפת השטר שהוא רק שיעבוד נכסים מכל מקום יכול לומר לאו בע"ד דידי את משא"כ הכא דקיי"ל כר"ן ואיכא שיעבוד הגוף אצל המלוה הראשון רק בנכסים שיכול להבריח ליכא שיעבוד נכסי להמלוה הראשון וכיון שהוא טורף להשט"ח הרי טורף השיעבוד נכסים ויש לו שיעבוד הגוף על הלוה השני מכח שיעבודא דר"ן הרי הוא עומד במקום המלוה השני ושפיר טורף. והנה אין ללמוד מדברי התוס' פסחים שהביאם חש"ך דאם המלוה השני יש לו מלוה ע"פ דאפילו גבו היתומים קרקע בחובת אביהם אין הבע"ח חוזר וגובה כיון דהלוה השני יכול להבריחם דהא אם מכרה אין המלוה טורף דהא מלוה ע"פ אינו טורף מן הלקוחות, דזה אינו דכוונת התוס' הוא רק במטלטלין דלאו בני שיעבוד דאורייתא נינהו משא"כ במלוה ע"פ שייך שיעבודא דידן מטעם כיון דמדאורייתא בני שיעבוד הן דהא מלוה ע"פ טריף ממשעבדי מדאורייתא למ"ד שיעבודא דאורייתא ונגד זה לא קילקלו שיעבודא דר"ן מש"ח שייך שיעבודא דר"ן אפילו במלוה ע"פ כן נראה לי (ועיין סמ"ע סעיף קטן כ"ב יש ט"ס וכצ"ל שלא באו ליד המוקדם עדיין אלא שנשתעבדו לו וכו'):
א סָעִיף א זמן. פירוש זמן פרעון של שטרו ודוקא כשמוציא שטר או מברר בעדים הא לא"ה נאמן ראובן במגו דלא מכרתי לך ולא קבלתי ממך מעות כמ"ש ס"ג בהג"ה. ש"ך:
ב סָעִיף א נאמנות. דאנן סהדי שפרע לו כבר ואפי' האמינו כבי תרי נרא' דלא מהני נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש ר"ס ע"א עכ"ל הסמ"ע ואף למ"ש לעיל דהיכא דאית לי' מגו נאמן הכא לא שייך מגו דאי אמר לא מכרתי לך הי' מכחיש עדי המכיר' ואינו נאמן דאע"ג דהימני' כבי תרי היינו להכחיש עדי פרעון אבל להכחיש עדים שיעידו על דבר אחר בזה לא הימני'. שם:
ג סָעִיף א נאמן. ולי נראה דליכא מאן דפליג בהא דחליל' לפסול שטר מקויים בטענת מזויף משום הוכח' מה שאנו רואין בעין שאינו כן ומ"ש רש"י והר"ן והלה מוצי' שטר מכירה ואומר שטרך מזויף או פרוע שאלו הייתי חייב כו' ר"ל שטרך איני יודע מה טיבו שבודאי איני ח"ל ושטרך מזויף כו' אבל אם טוען רק מזויף לחוד פשיטא דאינו נאמן כיון שהוא מקוים וגם מגו דפרעתי אין כאן דה"ל כמגו במקום עדים. שם:
ד סָעִיף א טענה. ובס"ג יתבאר דאפי' הי' ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא הי' יכול לכופו לפרוע לו אז ביומו כ"כ הסמ"ע ואף שיש לחלק דהתם טעמא הוא כדאמרינן בש"ס דעביד אינש דיזיף ליומא אבל מאן לימא לן שמוכר אדם שדה ליומא מ"מ נרא' עיקר כהסמ"ע. שם:
ה סָעִיף א לגבות. הא דלא אמר טעמא דלמעות הי' צריך די"ל הי' לו למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא פתחון פה עליו ע"י מכיר' זו והא דאמרינן בעלמא מדלא מסר מודעא ש"מ דגמר והקנ' ליה היינו משום דאין להתובע לסמוך כ"כ אטענתו לחוד משא"כ כאן די"ל סמכתי נפשי אשט"ח שבידי עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש בזה הט"ז ומה שהשיב עליו הגאון ח"צ בהגהותיו שם ע"ש):
ו סָעִיף ב מעות. כ"כ הטור ויגעתי למצוא מקור לדין זה ולא מצאתי וגם הוא תמוה מאד בעיני שהיאך יאמר הי' לך לטרוף כו' שהרי יוכל המלו' לומר אלו הייתי נוגשך סלקתני במעות או מכרת השד' לאחר לכך הוצרכתי לפייסך שתמכור לי והוכרחתי ליתן לך המעות מתחל' כיון שהוא מקום דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ושאלתי לכמה חכמים ואמרו שהשכל נותן כן שיוכל לטעון זה ואין לפסול שטרא מעליא בסברא זו דהי' לך לטרוף כו' מיהו במקום שכותבים שטר ואח"כ נותנים המעות הדין אמת כמ"ש הט"ו דיכול הלו' לומר אלו הייתי חייב לך איבעי לך לעכובי זוזי בפרעון חובך שהרי כבר הי' שטר מכיר' בידך. ש"ך:
ז סָעִיף ב יראתי. פירש הסמ"ע אלא תבריחם או תמכרם לאחר ושוב א"י להוציא מידם משא"כ בקרקע שבמקומ' עומדת ואף אם יקדם וימכרנה יטרפנה מידו בשט"ח המוקדם עכ"ל ולפ"ד הש"ך שכתבתי בס"ק ו' גם בקרקע שייך לומר יראתי כנזכר שם (והט"ז הקש' ע"ד הסמ"ע דא"כ כי יקנה ממנו ג"כ לא מהני כלום שיקח המטלטלים בעד המעות שנותן לו עכשיו וממה יגבה חובו ונ"ל הטעם דהמלו' חפץ וחשק לאותן מטלטלים ואי הוה אמר ליתנם לו בחובו ירא שמא יפרענו בדבר אחר משא"כ בקרקע טפי ניחא למלו' שיחזיק הלו' כדי שיהא חובו בטוח שעיקר שעבודו על הקרקע עכ"ל):
ח סָעִיף ג ליפרע. הש"ך האריך מאד להשיג על הט"ו בדין זה ע"ש שהביא הרב' ראיות והוכחות לדבריו ומסיק וכתב ז"ל העולה מזה דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז בכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו כן מוכח בש"ס וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ובעל המאור והרמ"ה והריטב"א ודלא כהט"ו וסייעתם עכ"ל:
ט סָעִיף ג ברור. גם בזה השיג הש"ך על הרמ"א וכתב שהרא"ש בתשו' לא כ"כ בפשיטות אלא בצירוף טעמים אחרים כו' וע"כ דינו של הרב צ"ע מיהו לפמ"ש לעיל דבכל ענין זה וזה גובה לא נ"מ הכא מידי מיהו נ"מ בעלמא במכר השד' דלעיל ס"א עכ"ל:
י סָעִיף ג באתרא. הסמ"ע כתב ב' טעמים בזה ע"ש אבל הש"ך תמה על הט"ו דא"כ בכל ענין בטל שטרו של ראובן והלא משנתינו חכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ולא אוקימנא ביומא דמשלם זימניה אלא לרב ששת אבל לר"נ דקי"ל כותיה אפי' מטא זמניה גובה שט"ח כו' אלא ודאי דהרמ"ה לא כ"כ אלא לפרושי סוגיא כו' ע"ש:
יא סָעִיף ג עידית. הטור כתב הטעם שאפי' לא חזר ראובן ולוה ממנו הי' יכול לגבות העידית שלו (וא"ל שירא שיפרע לו בהמעות שבידו ולכך לוה ממנו דא"כ עוד לא יצא מיראתו דלמא ימשכנו ביד אחר ויפרע לו המעות וגם שומא הדרא ויפדנו מידו כשיפרע לו) ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיו ואם אמר כוונתי למכרה ושאפרע ממנו המעות כך הי' יכול ללות מאחר ולהגבותו זיבורית שלו עכ"ל. סמ"ע:
יב סָעִיף ג בשלו. פי' כגון שלא הי' לו עידית מעולם אבל אם הי' לו עידית בשעה שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית כ"כ הב"ח ונכון הוא וע"ל סי' ק"ב ס"ד ונרא' דה"ה ברישא אם יש לא' בינונית ולשני זיבורית כו' צריך לפרש כן דאי ה"ל עידית ומכרה צריך ליתן לו בינונית. ש"ך:
יג סָעִיף ג זמנו. כלומר שזמן הלואת השטר שמוציא שמעון על ראובן הי' קודם שהגיע זמן פרעונו של שטר ראובן כו' אז בכל ענין ר"ל בין באתרא דכתבי שטרא כו' כל א' עומד בשלו היכא דליכא רווחא ואם יש לזה עידית ובינונית ולשני זיבורית זה גובה וזה גובה. שם:
יד סָעִיף ג עדיין. בתשובת מהר"א ששון הקש' דהיאך שייך מגו נחזי זמן השטר מתי הוא ותירץ דמיירי שאין בו זמן כמ"ש הטור ר"ס מ"ג דאפי' שטר שאין בו זמן כשר לגבות מבני חרי ע"כ ולא דק דה"ק מגו דאי בעי אמר מה שפרעתיך הי' קודם זמני וכ"כ בס' גד"ת ומ"ש כמ"ש הטור לא דק דהתם מיירי בזמן הלוא' והכא מיירי בזמן פרעון עכ"ל הש"ך וע' תשובת רדב"ז סי' ז' ולחם רב סי' ר"ל וכנה"ג ופליטת ב"י סי' י"ז וד"ר סימן של"ג:
טו סָעִיף ה בחיי. פירש הסמ"ע שעיקר הטעם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אינו אלא משום דחיישינן דצררי אתפסי' והיינו דוק' כשבאין להוצי' מהיתומים אבל לא במקום שבא להחזיק ולתפוס מה שבידו בכדי חובו שנתחייב לו אביהן בפיו כמשמעות השטר שבידו ועיין בתשובת ריב"ש סי' שצ"ט וראב"ח סי' קי"ג:
טז סָעִיף ו גובה. פי' וא"י לומר כיון שהדין הוא שכל א' יעמוד בשלו נחשב השטר כפרוע וא"כ גם הלוקח שבא מכח המוכר לא עדיף מיני' קמ"ל דלא דמ"מ אם יקנ' השני עוד שדות ויהי' לו עידית ובינונית ולהשני זיבורית כל א' גוב' חובו מ"ה גם הלוקח יכול לגבות מאחר דהשט"ח אינו נחשב כפרוע כ"כ הטור ע"ש. סמ"ע:
יז סָעִיף ו חוזר. כתב הסמ"ע משמע אפילו בלא דאקני ומיירי דוק' במכר המלו' מוקדם השט"ח אבל כשמכר המאוחר השט"ח אינו יכול המוקדם לחזור ולגבות ממנו השד' אם לא שהי' בשט"ח שלו שעבוד דאקני והב"ח השיג עליו דכיון דמפיק משעבוד' דר"נ א"צ דאקני וכן נ"ל עיקר מהך דפרק כל שעה דאמרינן דרב' סבר בע"ח להבא הוא גוב' כו' ע"ש בש"ך וע"ל סי' קי"א סכ"ב וכ"ג (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב עליו והשיג על הש"ך ע"ש באורך):
יח סָעִיף ו שעבד. ל' הע"ש אם שעבד לו המוכר מטלטלי אג"ק כו' וכ"כ הסמ"ע וז"ל דאפילו במכר המוקדם שט"ח דאף אם נאמר גם במטלטלי אג"ק דדאקני ט"ס הוא מ"מ כיון דא"י המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלי אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שעבד לו כי אם מטלטלי שכבר באו לידו ולא מה שלא באו ליד המוקדם עדיין משא"כ כשכתב המוקדם להמאוחר גם דאקני כו' עכ"ל ודבריהם תמוהין דמה מועיל ששיעבד המוכר מטלטלי אג"ק מ"מ המטלטלים שגבה זה הלוקח דין מטלטלים יש להם אלא פשיט' דמיירי דזה שגובים ממנו המטלטלין שעבד כן דאז דין קרקע יש להן והכי משמע להדי' פשט דברי הטור כו' ע"ש בש"ך שהבי' עוד ראיות לזה:
יט סָעִיף ו ושיקנ'. דאל"כ י"ל מטלטלים אלו קניתי אח"כ ולא נשתעבדו באג"ק אבל בקרקע מסתמ' ידוע מתי קנה אותה וכה"ג אמרינן בסימן ק"ד ס"ה עיין שם מיהו בקרקע שידוע שקנה אח"כ ולא כתב דאקני אינו חוזר וגוב' וכדמוכח בתוס' פ' כל שעה כו' וא"כ בקרקע שקנ' לוה השני אחר הלוא' כשלא כתב למלו' שלו דאקני הי' יכול למכר' והמלו' שלו א"י לטורפ' וה"ל כמטלטלים ולאו בת שעבוד היא ולא עדיף מלו' ראשון ממלו' שני וא"כ ליכ' נמי בהא במלו' ראשון משום שעבוד' דר"נ וכן עיקר. ש"ך:
כ סָעִיף ז מקוים. דאז תורת שטר עליו וקרוב לודאי שגם ראובן נתחייב לו מ"ה א"י להוצי' משמעון עד שיעמוד עמו בדין ויפטר משט"ח שביד שמעון עליו עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' כ"ד:
א סָעִיף א ונאמן הלוה כו' ואפי' שיש בו נאמנות. עבה"ט סק"ב וכ' בנה"מ ונראה דאפי' שבועה א"צ דהוי כאנן סהדי כו' עכ"ל. ולכאורה מדברי הב"י שכ' ומ"ש רבינו ונאמן הלוה כו' אפי' שיש בו נאמנית כ"כ בעה"ת שער ל"ד וכ' דדמיא לההוא דאמר סיטראי נינהו ואר"נ איתרע שטרא ומפרשים רבוותא דאיבטל אף נאמנות שבו ומשתבע לוה היסת ומיפטר והא נמי דכוותי' היא עכ"ל מל' זה משמע קצת דהכא נמי מישתבע לוה היסת (וכ"מ קצת מדברי הדרישה שיובא בסק"ט שאח"ז שלא נסתפק רק לענין תפיסה ודו"ק) וצ"ע. ומצאתי בת' אא"ז פמ"א ח"ב סי' פ"ו שנסתפקו דיינים בדין זה במעשה בא' שהיה ת"י מעות הקהל והחזיר להם א' לא' באופן שלא נשאר ת"י שום פרוטה ואח"ז הוציא כמה קוויטין בח"י הקהל שחייבים לו איזה סך והקהל השיבו אם אמת אתך למה לא לקחת ממון שהי' תחת ידך ולא ה ' לך לפרוע והנה דין זה מבואר ברמ"א סי' פ"ו ס"ג ראובן שתובע משמעון כו' נאמן במיגו כו' משמע היכא שאין לו מגו דלא פרעתי טענת שמעון טענה ובנ"ד נמי אין לו מגו דכבר ידעו נאמני הקהל שפרע אחר שהגיע זמן הקוויטין שלו אך נסתפקו הדיינים אם יוכל עכ"פ להשביע להקהל שבועת היסת שאין חייבים לו לפי שנסתפקו בפי' דברי בעה"ת הנ"ל אם ר"ל דדמי ממש לסטראי גם לענין שבועה דמשתבע לוה היסת או דלא מדמה לה רק לענין דאיבטל אף הנאמנות מחמת טענה זו דאיתרע שטרא אבל לענין שבועה אין ענינו לכאן כו' והוא ז"ל השיב באריכות ומסיק דיכול להשביע היסת דאף שאנו מרעין לשטרא משום דאם איתא דחייב הי' לך ליפרע מהם מ"מ הוא יכול לומר שסמך על נאמנותם או איזה טעם אחר דהא היכא דהוחזק כפרן ואינו נאמן לומר שפרע אפי' אחר שאמר להד"ם אפ"ה לאחר פרעון הסכים הש"ך בסי' ע"ט סקי"ח ובסי' פ"ב סקי"ד שיכול להשביע היסת שלא פרע לו ב"פ והכא שאינו מוציא ממון אלא נשבע ונפטר דומה כמו לאחר פרעון ויכול להשביע היסת ועוד ראיה ברורה מש"ך סי' ע"ח סקט"ו באם הלוה חי וטען שפרע תוך הזמן דהכריע הש"ך דלאחר פרעון צריך המלוה לישבע היסת. וכ' הטעם דהך חזקה דא"א פורע תוך זמנו משוי לי' כאילו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקה דג' שנים דחזקה שמכר לו או שהוא שלו ואפ"ה צריך לישבע היסת כמ"ש ר"ס ק"מ אלמא דלא אלימא חזקה לאפוקי שבועת היסת עכ"ל א"כ בנ"ד נמי אף דא"צ לשלם השטר מכח חזקה דאם איתא דחייב היה למלוה לפרוע ממנו מ"מ אינו נפטר משבועת היסת דהוי כאן כמו לאחר פרעון עכ"ד ע"ש. וע' בס' שער משפט סק"ב שהזכיר קצת מדברי הפמ"א הנ"ל וכתב דבבעה"ת ?ג פי' מבואר להדיא דחייב הלוה היסת וכן מוכח מדברי הרמ"א ס"ג הנ"ל דס"ל דמהני מגו להמלוה היכא דליכא עדים שמכר לו השדה ואי אמרי' דהך חזקה אלימתא היא היכא הוה אמרי' מגו במקום חזקה להוציא בשטר מן הלוה כו' אך בת' מיי' לס' משפטים סי' ל"ד משמע דפטור אף מהיסת ונראה דלא פליגי דדוקא היכא שיש שטר להמלוה נהי דפסלינן לשטרא מה"ט דמכר לו השדה מ"מ לא מהני סברא זו לפוטרו מהיסת אבל היכא שתובע רק בעל פה מהני האי סברא לפוטרו מהיסת כיון דמסייע לו החזקה וזה נכון להשוות דברי הפוסקים וכן עיקר לדינא עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף א שיש בו נאמנות. ע' בב"י שכ' בשם בעה"ת דדמיא לההוא דאמר סטראי נינהו כו' כמבואר בס"ק הקודם. וכ' הדרישה אות א' וצ"ע לפי מה דמדמה לסטראי אי אמרי' ג"כ כאן אי תפיס לא מפקינן מיני' כמו בסטראי בסי' נ"ח או לא לגמרי מדמינן לה עכ"ל. וכתב אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס פ"ו כ' בפשיטות דמהני תפיסה והביא ראיה מסי' פ"ח ס' י"ב גבי טענו חטין והודה לו בשעורים דמהני תפיסה כיון דהוא מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי אלא שלא רציתי לתבוע הכל בבת א' כמ"ש הסמ"ע שם וה"נ כיון שהוא מוחזק יכול לומר האמנתיך ולכך לא תבעתי ממך המעות. אך מסיים שם ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיין דאם רגלים לדבר שלא תבע המלוה זמן ארוך והי"ל ליפרע מקודם ושתק כל אותו הזמן חזק' אלימתא כי האי מוציאין ממין מת"י ע"ש. וקצת תימה שלא הזכיר דברי הדרישה הנ"ל שנסתפק בדין זה. וע' בס' שער משפט שהזכיר דברי הפמ"א הנ"ל וכתב עליו דאין ראייתו מוכרחת ומדברי הט"ז לקמן ס"ג מוכח דלא מהני תפיסה כלל כ' ע"ש:
ג סָעִיף א וי"א שהוא נאמן. עש"ך סק"ד וע' בס' קרבן נתנאל פרק ב' דייני גזירות אות מ"ב מ"ש בזה:
ד סָעִיף ג הי' לך ליפרע. עבה"ט שכתב דהש"ך האריך מאד להשיג כו' וע' בת' ח"ס חח"מ סי' ס' שכתב על נידון דידי' וז"ל אבל אין נ"ל לסמוך אמ"ש הש"ך בסי' פ"ה ס"ג דלעולם זה גובה וזה גוב' חדא דדוקא התם שלוה ממנו עתה משא"כ הכא גרע טובא שלא לוה אז רק נתן שט"ח בלא הלוא' ולא היה לו ליתן שט"ח כי בשעת נתינת שט"ח לא היה זמן ההלואה כי עבר כמה שנים ולא שייך כלל סברת הרז"ה וגם בלא"ה אין נ"ל לסמוך על הש"ך שם כי נעלמו ממנו דברי הרמ"ה הובא בשיט' מקובצת על כתובות ק"י ע"א כי לא נתפרסם אותו הספר בימיו וגם מבעל התומים נעלמו ע"כ כתב מ"ש ואין לזוז מדברי ש"ע ורמ"א ז"ל עכ"ל:
ה סָעִיף ג נאמן במגו דיכול לומר כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בספר בית מאיר סי' ס"ח ס"ט בסופו:
ו סָעִיף ו חוזר וגובה. עבה"ט וע' בת' משכנו' יעקב סי' ל"ט מ"ש בזה:
א סָעִיף א אחר שהגיע כו'. רש"י שם וכמ"ש שם בגמ' ואי דלא מטא זימניה כו' מ"ט דאדמון וה"ה כאן:
ב סָעִיף א ואפי' כו'. עבה"ג וכ"ש לפרש"י שאפי' מזוייף נאמן אין חילוק בין נאמנות או לא:
ג סָעִיף א וי"א בו'. דשמא זייפו אע"ג שהוא מקוים כמ"ש בב"ב נ"ב ב' ולעיל ס"ס פ"ג וכן בפ' ג"פ אין חת"י דידי הוא מיהו כו' וס' הראשונה ס"ל מ"מ כיון דלא שכיח לא איתרע משום האי טענה:
ד סָעִיף ב אם הלוה כו'. עבה"ג דבכה"ג ל"פ רבנן אאדמון:
ה סָעִיף ב אבל אם כו'. וכמ"ש שם ק"ט ב' ל"ש אלא לאחר אבל לעצמו כו' דאמר אי כו':
ו סָעִיף ג ודוקא שהשטר. וכמ"ש בפ' חזקת עביד אינש דזבין דיניה וערשב"ם שם:
ז סָעִיף ג ויש מי שאומר כו'. מדפריך בגמ' ה"ד אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן ולא משני דמתני' באתרא דכתבי כו' וכמו במתני' שקדם לזה וטעמ' דמילת' דכאן א"י לומר חששתי שראיתיך שאתה רוצה להוציא המעות דא"כ לא היה מלוה אותך משא"כ במכירת השדה שראה שרוצה לקנות מטלטלין נכסין שא"ל אחריות ומכר לו את השדה כדי למשכנו ועב"ח:
ח סָעִיף ג וי"א כו' דאפי' כו' ואם הוא. דס"ל דשוה למתני' שקדם שם ומה שלא תירץ גמ' כן משום דכבר השמיענו פלוגת' דאדמון ורבנן בכה"ג במתני' שקדם והוא משנה שא"צ לכך תי' דקמ"ל פלוגתייהו בעביד אינש ולכך פריך גמ' אליב' דרב ששת ולא אליב' דר"ן משום דלר"ן קמ"ל מתני' דזה גובה וזה גובה דבשלו הן שמין אבל לר"ש דמתני' זה לעשר וזה לחמש אין חידוש בזה וזה ראיה לדין זה וכ' במלחמות דלכך השמיט הרי"ף קו' הגמ' ותירוצה משום דאליב' דרב ששת ואנן קי"ל כר"ן ומתני' באתר' דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי. והרז"ה כ' דלכך פריך לר"ש דלר"ן יכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך כו' ואגבה אותך זבורית והקשה עליו הרמב"ן דא"כ אמאי אמרו שם באתר' דיהבי זוזי כו' כ"ע ל"פ כי' הא י"ל הייתי רוצה למכור לך שדה שלי זבורית ולגבות ממך בינונית אלא ודאי אין דרך ב"א ללות כדי למכור נכסיהן ועוד לר"ש נמי משכחת כגון דאית ליה לשני עדית ולראשון זבורית שגובה ממנו עדית עכשיו ועדיין לא הגיע הזמן של שני ולאח"כ יגבהו זבורית אלא מחוורת' דלר"ן י"ל באתר' כו' וזה שתלאן שני הדינים זב"ז דה"מ באתר' כו' ואפי' כו':
ט סָעִיף ג לראובן זיבורית ולשמעון עידית. נמשך אחר דברי הרמב"ן הנ"ל ובשלא הגיע הזמן איירי ועסמ"ע. וה"ה שיכול למצוא בשיש לו עדית ובינונית ולזה זיבורית וכמש"ל וכדברי הרז"ה אלא שכ' כן כדי להוכיח דלא כרז"ה ורומז על קו' הרמב"ן דלרב ששת נמי יכול להמצא כו' אע"כ שאין זה טענה ודברי הש"ך כאן ס"ק י"ב שלא בדקדוק:
י סָעִיף ג ומיהו אם כו'. שם וכמ"ש בב"ק ז' ב' אין לו אלא עדית כו' בינונית כו' זיבורית כו':
יא סָעִיף ג או שיש כו'. כתובות שם ולר"ן מאי חזית כו' וב"ק שם עדית וזיבורית כו' וכן בינונית וזיבורית בשלא היה לו עדית:
יב סָעִיף ג וכן אם. בה"ת שם ונלמד מהקודם:
יג סָעִיף ג אבל. שם בגמ' וכמ"ש ב"ק שם היה לו עדית ובינונית וזיבורית כו':
יד סָעִיף ג ראובן כו'. וכמש"ל סי'ע"ח דאף במקום חזקה אמרי' מגו:
טו סָעִיף ג אשה כו'. נלמד מהקודם ואע"ג דעביד אינש דזבין דיניה היינו לגמרי אבל בשכירות לא וראיה ממ"ש בפ' חזקת הבתים ואי דלי צנא כו' וכפר"ח שם ברשב"ם:
טז סָעִיף ד אם מת כו' אפי'. לא מיבעי' באית ליתמי זיבורית ואית לדידיה עידית ובינונית דאע"ג דאין נפרעין כו' כמ"ש שם' בגמ' אלא אפי' אין להם כלום די"ל אנן מטלטלי שבק אבון גבך כו' כמ"ש שם צ"ב א' השתא מתקנת הגאונים ל"ל הכי ואמר אפי' מעות דאם היה מגבה קרקע אפי' לדינא דגמ' היה הדין כן כמ"ש שם אמר רבא כו' כדרב נחמן כו':
יז סָעִיף ד יתומים קטנים כו'. ל"ג קטנים כאן:
יח סָעִיף ה אפי' היתומים קטנים כו'. עבה"ג וכן מוכח מעובד' דרבה בר שרשום ב"ב ל"ג א' כי אמינא דאיתלי זוזי כו' יכמ"ש שם בחידושי הרמב"ן בשם הר"י מיגש וכמש"ל סי' ק"י ס"ב ושם כ' אפי' אחרי מות אביהם שם שתפס שלא בעדים ויכול לטעון כו' אבל כאן דתפיסתו בעדים וידוע שהרי ליתומים שטר עליו לכך כ' כאן כיון שתפס בחיי כו':
יט סָעִיף ו שנים כו' הלוקח כו'. כמ"ש בר"פ הנזקין אין נפרעין מנכסים משועבדים ודלא כי"א דחשבינן לשטר' כמאן דפרעיה מההוא שעתא ועבסה"ת דא"כ אמאי זה גובה וזה גובה לר"ן:
כ סָעִיף ו ואם גבה ממנו כו' וא"ל כו'. כמ"ש בכתובות צ"ב א' ארב"ח ראובן שמכר כו' א"ר אי פיקח כו' וה"ה כאן וכמ"ש בב"ב מ"ד ב' ע"ש:
כא סָעִיף ז ראובן כו'. עבה"ג ועתוס' דב"ק מ"ו ב' ד"ה שאין והשתא נ"ל לפ"ה כו' משא"כ כאן דכיון שיש לו שטר מקויים נאמן בתפיסתו ועבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.