א הַפּוֹגֵם שְׁטָרוֹ, לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן הַלּוֶֹה: הִשָּׁבַע לִי. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁשְּׁטָרוֹ אֶלֶף זוּז, וְטָעַן הַלּוֶֹה: פָּרוּעַ כֻּלּוֹ, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: לֹא נִפְרַעְתִּי אֶלָּא מִקְצָתוֹ, לֹא יִפָּרַע אֶת הַשְּׁאָר, אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה. אֲפִלּוּ הָיוּ עֵדִים בִּשְׁעַת הַפֵּרָעוֹן, אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ שׁוֹבָר בַּמֶּה שֶׁפָּרַע. וְלָא אַמְרִינָן: אִם אִיתָא דְפָרַע טְפֵי, בְּעֵדִים הֲוָה פָרַע לֵהּ, כִּדְפַרְעֵהּ מֵעִקָּרָא, אוֹ הָיָה כּוֹתֵב לוֹ שׁוֹבָר. וַאֲפִלּוּ דִקְדֵּק לְצָרֵף בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְרוּטָה, לָא אַמְרִינָן כֵּיוָן שֶׁדִּקְדֵּק כָּל כָּךְ, קוּשְׁטָא קָאָמַר. וְאִם יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵרַשׁ בֵּין בְּכֻלּוֹ בֵין בְּמִקְצָתוֹ, נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעָבַר זְמַנּוֹ. אֲבָל אִם הוּא תּוֹךְ זְמַנּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּגַם שְׁטָרוֹ, יִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה; אֶלָּא אִם כֵּן טָעַן הַלּוֶֹה: יִשָּׁבַע לִי.
ג כָּתוּב בּוֹ פֵּרָעוֹן בֵּינֵי שִׁיטֵי, לֹא חָשׁוּב כְּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ לְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. (וְע"ל סִימָן מ"ד ס"ו וְסוֹף סִימָן מ"ה). שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ פֵּרָעוֹן בֵּינֵי שִׁיטֵי ת' זְהוּבִים עַל הַגְּרָר, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה שֶׁפָּרַע יוֹתֵר, וְהַמַּלְוֶה גֵּרַר מְקוֹם הַפֵּרָעוֹן וְחָזַר וְכָתַב מַה שֶּׁרָצָה, אִם כְּתַב הַפֵּרָעוֹן הוּא כְּתַב יָד הַלּוֶֹה, הַדִּין עִם הַמַּלְוֶה.
ד (כָּפוּל לְעֵיל סִימָן מ"ז ס"ב) הַפּוֹחֵת שְׁטָרוֹ, נִפְרָע שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. כֵּיצַד, הָיָה שְׁטָרוֹ אֶלֶף זוּז, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה: פְּרַעְתִּיךָ כֻּלּוֹ, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם אֲבָל אֵינְךָ חַיָּב לִי אֶלָּא ת"ק, וּמַה שֶּׁנִּכְתַּב אֶלֶף אֲמָנָה הָיְתָה בֵּינֵינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ נֶאֱמָנוּת, נִפְרָע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמַר הַלּוֶֹה: הִשָּׁבַע לִי. טָעַן הַמַּלְוֶה: לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם אֲבָל אֵין הַחוֹב אֶלָּא ת"ק וְהָעֵדִים טָעוּ וְכָתְבוּ אֶלֶף זוּז, הֲרֵי מוֹדֶה שֶׁהָעֵדִים הֵעִידוּ שֶׁקֶר, וְנִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵת, וְנִפְטָר:
ה עֵד אֶחָד מֵעִיד בַּשְּׁטָר שֶׁהוּא פָרוּעַ, לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעָבַר זְמַנּוֹ. אֲבָל אִם הוּא תּוֹךְ זְמַנּוֹ, נִפְרָע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, אֶלָּא אִם כֵּן טָעַן הַלּוֶֹה: יִשָּׁבַע לִי. עֵד אֶחָד מֵעִיד עַל שְׁטָר שֶׁהוּא פָּרוּעַ, וּמֵת הַמַּלְוֶה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, אֵין יוֹרְשִׁין גּוֹבִין אוֹתוֹ; וְהוּא הַדִּין לְפוֹגֵם שְׁטָרוֹ, וּמֵת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע.
א סָעִיף א הפוגם כו'. וכתב ב"י בשם בעה"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנ' שהתקינו בו התקינו ולא בבנו. עכ"ל ד"מ עכ"ל סמ"ע. ולפי ענ"ד דין זה צריך עיון דהיכי מיירי אי מיירי שטוען שפרע לבנו ובנו אומר פרעת לי קצתו א"כ מה לי פגמו הוא מה לי פגמו בנו דהא טעמא דפגם הוא משום דפרע דייק דמפרע לא דייק וא"כ מה לי הוא ומה לי אבוה ולכאורה הי' נרא' דמיירי שטוען שאביו אמר לו שנפרע קצת (דא"צ לישבע שלא פקדנו אבא אלא א"כ טוען הלוה אשתבעו לי כאלו לא פגמו שלא היו צריכים לישבע שלא פקדנו אבא אא"כ טען הלוה אשתבע לי וכדמוכח להדי' בש"ס פרק הכותב ופרק כל הנשבעין ונתבאר לקמן סי' ק"ח ס"ה וא"כ ה"ה בפגמו בנו) אך בר' ירוחם נתיב כ"ו ח"ג כתב דאף בכה"ג לא יפרעו היורשים אלא בשבועה ומביאו ב"י בקצרה לקמן סימן ק"ח סוף סעיף ח' ואביא לשונו לקמן: אבל המעיין בבעה"ת יראה שלא כתב דין זה במקומו בשער כ"א גבי דיני פוגם רק בשער שני ח"א גבי מה שהיו יש מהמורים רוצים לומר דיורשים צריכים לישבע ג"כ שבוע' אין לי כתקנת הגאונים גבי לוה עצמו וכתב הוא עליהם וז"ל והאי סברא ודאי ליתא דכיון דשבועה זו תקנת' דבתראי הוא למאי דתקון תקון ולמאי דלא תקון לא תקון כדגרסי' בירושלמי גבי פוגם שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו הלכך כו' עכ"ל ואם איתא דס"ל לבעה"ת שאם פגמו בנו ואומר נפרעתי קצתו או אבא אמר לי שנפרע קצתו לא ישבע ה"ל להביא דין זה במקומו בשער כ"א גבי דיני פוגם וגם עיינתי בירושלמי פ' הכותב גבי פוגם וליתא שם רק שאם פגמו ומת לא הפסיד בנו מטעם שתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו ומשמע שם דר"ל לאפוקי דלא נימא כיון שפגמו אביו ומת יפסיד היורש או ישבע שיודע בבירור שלא נפרע השאר קמ"ל דלא אבל מזה שאם פגמו בנו לא מיירי בירושלמי שם כלל ע"ש לכך נלפע"ד דגם הבעה"ת מיירי בהכי ולא הביא אלא ראיה שתקנה שהתקינו בבנו לא התקינו ולכך לא הביא דין זה בשער כ"א משום דכבר כתב כן בשם ש"ס דילן דפוגם שטרו ומת יורשיו נוטלין שלא בשבועה. וז"ל ירושלמי שם תני יורש שפגם אביו שטר חובו הבן גובה שלא בשבועה בזה יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה שלא בשבועה ואב אינו גובה אלא בשבוע' אמר ר"א ונשבע שבועת יורש שלא פקדנו אבא שלא אמר לנו אבא שלא מצינו שטר זה בין שטרות פרועים רבי הושיעא בעא מתניתא דב"ש דב"ש אומרין נוטלת כתובתה ולא שותת א"ר יוסי תמן טעמא דב"ש הביאו בעלי ואני שותה ברם הכא בדין הוא אפי' אביו לא ישבע תקנה תקנו בו שישבע בו התקינו בבנו לא התקינו כיון שמת העמדת על ד"ת ע"כ בירושלמי ונ"ל דה"פ דר' הושיעא בעא דהך מתני' דתני הבן גובה שלא בשבועה וכי ב"ש היא ולא ב"ה דגבי סוטה פליגי ב"ש וב"ה גבי מת בעלה עד שלא שתת דסברי ב"ש נוטלת ולא שותת דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא אע"ג דשמא זינתה גובה מספק דסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולב"ה התם אינה נוטלת כתובתה וה"נ קאמר בש"ס דילן בשבועות ס"פ כל הנשבעים מת מלוה בחיי לוה הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי והיינו מטעמא דפרישית וכמו שפירש רש"י שם להדי' ע"ש ומשני רבי יוסי התם טעמא דב"ש משום הביאו בעלי ואני שותה ושטר העומד לגבות כגבוי דמי ובהא פליגי ב"ה וסברי דכיון דחייבת מן התורה אינו גובה מספק ולא כגבוי דמי ברם הכא בדין הוא אפי' אביו לא ישבע ולכן אפי' ב"ה מודו דתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו כן נלפע"ד פי' הירושלמי וא"כ כיון שבירושלמי לא הוזכר שום חילוק כשפגמו בנו שלא ישבע וגם לא נמצא בשום פוסק לחלק בכך וגם כתבתי דגם הבעה"ת לא עלה על דעתו לפסוק כן ע"כ נלפע"ד דאף כשפגמו בנו צריך לישבע בין כשטוען הלוה פרעתי לך הכל והוא אומר פרעת לי קצתו צריך לישבע כדין פוגם שטרו אע"פ דלא א"ל אשתבע לי ובין שטוען הלוה פרעתי לאביך הכל והוא טוען אבא אמר לי שפרעת לו קצתו צריך לישבע שלא פקדנו אבא אע"ג דאלו לא פגמו לא היה צריך לישבע שלא פקדנו אבא אא"כ בדא"ל הלו' אשתבע לי (וכדמוכח בש"ס פ' כל הנשבעין ופ' הכותב דאין היתומים צריכים לישבע שלא פקדנו אלא כשבאין לגבות מן היתומים אבל לא ילוה עצמו) עכשיו שפגם שטרו צריך לישבע שלא פקדנו אבא גם נגד הלוה עצמו אע"פ דלא א"ל אשתבע לי וכ"כ ר' ירוחם במישרים נכ"ו ח"ג וז"ל יתומים שבאו ליפרע מן היתומים לא יפרעו אלא בשבוע' שלא פקדנו אבא ושלא אמר כו' ואם באו יתומים ליפרע מלוה עצמו ופגמו שטר ואמרו אמר לנו אבא שנפרע קצת או עד א' העיד אחר מיתת אביהם שהוא פרוע או שבאו ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבוע' בשום ענין ויתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבוע' בשום ענין עכ"ל וכן עיקר:
ב סָעִיף ב אבל אם הוא תוך זמנו כו'. המ"מ פקפק בהאי דינא וק"ק על מור"ם למה לא כ' אדברי המחבר שיש חולקין שהרי הטור הביא דעת רבינו האי באחרונה שחולק ע"ז עכ"ל סמ"ע ול"נ עיקר כדברי מור"ם ואדרב' איפכ' קשי' לי על הטור אנה מצא כן בשם רבינו האי ואדרב' המעיין בבה"ת שער כ"א ובה' המגיד פי"ד מה' מלוה ומביאו ב"י לעיל סי' ע"ח יראה דמשמע דר' האי לא פליג רק בלקוחות אבל בפוגם שטרו וע"א מודה וע"ש:
ג סָעִיף ב אא"כ טען הלוה ישבע לי וכ"כ עוד המחבר לקמן סעיף ה' גבי עד אחד ולא נהירא לי דכיון דקי"ל דתוך זמנו גובה אפי' מיתמי א"כ כ"ש כאן ועוד דאי כשטוען הלוה ישבע לי צריך לישבע אמאי גובה מיתמי נטעון להו דלמא הוה אבוהן טעין ישבע לי דכל מאי דמצי אבוהן למטען טענינן ליתמי אלא ודאי תוך זמנו נפרע שלא בשבועה בין בפוגם בין בע"א מעידו שהוא פרוע אפי' אומר ישבע לי וגם בסמ"ע השיג על המחבר בזה:
ד סָעִיף ג כתוב בו פרעון ביני שיטי כו'. דין זה אף שהוא בטור מתשובת הרא"ש מ"מ חידוש הוא ולא נמצא בשום פוסק אחר ואלו הוה ס"ל להפוסקים הכי לא הוי שתקו מלחלק בהא. וגם נלפע"ד דאף הרא"ש והט"ו לא מיירי אלא כשהלוה מודה שבידיעתו כתב הפרעון בין שיטי ומטעם שכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ז סי' י' [ס"ח סי' ט"ז] וז"ל דדוקא פרעון בע"פ דהורע כח בעל השטר דאמרינן כמו שהאמינו ופרע לו מקצת בע"פ והניח השטר אצלו ולא חש לכתוב הפרעון ביני שיטי גם אפשר שפרע לו הכל לכך הטילו חכמים שבועה על המלוה אבל אם נכתב פרעון ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו כי איננו תובע אלא מ"ש בשטר וכי היכי שהלוה כתב פרעונו בשטר אנן סהדי אם פרע לו יותר היה כותבו וראיה מהא דאמרינן בפרק הכותב אבעי' להו פוגמת כתובתה בעדים מי אמרינן אם אית' דפרעי' בעדי' הוה פרע לה או דילמ' אתרמויי אתרמי לי' ועד כאן לא קמבעי' אלא פוגמת בעדים דאמרינן בפרעון הראשון נזדמנו לו עדים ובפרעון השני לא מצא עדים ופרע בלא עדים אבל לכתוב ביני שיטי זהו בידו לעשות ואף אם הלוה והמלוה אינם יודעים לכתוב בקל ימצאו מי שיכתוב הפרעון ביני שיטי ולא שייך הכא אתרמויי אתרמי הלכך דבר פשוט הוא דאמרינן אם אית' דפרעיה ביני שטי הוה כתב ליה הלכך לא מיקרי פוגם שטרו עכ"ל הרי דעיקר טעמיה דכיון דבקל יוכל לעשות לא שייך לומר אתרמויי אתרמי ליה והלכך אם אית' דפרע טפי נמי הוה כתב ליה וזה ל"ש אלא כשהלוה מודה שבידיעתו כתב הפרעון ביני שיטי ואז נראה דאין חילוק בין נכתב הפרעון ביני שיטי או מאחורי השטה או בקצתו אחר חיתום שטרו אע"ג דאי בעי מלוה גייז ליה מ"מ כיון דחשוב פרעון וכמ"ש לעיל סי' ס"ה סעיף כ' ס"ק ע"א שייך האי טעמא אם אית' דפרע לי' טפי הוה כתב לי' כמו שכתב זה דזהו דבר קל לעשות אבל כשהלוה טוען שהאמינו הכל ולא כתב שום פרעון על השטר רק שהמלוה מעצמו כתב קצת הפרעון ביני שיטי ה"ל שפיר פוגם ולא יפרע אלא בשבועה ועוד נראה לכאורה ראיה לזה מש"ס פ' ג"פ (דף קע"ב ע"א) ע"ש:
ה סָעִיף ד הרי מודה שהעדים כו'. ואינו נאמן במגו דהוי מגו להוצי' כך כתבו התוס' והרא"ש פרק הכותב וכ"כ הע"ש וע"ש ולדעת הרמב"ם והרשב"א ושאר אחרונים שהבאתי לעיל ס"ס פ"ג ס"ק ז' נאמן כאן המלוה (ולפי מ"ש שם בס"ק ט' דהוי ספיק' דדינ' ואי תפס לא מפקינן מיניה ה"ה כאן וע"ש) וכן הוא להדי' בחדושי הרמב"ן פרק חזקת הבתים שם ודלא כבעל ג"ת דף פ"ט שר"ל לדעתם שכיון שאינו טוען שטר אחר היה לי גם הם מודים דאינו נאמן ולא דק ואישתמטתיה דברי הרמב"ן הנ"ל ע"ש:
ו סָעִיף ד ונשבע הלוה היסת ונפטר אע"ג שיש בו נאמנות בשטר בכולו ובמקצתו אינו כלום שמאחר שהשטר חשיב כחרס הנאמנו' שבו לא מעלה ולא מוריד כך כתב הבה"ת שער כ"א סוף ח"ב וכך כתב המחבר לעיל ס"ס מ"ז.
ז סָעִיף ה עד אחד מעיד כו'. לא יפרע אלא בשבועה עיין בכ"מ פכ"ד מה' אישות מה שפי' בדברי הרמב"ם וכתב דהא דתנן ע"א מעידו שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה היינו דוקא שהבעל או הלוה טוען ברי ואין דבריו נראין לי דכיון דקי"ל בטוענו ספק ע"פ העד צריך שבועה דכמו ששנים מחייבים ממון אף בשמא ה"ה באחד לענין שבועה וכמ"ש הרי"ף והמחבר לעיל סוף סי' ע"ה א"כ ה"ה הכא וכן משמע להדי' בתשובת הרשב"א שהביא הב"י לעיל סימן ע"ב מחו' כ"ד דלהרי"ף ה"ה בעד א' מעידו שהוא פרוע אף בשמא צריך לישבע וע"ש וכן עיקר:
ח סָעִיף ה לא יפרע אלא בשבועה גם בזה אנן טענינן ליה שצריך לישבע (כלומר אף שלא אמר הלוה ישבע לי) ומיירי שאין כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ הוא נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בר"ס ע"א ע"ש עכ"ל סמ"ע וכבר השגתי על הסמ"ע בזה לעיל ר"ס ע"א ס"ק ב' וכתבתי דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד אחד. ע"ש:
ט סָעִיף ה אם הוא תוך זמנו כו'. גם בזה כתב הטור שרבינו האי חולק וס"ל דאפי' בתוך זמנו צריך לישבע ע"ש עכ"ל סמ"ע וכבר כתבתי לעיל סק"ב דק"ל על דברי הטור אנה מצא כן בשם רב האי דאדרבה מדברי בעל התרומות והרב המגיד בשם רב האי משמע כהרמב"ם והמחבר וכן נראה עיקר:
י סָעִיף ה אא"כ טען הלוה ישבע לי. כבר כתבתי לעיל ס"ק ג' דזה לא נהירא אלא אפי' טוען הלוה ישבע לי א"צ לישבע תוך זמנו:
יא סָעִיף ה אין יורשיו גובין אותו. הכל תפסו על המחבר בזה וגם על תשוב' הרא"ש עצמו ק' וכבר האריכו הע"ש והסמ"ע בזה והב"ח כתב דתשו' הרא"ש והמחבר מיירי דמת לוה בחיי מלוה ודבריו דחוקים ועוד קשה א"כ בלא עד ובלא פוגם שטרו נמי אין יורשים גובים מ"מ לענין דינ' נראה עיקר כמ"ש הב"ח ואין לבדות חלוקים שאינם נכונים לדינא ויותר נכון שישארו דברי הרא"ש והמחבר בקושי' משנמצי' סברות זרות שאינן אליב' דהלכת' ואין כאן מקום להאריך בדין זה ועמ"ש לקמן סי' ק"ח סעיף י"ד כי שם ביתו:
א סָעִיף א הפוגם שטרו כו'. וכתב ב"י בשם בע"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנ' שהתקינו בו התקינו ולא בבנו עכ"ל ד"מ א':
ב סָעִיף א אף ע"פ שלא טען הלוה. ל' הגמ' משום דהפורע רגיל לדקדק והנפרע אינו רגיל לדקדק מש"ה רמו רבנן שבוע' עליה כי היכי דלודי:
ג סָעִיף א לא יפרע את השאר אלא בשבוע'. וכ' ב"י מחס"ה בשם רשב"א סי' תתקע"ב הפוגם שטרו ואמר בפרעון ראשון ושני אני זוכר והשאר איני יודע הלוה פטור ויחזיר לו המלו' שטרו או משכנו עכ"ל וע' לעיל סי' נ"ט ובסי' ע"ב סעיף כ"ד ובסעיף י"ד שם בהג"ה:
ד סָעִיף א אפי' היו עדים בשעת הפרעון. פי' בשעה שפרע מה שמוד' המלו' שנפרע לא אמרי' כיון שאנו רואין שלא רצה הלוה להאמין למלו' בלא עדים או שובר אם איתא דפרע טפי גם כן הוה פרע ליה דוקא בעדים או בשובר דשמא כשבא לפרוע לו שנית לא נזדמן לו ליקח עדים או לכתוב שובר (טור):
ה סָעִיף א ואפי' דקדק לצרף כו' פי' המלו' דקדק לצרף את מה שמוד' שקיבל ואומר ביום פ' קבלתי כך וביום פ' כך והל"ל הא ליתא בהאי מלוה הטעם שאמרו צריך לישבע משום דהנפרע לא דייק דהרי ראינו דדייק כ"כ:
ו סָעִיף א בין בכולו בין במקצתו. הטעם דסתם נאמנות הוא דמאמינו בכל ענין:
ז סָעִיף ב אבל אם הוא תוך זמנו כו'. המ"מ כתב על הרמב"ם שכתב כדברי המחבר דיש לפקפק בהאי דינא ולומר דאיתרע החזק' דאין אדם פורע בתוך זמנו לגבי האי דהרי מודה בעצמו דנפרע המקצת בתוך זמנו וק"ק על מור"ם למה לא כתב אדברי המחבר שיש חולקין שהרי הטור הביא דעת רבינו האי באחרונ' שחולק ע"ז וא"ל דס"ל למור"ם דרבינו האי לא פליג אזה אלא אמ"ש הרמב"ם דא"צ לישבע אלא בתבעו לאחר זמנו והוא ס"ל דצריך לישבע אפי' בתבעו ביום שנשלם זמנו דפי' זה כבר דחיתיו בפריש' ע"ש:
ח סָעִיף ב אלא א"כ טוען הלוה השבע לי. אין זה שם ברמב"ם פי"ד דמלו' ולא בטור בשמו וגם הוא תמוה דכבר נתבאר בסי' ע"ח בתבע המלו' ללוה עצמו אפילו במלוה ע"פ בתוך זמן שקבע לו והלוה אומר שפרע לו דס"ל להרי"ף ור"י מיג"ש דא"צ לישבע משום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וכ' שם הב"י דכן משמע לו מדברי הרמב"ם והביא דברי הרמב"ם הללו מיירי שם אפי' בדא"ל השבע לי דאל"כ מאי איריא תוך זמנו אפי' לאחר זמנו נמי גובה המלו' בלא שבוע' בשטר שבידו דהא גם בשטר איירי שם. ואף שזה יש ליישב ולומר כיון דאיתרע החזק' דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי המלו' בעצמו פוגם שטרו ומודה שפרע לו קצת תוך זמנו וכנ"ל מ"ה גם במותר אי טען השבע לי צריך לישבע מ"מ קשה דבסמוך ס"ה בעד אחד מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו והוא טוען השבע לי ג"כ כ' דצריך לישבע מנ"ל להמחבר זה וצריכין לדחוק ולומר דס"ל דמ"מ כיון דפוגם שטרו או היכא דאיכ' ע"א מהני ליה אפי' בתוך זמנו לענין דאם אמר ליה השבע לי דצריך שבוע' אלא דצ"ע מנ"ל להמחבר זה:
ט סָעִיף ג לא חשיב כפוגם שטרו לחייבו שבוע'. פי' עד שיטעון הלוה בעצמו שישבע לו וכדין שטר דעלמ' שלא נפגם והטעם דכל שכתוב הפרעון ביני שיטי ה"ל כאילו נכתב משעה ראשונ' השטר על סך כזה שנשאר חייב לו:
י סָעִיף ג הדין עם המלו'. פי' דהוי ליה כנכתב ביני שיטי שלא ע"ג הגרר דא"א לומר שהמלו' זייף וכתב שהרי כתיבת יד הלוה הוא:
יא סָעִיף ד אמנה הית' בינינו כו'. דדוק' בעדים שאמרו אמנה היו דברינו אמרי' בס"ס מ"ו דאין נאמנים משום דאמנ' לא נתנה לכתוב שמא יטרוף בו מלקוחות ולא ה"ל לחתמו אבל כאן העדים לא ידעו מזה והמלו' נאמן במיגו ואין זה מיגו להוצי' כיון דשטר חוב בידו:
יב סָעִיף ד והעדים טעו כו'. כיון דמוד' דעדים טעו שטרא חספא בעלמ' הוא דה"ל כתובעו ע"פ:
יג סָעִיף ה לא יפרע אלא בשבוע' גם בזה אנן טענינן ליה שצריך לישבע ומיירי שאינו כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ הוה נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בר"ס ע"א ע"ש. וכל הני שבועות דרבנן נינהו כעין דאוריית' דכל שבוע' שבתור' נשבעין ונפטרין הן ולא ליטול ועוד דהשטר ה"ל שעבוד קרקעות ועפ"ר:
יד סָעִיף ה אם הוא תוך זמנו כו'. גם בזה כתב הטור שרבינו האי חולק וס"ל דאפי' בתוך זמנו צריך לישבע ע"ש:
טו סָעִיף ה אין יורשיו גובין אותו כו' שם סיים בטעמו משום דאין אדם מוריש לבניו ממון שלא היה יכול לגבותו כי אם בשבוע' ומהתימ' הלא כתב הטור לקמן בסי' ק"ח סעיף כ"ט וגם המחבר כ' שם ז"ל דוק' גבי שבוע' שה"ל למלו' לישבע ליורשי הלוה אנו אומרים שאינו מוריש' לבניו אבל שאר שבוע' מוריש לבניו לפיכך הפוגם שטרו ומת אע"פ שהוא הי' צריך לישבע בניו נשבעין שלא אמר להם אביהן פרוע יותר ממה שאמר ונוטלין וכגון שהלו' קיים (פי' בחיי המלו') אבל אם מת לוה בחיי המלו' היינו יתומים מיתומים דאין אדם מוריש שבוע' לבניו וכן הוא בגמ' בהדיא בפ' כל הנשבעין (הבאתי בסמ"ע שם בסי' ק"ח) ומוכח שם דדוקא כשמת הלוה בחיי המלו' דאז הי' חל השבוע' על המלו' להוציא מיתמי הלוה בשבוע' כזו דוקא החמירו שאם אח"כ מת גם המלו' שאינו מוריש ממון כזה שאינו יכול לגבות כי אם בשבוע' לבניו אבל בפוגם שטרו ומת המלו' בחיי הלוה אע"ג דאח"כ מת גם הלוה ובאין יורשי המלו' לגבות מיורשי הלוה נשבעין ונוטלין כיון דשבוע' הראשונ' שנתחייב אביהן לא הי' כדי לגבות מיתומים כי אם מהלו' עצמו ול"ד לפוגם שטרו לחוד הנזכר בגמ' בהדי' אמרו כן אלא בכל אינך דאתני' שם בהדי' במשנ' דר"פ כל הנשבעין כתבו הפוסקים דינו כן כבפוגם שטרו וילפי' לה מדאמרו שם בגמ' הבו דלא להוסיף עלה דרב ושמואל דאמרו דינא דאין אדם מוריש שבוע' לבניו ביתומים מיתומים וכמ"ש כל זה בארוכ' בסמ"ע בסימן ק"ח סי"ד וגם כתבתי שם תמי' מזה לג' תשובת הרא"ש דמנגדין זה לזה א' מהן ההיא דעד א' הנ"ל ועוד ב' תשובות בכלל פ"ו ס"ד וי"ב ע"ש ועל הב"י והמחבר יש לתמוה יותר שכ' שהדין כן גם בפוגם שטרו והוא מפורש נגד הגמ' וכנ"ל וגם מ"ש הרי"ו נכ"ו ח"ג לחלק בין לא עמד המלו' בדין עם הלוקחים ונתחייב שבוע' דע"ז אמרו בגמ' דאדם מוריש שבוע' לבניו בכל הנך זולת אם מת הלוה בחיי מלוה ובין אם עמד בדין ונתחייב שבועה דאין אדם מוריש ולפ"ז י"ל דגם הב"י בכה"ג איירי דעמד בדין ונתחייב שבועה וכתבתי שם דמשמעות הגמ' וגם סתימת דברי הב"י לא משמע כן וגם בתשו' הרא"ש הנ"ל בהדי' אינו כן והארכתי בישובים וסתירות בסי' ק"ח ע"ש ודו"ק:
א סָעִיף ב תוך זמנו והרב המגיד פ"ד ממלוה מגמגם בזה לומר דכיון דפרע מקצת הרי איתרע חזק' דתוך זמנו ע"ש וע"ש במ"ל דגם הרב המגיד אינו מפקפק אלא לשבוע' אבל חזק' דתוך זמנו לא איתרע במלוה ע"פ והביא עדים שפרע מקצת תוך זמנו ל"א מדפרע תוך זמנו קצתו איתרע חזקתו דליתי' דהא בשטר נמי אפי' ידוע שפרע מקצתו ל"א דישבע הלוה ויפטור כיון דכבר איתרע חזק' דשטרך בידי מה בעי דהא פרע קצתו אלא מה דאיתרע איתרע ומה דלא איתרע החזק' בחזקתו ולשבוע' הוא מפקפק ע"ש ועמ"ש בסי' ע"ח סק"א:
ב סָעִיף ד הרי מודה ובמגו אינו נאמן דהוי מגו להוציא כ"כ תוס' והרא"ש ועי' ש"ך שכתב ולדעת הרמב"ן והרשב"א דאמרי' מגו להוציא נאמן כאן המלוה ודלא כבעל גי"ת שרצה לומר לדעתם שכיון שאינו טוען שטר אחר הי' לי גם הם מודים דאינו נאמן ולא דק ע"ש וכן מוכח כדברי הש"ך פ' חז"ה דף נ"ב גבי ההיא ערבא כו' א"ל פרעתיך א"ל לאו הדרת שקליתינהו מנאי שלחה רב אידי בר אבין לקמי' דאביי כה"ג מאי שלח לי' לאביי מה תיבעי לי' הא איהו דאמר הלכתא כוותי' דרבה בארעא והלכתא כוותי' דר"י בזוזי והתם לא טען שטר אחר ואפ"ה תלי לה בפלוגתא דרבה ור"י וא"כ לרבה דס"ל מגו להוציא נאמן וכיון דלהרמב"ן והרשב"א אמרי' מגו להוציא נאמן אפי' לא אמר שטר אחר ולפי דברי גי"ת אפשר דהיינו ספיקא דשלח רב אידי כה"ג מאי משום דלא טען שטר אחר אפשר גם לרבה ל"א מגו אחר ואהדרי' אביי מה תיבעי לי' הא איהו דאמר הנכת' כוותי' דר"י בזוזי וא"כ בזוזי אפי' טען שטר אחר נמי אינו נאמן וק"ל:
ג סָעִיף ה עד אחד. בפ' הכותב (כתובות דף פ"ח) אמר ר"פ אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמוך סהדא קמא אסהדא בתרא ומוקים להני קמאי במלוה מתקיף לה רב שישא ברי' דרב אידי היכי סמוך סהדא קמא אסהדא בתרא אלא יהיב כתובתה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקי להני קמאי במלוה ולכאורה תיקשי לפי ס"ד דיהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמיך סהדא קמא אסהדא בתרא למה אמר ומוקים להנך קמאי במלוה טפי מזוזי בתראי דהא כיון דיש לו ב' עדים ע"י צירוף דפרע לה שני פעמים א"כ תובע חד פרעון במלוה ה"ל למימר ומוקים לחד במלוה דלמסקנא דיהב לה באפי תרי לא מצי כפר בפרעון באפי תרי ומוקים להני קמאי אבל לפי הס"ד אין הכרח לתבוע קמאי במלוה טפי מהני זוזי בתראי דהוי נמי באפי חד. ונראה לפמ"ש תוס' שם מאי נ"מ בש"ד כיון דאידי ואידי בנק"ח ותירצו דנ"מ בחשודה דבשבועת המשנה שקל' בלא שבועה ולכי מייתי לה לידי ש"ד שכנגדו נשבע ונוטל וע"ש והראב"ד כתב דל"א בחשוד שכנגדו נשבע אלא אם לא ידע בשעת העסק עמו דהוא חשוד אבל ידע שהוא חשוד לא דכל א' ישא ויתן עם החשוד ולהיות נשבע ונוטל הובא בשטה מקובצת פ"ק דמציעא גבי ההיא רעיא ובסי' ל"ב ברמ"א ע"ש וע"ש ש"ך שכ' דגם דעת תוס' כן ומש"ה ניחא דלא מצי לתבוע פרעון בתרא במלוה כיון דכבר ידע שהיא חשודה דהא מש"ה יהיב לה פעם אחרת דליהוי בדין חשוד אבל פרעון הראשון שפיר משכחת דלא ידע שהיא חשודה ולפ"ז יש לתרץ שם קושיות התוס' מה שהקשו שם מאי פריך היכי סמיך כו' הא הלואה אחר הלואה מצטרפין ודו"ק:
ד סָעִיף ה תוך זמנו ואיכא למידק כיון דקיי"ל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה וכיון דשנים יכול לומר על שטר שהוא תוך זמנו שהוא פרוע למה לא יוכל ע"א להעיד תוך זמנו שהוא פרוע ומה ענין חזקה לעדים וה"ה ע"א לשבועה ואע"ג דבאיסורין קי"ל דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא או היתרא היינו דוקא באיסורין אבל בממון נגד חזקה נמי מעיד דהא אפי' מעיד על חפץ כבחזקת חבירו כמה שנים שהיא גזולה מחייבו שבועה דאפי' הוא נגד חזקה דכל מה שיש ת"י הרי הוא שלו ומשום דע"א לשבועה הוא כשנים ונראה דכיון דמדינא ל"ש שבועה דע"א גבי שטר דה"ל שעבוד קרקע ועוד ליטול אלא שהוא כדי להפיס דעתו ומש"ה בתוך זמנו הקילו וכיוצא בזה כ' בהג"מ בפי"א מהל' שבועות בשבוע' דע"א לא בעי נק"ח כגון דאינו אלא להפיס דעתו של בעל וע"ש) (וירא' לי דהיכא דהוא פקח ומייתי לה לידי ש"ד כגון דיהיב ליה באפי סהדא קמא ובתרא גם בתוך זמנו איכא ש"ד דמה מהני חזק' נגד העד כיון דהוי כשנים לשבוע' ואע"ג דבאשר"י רפ"ק דמציעא דהוכיח דעד המסייע פוטר משבוע' הביא ראי' מהא דאמרי' גבי סלעין דינרין מלו' אומר חמש ולוה אמר שתים דפטור אפי' למ"ד הילך חייב משום דמסייע ליה שטרא אלמא מסייע פוטר ע"ש וא"כ ה"נ חזק' דתוך זמנו מסייע פוטר ליתי' דהיינו דוקא בשבועת מוד' מקצת כל המסייע פוטר אבל בשבוע' דע"א לא מצי פטר אלא דוקא עד המסייע דהוא נמי כשנים לפטור וגבי מלו' אומר חמש ולוה אומר שתים נמי נרא' אם יש ע"א המעיד חמש צריך לישבע שבועת התור' כיון דהוא כמו שנים ושנים ודאי מעידים בחמש אע"ג דשטרא מסייע ללוה ול"א שטרא מסייע אלא בשבועת מוד' במקצת אבל בשבוע' דע"א דהוי עד ממש כשנים לממון ע"א לשבוע' וקושיות הראשונים שהקשו בהא דרב פפא אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד דמאי נ"מ כיון דאידי ואידי בנק"ח ולפמ"ש נ"מ תוך זמנו משום דרב פפא ס"ל בפ"ק דבתרא עביד אינש דפרע גו זימניה מש"ה הוכרחו לפרש נפקותא אחריתי ודו"ק:
א סָעִיף א בשבוע'. וכתב ב"י בשם בעה"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דדין זה צ"ע כו' והאריך בזה ומסקנתו דאף כשפגמו בנו צריך לישבע ע"ש (ועמ"ש הט"ז בדין זה):
ב סָעִיף א השבע. לשון הש"ס משום דהפורע רגיל לדקדק והנפרע אינו רגיל לדקדק מ"ה רמו רבנן שבוע' עליה כי היכי דלודי סמ"ע:
ג סָעִיף א השאר. וכתב ב"י בשם הרשב"א הפוגם שטרו ואמר בפרעון ראשון ושני אני זוכר והשאר איני יודע הלוה פטור ויחזיר לו המלוה שטרו או משכונו עכ"ל וע"ל סימן נ"ט וסי' ע"ב סכ"ד וסי"ד שם בהג"ה. שם:
ד סָעִיף ב טען. כתב הסמ"ע דדין זה תמוה דהא נתבאר בסי' ע"ח בתבע המלו' ללוה עצמו אפי' במלו' ע"פ והוא תוך הזמן והלו' אומר שפרע לו דס"ל להרי"ף ור"י מגא"ש דא"צ המלו' לישבע משום דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכתב שם הב"י דכ"מ מהרמב"ם והביא דברי הרמב"ם הללו ומיירי שם אפי' בדא"ל השבע לי דאל"כ אפי' לאחר זמנו גובה המלו' בלא שבוע' בשטר שבידו דהא גם בשטר איירי שם ואף שיש ליישב ולומר כיון דאיתרע החזק' דאין אדם כו' שהרי המלו' עצמו מוד' שפרע לו קצת תוך הזמן מ"ה גם במותר אי טען השבע לי צריך לישבע מ"מ קשה דבס"ה בעד א' מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו וטוען השבע לי כתב ג"כ דצריך לישבע וצריכין לדחוק ולומר דס"ל דמ"מ כיון דפוגם שטרו או היכא דאיכ' ע"א מהני לי' אפי' תוך זמנו לענין דאם א"ל השבע לי דצריך שבוע' אלא דצ"ע מנ"ל להמחבר זה וגם הש"ך השיג בזה וכתב דאי כשטוען השבע לי צריך לישבע אמאי גובין מיתמי אם הוא תוך הזמן נטעון להו דלמא הוה אבוהן טעין ישבע לי דכל מה דמצי אבוהון למטען כו':
ה סָעִיף ג שיטי. הטעם דה"ל כאלו נכתב השטר מתחל' על סך הנשאר חייב לו כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דדין זה חידוש הוא ולא נמצא בשום פוסק רק בטור מתשו' הרא"ש ואלו הוי ס"ל להפוסקים הכי לא הוי שתקו מלחלק בכך וגם נ"ל דאף הרא"ש והט"ו לא מיירי אלא כשהלו' מודה שבידיעתו כתב הפרעון ביני שיטי אבל כשהלו' טוען שהמלו' מעצמו כתב קצת הפרעון ביני שיטי הוה לי' שפיר פוגם כו' ע"ש שמביא ראי' לזה ועיין בתשובת מהרי"ט ח"מ סי' קכ"ג:
ו סָעִיף ד נאמנות. דהמלו' נאמן במגו ואין זה מגו להוציא כיון דשט"ח בידו. סמ"ע:
ז סָעִיף ד מוד'. ואינו נאמן במגו דהוי מגו להוציא כ"כ התוס' והרא"ש ולדעת הרמב"ן והרשב"א ושאר אחרונים שהבאתי בס"ס פ"ג נאמן כאן המלו' ולפי מ"ש שם דהוי ספיקא דדינא ואי תפס לא מפקינן מיני' ה"ה כאן וע"ש. ש"ך:
ח סָעִיף ה בשבוע'. גם בזה אנן טענינן לי' שצריך לישבע ומיירי שאין כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ נאמן הוא נגד ע"א וכמ"ש בר"ס ע"א כ"כ הסמ"ע וכבר השבתי עליו שם וכתבתי דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד א' עכ"ל הש"ך [ועמ"ש שם ס"ק ג'] וכתב עוד הסמ"ע דכל הני שבועות דרבנן נינהו כעין דאורייתא דכל שבוע' שבתור' נשבעין ונפטרין ולא ליטול ועוד דהשטר ה"ל שעבוד קרקעות:
ט סָעִיף ה טען. עמ"ש לעיל ס"ק ד' ע"ש:
י סָעִיף ה יורשיו. הכל תפסו על המחבר בזה וגם על תשובת הרא"ש עצמו קשה וכבר האריכו הע"ש והסמ"ע בזה והב"ח כתב דמיירי כאן דמת לוה בחיי מלוה ודבריו דחוקי' ועוד ק' דא"כ בלא עד ובלא פוגם נמי אין היורשים גובין מ"מ לענין דינא נראה עיקר כהב"ח ויותר נכון שישארו דברי הרא"ש והמחבר בקושיא משנמציא סברות זרות שאינן אליבא דהלכתא ועמ"ש בסי' ק"ח סי"ד כי שם מקום ביתו של דין זה עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף ה לא יפרע אלא בשבועה. עש"ך סק"ז שכ' ע' בכ"מ כו' דהיינו דוקא כשהבעל או הלוה טוען ברי ואין דבריו נ"ל כו' ע"ש ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הש"ך בשם הכ"מ דדוק' כשהלוה טוען ברי נ"ב וז"ל וכן מבואר דעת תוס' רי"ד קידושין בסוגי' דהן הן שלוחיו הן הן עדיו במ"ש שם דקודם דתקנו שבועת היסת אם שלח חוב ע"י שליח נוטל המלוה בלא שבוע' ואינו מחוייב לישבע להכחיש העד דה"ל נשבע ונוטל ע"ש הרי דא"צ לישבע שבועת ע"א מעיד שהוא פרוע והיינו ע"כ כיון דטוען שמא ומדכ' הטעם דהוא דנוטל משמע דליפטר כה"ג צריך לישבע אף בטוען ע"פ העד וכן הוא ג"כ דעת הרא"ש להדי' בכתובות פ"ט בסוגי' דאבימי ברי' דרבה בר אבהו דף פ"ה ע"א וכן מוכח מת' הרא"ש כלל ס"ח סי' כ"ב ומה שתי' הש"ך לעיל סי' נ"ו סק"ה ד"ה והשתא א"ש ע"ש לענ"ד תמוה כמ"ש בגליון שם (הבאתיו שם סק"ב) ודו"ק וע' בס' כתוב' סי' נ"ו סעי' ח' עכ"ל:
ב סָעִיף ה אין יורשין. עבה"ט ובה"ג וע' בת' ב"י סי' כ"ב ובת' ושב הכהן סי' פ"ז וע' ח"ס בת' אה"ע ח"ב סי' קס"ד מ"ש בזה:
א סָעִיף א כעין של תורה. כמו בכל שבועת המשנה וכמ"ש הרא"ש ר"פ כל הנשבעין:
ב סָעִיף א או שכתב. כמ"ש ב"ב קע"ב א' ניחא ליה למלוה כו' אלמא אע"ג דכ' שובר פוגם שטרו:
ג סָעִיף א ואם יש. מתני' שם ומפ' בגמ' על הפוגמת:
ד סָעִיף א אע"פ שלא כו'. כמ"ש שם במשנה סתם נאמנות ומהני:
ה סָעִיף ב בד"א כו'. עבה"ג וחד טעמ' להו ולואי כו':
ו סָעִיף ב אא"כ. כס' ראשונה סי' ע"ח ס"ב בהג"ה:
ז סָעִיף ג כתוב בו כו'. כמ"ש שם בגמ' אם איתא דפרעיה כו' א"ד איתרמויי כו' ר"ל בפרעון הראשון נזדמן בשני לא נזדמן משא"כ בכה"ג דיכול לעשות בכל עת ועספ"ק דב"מ כ"ב לא מיבעי' כו' אלא אפי' כו' ר"ל דל"ל אתרמי כו':
ח סָעִיף ה אא"כ טען. כנ"ל:
ט סָעִיף ה ע"א מעיד כו' וה"ה. עש"ך וב"ח וע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.