א מִי שֶׁמֵּת, וְאַלְמְנָתוֹ אוֹ גְּרוּשָׁתוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב) בָּאָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, וְעָלָיו בַּעַל חוֹב, אִם זְמַן שֶׁל אֶחָד מֵהֶם מֻקְדָּם, וְלֹא הִנִּיחַ אֶלָּא קַרְקַע כְּדֵי לִפְרֹעַ לְאֶחָד מֵהֶם, מִי שֶׁזְּמַנּוֹ קוֹדֵם יִגְבֶּה, וְהָאַחֵר יִדָּחֶה, בֵּין אַלְמָנָה בֵּין בַּעַל חוֹב. וַאֲפִלּוּ תָּפַס הַמְאֻחָר, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַגָּה: הָיְתָה הַכְּתֻבָּה מֻקְדֶּמֶת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: לֹא אֶגְבֶּה כְּתֻבָּתִי עַכְשָׁו רַק אֶהְיֶה נִזּוֹנֵית בְּבֵית בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ אֶגְבֶּה כְּתֻבָּתִי, אֶלָּא נוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, וְהַמּוֹתָר לְבַעַל חוֹב וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן צ"ז:
ב לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִים שֶׁאֵין בָּהֶם קְדִימָה, כְּגוֹן דְּלָא אַקְנֵי לָהּ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, יִנָתְנוּ לְבַעַל חוֹב, אֲפִלּוּ הוּא מְאֻחָר, וְתִדָּחֶה הָאִשָּׁה מִלִּגְבּוֹת עִקָּר וְתוֹסֶפֶת. וּמִיהוּ, אִם תָּפְסָה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ תָּפְסָה, מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מוהר"ם פֶּרֶק הַכּוֹתֵב), וְכֵן הוֹרוּ הָאַחֲרוֹנִים מַהֲרִי"ל וּמהרי"ו. וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין מִלְוֶה בִּשְׁטָר אוֹ מִלְוָה עַל פֶּה הַיְדוּעָה (מהרי"ו סִימָן ל'). אֲבָל אִם אֵינָהּ יְדוּעָה, יְכוֹלָה לוֹמַר: דִּלְמָא אֵינוֹ חַיָּב לְךְ. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא אִם תָּפְסָה פִּקָּדוֹן שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁהָיָה בְּיַד בַּעֲלָהּ, צְרִיכָה לְהַחֲזִיר (מהרא"י בִּפְסָקָיו סִימָן ר"ס). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹתְבִין "אַגַּב", בִּכְתֻבָּה, וְכֵן נוֹהֲגִין. מִיהוּ, אֲפִלּוּ כָּתַב, בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵין לָחוּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ק':
ג אִם זְמַן שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, אוֹ שֶׁנָּשָׂא וְלָוָה וְאַחַר כָּךְ קָנָה, אוֹ שֶׁלָּוָה וְנָשָׂא וְאַחַר כָּךְ קָנָה, שֶׁחָל שִׁעְבּוּדָם כְּאֶחָד בְּשָׁעָה שֶׁקָּנָה, בֵּין שֶׁהִנִּיחַ מְקַרְקְעֵי אוֹ מִטַּלְטְלֵי, יִנָּתְנוּ לְבַעַל חוֹב וְתִדָּחֶה הָאִשָּׁה מִגְּבִיַּת עִקָּר וְתוֹסֶפֶת. וְאִם קָדְמָה הָאִשָּׁה וְתָפְסָה קַרְקַע, אִם קָדְמָה וְגָבְתָה בְּבֵית דִּין, כְּגוֹן שֶׁהִגְבּוּהָ בֵּית דִּין קֹדֶם שֶׁיָּדְעוּ שֶׁהָיָה שָׁם בַּעַל חוֹב, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ. אֲבָל אִם גָּבְתָה מֵעַצְמָהּ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שׁוּמָא, מַפְּקִינָן מִנַּהּ. וְאִם קָדְמָה וְתָפְסָה מִטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, לָא מַפְּקִינָן מִנַּהּ. הַגָּה: אַלְמָנָה שֶׁבָּאת לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, וְהַיְתוֹמִים טוֹעֲנִין שֶׁתִּתֵּן עַרְבוּת שֶׁאִם יִמָּצְאוּ אַחַר כָּךְ בַּעֲלֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים שֶׁתַּחֲזִיר מַה שֶּׁגָּבְתָה, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם וְגוֹבֵאת כָּךְ בְּלֹא עַרְבוּת (רִיבָ"שׁ סִימָן רצ"ט):
ד אִם יֵשׁ כְּדֵי לִפְרֹעַ לִשְׁנֵיהֶם בְּקַרְקַע וּמָעוֹת, אִם זְמַנָּם שָׁוֶה נוֹתְנִים לְבַעַל חוֹב מָעוֹת וְלָאִשָּׁה קַרְקַע, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ נְדוּנְיָא עִם הַכְּתֻבָּה (כָּךְ מַשְׁמַע מִפֵּרַשִׁ"י וְהַבֵּית יוֹסֵף). וְאִם קָדְמָה לִגְבּוֹת מָעוֹת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמּוֹצִיאִין מִיָּדָהּ וְנוֹתֵן לְבַעַל חוֹב. מִיהוּ, אִם הַבַּעַל חוֹב חָפֵץ בַּקַּרְקַע, נוֹתְנִים לוֹ הַקַּרְקַע (טוּר). וְאִם אֵין זְמַנָּם שָׁוֶה, הַמֻּקְדָּם נוֹתְנִים לוֹ הַמָּעוֹת. וְאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְתָפַס הַמָּעוֹת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמּוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
ה הָיוּ כְּתוּבִים בַּכְּתֻבָּה נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְטָעֲנָה שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁלְּקָחָם הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא לָקְחָה אוֹתָם וְלֹא נָתְנָה וְלֹא מָחֲלָה, וְחוֹלְקָה עִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. הַגָּה: אִם בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִנְּדוּנְיַת הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּעַיִן, עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן צ"ז סָעִיף כ"ו:
ו הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בְּעִקַּר כְּתֻבָּה אוֹ בְּתוֹסֶפֶת, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֲפִלּוּ בְּקִנְיָן. וְהָנֵי מִלֵּי בְּאִשָּׁה דְּעָלְמָא, אֲבָל לְכַלָּתוֹ מִתְחַיֵּב בְּקִנְיָן. וְאִם הָיָה קַבְּלָן שֶׁאָמַר לָהּ: הִנָּשְׂאִי לְזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ, מִשְׁתַּעְבֵּד אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן, אֲפִלּוּ לְאִשָּׁה דְּעָלְמָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל עָרֵב מִשְׁתַּעְבֵּד בְּקִנְיָן (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד), וּלְכַלָּתוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן (כֵּן כָּתַב הַטּוּר לְדַעַת הָרַאֲבַ"ד). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּעָרֵב לֶחָתָן בְּעַד הַנְּדוּנְיָא הָוֵי כְּעָרֵב לָאִשָּׁה בְּעַד הַכְּתֻבָּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט וְהַגָּהוֹת דְּגִטִּין). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דְּעָרֵב דִּנְדוּנְיָא חַיָּב כִּשְׁאָר עָרֵב (הָר"א מִמִּיץ וּבַעַל הַתְּרוּמָה). מִיהוּ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשְּׂאָה יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן קכ"ט):
ז הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, בְּעִנְיָן שֶׁהוּא חַיָּב, וְגֵרְשָׁהּ בַּעֲלָהּ וְאֵין לַבַּעַל נְכָסִים לְפָרְעָהּ, לֹא תִּפָּרַע מִן הֶעָרֵב עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה בַּעֲלָהּ הֲנָאָה עַל דַּעַת רַבִּים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עָלָיו. וְאָסוּר לְאָדָם לְהַשִּׂיאוֹ עֵצָה שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה כְּדֵי שֶׁתִּגְבֶּה הַכְּתֻבָּה מֵהֶעָרֵב וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִירֶנָּה, דְּשֶׁמָּא לֹא יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה. מִיהוּ, אִם הָאָב עָרֵב לְכַלָּתוֹ בְּעַד בְּנוֹ, וְהַבֵּן תַּלְמִיד חָכָם וְהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ וְאֵין הָאָב מְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, מֻתָּר לְהַשִּׂיאוֹ עֵצָה זוֹ. הַגָּה: הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּנְדוּנְיָתָהּ, וְכָתַב בִּשְׁטָר כָּל זְמַן שֶׁיִּתְבָּעוּהוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁחַיָּב לְשַׁלֵּם לָהֶם, וּמֵת הַבַּעַל, אֲפִלּוּ הָכִי אִשְׁתּוֹ גּוֹבֵאת מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ (רִיבָ"שׁ סִימָן תפ"א):
ח וְכֵן אִם הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וּמְגָרְשָׁהּ לֹא תִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָאָה:
ט אֲבָל מִן הַלָּקוֹחוֹת גּוֹבָה אֲפִלּוּ בְּלֹא הִדִּירָהּ, וְאִם יִרְצֶה לְהַחֲזִירָהּ אַחַר כָּךְ, יַחֲזִירֶנָּה:
א סָעִיף א או גרושתו כן הוא בהדיא בגמ' פ' הכותב (כתובות דף פ"ו) אמר אמימר האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא כו' משמע דבגרוש' איירי דהא נקיט דאיכא עלויה בטור נקט מי שמת ואלמנותו באה לגבות כו' וקשה למה שינה מלשון הגמרא ונראה דבגמ' לא אפשר למנקט אלמנה בדין זה דלפי דין נמ' מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לב"ח ולא לאשה אבל הטור כתב דינו אחר תקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי כקרקע א"כ הוה דין אלמנה כגרושה ע"כ נקט הטור כין זה באלמנה ועוד לפי מה שנעתיק אחר זה דסבירא ליה לרבינו תם דדין זה דוקא בגרושה קמ"ל רבינו הטור דלא קי"ל כן אלא כתירוץ בתרא:
ב סָעִיף א אם זמן של אחר כולי. פי' זמנו של קנין:
ג סָעִיף ב בזמן הזה אין לחוש וכמו שנתבאר לעיל סי' ק'. וזה קאי על מה שכתב שם הש"ע סעיף י"א ומ"מ לא נהגו כולי:
ד סָעִיף ד אם זמן שניהם שוין כולי בסוגיא זו הקשה ב"י על דברי הטור והוא שלא בדקדוק כאשר נבאר בסייעת' דשמי' בפרק הכותב (כתובות דף פ"ו) איתא אמר אמימר האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח יהבינן ליה זוזי ולאשה ארעא האי כדיניה והאי כדיניה פירש"י זה הלוה לו מעות וזו סמכה על שעבוד קרקע ומה שנתנה לו נכסי צ"ב דהיינו נדוניא הוא זכה בהן וזו צירפתן עם הכתובה על שעבוד קרקע ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לב"ח יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פירש"י דיהבינן לב"ח משום נעילת דלת ולא חיישינן לאשה משום חינא לפי שיותר כו' ודוקא ששני השטרות נכתבו ביום א' אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה עכ"ל והקשו התו' הא לעיל אמרינן במי שהניח פקדון ביד א' ויש ב"ח וכתובת (אשה) האשה קודמת משום חינא ותירץ רבינו תם דכאן בגרושה יש חשש נעילת דלת גבי ב"ח אבל לעיל דמיירי לאחר מיתה אין חשש נילת דלת דלא מסקי אדעתייהו על מיתת הבעל ועוד תירצו דין חילוק בין אלמנה לגרושה אלא דלעיל אין דין ב"ח לגבות מטלטלין אלא מצד שהם פקדון ביד אחרים וכיון דאי יהיב נפקד ליתומים לא מצי למנקט ליה בדינא כו' הרי דלר"ת במקום שיש חשש נעילת דלת בטל מקמי' טעם חינא אל האשה אבל במקום שאין חשש נעילת דלת מועיל להאשה טעם חינא והאי סברא ודאי ישנה גם לתתירוץ בתרא אלא דלא מחלק בין חשש נ"ר בין גרושה לאלמנה א"כ הא דאמרי' בגמרא חשש דנ"ד ולא מועיל טעם חינא להאשה היינו דוקא באם יש הפסד פרעון לב"ח לגמרי דהיינו דאין לשלם רק לחד דהיינו סיפא דאמימר אבל רישא דמיירי שיש ללוה מעות וקרקע אין שם נ"ד אלא מעלת הב"ח מצד האי בדיניה כולי דהיינו שהב"ח הלוה מעות והאשה סמכה על הקרקע אבל נ"ד אין כאן דהא יש עכ"פ פרעון לשניהם ואין מעלת הב"ח מצד טעם נ"ד או מצד האי כדיניה כו' אלא באם זמן שניהם שוה אבל אם זמנם אינה שוה אין שניהם אלו מועילי' לב"ח דהיינו מצד שנזכר כסיפ' דאמימר אם אין לשלם אלא לא' אין כאן מעלת טעם נ"ד לומר שתדחה האשה לגמרי וכן מה שנזכר ברישא דאמימר אם יש קרקע ומעות אין מועיל מעלות האי כדיניה כולי לומר שהב"ח יטיל המעות אלא הולכין אחר המוקדם דהיינו באם אין לשלם רק לחד נוטל המוקדם הכל ואם יש קרקע ומעות המוקדם נוטל המעות אפילו אם האשה קודמת לב"ח היא זכתה וזה אנו לומדים מפירש"י שכתב דאמימר מיירי דוקא בזמן ששניהם שוה אע"פ שרש"י כתב זה על סיפא דאמימר דהיינו באין לו לשלם רק לאחר מ"מ הסברא נותנת דגם ברישא יש חילוק זה כמו שנזכר בסמוך ובזה מבוארים דברי הטור שכתב וז"ל ולכאורה יראה כו' אבל אם חפץ יותר בקרקע כו' שומעין לו אבל הרמ"ה כתב שאין שומעין לו כו' וכתב ב"י דפליגי הטור והרמ"ה בזה דהטור ס"ל טעמא משום נעילת דלת ע"כ עדיף הב"ח ליטול המעות והרמ"ה ס"ל משום האי כדיניה כולי ומכח זה הקשה על הטור במ"ש אח"כ ואם קדם המוקדם כו' ע"ש ודבריו תמוהים מאד דאי שייך נ"ד ביש קרקע ומעות למה הוצרך בגמרא לומר טעם אמימר בזה משום יותר שהאיש כו' והא די לנו במ"ש אמימר כן ברישא דהיינו משום נ"ד ובחנם דחק לזה דהדברים פשוטים כמו שזכרנו דביש קרקע ומעות אין שייך נ"ד אלא מצד האי כדיניה כולי לחוד ופלוגתא דהטור ורמ"ה הוא בזה דהטור פי' מ"ש בגמרא האי כדיניה כו' היינו דנתנו מעל לב"ח כיון שהלוה מעות ראוי לחזור לו מעות אם טוב בעיניו ליקח מעות ואותה מעלה שיש לו בלקיחת מעות יש לו ג"כ בקרקע אם חפץ בה דיש לו ג"כ זכות ע"ז שיהיה לו הברירה והרמ"ה ס"ל אדרבא דהאי כדיני' שקאי על האלמנה הוא בדוקא שתוכל לומר דוקא קרקע אני חפץ אבל כ"ע ס"ל דלא שייך נ"ד (רק) בסיפא דאמימר דהיינו באין לו אלא קרקעה לאחד מהם ונבאר עוד מ"ש הטור ואם אין זמנם שוה המוקדם נותנין לו מעות כו' דקשה טובא כיון דבאין זמנם שוה אין שם מעלה לב"ח מן האשה ממילא הוה כמו שאר ב' ב"ח האחד מוקדם מחבירו ויש שם כדי חובת קרקע ומטלטלין דודאי לא שקיל מוקדם המעות דבזה לא מהני הקדימה ה"נ נימא בהאי בעל חוב ואשה ונראה לתרץ כיון שיש עכ"פ לב"ח מעלה מצד האי כדיניה כו' ולאשה יש מעלה מצד חינא ודוקא כשזמנם שוה מכריע מעלת הב"ח על מעלת האשה אבל לא בזמן שאינן שוה אז מכריע מעלת המוקדם לכל א' דהיינו מעלת של המוקדם קודמת למעלה שיש להמאוחר ע"כ אזלינן בתרי' משא"כ בשאר ב"ח אין מעלה נוספת לשום א' על מעלת הקדימה אש לא אזלינן בתר מוקדם ומה שהקשה ב"י כאן לק"מ מכח מה שזכרנו:
ה סָעִיף ד אפילו יש לה נידוניא כו' עיין במ"ש בסעיף שאחר זה:
ו סָעִיף ד היו כתובין בכתובתה כולי זהו לשון הרמב"ם והטור הביאו וכתב אחר זה ורש"י לא פי' כן אלא דין צ"ב כשאר הכתובה עכ"ל וכתב ב"י ואפשר דלא השוה רש"י צ"ב לכתובה אלא היכא דאיכא זוזי וארעא דלב"ה יהבינן זוזי ולאשה ארעא משום האי כדיניה אבל היכא דליכא אלא לחד מייניהו דאמרינן דלב"ח יהבינן ולא לאשה אפשר דאף לרש"י היינו דוקא בעיקר כתובה אבל בנדוני' הרי היא כשאר ב"ח וחולקת עמו אם זמנם שוה עכ"ל ורמ"א בסעיף ד' כתב אפילו יש לה נדונדיא כו' והיינו כדעת רש"י וכאן לא כתב שיש פלוגתא על דברי הרמב"ם משמע שהיה ס"ל דדברי ב"י דרש"י מודה לרמב"ם באם אין אלא לחד ממילא האי סעיף ה' מיירי דוקא באם אין שם אלא לחד וק"ל דהא רש"י פי' הטעם דבאם אינו אלא לחד דב"ח עדיף משום נ"ד וא"כ גם בנדוניא שייך נ"ד ומאי שנא מעיקר כתובה ונלע"ד שמחלוקת רש"י ורמב"ם תלוי בפי' הפשט בגמרא בסיפא דאמימר דאי לא חזיא אלא לחד דיהבינן לב"ח משום דיותר משהאיש רוצה לישא כו' דרש"י פי' דיהבינן לב"ח משום נ"ד אבל באשה אין נ"ד משום דיותר כו' וא"כ אין חילוק בין עיקר כתובה לנדוניא דתרוויהו יש משום נ"ד (לב"ח) אבל הרמב"ם כתב שם בפי"ז דאישות ואם נשאר כלום תטול ואם לאו תדחה מפני הב"ח שהרי ב"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא הסירה דבר שיותר משהאיש כו' עכ"ל א"כ לא ס"ל טעם נ"ד אלא מטעם שהפסיד ולפ"ז שפיר מחלקינן בין נדוניא לעיקר כתובה דבנדוניא גם היא יש לה הוצאה והפסד מה שנתנה לבעלה וא"כ יש מחלוקת שפיר בין רש"י לרמב"ם אפי' באין לשלם אלא לחד וא"כ (אין) לנו להלכה מה שכתב רמ"א בסעיף ד' אפי' יש לה נדוניא כו' דבזה יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם והש"ע הביא דברי הרמב"ם כאן דנדוני' הוה כשאר חוב בכל גווני אלא דנ"ל להשוות דעת הרמב"ם עם רש"י דכבר כתב ב"י לעיל סי' פ"ח דיש חילוק במקומות בענין כתובת צ"ב דבארצות רומניא והמערב כותבין לצ"ב בפרט דהיינו שהכניסה לו כלי פלונית בסך כו' אבל אנו אין כותבין שום כלי בפרט אלא כוללים הכל כו' ונראה שהרמב"ם מיירי כמו בארצות מערב ע"כ חלוקה נדוניא דהיינו צ"ב מעיקר כתובה ובהדיא כתב שם ב"י דהרמב"ם היה מנהגו כארצות המערב וא"כ רש"י לא חולק ע"ז אלא היה לו מנהג כמו אנחנו שכוללין הכל כמ"ש רש"י בדיא שצירפתן עם הכתובה ובזה מודה גם הרמב"ם דנדוניא הוה כמו עיקר כתוב' כנ"ל נכון מאוד בייעתא דשמיא:
ז סָעִיף ו הערב לאשה. בגמרא מ"ט מצוה קעביד ולא מידי חסריה וכתב בהנחית מרדכי דגיטין וז"ל ב' טעמים קאמר חדא דמצוה קעביד ועוד דלאו מידי חסריה ופעמים שנעשה זה בלא זה כגון שנעשה ערב לנכסי צ"ב בשעת נשואין דחסריה ממון אבל מצוה קעביד ואי נעשה ערב לאחר נשואין מן הכתובה ובקנין דערב שלא בשע' מעש' בעי (קנין) התם לאו מידי חסרי' אבל מצוה ליכא כיון דכבר נעשו הנשואין ואי בעינן הנהו תרי ביחד א"כ בהנהו תרי מילי דפר שי' דליכא אלא חדא משתעבד שפיר עכ"ל:
ח סָעִיף ו בערב דנדוניא חייב כשאר ערב כי דוקא במנה ומאתים דאין שם חסרון כיס אינו משתעבד אבל בעד הנדוניא הוה כמו שאר חוב:
א סָעִיף א ב"ח וכו'. היה חייב המס נפרעין מנכסיו המס תחלה ואח"כ תגבה היא כתובתה כנה"ג בשם משא מלך ח"ד משפט ז'. באה לגבות ממקומות בה"כ וגבאי צדקה מעכב בעבור שבעלה חייב לצדקה הדין עמה משאת בנימין סי' ק"ב וכ"כ ב"ש בסימן ק' ס"ק ג':
ב סָעִיף א יגבה. כתב בעל פנים חדשות בשם שארית יוסף סימן ל"ז הכותב לבתו שטר חצי זכר וקודם מותו עשה כתובה גדולה לאשתו וחתניו טוענים ששטר שלהם קודם ליטול. ישלמו בראש הכתובה ואח"כ יטלו בחצי זכר. בתשובת רמ"א סימן ק"ט העלה אעפ"י שמי שזמנו קודם קודם לגבות. אם הב"ח גבה ע"י ערכאות של עכו"ם ולא היתה האשה יכולה למחות ולטרוף מן הב"ח. אם מכר הב"ח הקרקע לישראל אחר אין טורפת מהם ע"ש:
ג סָעִיף ב אג"ק. עיין בחה"מ סי' קי"ג. מלוה ע"פ מוקדמת. וכתובה מאוחרת שכתב בה מטלטלי אג"ק. יש מחלוקת בין הרשד"ם והרש"ך. שהרשד"ם חח"מ סימן ר"י כתב דאם תפס הבע"ח שבע"פ מעצמו זכה. והרש"ך ח"א סי' ל"ה כתב דמוצי' מידו ונותנין לאלמנה עיין כנה"ג חח"מ סי' ק"ד. ובש"ך שם:
ד סָעִיף ב ותוספת. אבל לא הנדוני' כי בנדוני' דינה כבע"ח. ותוס' שליש הנהוג בינינו. כתב הב"ש אע"ג דכתבתי כמה פעמים דדינו כנדוניא כאן י"ל בתוס' שליש דינו ככתובה ע"ש. וז"ל הרדב"ז ח"א סי' ע"א. נ"מ שלה נוטלת וכן נצ"ב דהיינו נכסי נדוניא אם הם בעין או תמורתם שיש עדים או ראיה שאלו באו מכח אותם הנכסים שהיו מנדונייתה נוטלתן ואין לבע"ח בהם כלום ואם אכלן הבעל או שנאבדו כיון שהוא חייב באחריותן הרי הוא בהם כשאר בע"ח וחולקין. ומנה ומאתיים ותוספת בע"ח קודם ע"ש. ועיין בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו. והרח"ש בתשוב' סי' נ"ד כתב דתוס' דידן דינו כנדוניא אפי' כאן. חפץ הקנויה ממעשה ידיה וכן פירות נ"מ שלה שהם בעין נוטלתן האשה וישומו לה לנדוניי' ולא תועיל קדימה או תפיסה לבע"ח הר"ם מטראני ח"ג סימן קפ"ד. החשבון מהנדוני' שחוזר ליורשי האשה כשמתה בלי זרע של קיימא לפי התקנה או המנהג או התנאי דינו כנדוני' הרא"ש. מי שמת והיה חייב שכירות למשכיר ונמצאו מטלטלין בתוך הבית. המשכיר קודם לאלמנה אף אם כתב בכתובה מטלטלי אג"ק וזמן הכתובה קודם לשכירות המשכיר רשד"ם חא"ה סימן קפ"ג:
ה סָעִיף ב מידה. היינו כשלא תפסה בב"ד אבל אם תפסה ברשות ב"ד י"ל דמהני ב"ש ח"מ ע"ש שלא החליטו הדבר הזה. וכנה"ג דף קכ"א ע"א אלא דאם תפסה מטלטלין לא מפקינן מינה מפני שיכולה לומר קים לי כהרא"ש ע"ש ועיין מהרי"ט בתשובה חח"מ סימן ח':
ו סָעִיף ב בעלה. או אפילו הלואה והיא נושאת ונותנת בבית ובאה מעות לידה מוציאין מידה אפי' אם היא מוקדם ויש קרקע חייבת לשלם דאל"כ נעלת דלת כו'. מהר"י ווייל סי' רמ"ד ע"ש ועיין בח"מ ס"ס צ"ו ס"ק ט' מש"ש הש"ך:
ז סָעִיף ד מידה. ובש"ג פוסק דאין מוציאין מידה:
ח סָעִיף ד המעות. האחרונים תמהו דהא במטלטלין ומעות לא שייך מוקדם ומאוחר עיין ח"מ ב"ש:
ט סָעִיף ה סעיף כ"ו. דשם נתבאר דאם הנדוני' עדיין בעין ברשותה ולא הכניסה לו אין בע"ח גובה ממנו ע"ש. אלמנה שנתערבה בעד חוב בעלה אינה יכולה לגבות מנדוניית' או מתכשיטיה קודם הב"ח אם אין שם נכסים יותר מכדי החוב. וכן אם משכנ' התכשיטים והנדוני' בחוב בעלה והב"ח אינו מוצי' לגבות כ"א מנדונייתה ותכשיטיה אין האשה יכולה להוציאם מידו הרא"ם ח"א סי' פ"א. אין האשה גובה כתובתה ונדונייתה מנכסי השותפות כל עוד שהם חייבים חובות אחרים מחמת השותפות עיין מהר"ם מטראני ח"א סי' קמ"ט כמה דרכים מחולפים לחלוק הבע"ח עם האלמנה. ראובן שנתחייב לזון לשמעון עד סך שנים. ובין הזמן הזה מת ראובן ותובע שמעון דמי מזונות עד הזמן הקצוב ואלמנתו אינה רוצה ליתן אלא לגבות כתובתה מנכסי בעלה הדין עם האלמנה. וה"ה אם מת שמעון אין יורשיו מוציאין מהאלמנה רשד"ם חא"ה סי' קל"ז:
י סָעִיף ו בתוס'. דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעביד אבל לערב לאשה בעד הנדוני' שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמ' והא חסרה ממון:
יא סָעִיף ו בקנין. עיין הר"ם מטראני ח"א סי' של"ט ובמהר"ם גלאנטי סי' ל"ט וכנה"ג בח"מ סי' קכ"ט:
יב סָעִיף ו הנדוני'. דלא חסר ליה כלום. מש"ה ס"ל דשוה לכתובה. והחולקים ס"ל הואיל והיא מתחייב בהרבה דברים שבעל חייב לאשתו חסר ליה. וכתב בד"מ עכ"פ לא גרע מערב בכתובה כל שנשתעבד בערב בכתובה נשתעבד כאן ח"מ ב"ש:
יג סָעִיף ו בו. עיין סמ"ע סי' קכ"ט ס"ק י"ב שכתב ערבות דידן הן ערבות בעד הקנס וא"י לחזור משום בושת ולא ערבי' בשביל הנדוניא עכ"ל כלומר אף שכותבין עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לנדוני' מ"מ היה יוכל לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה. מש"ה צ"ל הטעם משום הבושה א"י לחזור. ומה שמרגל' בפומא דאנשי כל שמעמיד לו הכלה הוא פטור מן הערבות הוא טעות בידם דסוף סוף הוא מבייש. וכשם שהקנס חל על אבי הכלה כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל על הערב ח"מ ב"ש ועיין סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב':
יד סָעִיף ז רבים. עיין ב"ש. וע"ל ס"ס צ"ו ס"ק צ"ו ס"ק כ"ה מה שתרצתי שם על קושית הב"י ובעל המחבר מ"א. והב"ש רוצה לתרץ ע"פ סברת תוס' שם דתירצו דא"צ לפרט על מה ובשביל מה נדר ע"ש. ואישתמיטתיה ליה מה שפסק המחבר ב"י בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעיף י"ד שפסק שם צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ע"ש בש"ך וט"ז:
טו סָעִיף ח ומגרשה וכו'. ש"ך בח"מ ס' רנ"ה האריך והעל' דמה שנמשך בש"ע א"ע ס"ס ק"ב אחר דברי הטור והרמב"ם ליתא דקי"ל כמ"ד דא"צ שידירנה ע"ש ועיין בתוס' י"ט בערכין ר"פ שום היתומים. ועיין בתשו' רבינו בצלאל סי' ט"ו:
א סָעִיף א ועליו בעל חוב. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן ק"א באלמן אחד שנשא אשה והיה חייב לכמה אנשים על ממרמו"ת ושבק חיים ורצו בעלי ש"ח לגבות קודם כתוב' אשתו באמרם שהם מוקדמים והוא ז"ל כתב דאין להם קדימה אלא היא קודמת כיון דממרמו"ת שלנו אינם אלא כמלוה ע"פ כו' ופסק כן הלכ' למעשה ע"ש ועיין בח"מ סי' ק"ד סי"ג: (ומ"ש הבה"ט הי' חייב המס נפרעין מנכסיו המס תחלה כו' עיין בתשו' חתם סופר סי' מ"ב שכ' דמנהג בכל תפיצות שתשלומי חובות הקהל וכל צרכי הרבים קודמים לכתובת אלמנה ומנהג ותיקון הוא ומ"מ מסתמא שבח בית אביה הקיימים לא תפסיד בשום אופן. גם נהגו ששכר הרופאים ואפטיקן ואצ"ל תכריכין וגם צרכי נשמתו כמו שנוהגים להדליק נר שמן ז' ימי אבלו הכל קודם לכתוב' הנה תשלומי רפואות הוא נכון מפני תיקון העולם וכן ראוי ועח"מ סימן ק"ח סס"א ואמנם בשארי דברים אם תערער האשה הדין עמה עש"ך סי' ק"ז סק"ו וכ' עוד בדבר א' שמת וכל ימיו לא שילם חוק החיוב לחברת קבורת מתים ועתה רוצים לירד לנכסיו ולגבות המגיע להם ועי"ז יופחת להאשה ממסת כתובתה הנה אם חוב הח"ק הוא חוב המוטל על כל בני הקהיל' אפי' מי שאינו מהחברא א"כ הרי הוא ככל צרכי הרבים אבל מה שחייב מפני שהי' הוא נמנה מבני הח"ק פשיטא שאין האשה צריכה לשלם כלום וק"ו מעובדא דמ"ב סי' ק"ב כו' ודעת לנבון נקל שא"א להעמיד דברים כאלו על מינוי דין תורה ממש ע"ש):
ב סָעִיף ב שאין בהם קדימה. עב"ש סק"ג וע' בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' ל"א שרב אחד טעה בכוונת הב"ש במ"ש דקיי"ל בעלמא תפס אין מוציאין אז מיפים כח הבע"ח. כוונתו אפי' היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא ומחמת קים לי מועיל תפיס' של הבע"ח בזה ג"כ אפי' לא תפיס מיפים כחו והוא ז"ל כ' לו דהאמת לא כן הוא והב"ש קאי היכא שע"פ הדין מועיל תפיסה דהיינו שזמן שניהם שוה שהזכיר קודם או שלוה ולוה ואח"כ קנה שהזכיר שם זה הדין פשוט שיד שניהם שוים ואם הגבהו הב"ד קודם מהני אז נגד האשה מיפים כחו אפי' עדיין לא הגבהו אבל היכא שיש פוסקים שהאשה קודמת ויש פוסקים שהבע"ח קודם וק"ו במקום שלכ"ע האשה קודמת רק אם קדם ותפס יש פוסקים שאין מוציאין מידו בזה ודאי ליכא שום ה"א שכל זמן שלא תפס ליפות כחו כלל ודי אם תפס יכול לומר קים לי אבל אנן איך ניפה כחו לגזול האשה. וע"ש עוד שכ' דאף דכל הני כללי דכייל מר שמואל הוא הב"ש ז"ל ליפות כח הבע"ח נגד האשה המה בין בגרוש' בין באלמנ' וכן הוא באמת הסכמת רוב הפוסקים (זולת המרדכי בפ' הכותב) מ"מ בכתובות נשי דידן שנוהגין לכתוב בהם מטלטלין אג"ק (לאו דוקא הוא וה"ה אפי' לא כתוב אגב רק כתוב סתם מטלטלי ומקרקעי בחייה ובמות וכדרך שאנו נוהגין אלא דכ' כך לפי מנהג מדינתו שהיו כותבין אגב וכמו שהזכיר בנו"ב קמא סי' ט"ז אבל אנו אין כותבין אגב כמ"ש הרמ"א בהגה וכמוזכר בנ"ש ובס' ב"מ) וכתוב מפורש בחייו ובמותו ונמצאו נשי דידן גובין ממטלטלי דיתמי ע"פ דין הש"ס ואם בשטרו של הבע"ח לא נכתב בו בחייו ובמותו אף שכ' בו מטלטלין אג"ק מ"מ אינו גובה אלא מתקנת הגאונים יש מקום לפקפק דאין ליפות כח הבע"ח נגד האלמנה וצריך להתיישב בזה ע"ש (עסמ"ע סי' ק"ז סק"ג וסק"ו ובש"ך סימן תי"ט סק"ה) ולכאורה מדברי הח"מ סק"ב לא נראה כן אך עמ"ש בס"ק שאח"ז:
ג סָעִיף ב כגון דלא אקני לה. עח"מ סק"ב שכ' ואע"ג שכ' לה מטלטלי ומקרקעי כו' וע' בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קל"ג שכ' דדברי ח"מ אלו צריכים ראי' גדולה דדילמא כיון דלה משתעבדא מדינא ולבע"ח רק מתקנה איהי עדיפא והאריך להביא ראיות וכ' דגם להח"מ מ"מ מודה דאם קדמה האשה ותפסה מהני עש"ב. גם בס' בית מאיר עמד בזה על דברי הח"מ הנ"ל וכ' וז"ל ולע"ד זה איני אלא בגרושה דאז שעבוד הבע"ח מיניה ולתרווייהו משתעבדי מדינא בלא קדימה אבל באלמנה עם ב"ח שאז שעבוד הב"ח לדין הש"ס מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואינם אלא מתקנה ולדידה מדינא אם נכתב לה בחייה ובמות הרי שעבודה אלים והיא גביא ולא הוא כו' עכ"ל (ועמ"ש בס"ק הקודם): וע"ש עוד מ"ש בענין תקנות גאוני מדינת פולין בענין זה:
ד סָעִיף ב עיקר ותוספת. עבה"ט (מ"ש והוספת שליש הנהוג בינינו כ' הב"ש כו' עד דינו ככתוב'. (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עי' תשובת בעי חיי לבעל כנה"ג חח"מ סי' ר"ב כ' דגם בזה תליא בפלוגתא דרבוותא אם הוספת שליש הוא בכלל תוס' או בכלל נצ"ב וע' תשו' מהרמ"א סי' נ"ד עכ"ל) . מ"ש מי שמת והי' חייב שכירות למשכיר ונמצאו מטלטלין בתוך הבית. המשכיר קודם כו' וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קל"ג עובדא כזו ממש ומסתפק שם בדין זה אם מקרי המשכיר קדם ותפס דאף למה דקי"ל בח"מ סי' שי"ג ס"ג דהמשכיר חצר לחבירו הוי חצירו של משכיר לזכות במציאה הנה למ"ש תוס' בב"מ דף י"א ע"ב דבעי' דוקא שיהא המשכיר ביתו פתוח לחצר ומקרי עומד בצד שדהו א"כ בנ"ד לא הוי חצירו דהמשכיר אף דהוא דר ג"כ באותו בית בחדר נגד חדר המושכר נלע"ד דסברת תוס' רק לגבי החצר כיון דגם המשכיר יוצא ונכנס בו ויכול לשום שמירתו עליו אבל לענין חדר המושכר דרשות ביד השוכר לסוגרו ולמחות להמשכיר דריסת הרגל בו א"כ בודאי לא הוי משתמר לגבי המשכיר ואף דהש"ך בח"מ שם ביאר דהרמב"ם ס"ל בכל ענין הוי חצירו דהמשכיר או דבריו מוכרחים באופן דאין הכרעה בדעת הרמב"ם בזה כו' ועוד יש לפקפק בנ"ד בתפיסה ע"י חצירו די"ל כיון דחצר קונה מדין שליחות כדמסקי' פ"ק דב"מ (שם ע"א) דקטן מקטנה לא ילפי' ומבואר בהרי"ף והרא"ש שם דה"ה באיש גדול חצר דגברא לאו משום ידו הוא אלא משום שליחות א"כ יש לדון דלא מהני זכיות חצר דהוי כתופס לבע"ח במקים שחב לאחרים דלא קנה כו' עש"ב. וכ' דיש לדון בנ"ד גם בענין דירת הבית שהי' זכות לבעלה לדור עד תחילת שנה הבאה די"ל דגם היא יכולה לדור בה בחנם כיון דבעלה זכה בבית לדירה משועבד לה בתורת קרקע לכתובת' ואף דמשועבד גם להמשכיר על שכירות משנים שעברו מ"מ בתחילת שנה זו דזכה הבעל בבית על דירת שנה זו הוי כמו דאקני לגבי המשכיר על חיובו ולגבי האשה לכתובתה ותליא במחלוקת הפוסקים בלוה ולוה וקנה ולאחד כתב דאקני ולאחד לא כ' דאקני עכ"ד:
ה סָעִיף ב וכן הורו האחרונים. עב"ש סק"ח שכ' וז"ל וכ' מהרי"ל שם לכ"ע אם היא נו"נ בבית ובאו המעות לידה חייבת מדין ערב לפ"ז אפי' אם היא מוקדמת ויש קרקע חייבת לשלם כו' עכ"ל וע' בס' בית מאיר שתמה ע"ז וכ' דאף שבד"מ כ' ג"כ הכי בשם מהרי"ו (עבה"ט סק"ו) מ"מ יש לתמוה כו' ומסיים לכן הברור לע"ד דלא כתב מהרי"ו ז"ל זה אלא לסניף ולדינא אין לחלק בין נו"נ לאין נו"נ ומכ"ש שתהא ערב ושתתחייב לשלם מדידה חליל' להעלות כן בדעת מהרי"ו זולת בנידון דידיה שנתערב' בפירוש אלא שהי' לאחר מתן מעות וכמועתק בשמו בח"מ סי' קכ"ט ס"ג בהגה ע"ש בש"ך. והב"ש שכ' הדברים בשם מהרי"ל א"י מקומו וצ"ע עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף ב דאין כותבין אגב בכתוב'. עב"ש לעיל סי' ס"ו ס"ק כ"ג בשם הפרישה דזהו בעיקר כתובה וכ"ש אתוספות אבל בנדוניא למה תגרע משאר ב"ח כו' ע"ש אמנם מנהגנו ע"פ הג"ש דאף בשטר ת"כ שעיקרו על הנדן אין כותבין אגב וע' בס' ב"מ לעיל סי' ס"ו סי"א הטעם בזה וע"ש:
ז סָעִיף ז לא שפרע מן הערב. בגליון ש"ע דהגר"ע ז"ל נ"ב עי' תשו' הרמ"ח סי' ל"ג דנראה דס"ל בפשיטות דדוקא לכתחל' שהב"ד שמגרש לפניהם יזהרו בזה. אבל אם גירשה ולא הדירה ודאי גובאת כתובת' ע"ש וצ"ע עכ"ל (וע' עוד בזה בגליון המשניות פ"י דב"ב משנה ז' בתוס' רע"ק שם שהזכיר גם כן מזה):
ח סָעִיף ח עד שידירנה הנאה עי' בס' ישועות יעקב סק"ה שכ' טעם נבון למה בסעיף הקודם כתב בש"ע שידירנה הנאה ע"ד רבים וכאן נקט סתם ידירנה ולא הזכיר ע"ד רבים ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.