א מִדִּינָא דִּגְמָרָא, הַכְּתֻבָּה, דְּהַיְנוּ עִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת, אֵינָם נִגְבִּים אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. וּמִתַּקָּנַת הַגְּאוֹנִים נִגְבִּים אַף מִן הַמִּטַּלְטְלִים. וְהוּא הַדִּין לְכָל תְּנָאֶיהָ, חוּץ מִכְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין. לְפִיכָךְ, אִם גָּבוּ הַיּוֹרְשִׁים מָעוֹת בְּחוֹבַת אֲבִיהֶם, גּוֹבָה מֵהֶם. וּמִיהוּ, רְשׁוּת בְּיַד הַיּוֹרְשִׁים לְסַלְּקָהּ בְּקַּרְקַע (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב). וְדַוְקָא מִטַּלְטְלֵי בְּנֵי חָרִי, אֲבָל אִם מְכָרָם הַבַּעַל אוֹ נְתָנָם בְּמַתְּנַת בָּרִיא, אֵינָה גּוֹבָה מֵהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁנָּתַן לַאֲחֵרִים, אֲבָל אִם נָתַן לְיוֹרְשָׁיו בְּמַתְּנַת בָּרִיא, אִשָּׁה גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מֵהֶם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י"ו וּמהרא"י סִימָן פ"ו וּמהרי"ו סִימָן קנ"ו), דְּכָל מַה שֶּׁנָּתַן לְיוֹרְשָׁיו אֵינוֹ אֶלָּא כִּירֻשָּׁה, וְהָאִשָּׁה גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׁם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם מוהר"ם). מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת מִנְּכָסָיו לְאַחַר מוֹתוֹ כָּךְ וְכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁצִּוָּה כָּךְ כְּשֶׁהָיָה בָּרִיא, אִשָּׁה גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׁם, דְּאֵינָהּ אֶלָּא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע דְּגוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׁם. (וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רנ"א וְרנ"ב וְרנ"ז.) וְאִם מְכָרוּם יוֹרְשִׁים אַחַר מוֹתוֹ, גּוֹבָה מֵהֶם. וְעַכְשָׁו נוֹהֲגִים לִכְתֹּב בְּכָל הַכְּתֻבּוֹת שֶׁשִּׁעְבֵּד לָהּ כָּל נְכָסָיו מְקַרְקְעֵי וּמִטַּלְטְלִי מִטַּלְטְלִי אַגַּב מְקַרְקְעֵי דִּקְנָאִית וּדְאֶקְנֶה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא נָהֲגוּ לִגְבּוֹת מִמִּטַּלְטְלִין שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן בְּמַתְּנַת בָּרִיא, וְלֹא אֲפִלּוּ מִמִּטַּלְטְלִין שֶׁמָּכְרוּ הַיּוֹרְשִׁים, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן קי"ג. עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קי"ח, אִם אִשָּׁה חַיֶּבֶת לִקְבֹּר בַּעֲלָהּ קֹדֶם שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ:
ב אֵין עִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת נִגְבִּים אֶלָּא מֵהַזִּבּוּרִית. וְאֵינָם נִגְבִּים מֵהַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים לְאַחַר מוֹתוֹ, לֹא שְׁנָא הִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁים לֹא שְׁנָא הִשְׁבִּיחוּ לָקוֹחוֹת וּבָאָה לִטְרֹף מֵהֶם. וְאֵינָם נִגְבִּים אֶלָּא מֵהַמֻּחְזָק, אֲבָל לֹא מֵהָרָאוּי. הַגָּה: הָאָב שֶׁצִּוָּה לָתֵת מַתָּנָה לִבְנוֹ לְאַחַר שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים, אוֹ שֶׁצִּוָּה שֶׁלֹּא לָתֵת לוֹ חֵלֶק יְרֻשָּׁתוֹ רַק אַחַר שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים, מִקְּרֵי רָאוּי וְאֵין אֵשֶׁת הַבֵּן גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִזֶּה (מהרי"ו סִימָן מ'). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מֵת יַעֲקֹב בְּחַיֵּי רְאוּבֵן בְּנוֹ, וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה הַנִּזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו, אֵין אַלְמְנַת רְאוּבֵן גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מֵאוֹתָן נְכָסִים, הוֹאִיל וְהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לְאַלְמְנַת אָבִיו כְּשֶׁמֵת רְאוּבֵן (מָרְדְּכַי סוֹף נַעֲרָה). וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רְשׁוּת לְיוֹרְשָׁיו לְסַלֵּק הָאַלְמָנָה מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִין לְסַלֵּק הָאַלְמָנָה, אַלְמְנַת רְאוּבֵן גּוֹבֵאת מִשָּׁם (גַּם זֶה שָׁם). שְׂכַר פְּעֻלָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּיָדוֹ מֵעוֹלָם, מִקְּרֵי רָאוּי (מָרְדְּכַי יֵשׁ נוֹחֲלִין). הָיְתָה גְּנֵבָה שֶׁלּוֹ בְּיַד הַגַּנָּב, כְּשֶׁמֵת, וְאַחַר כָּךְ הֻחְזַר הַגְּנֵבָה, מִקְּרֵי מֻחְזָק (כָּךְ הֵשִׁיב מוהר"ם). וּמִלְוֶה שֶׁחַיָּבִים לַבַּעַל, הָוֵי מֻחְזָק וְגוֹבָה מִמֶּנָּה, אֲפִלּוּ הִיא עַל הַכּוּתִי. וְכָל זֶה לָא מַיְרִי אֶלָּא בְּעִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת, אֲבָל נְדוּנְיָא וּשְׁאָר צֹאן בַּרְזֶל דִּינָן כִּשְׁאָר חוֹב (כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק ט"ז וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם נִמּוּקֵי יוֹסֵף וְהָרַ"ן וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הָכִי אֵינָם נִגְבִּים רַק מִן הַזִּבּוּרִית (הָרַ"ן רֵישׁ הַנִּזָּקִין):
ג אִם נִמְצָא קַרְקַע בֶּן חוֹרִין, גּוֹבָה מִמֶּנּוּ. וְאִם לָאו, טוֹרֶפֶת מִקַּרְקַע שֶׁמָּכַר אוֹ שֶּׁנָּתַן הַבַּעַל, בֵּין בְּמַתְּנַת בָּרִיא אוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. וַאֲפִלּוּ נִתְרַצֵּית לְמַה שֶּׁמָּכַר אוֹ נָתַן, אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִמֶּנָּה תְּחִלָּה. וְאִם מָכַר קַרְקַע לְאֶחָד וְלֹא נִתְרַצֵּית לוֹ, וְאַחַר כָּךְ מָכַר לְאַחֵר אוֹתוֹ קַרְקַע אוֹ קַרְקַע אַחֶרֶת וְנִתְרַצֵּית וְחָתְמָה לוֹ, אֵינָהּ גּוֹבָה מִמֶּנּוּ. וּמִן הָרִאשׁוֹן, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגּוֹבָה וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ גּוֹבָה. וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסִימָן צ' סָעִיף י"ז:
ד מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְקָנוּ מֵהָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מִמֶּנּוּ; הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מִיַּד הַלּוֹקֵחַ, וְהָרִאשׁוֹנָה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה, וְהַלּוֹקֵחַ מִיַּד הָרִאשׁוֹנָה, וְחוֹזְרִים חֲלִילָה, עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם:
ה אִם כָּתַב בִּכְתֻבָּתָהּ, בְּעִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת, מָעוֹת סְתָם, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא בַּפָּחוּת שֶׁבַּמַּטְבְּעוֹת. כֵּיצַד, נָשָׁא אִשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְגֵרְשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהָאִשָּׁה שָׁם עִמּוֹ, אֲבָל שָׁלַח לָהּ גֵּט לִמְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין, הוֹלְכִין אַחַר מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א), אִם הָיָה מְעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין. וְאִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין. וְדַוְקָא בְּשִׁוּוּי הַמַּטְבֵּעַ שֶׁהוּא מַגְבֶּה לָהּ מָאתַיִם וּמָנֶה, אֲבָל לִפְחוֹת מִכָּאן אִי אֶפְשָׁר. וְאִם פֵּרַשׁ בִּכְתֻבָּתָהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ, בֵּין בָּעִקָּר בֵּין בַּתּוֹסֶפֶת, גּוֹבָה מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכְּתֻבָּה. הַגָּה: וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הוֹלְכִין תָּמִיד אַחַר מָקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד שָׁם, כְּמוֹ בְּחוֹב דְּעָלְמָא (כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנָה פֶּרֶק י"ו וְכֵן כָּתַב הָרַשְׁבָּ"א). וּבְמָקוֹם שֶׁמּוֹסִיפִים שְׁלִישׁ עַל מַה שֶּׁנּוֹתֶנֶת לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ס"ו, יֵשׁ לוֹ דִּין צֹאן בַּרְזֶל וְלֹא דִּין תּוֹסֶפֶת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"א):
ו אַלְמָנָה, אִם אֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָהּ גּוֹבָה אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה. וְכֵן הַגְּרוּשָׁה, אִם הַבַּעַל טוֹעֵן: פָּרַעְתִּי אוֹ מָחֲלָה, אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה, אֶלָּא סוֹמְכִים עַל תְּנַאי בֵּית דִּין, הֲרֵי זוֹ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה, בֵּין נִתְגָּרְשָׁה בֵּין נִתְאַלְמְנָה. הַגָּה: וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנֶּאֶבְדָה הַכְּתֻבָּה אוֹ נִשְׂרְפָה, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין הָוֵי כְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין גּוֹבָה אֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּלֹא שְׁטַר כְּתֻבָּה, וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר פָּרוּע הִיא (טוּר בְּשֵׁם ר"י). וְלָא מִבַּעְיָא עִקַּר כְּתֻבָּהּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַתּוֹסֶפֶת שֶׁמִּנְהַג כָּל הַמְּדִינוֹת לְהוֹסִיף (מָרְדְּכַי סוֹף הַנּוֹשֵׂא וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף אִשּׁוּת). וְכֵן נִרְאֶה סְבָרַת הָאַחֲרוֹנִים (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ח"י וְקי"ד וּמהרא"י סִימָן רכ"ט). אֲבָל לֹא נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לִגְבּוֹת בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא אִם אֵין הַמִּנְהָג פָּשׁוּט, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ וְאֵינָהּ מְקֻיֶּמֶת, אֵינָהּ גּוֹבֵאת בָּהּ (שָׁם בַּמהרא"י וּמהרי"ו סִימָן קי"ג וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ח"י). מִיהוּ, אִם תָּפְסָה הָאַלְמָנָה וְיֵשׁ לָהּ מִגּוֹ שֶׁתּוּכַל לִכְפֹּר בַּנְּכָסִים, נֶאֱמֶנֶת עַל מַה שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁהוֹסִיף לָהּ (מהרי"ו סִימָן רל"ב). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם כְּבָר נִשֵּׂאת לְאַחֵר, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִגְבּוֹת עוֹד בְּלֹא כְּתֻבָּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַלְמָנָה). וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמֶנֶת, צְרִיכָה לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא נִפְרְעָה. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אִם הַבַּעַל חַי צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁפְּרָעָהּ. וְאִם אֵינוֹ חַי, הַיְתוֹמִים פְּטוּרִים בְּלֹא שְׁבוּעָה (דִּבְרֵי הָרַב, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר). הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ וְנֶחְתְּכָה בְּסַכִּין, אֵינָהּ גּוֹבֵאת כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קֶרַע שְׁתִי וָעֵרֶב (רִיבָ"שׁ סִימָן שפ"ג):
ז הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי הַתִּירוּנִי לִנָּשֵׂא, וְלֹא הִזְכִּירָה שֵׁם כְּתֻבָּה בָּעוֹלָם, מַתִּירִין אוֹתָהּ לִנָּשֵׂא, וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבָּהּ. וְאִם בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי תְּנוּ לִי כְּתֻבָּתִי, אַף לִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ:
ח בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי הַתִּירוּנִי לִנָּשֵׂא וּתְנוּ לִי כְּתֻבָּתִי, מַתִּירִין אוֹתָהּ לִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּה. אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי תְנוּ לִי כְּתֻבָּתִי וְהַתִּירוּנִי לִנָּשֵׂא, מַתִּירִים אוֹתָהּ וְאֵין נוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם תָּפְסָה, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּבֵין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ אֵין מַתִּירִים אוֹתָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּירָה כְּתֻבָּה:
ט בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִים כְּתֻבָּה, וְהֵבִיאוּ עֵדִים שֶׁכָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּינוֹ כִּבְמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִים וְאֵינָה גּוֹבָה בְּלֹא כְּתֻבָּה; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגּוֹבָה בְּלֹא כְּתֻבָּה:
י הָאִשָּׁה שֶׁהוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט, וְאָמְרָה לְבַעֲלָהּ: גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי תֵּן לִי כְּתֻבָּתִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ, חַיָּב לִתֵּן לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ הַתּוֹסֶפֶת, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁיֵּצֵא גֵּט עִם הַכְּתֻבָּה מִתַּחַת יָדֶיהָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינָהּ מְבִיאָה רְאָיָה עַל הַגֵּרוּשִׁין, אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ דְּמֵאַחַר שֶׁתּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַל הַגֵּרוּשִׁין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן י"ז סָעִיף ב', וְלָכֵן אֵינָהּ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ (טוּר); וְכֵן עִקָּר:
יא אָמַר לָהּ הַבַּעַל: כָּךְ הָיָה: גֵּרַשְׁתִּי וְנָתַתִּי לָהּ כָּל הַכְּתֻבָּה עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְכָתְבָה לִי שׁוֹבָר וְאָבַד שׁוֹבָרִי; מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לֹא גֵּרַשְׁתִּי, וְלֹא יִתְחַיֵּב בַּתּוֹסֶפֶת, נֶאֱמָן, וּמַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעִקָּר, וְנִשְׁבָּע הוּא (שְׁבוּעַת) הֶסֵת עַל הַתּוֹסֶפֶת:
יב הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין עִמָּהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה, אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ כְּתֻבָּה, גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה בַּגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ. וְאִם דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה, אֲפִלּוּ עִקָּר אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה, וְנִשְׁבָּע הַבַּעַל שְׁבוּעַת הֶסֵת עַל טַעֲנָתָהּ, וְנִפְטָר:
יג הוֹצִיאָה שְׁנֵי גִּטִּין וּשְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת, וּזְמַן כְּתֻבָּה רִאשׁוֹנָה קוֹדֵם לַגֵּט הָרִאשׁוֹן, וּזְמַן הַשְּׁנִיָּה קוֹדֵם לַגֵּט הַשֵּׁנִי, גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת:
יד הוֹצִיאָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת וְגֵט אֶחָד, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. וְאֵיזוֹ מֵהֶם גּוֹבָה, אִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בִּטְּלָה הָאַחֲרוֹנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אֶלָּא מִזְּמַן הָאַחֲרוֹנָה. וְאִם הָיְתָה בְּאַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן תּוֹסֶפֶת עַל חֲבֶרְתָּהּ וְלֹא כָּתַב לָהּ: "וְאוֹסֵיפִית לָךְ כָּךְ וְכָךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה", אִם רוֹצָה לִגְבּוֹת הָרִאשׁוֹנָה גּוֹבָה מִזְּמַן רִאשׁוֹן, אוֹ שְׁנִיָּה מִזְּמַן שֵׁנִי. וְאִם כָּתַב לָהּ: "וְאוֹסֵיפִית לָהּ כָּךְ וְכָךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה", גּוֹבָה רִאשׁוֹנָה מִזְּמַן רִאשׁוֹן וְהַתּוֹסֶפֶת מִזְּמַן שֵׁנִי. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן מִן הָאֵרוּסִין אוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין, אֲבָל אִם אַחַת מִן הָאֵרוּסִין וְהַשְּׁנִיָּה מִן הַנִּשּׂוּאִין, בְּכָל עִנְיָן אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא אוֹתָהּ שֶׁמִּן הַנִּשּׂוּאִין:
טו הוֹצִיאָה שְׁנֵי גִּטִּין וּכְתֻבָּה אַחַת, אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת; שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ סְתָם, עַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ:
טז הוֹצִיאָה גֵּט וּכְתֻבָּה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל, אִם גֵּט קוֹדֵם לַכְּתֻבָּה, גּוֹבָה בְּגֵט זֶה עִקַּר כְּתֻבָּה, אִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה, (וּבַכְּתֻבָּה) גּוֹבָה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּכְתֻבָּהּ זוֹ, שֶׁהֲרֵי זָכְתָה בָּהּ בְּמִיתָתוֹ. וְאִם כְּתֻבָּה קָדְמָה אֶת הַגֵּט, אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת, שֶׁעַל דַּעַת כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ:
א סָעִיף א לפיכך אם גבו היורשים כו' כתב זה לפי שבגמ' אמרו יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אשה גובה מהם אבל מטלטלי לא קמ"ל דעכשיו אפילו ממטלטלי ולא ה"ל ראוי:
ב סָעִיף ב ואינם נגבים מהשבח ואע"ג דב"ח גובה השבח כמ"ש בח"מ סי' קט"ו לתרץ בגמ' דמקולי כתובה שנו כאן אבל מהשבח שהשביחו יורשים גם לוקח לא טורף כמ"ש שם ומה שהשביחה היא ע' בסי' צ"ה:
ג סָעִיף ב אבל לא מהראוי כגון שמת יעקב בחיי אביו יצחק אינה גובה כתובתה במה שמגיע על חלקו של יעקב אחר מיתת יצחק אביו:
ד סָעִיף ב רק אחר ב' או ג' שנים כו' זה מתשובת מהרי"ו סי' מ' וכתב שם אע"ג דאשה גובה כתובתה ממלוה אפי' של גוים ואע"ג דה"ל ראוי ה"ט שהמעות שהלוה היו כבר בחזקתה וחל עליה שעבוד דאיתתא קודם שהלוה המעות אבל בזה שלא באו לעולם לידו לא חל עליה שעבוד האשה וכן בדין שזכר רמ"א אחר זה שצוה שלא ליתן חלק ירושה רק אחר כו' הטעם כיון שהממון הופקד ביד אחרים והממון לא ביד הבן ולא זכה בהן מעולם ע"כ וא"כ לענין קרקע בכה"ג שצוה לתת קרקע לבנו לאחר זמן מיקרי מוחזק ולעיל סי' צ' סעיף י"ד כתבתי דמעות דמחמת חזקה הנהוג בינינו מקרי מטלטלין וא"כ שייך בהו ראוי כל שאין הזכות בשעת מיתה:
ה סָעִיף ב הוה מוחזק אע"ג דלענין בכור בח"מ סי' רע"ח לא נקרא מוחזק שאני לענין כתובה ובעל חוב דמשתעבד אפילו בחיי אביהן מדרב נתן ואע"ג דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים מ"מ היה לה שיעבוד על כל בעל חוב כ"כ הרא"ש בפרק י"ג:
ו סָעִיף ג י"א שגובה היינו דעת ר"ח ור"ת בטור והטעם דאע"ג דבכה"ג בב"ה אמרינן בגמרא דאיהון דאפסיד לנפשיה שכתב לשני דין ודברים כולי שאני בעל חוב דידע דסופו לגבות ואפילו הכי כתב ליה הלכך לא גבה מראשון אבל אשה ליכא למימר כולי האי דאפסיד אנפשה דהא בשעה שכתבה לו לא היתה ראויה לגנות בבירור דלא ניתנה הכתובה לגבות מחיים אשר"י:
ז סָעִיף ג וי"א שאינה גובה שהרי יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממה שמכרה לשני:
ח סָעִיף ד עד שיעשה פשרה ביניהם בין שיש פסידא לכולהו לא מוקמינן ביד הלוקח עד שיעשה פשרה ול"ד למ"ש בסי' צ"א דמוקמינן ביד הלוקח דהתם אין פסידא אלא ללוקח ע"ש ובח"מ סי' קי"ח ובטור הביא עוד דין אחד בשם שאלה של הרא"ש סיים שם כי לא יוסיף אח"כ לזכות בבית מכח הקניה דהיינו מצד קניית הבית אלא מצד שיש לו זכות של האשה שנדוניית' קודם וא"כ מסולק הב"ח לגמרי וא"כ א"צ פשרה אלא בין האשה והלוקח שתמסור לו שטר נדונייתא וא"כ אינו דומה לדין שתי (נשים) שזכר הש"ע כאן דבשתי נשים חוזר חלילה תמיד ואין זכות ללוקח ולא מצד הקנייה וא"כ יש לתמוה על שלא הביא בש"ע אלא דין שתי נשים לחוד ולא השאלה של הרא"ש דמשמע שהיה סבור שדין אחד לשניהם ולא כן הוא באמת:
ט סָעִיף ה בפחות שבמטבעות כולי בענן זקוקים הנזכרים בכתובה דהיינו מה שקורין בל"א שא"ק ויש חילוק בין המדינות כמה הוא שא"ק במדינות ליט"א וו"אלין הוא שני זהובים וחצי ממילא הכתובה היא ת"ק זהובים ובפולין היא שני זהובים ממילא הכתובה היא ת' זהובים וכתב בדרישה בזדה שנתחדש איזה ענין ע"פ המלכות כו' ואנו אין לנו אלא המנהג דהיינו בכל המלכות פולין בתולה כתובתה ת' זהובים פולניש ובליט"א ת"ק זהובים פולניש ובמע"הרין ת' זהובים ריי"ניש וכל הנושא אשה סתם ע"ז המנהג שבמקום שנושא שם הוא נושא אם הוא נשאר שם אבל אם לא נשאר שם אז הדין כמ"ש כאן בש"ע דהולכין לקולא להבעל ובמדינות מע"רי"ן נשאלתי על אחד שנשא אשה בזמן שהיה לנ"ג געל"ט דהיינו שהט"אליר היה נחשב לשבעה זהובים וכתב לה כתובה עם התוספות שליש שלשה אלפים זהובים ואחר זה שנה או שנתיים ניתקן מן הקיסר שהטאליר לא יהיה רק אחד זהב וחצי רייניש והאשה באה לגבות כתובתה האיך יהיה הפרעון ופסקתי שעיקר הכתובה דהיינו סך ת' זהובים ריינ"יש תתקבל מן המטבע חדשה מעות טוב והמותר דהיינו סך ת' זהובים ריינ"יש תתקבל מן המטבע חדשה מעות טוב והמותר דהיינו הוספת שליש על הנדוניא תהיה ממעות לנ"ג געל"ט דהיינו שיתן לה טאליר כפי חשבון של לנ"ג געל"ט והבאתי ראיות בתשובה שחברתי על זה (והתשובה הנ"ל כבר נכתב בסימן ס"ה):
י סָעִיף ו אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה כתב בדרישה נראה דאתוספת' דוקא כ"כ שלא תגבה שליש תוספות כפי הכתובה אם לא שהמנהג פשוט וכן מוכח ממה שכתב לפני זה (ואח"ז דאתוספת קאי דכתב אח"ז ולכ"ע אם אין המנה פשוט אע"ג שכתובה ביד ואינהמקיימת אינה גובה בה דקשה מאי כ"ע דכתב הלא לפני זה כתב דיעות והסכימו האחרונים ואפי' במקום שכותבין גובה בלא כתובה וא"כ אף דזו אינה מקויימת הא לא גרעא מאלו אין בידה כתובה כלל ואין לומר דאיכא ריעותא מדאינה מקוימת ז"א דהא רוב הכתובות אינה מקוימת וכמ"ש מהרא"י בכתביו סימן רכ"ט ע"ש אלא ודאי אתו' קאי שכתב לפני זה שנהגו לגבותו אם מנהג כל המדינות להוסיף וע"ז כתב דאם אין מנהג פשוט כ"ע מודים דאין מגבים התוס' אפילו יש הכתובה רק שאינה מקויימת ומשום הכי נמי סיים וכתב מיהו אם תפסה כו' נאמנות לומר שהוסיף כו' ש"מ דאתוספות קאי ודוקא לענין תוספת צריכה תפיסה ולא כלבוש שהבין לדברי רמ"א כפשוטי וכתב כמה שנוים וטעות היא בידו עכ"ל הדרישה ודבריו נכונים ומ"ש רמ"א וי"א דאפי' במקי' שכותבין גובין כתובה בלא שטר נראה דה"ה מזונות דהא דיעה זו היא דעת ס' המצות שמביא הטור וז"ל גובה עיקר וכל תנאיה כולו ומזונות היא מתנאי כתובה וכבר זכרתי מזה בסימן צ"ג סעיף י"ח ומ"ש רמ"א וכן נראה סברת האחרונים כולי גם רש"ל כתב שאנו נוהגין כן בספר המצות ע"כ ועיקר הפלוגתא בזה דרבי יוחנן אמר בפ"ק דבב"מ דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וס"ל לתוס' דאפי' במקום שכותבין וזו אין לה כתובה בידה אינו נאמן לומר פרעתי ורי"ף ורא"ש ס"ל דוקא במקום שאין כותבין ס"ל לר"י שהיא נאמנת דשם הוה דוקא תנאי ב"ד וסברת אחרונים כדעת התוס':
יא סָעִיף ז ומשביעין אותה סעיף זה הוא לשון הרמב"ם פי"ו דאישות ופי' בטור שבועה זו היינו שמת וכתב בכ"מ וזהו תימא מאחר שמתירין אותה להינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכמ"ש בפרק האשה שלום וא"כ אין מקום לשבועה זו והך משביעין אותה דנקט הרמב"ם היינו שבועת אלמנות כשאר אלמנות ע"כ לשונו וכ"כ הרב המגיד דהיינו שבועות היורשים ומו"ח ז"ל הקשה מדאמרינן במשנה אם נתיר ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל משמע בלא שבועה כמו בהיתר ערוה ונראה דלק"מ דהיתר כל אחד לפי שייכות שלו דבערוה לא שייך שבועה ובממון שייך שבועה ע"כ אמר שפיר אם מועיל נאמנות שלה לפי מה דשייך ביה ק"ו דיועיל הנאמנות לענין ממון כפי השייך לו דאם לא היה הק"ו ה"א דאפי' בשבועה לא תיטול ומ"ש הכ"מ דאין מקום לשבועה זו מחמת שכתב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך קשיא לי דא"כ אפי' שבועת היורשים לא תצטרך כיון שנתן לה נאמנות והוה כמו שפטרה משבועה כמ"ש בסי' צ"ט אלא ודאי דאין בלשון הוה פטור משבועה אלא תטלי בשבועה קאמר וא"כ אמאי לא תשבע ע"ז דודאי נאמן בשבועה קאמר ותו דכל הפחו' (ניחוש שמתכוונה) שבאה להוציא ממון וזה תלוי דוקא במיתת הבעל ולמה לא תשבע ע"י גלגול כיון שהיא מוכרחת לישבע שבועת אלמנו' שלא אתפסה צררי למה לא יגלגל עליה שמת וע"כ נראה עיקר כפירוש רבינו הטור שצריכה לישבע שמת עם שבועות היורשים כנלע"ד:
יב סָעִיף ט שגובה בלא כתובה כיון שבאותו מקום לא נהגו לכתוב איהו דאפסיד אנפשיה שכתב לה ולא ישתנה הדין בכך וזהו דעת הרא"ש ודיעה הראשונה היא דעת הרמב"ם שמביא בטור ועיין במ"ש לקמן סימן קט"ו בסייעתא דשמיא ולדידן אין נ"מ מזה דהא כבר קי"ל דאפי' במקום שכותבין גובה בלא כתובה בסברת האחרונים כמ"ש לפני זה:
יג סָעִיף י ואין עמה גט בדין זה כתב בטור ואם הוא במקום שאין רשאין לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנ' וגובה הכל אפי' אין לה עידי גירושין עכ"ל והקשה ב"י דבגמ' מבואר דאי ליכא עידי גרושין במאי נביא וי"ל דלר' יוחנן דאמר דאלמוה לאחר הסכנה כיון דמודה דאין נאמן לורמ פרעתי אע"ג דאית לה מנו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר עכ"ל ולפ"ז אם אומר לא גרשתיך אפי' בשעת סכנה הוא נאמן ועדיין תימה לי על הטור דאין ראיה מדברי התוספות האלו דאזלי לשיטתם בפ"ק דב"מ דף י"ז ד"ה לא אמר כלום דהא ס"ל דר' יוחנן ס"ל אפילו במקום שכותבין גובה בלא כתובה דמכח דאלמוה רבנן לכתובה במקום שאין סכנה ביש עידי גירושין ע"כ אלמוה רבנן גם במקום סכנה אפילו בלא עידי גירושין כמ"ש אבל לפי דעת הרא"ש שכתב בס"פ הכותב בשם הרמב"ן דגם רבי יוחנן ס"ל כשמואל דבמקום שכותבין דריעא טענת' כל שאין כתובתה ביד' אינה גובה כתובתה נמצא דלא אלמוה רבנן לכתובה כלל ולמה נימא דבמקום סכנה אלמוה טפי לדע' רבי יוחנן מן מה דאמרי' לרב ולא מהני ליה מנו וכבר זכר הטור לעיל בסי' זה המסקנא כדעת הרא"ש וע"כ צריך עיון כדעת הטור:
יד סָעִיף י שתובעת כתובתה פי' ואע"ג דקי"ל האשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנ' חזקה שאינה מעיזה בפניו מ"מ כאן שתובעת כתובתה אינה נאמנת וזהו דעת הטור ע"פ תוס' והדיעה האחד הוא דעת הרמב"ם ס"ל דעיקר עכ"פ גובה מכח תנאי שכותב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובה אבל בתוס' ליכא תנאי ב"ד שזה תלוי ברצון איש:
טו סָעִיף יב ואין עמה שטר כתובה כו'. הטור כתב וז"ל ואם הוציאה כתובה בלא גט שאמרה שאבד גיטה והוא שכבר הוציא כו' הקשה בפריש' על מה שכ' שאמר לא האמינו לי כו' דמשמע שאם יש עדים שכתב לה לא היה מחייבין אותו לשלם לה והא הטור סמוך קודם לזה הביא דעת הרמב"ם במקום שאין כותבין והוא הביא עדים שכ' לא הוה כמקום שכותבין והיינו דיעה ראשונ' של סעיף י' והי"א שהוא דעת הרא"ש דהי' גובה דאיהו דאפסיד אנפשיה ששינה מנהג מקום שלו שאין כותבין וא"כ קשה על הטור מכח דעת הרא"ש שלמה הוצרך לומר שלא האמינו לו וע"כ דחק לומר דה"ק לא האמינו לי במה שאמרתי שפרעתי לה אף שיש עדים שכתבתי לה כתובה ועכשיו אין כתוב' בידה (אין) זו ראיה על הפרעון משום שאומרים לו אתה הפסדת לעצמך ולא דק בפי' זה דהא הוא אומר בשע' הוצאת הגט אז חייבוני בב"ד לשלם מחמ' הגט אבל אינו אומר שכבר פרע קודם הוצאת הגט וא"כ איך יאמר שלא האמינו לו במה שאמר פרעתי תחילה קודם הוצאת הגט והוא עצמו לא אמר כך וקושיא מעיקרא ליתא בפשט הזה דהא דברי הטור הם תלמוד ערוך בפר' הכותב דף פ"ט במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה ופירש"י אי מייתי ראיה שכתב לא נביא עכ"ל אלא ברור דלק"מ דיש כאן שני חלקים בענין אם אין כותבין והוא אומר ששינה וכ' החלק הא' הוא באם טוען שפרע לה ומביא ראיה כיון שאין בידה כתובה והוא כתב לה כתובה שלא כמנהג המקום בזה הוא מחלוקת כנזכר בסעיף זה דהרמב"ם פוטר הבעל ולהרא"ש חייב הבעל דאפסיד אנפשיה במה ששיה וחלק השני באם מודה שלא פרע אלא שאומר לא אפרע לך עד שתקרע הכתובה שכתבתי ואינו רוצה בשובר דס"ל לשמואל בגמ' אין כותבין שובר פי' דאין כופין לשלם הכתובה וליקח שובר אלא במקום שאין כותבין כתובה ושם א"א בתשלומין אלא בשובר ובמקום שא"א אלא בשובר כ"ע סבירא להו דכופין אותו לשלם וליקח אבל במקום שכותבין כתובה יש אפשרו' לקבל הכתובה ולהחזיר לו השטר כתובה ע"כ ס"ל לשמואל דאין כותבין שובר וזה מבואר בגמ' כאן בפ' הכותב ובפ"ב דכתובות דף ט"ז דאמרי' מקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר וא"כ במקום שאין כותבין כתובה ממילא כולהו נשי באותו מקום כופין בעליהן ליקח שובר אלא שאם א' שינה מן המנהג בודאי יכול לומר ע"כ שניתי וכתבתי כתובה כדי שלא תכוף אותי ליקח שובר אם אגרשך ויהיה דיני כמו מקום שכותבין כתובה דאל"כ למה כתבתי לך כתובה ושניתי מנהג המקום בשביל זה בזה ודאי הזכות עם הבעל אף להרא"ש דפליג עם הרמב"ם וס"ל הוא דאפסיד אנפשיה בשינוי שלו כמו שזכרנו היינו לענין אם טוען שכבר פרע ולא השגיח ליקח הכתובה באותה שעה ממילא לאחר שתובע' אותו אח"כ לא מועיל לו להפטר מחמת שרוצה לשנות מנהג המקום שלו ורצה להיות כמקום שכותבין דא"כ למה פרע לה כבר היה לו ליקח שובר באות' שעה לכל דפחות משא"כ כאן שהיא מודה שלא פרע אלא שאינו רוצה ליפרע וליקח שובר בזה ודאי אם יש עדים שכתב לה כתובה היה טענתו טענה לכ"ע ולא כופין אותו ליקח שובר והוא ממש כמקום שכותבין כתובה ע"כ הוצרך רבינו הטור לומר לא האמינו לו במה שכתבתי לה והוצרכתי לפרוע ע"פ הגט וכתבו לי שובר ואבד כו' דאלו האמינו לו לא היה כופין אותו לפרוע וליקח שובר וזה סי' נכון ואמיתי בגמרא ובדברי הטור שכאן זכר שובר ולא למעלה בפלוגתא דרמב"ם והרא"ש אלא שם שטוען שפרע כבר וע"כ ודאי האמת כמו שזכרתי ברוך המדריכני בדרך האמת:
א סָעִיף א אביהם. ה"ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובתה מן השט"ח שהניח בעלה דשט"ח נקרא מטלטלין עיין בח"מ סי' ק"ו ס"ק ג' בש"ך שם ועיין ב"ש:
ב סָעִיף א בקרקע. והיינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין ש"ג ועיין במגיד ובכ"מ פי"ד מה"א. וה"ה הבעל יוכל לסלקה בקרקע ואם הקרקע שוה יו"ד והיא רוצה לקבלה בעשרים והיורשים רוצים לסלקה ביו"ד בעד הקרקע. הדין עמה ר"ן פ' נערה. פרעו לה קרקעות ובתים ומקומות בבה"כ ואח"כ באו היתומים ורוצים לסלקה במעות והיא אינה רוצה הדין עמה רש"ל בתשובה סי' נו"ן. והרמ"א בתשובתו סי' ח' חולק עליו. וע"ל ס"ס צ"ג ס"ק מ"ב מש"ש. אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות והיורשים רוצים לתת לה מטלטלין עיין כנה"ג דף קי"ח ע"א סעיף ב' ג'. והרדב"ז ח"א סי' קט"ו:
ג סָעִיף א בריא וכו'. אבל במתנת ש"מ גובה כתובתה מהם עיין תשובת רמ"א סי' מ"ח. ואם נתן במתנת בריא בקנין אפילו לא בא ליד המקבל א"י לתפוס ב"ש ועיין בד"מ מ"ש בדין מתנות ש"מ. ועיין בפסקי מהרא"י סי' פ"ו. ועיין בח"מ סי' צ"ט ס"ק ו' מ"ש הש"ך שם:
ד סָעִיף א בריא וכו'. הח"מ הניח דין זה להלכה ולא למעשה ע"ש. והב"ש הביא תשובת מהרש"ך דהיורשים י"ל קים לנו כהני פוסקים דאין חילוק בין אם נתן ליורשיו בין אם נתן לאחרים ע"ש:
ה סָעִיף א מותו וכו'. עיין ב"ש וב"י מ"ש בשם תשובת הרשב"א מי שנתן כת"י לא' כל אשר לו וכו'. ועיין בש"ך ח"מ סי' צ"ט. וכנה"ג דף ק"כ ס"א:
ו סָעִיף א לגבות וכו'. עיין בח"מ סי' ס'. ואם כתב לה מטלטלין אג"ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א"צ ליתן להם ובכה"ג לא שייך תקנות השוק לכ"ע כיון דעדיין בידה המטלטלין ב"ש:
ז סָעִיף א השוק. הח"מ מדייק מדכתב גבי דידיה שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש"מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנות השוק ע"ש וכך העתיק הב"ש לפסק הלכה. ולכאורה אישטמיטת' להו דברי הסמ"ע והש"ך בסי' רנ"ב ס"ק ו' ע"ש דמשמע מדבריהם. דאין חילוק בין הוא או יורשים דהפוסקים דס"ל דבמתנה נמי שייך תקנות השוק אמרינן נמי אי נתנו היורשים במתנה לאחר דאין מוציאין מחמת תקנות השוק ע"ש. והש"ך שם הביא נמי כמה פוסקים דכתבו בלשונם או נתנו היורשים וכו' אין מוציאין מחמת תקנות השוק ע"ש. ובאמת לא מצאתי חילוק זה בשום פוסק. והטעם שכתב הח"מ דיש לחוש דכל היתומים יעשו כן ע"ש. קשה לי ע"ז דא"כ לא מהני נמי אם מכרו ואדרבה דיותר יש חשש שימכרו מליתן במתנה דאין להם הנאה כ"כ וקי"ל דאין אדם חוטא ולא לו שיפסידו כתובת האלמנה וצ"ע. וע"ל סי' צ"ג סעיף כ':
ח סָעִיף ב הזיבורית. ובזמן הזה כותבין שפר ארג גובה מן עידיות טור ח"מ סי' ק"ח:
ט סָעִיף ב משבח. אפי' אחר התקנה שתקנו דגובה מן המטלטנין מ"מ אינה גובה משבח הרא"ש פי"נ ורוב פוסקים דלא כהרמב"ם בפירוש המשניות ועיין בכ"מ פט"ז מה"א. ומהרח"ש בתשובה סי' כ"ט כתב שלא ראה שום פוסק שיסבור כהרמב"ם. והשבח אין חילוק בין שבח ממיל' לשאר שבח ועיין ב"י מ"ש בשם הרשב"א לענין אם היורשים תלשו ומכרו. וע"ל סי' צ"ה:
י סָעִיף ב מהראוי. אפי' מבעל עצמו מהר"י ווייל סי' מ' ע"ש. מה נקרא ראוי ומה נקר' אינו ראוי עיין כנה"ג בחח"מ סימן ק"ז בדין ב"ח. ובסימן רע"ח בדין בכור ומשם יש ללמוד לכאן לענין כתובה. ואם אחר התקנה כתובה נגבית מן הראוי או לא. רשד"ם חא"ה סי' קי"א ומהריב"ל ח"ד סי' ה' ס"ל דאינה גובה מהראוי אפילו אחר התקנה ואפי' אם תפסה האשה מוציאין מידה. והראנ"ח ח"א סימן ק' וקט"ו כתב דבין מנה או מאתיים בין תוספת בין בנדוני' אם האשה מוחזקת אין מוציאין מידה ואם היורשים מוחזקים אין מוציאין מידם. ומהרח"ש סי' כ"ט כתב במנה ובמאתיים אפי' אם תפסה מוציאין מידה. ובנדוני' אם תפסה קודם שנולדה הספק אין מוציאין מידה ואם תפס' לאחר שנולד הספק מוציאין מידה ע"ש. ומסתימת לשון המחבר והרמ"א משמע כהרשד"ם ומהריב"ל. עיין כנה"ג דף קי"ח ע"א:
יא סָעִיף ב לבנו. עיין מהר"י ווייל סימן מ'. ובתשובת מהרי"ל סי' ע"ד ועיין ב"ש. כתב ט"ז אם צוה ליתן לבנו קרקע אחר איזה שנים הוי מוחזק. ומעות מחמת חזקה הנהוג בינינו נקרא מטלטלין וכל זמן שלא בא לידו נקרא ראוי וע"ל סימן צ':
יב סָעִיף ב ראובן. אע"ג דאחר שמת ראובן מתה ג"כ אלמנת יעקב מ"מ נקרא ראוי דהא כבר תלוי בעת מיתת ראובן והא דקי"ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמ"ש וע"ל ר"ס צ'. שאני ירושה הבאה מאליו אבל כתובה ליתא אלא חוב ומחוסר גוביינ' מהרי"ל סי' ע"ד ועיין כנה"ג בהגהות ב"י סעיף ג' ד'. ועיין ח"מ ב"ש:
יג סָעִיף ב כשמת. היינו כשלא מתייאש מגניבה דאל"כ נעשה ראוי:
יד סָעִיף ב לבעל. יש מחלקים בין מלוה שקדמה לשעבוד האשה שמאותה מלוה אינה גובה. ובין מלוה שקדם שעבוד האשה למלוה. שמאותה מלוה גובה מהרי"ט ח"ב סי' ח' וכ"כ הרמ"א בתשובה. אבל מהרש"ל סי' מ"ט תמה עליו והסכים שגובה אפילו ממלוה שהיו חייבין לו קודם שנשאה. ומהרי"ל סימן ע"ה סובר כרש"ל ע"ש. ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ד ס"ק כ"א מש"ש. ראובן שנתחייב לשמעון סך כך עד זמן פלוני ונתחייב לפרוע לו סך כך בכל שבוע והתנו ביניהם שאם ימות שמעון פטור ראובן מלתת ליורשיו שום דבר אין הכתובה נגבית מאותו מלוה הרש"ך ח"א סי' י"ב. אבל הרשד"ם בחח"מ סי' מ"א והר"י אדרבי סי' רנ"א כתבו שאלמנה גובה מאותו מלוה ע"ש:
טו סָעִיף ב ממנה. לעיל סי' צ' לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידיה וכן לענין בכור מבואר בח"מ סי' רע"ח. דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אבל כאן לענין כתובה הוי מוחזק. ודוק' מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו מיקרו ראוי אף לענין כתובה. וכנה"ג העלה דאם היורשים מוחזקים יכולים לומר קים לנו כהני פוסקים דס"ל דאין אשה גובה כתובתה ממלוה ע"ש קי"ח ע"ב סעיף י"א ועיין בהרש"ך ח"א סימן י"ב ובהרשד"ם חא"ה סימן קע"א:
טז סָעִיף ב חוב. אם הרג כותי א' את בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין להבע"ח שום זכיה בדמי הכופר הר"ם מלובלין ב"ש ע"ש:
יז סָעִיף ג לאחר. ה"ה אם מכר לזה הראשון פעם אחרת ונתרצית ח"מ ב"ש:
יח סָעִיף ג שגובה. ובח"מ סימן קי"ח שם פסק דאינה גובה ועיין ש"ך שם:
יט סָעִיף ה שבמטבעות. דכתובה דרבנן ול"ד לב"ח. כתב ט"ז אם הוסיפה על המטבע צריך לשלם שיעור הכתובה שהיא לפי מנהג פולין ארבע מאות זהובים לבתולה ממטבע השני' שהיא גדולה אבל תוספת כתובה נותן ממטבע הראשונה וע"ל סי' ס"ו מש"ש הב"ש. וכאן מ"ש בשם הפרישה:
כ סָעִיף ה תוספת. כי התוס' הוא מה שמוסיף הוא לה משלו ברצונו. ותוספת זה ככתובה דמי אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספים מפני שיוכל להרויח בהם הוי כאלו הכניסה לו נדוני' רבה והוי הכל בכלל צ"ב מהרי"ק שורש פ"א עיין בתי"ט פ"ו דכתובות משנה ג' ועיין כנה"ג:
כא סָעִיף ו שנאבדה וכו'. עיין ח"מ ב"ש. ואם נשרפה הכתובה או אבדה והבעל אומר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טוען הב"ד בשביל היתומים תוס' ב"ש:
כב סָעִיף ו להוסיף. תוספ' והרמב"ם והר"ן כתבו להדי' דאינה גובה תוס' כתובה אפילו במקום דאין כותבין כתוב' הואיל לאו תנאי ב"ד הוא ואינו אלא מלוה. מיהו תוס' שליש לאו תוס' הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו שליש זה הואיל שיוכל להרויח בנדוני' כ"כ אפילו אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך ותוספ' של שליש. ולפי המנהג במדינות פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהובים ולאלמנה ב' מאות זהובים וכותבים כל הכתובות בשוות גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו ואם נגבה בלא כתובה עיין בהג"ה דרישה ב"ש:
כג סָעִיף ו אלו. מהרש"ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה עיקר כתובתה וכל תנאי' בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין. וב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל דרמ"א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבות. ומהרש"ל איירי בעיקר כתובה מנה מאתיים ע"ש. והח"מ כתב ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת הב"ד ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט ע"א. ולשיטת הפוסקים דאין לה כתובה מ"מ אית לה מזונות עיין ב"ש:
כד סָעִיף ו וע"ל סי' ס"ו סעיף יו"ד. שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו. צ"ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א"י סך הכתובה ח"מ ב"ש:
כה סָעִיף ו לאמר. כלומר בזה כ"ע מודים דאינה גובה בלא הכתובה. ומיירי בדלא תפסה. ובד"מ ר"ס ק"א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה משנשאת. ועי' סי' שאח"ז וכתב הח"מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב"ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכותה מהני ע"ש:
כו סָעִיף ז כתובתה. היינו עיקר כתובה ולא תוס' ונצ"ב. ואם אמרה תנו כתובה אפי' ע"א מעיד כדבריה לא תגבה הכתובה ד"מ ב"ש ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט סעיף מ':
א סָעִיף א ומתקנת הגאונים. עב"ש סק"ב ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ו דכתובות אות ט"ז מ"ש בזה:
ב סָעִיף א לסלקה בקרקע. עבה"ט ומ"ש והיינו היכא דלא כ' בפירוש כו' עיין בס' ב"מ שפקפק קצת בזה כי הש"ג לא קאמר זה אלא בב"ח ולא בכתובה כו' ע"ש. ומ"ש ואם הקרקע שוה יוד והיא רוצה לקבלה בעשרים כו' הדין עמה ר"ן פ' נערה בב"ש מסיים וע' בחה"מ. ורומז לסי' קט"ו ובש"ך ס"ק י"ט. ועי' בס' ב"מ שהביא דבתשו' פ"מ ח"ב סי' מ"ו העלה זה בספיקא דדינא ולכן גבי ב"ח ודאי היורשים מוחזקים ואפי' באלמנה עם יורשים החליט ג"כ שהיתומים הם מוחזקים מטעם נכסי בחזקת יתמי קיימי. והוא ז"ל כ' עדיין צ"ע כי זה ניחא נגד שעבוד הכתובה אבל האלמנה הא לדידן דפסקינן כאנשי גליל יש לה נמי שעבוד מזונות ולגבייהו הא מבואר סי' צ"ג סעיף ט"ו דנכסים בחזקתה ונהי דאנן ע"פ מנהג נהגינן כאנשי יהודה כמ"ש שם סעיף ג' (עמ"ש שם סק"ה) בלי ספק זה אינו אלא בשיכולין לסלק כל הכתובה ולא באופן זה אלא נשארת בשעבוד מזונותיה וא"כ היא המוחזקת והדין עמה כפסק הר"ן עכ"ל ועיין בת' נו"ב ח' ח"מ סי' ט' והובא קצת בפ"ת לח"מ סי' ק"ט ס"א בד"ה שומעין ליורש וצ"ע. ועיין בס' ישועות יעקב שכ' דדוקא בכה"ג שהקרקע שוה יוד והיא רוצה לקבלה בעשרים שאין בו כדי אונאה וכדי שהדעת טועה (כמבואר בח"מ סי' רכ"ז סכ"ט בהגה דבקרקעות אין אונאה עד פלגא אבל יתר מפלגא הוי אונאה) לכך תוכל לקבל אבל ביותר מעשרים כדי שאין הדעת טוע' אף בקרקעות לא תוכל לומר לדידי שוה לי ע"ש עוד. ומ"ש הבה"ט אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות כו' הנה בח"מ סי' ק"א ס"א גבי ב"ח איתא בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתנם לו וא"י לדחותו אצל קרקע או מטלטלי כו' וכ' הש"ך וכן הדין לענין גביות כתובה שצריך ליתן מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין כו' ובבה"ט שם כ' שדברי הש"ך אלו הוא בטעות דהא באה"ח סי' ק' מפורש דהרשות ביד היורשים לסלקה בקרקע ע"ש. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' קט"ו (שרומז עליו הבה"ט כאן) מבואר שם דיש ג' חילוקים בדין זהי א' סתם כתובת אשה כיון שלא הוציאה אפי' יש לו מעות נותן לה מה שירצה דדוקא. ב"ח כיון שהוציא מעות שהלוהו לכן אם יש לו נותן לו מעות אלא דאם אי' לו מעות נותן מטלטלין ואין כופין אותו למכור ולהביא מעות אבל כתובה אפי' יש לו מעות נותן לה מה שירצה. ב' זה דוקא אם לת כתוב בכתובה שהכניס' לו מעות אבל אם כ' בכתובה שהכניסה לו מעות כך וכך חזר דין כתובה זו כדין ב"ח ואם יש לו מעות נותן לה מעות ואם אין לו מעות אין כופין אותו למכור ולהביא מעות. ג' הא דאין כופין אותו למכור ולהביא מעות דוקא אם כ' סתם שהכניסה לו מעות כך וכך ולא כ' מעות בעין אבל אם כ' מעות בעין אפילו לא כ' אם תבא לגבות תגבה מעות בעין כיון שכתב שהכניסה לו מעות בעין להכי טרח וכ' כן כדי שתגבה מעות בעין וכופין למכור ולהביא מעות עכ"ד ע"ש ועפ"ז אפשר לקיים דברי הש"ך הנ"ל דר"ל היכא שכתב בכתובה שהכניסה לו מעות כך וכך דאז דינה כב"ח (אלא דלפ"ז דוקא מה שהכניסה ולא תוספת שליש אף דבכמה דוכתי מבואר דדמי לחוב נדוניא מ"מ לענין זה לא דמי דהא לא הוציאה מעות וכמ"ש הב"ש בסי' ק"ב סק"ה ע"ש) ואף דהרדב"ז לא קאמר אלא מיני' דבעל אבל באלמנה מן היורשים הרי בחוב גופיה מבואר בח"מ סי' ק"ז ס"א ואם ירשו קרקע ומטלטלים ואין מפורש בשטר כולי הדין עם היורשים י"ל דהש"ך מיירי היכא דמפורש בין בחייו ובין במותו וכדרך שכותבין האידנא. ועיין בתומים שם ובס' בית מאיר כאן ובסי' ק"ב סעיף ד' מ"ש בדין זה: (ב) לגבות ממטלטלין. עבה"ט מ"ש ואם כ' לה מטלטלין אג"ק כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עש"ך ח"מ ס"ס קכ"ו):
ג סָעִיף א מפני תקנת השוק. עיין בנ"ש ובס' באר יעקב ובס' ב"מ לעיל סי' ס"ו סי"א:
ד סָעִיף ב ואינם נגבים מהשבח. עיין בתשו' ברית אברהם חח"מ סימן ל' שנשאל אם האשה גובה כתובתה מדאקני או כדעת הש"ך סימן קט"ו ס"ק ל"ב דהות ג"כ בכלל מקולי כתובה כמו דאינה גובה משבח כו' והשיב כבר בא לידינו כמה פעמים עובדא דא והעלינו כמה ראיות מספיקות דלא כהש"ך וראיתי שחלקו עליו הבאים אחריו (בתומים ובנה"מ שם ובס' ב"מ כאן ובס' ישועות יעקב בסי' זה סק"ג ע"ש) וכן עיקר לדינא הלכה למעשה להגבות מדאקני עכ"ד:
ה סָעִיף ב מהשבח. עבה"ט מ"ש אפי' אחר התקנה כו' דלא כהרמב"ם כו' והוא לשון הב"ש. ועיין במל"מ פכ"א מהלכות מלוה מ"ש בזה. ומ"ש חין חילוק בין שבח ממילא כו' הוא מדברי הח"מ שכ' כלומר אפי' שבח דממילא כגון אם נתיקרו כו' ועיין בס' ב"מ שכ' דהוא תמוה דודאי לא גרעה מבכור (בח"מ סי' רע"ח ס"ו) וגביא משבחא דממילא דלא נשתנה כגון ארעא ואסקה שרטון או דיקלא ואלים ומכ"ש נתיקרה כדמוכח בבכורות דף נ"ב כו' וכן מצאתי להדיא בש"ך ח"מ סי' קט"ו סס"ק כ"ט שכ' וז"ל דהא אפילו בכור וכתובת אשה גובה משבח דנתיקרה לכ"ע עכ"ל ועיין בת' נו"ב חח"מ סי' ט':
ו סָעִיף ב אבל לא מהראוי. עבה"ט שכ' אפי' מבעל עצמו מהרי"ו סי' מ'. ועיין בס' ב"מ שכ' דאף שמבואר שם הכי מ"מ לע"ד בכיון גדול השמיט הרמ"א ז"ל דברים אלו כי המה תמוהים כו' ע"ש:
ז סָעִיף ב לאחר ב' או ג' שנים. עיין בתשו' חוט השני סי' צ"ג ע"ד השטר שכתוב בו מעכשיו נתתי לבני כמר יעקב ד' אמות קרקע כו' ואגבן הקניתי ושעבדתי ונתתי אליו במתנה גמורה רביעית מהבית שיש לי שיוכל לעשות בו כל מה שירצה להוריש ולמכור כו' ובאופן זה נתנה רביעית הבית שהמתנה לא יחול ולא יהא אליו כח וזכות במתנה זו רק שעה אחת לפני מיתתה עכ"ל השטר ובתוך כך מת כמר יעקב הנ"ל ולא זכה עדיין בבית כי אמו חיה עדיין ובאתה אשתו לגבות כתובתה מהבית הזה וחמותה טוענת כי עדיין לא זכה בנה בביתה. והשיב שהדין עם אשת המת דזה לא מקרי ראוי ולא דמי למ"ש הרמ"א בסי' ק' האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר ב' או ג' שנים מקרי ראוי כו' דשאני הכא כיון שכתוב בשטר מעכשיו נתתי א"כ הוי מתנה מהיום ולאחר מיתה שהגוף הוא של המקבל והפירות של הנותן כמבואר בח"מ סי' רנ"ז. ואפילו אם נאמר דמעכשיו הכתוב בשטר קאי על ענין ד' אמות אבל קנין הבית אינו חל אלא שעה אחת קודם מיתתה. לא זו שאין משמעות השטר כן אלא גם אם יהי' כן הרי קיי"ל כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו כו' והא ודאי דקנין הגוף בלא פירות מקרי מוחזק ממש מהא דתניא בס"ע השולח בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל כו' ועוד ראי' ממ"ש הרמ"א סי' צ' ס"א כתבו לה מורשיה קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה הבעל יורש אותה קרקע ממנה ונ"ל שר"ל אם כתב לה מורישה מהיום ולאחר מיתה ואעפ"כ הבעל יורשה ש"מ דלא הוי ראוי ועוד ראיה ממ"ש הטור בסי' הנז' (ובש"ע שם ס"ב) אמר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי ומתה בתו בחיי אותו פלוני ה"ל מוחזק ובעל הבת יורש הרי מבואר כמ"ש ופשוט הוא עכ"ד. וע"ש עוד שכ' בענין המס מן הבית מוטל על מי שיש לו קנין פירות ע"ש:
ח סָעִיף ב כשמת ראובן. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' צ' סק"ג:
ט סָעִיף ב ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק. עח"מ ב"ש דהטעם משום דמשתעבדא לה מחיים מדר' נתן והוא מדברי הרא"ש כמבואר בב"י. ועיין בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' נ"ב שכתב דהרא"ש שם פ' יש נוחלין קאי לדינא דש"ס אבל בזמנינו שעיקר משא ומתן ומחייתנו הוא בחובות הוי כמו אשלי דקמחונא וגובה מהם מדינא ע"ש. ומהו שפלפל שם אי שייך שעבודא דר' נתן בשטרות של א"י. מאד נפלאתי הן על הרב השואל שם הן על הגאון המחבר המשיב שלא הזכירו סוף דברי הרא"ש שם ודברי הש"ע כאן דמפורש דכ"ה במלוה דעכו"ם וצ"ע:
י סָעִיף ב כשאר חוב. עבה"ט מ"ש בשם הר"ם מלובלין ועיין במל"מ פכ"א מהלכות מלוה שהאריך בדין זה:
יא סָעִיף ה שבמטבעות. עבה"ט בשם ט"ז ועי' בזה בתשו' גאוני בתראי סי' ט': (ועיין בתשו' ח"ס סי' קכ"ו שכ' דמשמע הסכמת ב"ש כפרישה דלענין שינוי מחמת זמן נמי אמרי' מקולי כתובה כמו דאמרי' בשינוי שבמקום למקום ע"ש עוד וגם בחלק יו"ד סי' רפ"ט):
יב סָעִיף ו שמנהג כל המדינות להוסיף. עבה"ט בשם ב"ש שכ' מיהו תוספת שליש כו' א"כ אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה כו' ועייין בס' ב"מ שתמה עליו וכ' שטר זה א"י מה טיבו והתנאים ג"כ צ"ע לא מבעיא תנאים ראשונים הנכתבים בשעת שדוכין זה ודאי אינו ראיה אלא אפילו תנאים אחרונים כו' ע"ש באורך:
יג סָעִיף ו וכן נראה סברת האחרונים. עי' בתשו' חוט השני סימן ל"ב מ"ש בזה:
יד סָעִיף ז כתובתה. עיין בה"ט. ועיין מדין זה בבה"ט לעיל סי' י"ז סמ"ג ס"ק ק"ל ובפ"ת שם ס"ק ק"ס:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.