א הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִכְתֹּב הַגֵּט, חוּץ מֵחֲמִשָּׁה: גּוֹי וְעֶבֶד וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אֲפִלּוּ הָאִשָּׁה בְּעַצְמָהּ, אִם אָמַר לָהּ הַבַּעַל לְכָתְבוֹ, יְכוֹלָה לְכָתְבוֹ וְתַקְנֶה אוֹתוֹ לַבַּעֲלָהּ וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ. הַגָּה: וְהַבַּעַל לְכַתְּחִלָּה לֹא יִכְתֹּב הַגֵּט בְּעַצְמוֹ, גַּם לֹא יְצַוֶּה לַסוֹפֵר כֵּיצַד יִכְתֹּב, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ, סְתָם, לִכְתֹּב (מָצָא בַּקוּנְטְרֵסִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁגַּם קָרוֹב לֹא יִכְתֹּב לְכַתְּחִלָּה, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר בְּאַחֵר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ו). וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב הַסוֹפֵר בְּיָדוֹ הַיְמָנִית; וְאִם הוּא אִטֵּר יָד, יִכְתֹּב בִּשְׂמֹאלוֹ (מ"כ בְּתִקוּן יָשָׁן):
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר, אוֹ שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא, הֲרֵי הוּא כְּגוֹי לְכָל דָבָר:
ג כָּתַב הַגֵּט אֶחָד מֵאֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה, אֵינוֹ גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ עֵדִים כְּשֵׁרִים וְנִמְסַר לָהּ בִּכְשֵׁרִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁכָּתַב הַתֹּרֶף; אֲבָל אִם לֹא כָּתַב אֶלָּא הַטֹּפֶס, וְהִנִּיחַ מְקוֹם הַתֹּרֶף שֶׁהוּא מְקוֹם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן וַ"הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם", וּכְתָבוֹ הַפִּקֵּחַ הַגָּדוֹל הַיִּשְׂרְאֵלִי לִשְׁמוֹ, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּכִי הַאי גַּוְנָא פָּסוּל מִדְּרַבָּנָן (טוּר בְּשֵׁם ר"י):
ד מֻתָּר לְהַנִּיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לִכְתֹּב טֹפֶס הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל הַפִּקֵּחַ עוֹמֵד עַל גַּבָּן. אֲבָל הַגּוֹי וְהָעֶבֶד אֵין כּוֹתְבִין טֹפֶס לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּן:
ה הַכּוֹתֵב גֵּט בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּשׁוֹגֵג, וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. כְּתָבוֹ וַחֲתָמוֹ בְּזָדוֹן בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ בְּיוֹם טוֹב, וּנְתָנוֹ לָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִים מִן הַתּוֹרָה. כְּתָבוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן, וְנִמְסַר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. הַגָּה: אֲבָל כְּתָבוֹ בְּזָדוֹן בְּיוֹם כִּפּוּרִים וְשַׁבָּת, הֲרֵי זֶה בָּטֵל מִדְּאוֹרָיְתָא, (כֵּן דִּקְדֵּק הַבֵּית יוֹסֵף). וְאֵין לְגָרֵשׁ בַּלַּיְלָה, וְאִם גֵּרַשׁ בַּלַּיְלָה יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי גֵּט פָּסוּל (ר"י מִינְץ). וְלָכֵן לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עַרְבִית אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם גָּדוֹל, אֵין לְגָרֵשׁ (בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רמ"ח). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קנ"ד סָעִיף פ"ח וּפ"ט:
א סָעִיף א ותקנה אותו לבעלה ואע"ג דאמרי' בגט פשוט דאקנויי אקני רבנן שכר סופר לבעל מכל מקום כשהי' עצמה כותבת גיטה לא תקנו רבנן מידי והיא דבעינן שיאמר לה לבעלה נראה הטעם דאל"כ הוי סתמא שלא לשמו אע"ג דהוא לשמה:
ב סָעִיף א והבעל לא יכתוב לא ידענא טעם לזה דקר' כתיב וכתב לה (ואע"פ שכתבו) התוס' בפ' ב' דגיטין דף כ"ב דלא בעינן שליחות (בבעל צ"ל בכתיבה) דוכתב לה (לאו אבעל) קאי אלא אסופר קאי והא דאמרי' לקמן צריך שיאמר לסופר כ' לאו משום שליחות אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשוב לשמה אלא סתמ' ופסול עכ"ל מ"מ אין זה מיעוט על הבעל אלא ה"ק לא הבעל דוקא קאמר וכ"כ הטור ר"ס ק"כ וגם זה צריך שיכתוב הבעל או יצוה לסופר לכתבו ולפי הנראה אפשר לומר כיון דנתקלקלו הדורות יש חשש שמא יקלקל הבעל לומר כתבתי אותו שלא לשמה והב"י הביא זה סוף הסי' וכתב ע"ז הטעם נ"ל דס"ל כבעל העיטור בס"ס קכ"ו דכל דקדוקי גט דוקא כשבעל כותב הגט או שהסופר כותב מפיו ובא הבעל ואמר כוונתי לקלקל' כו' ואין זה מספיק לע"ד ובסי' קנ"ד בסדר הגט כ"כ הש"ע שלכתחלה לא יכתוב הבעל היכא דאפשר:
ג סָעִיף א כיצד יכתוב נראה הטעם שמא ישנה קצת מה שלא יהיה נראה בעיניהם שינוי:
ד סָעִיף א שגם קרוב כו' דלא ליתו לחתמו וב"י חולק ע"ז ואינו חושש כלל ועכ"פ זה מיירי בקרוב הפסול לעדו':
ה סָעִיף ג מאלו החמשה לשון הרמב"ם ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשמו ולשמה והגוי כותב על דעת עצמו וחש"ו אינן בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין וקדושין הרי הוא כגוי:
ו סָעִיף ג הרי זה בשר פי' בדיעבד אבל לכתחלה גזרינן טופס אטו תורף ומ"ה כשיש עוד חדא לטיבות' דהיינו שישראל גדול עומד על גביו במ"ש בסעיף שאח"ז כשר אפי' לכתחלה:
ז סָעִיף ה הכותב גט בשבת משמע דלא חתמו בשבת מדלא זכר החתימה כמ"ש אח"כ וקשה דא"כ ל"ל שמסרו בעדים היה לו לומר ונתנו בפני עדים כשרים כמ"ש בסיפא זה הקשה ב"י ויש לתרץ דודאי מסרו בעדים ולא צריך להזכירו והא דזכרו בסיפא משום דקי"ל דעידי המסירה הם אחרים כשרים ולא מסרו לפני עידי החתומה. וא"ל למה לא כ' רבותא דאפי' אם נחתם באיסור בשוגג שרי וי"ל אי (הוה) נקט הכי ה"א בנכתב לחוד אפי' לכתחלה שרי קמ"ל דאפי' בכתיבה לחוד אין מותר אלא בדעבד. עוד הקשה ב"י לכתחלה אמאי לא נראה לתרץ דאע"ג דאין כאן פסול כיון ששוגג היה מ"מ מפני הרואים שנכתב בשבת יבואו לטעו' להתיר במזיד לא יגרש בזה לכתחלה ונקט כאן שבת וי"כ לרבות' דבי"ט מכ"ש דשרי בשוגג:
ח סָעִיף ה כתבו וחתמו בזדון בו ביום או בי"ט נראה דלא זו אף זו קאמר דלא מבעי' נכתב ונחתם בשבת דיש בו תרתי פסולים הא' מצד שבת דהוה מומר אפי' כתיבה לחוד פוסלת ומבטלת הגט אלא אפי' בי"ט דלא הוי מומר מ"מ הוא פסול לעדות מחמת עבירה זו והוי כאלו אין כאן חתימות כלל ובטל ובסיפא דנקט כתבו בי"ט בזדון ע"כ שיש עליו עדים ג"כ דאל"כ למה הוא פסול שהרי אין כאן מומר מצד הכתיבה דהא י"ט הוא וכיון שאינו אלא עובר עבירה הרי הוא כשר לכתוב גט א"ו דמיירי ג"כ שנחתם באיסור י"ט בזדון ול"צ להזכירו שסמך על הקודם במציעתא ואפי' הכי אינו אלא פסול ולא ביטל כיון שנמסר בפני אחרים כשרים וה"ל גט זה מזויף מתוכו דקיי"ל מודה ר' אליעזר במזויף מתוכו דפסול הוא כדאיתא בהרבה דוכתי ופשוט שאין כאן ביטול הגט דטעם דמזויף מתוכו דפסול הוא דלא ליתי למטעי לסמוך על החתומים לבד וא"כ אי' כאן רק גזירה וכ"כ רמב"ם להדיא בפ"ג מגירושין וכן הוא בטור בבבא הג' כתבו וחתמו בזדון ביום טוב כו' ולפי זה אין חילוק בין גירס' שהעתיק ב"י בזה בין גי' זו לגי' של הטור ברמב"ם:
ט סָעִיף ה הרי זה בטל מן התורה דהא מומר לחלל שבתות וכמ"ש בי"ד סימן י"א ואף על גב דאיתא בתוספו' פ"ק דחולין דף י"ד דבפעם אחד לא חשיב מומר ה"נ כיון שעבר עבירה בכתיב' ב' אותיות ראשונות הוה פעם אחת ותו בכל ג' אותיות הוה פעם אחר נמצא הוה מומר בעבירות הרבה כנלע"ד:
א סָעִיף א לבעלה. ע"ל סי' ק"ך ס"ק ב':
ב סָעִיף א יכתוב. והיכא דלא אפשר פשיטא דאין קפידא כלל ב"י ח"מ:
ג סָעִיף א הימנית. משמע בדיעבד כשר אם כתב ביד השמאלית אפי' אם אין שולט בשתי ידיו ח"מ. וב"ש כתב דאינו כשר אלא במקום עיגון או בדיעבד דכבר ניתן ע"ש:
ד סָעִיף ב כגוי. עיין ב"ש. אוכל נבילות להכעיס. ומחלל שבת בצינעא. וטבח שיצא טריפה מתחת ידו כשרים לכתחלה לכתוב גט הרדב"ז סימן רע"ה:
ה סָעִיף ג החמשה וכו'. למעשה יש מחמירין דהוי ספק מגורשת ח"מ ועיין ב"ש ס"ק ה':
ו סָעִיף ד הפקח. ולדעת הי"א שכתב רמ"א לפני זה אפילו בדיעבד פסול מדרבנן ולא מהני גדול עומד ע"ג. ויותר מסתבר דהג"ה וי"א וכו' שייך כאן דאיירי אפי' אם גדול עע"ג ואפ"ה פסול מכ"ש בסעיף שלפני זה דלא איירי כשהגדול עע"ג דפסול ח"מ ב"ש:
ז סָעִיף ה וחתמו. הכלל הוא בשבת וי"כ אם כתב בפרהסיא במזיד נעשה הסופר מומר אע"ג דק"ל דלא נעשה מומר אם עשה עבירה פ"א. כאן הוי כל ב' אותיות כמעשה אחר. ואם כותב בי"ט לא נעשה מומר אלא נעשה רשע ובסופר ליכא פסול אם נעשה רשע אבל אם העדים רשעים פסול. אבל הגט אינו בטל מדאורייתא כיון דאיכא עידי מסירה:
ח סָעִיף ה עדים. ר"ל וגם חתמו העדים בזדון אז הוא פסול אבל אם לא חתמו עליו עדים כלל ונמסר בפני עידי מסירה אף שנכתב בזדון בי"ט הגט כשר:
ט סָעִיף ה בלילה. היינו שאין נותנים הגט בלילה אבל כותבין וחותמין בלילה כמ"ש סי' קכ"ו. ואם התפללו הקהל ערבית אפילו הוא לא התפלל הוי כלילה. והב"י סי' קנ"ז כתב ואיני יודע טעם לדין זה. וי"א משום דהוי כדין ואין דנין בלילה. והב"י השיג ע"ז וכ"מ מהרמ"א דליתא טעם זה דהא מתיר ליקח שכר מסידור הגט משום דלאו דין הוא ועיין בסדר הגט. וכן פסק הב"י לקמן סי' קנ"ד דבשעת הדחק אפ' בלילה ממש יכתב וינתן ע"ש. ומהרח"ש בתשובה סי' ל"ב התיר בפשיטות בשעת הדחק וכן דעת מהרדב"ז סי' פ"ד והביא ראיה ממ"ש התוספות פרק נגמר הדין דאלת"ה האיך אדם נותן שלום לחבירו בלילה והיאך אשה מתגרשת בלילה ע"ש. ופר"ח הביא ראיה מס"פ מי שאחזו הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה. ופרש"י שם באומר לאשתו בלילה זה גטך לשתצא חמה מנרתקה אלמא דמותר למיהב גיטא בלילה ע"ש. ועיין כנה"ג סי' קל"ז דף ק"ס ע"ב:
א סָעִיף א חוץ מחמשה. עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות ז' שנסתפק אם אמר להנך חמשה לכתוב ואחר אמירתו נתגייר הכותי ונשתפה השוטה והגדיל הקטן מי אמרינן דכיון דבשעת הכתיבה כשרים הם לא איכפת לן מה שבשעת צווי הבעל היו פסולים או דילמא כיון דבשעת צווי היו פסולין אפי' שבשעת כתיבה ראויים לכתיבה לא מהני ונ"מ במלתא דשכיחא באם צוה הבעל לסופר לכתוב בטרם שנבדק הסופר אם צריך לצוות מחדש ע"ש מ"ש בזה:
ב סָעִיף א ותקנה אותו לבעל. עח"מ וב"ש דצריכה היא להקנות ממש לבעל. ועיין בס' ב"מ מזה:
ג סָעִיף א שגם קרוב לא יכתוב. עמ"ש לקמן סי' ק"ל סק"א:
ד סָעִיף ב מחלל שבתות. עיין בס' ג"פ בענין מוסר שקר ומלשין בשקר שכתב הגט (ע' ביו"ד סי' ב' ס"ט ובסי' ק"ט ס"י ובסי' רפ"א ס"ג ועיין בספר ישועות יעקב סק"ט שכ' דלענין גט כ"ע מודים דאסור לכתוב ומהראוי לדקדק בזה מאד כי בעו"ה שכיח הדבר ונעשה להם כהיתר כו' ע"ש) ובענין צדוקי ובייתוס' ובענין. ממזר ופצוע דכה וכרות שפכה ע"ש:
ה סָעִיף ה ביה"כ ושבת ה"ז בטל. עיין בס' רביד הזהב פ' תצא שכ' יש להסתפק אם כתב בשמאל דפטור אבל אסור אולי דהוי פסול ולא בטל ע"ש:
ו סָעִיף ה ואין לגרש בלילה. עבה"ט (ועמ"ש לעיל סי' כ"ו סק"ז) ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ד שהאריך לקיים דברי התה"ד בשם א"ז. ומתחילה עלה בדעתו דאולי עובדא של הא"ז הי' בגט ע"י שליח דצריך לומר בפ"נ ובפנ"ח והוא שטרות דאין מקיימין בלילה כמבואר בח"מ סי' מ"ו ס"ד וכ' הש"ך שם סק"ה דאפי' בדיעבד לא הוי קיום ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון. וא"כ הוי כאילו מסר השליח הגט ולא אמר כלל בפ"נ ובפנ"ח שאם אינו נוטלו הימנה וחוזר ונותנו לה הגט פסול עד שיתקיים. ועוד י"ל כי אולי עובדא זו הי' שנכתב ונחתם ביום ואז אין לו תקנה למסרו בלילה אם לא ע"י שליח כמבואר בש"ע סי' קכ"ז ס"ה. ושוב ראה בתשו' הרא"ם סי' פ"ב הביא דברי הא"ז מפורש דאפי' נתינת הגט מידו לידה שא"צ קיום אין לעשותו בלילה מידי דהוי אחליצה כו' ואם כי הדברים האלו תמוהים צריך אני לקבל דמיון שלו ולבטל דעתי ובפרט כי ראיתי שכן הוא גם דעת רש"י ז"ל בריש סנהדרין בד"ה המיאונין. והאריך עוד לסלק כל הסתירות שבתלמוד נגד זה ושורש דבריו לחלק בין נשואה לארוסה וכתב דבזה גם כל ראיות הפר"ח בטילים ע"ש באורך ועמ"ש עוד משמו בס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ד בהגה. וע' עוד בסה"ג סעיף פ"ט ס"ק ובביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות ד':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.